ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, י"א מנחם-אב, ה'תשכ"ט

185

בס"ד. ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, י"א מנחם-אב, ה'תשכ"ט

(הנחה בלתי מוגה)

בונה

ירושלים הוי' נדחי ישראל יכנס, הרופא לשבורי לב וגו' ¹⁰⁸⁵ . ואיתא במאמר ד"ה זה דשנת תרכ"ט ¹⁰⁸⁶ (לפני מאה שנה), דצריך להבין מהו שייכות ענין הרופא לשבורי לב לבונה ירושלים הוי'. וממשיך בהמאמר, דאיתא בילקוט ירמי' ¹⁰⁸⁷ עלה ארי' במזל ארי' והחריב את אריאל, עלה ארי' זה נבוכדנאצר, דכתיב ¹⁰⁸⁸ עלה ארי' מסובכו, במזל ארי', שנאמר ¹⁰⁸⁹ עד גלות ירושלים בחודש החמישי, והחריב אריאל, הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד ¹⁰⁹⁰ (דקאי על המזבח ¹⁰⁹¹ , שנקרא אריאל ¹⁰⁹² ע"ש אש של מעלה שהיתה רובצת כארי ע"ג המזבח ¹⁰⁹³ , ארי' דאכיל קורבנין ¹⁰⁹⁴ ), על מנת שיבוא ארי' במזל ארי' ויבנה אריאל, יבוא ארי' זה הקב"ה דכתיב בי' ¹⁰⁹⁵ ארי' שאג מי לא ירא, במזל ארי', והפכתי אבלם לששון ¹⁰⁹⁶ , ויבנה אריאל, בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס.

ויש

לומר, שמביא בהמאמר דברי הילקוט, כדי להוכיח שהענין דבונה ירושלים הוי' הוא עיקר ענין הגאולה (שהרי כתוב זה נאמר על הגאולה העתידה), היינו, שעיקר הגאולה הוא בנין ירושלים. וביאור הענין, דהנה, כללות ענין החורבן והגלות, מפני חטאינו גלינו מארצנו ¹⁰⁹⁷ , הוא מצד החסרון בעבודה בענין היראה דוקא. והיינו, דעם היות שהי' חסרון גם בעבודה בענין האהבה, מ"מ, העונש דהחורבן והגלות הוא לא בגלל החסרון בענין האהבה, אלא בגלל החסרון בענין היראה דוקא ¹⁰⁹⁸ . ומזה מובן שענין הגאולה (שנעשה ע"י תיקון סיבת החורבן והגלות) הוא ע"י שלימות העבודה בענין היראה. וזהו שעיקר הגאולה הו"ע בנין

186

ירושלים, כי, ירושלים הוא ע"ש יראה וע"ש שלם ¹⁰⁹⁹ , שהו"ע שלימות היראה ¹¹⁰⁰ .

ב) וממשיך

בהמאמר, שהענין דבונה ירושלים הוי' (דקאי גם על ביהמ"ק, כדברי הילקוט: ויבנה אריאל, בונה ירושלים ה'), יובן בהקדם מ"ש ¹¹⁰¹ גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, דשרש ענין בית ראשון ובית שני הו"ע ב' ההי"ן דשם הוי', בית ראשון הוא בחי' ה' עילאה, בחי' בינה, ובית שני הוא בחי' ה' תתאה, בחי' מלכות, וא"כ, הגילוי אלקות שהי' בבית ראשון הי' מבחי' יחוד י"ה, ובבית שני הוא מבחי' יחוד ו"ה ¹¹⁰² (כמשנ"ת במאמר שלפנ"ז ¹¹⁰³ ). וענינם בעבודה הם ב' האופנים שבכללות העבודה, העבודה שמצד המוחין, בחי' י"ה, והעבודה בעסק התומ"צ בקול ודיבור ומעשה, בחי' ו"ה ¹¹⁰⁴ . וכנגדם יש ב' אופנים בענין השכר, גן עדן העליון וגן עדן התחתון, שהם בחי' בינה ומלכות, ה' עילאה וה' תתאה ¹¹⁰⁵ . וזהו שע"י החסרון בב' אופני עבודה הנ"ל, נעשה גם החסרון דבית ראשון ובית שני.

והנה

אף שבית שני חסרו בו חמשה דברים ¹¹⁰⁶ , מ"מ, יש בו מעלה על בית ראשון, וכדאיתא בגמרא ¹¹⁰⁷ דמ"ש גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, קאי על בית שני שהי' גדול מבית ראשון בבנין ובשנים. וההסברה בזה היא ע"ד שאמרו רז"ל ¹¹⁰⁸ אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו, דאף שאין זה אלא קב אחד, מ"מ, להיותו קב שלו , רוצה בו יותר מתשעה קבין של חבירו, ואין זה ענין שאין בו טעם, אלא הטעם הוא מצד מעלת העבודה בכח עצמו דוקא. ועד"ז מובן גם בנוגע להבתי מקדשות, שבית ראשון הי' בזמן שלמה, עליו נאמר ¹¹⁰⁹ וישב שלמה על כסא הוי', שאז הי' מעמד ומצב של גאולה שלימה (והחסרון הי' רק בכך שלא היתה זו גאולה שאין אחרי' גלות ¹¹¹⁰ ), והי' גילוי אלקות

187

ביותר, ואז היתה עיקר עבודת בנ"י באופן של עבודת הצדיקים. משא"כ בזמן בית שני, שבא לאחרי וע"י התיקון דחורבן בית ראשון, היתה עבודת בנ"י באופן של עבודת בעלי תשובה ¹¹¹¹ [שכללותה היא עבודת הבינונים, שהרע הוא בתקפו ¹¹¹² , וצריך להלחם בו בכל יום, ויודע שגם למחרתו יצטרך להלחם בו, ועד שיהי' כל ימיו במלחמה זו לאכפיא לס"א תמיד ¹¹¹³ ], והרי העילוי שבעבודת בעלי תשובה הוא מצד מעלת העבודה בכח עצמו ¹¹¹⁴ [וע"ד המבואר בתניא ¹¹¹⁵ בענין זדונות נעשו לו כזכיות ¹¹¹⁶ , שזהו לפי שע"י הזדונות נעשה אצלו גודל ותוקף הצמאון לה' כו', ומשום זה נעשית העבודה בחילא יתיר ¹¹¹⁷ ]. ומזה מובן גם בהנוגע להחסרון דבית ראשון ובית שני, מצד החסרון בב' אופני העבודה די"ה (עבודת המוחין) ו"ה (העבודה דעסק התומ"צ בקול ודיבור ומעשה), שהעיקר בזה הוא החסרון דבית שני, שזהו מש"נ ¹¹¹⁸ ונהר יחרב ויבש, יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני ¹¹¹⁹ , שענין היבשות הוא יותר הרבה מענין החרבות ¹¹²⁰ , שיבש לגמרי ואינו מאיר כלל כו'. וזהו גם מה שאמרו רז"ל ¹¹²¹ נשבע ה' שלא יכנוס בירושלים של מעלה (שהו"ע ההמשכה והגילוי בה' עילאה, בית ראשון) עד שיכנוס בירושלים של מטה (ההמשכה והגילוי בה' תתאה, בית שני), היינו, שהעיקר הוא ירושלים של מטה דוקא.

ויש

לקשר זה עם משנת"ל שעיקר ענין הגלות והגאולה הוא מצד החסרון והתיקון בעבודה בענין היראה דוקא. דהנה, בכללות הענין דבית ראשון ובית שני שענינם הוא יחוד י"ה ויחוד ו"ה, העיקר הוא אות ה', הן ה' עילאה, שבה נמשך הגילוי דאות י' (יחוד י"ה, בבית ראשון), והן ה' תתאה, שבה נמשך הגילוי דאות ו' (יחוד ו"ה, בבית שני). והחילוק ביניהם בענין העבודה הוא, שהעבודה שמצד ה' עילאה, בינה, היא באופן של תענוג (שלכן מצינו שהתפילין שהם ענין המוחין נקראים קישוטין ¹¹²² , שקשור עם ענין התענוג), והעבודה שמצד ה' תתאה, מעשה בפועל, היא באופן של קבלת עול. והרי החילוק שבין תענוג לקבלת עול

188

הוא ע"ד החילוק שבין אהבה (תענוג) ליראה (קבלת עול). וזהו שהעיקר הוא ירושלים של מטה, ה' תתאה, קבלת עול, ענין היראה דוקא.

ג) ומוסיף

בהמאמר ¹¹²³ , שאף שפירוש הפשוט בגמרא הוא שגדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון קאי על בית שני, מ"מ, יש מפרשים שקאי על ביהמ"ק דלעתיד לבוא. וזהו שנאמר עליו גדול יהי', דלעת"ל כתיב ¹¹²⁴ ביום ההוא יהי', ב"פ י"ה, היינו, שו"ה יהי' שוה כמו י"ה ¹¹²⁵ , ונמצא, שיהי' הגילוי יותר מכמו שהי' הגילוי בבית שני, שאז קיבלה ה' תתאה ע"י וא"ו, ולעת"ל תקבל מהיו"ד עצמו. אך לשון גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, משמע, שגם מבית ראשון יהי' גדול (וכמו שהוא לפי הפירוש הפשוט). והענין הוא, דבכדי שתקבל ה' תתאה מן היו"ד עצמו, בהכרח שיהי' נמשך שורש ההמשכה ממקום גבוה יותר נעלה, וזהו שגדול יהי' גם מן הראשון. ומוסיף בסיום המאמר ¹¹²⁶ , שלעת"ל יתגלה בחי' שם הוי' שלמעלה מהשתלשלות [כידוע בפי' הכתוב ¹¹²⁷ ויקרא הוי' הוי', שיש שני שמות הוי', שם הוי' דלתתא ושם הוי' דלעילא ¹¹²⁸ ], ויהי' בנין ביהמ"ק מבחי' שם הוי' דלעילא שלמעלה מהשתלשלות, ולכן גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, כי בונה ירושלים הוי' הוא בחי' שם הוי' דלעילא שלמעלה מהשתלשלות.

והענין

בזה, דהנה כתיב ¹¹²⁹ וארא אל אברהם גו' ושמי הוי' לא נודעתי להם וגו' לכן אמור לבנ"י אני הוי', היינו, שאצל האבות לא הי' גילוי שם הוי', ורק במתן תורה נתגלה שם הוי' ¹¹³⁰ . אמנם, גם שם הוי' שנתגלה במ"ת הוא רק שם הוי' דלתתא, ולעת"ל יתגלה שם הוי' דלעילא ¹¹³¹ . וזהו גם שלעת"ל כתיב ¹¹³² ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו' זה הוי' קוינו לו גו', ב"פ זה, דהנה, תיבת זה מורה על הגילוי, וזהו שאמרז"ל ¹¹³³ כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה, שנבואתו היתה בבחי' אספקלריא המאירה ¹¹³⁴ , והו"ע גילוי שם הוי'. ומ"ש לעת"ל ב"פ

189

זה, הו"ע גילוי שם הוי' דלעילא ¹¹³⁵ . ועד"ז בנוגע לביהמ"ק, דאף שנאמר בו ¹¹³⁶ מקדש אדנ"י כוננו ידיך, מ"מ, הרי זה היכל וכלי לגילוי שם הוי' ¹¹³⁷ , אמנם, בבית ראשון ובית שני הי' הגילוי דשם הוי' דלתתא. ובפרטיות יותר, הנה בבית ראשון הי' הגילוי די"ה שבשם הוי', ובבית שני הי' הגילוי דו"ה שבשם הוי' וזהו שבית שני חסרו בו ה' דברים, שהו"ע ה' עילאה ¹¹³⁸ . ובביהמ"ק השלישי יהי' גילוי שם הוי' דלעילא. וזהו גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, דאף שיש מעלה בבית ראשון שענינו הוא עבודת הצדיקים (בחי' י"ה), ויש מעלה בבית שני שענינו הוא עבודת הבעלי תשובה (בחי' ו"ה), מ"מ, יהי' ביהמ"ק דלע"ל גדול יותר משניהם, כיון שעליו נאמר בונה ירושלים הוי', הוי' דלעילא.

ד) וממשיך

בכתוב: הרופא לשבורי לב גו'. והענין בזה, כפי שמבאר בהמאמר42 ששבורי לב היינו אותם שהם בבחי' לב נשבר ונדכה (צובראָכנקייט) ע"י הרצוא והתשוקה והכוסף והצמאון ליכלל וליבטל בבחי' אוא"ס [שלכן העבודה דכל יום היא באופן שצריך להיות גם הענין דשוב, שזהו"ע פרשה שני' דק"ש, שבה נאמר ¹¹³⁹ ואספת דגנך וגו' ¹¹⁴⁰ ]. אמנם, עי"ז שבונה ירושלים הוי', שמאיר ומתגלה בחי' שם הוי' דלעילא למטה, עי"ז הוא רופא לשבורי לב הנ"ל, כיון שיהי' נמשך אלקותו ית' למטה כמו למעלה.

ויש

להוסיף בביאור דיוק הלשון הרופא (לשבורי לב), שמורה על ענין החולי, ע"פ מ"ש האריז"ל ¹¹⁴¹ על הפסוק ¹¹⁴² כל חולי וגו', שחולה בגימטריא מ"ט, שהו"ע מ"ט שערי בינה, והיינו, שגם כאשר משיג מ"ט שערי בינה, וחסר לו רק שער הנו"ן, כפי שמצינו במשה, כמארז"ל ¹¹⁴³ חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חסר אחת, שנאמר ¹¹⁴⁴ ותחסרהו מעט מאלקים, אזי נעשה חולה מצד הרצוא והצמאון שיהי' אצלו גם גילוי שער הנו"ן. ועפ"ז מובן שהענין דהרופא לשבורי לב,

190

הרופא דייקא, שמרפא את החולה, הו"ע גילוי שער הנו"ן. וכפי שמצינו במשה, שבגמר עבודתו, בשעת פטירתו, זכה גם לשער הנו"ן, כמ"ש ¹¹⁴⁵ ויעל משה גו' אל הר נבו, נו"ן בו ¹¹⁴⁶ , שזהו שאמרו רז"ל ¹¹⁴⁷ בחייהם אינם רואים, אבל במיתתם רואים. וכמו"כ יהי' לעת"ל גילוי שער הנו"ן, שזהו מש"נ ¹¹⁴⁸ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, נו"ן פלאות, שהו"ע גילוי שער הנו"ן ¹¹⁴⁹ . וזהו בונה ירושלים הוי' גו' הרופא לשבורי לב, שע"י בונה ירושלים הוי', שהו"ע גילוי שער הנו"ן, נעשה הרופא לשבורי לב, שהו"ע רפואת החולי שמצד הרצוא והצמאון לגילוי שער הנו"ן.

ה) ויש

לקשר זה עם מ"ש בהפטרה נחמו נחמו עמי גו' ¹¹⁵⁰ , שזוהי ההתחלה דשבע דנחמתא ¹¹⁵¹ , וכמ"ש באבודרהם ¹¹⁵² בשם המדרש בביאור סדר ההפטרות, שבתחילה אומר הקב"ה לנביאים נחמו נחמו עמי, ועל זה משיבה כנסת ישראל (בהפטרה דשבת שלאח"ז) ותאמר ציון עזבני ה' ¹¹⁵³ , כלומר איני מתפייסת מנחמת הנביאים, וחוזרים הנביאים ואומרים לפני הקב"ה עני' סוערה לא נוחמה ¹¹⁵⁴ , היינו, שכנס"י לא נתפייסה בתנחומין שלנו. ועל זה חוזר הקב"ה ואומר אנכי אנכי הוא מנחמכם ¹¹⁵⁵ . והענין בזה, דהנה ידוע ¹¹⁵⁶ שהשגת הנביאים היא מהארת האצילות המתלבשת בבחי' נה"י דבי"ע. ובזה גופא יש חילוקי מדריגות, שנבואת ישעי' היא ע"י ההתלבשות בנו"ה דבריאה, נבואת יחזקאל היא ע"י ההתלבשות בנו"ה דיצירה, ונבואת זכרי' היא ע"י התלבשות בנו"ה דעשי'. ורק נבואת משה רבינו [שגדלה מעלתו על כל שאר הנביאים, שכל הנביאים נתנבאו בכה, בחי' אספקלריא שאינה מאירה, ומשה נתנבא בזה, בחי' אספקלריא המאירה (כנ"ל ס"ג)], היתה מבחי' נה"י דאצילות, כפי שנמשכים דרך מעביר (שאינו בבחי' התלבשות גמורה) בבריאה. אמנם, גם נבואת משה אינה אלא מבחי' הוי' דלתתא. וזוהי טענת כנס"י שאינה מתפייסת מנחמת הנביאים, כיון שרצונה וחפצה שיהי' הגילוי דשם הוי' דלעילא. וכנ"ל שהקב"ה מקבל טענה זו, ואומר אנכי אנכי הוא

191

מנחמכם, והיינו, שנוסף על נחמת הנביאים שהקב"ה אומר להם נחמו נחמו עמי, נחמה בכפליים ¹¹⁵⁷ , ע"י עבודת התשובה שהיא באופן דכפליים לתושי' ¹¹⁵⁸ , הנה עוד זאת, שישנה גם הנחמה ע"י הקב"ה בעצמו שאומר אנכי אנכי הוא מנחמכם, שהו"ע גילוי שם הוי' דלעילא ¹¹⁵⁹ . וזהו גם מ"ש ¹¹⁶⁰ ואתחנן אל הוי' וגו', ואתחנן דייקא, היינו, שע"י עבודת התשובה באים לדרגא נעלית שהיא בבחי' מתנת חנם ¹¹⁶¹ , שהו"ע גילוי שם הוי' דלעילא ¹¹⁶² .

וכן

תהי' לנו, שכבר בתחלת השבע דנחמתא תהי' היציאה ממיצר הגלות אל המרחב דהגאולה, ובאופן כזה נמשכים כל השבע דנחמתא, עד שנכנסים מהשבע דנחמתא לשנה הבאה, וזוכים לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בכל המצטרך, בבני חיי ומזונא רויחא, למטה מעשרה טפחים.

______ l ______