ש"פ תשא, ט"ז אדר, ה'תשל"א

318

בס"ד. ש"פ תשא, ט"ז אדר, ה'תשל"א

(הנחה בלתי מוגה)

כי ¹⁸³⁹

תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו וגו' ¹⁸⁴⁰ . הנה תשא פירושו תמנה ¹⁸⁴¹ . אך צריך להבין למה נקט הכתוב לשון תשא ¹⁸⁴² , ולא שאר לשונות המורים על ענין המנין, וכמו בחומש במדבר שנאמר הלשון פקוד וכיו"ב, ועד שכל החומש נקרא בשם חומש הפקודים ¹⁸⁴³ , וגם בפסוק זה גופא נאמר הלשון לפקודיהם, ולמה נאמר כאן הלשון תשא. ואף שתשא הוא לשון של חשיבות, והו"ע החשיבות שבענין המנין, דדבר שבמנין אינו בטל מצד חשיבותו, כידוע בענין את שדרכו למנות וכל שדרכו למנות ¹⁸⁴⁴ , הרי חשיבות זו ישנה בכל ענין של מנין ומספר, גם לולי דיוק הלשון תשא דוקא. גם צריך להבין מ"ש כי תשא את ראש, דלכאורה, ענין הנשיאות וההגבהה שייך בדבר הצריך הגבהה, משא"כ הראש הרי גם מצד עצמו הוא חשוב במקום ובמעלה, ולמה צריך לפעול בו נשיאות והגבהה. גם צריך להבין4 מ"ש כי תשא גו' לפקודיהם, דלכאורה הרי זה כפל לשון, והול"ל כי תשא את ראש בנ"י ונתנו גו'. ועוד זאת, שהלשון לפקודיהם יש בו גם פירוש שהוא מלשון חסרון, וכמו כי יפקד מושבך ¹⁸⁴⁵ , שזהו היפך תוכן הענין דנשיאת ראש.

ב) ויש

לקשר זה עם משנת"ל ¹⁸⁴⁶ במ"ש ¹⁸⁴⁷ ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, דלכאורה צריך ביאור מהו החידוש שליהודים היתה אורה וגו', הרי ענינים אלו היו אצלם עוד לפנ"ז. ואף שבימי אחשורוש הושחרו פניהם של ישראל כשולי קדרה ¹⁸⁴⁸ , הרי גם להם עשה המלך אחשורוש משתה גו' בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ¹⁸⁴⁹ , שכל זה הי' כרצון איש ואיש ¹⁸⁵⁰ , גם כרצון מרדכי ¹⁸⁵¹ ,

319

שהי' מנהיג הדור כו'. וביותר יוקשה ע"פ דרשת רז"ל ¹⁸⁵² עה"פ ליהודים היתה אורה וגו', אורה זו תורה ושמחה זה יו"ט וששון זו מילה ויקר אלו תפילין, הרי בודאי שענינים אלו (שאינם מצוות התלויות בארץ וכיו"ב) היו אצלם גם קודם לכן. ואף שעל כל אלה גזר המן ¹⁸⁵³ , ולאחרי שנתבטלה הגזירה היו יכולים לעסוק בכל ענינים אלו כמקודם, הרי זה דבר המובן מעצמו, ואין בו חידוש כלל, ולא הוצרך הכתוב להודיע שליהודים היתה אורה זו תורה וכו'. ונתבאר בזה, שד' הענינים דאורה ושמחה וששון ויקר הם ד' המדריגות שכוללים כל סדר ההשתלשלות, אורה הו"ע החכמה, שמחה הו"ע הבינה, ששון הו"ע היסוד ויקר הו"ע המלכות ¹⁸⁵⁴ , ובהקדמה לזה נאמר ליהודים היתה גו', שד' ענינים אלו היו חדורים בענין ההודאה שלמעלה מטו"ד, שזהו תוכן השם יהודי ¹⁸⁵⁵ , ע"ש שכופר בע"ז ¹⁸⁵⁶ , שהוא כמודה בכל התורה כולה ¹⁸⁵⁷ , שזהו ענין ההודאה שלמעלה מטעם ודעת, והיא הבחי' החמישית שלמעלה מד' הענינים הנ"ל, ע"ד מ"ש ¹⁸⁵⁸ ונתתם חמישית גו' וארבע הידות תהי' לכם. ועז"נ ליהודים היתה, ע"ד מ"ש ¹⁸⁵⁹ והי' ברכה, דכל הברכות נתונות בידך, שזהו באופן של בעלות כו'.

ג) והענין

בזה, דהנה, ענין ההודאה הוא כמ"ש (לגבי נתינת השם יהודה) הפעם אודה את הוי' ¹⁸⁶⁰ , ומבואר בתו"א ¹⁸⁶¹ שענין הפעם אודה היינו אחר לידת והתגלות בחי' ראובן שמעון ולוי. וכמבואר שם שראובן הו"ע הראי', והו"ע בחי' פרשה ראשונה דק"ש שהוא בחי' רצוא, ושמעון הו"ע השמיעה, הו"ע פרשה שני' דק"ש, בחי' שוב, ולוי (ע"ש ילוה אישי אלי ¹⁸⁶² , שהו"ע החיבור וההתקשרות, בחי' לויתן ¹⁸⁶³ ) הו"ע אמת ויציב וכו' שלאחרי ק"ש. ועי"ז באים אח"כ לענין ההודאה, הפעם אודה את הוי', שזהו"ע הביטול וההתכללות באוא"ס ב"ה ממש בהשתחוואות שבתפלת שמו"ע (למעלה אפילו מהענין דבכל מאדך ¹⁸⁶⁴ שבפרשה ראשונה דק"ש), והו"ע ותעמוד מלדת ¹⁸⁶⁵ , אין עמידה אלא

320

תפלה ¹⁸⁶⁶ , והוא ג"כ לשון שתיקה וביטול כו'. ומזה מובן שהודאה זו שעלי' נאמר הפעם אודה את הוי' היא לא באופן שחסר בהגילוי דשם הוי', ולכן יכול להיות רק ענין ההודאה, אלא אדרבה, שההודאה היא לאחרי ולמעלה יותר מהגילוי דשם הוי' ¹⁸⁶⁷ , והיא הדרגא היותר עליונה בסולם דתפלה, כמ"ש ¹⁸⁶⁸ והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שיש בו ד' שליבות ¹⁸⁶⁹ שהם כנגד ד' העולמות עשי' יצירה בריאה ואצילות, החל מהודו להוי', ולאח"ז פסוקי דזמרה, ברכות ק"ש וק"ש, שהם בג' המדריגות דנפש רוח נשמה ¹⁸⁷⁰ , ובלשון הזהר ¹⁸⁷¹ , כד אתיליד יהבין לי' נפשא כו' זכה יתיר יהבין לי' רוחא כו' זכה יתיר יהבין לי' נשמתא, ועד שבאים לתכלית הביטול דשמו"ע שבעולם האצילות, עולם האחדות ¹⁸⁷² , שהוא בבחי' נשמה לנשמה, ועי"ז נעשה עילוי גדול יותר גם בבחי' נר"נ (כמבואר בקונטרס העבודה ¹⁸⁷³ פרטי הענינים בזה) ¹⁸⁷⁴ .

ד) והנה

נוסף על ענין ההודאה שבתפלת שמו"ע, יש בה גם הענין דבקשת צרכיו, כמו רופא חולים ומברך השנים, ואדרבה, עיקר ענין התפלה הוא בקשת צרכיו, כמ"ש הרמב"ם ¹⁸⁷⁵ חיוב מצוה זו שיהא אדם כו' שואל צרכיו שהוא צריך להם כו'. והענין בזה, דהנה, אמיתית הענין דבקשת צרכיו היא בקשת הנשמה כו' ¹⁸⁷⁶ , כי, להיותו איש ישראל ה"ה יודע שמהותו היא הנשמה, ולכן עיקר בקשת צרכיו היא בנוגע להחסרון ברוחניות כו', החל מהחסרון שמצד כללות ירידת הנשמה

321

למטה (שזהו באופן שאלקות גופא נעשה בבחי' יש ¹⁸⁷⁷ ), מאיגרא רמה (במעמד ומצב דטהורה היא ¹⁸⁷⁸ , תחת כסא הכבוד ¹⁸⁷⁹ , קיימא בדיוקנאה קמי מלכא קדישא ¹⁸⁸⁰ ) לבירא עמיקתא ¹⁸⁸¹ , שלכן הנה גם אם יהי' צדיק גמור עובד הוי' ביראה ואהבה בתענוגים, הרי הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו (יש מי שאוהב ¹⁸⁸² ), ולא יגיע למעלת דביקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעוה"ז החומרי לא מינה ולא מקצתה כו' (כמבואר בתניא ¹⁸⁸³ ), ועד שבקשת צרכיו היא באופן דמי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ ¹⁸⁸⁴ , כמובא בשרש מצות התפלה ¹⁸⁸⁵ מה שאמר רבינו הזקן: "איך וויל זע גאָר ניסט, איך וויל ניט דאַיין ג"ע, אין וויל ניט דאַיין עוה"ב כו', איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין". אלא שמצד ירידת הנשמה למטה בגוף הגשמי, ובגלל שאינו בדרגא שגופו כמו זר נחשב אצלו, כמו הלל שהי' אומר שהולך לגמול חסד עם העלובה כו' ¹⁸⁸⁶ , נרגש אצלו ונוגע לו ביותר החסרון דצרכי הגוף, ולכן מבקש ענינים גשמיים.

והענין

בזה, שמצד הרגש החסרון (שלכן מבקש צרכיו) נעשה אצלו מעמד ומצב דמן המיצר גו' ¹⁸⁸⁷ . ומובן, שענין המיצר הוא גם כאשר הרגש החסרון הוא בנוגע לענינים גשמיים, ואדרבה, כיון שהחסרון בגשמיות נוגע לו ביותר, נקל יותר לפעול הרגש המיצר כו', וכפי שמביא אדמו"ר האמצעי ¹⁸⁸⁸ המשל מעני שמיד כשנזכר במעמדו ומצבו אזי בדרך ממילא (ללא צורך בהתבוננות) בכה יבכה כו' [ומזה מובן גם בנוגע לחסרון בענינים רוחניים, שמהם נשתלשלו הענינים הגשמיים, ועד להחסרון דסיהרא דלית לה מגרמה כלום ¹⁸⁸⁹ , ולכן נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך כו' ¹⁸⁹⁰ ]. ודוקא מן המיצר נעשה התגלות המרחב כו' ¹⁸⁹¹ , וכמו בעת צרה, שממנה דוקא באה הישועה ¹⁸⁹² . והיינו שנעשה מילוי

322

החסרון, החל מזה שגם בהיותו למטה ישנו הענין דנשמה שנתת בי טהורה היא40, נתת דייקא, נתינתו של הקב"ה (שכל הנותן בעין יפה הוא נותן ¹⁸⁹³ ) שהוא ונתינתו אחד, גם כפי שנמשכת ובאה באופן שאתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי40, ועד שדוקא בהיותה למטה ישנו הענין דאתה משמרה בקרבי40, שנוסף על פשטות הענין שהקב"ה משגיח עליו (ולא כטעות הכופרים בהשגחה פרטית, כמ"ש רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה ¹⁸⁹⁴ ), ובאופן שהוא והשגחתו אחד, הרי זה באופן של שימור ממקום עליון יותר ¹⁸⁹⁵ (כמובן גם בפשטות שהשומר הוא נעלה יותר מן הנשמר ¹⁸⁹⁶ ), שנמשך ומתגלה למטה דוקא, כיון שנעוץ תחלתן בסופן ¹⁸⁹⁷ , ובאופן שחודר בכל פרטי המדרגות דבראתה יצרתה ונפחתה כו'. ועד שנעשה מילוי החסרון גם למטה, ובאופן דעד מהרה ירוץ דברו ¹⁸⁹⁸ , כמבואר בלקו"ת ¹⁸⁹⁹ .

ה) וענין

זה הי' גם בפורים. דהנה, אמרו רז"ל ¹⁹⁰⁰ על הפסוק ¹⁹⁰¹ ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן גו', גדולה הסרת טבעת יותר כו' (ש)החזירתן למוטב, והיינו, שכאשר בנ"י ראו בעולם העשי' שטבעת המלך ניתנה להמן, הרי זה פעל אצלם ענין של מיצר כו', ועי"ז נתעוררו באופן נעלה ביותר, עד שבאו לתכלית הביטול דהודאה (ליהודים), ואח"כ המשיכו זאת בכל פרטי הענינים דאורה ושמחה וששון ויקר, שכוללים כל ד' המדריגות דסדר ההשתלשלות, שניתוסף בהם עילוי גדול יותר, החל מאורה שהו"ע החכמה, ואורה לשון נקבה, מקבל בלבד, שמורה על הבחי' שבחכמה שהיא בבחי' מקבל לגבי למעלה ממנה (כידוע ¹⁹⁰² בענין ואמונה כל זאת וקיים עלינו). ואח"כ שמחה, שהיא למעלה מאורה. ואח"כ ששון, שהוא למעלה משניהם, דששון זו מילה, ובמילה כתיב ¹⁹⁰³ מי יעלה לנו השמימה, ר"ת מילה וס"ת הוי' ¹⁹⁰⁴ , היינו שענין המילה הוא הראש (ר"ת) דבחי' מי יעלה לנו השמימה. ולמעלה

323

מזה הו"ע ויקר אלו תפילין ¹⁹⁰⁵ , וכידוע שיש תר"ך עמודי אור בגימטריא כתר ¹⁹⁰⁶ , וחציים הוא ש"י, שעז"נ ¹⁹⁰⁷ שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, אמנם זהו החצי התחתון דכתר, אבל בחי' יקר, שהוא גם בגימטריא ש"י ¹⁹⁰⁸ , ה"ז בחי' חצי העליון דכתר כו' ¹⁹⁰⁹ , שזוהי בחי' שלמעלה מכל הענינים.

ו) ועפ"ז

יובן גם מ"ש כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם גו', שדוקא ע"י לפקודיהם, שזהו ענין של חסרון (כנ"ל ס"א), נעשה ענין של נשיאת ראש. וענין זה נמשך וחודר בכל הציור קומה, כמובן ממארז"ל ¹⁹¹⁰ שאמר משה להקב"ה במה תרום קרנן של ישראל, אמר לו הקב"ה בכי תשא, ומפרש רש"י, אם באת לשאת ראשם בהגבהה קח מהם כופר לצדקה, והרי צדקה תרומם גוי ¹⁹¹¹ , כמבואר בתו"א בתחילתו ¹⁹¹² בענין ג' האותיות גוי, שג' הוא בחי' נה"י, ו' הוא בחי' המדות, וי' הוא בחי' החכמה (ע"ד האמור לעיל שהענין דליהודים נמשך וחודר בכל פרטי הענינים דאורה ושמחה וששון ויקר).

ז) והנה

כתיב ¹⁹¹³ והימים האלה נזכרים ונעשים, שעי"ז שנזכרים כדבעי, אזי תיכף נעשים ונמשכים אותם הענינים ¹⁹¹⁴ . וכן הוא בענין הקריאה בתורה זה יתנו, שעי"ז באים מיד לענין זה א-לי ואנוהו ¹⁹¹⁵ , מראה באצבעו ואומר זה ¹⁹¹⁶ , כפי שיהי' בהגילוי דלעתיד לבוא, כמ"ש ¹⁹¹⁷ ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה הוי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, ב"פ זה, וכמו שאומרים גם בהפטרת פרשת תשא הוי' הוא האלקים ¹⁹¹⁸ ב"פ, שזהו החידוש דבעל תשובה על הצדיק ¹⁹¹⁹ , כפליים לתושי' ¹⁹²⁰ , בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שיבנה מקדש

324

במקומו ¹⁹²¹ , ואז תתקיים מצות נתינת מחצית השקל (שממנו מביאים הקרבנות) בביהמ"ק השלישי, כמצות רצונך ¹⁹²² , בקרוב ממש.

______ l ______