שיחת ש"פ יתרו, כ"ד שבט, מבה"ח אדר ראשון, ה'תש"ל

204

בס"ד. שיחת ש"פ יתרו, כ"ד שבט, מבה"ח אדר ראשון, ה'תש"ל.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

א. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וידבר גו' אנכי.

* * *

ב. דובר בהתוועדות הקודמת ¹⁴⁹⁶ אודות מ"ש ¹⁴⁹⁷ "אנכי הוי' אלקיך", שכיון ש"אנכי" "דלא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל" ¹⁴⁹⁸ הוא למעלה באין ערוך משם הוי', הנה כדי שיומשך מ"אנכי" ל"הוי'" הוצרך להיות צמצום גדול – ע"ד המבואר בספר המצוות להצ"צ (דרך מצוותיך) ¹⁴⁹⁹ בפירוש דברי רבינו הזקן בתניא פ"ב בהגהה, ש"א"ס ב"ה מרומם ומתנשא רוממות אין קץ למעלה מעלה ממהות ובחי' חב"ד", ויש צורך ב"צמצומים רבים" כדי שיוכל להיות הענין ד"הוא היודע והוא המדע כו'" ¹⁵⁰⁰ .

ועד"ז כדי שיומשך מ"הוי'" ל"אלקיך" – אלקים לשון רבים ¹⁵⁰¹ , ו"אלקי ך " שנעשה כחך וחיותך ¹⁵⁰² , ועד שמזה נעשה הגימטריא ד"הטבע" ¹⁵⁰³ (אמנם גימטריא בלבד, אבל הגימטריא דשם אלקים), כדאיתא בספרים ¹⁵⁰⁴ שזהו מלשון "טבעו (בארץ שערי')" ¹⁵⁰⁵ , היינו, שהאלקות הוא באופן של טביעה, שאינו ניכר – יש צורך בכמה ירידות וצמצומים.

ועז"נ "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים":

כדי שלמטה יהי' בגלוי לא רק כח הפועל בנפעל ¹⁵⁰⁶ , עד שיורגש

205

ש"בדבר הוי' שמים נעשו" ¹⁵⁰⁷ , אלא גם בחי' "אנכי" – הרי זה ע"י היציאה מארץ מצרים,

– החל מהיציאה של הקב"ה ממצרים, כהדיוק ¹⁵⁰⁸ "הוצאתך (חסר י') כתיב", "כאילו הוציא את עצמו", וכמ"ש בהושענות ¹⁵⁰⁹ : "והוּצאתי אִתכם", שהרי "עמו אנכי בצרה" ¹⁵¹⁰ , כמארז"ל ¹⁵¹¹ "גלו למצרים שכינה עמהן", וכפי שאמר הקב"ה "אנכי ארד עמך מצרימה" ¹⁵¹² , ולאח"ז "אנכי אעלך גם עלה"17, שגם הקב"ה יצא ממצרים –

יציאה מ"מצרים" כפשוטו, וגם מ"מצרים" בדקות – מיצרים וגבולים, שזוהי היציאה למעמד ומצב שלמעלה מכל הצמצומים ¹⁵¹³ .

וכשהקב"ה עומד למעלה מכל הצמצומים, אזי אין שום הגבלות, ומתבטל ממנו ענין של נמנעות, "נמנע הנמנעות" ¹⁵¹⁴ , ויכול לפעול שמ"אנכי" יומשך ל"הוי'" ועד ל"אלקיך", ועד שיומשך למטה.

ולאחרי שבפעם הראשונה הי' הענין ד"הוצאתיך מארץ מצרים", שהקב"ה הוציא את עצמו מכל המיצרים וגבולים ומכל הצמצומים – אזי יש צורך בעבודת בנ"י לחזור ולפעול ענין זה למעלה, שזוהי הכוונה במ"ש ¹⁵¹⁵ "וידבר אלקים את כל הדברים האלה" בכדי שלאח"ז יהי' הענין ד"לאמר", שזוהי עבודת בנ"י להיות "קורא ושונה כנגדו" ¹⁵¹⁶ .

ג. המשך השיחה – הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", "כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי. ד"א לפי שנגלה בים כגבור מלחמה, ונגלה כאן כזקן מלא רחמים, שנאמר ¹⁵¹⁷ ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, זו היתה לפניו בשעת השעבוד, וכעצם השמים, משנגאלו, הואיל ואני משתנה במראות ¹⁵¹⁸ , אל תאמרו שתי רשויות

206

הן, אנכי הוא אשר ¹⁵¹⁹ הוצאתיך ממצרים ועל הים ¹⁵²⁰ . ד"א לפי שהיו שומעין קולות הרבה, שנאמר ¹⁵²¹ את הקולות ¹⁵²² , קולות באין מד' רוחות ומן השמים ומן הארץ, אל תאמרו רשויות הרבה הן. ולמה אמר לשון יחיד, אלקיך, ליתן פתחון פה למשה ללמד סניגוריא במעשה העגל, וזהו שאמר ¹⁵²³ למה ה' יחרה אפך בעמך, לא להם צוית לא יהי' לכם אלהים אחרים, אלא לי לבדי",

– דלכאורה אינו מובן מ"ש "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", דמאי קמ"ל?! הרי בנ"י ידעו כבר שמ"ת הוא התכלית של יצי"מ ¹⁵²⁴ (כדברי הקב"ה למשה ¹⁵²⁵ "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" ¹⁵²⁶ ). ומפרש רש"י, שכאן ניתוסף ענין חדש: "כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי" – לא סתם עבדות, אלא שעבוד ששולל לגמרי ענין של חירות, לא רק בעת העבודה, אלא עול תמידי, שגם בזמנים שאינו עובד את אדונו, אלא אוכל וישן כו', משועבדת כל מציאותו לאדונו ¹⁵²⁷ .

207

ורש"י אינו מסתפק בפירוש הפשוט, ומביא עוד ב' פירושים רחוקים מפשש"מ – כי, הלשון " אשר הוצאתיך מארץ מצרים" מורה על המשך למש"נ לפנ"ז, ולא הוספת דבר חדש ¹⁵²⁸ ; משא"כ לב' הפירושים שלאח"ז הפירוש הוא " אנכי הוא אשר הוצאתיך".

וה"יינה של תורה", גודל החביבות של כל אחד מישראל, שכדי ליתן פתחון פה למשה ללמד סניגוריא על יהודי שחטא בעגל ¹⁵²⁹ (היפך הענין ד"אנכי ה' אלקיך" ¹⁵³⁰ ), כדאי אפילו לומר "אלקיך" ¹⁵³¹ לשון יחיד, אף שעי"ז יתוסף בנתינת מקום לטעות ש"רשויות הרבה הן". וההוראה מזה, בנוגע לקירוב כל אחד מישראל ¹⁵³² ללא חשבונות –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ו ע' 124 ואילך.

* * *

ד. בנוגע ללימוד אגרת התשובה, שאוחזים בפרק יו"ד – יש להזכיר לכל לראש שמסתיימים עתה עשר שנים ללימוד התניא ברדיו ¹⁵³³ ע"י גלי האויר ¹⁵³⁴ , ומתחילה שנת האחד עשר.

208

והענין בזה:

מספר עשר הוא מספר השלם, והיינו, שבמספר עשר מסתיים ענין המספר, ומתחילים לספור עשר בפעם הב' ואח"כ בפעם הג' וכו'. וכמבואר בארוכה באבן עזרא ¹⁵³⁵ הענין דמספר עשר בנוגע לשם הוי', ובכללות ה"ז מתאים למ"ש בפרדס בתחלתו ¹⁵³⁶ שכל עניני העולם מתחלקים במספר עשר; ועד"ז למעלה – עשר ספירות, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר ¹⁵³⁷ .

ולכן, גם באדם – שהוא המחבר ב' ענינים אלו – יש עשר כחות, וכן בעבודת האדם ישנה השלימות דמספר עשר – "עשרה הילולים", כדברי הגמרא ¹⁵³⁸ בביאור הטעם ש"אין פוחתין מעשרה מלכיות מעשרה זכרונות מעשרה שופרות", "כנגד עשרה הילולים .. עשרת הדברות .. עשרה מאמרות".

וזהו גם מה שמספר עשר הו"ע של פרהסיא, כידוע ¹⁵³⁹ שה"פרהסיא" הכי גדולה היא במעמד עשרה, וכאשר ישנם יותר מעשרה, אזי ניתוסף רק בענין "ברוב עם הדרת מלך" ¹⁵⁴⁰ (אא"כ ישנם ששים ריבוא, שאז מברכים "חכם הרזים" ¹⁵⁴¹ , כמדובר פעם ¹⁵⁴² ), אבל השלימות ד"פרהסיא" היא גם בעשרה.

ומזה מובן, שלאחרי עשר שנים צריכה להתחיל עבודה חדשה – ע"ד המדובר ¹⁵⁴³ בנוגע לשנת העשרים שצריכה להתחיל עבודה חדשה, באופן ד"לגולגלותם" ¹⁵⁴⁴ , שהו"ע המקיף, ועד"ז בנוגע לעשר שנים, שאף שאין זה כמו בעשרים שנה, אבל אעפ"כ, לגבי המעמד ומצב שלפנ"ז הרי זה נקרא ענין של מקיף, והיינו, שאינו יכול להיות נמשך בפנימיות מצד גודל העילוי שבו; וכפי שמבאר רבינו הזקן ¹⁵⁴⁵ שאין זה מקיף שאינו פועל חיות (שהרי זה פועל חיות חדש כו'), אלא שזהו למעלה ממה שיוכל להיות נמשך ולבוא בכלי באופן של התלבשות.

209

ואם הדברים אמורים בנוגע להשומעים, שצריכים לפעול בעצמם שענין זה יהי' אצלם באופן של עבודה חדשה – עאכו"כ שכן הוא בנוגע להלומד, שצריך להביא את הדברים אל השומע, ובשביל זה צריך להיות במעמד ומצב ד"טופח על מנת להטפיח" ¹⁵⁴⁶ , והיינו, שיהי' מלא וגדוש עד שיעלה על גדותיו, ויפעל פעולתו, הרי בודאי שלאחרי עשר שנים צ"ל אצלו עבודה חדשה, ועי"ז יפעל גם על כל השומעים.

*

ה. באגרת התשובה פ"י מדובר אודות הענין ד"תשובה עילאה ואתדבקות רוחא ברוחא" כפי שהוא מלמטה למעלה – "בתפלה ובפרט בק"ש וברכותי', כדי לומר ואהבת וגו' בכל לבבך ובכל נפשך וגו' באמת לאמיתו, וכן והיו הדברים האלה וגו' ודברת בם וגו' .. וכל זה ע"י ההתבוננות בגדולת א"ס ב"ה בהעמקת הדעת בשתים לפני'"; ובהמשך לזה מבאר מ"ש "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" ¹⁵⁴⁷ ו"אין עומדין להתפלל כו' אלא מתוך שמחה" ¹⁵⁴⁸ .

ואינו מובן ¹⁵⁴⁹ :

המאמר "אין עומדין להתפלל אלא כו'" מובא בדרך כלל (במשנה ובגמרא ובפוסקים) ¹⁵⁵⁰ בנוגע לשמונה-עשרה, ולא בנוגע לקריאת שמע, כמובן גם מדיוק הלשון "אין עומדין להתפלל כו'", דקאי על שמו"ע דוקא, שצ"ל בעמידה ¹⁵⁵¹ , וללא הפסק ¹⁵⁵² , משא"כ ק"ש, שהיא בישיבה ¹⁵⁵³ , ומפסיקין בה (בין פרק לפרק ואפילו באמצע הפרק) מפני הכבוד ומפני היראה כו' ¹⁵⁵⁴ .

וכיון שרבינו הזקן מדבר כאן אודות ק"ש – למה מביא המאמר "אין עומדין להתפלל כו'", שקאי על שמו"ע?

[ומובן, שאע"פ שרבינו הזקן מבאר את הענין ע"פ חסידות, הרי בודאי לא יאמר ענין שאינו מכוון ("אויסגעהאַלטן") ח"ו].

וביותר יוקשה בד"ה הקל קול יעקב שבהקדמת הסידור ¹⁵⁵⁵ ,

210

– ולהעיר מהידוע שדרוש זה קבע רבינו הזקן לכתחילה בתור "חתימה" לספר התניא (כפי שנרשם ב"כותרת") ¹⁵⁵⁶ , ומזה מובן, שכל ההפלאות שנאמרו בנוגע לספר התניא, שזהו תורה שבכתב של תורת החסידות וכו' (כמבואר ברשימת בעל ההילולא ¹⁵⁵⁷ ), הרי זה גם בנוגע לדרוש זה. ומה שבפועל נקבע אח"כ בתור הקדמה לסידור, הרי בודאי לא היתה הכוונה בזה להוריד מקדושתו, אלא אדרבה: "מעלין בקודש" ¹⁵⁵⁸ –

שמבאר שם ¹⁵⁵⁹ , ש"קל" חסר וי"ו הוא קול תפלה, מלמטה למעלה, ו"קול" מלא וי"ו הוא קול תורה, מלמעלה למטה (ומבאר שכדי שיוכל להיות קול תפלה מלמטלמ"ע צ"ל תחילה ענין הצדקה, כמארז"ל ¹⁵⁶⁰ "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי", כמבואר גם באגה"ק ¹⁵⁶¹ ),

ומבאר ענין התפלה מלמטלמ"ע (ע"ד המבואר באגה"ת כאן) בהדגשת הענין דק"ש – "לקשר נפשו האלקית .. לה' אחד בק"ש (ושאר התפלה הוא ביאור הק"ש כנודע) .. ברעותא דלבא שיהי' לבו חפץ באמת לדבקה בו .. וז"ש ¹⁵⁶² ואהבת את ה' אלקיך, פי' שתאהוב ותחפוץ שה' יהי' אלקיך .. ולכשתחפוץ כן יהי' כך באמת כשיהיו הדברים האלה כו' ודברת בם וגו'"; ומסיים בענין ד"אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", ו"מתוך שמחה".

וגם כאן נשאלת אותה שאלה: מארז"ל "אין עומדין להתפלל אלא כו'" הוא בנוגע לשמו"ע, ולמה הובא בד"ה הנ"ל שבהקדמת הסידור, שמדבר אודות מעלת ק"ש ¹⁵⁶³ ?

וכפי שיתבאר לקמן.

* * *

ו. יום הש"ק זה, ש"פ יתרו, הוא גם שבת מברכים אדר ראשון (שיכול להיות בש"פ משפטים או בש"פ יתרו, ובשנה זו ה"ז בש"פ

211

יתרו), וקביעותו בסוף חודש שבט (שיכולה להיות בכמה אופנים) היא – בכ"ד שבט ¹⁵⁶⁴ .

מהו ענינו של כ"ד שבט?

הנה כדי לחסוך טירחא... ישנו ספר שנקרא "דבר יום ביומו", שנערך ע"י יהודי מחסידי פולין ¹⁵⁶⁵ , שליקט מפסוקי תנ"ך ומאמרי רז"ל כל הענינים שאירעו בכל יום מימות השנה, ומביא שם נבואת זכרי' שנאמרה בכ"ד שבט.

[ולהעיר, שלדאבוננו, לא לומדים נ"ך; מסתפקים במה שלמדו עד בר-מצוה, ואילו עכשיו לומדים תושבע"פ. – בשלמא בנוגע לחומש, ישנו הענין ד"שנים מקרא ואחד תרגום", ובנוגע לתהלים, ישנו השיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש, וכן אמירת כל התהלים בשבת מברכים, וכמו"כ ישנם פרקי נ"ך שאומרים בהפטרות; אבל לימוד נ"ך – הרי הוא משאיר לבנו, נכדו או נינו, ואילו הוא בעצמו עבר כבר את הגיל של "בן חמש שנים למקרא", ואפילו "בן עשר שנים למשנה" ו"בן חמש עשרה לגמרא" ¹⁵⁶⁶ , ושוב אינו צריך ללמוד נ"ך ¹⁵⁶⁷ ].

ובכן:

"ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חודש הוא חודש שבט .. הי' דבר ה' אל זכרי' גו'" ¹⁵⁶⁸ , ומסופר שם, שראה מרכבת הסוסים (כפי שנתבאר ענינה בכ"מ – בתורה אור למגלת אסתר ¹⁵⁶⁹ ובשערי אורה ¹⁵⁷⁰ ), ומסיים ¹⁵⁷¹ : "ויען ה' את המלאך הדובר בי דברים טובים דברים נחומים", וכפי שמפרש רש"י, "לא ששמע הנביא מה ענה (ה'), אך ממה שאמר המלאך לו קרא לאמר .. אני יודע שדברים טובים ענהו" – כהמשך הכתוב ¹⁵⁷² : "קרא לאמר כה אמר ה' צבאות קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה", "וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים", ומסיים: "לכן כה אמר ה' שבתי לירושלים ברחמים .. וקו ינטה על ירושלים", "עוד תפוצנה ערי מטוב ונחם ה' עוד את ציון ובחר עוד בירושלים".

וכיון שנבואה זו נתפרשה בתנ"ך (בדפוס, ועוד לפנ"ז בכתבי-יד

212

של התנ"ך), הנה בבוא יום זה בכל שנה ושנה אזי "נזכרים ונעשים" ¹⁵⁷³ עניני יום זה, כמבואר בכתבי האריז"ל ¹⁵⁷⁴ שכל הענינים חוזרים ונעשים עוד הפעם, כיון שהתורה היא נצחית ¹⁵⁷⁵ , כפי שמבאר הרגצ'ובי ¹⁵⁷⁶ .

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

השייכות של הענין ליום זה – יראו מסתמא לאח"ז,

אבל בינתיים יודעים שהקב"ה אומר, שהוא מקנא קנאה ("ער נעמט זיך אָן") במיוחד לירושלים, ויהי' "שצף קצף" על כל הגוים שירצו לפגוע ("טשעפּען זיך") בירושלים, כולל גם "על הגוים השאננים", אלו שיושבים בשקט ואומרים שאינם מתערבים... ומבטיח ש"קו ינטה על ירושלים" – למדוד חומותי' ¹⁵⁷⁷ , ותהי' ישועה לציון ולירושלים.

וזוהי ההקדמה לביאת משיח צדקנו, שאז יבנה הקב"ה בעצמו את ירושלים, בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן יין ומשקה לג' אנשים מאה"ק, לחלק בין המסובים].

* * *

ז. הביאור באגרת התשובה ¹⁵⁷⁸ – יובן ע"פ המבואר בלקוטי תורה סוף פ' במדבר ¹⁵⁷⁹ (ועד"ז באוה"ת ¹⁵⁸⁰ ) בענין החילוק שבין ק"ש לתפלה.

ובהקדם הביאור באותיות הנגלה – שיש בתפלה ב' ענינים:

א) בקשת צרכיו (כמ"ש הרמב"ם ¹⁵⁸¹ שהמצות עשה דתפלה היא "שיהא אדם .. שואל צרכיו שהוא צריך להם כו'") – בשמו"ע , ששם ישנם כל פרטי הבקשות כו', ולא בק"ש, ברכות ק"ש, פסוד"ז, ואפילו לא ב"הודו" ו"מה טובו" – לא מצד ענין ההפסק, אלא ע"ד שאסור לאכול קודם התפלה ¹⁵⁸² .

ב) הענין ד"ואשפוך את נפשי לפני ה'" ¹⁵⁸³ , שזהו"ע אתדבקות רוחא ברוחא – בק"ש , שבה ישנו ענין המס"נ, באמירת "ה' אחד", ולאח"ז "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ואח"כ "ואהבת גו' בכל לבבך

213

ובכל נפשך ובכל מאדך"67, "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך" ¹⁵⁸⁴ , שכל זה הו"ע של מס"נ ואתדבקות רוחא ברוחא.

[וב' ענינים אלו ישנם גם בקרבנות – שכנגדם נתתקנו תפלות ¹⁵⁸⁵ : (א) ענין הקרבנות כפשוטו, החל מ"דלי דלות" עד ל"קרבן עשיר" ¹⁵⁸⁶ , (ב) ענין הקרבנות באופן שהאדם מקריב את עצמו ¹⁵⁸⁷ , כתורת רבינו הזקן ¹⁵⁸⁸ על הפסוק ¹⁵⁸⁹ "אדם כי יקריב מכם קרבן", שהקרבן הוא "מכם ממש, שיקריב את נפש האדם שלמטה לה'", שזהו הענין ד"ואשפוך את נפשי לפני ה'"].

והנה, לגבי הענין דבקשת צרכיו – העיקר הוא שמו"ע, ואילו ק"ש היא רק הכנה לשמו"ע; אבל לגבי הענין דמס"נ – העיקר הוא ק"ש, ואילו "שאר התפלה הוא ביאור הק"ש".

ח. והענין בזה – כמבואר בלקו"ת (ואוה"ת) הנ"ל ששמו"ע היא באצילות, וק"ש היא בבריאה, ולכן, "הגם שביטול האצי' גדול יותר לאין קץ, עכ"ז עיקר המשכת אור חדש .. ממשיכים דייקא ע"י ק"ש שהוא ביטול היש דבי"ע .. דמבריאה דוקא שהוא בחי' יש ודבר נפרד, כשנעשה ביטול היש, זהו דבר חידוש .. משא"כ מה שהאצילות בטל אינו דבר חידוש כו'".

ומביא "בשם המגיד נ"ע [ובמ"א איתא הלשון "האלקי הה"מ ז"ל" ¹⁵⁹⁰ ] המשל מלב מלכים אין חקר, כשרוצים להמשיכו שיפנה לבקשת ההדיוט, הוא ע"י שמביאים בנו הקטן שישתעשע בו, או שמביאים דבר חדוש כמו צפור המדברת, כי כלום חסר מבית המלך, ואין כל זהב וכסף חשוב לנגדו מאומה, רק איזה דבר חידוש".

[ולהעיר, שבדרך כלל מובא בחסידות המשל מ"צפור המדברת", ורק לעתים נדירות מובא גם המשל מ"בנו הקטן". ומובן טעם הדבר – כי, המשל של בן קטן מורה ששייכים כבר למדריגה מסויימת, ובפרט כשמדובר אודות בן קטן שצועק אבא, כיון שהוא כבר בן שנתיים כו'; משא"כ המשל מצפור המדברת שייך לכל אחד מישראל, כולל גם פושעי ישראל שמלאים מצוות כרימון ¹⁵⁹¹ ].

ומסיים, שזהו מ"ש ¹⁵⁹² "ממושבותיכם תביאו גו'", "מבחי' ישיבה

214

שהוא בי"ע משם דייקא הוא העלאת מ"נ .. שהוא עד"מ דבר חידוש שהיש בטל כו'".

ועוד ענין בזה – שהחילוק הוא גם בענין הביטול:

הביטול דאצילות הוא כמו הביטול של חכם קטן לגבי חכם גדול, שהביטול הוא בגלל שמכיר הפלאת מעלתו של החכם הגדול; ואילו הביטול דבריאה הוא כמו הביטול של איש פשוט לגבי חכם גדול ¹⁵⁹³ .

ואע"פ שגם הביטול דאצילות הוא ביטול אמיתי, שהרי אין זה ענין של ידיעה ממש, כי אם הכרת ההפלאה כו', מ"מ, גם הכרת ההפלאה נחשבת לענין של ידיעה; ואילו תכלית הביטול היא כאשר אין ענין של ידיעה כלל, כמו הביטול ד"אופנים וחיות הקודש ברעש גדול", מצד העדר הידיעה כו'.

ובסגנון אחר קצת: הביטול דאצילות הוא עמוק יותר ("אַ טיפערער"), אבל הביטול דבריאה היא ביטול אמיתי יותר ("אַ אמת'ער").

ובכללות – הרי הם ב' הענינים שישנם בעבודה: (א) הפעולה באצילות, שעז"נ ¹⁵⁹⁴ "כאילו עשאוני", שפועלים את כל הענינים שבאצילות – מלכות, ז"א, בינה וחכמה, כל אחד לפי ענינו, (ב) "ממושבותיכם תביאו גו'" – העבודה בעולם הבריאה, שזוהי עיקר העבודה, שלכן, הנה גם ההתבוננות בגדלות א"ס ב"ה השייכת אלינו היא (לא ההתבוננות דאצילות, שאינה שייכת אלינו, כי אם) ההתבוננות דעולם הבריאה (כמבואר בחלק ראשון דספר התניא ¹⁵⁹⁵ ), שמזה באה העבודה דק"ש באופן של "אתדבקות רוחא ברוחא".

וזהו גם החילוק בין ק"ש שבבריאה לתפלה שבאצילות, ולכן עיקר ענין המס"נ באופן של "אתדבקות רוחא ברוחא" הוא בק"ש יותר מאשר בשמו"ע.

ט. ועפ"ז יש לבאר הטעם שמביא רבינו הזקן מאמרי רז"ל "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", ו"אין עומדין להתפלל כו' אלא מתוך שמחה", גם בנוגע לק"ש – כי, בנוגע לענין דתשובה עילאה באופן ד"אתדבקות רוחא ברוחא" המדובר כאן, העיקר הוא ק"ש .

אלא שכיון שענין התשובה צריך להיות נמשך גם במעשים טובים,

215

לכן נמשך לאחרי הענין דק"ש גם הענין דתפלה, להיות "רופא חולים" ו"מברך השנים", מתוך אריכות ימים ושנים טובות לכל אחד ואחת.

* * *

י. האמור לעיל (ס"ה-ט) אודות מ"ש באגה"ת פ"י שתפלה ענינה תשובה עילאה באופן ד"אתדבקות רוחא ברוחא", שפועלת לאח"ז בכל עניני תומ"צ – הרי זה ענינה של ישיבת תומכי תמימים, שנתייסדה ע"י רבותינו נשיאינו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע וכ"ק מו"ח אדמו"ר, ששם יהי' לימוד התורה מתוך אהבת ה' ויראת ה', שזה נעשה ע"י עבודת התפלה, ועד שיומשך בלימוד המביא לידי מעשה, גמילות חסדים וכל המצוות.

ובקשר לזה יש להזכיר אודות הענין שנקרא בלשון הגויים בשם "דינער" – אף שהי' צריך להיות ענין של התוועדות ¹⁵⁹⁶ ...

ומסתמא יכריזו עתה אודות הזמן והמקום של מאורע זה, ואשרי חלקם של כאו"א מהמשתתפים כו' ¹⁵⁹⁷ .

ויה"ר שיהי' בהצלחה רבה ברוחניות, ועאכו"כ הצלחה רבה בגשמיות,

– לדאבוננו, המצב כיום הוא שנקל יותר שתהי' הצלחה בגשמיות מאשר הצלחה ברוחניות... –

שתבוא מ"לי הכסף ולי הזהב" ¹⁵⁹⁸ , ותומשך במקום הראוי.

ואשרי חלקם של כל אלו שיהיו שלוחי ה' לעסוק בזה, ועי"ז תהי' להם הזכות להעמיד "צבאות ה'", ועד ש"כל צבאות ה'" ¹⁵⁹⁹ יוצאים מהגלות "על צבאותם" ¹⁶⁰⁰ , "כימי צאתך מארץ מצרים" ¹⁶⁰¹ , וכך יהי' גם בביאת משיח צדקנו, באופן ד"אראנו נפלאות"106.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן את המזונות להרב משה הכהן דובינסקי (עבור ה"מלוה מלכה").

טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ואני אבטח בך". ולאחרי מנחה התחיל לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].

______ l ______