שיחת ש"פ וארא, מבה"ח שבט, ה'תשל"א

35

בס"ד. שיחת ש"פ וארא, מבה"ח שבט, ה'תשל"א.

בלתי מוגה

א. דובר כבר כמ"פ שכל ענין בתורה הו"ע של "תורה" מלשון הוראה ²⁰⁶ , ללא חילוק אם נכתב בלשון של הוראה וציווי ומצוה או בלשון סיפור, כי גם סיפור בתורה הוא הוראה ²⁰⁷ , והוראה שהיא לכל הדורות כולם עד סוף כל הדורות, שהרי "התורה היא נצחית" ²⁰⁸ .

ומרומז גם בגמרא ²⁰⁹ : "הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפליים כיוצאי מצרים", ואעפ"כ נתפרשו בתורה נבואות רק מ"ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות", "אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לא נכתבה", והיינו, שכל הנבואות שנכתבו ונעשו חלק מהתורה הם כאלו שהוצרכו לדורות – הוראה לדורות.

ומזה מובן שכן הוא בנוגע לסיפורים שבתורה – שהרי לא כל הסיפורים שאירעו נכתבו בתורה, ועכצ"ל, שהסיפורים שנכתבו ונעשו חלק מהתורה הם הוראה לדורות.

וענין זה מדגיש רבינו הזקן מיד בהתחלת ספר התניא, ב"דף השער", בכתבו שספר התניא "מיוסד על פסוק ²¹⁰ כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, לבאר היטב איך הוא קרוב מאד" – "אליך" דייקא, לכל אחד מישראל במשך כל הדורות – שכן, אע"פ שמשה רבינו אמרו לדור שלו, "דור דעה" ²¹¹ , הרי כיון שזהו פסוק בתורה, הרי זה הוראה על כל הדורות, שלכל אחד מבנ"י במשך כל הדורות, עד לדורנו זה, בחושך כפול ומכופל של הגלות, "קרוב אליך הדבר מאד", כיון שכל ענין שבתורה הוא הוראה לדורות.

וכן הוא בנוגע לסיפורים שבתורה, שכל סיפור הוא הוראה לכל אחד ואחת מישראל, ומכל סיפור צריך ללמוד על כל הדורות – "עד הים האחרון" ²¹² , "עד היום האחרון" ²¹³ , כיון שלכל אחד ואחת מישראל

36

ניתנה כל התורה כולה , וכמ"ש מיד בהתחלת עשה"ד: "אנכי הוי' אלקיך גו'" ²¹⁴ , בלשון יחיד ²¹⁵ .

ואין סתירה לזה ממ"ש "ותן חלקנו בתורתך" ²¹⁶ , שלכל יהודי יש חלק בתורה, או שלכל יהודי יש אות בתורה, שהרי "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" ²¹⁷ , עבור ששים ריבוא בנ"י – כי, הפירוש בזה הוא שלכל אחד יש חלק או אות בתורה שעל ידם הוא לוקח את כל התורה; וע"ד המבואר באגה"ק ²¹⁸ בענין "במאי הוי זהיר טפי" ²¹⁹ , ש"כל נפש מישראל צריכה .. לקיים כל תרי"ג מצוות", ו"לא נצרכה אלא להעדפה וזהירות יתירה .. למעלה מעלה מזהירות שאר המצוות, וזהו שאמר במאי הוי זהיר טפי, טפי דייקא", כיון שמצוה זו היא אצלו צינור ושער לכל המצוות ²²⁰ .

וע"ד שמצינו בנוגע להאבות ²²¹ :

לכל אחד מהאבות היתה עבודה מיוחדת: על אברהם נאמר ²²² "אברהם אוהבי", שעבודתו היתה בענין האהבה והחסד – גמילות חסדים; עבודת יצחק היתה חפירת בארות; ועבודת יעקב היתה בענין המקלות, וכן בלימוד התורה. וביחד עם זה, אמרו רז"ל ²²³ "קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה", וגם הענינים שמדרבנן: "אפילו עירובי תבשילין", וכן יצחק ויעקב.

וההסברה בזה – שאצל כל אחד מהאבות היתה עבודה מיוחדת שעל ידה לקח את כל התורה כולה.

וכן הוא בעניננו: לכל אחד מישראל ניתנה כל התורה כולה (ולכן כל ענין וסיפור בתורה הוא הוראה לכל אחד מישראל), אלא שלכל אחד יש חלק ואות בתורה שעל ידם הוא לוקח את כל התורה.

ומזה מובן גם בנוגע לסיפורים שבפרשתנו, פרשת וארא, החל מכללות הענין ד"וארא – אל האבות" ²²⁴ , שמהוים הוראה לכל בנ"י במשך כל הדורות כולם, גם עבור בנ"י שבדורנו זה האחרון.

37

ב. בהתחלת הפרשה נאמר "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו'", ומפרש רש"י, "דיבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה ²²⁵ הרעותה לעם הזה", "אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין, יש לי להתאונן על מיתת האבות .. (ש)לא אמרו לי .. ואתה אמרת כו'".

ובכן, גם מענין זה – השקו"ט שבין הקב"ה למשה רבינו – צריך כל אחד מישראל ללמוד הוראה.

וכיון שענין זה הובא בפירוש רש"י על התורה, הרי זה צריך להיות מובן ופשוט אפילו לבן חמש למקרא, נוסף על הרחבת וביאור הענין ע"פ מדרשי חז"ל.

ג. ובהקדמה:

לכאורה אינו מובן איך אפשר לומר שכל אחד מישראל צריך ללמוד הוראה מהדברים שדיבר הקב"ה למשה – וכי אפשר להידמות למשה רבינו?!

יש דין בשו"ע הלכות כבוד רבו ות"ח ²²⁶ ש"האומר לחבירו איני מקבל ממך אם היית כמשה, מלקין אותו משום בזיון", כיון שאף אחד אינו יכול להידמות למשה רבינו, כמ"ש ²²⁷ "ולא קם גו' כמשה" ²²⁸ , וכיון שהתורה אומרת "ולא קם גו'", הרי אף א' אינו יכול להיות כמו משה, ולכן אסור להידמות למשה, ועד שמגיע עונש על זה; ולכן מצינו שכאשר רוצים להידמות למישהו, מזכירים יהושע בן נון (שהי' לאחרי משה רבינו), כדברי הגמרא ²²⁹ "אי אמר לי יהושע בן נון משמי' לא צייתנא לי'", אבל למשה רבינו אסור להידמות.

וא"כ, איך אפשר לומר שהדברים שדיבר הקב"ה עם משה רבינו הם הוראה לכל אחד מישראל?

ויובן ע"פ דברי הגמרא במסכת ברכות ²³⁰ על הפסוק ²³¹ "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'", "אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא", ומשני, "אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא", והיינו, שכיון ש"לגבי משה מילתא זוטרתא היא", הרי זה נתינת כח לכל בנ"י שגם אצלם תהי' יראת שמים "מילתא זוטרתא".

38

וכפי שמבאר רבינו הזקן (שיום ההילולא שלו הי' בימי השבוע ששייכים ליום הש"ק זה) בתניא ²³² , ש"כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משרע"ה" (נוסף לכך ש"בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משרע"ה ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור, עיני הדור", שהם נשיאי הדור, שזהו"ע "אתפשטותי' (דמשה) בכל דרא ודרא" ²³³ ).

ובהכרח לומר שבחי' משה שבכל אחד מישראל היא אצלו בגילוי (ולא רק שישנו בשרש ומקור נשמתו, אבל אצלו הרי זה בהעלם), כי, אם ענין זה הוא בהעלם, ויש צורך בעבודה ויגיעה לגלות זאת, כך, שפעולת ההתגלות היא "מילתא רבתי" – שוב אי אפשר לומר ש"מילתא זוטרתא היא". ועכצ"ל, שהתגלות בחי' משה שבכל אחד מישראל היא "מילתא זוטרתא" (פחות או עכ"פ באותה מדה) כמו ענין היראה, ולכן אפשר לומר שאצל כל בנ"י נחשב ענין היראה ל"מילתא זוטרתא".

ומובן, שמצד בחי' משה שבכל אחד מישראל, יכול כל אחד מישראל ללמוד הוראה גם מהדברים שדיבר הקב"ה למשה רבינו.

ומה שאסור להידמות למשה רבינו – הרי זה בנוגע למשה רבינו כפי שהוא בכללות , היינו, שאף אחד לא יכול להיות כמו משה רבינו בכל הענינים , אבל בנוגע לענינים פרטיים יכול גם כל אחד מישראל להיות שוה למשה ²³⁴ .

וע"ד שמצינו בגמרא ²³⁵ שאמרו לאמורא "משה שפיר קאמרת", היינו, שבגלל שאומר ענין בתורה, נקרא בשם משה (אף שאין זה שמו, אלא יש לו שם אחר), כיון שבנוגע לתורה הרי הוא כמו משה רבינו. ולכאורה אינו מובן: הרי "משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'" ²³⁶ , ואיך אפשר לומר שבנוגע לענין התורה הרי הוא כמו משה רבינו? – אלא29 שייכותו למשה היא רק בנוגע לפרט אחד בתורה, אבל לא בנוגע לכללות ענין התורה.

ועד"ז בעניננו: בכללות – אי אפשר להידמות למשה רבינו, אבל יש פרטים שבהם שוה כל אחד מישראל עם משה רבינו, כמו בנוגע לענין היראה, שנחשבת "מילתא זוטרתא" אצל כל אחד מישראל. ולכן יכול כל אחד מישראל ללמוד הוראה בעבודתו מהדברים שדיבר הקב"ה עם משה.

39

ד. המשך הביאור ע"ד שייכות ההוראה לכל אחד מישראל, מצד הענין ד"וארא", "אל האבות "19, כיון ש"האב זוכה לבן כו'" ²³⁷ באופן של ירושה, ללא חילוק בין האבות להבנים; והטעם שאעפ"כ לא נמנע משה מלהרהר אחר מדותיו של הקב"ה, דכיון שמדרגתו היא חכמה, הוצרך להבין גם בשכלו ²³⁸ . ועל זה אמר לו הקב"ה "וארא גו'", שגם בשכל צ"ל נרגש האמונה וההתאמתות באלקות שלמעלה מהחכמה ²³⁹ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ז ע' 52 ואילך.

* * *

ה. הביאור ששאלת משה "למה הרעותה גו'" היתה מצד הגוף (ע"ד המבואר ²⁴⁰ בנוגע למ"ש ²⁴¹ באברהם "ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד וגו'", שזה הי' מצד הגוף) ²⁴² – נכלל בשיחה המוגהת הנ"ל (שם ע' 50 ואילך).

ו. ויש ענין נוסף שבגללו היתה יכולה להיות שאלת משה "למה הרעותה" – בגלל שנתגדל בבית פרעה:

מצד הלידה – הי' משה רבינו בתכלית השלימות, שהרי אביו הי' עמרם, שהי' גדול הדור ²⁴³ , ולא עוד אלא שבין גדולי ונשיאי הדורות הי' עמרם מהיחידים שעל ידם נתחדשה מצוה, כמ"ש הרמב"ם ²⁴⁴ ש"נצטווה עמרם במצוות יתרות" (כמו מצות ליקוחין ²⁴⁵ ), כמו אברהם יצחק ויעקב,

40

כפי שהרמב"ם מונה את המצוות שניתוספו על ידם – שזה מורה על גדלותו של עמרם; ואמו היתה יוכבד, "בת לוי" ²⁴⁶ , ומתייחסת גם לעמרם, כמ"ש ²⁴⁷ "יוכבד דודתו" (של עמרם). ותיכף כשנולד – עוד לפני שהתחיל לעשות איזה ענין של פעולה ועבודה, אלא רק בא לאויר העולם – "נתמלא הבית כולו אורה" ²⁴⁸ .

וכל זה – מצד הלידה; אבל לאח"ז – גדל והתחנך בבית פרעה, כמ"ש ²⁴⁹ "ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה", ושם (בבית פרעה) – "ויגדל משה" ²⁵⁰ , לא רק בגשמיות, אלא גם ברוחניות, כפירוש רש"י "שמינהו פרעה על ביתו", ומובן, שמינוי זה השפיע גם על רוחניותו, חכמתו וכו' – שקיבל מחכמת מצרים (שהרי פרעה הי' מלך מצרים), שהיתה אמנם חכמה דלעו"ז, אבל בכל זאת ה"ז ענין של חכמה, וכידוע שחכמת מצרים היתה אחת החכמות היותר גדולות ועמוקות שבכל העולם, כמובן ממ"ש בנוגע להפלאת חכמתו של שלמה: "ותרב חכמת שלמה גו' מכל חכמת מצרים" ²⁵¹ .

ז. וכאן רואים דבר נפלא – שלמרות שגדל בבית פרעה, הנה מיד כאשר "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם"45, הצטער מצרתם, וידע מיד שענינו להשתדל בטובתם.

והגע עצמך:

כו"כ שנים בקטנותו וגם בגדלותו חי משה רבינו בבית פרעה מלך מצרים, ובפשטות הי' שבע רצון מזה, ובצדק, כיון שלא הי' מונח בעניני תאוות ח"ו, אלא בחכמת מצרים כו'.

ומובן שבהיותו בבית פרעה שהי' אז "מולך בכיפה" ²⁵² , לא הי' לו קשר ושייכות עם אלו שעסקו ב"עבודת פרך".

ואעפ"כ, מיד בצאתו מבית פרעה, יצא אל אחיו וראה בסבלותם, ונגע לו הדבר כל כך עד שמסר נפשו להרוג את המצרי ²⁵³ שהי' "מכה איש עברי מאחיו"45, וזאת – למרות שידע שבן-נח חייב מיתה על הריגת אדם באיסור, ומובן גודל הסכנה שבדבר גם מצד חכמת מצרים, ואכן

41

מסופר בחומש ²⁵⁴ שפרעה רצה להרגו, והוצרך לברוח (ואז נתגלה אליו הקב"ה מתוך הסנה ²⁵⁵ , ובהמשך לזה באה גאולת בנ"י).

ח. וענין זה מהוה הוראה בנוגע לכל אחד מישראל:

אפילו תינוק שנשבה לבין העכו"ם – שזהו המעמד ומצב של חלק חשוב מבנ"י בדורנו זה,

– הן מי שנשבה לבין העכו"ם כפשוטו, והן מי שנשבה בידי "אלקי הנכר אשר בקרבכם" ²⁵⁶ , שזהו היצה"ר (כמרומז בגמרא ²⁵⁷ , וכפי שמבאר רבינו הזקן בלקו"ת בדרושי שמע"צ ²⁵⁸ ) –

הנה כאשר פועלים עליו שתהי' לו איזו שייכות ליהדות, יכולים מיד לדרוש ממנו למסור נפשו עבור יהדות ועבור יהודים!

ואף שלכאורה יכול לטעון שכיון שכל ימיו גדל ונתחנך בין העכו"ם, וזה עתה יצא מהשבי' מבין העכו"ם, וא"כ איך יכולים לדרוש ממנו למסור נפשו עבור יהדות ועבור יהודים, ולהרגיש שזהו כל חייו – אומרים לו: כך הי' אצל משה רבינו, שמבלי הבט על כך שנתגדל בבית פרעה, והי' מונח ושקוע בחכמת מצרים – ידע מיד שכל מציאותו וכל ענינו למסור נפשו עבור בנ"י!

וכח זה נותן משה רבינו לכל בנ"י – להיותו "רעיא מהימנא", "משבעה רועים הממשיכים חיות ואלקות לכללות נש"י .. (ו)כללות כולם"27 – אפילו למי שנשבה אצל יצרו הרע או נשבה בין העכו"ם, שכיון שנולד להורים יהודים (כמו משה שנולד לעמרם ויוכבד), הנה מיד כשיוצא מהשבי' בין העכו"ם, ומתחיל להיות שייך ליהדות, יוכל למסור נפשו עבור יהדות (בנוגע לעצמו) או עבור יהודים נוספים.

ט. והוראה נוספת:

כשיש מעמד ומצב שלא רואים הצלחה בעבודה, ולא רואים פירות מהיגיעה, ולכן מתעוררת מחשבה להפסיק ולא להמשיך לפעול – הנה על זה באה ההוראה מהסיפור אודות משה רבינו, שכאשר טען "למה זה שלחתני"20, בה בשעה שאין תועלת בשליחותו, שהרי "מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה (כפי שטענו למשה ואהרן: "הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה וגו'" ²⁵⁹ ) והצל לא הצלת את עמך" ²⁶⁰ – אמר לו

42

הקב"ה: "וארא אל אברהם וגו'", "חבל על דאבדין ולא משתכחין .. האבות .. לא אמרו לי .. ואתה אמרת כו'", היינו, שאין לשאול קושיות, וגם כשלא רואים הצלחה ולא רואים פירות, אין להפסיק, אלא יש להמשיך לעבוד ולהתייגע!

ואכן פעלו הדברים על משה בנוגע להמשך עבודתו – שהרי הקב"ה לא אומר מוסר לשם מוסר בעלמא, אלא כדי שיפעלו הדברים, וכמובן ממ"ש בישעי' ²⁶¹ "על מה תכו עוד תוסיפו סרה", "מה יועיל הכות אתכם כי לא תווסרו בזה, כי עדיין אחר המכות תוסיפו לחטוא" ²⁶² , וכל זה אפילו בנוגע לדברי נביא, ועאכו"כ בנוגע לדברי הקב"ה.

וכן הוא בנוגע לכל אחד מישראל – שגם כאשר חושב שאינו פועל מאומה, שכן, בנוגע לעצמו רואה שהוא מושקע בטומאה, וצריך תמיד לעבוד ולהתייגע, וללא תועלת, כיון שלמחרת צריך שוב להתחיל עבודתו מחדש, וגם בנוגע להזולת אינו פועל מאומה – אין לו להתייאש ולהפסיק עבודתו, אלא צריך להמשיך לעבוד ולהתייגע, וסוכ"ס בודאי תהי' תועלת ובודאי יצליח בעבודתו.

י. זאת ועוד:

כאשר יהודי טוען שאינו חשוב כ"כ לעשות זאת – אומרים לו: גם משה רבינו טען "מי אנכי", "מה אני חשוב" ²⁶³ , ועל זה אמר לו הקב"ה: "כי אהי' עמך .. כי אנכי שלחתיך" ²⁶⁴ , "לך ואנכי אהי' עם פיך" ²⁶⁵ , והיינו, שלא הוא ההולך, אלא "אנכי גו'", כיון שהולך בשליחותו של הקב"ה, ובמילא יש לו את כל הכחות הדרושים כדי שיצליח.

וההמשכה מ"אנכי" ל"פיך" היא בכח האבות – "וארא אל האבות" – שהאבות ("אין קורין אבות אלא לשלשה" ²⁶⁶ ) הם ה"ממוצע" שעל ידם נמשכים כל הכחות בירושה לבניהם,

– וכפי שמבאר רבינו הזקן בתניא ²⁶⁷ שזהו ענין ה"אהבה מסותרת .. שהיא ירושה לנו מאבותינו .. (ו)נכלל בה גם דחילו", שזהו ענינם של אברהם (אהבה) ויצחק (יראה), וכמו"כ ישנם הענינים שנמשכים מיעקב –

43

כך, שעבודתו אינה בכח עצמו, אלא בכח האבות, ולכן יכול לעבוד עבודתו מבלי להתפעל מאף אחד, ובודאי שיצליח.

יא. ועוד ענין בזה:

כאשר ישנם תחילה העלמות והסתרים, וע"י עבודתו מתגבר עליהם ומבטלם, אזי נעשה עילוי גדול יותר – כמ"ש בהתחלת הפרשה שבזמן האבות הנה "שמי הוי' לא נודעתי להם", ורק לאח"ז יהי' הגילוי ד"אני הוי'", באופן נעלה יותר מכמו שהי' לפנ"ז.

ובכללות הרי זה מ"ש ²⁶⁸ "כי אתה נרי הוי' והוי' יגי' חשכי", והיינו, שעי"ז שישנו תחילה חושך, ומהפכים אותו לאור, באופן ד"יגי' חשכי", שהחושך עצמו יאיר, והיינו, שעבודתו היא לא רק מצד נפש האלקית, אלא באופן שמהפך גם את נפש הבהמית – אזי נמשך הגילוי ד" ו הוי'", בתוס' וא"ו, שהוא נעלה יותר מהוי' סתם.

ולהעיר, שלאחרי מ"ת ממשיכים בנ"י את כל הענינים ע"י התורה (ולא כמו בזמן משה רבינו, שענין זה נמשך עי"ז שהקשה "למה הרעותה"), והיינו, שע"י העבודה בלימוד התורה ישנו הכח לבטל את כל ההעלמות וההסתרים, ולא להתפעל מכל הנסיונות כו'.

ועי"ז ממשיכים את הגילוי ד"אני הוי'", ומזה באים ד' הלשונות של גאולה: "והוצאתי גו' והצלתי גו' וגאלתי גו' ולקחתי גו'" ²⁶⁹ , שיחזרו ויתקיימו כשנצא מהגלות בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, כמ"ש ²⁷⁰ "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", בקרוב ממש.

* * *

יב. האמור לעיל (ס"ד-י) בענין "וארא אל האבות", שהאב מוריש לבנו כל הענינים – הרי זה ענין שע"פ טבע, כמדובר כמ"פ ²⁷¹ אודות הסיפור עם רבינו הזקן בנוגע לקידוש לבנה ²⁷² , שכל עניני התומ"צ צריכים להיות ע"פ דרך הטבע, ועד"ז בנדו"ד, שע"פ טבע יש כח לעבודה דקיום התומ"צ, ע"י הירושה מהאבות, שזהו ענין טבעי.

וענין זה מודגש יותר בהמשך הפרשה – שיש פרשה שלימה שעוסקת ביחוסם של משה ואהרן:

44

בנוגע לפסוק ²⁷³ "אלה ראשי בית אבותם", מפרש רש"י ²⁷⁴ : "מתוך שהזכיר משה ואהרן, הפסיק הענין באלה ראשי בית אבותם ללמדנו היאך נולדו משה ואהרן ובמי נתייחסו", ו"מתוך שהוזקק ליחס שבטו של לוי עד משה ואהרן, בשביל משה ואהרן, התחיל לייחסם דרך תולדותם מראובן".

כלומר: אע"פ שנזכר כבר בפרשת שמות41 אודות הוריהם של משה ואהרן ומרים אחותם, וכן נתייחסו בפ' פינחס ²⁷⁵ , מ"מ, נאמרה פרשה שלימה כדי "ללמדנו היאך נולדו משה ואהרן ובמי נתייחסו", ועד כדי כך גדלה חשיבות הדבר, שבגלל זה "התחיל לייחסם דרך תולדותם מראובן", אע"פ שלא נתייחסו כאן שאר השבטים שלאחרי לוי.

יג. אך עדיין צריך להבין, מדוע נזכרו בפרשה זו פרטים שלכאורה אינם נוגעים ל"סדר היחס":

ובהקדים – שבכללות היחוס של בנ"י ישנו היחוס שמצד האב והיחוס שמצד האם; אבל כאשר יש כבר מציאותו של יהודי, הנה בנוגע לכל הענינים מתייחס הבן אחר האב דוקא, כמו בנוגע לחלוקה דכהן לוי וישראל ²⁷⁶ , וכן בנוגע למלכות, שררה וממשלה, שעוברת (לא למי שאמו היתה מזרע המלוכה, אלא) למי שאביו הי' מזרע המלוכה.

ועפ"ז אינו מובן מדוע נזכר בפרשה זו גם היחוס מצד האם: בנוגע ליחוס של משה ואהרן – "ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה ותלד לו גו'"42; בנוגע ליחוס של בני אהרן – "ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה ותלד לו גו'" ²⁷⁷ ; ובנוגע ליחוס של פינחס – "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו גו'" ²⁷⁸ . והיינו, שג' פעמים ("בתלת זימני הוי חזקה" ²⁷⁹ ) נזכר גם היחוס שמצד האם, אף שלכאורה אינו שייך ל"סדר היחס"?

ועכצ"ל, שבענין היחוס נוגע לא רק מה שנותן האב, אלא גם מה שנותנת האם, שלכן מסופר ביחוס של משה שאמו היתה יוכבד, וביחוס של אלעזר – שאמו היתה אלישבע בת עמינדב אחות נחשון, וביחוס של פינחס – שאמו היתה מבנות פוטיאל.

[ולהעיר, שגם היחוס של אלעזר ושל פינחס לאמותיהם נוגע

45

למשה , כיון שמצינו ששניהם השלימו ענינו של משה: כאשר נתעלמו ממשה רבינו הלכות גיעולי עכו"ם – אמרם אלעזר ²⁸⁰ ; וכאשר נתעלמה ממשה רבינו ההלכה שהבועל ארמית קנאין פוגעין בו – אמר פינחס למשה "מקובלני ממך כו'", וגם עשה כן בפועל בשליחותו של משה שאמר לו "קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא" ²⁸¹ , ובגלל זה – "הנני נותן לו את בריתי שלום" ²⁸² ].

וזוהי גם הוראה ולימוד לנשי ובנות ישראל – שאע"פ ש"איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש" ²⁸³ , שלכן צריך להיות ענין הכיבוש ע"י אנשים דוקא, מ"מ, הפעולה על האנשים שיוכלו לכבוש – תלוי' בנשים; האם היא זו שצריכה ליתן לבן את הכח על זה.

ודוקא ע"י הענינים שנותנות האמהות, יכול להיות מש"נ לאחרי "סדר היחס": "הוא אהרן ומשה (אלו שהוזכרו למעלה שילדה יוכבד לעמרם) .. הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים" ²⁸⁴ .

יד. ועדיין צריך להבין בנוגע להיחוס דהאמהות:

בשלמא בנוגע ליחוס של משה לאמו יוכבד – מובן העילוי שבזה להיותה "בת לוי אחות קהת" ²⁸⁵ , ועד"ז בנוגע ליחוס של אלעזר לאמו אלישבע – להיותה "בת עמינדב אחות נחשון";

אבל אינו מובן מהי מעלת היחוס של פינחס לאמו, שהיתה "מבנות פוטיאל" – שיש בזה ב' פירושים ²⁸⁶ : "דאתי מיתרו שפיטם עגלים לע"ז", או "דאתי מיוסף שפטפט ביצרו", ומובן העילוי שביחוס ליוסף שפטפט ביצרו, אבל מה העילוי ביחוס ליתרו שפיטם עגלים לע"ז?!

ובפרט שהשם "פוטיאל" אינו ע"ש ענין שעשה לאחרי ששב בתשובה, וגם לא ע"ש שפיטם עגלים להיפך דע"ז, ע"ד דברי הגמרא במסכת מנחות ²⁸⁷ "אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר ", אלא ע"ש ש"פיטם עגלים לע"ז "!

וביותר קשה על פירוש רש"י, שלהיותו פירוש פשוטו של מקרא לבן חמש למקרא, הי' לו להביא רק את הפירוש "מזרע יוסף שפטפט

46

ביצרו", שזה מורה על מעלת היחוס, ולפועל, הנה לא זו בלבד שמביא גם את הפירוש "מזרע יתרו שפיטם עגלים לע"ז", אלא מביאו בתור ענין ראשון, ורק לאח"ז מוסיף "ומזרע יוסף שפטפט ביצרו"!

טו. אך הענין בזה – בשייכות למ"ש בהמשך הכתובים, לאחרי "סדר היחס" – "הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים":

כדי "להוציא את בני ישראל ממצרים", צריכה להיות העבודה באופן כזה דוקא – להתעסק ולקרב גם יהודים כאלו שיש להם שייכות לפיטום עגלים לע"ז, ועי"ז יכולים לפעול שאפילו יהודים שנמצאים כבר מאתיים ועשר שנים במצרים, "ערות הארץ" ²⁸⁸ , יוכלו לצאת ממצרים ²⁸⁹ .

וזוהי ההוראה לכל אחד ואחד – שאין לטעון שרצונו לעסוק רק עם יהודי שהוא בדרגת צדיק, ולא עם מי שנמצא בדרגא שלמטה מזה, אלא צריך שיהי' מתאים לו ("אים דאַרף אָנשטיין") לעסוק אפילו עם יהודי שנמצא במעמד ומצב הפכי; ולא להמתין עד שהלה יבוא מעצמו וישוב בתשובה, ואז יתעסק עמו, אלא עוד בהיותו במעמדו ומצבו צריך ללכת אליו ולקרבו לתומ"צ.

וזהו תוכן כללות הציווי "ואהבת לרעך כמוך" ²⁹⁰ , ו"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" ²⁹¹ – שיש לעסוק גם עם אלו ש"נקראים בשם בריות בעלמא" (כדברי רבינו הזקן בתניא ²⁹² ), והיינו, שאין להם שום מעלה (אפילו לא המעלה שהם בני אברהם יצחק ויעקב, שזוהי מעלה גדולה ונפלאה: "ובנו בחרת" ²⁹³ ), מלבד מה שנבראו ע"י הקב"ה, ואעפ"כ נאמר אודותם "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבל לא לקרב ולהוריד את התורה אליהם ²⁹⁴ ).

וכידוע ²⁹⁵ סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר שאמר לו אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בנוגע למארז"ל ²⁹⁶ "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו": בוא וראה – בקראו בשמו – עד כמה גדולה הרחמנות על מי שהתורה כבר אומרת ש"אסור לרחם עליו"!...

47

טז. וזהו גם הטעם ש"סדר היחס" נאמר בפרשת וארא דוקא:

בפרשת שמות ²⁹⁷ , נזכר רק ע"ד עשיית אותות ומופתים, אבל עדיין לא היו האותות ומופתים בפועל, ואדרבה: סיום הפרשה הוא אודות קושי הגלות ביותר, עד כדי כך, שמשה רבינו טען "למה הרעותה לעם הזה", כיון ש"הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך"; ואילו בפרשת וארא מתחיל סיפור הגאולה, החל מהאותות ומופתים, וביטול השעבוד.

וכיון שבשביל זה יש צורך בכחות נעלים יותר – לכן נאמר כאן דוקא סדר היחס, שבזה נרמז הכח שמורישים ה"אבות" לבניהם.

וע"י הענינים שמקבלים מה"אבות", וכאמור, שבזה נוגע לא רק היחוס מצד האב, אלא גם היחוס מצד האם ²⁹⁸ , באים למעמד ומצב ד"הם המדברים אל פרעה מלך מצרים" – "מדברים" דייקא, בלשון קשה ²⁹⁹ , כיון שנעמדים נגד כל העולם, מבלי להתפעל משום דבר;

ופועלים גם את הענין השני – "הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם"79, שמעמידים "צבאות הוי'" שיצאו בקרוב ממש לקבל פני משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, למטה מעשרה טפחים.

* * *

יז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וידבר אלקים גו' וארא וגו'.

* * *

יח. בנוגע להנהוג ללמוד פירוש רש"י בפרשת השבוע ³⁰⁰ – נתעכב על פרש"י בקאַפּיטל ו' פסוק ט', שלאחרי שמפרש כל הפסוקים שבהתחלת הפרשה ע"ד הפשט , חוזר ומפרש כל המשך הפסוקים ע"ד הדרש , וז"ל:

"ורבותינו דרשוהו ³⁰¹ לענין של מעלה שאמר משה20 למה הרעותה, אמר לו הקב"ה, חבל על דאבדין ולא משתכחין, יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי עליהם בא-ל שדי, ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת ³⁰² מה שמו מה אומר אליהם. וגם הקימותי וגו' – וכשבקש אברהם לקבור את שרה, לא מצא קרקע עד שקנה בדמים מרובים, וכן

48

ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר, וכן ביעקב ³⁰³ ויקן את חלקת השדה ³⁰⁴ לנטות אהלו, ולא הרהרו אחר מדותי ³⁰⁵ , ואתה אמרת למה הרעותה. ואין המדרש מתיישב אחר המקרא, מפני כמה דברים, אחת, שלא נאמר ושמי ה' לא שאלו לי .. ועוד, היאך הסמיכה נמשכת בדברים שהוא סומך לכאן וגם אני שמעתי וגו' לכן אמור לבני ישראל. לכך אני אומר יתיישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו, והדרשה תדרש, שנאמר ³⁰⁶ הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, מתחלק לכמה ניצוצות".

וצריך להבין ³⁰⁷ :

א) כיון שרש"י מסיק ש"אין המדרש מתיישב אחר המקרא", היינו, שאי אפשר לפרש כן בפשוטו של מקרא, אפילו לא בתור פירוש שני – למה מביא בכלל ש"רבותינו דרשוהו כו'", בה בשעה שענינו של רש"י לבאר פשוטו של מקרא, ואינו מביא מה שלא שייך לפשוטו של מקרא?

מצינו אמנם בכ"מ שנוסף על הפירוש הפשוט בפשש"מ מביא רש"י גם מדרשי חז"ל, אבל, זהו רק כאשר פירוש המדרש שייך לפשש"מ, ובלשון רש"י ³⁰⁸ : "אגדה המיישבת דברי המקרא", אבל לא כאשר "אין המדרש מתיישב אחר המקרא", כבנדו"ד. וכשם שרש"י אינו מביא בפירושו ריבוי מדרשי חז"ל על הפסוקים (ואם הי' מביא אותם, הרי אין לדבר סוף!...), ובלשונו103: "יש מדרשי אגדה רבים" ³⁰⁹ , ואעפ"כ אינו מביאם בפירושו, כיון ש"אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא וכו'".

ועפ"ז אינו מובן למה מביא רש"י כאן מדרש שאינו מתיישב אחר המקרא – הרי פירוש רש"י הוא פשוטו של מקרא, ולא ספר של שקו"ט לבאר מדוע "אין המדרש מתיישב אחר המקרא" ³¹⁰ .

49

ב) מדוע צריך רש"י להביא ראי' לכך ש"הדרשה תדרש" – " שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע"?

כדי לומר שלמרות שרש"י מפרש ע"ד הפשט, אין זה שולל את פירוש המדרש, שגם הוא אמת – אין צורך בראי' מפסוק, כיון שזהו דבר המובן מעצמו שיכולים ללמוד כל ענין באופנים שונים, בדרך הפשט או בדרך הדרוש וכו', ושניהם אמת, כיון שהכל היא תורתו של הקב"ה, אלא שנלמדת בדרכים שונים. וכפי שמבין גם בן חמש למקרא, שמה שלומד ומבין עתה, בקטנותו, אינו הכל, וכשיגדל, ילמד ויבין יותר.

ג) לאידך גיסא – אם יש צורך בראי' מפסוק, הי' לו לרש"י להביא זאת בפעם הראשונה שמזכיר ש"יש מדרשי אגדה רבים", ולמה מביא ראי' זו בפרשתנו דוקא?

יט. גם צריך להבין בפירוש רש"י ע"ד הפשט:

א) קושיא הכי חזקה, שדוקא מרוב הפשטות לא נעמדים עלי':

רש"י מפרש "וארא" – "אל האבות", "בא-ל שד-י" – "הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם אני א-ל שד-י", "ושמי ה' לא נודעתי להם" – "לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי שעלי' נקרא שמי ה', נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתי ולא קיימתי".

ואינו מובן כלל:

איך יכול להתקבל אצל בן חמש למקרא, שהקב"ה, כפי שנקרא "א-ל שד-י", יכול להבטיח ולא לקיים הבטחתו, ורק כפי שנקרא בשם הוי' דוקא, אזי נאמן לקיים הבטחתו?!

אפילו ילד – אם הוא ילד ישר ("אַ ערליכער") – יודע, שכאשר הוא מבטיח דבר מה, עליו לקיים הבטחתו, וכיון שכן, אינו מבין כלל מ"ש רש"י בנוגע להקב"ה, שרק מצד "שמי ה'" ישנו הענין ד"נאמן לאמת דברי", ואילו כפי שנקרא "א-ל שד-י" – "הבטחתי ולא קיימתי"?!

בשלמא כשמדובר אודות בשר ודם – יכול להיות מצב שלמרות שרוצה לקיים הבטחתו, אין לו יכולת לעשות זאת; אבל בנוגע להקב"ה לא שייך לומר ענין של בלתי יכולת, ולא רק מצד שם הוי', אלא גם מצד שם א-ל שד-י או אלקים, וכפי שכבר למד הבן חמש למקרא ³¹¹ : "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", כך, שגם מצד שם אלקים

50

יודע הקב"ה כל מה שנעשה בשמים ובארץ כו', ולא יבטיח דבר אא"כ יוכל להתקיים, ובמילא לא שייך לומר שאין ביכלתו לקיים הבטחתו.

וא"כ, אינו מובן מ"ש רש"י בנוגע להנהגת הקב"ה עם האבות, ש"הבטחתים הבטחות .. ולא קיימתי"?!

ב) בסיום הפירוש ע"ד הפשט, כותב רש"י: "קרוב לענין זה שמעתי בפרשה זו מרבי ברוך בר' אליעזר, והביא לי ראי' ממקרא זה, בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה' ³¹² , למדנו כשהקב"ה מאמן את דבריו .. מודיע ששמו ה' וכו'".

ולכאורה: אם לא מספיק מ"ש בפרשתנו "ושמי ה' .. אני ה'", ויש צורך בראי' מפסוק בנ"ך ש"שמי ה'" מורה על היותו נאמן לקיים הבטחתו – הי' רש"י צריך להביא ראי' זו מיד בהתחלת פירושו אודות "מדת אמיתית שלי שעלי' נקרא שמי ה', נאמן לאמת דברי"; וכיון שלא הביא ראי' זו בהתחלת פירושו, עכצ"ל, שענין זה מובן מהפסוקים שבפרשתנו, וא"כ, למה צריך להוסיף בסיום פירושו "הביא לי ראי' ממקרא זה"?

וכל דיוקים הנ"ל, ועוד דיוקים – נוסף על הדיוק העיקרי: מהו הקושי בפירוש הא' שבגלל זה צריך רש"י להוסיף "ורבותינו דרשוהו כו'" – צריכים להיות מובנים באופן המוכרח בפשש"מ, וכפי שיתבאר לקמן.

* * *

כ. הביאור בלקוטי לוי"צ ³¹³ במ"ש באגה"ת פ"ח ³¹⁴ "(לשוב) עד הוי' ב"ה ממש", "עד – יסוד .. הוי' – תפארת, ממש – דעת, כי הנפש שהיא מבחי' מלכות .. (ש)מושרשת בדת"י .. תשוב עד הוי' ב"ה ממש, ליסוד תפארת ודעת וכו'" – התיווך עם משנ"ת פעם ³¹⁵ ש"לשוב עד הוי' ב"ה ממש" קאי על נקודת התשובה שלמעלה מסדר והדרגה ומדריגות פרטיות, שמגעת בעצמותו ומהותו ית' (ולאח"ז באה עבודת התשובה באופן מסודר, באופן של עלי' מדרגא לדרגא), כי, "ממש" הו"ע הדעת שעל ידו נמשכת פנימיות הכתר שלמעלה מכל סדר השתל' בתוך סדר השתל' (בדוגמת ב' הקצוות שבתיבת "ממש") – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ³¹⁶ בלקו"ש חל"ט ע' 84 ואילך.

* * *

51

כא. יום הש"ק זה הוא גם שבת מברכים חודש שבט, שבו ישנו ענין מיוחד השייך לדורנו – שהעשירי שבו הוא יום ההילולא של נשיא הדור, כ"ק מו"ח אדמו"ר ³¹⁷ .

זאת ועוד:

שבת מברכים חודש שבט קשור במיוחד עם ר"ח שבט, שהרי בשבת מברכים נמשכת ברכה לכל ימי החודש, ובמיוחד לר"ח, שכולל את כל ימי החודש ³¹⁸ .

ובנוגע לר"ח שבט – מפורש בכתוב ³¹⁹ : "בעשתי עשר חודש (שלפי מנין החדשים מניסן, "ראש חדשים ראשון גו' לחדשי השנה" ³²⁰ , הרי זה חודש שבט) באחד לחודש (ר"ח) .. הואיל משה באר את התורה גו'", "בשבעים לשון פירשה להם" ³²¹ , וכדאיתא במפרשים ³²² על הפסוק ³²³ "באר היטב", ש"היטב" – ה' ה"י הי"ט היט"ב – בגימטריא שבעים.

וגם ענין זה קשור עם בעל ההילולא דיו"ד שבט – כיון שהתעסק בלהט ("ער האָט זיך געקאָכט") להמשיך את עניני התורה בשבעים לשון ³²⁴ .

וכאמור, ענינו של שבת מברכים שבט להמשיך ברכה בכל ימי החודש, ובמיוחד בימי סגולה כמו יו"ד שבט ור"ח שבט.

*

כב. הביאור בפירוש רש"י:

בהתחלת פירוש הב' כותב רש"י "ורבותינו דרשוהו לענין של מעלה שאמר משה וכו'". ולכאורה, גם לפי פי' הא' הרי זה בהמשך למש"נ למעלה (בס"פ שמות) אודות דברי משה "למה הרעותה", ומהו החידוש בענין זה בדרשת רבותינו?

והביאור בזה – שלפי' הא' הרי זה בהמשך רק לענין האחרון שבס"פ שמות: "דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה"; והחידוש בדברי רבותינו הוא – ש"דרשוהו על ענין של מעלה", היינו, שזהו בהמשך (לא רק לסיום הפרשה: "למה הרעותה גו'",

52

אלא גם) לכללות הענין ³²⁵ שמדובר למעלה אודות השקו"ט בין משה להקב"ה ע"ד שליחותו להוציא את בנ"י ממצרים, החל מדברי משה "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם"97, שגם בענין זה יש חילוק בין משה רבינו להאבות, ש"לא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת מה שמו מה אומר אליהם".

וביאור הטעם שרש"י צריך להוסיף ש"רבותינו דרשוהו לענין של מעלה", ואינו מסתפק בפי' הא' שקאי רק על הענין ד"למה הרעותה":

לפי פי' הא' שזהו רק מענה על "למה הרעותה", אינו מובן מדוע נאמר "וידבר אלקים אל משה גו'" – הרי כבר נאמר בס"פ שמות "ויאמר ה' אל משה עתה תראה וגו'", "העשוי לפרעה תראה ולא העשוי למלכי ז' אומות כו'" ³²⁶ , כיון ש"הרהרת אחר מדותי", שזהו התחלת מענה הקב"ה על דברי משה "למה הרעותה", וא"כ, הי' הכתוב צריך להמשיך הדיבור ד"וארא וגו'", ומדוע מתחיל כאן דיבור חדש – "וידבר אלקים אל משה גו'"?!

[ואם בשביל ללמדנו ש"דיבר אתו משפט על שהקשה וכו'" – הי' הכתוב יכול לומר "וידבר אלקים גו'" (במקום "ויאמר ה'") בס"פ שמות93].

ולכן מוסיף רש"י "ורבותינו דרשוהו לענין של מעלה" – שעפ"ז מובן הטעם שכאן מתחיל דיבור חדש, כיון שכאן התחיל הקב"ה לדבר אתו (לא רק אודות "מה שהקשה .. למה הרעותה", אלא) על כל הענין של מעלה, החל ממה שאמר "מה שמו".

כג. המשך הביאור בפירוש רש"י, שהאבות "לא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת מה שמו מה אומר אליהם" [אף שלכאורה לא שאל משה "מה שמך", כי אם מה ישיב על שאלת בנ"י : " ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם" ³²⁷ (וכב' הדעות שמצינו במדרשי חז"ל ³²⁸ – אם בא בעקמימות או בתמימות ³²⁹ )],

– שמטעם זה ³³⁰ מביא רש"י הפי' ש"רבותינו דרשוהו", כי, לפי'

53

הא' קשה למה לא הוכיחו הקב"ה על השאלה "מה שמו", אבל לפי דרשת רבותינו, אתי שפיר שהוכיחו גם על זה, ביחד ³³¹ עם ההוכחה על שהקשה לומר "למה הרעותה" ³³² –

נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש חט"ז הנ"ל (ס"ד-ה) ע' 49 הערה 21.

כד. המשך הביאור בפירוש רש"י, שהאבות "לא הרהרו אחר מדותי", "כשבקש אברהם לקבור את שרה, לא מצא קרקע עד שקנה בדמים מרובים, וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר, וכן ביעקב ויקן את חלקת השדה לנטות אהלו, ולא הרהרו אחר מדותי", ולא כמ"ש בס"פ שמות: "כאברהם שאמרתי לו ³³³ כי ביצחק יקרא לך זרע, ואח"כ אמרתי לו ³³⁴ העלהו לעולה, ולא הרהר אחר מדותי" (רק בנוגע לאברהם, ובענין העקידה) – כי:

א) קניית קרקע לקבורת שרה, חפירת הבארות וקנין חלקת השדה דיעקב, הם ענינים פרטיים שהיו נוגעים להאבות עצמם, ולכן, ע"ד הפשט, אין להביא ראי' מזה שהאבות לא הרהרו בנוגע לענינים אלו, שהרי יתכן שגרם החטא ובגלל זה לא נתקיימה הבטחת הקב"ה, משא"כ בנוגע לטענת "למה הרעותה" שהיתה בנוגע לכלל ישראל, לא יתכן שחטא משה יגרום רעה לכלל ישראל. ולכן מביא רש"י ראי' מאברהם ³³⁵

54

שלא הרהר על ענין העקידה, שהי' נוגע לכלל ישראל; אבל ע"ד הדרוש (פי' הב'), הנה בנוגע להאבות שהן המרכבה לא שייך הענין שמא יגרום החטא גם בשייכות לעניניהם הפרטיים, ולכן יש להביא ראי' מכל האבות שלא הרהרו אחר מדותיו של הקב"ה ³³⁶ .

ב) הטענה "למה הרעותה" היא שלא זו בלבד שהקב"ה לא קיים הבטחתו להציל את בנ"י, אלא אדרבה, ששליחותו של הקב"ה גופא גרמה הרעת המצב ("מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה"), ולכן, אין להביא ראי' מזה שאברהם לא הרהר כשלא מצא קרקע לקבורת שרה, כיון שאין זה באופן שבגלל ההבטחה הורע המצב שיצטרך לשלם דמים מרובים יותר; ועד"ז ביצחק ויעקב. ולכן מביא רש"י ראי' מזה שאברהם130 לא הרהר על דברי הקב"ה "העלהו לעולה" לאחרי אמרו "כי ביצחק יקרא לך זרע", כיון שהבטחה זו גרמה צער נוסף, שכן, ככל שגדול הצער של הולך ערירי ³³⁷ , אין זה דומה לצער ³³⁸ של מי שנולד לו בן לעת זקנותו ואח"כ נלקח ממנו ³³⁹ ; אבל ע"ד הדרוש (פי' הב'), הרי זה מענה על דיבור והרהור בכלל (לאו דוקא מצד צער נוסף), ועל זה יש ראי' מכל האבות שלא הרהרו בכלל –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש הנ"ל ע' 47 ואילך.

55

כה. ויה"ר שמהענין ד"וארא" נבוא לעבודה באופן של ראי'.

וכידוע ³⁴⁰ שמשה רבינו רצה לפעול שיהי' ענין הראי', אבל לא פעל זאת, ולכן אמר לבנ"י "ועתה ישראל שמע " ³⁴¹ – עבודה באופן של שמיעה; אבל לעתיד לבוא תהי' העבודה באופן של ראי',

ועד שגם לימוד התורה יהי' אז באופן של ראי',

– ועפ"ז מתורצת הקושיא כיצד יוכל משיח, אדם אחד, ללמוד תורה עם ריבוי תלמידים כ"כ, כל בנ"י, כיון שהלימוד יהי' באופן של ראי' ³⁴² –

בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, עלי' נאמר65 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

[טרם צאתו הורה כ"ק אדמו"ר שליט"א להכריז ע"ד ה"מלוה מלכה" ד"בית רבקה" ³⁴³ , וכשהכריזו שישתתפו כל אנ"ש והאורחים, הוסיף כ"ק אדמו"ר שליט"א: וכל ישראל כולם. והתחיל לנגן הניגון "כי בשמחה תצאו".

לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "כי אלקים יושיע ציון"].

______ l ______