שיחת ש"פ עקב, ח"י מנחם-אב, ה'תשכ"ט

218

בס"ד. שיחת ש"פ עקב, ח"י מנחם-אב, ה'תשכ"ט.

בלתי מוגה

א-ב . ביאור סדר ¹³⁸³ ההפטרות של "שבע דנחמתא", שההפטרה השני', "ותאמר ציון עזבני ה'" ¹³⁸⁴ , באה לאחרי ההפטרה הראשונה ¹³⁸⁵ , "נחמו נחמו עמי" ¹³⁸⁶ , ושייכותם לפרשיות ואתחנן ועקב, כי:

פרשת ואתחנן קשורה עם ענין הראי' ¹³⁸⁷ ("אעברה ¹³⁸⁸ נא ואראה" ¹³⁸⁹ ),

219

שהו"ע שבא מלמעלה ¹³⁹⁰ באופן של "מתנת חנם" ¹³⁹¹ , ואילו פרשת עקב קשורה עם עבודת בנ"י מצד עצמם ¹³⁹² (במעמד ומצב של העדר גילוי האור מלמעלה).

וזהו גם החילוק בין פרשה ראשונה דק"ש (בפ' ואתחנן), שהיא "אזהרה ליחיד", בחי' יחידה שבנפש ¹³⁹³ , ונאמר בה ¹³⁹⁴ "בכל מאדך", בל"ג, לפרשה שני' דק"ש (בפ' עקב), שהיא "אזהרה לציבור", עשר כחות פנימיים, ובאופן של התיישבות, "בכל לבבכם ובכל נפשכם" ¹³⁹⁵ .

ולכן, ההפטרה דפ' ואתחנן היא "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם", נחמה שבאה מצד הקב"ה , ואילו ההפטרה דפ' עקב היא "ותאמר ציון גו'", שבנ"י דורשים את ענין הנחמה. ודוקא ע"י עבודת המטה מגיעים לתכלית העילוי –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ¹³⁹⁶ בלקו"ש ח"ט ע' 79 ואילך.

220

ג. המורם מכל האמור לעיל בנוגע לעבודת האדם, וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר ¹³⁹⁷ , שבכל ענין צריך להיות ה"בכן" בעבודה – הרי זה בנוגע לענין התשובה:

ובהקדמה – שכיון שאפילו בנוגע לצדיק נאמר ¹³⁹⁸ "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ועאכו"כ בנוגע למי שאינו בדרגת צדיק, הרי מובן, שכאשר יהודי עושה חשבון צדק מכל עניניו, נעשה אצלו שברון לב.

ובכן, צריך לידע, שאין לו לבוא לידי יאוש, ואדרבה כו', כמ"ש בתניא ¹³⁹⁹ : "הן אמת כו' אך אני לא עשיתי את עצמי, ולמה עשה ה' כזאת .. אין זה כי אם ירידה זו היא צורך עלי' וכו'" – שזוהי מעלת התשובה, שאפילו צדיק גמור אינו יכול להגיע לזה, כהפס"ד בהלכות תשובה ¹⁴⁰⁰ להרמב"ם ("יד החזקה" בעניני הלכה, שמזה מובן שגם למעלה הרי זו ההלכה).

ד. ולהעיר, שכללות ענין התשובה הו"ע של "מתנת חנם":

"מתנת חנם" – מורה על מדריגה נעלית ביותר שלמעלה ממדידה והגבלה, שלכן אי אפשר לבוא אלי' ע"י עבודה בכח עצמו, כי אם באופן של מתנה מלמעלה.

ובענין זה הוא העילוי של בעל תשובה לגבי צדיק – כי, "אפילו .. צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים .. הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואהבו" ¹⁴⁰¹ , "יש מי שאוהב" ¹⁴⁰² , וכיון שהוא עדיין "מציאות", הרי כל עניניו הם במדידה והגבלה, ואין ביכלתו להגיע לדרגא שלמעלה מהגבלות; וזוהי מעלת הבע"ת, שנתבטל ממציאותו, ונעקר ממעמדו ומצבו הקודם, וכל הנהגתו אינה ע"פ הסדר הרגיל, ולכן מגיע לדרגא שלמעלה ממדידה והגבלה – "מתנת חנם" (אלא שלאח"ז הרי זה צריך להיות נמשך גם בעבודה המסודרת, כמובן מהמבואר לעיל בנוגע לסדר הפרשיות ואתחנן ועקב – בחי' היחידה ועשר כחות פנימיים).

והענין ד"מתנת חנם" גם אצל צדיקים – יהי' לעתיד לבוא, כיון ש"משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא" ¹⁴⁰³ .

221

ה. וכללות ענין התשובה שבו מודגש הענין דירידה צורך עלי', קשור גם עם תוכן מעלת היו"ט דחמשה עשר באב (שהעלי' שלו היא ביום הש"ק זה) – כיון שבא לאחרי גודל הירידה דתשעה באב ¹⁴⁰⁴ .

ומחמשה עשר באב לכתיבה וחתימה טובה בר"ה על כל השנה כולה, כדאיתא בספרים ¹⁴⁰⁵ ש"חמשה עשר באב" בגימטריא "כתיבה וחתימה טובה".

וזוכים להענין ד"אתם ¹⁴⁰⁶ נצבים היום כולכם", "ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך" ¹⁴⁰⁷ ,

ובאופן ד"מה יפו פעמייך בנעלים" ¹⁴⁰⁸ , שזה קשור עם הענין ד"והדריך בנעלים" ¹⁴⁰⁹ , כפי שיהי' בביאת משיח צדקנו.

וכל זה נעשה ע"י "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" ¹⁴¹⁰ , ובפרט בענין דהפצת המעיינות חוצה, כמ"ש באגה"ק של הבעש"ט ¹⁴¹¹ שביאת המשיח תהי' "כשיפוצו מעינותיך חוצה", כפי שהתחיל ע"י הבעש"ט, ונמשך לאח"ז ע"י רבינו הזקן, וכל הנשיאים שלאחריו, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, אשר, ע"י הפצת מעינותיו ("מעינותי ך " של הנשיא) דוקא זוכים לביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

ו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך.

* * *

ז. בנוגע להתוועדות ביום הש"ק זה ¹⁴¹² – הנה למרות שלכתחילה היתה הסברא שלא תתקיים התוועדות, מ"מ, נערכת התוועדות מצד כמה סיבות, ואחת מהם היא – בגלל שבפרשת עקב מדובר אודות מצות תפילין: בפרשת "והי' אם שמוע", הפרשה הרביעית שבתפילין, שבה נאמר ¹⁴¹³ "וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם".

222

ובפרט שענין התפילין שבפרשת עקב הוא באופן של שלימות:

ענין התפילין הוא ¹⁴¹⁴ – שלוקחים קלף גשמי ודיו גשמי, וכותבים בו "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" ¹⁴¹⁵ , ועי"ז עושים ממנו ענין רוחני, שעל ידו נתגלה אלקות כו'. ולכן "הוקשה כל התורה כולה לתפילין" ¹⁴¹⁶ , וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי ¹⁴¹⁷ המעלה ד"הוקשה כו'" לגבי "שקולה כנגד כל המצוות" (כפי שמצינו בנוגע לשבת ¹⁴¹⁸ וכיו"ב), ש"ההיקש מורה לענין תכלית הכוונה שכמו שבתפילין תכלית הכוונה כך בכל התורה הוא תכלית הכוונה" – "שיומשך בחי' אחד עליון ויתגלה גם במעשה גשמית", לעשות מהגשמיות אלקות, דירה לו ית' בתחתונים ¹⁴¹⁹ .

והרי עיקר הפעולה לשנות את העולם ("איבערמאַכן די וועלט") ע"י המשכת גילוי אלקות היא בפרשת והי' אם שמוע, כי:

בפרשת שמע מדובר רק אודות העבודה עם האדם עצמו – "ואהבת את ה' אלקיך"12, ובאופן שהאהבה חודרת את כל מציאותו: "בכל לבבך ובכל נפשך" ועד לדרגא ד"בכל מאדך"12, שזוהי דרגא היותר עליונה ברוחניות ¹⁴²⁰ , בבחי' "הנסתרות" ¹⁴²¹ , וכפירוש הרב המגיד ¹⁴²² ש"בכל מאדך" מורה על המעמד ומצב ד"עושין רצונו של מקום" ¹⁴²³ .

ואילו בפרשת והי' אם שמוע נאמר גם "ואספת דגנך גו'" ¹⁴²⁴ , היינו, שמדובר אודות מי שעוסק בעניני העולם כפשוטם, ועד שצריכים להזהיר "השמרו לכם פן גו'" ¹⁴²⁵ , ועד להמעמד ומצב ד"ואבדתם מהרה גו'" ¹⁴²⁶ , שזהו"ע הגלות, ואעפ"כ, גם בזמן הגלות מניחים תפילין כו' (כפי שמפרש רש"י31 "אף לאחר שתגלו .. הניחו תפילין כו'"), ומשנים את העולם ופועלים בו גילוי אלקות – שזוהי השלימות שבענין התפילין.

ולכן: כאשר מרבים כ"כ לדבר ("מ'רעדט אַזויפיל") אודות מצות תפילין, ודורשים לעסוק בזה בכל התוקף – אין מקום לוותר ולדלג ("דורכלאָזן") על פרשה כזו שבה מדובר אודות השלימות של תפילין, ויש בה כו"כ מדרשי חז"ל וכו"כ ענינים שיכולים לדבר אודותם.

223

ח. ויה"ר שיתרבו מניחי תפילין, ועד שלא ישאר אפילו יהודי אחד שמחוייב במצות תפילין ואינו מקיימה ח"ו; וכמו"כ יתוסף גם אצל אלו שכבר מניחים תפילין – בנוגע לכוונת התפילין, שעבוד המוח והלב (כדאיתא בשו"ע ¹⁴²⁷ ומבואר בתניא ¹⁴²⁸ ובדרושי חסידות), ועד לתכלית השלימות שבזה.

וע"ד הסיפור ¹⁴²⁹ אודות רבינו הזקן, בהיותו בגלות, בבית האסורים, בסכנה דהיפך החיים – שכאשר הניח תפילין, נפל עליהם פחד. וכאשר שאלו אותו לפשר הדבר, השיב, שזוהי גמרא מפורשת: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ¹⁴³⁰ .. אלו תפילין שבראש" ¹⁴³¹ . וכאשר הקשה השואל, שגם הוא מניח תפילין, ואעפ"כ אין זה פועל ענין של יראה – השיב רבינו הזקן, שבשביל זה יש צורך ב"תפילין שבראש " (כלשון הגמרא), היינו, שהתפילין יפעלו בכל עניני הראש, שזוהי הדרגא היותר נעלית בהנחת תפילין ¹⁴³² .

אמנם, האמת היא, שכדי לפעול הענין ד"ויראו ממך" עתה, אין צורך בדרגא היותר נעלית בהנחת תפילין:

כאשר רבינו הזקן הי' אסיר אצלם, וטענו שיש להם שליטה על גופו, ומה גם שע"פ תורה ישנו הציווי "הוי מתפלל בשלומה של מלכות" ¹⁴³³ – הנה כדי לפעול הענין ד"ויראו ממך" הי' צורך בדרגא נעלית בהנחת תפילין;

משא"כ עתה, שלא צריך להתפעל כלל מהגוים (ואדרבה, צריך להיות הענין ד"טרף זרוע אף קדקד" ¹⁴³⁴ ) – די בהנחת תפילין סתם (לאו דוקא דרגא נעלית) כדי לפעול הענין ד"ויראו ממך", ואם יש צורך – גם הענין ד"טרף זרוע אף קדקד".

ולכן: אלו שאינם שייכים לדרגות נעלות וכוונות מיוחדות – די להם בכוונה הפשוטה,

– ומזה גופא שאין ביכלתם לכוין כוונות מיוחדות, מוכח, שאין זה ענינם. וזהו הביאור בדבריו של גדול בישראל שאמר "אני מתפלל לדעת זה התינוק" ¹⁴³⁵ , דלכאורה אינו מובן: איך יתאים הדבר עם ענין

224

התפלה ע"פ כוונות האריז"ל כו'? אלא, שהענין שלו בתומ"צ כו' הי' באופן אחר –

ואלו ששייכים לכוונות מיוחדות, וזהו ענינם כו' – יעשו זאת, ויפעלו גם עבור אלו שאינם שייכים לזה, וכפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם בנוגע לתפלה, שאלו שיודעים לכוין, צריכים לכוין, וכוונתם תפעל גם בנוגע לאלו שאינם יודעים לכוין.

ומצינו זאת גם בנגלה – בנוגע ליששכר וזבולון, שזבולון עסק בעניני העולם (אף שהיתה לו גם קביעות עתים לתורה), ועי"ז הי' יששכר יכול לעסוק בתורה (ולכן "הקדים זבולון ליששכר" ¹⁴³⁶ ), וע"י יששכר נפעל ענין התורה גם אצל זבולון ¹⁴³⁷ . וכשם שמצינו אצל יששכר וזבולון, יושבי אוהל ובעלי עסק, שאחד פועל על השני, הנה כן הוא גם בנוגע לכל הענינים, ובנדו"ד, בנוגע למצות תפילין, ששלימות הכוונה אצל אלו שיודעים לכוין, מועילה גם עבור אלו ששייכים רק לכוונה הפשוטה.

ויה"ר – כאמור לעיל – שאצל מניחי תפילין יתוסף בענין הכוונה עד לתכלית השלימות, ובפרט לאחרי פתיחת הצינור בענין זה ע"י רבינו הזקן;

ואלו שלעת-עתה אינם מניחים תפילין עדיין, מאיזה סיבה שתהי', הנה מכאן ולהבא יתחילו להניח תפילין, ובאופן של קיימא, בכל יום ויום,

ויקויים הענין ד"ויראו ממך", ובמקרה הצורך – גם הענין ד"טרף זרוע אף קדקד", ובאופן ד"חלוצים תעברו" ¹⁴³⁸ , וזו תהי' ההכנה לכניסה לארץ בגאולה העתידה.

ט. ובהמשך לזה – נתעכב עתה על פירוש רש"י שבו מתבטאת השלימות שבענין התפילין בנוגע לפעולה בעולם (כנ"ל ס"ז).

הביאור בפירוש רש"י על הפסוק31 "ושמתם את דברי", "אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות, הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו, וכן הוא אומר ¹⁴³⁹ הציבי לך ציונים" – שההוכחה לכך שהחידוש שבכתוב הוא שקיום המצוות צ"ל גם בזמן הגלות היא (לא מכפל הענין, אלא) מהסמיכות וההמשך ד" ו שמתם" ¹⁴⁴⁰ (בוא"ו המחבר) ל"ואבדתם"44; והטעם שרש"י מזכיר רק תפילין ומזוזות, ולא לימוד

225

התורה (שביניהם), כי, המעלה "שלא יהיו לכם חדשים" היא רק בנוגע לקיום המצוות, שקיומם נקל יותר כשרגילים בם ¹⁴⁴¹ , משא"כ בתורה, לימוד חדש נקל ומצליח יותר מאשר לחזור על ענין ישן שכבר יודעו ¹⁴⁴² – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ט ע' 80-81 בשוה"ג.

* * *

י. כרגיל לבאר ענין באגרת התשובה, הנה כשם שבהתוועדות שלפנ"ז ¹⁴⁴³ דובר אודות הענין ד"כפול ומכופל" ¹⁴⁴⁴ שקשור עם ענין התפילין, ידובר גם עתה אודות ענין הקשור עם תפילין – בפרק ד' (שבו אוחזים עתה), שיש בו שאלה פשוטה בחשבון, ולעת-עתה לא ראיתי שיתעכבו על זה:

רבינו הזקן מביא "ממאמר אליהו ¹⁴⁴⁵ אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין סתימין וכו'", ומבאר ש"כל הי' ספירות נכללות ונרמזות בשם הוי' ב"ה, כי היו"ד שהיא בחי' נקודה לבד מרמזת לחכמתו ית' וכו'", וממשיך לבאר ענינה של אות ה' – בינה, ואותיות ו"ה – שש מדות ומלכות. ולכאורה, נימנו כאן רק ט' ספירות, ולא יו"ד?

226

וכן בהמשך הענין, בביאור ענין ד' אותיות שם הוי' בנשמת האדם: "שכל הנעלם המרומז באות יו"ד .. וכפי אשר מעמיק שכלו ומרחיב דעתו ובינתו להתבונן בגדולתו ית' אזי מרומזת בינתו באות ה"א שיש לה רוחב וגם אורך המורה על ההמשכה מלמעלה למטה להוליד מבינתו והתבוננותו בגדולת ה' אהבה ויראה ותולדותיהן .. ומזה נמשכה עבודה האמיתית בעסק התורה והמצוות בקול ודבור או מעשה הן אותיות וא"ו ה"א" – שגם כאן חסר במספר יו"ד?

לכאורה אפשר לומר שהשלמת המספר דעשר ספירות היא עי"ז שמוסיף ש"הקוץ שעל היו"ד רומז לבחי' רצון כו'"; ולכן לא מנה דעת, כי במקום שהרצון נמנה אין הדעת נמנה ¹⁴⁴⁶ . ובביאור הענין בנשמת האדם, יש לומר, שבדיוק הלשון "מעמיק שכלו ומרחיב דעתו כו'" נרמז ענין הדעת, כי כאן לא נזכר ענין הרצון. אלא שעדיין צריך ביאור, מדוע למעלה מונה רצון ולא דעת, ובנשמת האדם מונה דעת ולא רצון.

אבל: נוסף לכך שלאחרי שמתחיל מאות יו"ד שמרמזת לחכמה, הי' מתאים יותר למנות (לאחרי בינה) דעת, ולא רצון, ומה גם שבמאמר אליהו נזכר "כתר", ולא רצון – הרי ענין הרצון נזכר כאן במאמר המוסגר בחצאי עיגול, כך, שיכולים ללמוד את הענין גם ללא המוסגר, שבא רק בשביל תוספת ביאור, או ביאור על ענין אחר כו', ולכן אי אפשר לומר שזהו חלק מביאור ענין עשר הספירות.

יא. וביאור הענין:

בחלק ראשון שבתניא, בפרק ג', מבאר רבינו הזקן הענין דעשר ספירות כפי שהם בנפש האדם – "כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן" – "שכל ומדות, השכל כולל חכמה בינה ודעת, והמדות הן אהבת ה' ופחדו ויראתו ולפארו כו'".

וכאן לא הזכיר ענין הכתר (רצון) – כיון שזהו ענין של מקיף, ואילו כללות עבודת האדם (ובפרט עבודת הבינוני) – כפי שמתבארת בספר התניא ("ספר של בינונים") ש"מיוסד על פסוק ¹⁴⁴⁷ כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (כמ"ש ב"דף השער") – צריכה להיות באופן של פנימיות דוקא, וההמשכה בפנימיות היא ע"י הדעת דוקא, שהוא "קיום המדות וחיותן", כיון שדוקא עי"ז ש"מקשר דעתו

227

בקשר אמיץ וחזק מאד ויתקע מחשבתו בחוזק כו'", אזי "יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית", ולא "דמיונות שוא".

אמנם, בנוגע לענין התשובה – יש צורך בענין המקיף כו', כי, כדי לפעול מציאות חדשה (שזהו מה שנפעל ע"י התשובה ¹⁴⁴⁸ ) יש צורך בהמשכה מדרגא שלמעלה מהגבלה, בחי' אנכי שלמעלה מעשר ספירות, שזהו ענין הכתר ¹⁴⁴⁹ ; אלא שצריך להמשיך זאת באופן שיפעל בפנימיות עד לעבודה במעשה בפועל.

ולכן, כשמבאר רבינו הזקן באגרת התשובה ענין הע"ס כפי שהם בנשמת האדם – שבזה מודגשת ההמשכה בפנימיות כו', נוסף על חיבור החבל שנפסק ע"י העוונות שהם נגד רצון העליון ב"ה (כפי שמבאר בפ"ה) – נזכר ענין הדעת בין חכמה לבינה, שבזה נרמז בחי' דעת עליון שקרוב יותר לבחי' הכתר (רצון) מאשר לבחי' דעת תחתון שמחבר מוחין למדות (כידוע ¹⁴⁵⁰ בב' האופנים שבעמידת הספירות, זה תחת זה או בג' קוין, שבעמדם בג' קוין, אזי מקום הדעת הוא בין חכמה לבינה, ועי"ז נמשך בהם מבחי' הכתר).

וכל זה – בנוגע לעבודה בנפש האדם; אבל כשמדבר לפנ"ז אודות הענין דעשר ספירות למעלה , ששם לא נוגע ענין ההמשכה בפנימיות, שזהו"ע הדעת – צריך להזכיר בחי' הכתר, כבמאמר אליהו.

אך כיון שבכתר יש חיצוניות הכתר (אריך) ופנימיות הכתר (עתיק), ופנימיות הכתר היא למעלה לגמרי מכללות הענין דע"ס – לכן לא הזכיר "כתר", אלא "רצון", שזהו גם ענין הכתר – חיצוניות הכתר, ששייך לע"ס.

והטעם שענין הרצון (כתר) הובא רק בחצאי עיגול – כיון שכל עיקר הביאור בענין ע"ס למעלה הוא כדי לבאר ענינו בנפש האדם (בשייכות לענין התשובה), ששם נוגע בעיקר ענין הדעת (המשכה בפנימיות)25.

* * *

יב. במאמר אליהו הנ"ל מדובר גם אודות ענין התפילין – "ואיהו קרקפתא דתפילין וכו'":

228

הנוסח הרגיל בכל הדפוסים עד לדפוס הראשון – וכן מביא רבינו הזקן בסידורו – הוא: "ואיהו קרקפתא דתפילין כו'". אבל יש גם גירסא: "קרקפתא דלא מנח תפילין". וצריך להבין פירוש הדברים לפי גירסא זו – שאף שאינה בכל הדפוסים, מ"מ, יש לה מקום כו'.

יג. וביאור הענין:

בנוגע לדברי הגמרא49 ש"הקב"ה מניח תפילין" – מצינו בתורה אור ¹⁴⁵¹ ב' פירושים:

א) "הקב"ה ר"ל ז"א דאצי', והתפילין הן מוחין מאו"א הנמשכים לו, וא"כ הם למעלה ממנו", והיינו, שע"י התפילין, בחי' המוחין ¹⁴⁵² , ניתוסף עילוי בהקב"ה, בחי' ז"א.

ב) "הקב"ה מניח התפילין דהיינו התלבשות אוא"ס בחכמה", כי, הקב"ה קאי (לא על בחי' ז"א, אלא) על בחי' אריך שבכתר, ומשם נמשך "תוספת אור בבחי' חכמה ומוחין גדולים עד שהן בולטים על הראש", והיינו, שע"י הקב"ה ניתוסף עילוי בהתפילין, בחי' המוחין.

וכן הוא בכל המצוות, "שיש בחי' מצותי של המאציל ית' עצמו, ובחי' מצות הוי"ה, דז"א דאצי', ובודאי בז"א המצות הן המשכה שלמעלה ממנו, משא"כ למעלה יותר בא"ס ב"ה, מצותי, הן המשכות ממנו לשרשי הכלים כו'".

וכיון ש"כמים הפנים לפנים גו'" ¹⁴⁵³ , הרי כשם שבהנחת תפילין דהקב"ה יש ב' ענינים הנ"ל, פעולת התפילין בהקב"ה, ופעולת הקב"ה בהתפילין, כמו"כ ישנם ב' ענינים אלו גם בהנחת תפילין ע"י האדם למטה:

פעולת התפילין על האדם – כמו הענין ד"וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך", וכן הענין ד"טרף זרוע אף קדקד" (כנ"ל ס"ח), שפעולה זו נעשית אצל כאו"א מישראל, אפילו קל שבקלים [החל מעצם העובדה שעי"ז חדל להיות "קל שבקלים", כיון ש"מצוה גוררת מצוה" ¹⁴⁵⁴ , ועד שבא לקיום כל המצוות], ועד לדרגא הכי גבוהה שבפעולת התפילין – שכל זה לא שייך אצל האדם מצד עצמו, אלא נפעל וניתוסף בו ע"י התפילין.

229

וכמו"כ ישנה גם פעולת האדם על התפילין – החל מזה ש"כשהאדם .. מניח התפלין .. אז תהי' מצוה, כי בלתי ההנחה של התפלין על הראש והיד, הגם שכתובים הד' פרשיות בטוב, ויש בהם קדושה, עכ"ז אין בזה עדיין גילוי רצה"ע, עד שיניחם האדם בראשו וזרועו"69, וכמבואר גם בד"ה הבאים ישרש יעקב ¹⁴⁵⁵ , ש"כשאיש ישראל מניח אותם על ראשו, נתהוה בחי' גלוי אלקותו .. וזהו דוקא כשאיש ישראל מניח אותם על ראשו, משא"כ כשמונחים על השולחן, לא נתהווה מזה שום גלוי כלל".

והסדר בזה – שתחילה ישנה פעולת התפילין על האדם, ולאח"ז מתעלה האדם לדרגא נעלית יותר, שהוא פועל עילוי בהתפילין.

וכמו בתורה, שתחילת הלימוד הוא באופן ש"בתורת ה' חפצו", ואח"כ בא לדרגא נעלית יותר, ש"בתורת ו יהגה" ¹⁴⁵⁶ , שנעשה בעה"ב על התורה, שלכן, "הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול", כי, "תורה דילי' היא, מחיל לי' ליקרי'" ¹⁴⁵⁷ .

[ומובן, שענין הבעלות על התורה אינו באופן שכל אחד – גם אם הוא "עם הארץ" – יכול להיות "סאַם סאַפּאָזשניק" (כידוע הסיפור בזה ¹⁴⁵⁸ ), ולפסוק בתורה כרצונו כו'; המדובר הוא אודות מי שלמד תורה כדבעי, ועד שנתאחד עם התורה באופן שכל מציאותו היא מציאות התורה, שלכן, "רבנן איקרו מלכים .. דכתיב ¹⁴⁵⁹ בי מלכים ימלוכו וגו'" ¹⁴⁶⁰ . וכמובן גם מזה שהענין ד"אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין" ¹⁴⁶¹ , נאמר דוקא בנוגע לסנהדרין].

וכן הוא בנוגע למצוות, שתחילה ישנו הענין של קיום המצוה באופן שפועלת בו עילוי, ואח"כ מגיע לדרגא נעלית יותר – שפועל עילוי בהמצוה.

ועפ"ז יש לבאר הגירסא "קרקפתא דלא מנח תפילין" – שזהו מצד הדרגא שנעשה למעלה מהתפילין , אלא שעושה להם "טובה" כביכול ופועל בהם עילוי כו' ¹⁴⁶² .

230

יד. ובהמשך לזה יש לבאר ה"יינה של תורה" שבפירוש רש"י, "וכן הוא אומר הציבי לך ציונים" – שקיום המצוות בזמן הגלות הוא בבחי' "ציונים" לקיום המצוות לעתיד לבוא:

בנוגע להקישור של ישראל עם קוב"ה, ידוע שבזמן הזה ישנה רק הארת הנשמה שמלובשת בגוף, שהתקשרותה עם הקב"ה היא ע"י קיום המצוות, ואילו לעתיד לבוא יתגלה למטה שרש הנשמה כפי שהיא למעלה, שהתקשרותה עם הקב"ה היא למעלה מהמצוות. ובאופן כזה הו"ע קיום המצוות דלעתיד לבוא.

אבל כדי לבוא לזה, צריך להיות תחילה קיום המצוות בזמן הזה, ועי"ז באים להמצוות דלעתיד לבוא.

וזהו מ"ש בפירוש רש"י "אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות, הניחו תפילין כו'" – שזהו"ע קיום המצוות בזמן הזה, כמו הנחת תפילין, הן פעולת איש ישראל בתפילין, והן פעולת התפילין באיש ישראל; וענין זה הוא בבחי' "הציבי לך ציונים" – הכנה להתגלות עצם הנשמה לעתיד לבוא.

טו. בהמשך הדברים נזכר גם מ"ש בפרשת השבוע ¹⁴⁶³ "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך",

וכפי שמבאר אאמו"ר (ברשימותיו על גליון הזהר – כפי שכבר נדפס ¹⁴⁶⁴ ) בפירוש מאמר הזהר ¹⁴⁶⁵ בענין נוסח הברכה: "ברוך דא רזא דמקורא עילאה מכלא לארקא ולאמשכא ולאנהרא כל בוצינין" – "הג' לשונות לארקא לאמשכא לאנהרא, י"ל, כי ברוך שהוא רזא דמקורא עילאה, דהיינו יסוד אבא, הנה חכמה הוא יו"ד שבשם, שיש בזה ג' בחי', והם הג' אותיות יו"ד, י' נקודה, ו' קו, ד' שטח, ורומזים ג"כ על חב"ד, כי חכמה כולל בינה ודעת ג"כ, י' חכמה, ו' דעת, ד' בינה. זהו לארקא

231

מי', ולאמשכא מו' ולאנהרא מד', כי הארת אור הוא בהתפשטות, והיינו שטח".

וסיים בברכה שיקויים היעוד ¹⁴⁶⁶ "ונתתי שלום בארץ גו' וחרב לא תעבור בארצכם", "אפילו חרב של שלום" ¹⁴⁶⁷ , ועד להענין ד"ואולך אתכם קוממיות" ¹⁴⁶⁸ , לאחרי הכריתת ברית ד"והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם" ¹⁴⁶⁹ , בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "פרזות תשב ירושלים"].

______ l ______