ש"פ בלק, י"ד תמוז, ה'תש"ל

69

בס"ד. ש"פ בלק, י"ד תמוז, ה'תש"ל

(הנחה בלתי מוגה)

כל ³⁶⁵

המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו ³⁶⁶ , ומדייק בזה כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו לפני שלשים שנה ³⁶⁷ , דלכאורה אינו מובן, הלא כל ענין האריכות באחד הו"ע היחוד, ולכאורה הול"ל הלשון יחיד, שפירושו איינציג, ולא לשון אחד, שפירושו איינער [ובפרט ע"פ הידוע ששמע ישראל גו' הוי' אחד ³⁶⁸ הו"ע יחודא עילאה ³⁶⁹ , הרי בודאי מתאים יותר לומר הלשון הוי' יחיד, מאשר הוי' אחד]. ומבאר, שענין היחוד הוא ליחדו ית' בכל העולמות והנבראים בב' אופני היחוד, שהוא ית' הכל, והכל הוא ית', ולכן נאמר הלשון אחד, ולא הלשון יחיד, כי בתיבת אחד מפורט יותר ענין היחוד בשני אופנים הנזכרים מכמו בתיבת יחיד. ומבאר זה ע"פ מ"ש ³⁷⁰ ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד [שקשור עם הענין דיחיד, שהרי הטעם שנאמר יום אחד, ולא יום ראשון, הוא, לפי שבו הי' הקב"ה יחידי בעולמו, שעדיין לא נבראו המלאכים ³⁷¹ ], דיום הוא דוקא כשכלול מערב ובוקר, היינו חושך ואור כו', שאם הי' כולו יום (אור), אין זה יום, וכן אם כולו לילה (חושך), אין זה יום, כי אם דוקא כשכלול מיום ולילה (אור וחושך) אז הוא יום (בשלימות). וזהו ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שההתחברות דערב ובוקר הוא אחד, והיינו, שתיבת אחד מורה על התאחדות ההפכים, דיום ולילה הם אור וחושך שהם הפכים גמורים, וכשמתחברים זה נקרא אחד. ולכן נאמר הוי' אחד, ולא הוי' יחיד, דעיקר ענין היחוד הוא ליחדו ית' בעולם ונבראים שהם יש ומציאות נראה לנפרד, הנה זה מפורט יותר בתיבת אחד, שכולל התאחדות דהפכים [וכהרמז בתיבת אחד (כמ"ש הבית יוסף ³⁷² בשם הסמ"ק) שהח' רומז על ז' רקיעים וארץ, והד' רומז על ד' רוחות העולם, שעפ"ז מובן העילוי דאחד לגבי יחיד ³⁷³ , כי, הענין דיחיד הוא מצד הקב"ה, במקומו ובענינו כו', ולא מצד

70

העולם, ואילו הענין דאחד הוא גם מצד העולם, היינו, שגם ז' רקיעים והארץ (ח') וד' רוחות העולם מתייחדים ביחוד גמור עם אלופו של עולם, שזהו הא', שהוא ראש התיבה, שכולל את כולה ונמשך בה כו'].

ב) וממשיך

במאמר, שבערב ובוקר שהוא לילה ויום הכלול ביום אחד, הנה הלילה קדום ליום כו' [ולהעיר גם מדברי הגמרא במסכת שבת ³⁷⁴ , מ"ט עיזי מסגן ברישא והדר אימרי, כברייתו של עולם, דברישא חשוכא והדר נהורא], דבכדי שיהי' בוקר אור, צ"ל תחילה ערב. וטעם הדבר הוא, דהנה אמרו רז"ל ³⁷⁵ בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים, וכן הוא באמת, שהעולם נברא במדת הדין, כמ"ש ³⁷⁶ בראשית ברא אלקים, ואח"כ כתיב ³⁷⁷ ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים.

והענין

בזה, דהנה, ערב ובוקר בשרשם הם השמות הוי' (בוקר, אור) ואלקים (ערב, חושך), כי, החילוק בין יום ללילה הוא בענין הגילוי, שהרי גם בלילה ישנם כל הענינים שישנם ביום, אלא שביום שמאיר האור הרי הם בגילוי, ואילו בחושך הלילה אין רואים אותם. וזהו גם החילוק בין שם הוי' לשם אלקים. דהנה, הוי' הוא לשון מהוה ³⁷⁸ , והיינו, שמורה ומגלה ענין ההתהוות שנעשה ע"י מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה, שמציאותו הוא מעצמותו, ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו, ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש, בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה (כמ"ש בתניא ³⁷⁹ ). אך שם אלקים מכסה ומסתיר על שם הוי', כמ"ש ³⁸⁰ כי שמש ומגן הוי' אלקים, היינו, ששם אלקים ביחס לשם הוי' הוא כמו המגן ונרתק שמכסה ומסתיר על השמש, ועד שאלקים בגימטריא הטבע ³⁸¹ , והרי טבע הוא מלשון טבעו ³⁸² בארץ שערי' ³⁸³ . וגם כאן הסדר הוא באופן שהלילה קדום ליום (ויהי ערב ויהי בוקר), שהרי בפ' בראשית נאמר תחילה בראשית

71

ברא אלקים, ול"ב פעמים אלקים נאמר במעשה בראשית ³⁸⁴ , ורק לאחרי גמר סיפור הבריאה בששת ימי בראשית, כולל גם יום השביעי, נזכר שם הוי', כמ"ש ביום עשות הוי' גו'. ויתירה מזה, שגם כשנזכר שם הוי', לא נזכר שם הוי' לבדו, כמו בפסוק ³⁸⁵ יהללו את שם הוי' כי הוא צוה ונבראו, אלא ביחד עם שם אלקים, ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים, והיינו, שבגמר שלימות הבריאה, ביום עשות, נוגע לא רק שם הוי', אלא גם שם אלקים. ויתירה מזה, שבפסוק זה מקדים ארץ לשמים (ביום עשות גו' ארץ ושמים), שזהו ע"ד הקדמת ערב לבוקר, והקדמת שם אלקים לשם הוי'. וכללות הענין בזה, שדוקא ע"י הקדמת הערב נעשה ענין הבוקר באופן נעלה יותר, ועד"ז בנוגע להקדמת הארץ לשמים והקדמת שם אלקים לשם הוי'. וע"ד משנת"ל ³⁸⁶ בענין ירידת הנשמה בגוף, שהיא ירידה לצורך עלי', שדוקא ע"י הירידה בהגוף ניתוסף עילוי בהנשמה.

ג) ויש

לקשר זה עם משנת"ל ³⁸⁷ בענין שמיעה וראי', כיון שהם בדוגמת ערב ובוקר. דהנה, החילוק בין שמיעה לראי' הוא, שבשמיעה אינו תופס הדבר עצמו, כמו בראי', אלא רק שומע אודותו, ותופס פרט אחר פרט, ורק בחיצוניות הדבר, ולכן יכולה להיות אצלו חלישות בהתאמתות הדבר, עד שע"י קושיות יכולים להפריך אצלו את מציאות הדבר. משא"כ בראי', הרי תופס מיד את עצם הדבר, ולא שייך שיהיו אצלו ספיקות בדבר, מכיון שהוא בעצמו ראה זאת כו'. וזהו גם החילוק שבין ערב ובוקר, שבוקר ענינו אור, שאז רואים מיד את הדבר כולו, ולא שייך ספיקות בדבר, משא"כ בערב שענינו חושך, אי אפשר לראות את הדבר, כי אם באופן של שמיעה בלבד.

ד) והנה ³⁸⁸

ידוע שענינם של ראי' ושמיעה בספירות הוא חכמה ובינה ³⁸⁹ , והיינו, שראי' הו"ע החכמה, כמאמר ³⁹⁰ איזהו חכם הרואה כו', ושמיעה הו"ע הבינה, כמ"ש ³⁹¹ דבר כי שומע עבדך, שמיעה מלשון הבנה והשגה. ובענין השמות ענינם של חכמה ובינה (ראי' ושמיעה) הוא שם הוי' ושם אלקים ³⁹² (וכידוע שהוי' בניקוד אלקים הוא בבינה ³⁹³ ). וע"פ משנת"ל

72

(ס"ב) בענין מעלת שם אלקים על שם הוי', צריך לומר שיש גם מעלה בשמיעה לגבי ראי'. וכמובן גם ממאמר הגמרא ³⁹⁴ חרשו נותן לו דמי כולו ³⁹⁵ . ונקודת הענין בזה, שמצד ענין האור יש אמנם מעלה בענין הראי', אבל בנוגע להתגלות הפרטים יש מעלה בענין השמיעה דוקא, בחי' הבינה, ודוקא בזה הו"ע המרחב כו', ועד שהגילוי דעתיק הוא דוקא בבינה ³⁹⁶ .

ה) ויובן

ע"פ הביאור במעלת ענין הדיבור, ששייך לענין השמיעה, שהרי השמיעה תופסת קולות ודיבורים, שיש בו מעלה גם לגבי ראי'. דהנה, אף שהדיבור הוא רק ענין חיצוני, בשביל הזולת, ואילו בראי' נמשך העצם ממש, שכל עצמותו נמשך ונדבק בזה, וכמו עיניך יונים ³⁹⁷ , שהיונים מסתכלים זב"ז ומתענגים מזה מאד כו', ועד שבראי' והסתכלות יש כח להוליד, כדאיתא בע"ח ³⁹⁸ בנוגע להסתכלות דבת היענה (ולהעיר שהשם יענה הוא מלשון עין ³⁹⁹ ), וכן הוא בראיית הנפש, לאסתכלא ביקרא דמלכא ⁴⁰⁰ , מ"מ, יש גם מעלה בדיבור לגבי ראי'. והענין בזה ⁴⁰¹ , דהנה, אף שע"י הראי' נמשך העצם, הרי זה באופן שנמשך ומתלבש בראיית דבר גשמי שאינו ממהותו כלל (שהרי הראי' שבנפש מצד עצמה אינה בערך לראות דבר גשמי), ובפרט לפי השיטה ⁴⁰² שענין הראי' הוא באופן שיוצאים ניצוצי אור מהעין המגיעים אל הגשם כו', שזהו באופן של דילוג ושינוי ממהות למהות כו'. וכן הוא בעבודת האדם, כמ"ש ⁴⁰³ שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, שהו"ע ההתבוננות בדברים גשמיים, כמו סיבוב הגלגלים כו', הרי עי"ז נמשכת הנפש האלקית ומתלבשת בענינים גשמיים שאינם בערך כלל לנפש. ולאידך גיסא, ראיית הנפש מצד עצמה, לאסתכלא ביקרא דמלכא, הרי אינה באה בגלוי בראי' הגשמית, שאינה בערכה כלל. משא"כ הדיבור שנמשך ובא ממחשבה,

73

אין זה בדרך דילוג ושינוי המהות, כי הדיבור קשור עם המחשבה, שהרי אי אפשר להיות דיבור אם לא חשב על זה תחילה ⁴⁰⁴ (ועכ"פ חשב על זה פעם ⁴⁰⁵ , ולאח"ז יכול להיות הדיבור כמצות אנשים מלומדה ⁴⁰⁶ ), וללא מחשבה, כאשר לא בדעת ידבר ⁴⁰⁷ , אין זה אמיתית ענין הדיבור כלל (משא"כ בראי', הרי יכול להיות שעיניו פקוחות ורואה את הדבר, אבל מחשבתו מונחת בענין אחר, ועד שלא ידע מה שראה). ואף שמחשבה ודיבור הם שני ענינים נפרדים, ובשני עולמות נפרדים, מחשבה בבריאה ודיבור ביצירה ⁴⁰⁸ , מ"מ, הרי הם בקירוב ובערך זל"ז, וע"י הדיבור באה המחשבה בגילוי, ועד שכל דבר שישנו במחשבה, בהכרח שיבוא גם בדיבור, וכידוע שהאריז"ל הראה זאת לתלמידיו ⁴⁰⁹ (משא"כ בראי', אינו מוכרח כלל שיבוא כו'). ומזה מובן גם מעלת השמיעה לגבי ראי', שע"י שמיעת הדיבור ה"ה תופס דבר רוחני, שאין זה באופן של דילוג ממהות למהות, אלא באופן של אור בכלי, ולכן יש בזה ענין הגילוי יותר (משא"כ ראי', שאינה בדרך של אור בכלי, אלא באופן של דילוג ממהות למהות כו').

ו) וזהו

כל המאריך באחד כו', אחד דייקא, שמורה על ענין היחוד כפי שהוא גם מצד העולם, כנ"ל, וכמו בפסוק ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים, שנזכר לא רק שם הוי' לבדו, אלא גם שם אלקים, מצד העילוי שישנו בשם אלקים דוקא. וזהו גם ענין שיתוף מדת הרחמים עם מדת הדין דוקא, וכידוע מאמר קדושי עליון שדוקא לאחרי מדת הדין באה מדת הרחמים ⁴¹⁰ . וכן הוא גם בענין הנסים (שזהו"ע שיתוף מדת הרחמים ⁴¹¹ ) – הן אצל משה רבינו, עליו נאמר ⁴¹² ויקרא שמו הוי' נסי, כמארז"ל ⁴¹³ משה ניסם של ישראל והוי' ניסו של משה, והן אצל אתפשטותי' דמשה שבכל דרא ודרא ⁴¹⁴ – שכדי שיהי' ניכר מעלת הנס שהוא למעלה מהטבע, יש צורך במציאות הטבע, וכמובן גם מפשטות

74

הלשון נס, שהוא מלשון הרמה, כמ"ש ⁴¹⁵ ואל עמי ארים נסי, כתורן על ראש ההר וכנס על הגבעה (כלונס גבוה שנותנין בראש הגבעה) ⁴¹⁶ , שכאשר ישנה מציאות ההרים, אזי רואים את מעלת הנס שהוא על ההרים. וכפי שהי' אצל בעל הגאולה (די"ב תמוז), שכולם ראו שהפליא והגדיל הוי' לעשות בארץ ⁴¹⁷ . וזהו גם הענין דויהי ערב ויהי בוקר בנוגע לכללות ענין הגלות, שהו"ע של ערב, ויתירה מזה, שהוא כמו חושך הלילה, שדוקא לאח"ז באה הגאולה באופן נעלה ביותר. וענין זה נעשה עי"ז שגם בזמן הגלות יודעים שרק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכיות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכיות (כדברי בעל הגאולה ברשימתו הידועה ⁴¹⁸ ), ועד שגם בגופותינו יוצאים מהגלות, והולכים לקבל פני משיח צדקנו, והקיצו ורננו שוכני עפר ⁴¹⁹ , והוא בתוכם, וזוכים לקיום היעוד ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות ⁴²⁰ , בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

______ l ______