יום ג', כ"ף שבט, אחר תפלת מנחה, ה'תש"ל

170

בס"ד. יום ג', כ"ף שבט, אחר תפלת מנחה, ה'תש"ל

(הנחה בלתי מוגה)

וידבר ¹²¹⁸

אלקים את כל הדברים האלה לאמר ¹²¹⁹ . וידוע דיוק אדמו"ר הזקן ¹²²⁰ , דלכאורה, מלת לאמר אין לה הבנה, ואינה כמו כל לאמר שבמקרא (כמו וידבר הוי' אל משה לאמר), שפי' לאמר לזולתו [כפי שמפרש רש"י במסכת סוטה פ"ה ¹²²¹ , שהשכינה מדברת הדיבור למשה לחזור הוא ולאמרו לישראל], משא"כ בעשה"ד אי אפשר לפרש כך, שהרי כל ישראל שמעו כו', את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה כו' [כדאיתא בפרדר"א ¹²²² שכל נשמות בנ"י עד סוף כל הדורות היו במעמד הר סיני, כרתו ברית עם הקב"ה וקבלו את התורה]. ומבאר, שפירוש לאמר הוא, לאמר ולדבר את כל דברי התורה מה שכבר נאמר למשה מסיני כו', וכח זה ניתן לישראל להיות הלכה היוצאת מפיהם דבר ה' ממש שנאמרה למשה מסיני כו'. והיינו, שהקב"ה נתן את התורה לישראל באופן שאח"כ יהי' "לאמר", שעי"ז שכאו"א מישראל לומד תורה בכל מקום ובכל זמן, הרי הוא פועל שהקב"ה חוזר ואומר תורה כנתינתה במעמד הר סיני, ובלשון חז"ל ¹²²³ כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו.

וממשיך

בכתוב ¹²²⁴ , אנכי הוי' אלקיך וגו'. וידוע הדיוק בזה ¹²²⁵ , דלכאורה אינו מובן, איך שייך עליו ית' לומר שבא להגיד שאנכי הוא הוי' אלקיך, דזה לא שייך כי אם באדם שהוא בעל גוף וציור ותמונה ידוע כו'. דהנה, משמעות הלשון אנכי הוי' אלקיך הוא, ש"אנכי" הוא סימן על הוי' אלקיך, וכיון שיודעים מי הוא אנכי, אזי יודעים מי הוא הוי' אלקיך. ולכאורה, הרי אדרבה, דבשלמא בנוגע לשם הוי', מלשון

171

מהווה ¹²²⁶ , יכולים לידע אותו מצד הבריאה שלו, וכמ"ש הרמב"ם בהל' יסודי התורה ¹²²⁷ , היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו כו' [כמ"ש מה רבו מעשיך ¹²²⁸ ומה גדלו מעשיך ¹²²⁹ ] ויראה מהם חכמתו כו' לידע השם כו'. ועאכו"כ הענין דאלקיך, שאלקים הוא מלשון כח ויכולת, שממנו נמצאים כל הכחות והיכולות שבעולם (כדאיתא בטושו"ע ¹²³⁰ והובא בשו"ע אדה"ז13), הנה אפילו מי שאינו רואה בהבריאה בגלוי את הענין דמה רבו ומה גדלו, הרי הוא רואה את הטבע שבבריאה, ומהטבע ה"ה בא לההכרה באלקים שבגימטריא הטבע ¹²³¹ . ובכללות הם ב' אופני ידיעה באלקות, מצד ממכ"ע, אלקיך, ומצד סוכ"ע, הוי'. משא"כ אנכי, שפירושו הוא כדאיתא בזהר ¹²³² אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ. וא"כ, איך שייך לומר שהסימן לידע את הוי' אלקיך הוא אנכי, אנכי מי שאנכי.

וממשיך

בכתוב7, אשר הוצאתיך מארץ מצרים. וכבר הקשו על זה חוקרי ישראל ¹²³³ , שלכאורה הול"ל ענין גדול יותר, אשר בראתי שמים וארץ, שזהו"ע של בריאה מאין ליש. ובפרט ע"פ המבואר בארוכה באגה"ק ¹²³⁴ , שהתהוות יש מאין ואפס המוחלט היא דוקא ממהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו, ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש כו', וא"כ, גדול יותר הצורך להבין ולהסביר מהו הטעם שתמורת לומר אשר בראתי שמים וארץ, נאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים.

ב) ויובן

בהקדם ענין נוסף הדורש ביאור, בנוגע לג' הענינים דאנכי הוי' אלקיך. דהנה נת"ל שאנכי היינו אנכי מי שאנכי כו'. אך

172

מצינו ענין נוסף בפי' אנכי, כדאיתא בגמרא במסכת שבת ¹²³⁵ , מנין ללשון נוטריקון מן התורה כו' אנכי נוטריקון (ר"ת) אנא נפשי כתבית יהבית. והרי ענין הכתיבה (כתבית) ואח"כ גם הנתינה למטה (יהבית), הוא צמצום גדול ביותר לגבי בחי' אנכי מי שאנכי דלא אתרמיז בשום אות וקוץ, שיומשך משם ענין הכתיבה והנתינה למטה. ועפ"ז נמצא, שמצד פירוש הזהר, הנה בחי' אנכי היא למעלה באין ערוך מבחי' הוי' אלקיך, ואילו מצד פירוש הגמרא שאנכי ר"ת אנא נפשי כתבית יהבית, הרי זה למטה אפילו מבחי' אלקיך, כי, אלקים הוא רק בגימטריא הטבע, ואפילו כפי שהוא בטבע, הרי זה באופן של כח ויכולת, ואילו הענין דיהבית (חלק מהר"ת דאנכי) קאי על התורה כפי שניתנת למטה באופן שהמקבל הוא בעה"ב על התורה, שנעשית שלו ¹²³⁶ , והיינו, כפי שהתורה היא מצד המקבל, שמקבל ענין שהוא בערכו, בהיותו במעמדו ומצבו קודם קבלת התורה (שהרי רק ע"י ה"יהבית" נעשה מקבל התורה), שלכן צריך להדגיש שגם בהיותה למטה, הרי זה באופן דהלא כה דברי כאש ¹²³⁷ , מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלים טומאה ¹²³⁸ . וא"כ, הרי זה למטה אפילו מבחי' אלקיך, ועאכו"כ למטה מבחי' הוי', ועאכו"כ שלא בערך לגבי אנכי מי שאנכי דלא אתרמיז כו'.

ג) והביאור

בזה בקצרה, ובהמשך למשנת"ל בד"ה להבין ענין כתיבת ס"ת ¹²³⁹ , שכתיבת ס"ת ע"י משה רבינו (שהוא הראשון שכתב ס"ת, כמבואר בתושב"כ ובארוכה בתושבע"פ) הוא ע"ד ¹²⁴⁰ מ"ש ¹²⁴¹ ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם (ועי"ז נפעל אח"כ ואלה מסעיהם למוצאיהם), והיינו, שמשה רבינו המשיך בחי' מוצאיהם, מוצא ושורש הנשמות, כפי שמושרשות למעלה מעלה ביותר, עד לבחי' העצמות. וענין זה המשיך משה רבינו באופן של כתיבה, ויכתוב משה גו', שזהו"ע כתיבת התורה, כי, התורה ענינה תורת אמת ¹²⁴² , וידוע ¹²⁴³ שתיקון ואמת הוא מי"ג מדות הרחמים שנמשכים מרצון העליון ב"ה,

173

ושם גופא הרי זה בחלק הפנים הפנוי משערות, שבו ישנו הגילוי דחכמת אדם תאיר פניו ¹²⁴⁴ (משא"כ כפי שנמשך ע"י שערות, שאז צריך הלומד שיהי' לו כלי מוכן לקבל את ענין השכל), וענין זה המשיך משה למטה באופן של כתיבה, בדיו על קלף גשמי, ויתירה מזה, גם באופן של חתימה (כפי שגילה ר"מ, שמאיר עיני חכמים בהלכה ¹²⁴⁵ , שוכתב הו"ע וחתם ¹²⁴⁶ ), שאז לא שייך שיהי' בזה ענין של שינוי, אפילו מצד הענינים והפרטים הגלויים שבזה. וזהו גם הענין דמוצאיהם למסעיהם, דקאי על ירידת הנשמה למטה, שזהו המסע האחרון עד לבירא עמיקתא ¹²⁴⁷ . ועי"ז נעשה הענין דואלה מסעיהם למוצאיהם, והיינו, שהירידה דמוצאיהם למסעיהם היא צורך עלי', שעולה למקורה ושרשה כפי שמושרשת בעצמותו ית', ועד שנשמת כאו"א מישראל, שהיא חלק אלקה ממעל ממש ¹²⁴⁸ , נעשית חד עם עצמותו ית'. וגם ענין זה קשור עם התורה, שהרי ע"י התורה נעשית ההתקשרות של ישראל בקוב"ה, כדאיתא בזהר ¹²⁴⁹ תלת דרגין אינון ישראל אורייתא וקוב"ה, וכלהו דרגא על דרגא סתים וגליא, והיינו, שגליא וסתים דישראל מתקשרים ע"י גליא וסתים שבתורה עם גליא וסתים דקוב"ה.

ד) והענין

בזה, דהנה, הירידה דמוצאיהם למסעיהם, דקאי על ירידת הנשמה להתלבש בגוף ונה"ב, היא ירידה גדולה ביותר, כמובן מהמבואר בתורה אור ¹²⁵⁰ ובארוכה יותר בתורת חיים ¹²⁵¹ (בד"ה להבין הטעם שנשתנה יצירת גוף האדם משאר כל הנבראים), שגוף האדם אינו בערך כלל להנשמה, ובגוף זה באה הנשמה באופן של התלבשות, ועד לאופן של התאחדות, שנעשים דבר אחד. ולכן צריך האדם להתבוננות עצומה עד שיבוא לידי הכרה שיש לו עילה וסיבה שקדמה לו, ועד להכרה שישנו כח הפועל בנפעל, ועד להכרה שיש בו נפש השנית שהיא חלק אלקה כו', והיינו, שאע"פ שענין זה הוא אצלו באופן של אמונה, מ"מ, מצד הירידה למטה כו', יש צורך בהתבוננות עצומה שענין זה יהי' אצלו באופן של הכרה, ועד להכרה באופן של ראי', ועד שיתעצם עם הכרה זו (כמבואר בתניא ¹²⁵² בנוגע להבנת השכל, שזהו יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו'). אבל קודם לזה, קודם העבודה, הרי הוא "יש" בתכלית,

174

שנברא באופן שמצד הרגשתו אין לו עילה וסיבה שקדמה לו ¹²⁵³ [ורק לאחרי ההתבוננות כו', מגיע סוכ"ס להכרת האמת, שאדרבה, מציאות היש למטה חד הוא עם היש האמיתי שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח"ו ¹²⁵⁴ ]. וזהו כללות הענין דמוצאיהם למסעיהם, שהיא הירידה למטה מטה ביותר, וכמבואר בארוכה בהמשך ההילולא ¹²⁵⁵ שהירידה היא עד כדי כך שיכול להיות צירוף של ש'ק'ר', שזהו ההעלם וההסתר של העולם ועד לשקר העולם. והעבודה היא להפוך את שקר העולם לקרש שממנו בונים את המשכן, שענינו הוא ושכנתי בתוכם ¹²⁵⁶ . אמנם, עי"ז נעשה הענין דאלה מסעיהם למוצאיהם, שדוקא ע"י הירידה למטה מטה ביותר, נעשית העלי' למעלה יותר מהמקום שממנו ירדה, ועד לבחי' שלמעלה מכללות הענין של ירידות ועליות, שזוהי העלי' לבחי' העצמות.

אך

בשביל זה יש צורך בנתינת כח מלמעלה, שהרי על כל עבודה למטה יש צורך באתערותא דלעילא שקדמה לה, וכמבואר בהמשך ההילולא ¹²⁵⁷ שלצורך העבודה למטה פותחים את האוצר העליון כו'. וזהו כללות הענין דמתן תורה, שאז הי' ביטול הגזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה ¹²⁵⁸ , שזוהי הנתינת כח מבחי' אנכי [היינו, לא רק מבחי' אלקיך, ולא רק מבחי' הוי', שיש בו צורת אותיות, ויתירה מזה, ד' אותיות, ועד שגם כפי ששם הוי' הוא לפני הצמצום, יש בו שורש ומקור לד' אותיות בצורתם כפי שבאים אח"כ בגלוי למטה, אלא מבחי' אנכי] מי שאנכי, דלא אתרמיז לא בשום אות, ואפילו לא בשום קוץ כו'. וזהו גם האוצר העליון שישנו בכל אחד ואחת מישראל, מצד שרשו בהעצמות, שזהו מה ששם שמים שגור בפי כל ¹²⁵⁹ , שהכוונה בזה היא (לא לענין ד שם שמים, שם והארה בעלמא, אלא אדרבה) לעצמותו ית' כפי שרגיל בפי כל (כמבואר בתו"א ¹²⁶⁰ ), ועד שאומרים זאת בפשיטות גמורה, וכמו "דער בּאַשעפער", "דער וואָס לעב֯ט אייב֯יק", וכיו"ב בשאר התוארים (כפי שמביא בעל ההילולא נשיא דורנו בהדרושים באידיש ¹²⁶¹

175

בשם הבעש"ט), שכוונתם בפשטות היא לעצמותו ית', שהוא פשוט בתכלית הפשיטות, ולא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ.

וזהו

גם הטעם שבנ"י ע"י עבודתם למטה פועלים למעלה כו', וכידוע מאמר הרב המגיד ¹²⁶² (ונעשה גם תורתו של אדמו"ר הזקן ¹²⁶³ , עי"ז שחזר זאת כמ"פ ¹²⁶⁴ ) בפירוש מארז"ל ¹²⁶⁵ דע מה למעלה ממך, שכל הענינים הנעשים למעלה, הרי זה ממך. וידוע גם הפירוש ¹²⁶⁶ עה"פ ¹²⁶⁷ עשה לך שתי חצוצרות כסף, שחצוצרות הם שתי חצאי צורות, והיינו, שע"י העבודה למטה נעשה תכלית השלימות הן למטה והן למעלה כביכול, וגם בענינים שהם שלא בערך מכל גדר מעלה ומטה, הן באדם, שזהו עצם נפשו, והן אצל הקב"ה, שזהו פשיטות העצמות, ועד לעצמות ומהות א"ס ב"ה.

ה) אמנם

אע"פ שהתחלת ההמשכה היא מבחי' אנכי, אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז בשום אות וקוץ, שזוהי דרגא שלמעלה מכל התחלקות, ועד שאינו בגדר של התחלקות (שזהו הפירוש הפנימי בלא אתרמיז בשום אות וקוץ, שלא זו בלבד שבפועל אין בו אות וקוץ, אלא שהוא למעלה לגמרי מגדר זה), מ"מ, תכלית ושלימות העבודה היא שיומשך גם בשם הוי', החל מכמו שהוא באדם [דכיון שפנים בפנים דבר הוי' עמכם ¹²⁶⁸ (וכפי שמבאר הצ"צ באוה"ת ¹²⁶⁹ (מפי' הרמ"ז בזהר ¹²⁷⁰ ) ב' הלשונות שבזה, פנים בפנים, או פנים אל פנים ¹²⁷¹ ), לכן ישנו שם הוי' גם באדם ¹²⁷² ], ואח"כ יומשך גם בבחי' אלקיך, שם אלקים, שהוא לשון רבים ¹²⁷³ , ומלשון כח ויכולת, שענין זה שייך לפרטי העבודה בגוף ונה"ב [שהרי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון, וירידתה למטה אינה אלא כדי לתקן את הגוף ונה"ב ¹²⁷⁴ ], באברים פרטיים וכחות פרטיים, שכל כח

176

מתלבש באופן פנימי בהאבר השייך אליו, שעי"ז נעשית גם למטה ההכרה דמי כמוכה באלים הוי' ¹²⁷⁵ ועד לאופן דעושה פלא ¹²⁷⁶ (כמבואר בארוכה בהמשך מים רבים ¹²⁷⁷ ובכ"מ). והיינו, שהענין דאנכי יומשך גם בהוי', ועד גם באלקיך, שגם בהם ישנו הענין דאנכי. וע"ד המבואר בארוכה בדרושי כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע ¹²⁷⁸ בענין אתם נצבים היום כולכם ¹²⁷⁹ , לאחדים כאחד ממש (כמבואר בלקו"ת ¹²⁸⁰ ), שלאח"ז הרי זה צריך להיות נמשך בפרטי המדריגות דראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך, שגם שם יהי' ניכר הענין כפי שהוא מצד לאחדים כאחד ממש. והענין בזה, שאף שהעבודה צריכה להיות עבודה פנימית, וע"י התבוננות בפנימיות כו', מ"מ, צריכה עבודה זו להיות מצד בחי' אנכי מי שאנכי שלמעלה, כפי שנמשכת בבחי' אנכי מי שאנכי שבנפש האדם, שענינו בעבודה הוא ענין המס"נ וענין התשובה ¹²⁸¹ , תשובה עילאה, כמבואר בארוכה באגה"ת ¹²⁸² שענינה הוא לשוב עד הוי' ב"ה ממש כו' ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא, ע"י התפלה, וענין זה פועל על לימוד התורה וקיום המצוות שלאח"ז, שכל ענינים אלו נעשים מתוך תשו"ע.

אך

בזה גופא יש שני אופני עבודה. תחילת העבודה היא באופן שהענין דאנכי נמשך בשם הוי' כפי שהוא במקומו, והיינו, שבחי' אנכי, שבכללות ה"ז האור שלמעלה מאצילות, נמשך בשם הוי' כפי שהוא במקומו, שענינו הוא עולם האצילות ¹²⁸³ . ואח"כ נמשך גם בבחי' אלקיך, והיינו, שנמשך גם בעולמות בי"ע, שזהו ענינו של שם אלקים66, לשון רבים, עלמא דפרודא ¹²⁸⁴ , שגם שם נמשך בחי' אנכי הוי'. וע"י תחילת העבודה באופן כזה, באים לתכלית העבודה ושלימותה, שההמשכה דאנכי בהוי' היא באופן שפועלת שינוי בהוי' שנעשה כמו בחי' אנכי, ואח"כ נמשך גם בבחי' אלקיך באופן שאלקיך נעשה כמו הוי', ויתירה מזה, שאלקיך נעשה כמו אנכי. וע"ד ב' האופנים בפעולת העבודה דר"ה על כל השנה כולה, שהתחלת העבודה היא באופן שמצד המס"נ וקב"ע

177

שבר"ה נעשית עבודת כל השנה כפי שהיא במקומה, אלא שניכר הרושם מההחלטות טובות של ר"ה. ואח"כ באים לתכלית ושלימות העבודה, שעיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה ¹²⁸⁵ , שבמשך כל השנה כולה ניכר "ראשית השנה", שאז עומדים כל פרטי המדריגות דראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך במעמד ומצב דלאחדים כאחד ממש, ועד למעלה מכל גדר התחלקות, שזהו"ע אנכי מי שאנכי.

ו) ועפ"ז

יש לבאר ב' הענינים שבאנכי, אנכי מי שאנכי דלא אתרמיז בשום אות וקוץ, והר"ת אנא נפשי כתבית יהבית, כי, הענין היותר נעלה דאנכי שלמעלה מהתחלקות כו', צריך להיות נמשך גם בכתבית יהבית, כפירוש השל"ה ¹²⁸⁶ שכתבית היינו תושב"כ ויהבית היינו תושבע"פ. וכללות הענין בזה, שכל עניני התורה צריכים לירד ולבוא באופן של כתיבה (כתבית), ובאופן שהכותב הוא איש ישראל שנמצא בעולם התחתון בבחי' יש (וכנ"ל (ס"ד) שנברא באופן שמצד הרגשתו, אין לו עילה וסיבה שקדמה לו), ואעפ"כ, נעשית על ידו כתיבת התורה, ובאופן שבכתיבה זו נרמז כללות הענין דשם הוי' ¹²⁸⁷ , כדאיתא בספרי קבלה ¹²⁸⁸ בענין כתיבת סת"ם (ס"ת תפילין ומזוזות) ובמיוחד בס"ת (שהרי תפילין ומזוזות הם ג"כ פרשיות מהס"ת), שטיפת הדיו היא בחי' יו"ד דשם הוי', והכתיבה ביד ימין ¹²⁸⁹ שיש בה ה' אצבעות, הו"ע ה' ראשונה דשם הוי', והקולמוס (הניטל בה' אצבעות יד ימין) שהוא בצורת אות וא"ו, הוא הוא"ו דשם הוי', והכתיבה על הקלף, שהוא שטח המקבל, הו"ע ה' אחרונה דשם הוי'. ואח"כ נותנים את התורה (יהבית) ומתחילים ללמדה עם מי שמצד עצמו אינו שייך לזה כלל, להיותו תחתון, ולא רק תחתון מצד הבפועל, אלא יתירה מזה, שהוא תחתון מצד הגזירה (תחתונים לא יעלו למעלה)41, ויש צורך בביטול הגזירה באופן דאני המתחיל41, כמ"ש ¹²⁹⁰ וירד הוי' על הר סיני (עוד לפני שהתחתונים יעלו למעלה), שזהו"ע דיהבית, ורק לאח"ז מתחילה העלי' דמסעיהם למוצאיהם, עד להתאחדות עם בחי' אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז בשום אות וקוץ.

178

ז) ועפ"ז

יובן גם מש"נ אשר הוצאתיך מארץ מצרים דוקא (ולא אשר בראתי שמים וארץ). דהנה, המציאות דמצרים כפשוטו (אין מקרא יוצא מידי פשוטו ¹²⁹¹ ), למטה מטה, ערות הארץ ¹²⁹² , הרי זה מתחיל מהענין דמצרים כפי שהוא בעולמות בי"ע (עוד לפני שנעשית המציאות דשקר בעולם, כי אם העלם והסתר בלבד), ועד למעלה יותר, כפי שהוא בעולם האצילות, שזהו"ע שם אלקים, שזוהי המדידה וההגבלה דעולם האצילות, ועד למעלה יותר, בכללות ענין הכלים. ויתירה מזה, שאפילו לפני הצמצום, שגם שם יש כבר שורש ומקור לאורות וכלים, הנה שורש ומקור הכלים הו"ע של מצרים וגבולים, ועד שאפילו האור, וגם האור שהבדילו לעצמו, הרי כיון שזהו כבר ענין של גילוי, הנה עצם ענין הגילוי הוא כבר ענין של מיצר וגבול. אמנם, ע"י עבודת בנ"י נעשה הענין דהוצאתיך מארץ מצרים, שבזה נכלל גם האופן הכי נעלה שיכול להיות בהענין דארץ מצרים, עד לבחי' רצון העליון שלפני הצמצום, שזהו"ע ארץ מלשון רצון ¹²⁹³ , הרי כיון שזהו כבר ענין של גילוי ומרוצה, הרי זה גם בחי' (ארץ) מצרים, וגם עז"נ הוצאתיך מארץ מצרים, עד שנעשה חד עם בחי' אנכי. וכל זה נעשה ע"י העבודה בארץ מצרים כפשוטו, עד לערות הארץ, ששם נעשה דילוג שלא בערך [שזהו כללות ענין התשובה, שהיא עלי' שלא בערך, בשעתא חדא וברגעא חדא ¹²⁹⁴ ], מארץ מצרים כפשוטו, גשמיות וחומריות העולם, עד לארץ מצרים כפי שהיא בתכלית העילוי, ועד לבחי' עליית הרצון (עלה ברצונו), עלה דייקא, היינו, שזהו בגדר עלי', ו(עלה) ברצונו, שגם זה כבר תנועה ומרוצה, ודוקא ע"י העבודה למטה הרי הוא מגיע למעלה יותר גם מבחי' עליית הרצון, שזה נעשה ע"י ההתקשרות באורייתא, שזהו"ע כתבית יהבית.

ח) וזהו

וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, לאמר דייקא, היינו, שבכחו של איש ישראל, בכל מקום ובכל זמן, שעי"ז שלומד תורה, קורא ושונה, הנה הקב"ה קורא ושונה כנגדו, וכשם שהוא לומד מצד מס"נ, מצד בחי' אנכי מי שאנכי בנפשו, הנה גם הלימוד של הקב"ה הוא מצד בחי' אנכי מי שאנכי, ועי"ז נמשך אח"כ למטה בגלוי, שבבחי' אלקיך נמשך בחי' הוי', ובבחי' הוי' נמשך בחי' אנכי, ועד שבחי' אנכי היא בגילוי גם בבחי' אלקיך. ואז נעשה הענין דהוצאתיך מארץ

179

מצרים בעבודה רוחנית, שעומד למעלה ממדידה והגבלה. ואח"כ (ואדרבה – תיכף ומיד) נמשך הענין דהוצאתיך מארץ מצרים בפועל, והיינו, שהקב"ה מוציא את בנ"י מהגלות (שכל המלכיות (והגליות) נקראים ע"ש מצרים ¹²⁹⁵ ), ועושה זאת בכל יום ויום, ע"י שעושים מיום זה – היום אם בקולו תשמעו ¹²⁹⁶ , וישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין ¹²⁹⁷ , שנעשה מיד ענין הגאולה מכל המיצרים וגבולים, שהו"ע פריצת גדר, שזהו ענינו של משיח צדקנו, כדאיתא במדרש ¹²⁹⁸ שמ"ש ¹²⁹⁹ עלה הפורץ לפניהם קאי על משיח שהוא מזרעו של פרץ, עליו נאמר ¹³⁰⁰ פרצת עליך פרץ. וענין זה יבוא בגילוי ע"י עבודתינו בעקבתא דמשיחא, בסוף זמן הגלות, באופן דכתבית יהבית, החל מההוספה בלימוד התורה דכתבית – תושב"כ, וכן הוספה בלימוד התורה דיהבית – תושבע"פ, ומתוך שמחה וטוב לבב, ואח"כ יהי' הלימוד מביא לידי מעשה ¹³⁰¹ , קיום המצוות בהידור, שעי"ז נעשה בעה"ב על חלקו בעולם, וזוכה לקבל פרנסתו מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה ¹³⁰² , למעלה ממדידות והגבלות, מבחי' אנכי מי שאנכי, ובמילא הרי זה נמשך בבני חיי ומזוני רויחי. ועד שתהי' בגלוי הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש, ובעגלא דידן.

______ l ______