ש"פ אחרי, מבה"ח אייר, ה'תש"ל

173

בס"ד. ש"פ אחרי, מבה"ח אייר, ה'תש"ל

(הנחה בלתי מוגה)

וספרתם

לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה וגו' תספרו חמישים יום וגו' ¹²³⁷ . הנה ידוע מ"ש אדמו"ר הזקן ¹²³⁸ שוספרתם הוא מלשון בהירות, כמו אבן ספיר ¹²³⁹ , וכן עשר ספירות הוא לשון בהירות. ועפ"ז צריך להבין מ"ש וספרתם לכם ממחרת השבת, שהספירה היא ממחרת השבת (דהיינו ממחרת הפסח ¹²⁴⁰ ) דוקא, הלא ענין הספירות ובהירות צריך להיות בכל השנה, וכמאמר רז"ל ¹²⁴¹ אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני, ותפקיד האדם בעולם הוא לעשות דירה לו ית' בתחתונים ¹²⁴² , לעשות את התחתון כלי ראוי לדירת המלך, והיינו ע"י הסרת החומריות, ובירור וזיכוך הגשמיות, שזהו"ע הספירות ובהירות כו', וא"כ, מהי השייכות דוספרתם לכם למחרת השבת דוקא. ועוד צריך להבין, דהנה, השבע שבתות הם הכנה למ"ת ביום החמישים, וכמו שהי' בצאתם ממצרים, שעוד בהיותם במצרים אמר הקב"ה למשה, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה ¹²⁴³ , ומזה מובן, שמיד כשיצאו ממצרים הכינו עצמם למ"ת. ובאמת הרי זה לא רק הכנה, אלא בזה מתחיל כבר הענין של מ"ת, כמובן מפירש"י עה"פ ¹²⁴⁴ וילכו ויעשו שנאמר בקרבן פסח, וכי כבר עשו, והלא מר"ח נאמר להם (ואילו העשי' בפועל היתה בי"ד), אלא מכיון שקבלו עליהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו, ועאכו"כ בספה"ע, שהו"ע של תשוקה וגעגועים, וכמ"ש באגדה הובא בר"ן סוף פסחים, שהספירה שספרו ישראל בצאתם ממצרים היתה מצד התשוקה הגדולה לקבלת התורה, הרי בודאי שבספה"ע כבר הי' התחלת הענין דמ"ת. ולאחרי ספירת השבע שבתות באים ליום החמישים, אבל יום

174

החמישים עצמו אינו מימי הספירה, וכמו השבת שעליו נאמר בהתחלת הענין וספרתם לכם ממחרת השבת, שהשבת עצמו אינו בכלל ימי הספירה, אלא הוא הכנה ונתינת כח על ימי הספירה, כן הוא גם בנוגע ליום החמישים שבסיום הענין, שהוא עצמו אינו מימי הספירה, שהרי סופרים רק שבע שבתות, אלא שע"י ספירת שבע שבתות מגיעים ליום החמישים ¹²⁴⁵ , שהו"ע מ"ת. ומעתה צריך להבין, הלא הענין דמ"ת הוא בכל יום, כמארז"ל ¹²⁴⁶ בכל יום יהיו בעיניך חדשים, וכנוסח הברכה נותן התורה, לשון הוה ¹²⁴⁷ , וא"כ, מהו הענין שצ"ל ההכנה דוספרתם גו', ודוקא עי"ז מגיעים ליום החמישים שהוא מ"ת.

ב) ויובן

ע"פ האמור לעיל (מדברי רבינו הזקן) שוספרתם הוא מלשון בהירות, וכן עשר ספירות הוא לשון בהירות, והיינו, שהענין דוספרתם שייך לענין הספירות. והנה, בענין הספירה יש ד' פירושים, ד' שרשים, שהם ד' מדריגות, כמבואר באוה"ת ר"פ תשא ¹²⁴⁸ ובהמשך תער"ב ¹²⁴⁹ (מדברי הפרדס ¹²⁵⁰ ). פי' הא' הוא מלשון מספר, מדידה והגבלה, שהרי הע"ס הם במספר ומדידה כו', כמאמר ¹²⁵¹ עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר. פי' הב' הוא מלשון סיפור והגדה, כמו השמים מספרים כבוד א-ל ¹²⁵² . פי' הג' הוא מלשון ספר, כמאמר ¹²⁵³ שלשה ספרים נפתחים. ופי' הד' הוא מלשון אבן ספיר.

והנה

פי' הא' שספירה הוא מלשון מספר, יש בו ב' ענינים ¹²⁵⁴ , דמחד גיסא, הרי זה ענין של מדידה והגבלה, ולאידך גיסא, הרי זה מורה על מעלה וחשיבות, דדבר שבמנין לא בטל ¹²⁵⁵ . ועד"ז יובן בענין הכלים למעלה [ששם הוא ענין המספר שבספירה, שהרי האור הוא

175

פשוט, ורק הכלי הוא במדידה והגבלה, והוא מלשון לכי תיכול (כשתמדוד) עלה כורא דמילחא ¹²⁵⁶ ], שאין זה רק מה שהכלי מדוד ומוגבל בעצמו, אלא עוד זאת, שבכחו למדוד את האורות, שזהו ענין נעלה שמורה על מעלתו. ועיקר ענין המדידה והגבלה (ספירה מלשון מספר) שבכלים הוא במלכות.

ופירוש

הב' שספירה הוא לשון סיפור והגדה, הו"ע נעלה יותר בכלים, שנוסף לכך שיש בהם הכח למדוד את האורות, הנה עוד זאת, שהאורות מתלבשים בכלים, והכלים מגלים אותם. אבל אעפ"כ, אין הכלים נעשים מציאות אחת עם האור. וכמו השמים מספרים כבוד א-ל, שאין זה באופן שהשמים הם כבוד א-ל עצמו, אלא שהשמים מספרים ומגלים איך שנראה כבוד א-ל. וכן הוא בענין הכלים, שאינם נעשים מציאות האור, רק שמגלים את האור. וענין זה הוא בז"א, שבכללות הו"ע האור והגילוי.

ופירוש

הג' שספירה הוא מלשון ספר, הוא בבינה ¹²⁵⁷ , שבה מתייחד הכלי עם האור. וכשם שבספר ישנם ג' בחי', כמאמר17 ג' ספרים נפתחים, הנה כן הוא גם בבינה, שהיא כוללת הג' ראשין ¹²⁵⁸ , והם בחי' סופר (בוא"ו), וספר (בלא וא"ו), וסיפור (ביו"ד) ¹²⁵⁹ .

ופירוש

הד' שספירה הוא מלשון אבן ספיר, היינו, שאין הכלי נראה למציאות לעצמו, אלא נראה בו רק ענין הבהירות שהאבן מגלה (וע"ד המבואר ¹²⁶⁰ בענין אותיות החקוקים על אבן טוב, שאינו נראה מציאות האותיות, ומה שנראה הוא רק מציאות האבן). וענין זה הוא בחכמה, שהרי ענין החכמה אינו באופן שאין בו כלי כלל, דא"כ לא הי' נקרא בשם חכמה, לפי שהאור הוא פשוט, אלא שבחכמה מתאחד הכלי עם האור כ"כ עד שאינו נראה ענין הכלי כלל, ומה שנראה הוא רק האור ¹²⁶¹ .

וכללות

הענין בזה, כידוע שבכלים יש פנימיות וחיצוניות, ובחיצוניות גופא יש ב' מדריגות, חיצוניות הכלי שהוא מציאות לעצמו,

176

והחיצוניות שבו ועל ידו מתגלה ענין האור, ובחי' פנימיות הכלי ¹²⁶² הוא שמתאחד עם האור, ובזה גופא ישנו כמו שהוא בבינה, שאינו דבר אחד ממש עם האור, ולמעלה מזה הוא בחכמה, שהכלי מתאחד עם האור כ"כ עד שלא נראה כלל ענין הכלי, אלא רק בחי' האור.

ג) וזהו

וספרתם גו', שהוא מלשון בהירות, כמו ספירות שהוא לשון בהירות, והיינו, שהענין דספה"ע צ"ל בכל ד' מדרי' הנ"ל שבענין הספירות, שהרי יש בזה מה שאין בזה. דהנה, המעלה של בחי' הד', אבן ספיר, היא, דכל מציאותו הוא ענין האור, משא"כ בבחי' הא', מספר ומדידה והגבלה. אבל לאידך גיסא, יש גם מעלה בענין דמספר ומדידה והגבלה, לפי שהחידוש בזה גדול יותר, שמענין המספר ומדידה והגבלה נעשה ענין של מצוה, לשון צוותא וחיבור ¹²⁶³ , ועד שנעשה מזה ענין הספירה כמו שהוא בפי' הד', מלשון אבן ספיר. וענין זה צ"ל באופן דוספרתם לכם, היינו, שכל ד' המדריגות שבענין הספירה צ"ל באופן של לכם, וע"ד המבואר במ"א ¹²⁶⁴ בנוגע לד' מינים שנאמר בהם ולקחתם לכם ¹²⁶⁵ , שצ"ל שלו, הנה כמו"כ צ"ל ענין הספירה באופן דלכם.

ד) וענין

זה שייך לחודש אייר, ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל ¹²⁶⁶ , שהם ד' רגלי המרכבה, דענין המרכבה הוא שעושים מדבר נפרד שיהי' בטל להרוכב, שזהו"ע וספרתם בכל ד' המדריגות הנ"ל, ועד לביטול והתאחדות שלמעלה גם מענין המרכבה, שנעשה מציאות אחת עם הרוכב, בדוגמת מעלת התורה לגבי מצוות, שע"י התורה נעשה מיוחד בתכלית, כמבואר בתניא פכ"ג, ובהדרושים להבין מ"ש בתניא בפכ"ג ולהבין החילוק בין תורה ומצוות ¹²⁶⁷ .

ה) ועז"נ

וספרתם לכם ממחרת השבת, היינו, שהנתינת כח על הספירה היא משבת, שקאי על פסח, שבו נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו ¹²⁶⁸ , ולכן נקרא שבת, שזהו בחי' שבת ומנוחה לחיי העולמים ¹²⁶⁹ , ומשם נמשכת הנתינת כח על ענין הספירה ¹²⁷⁰ .

177

ועי"ז באים ליום החמישים שהוא מ"ת. והיינו, דעם היות שישנו הענין דמ"ת בכל יום, כלשון הברכה נותן התורה, לשון הוה, וכמארז"ל ¹²⁷¹ מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן, וכפי שמבאר רבינו הזקן ¹²⁷² שעסק התורה שבכ"א ובכל זמן הוא דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני, ועי"ז תפול עליו אימה ויראה כאלו קבלה היום מהר סיני, מ"מ, כל זה הוא רק ליחיד, אבל שיהי' מ"ת לכלל ישראל ביחד, הרי זה דוקא לאחרי הקדמת ענין וספרתם לכם, שעי"ז נעשה הענין דמ"ת, שבו הי' ביטול הגזירה דעליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה, ובאופן דאני המתחיל, שנאמר ¹²⁷³ וירד הוי' על הר סיני ¹²⁷⁴ [ועד"ז בכל שנה, כאשר הימים האלה נזכרים ונעשים ¹²⁷⁵ , דעם היות שכבר הי' ביטול הגזירה, הרי מ"מ נשארה מחיצה המפסקת כו', וכידוע בענין מחצתי ואני ארפא ¹²⁷⁶ , דקאי על לעת"ל, כמבואר בדרושי ל"ג בעומר ¹²⁷⁷ ]. ולאחרי הענין דוספרתם לכם, שעי"ז נעשה מ"ת לכלל ישראל, שמקבלים התורה בשמחה ובפנימיות ¹²⁷⁸ , אזי נעשה גם הענין דמ"ת שבכל יום באופן נעלה יותר.

ו) ועי"ז

באים לקיום היעוד ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דבר ¹²⁷⁹ , וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בשער האמונה ¹²⁸⁰ , שגם הבשר הגשמי יראה כח הפועל בנפעל, וענין זה יהי' לא רק במין המדבר, אלא גם בדומם צומח וחי. וכן תהי' לנו, בביאת משיח צדקנו, שילמד תורה את כל העם כולו ¹²⁸¹ , למקטנם ועד גדולם ¹²⁸² , ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים ¹²⁸³ .

______ l ______