ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תשכ"ט

151

בס"ד. ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תשכ"ט

(הנחה בלתי מוגה)

ויהי

ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל ¹⁰⁹⁸ . וצריך להבין, מהי המעלה דיום השמיני, שהוצרך להודיענו שהי' זה ביום השמיני, ליתן טעם מה יום מיומיים (כמ"ש הכלי יקר1 והובא בדרושי חסידות ¹⁰⁹⁹ ). גם צריך להבין ¹¹⁰⁰ מ"ש קרא משה לאהרן ולבניו, והלא אהרן ובניו היו אז באהל מועד, כמ"ש בסוף הפרשה הקודמת ¹¹⁰¹ ומפתח אוהל מועד לא תצאו וגו', וא"כ היכן היו ביום השמיני, שהי' צריך לקרוא אותם. וגם צריך להבין מ"ש ולזקני ישראל, דלכאורה למה הי' צריך להם, והלא לא מצינו בהמשך הפרשה שום ענין שבשבילו הי' צריך לזקני ישראל.

ב) ויובן

בהקדם המבואר במאמר ד"ה אז ישיר דשנת תרכ"ט ¹¹⁰² שנאמר לפני מאה שנה (שעליו הי' מיוסד המאמר שנאמר באחש"פ ¹¹⁰³ ), שמביא מאמר המדרש ¹¹⁰⁴ הה"ד נכון כסאך מאז ¹¹⁰⁵ , אע"פ שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה (והיינו בקרי"ס, כמ"ש ¹¹⁰⁶ אז ישיר משה ובני ישראל גו'), לכך נאמר נכון כסאך מאז, באז ישיר. והיינו, שע"י קרי"ס (אז ישיר) נעשה ענין הישיבה למעלה, שזהו"ע הכסא שיושבים עליו, נכון כסאך מאז, וכפי שמביא במדרש משל למלך כו' (ש)עשו אותו אגוסטוס כו', מה יש כבוד בין המלך לאגוסטוס, אלא המלך עומד כו' ואגוסטוס יושב. דהנה ¹¹⁰⁷ , כאשר המלך עומד בין כל שריו העומדים סביבו, אזי לא ניכר מי הוא המלך, כיון שגם הוא עומד, אבל אגוסטוס יושב, שאז ניכר וידוע לכל מי הוא המלך, לפי שכולם עומדים והוא יושב, שישיבה מורה על רוממות המלוכה (וע"ד המבואר בתניא ¹¹⁰⁸ שגם מי שלא ראה את המלך מעולם, אעפ"כ, כשנכנס לחצר המלך ורואה

152

שרים רבים ונכבדים משתחווים לאיש א' תפול עליו אימה ופחד). ועד"ז בנמשל, שאמרו ישראל להקב"ה, משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז, נתיישבה מלכותך וכסאך נכון.

ג) וממשיך

בהמאמר בענין קרי"ס (שעי"ז נתיישבה מלכותך), שמחד גיסא גדלה מעלת בנ"י על הים, שלכן נבקע לפניהם, כמ"ש ¹¹⁰⁹ בוקע ים לפני משה, וכדאיתא במדרש ¹¹¹⁰ בפירוש מ"ש ¹¹¹¹ לגוזר ים סוף לגזרים, שבזכות המילה נקרע הים, שכן בלשון ארמי קורין למהולין גזורים, כי מולים היו כל העם היוצאים ממצרים ¹¹¹² , ובגלל זה נבקע הים לפניהם, וא"כ גדלה מעלתם על הים, ומאידך גיסא מצינו שגדלה מעלת הים על בנ"י, כמארז"ל ¹¹¹³ ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים. וכיון שקרי"ס היתה הכנה למ"ת, הנה כשם שבקרי"ס מצינו ב' ענינים הנ"ל, כמו"כ מצינו גם בענין התומ"צ כלפי ישראל, יש מעלה בישראל על תומ"צ ויש מעלה בתומ"צ על ישראל. דממ"ש תלת קשרין מתקשרין דא בדא ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה ¹¹¹⁴ , משמע, שגדלה מעלתה ומדריגתה של התורה על מדריגתם של ישראל, שע"י התורה מתקשרין ישראל בקוב"ה. אמנם, ממש"נ בלימוד התורה לשמה שעי"ז מקשרים התורה באוא"ס ב"ה (כמו דוד שהי' מקשר תורה של מעלה עם אוא"ס ¹¹¹⁵ , ועד"ז בכל אחד מישראל), מובן, שישראל הם למעלה מהתורה, שלכן בכחם לקשר תורה באוא"ס. וכן הוא בענין המצוות, שמזה שאנו אומרים אשר קדשנו במצוותיו, וכמו"כ קדשנו במצוותיך, מובן, שהמצוות הם למעלה מישראל. אמנם ממ"ש ¹¹¹⁶ ועשיתם אותם, אל תקרי אותם אלא אתם, מעלה אני עליכם כאילו עשאוני כביכול ¹¹¹⁷ , היינו שכאשר ישראל מקיימים רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת אזי נעשים עי"ז רמ"ח איברין ושס"ה גידין דמלכא כביכול, הרי מובן שישראל הם למעלה מהמצוות.

ונתבאר

בזה ¹¹¹⁸ , דכשם שבקרי"ס היו ב' הענינים הנ"ל (מעלת הים על בנ"י ומעלת בנ"י על הים) בבת אחת, כמו"כ הוא בענין

153

התומ"צ, שמעלת התומ"צ על בנ"י ומעלת בנ"י על התומ"צ הם בבת אחת, היינו, שמעלת בנ"י על התורה היא לא רק כאשר באים לשלימות העבודה דלימוד התורה לשמה, אלא גם בתחלת העבודה ישנה כבר מעלת ישראל על התומ"צ. והענין בזה, כפי שמצינו שמיד בקבלת התורה נאמר כבר תורה צוה גו' מורשה גו' ¹¹¹⁹ , אל תקרי מורשה אלא מאורסה ¹¹²⁰ , שהתורה נקראת כלה וישראל הם החתן, שזהו מצד מעלת נש"י שקדמו לתורה ¹¹²¹ . ולכן הנה מיד בתחילת לימוד התורה מתגלה בו שורש נשמתו, ובכח זה יכול אח"כ ללמוד תורה לשמה, לקשר את התורה באוא"ס ב"ה. וכמו"כ הוא בקיום המצוות, בכל מצוה שמקיימה כל אדם מישראל, אפילו בהפחותים שבהם, כמבואר בתניא ¹¹²² שיד המחלקת צדקה לעניים נעשית מרכבה ממש לרצון העליון, והרי ענין המרכבה הוא שבלעדה לא הי' יכול הרוכב להגיע למקום מטרתו ורק ע"י המרכבה מגיע לשם, ונמצא, שבשעת מעשה דקיום המצוה הרי הוא למעלה מהמצוה.

ויש

להוסיף, שמצינו עד"ז גם בענין ספירת העומר. דהנה ידוע שסדר העבודה דספירת העומר הוא בדרך מלמעלה למטה, שההתחלה היא מחסד שבחסד עד שמגיעים למלכות שבמלכות, וכמ"ש בסידור. אמנם ישנו גם הסדר דספירת העומר כפי שהוא מלמטה למעלה, כמובא בשם האריז"ל ¹¹²³ שההתחלה בזה היא ממלכות שבמלכות עד שמגיעים לחסד שבחסד. וב' השיטות שניהם אמת. ונמצא, שבלילה הראשונה דספה"ע, וכמו"כ בכל יום מספירת העומר, ישנם ב' הענינים גם יחד, הן ההמשכה מלמעלה למטה והן ההעלאה מלמטה למעלה.

ד) והנה

כללות הענין דקרי"ס הי' הכנה והדרכה למ"ת, שאז הי' החידוש שנתבטלה הגזירה כו' ¹¹²⁴ , היינו, שהעליונים ירדו למטה והתחתונים יעלו למעלה, שזוהי הנתינת כח לכללות העבודה דתומ"צ, שעי"ז פועלים הבירור והזיכוך של כל חומריות וגשמיות העולם, כפי שיהי' בגילוי לעתיד לבוא, הנה ההכנה וההדרכה לכל זה היתה בקרי"ס, שבו נשלם הענין דיצי"מ. והנה, אע"פ ששלימות בירור וזיכוך הגשמיות

154

יהי' לעתיד לבוא, מ"מ, התחלת ענין זה הי' כבר ביצי"מ וקרי"ס, וכידוע מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר ¹¹²⁵ מיוסד על מ"ש בזהר ¹¹²⁶ על הפסוק ¹¹²⁷ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, בביאור דיוק הלשון כימי לשון רבים, דלכאורה כיום מבעי לי', דהא בחד זמנא נפקו, אך הענין הוא, שמזמן יצי"מ עד גאולה העתידה לבוא בב"א הם ימי צאתך מארץ מצרים (היינו שבכל יום ויום ניתוסף עוד דרגא ביצי"מ). ויש להוסיף ביאור בדברי הרב, דכשם שבכל יום ישנו הענין דיצי"מ, כמו"כ יש בכל יום הענין דאראנו נפלאות, וההוכחה לזה, דכיון שהכתוב כולל ומקשר הענין דימי צאתך מאמ"צ עם הענין דאראנו נפלאות ומדמה אותם להדדי, הרי מובן, שבשעה שישנו הענין דיצי"מ ישנו כבר הענין דאראנו נפלאות. וההסברה בזה, דכיון שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות ¹¹²⁸ , בענין הבירורים וזיכוך הגשמיות, נמצא, שע"י מעשינו ועבודתנו ממשיכים ופועלים ביאת המשיח, ובמילא ישנם כבר עכשיו כל הענינים והגילויים דלעתיד, אלא שהם בהעלם, והתגלותם תהי' לעתיד לבוא. וכיון שהשלימות דלעתיד לבוא היא שהעולם יתברר ויזדכך להיות בטל לגבי גילוי האלקות שיאיר בו, שזהו"ע דנכון כסאך, שתתיישב מלכותך, אגוסטוס יושב, הנה עז"נ נכון כסאך מאז, משעמדת בים ואמרנו לפניך שירה באז, כיון שהענין דקרי"ס (השלימות דיצי"מ) הוא הכנה והקדמה להחידוש דמ"ת לפעול בירור וזיכוך העולם.

וזהו

שמסיים בהמאמר ¹¹²⁹ שלעתיד לבוא נאמר ¹¹³⁰ אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד (דלכאורה למה נקט פסוק זה דוקא), דכיון שמתחיל בהענין דאז ישיר שהי' בקרי"ס, שהוא ההכנה להחידוש דמ"ת שעליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה, ששלימות הדבר ותכליתו הוא גילוי אלקות באופן דאגוסטוס יושב, שעז"נ נכון כסאך מאז, לכן מסיים גם באותו ענין: אז אהפוך אל עמים וגו'. ומטעם זה מסיים גם הרמב"ם ¹¹³¹ בפסוק זה, דכיון שמבאר פרטי הענינים של מלך המשיח וסדר ביאתו, שענין זה נעשה ע"י כללות העבודה דלימוד התורה וקיום המצוות [ומטעם זה מדגיש הן הענין דתורה והן הענין דמצוות, הן בנוגע למלך המשיח עצמו: הוגה בתורה ועוסק במצוות, והן בנוגע

155

להפעולה באחרים: לילך בה ולחזק בדקה, לילך בה הו"ע לימוד התורה, כמ"ש ¹¹³² אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה ¹¹³³ , ולחזק בדקה הו"ע קיום המצוות], לכן מסיים בהפסוק אז אהפוך אל כל העמים וגו'.

ה) והנה

כללות הענין דקרי"ס הוא גילוי שלמעלה מסדר השתלשלות ¹¹³⁴ . וזהו גם הקשר עם מ"ש ויהי ביום השמיני ¹¹³⁵ , שגם ענין זה הוא למעלה מסדר השתלשלות, כדאיתא בתשובות הרשב"א ¹¹³⁶ ששבעה הו"ע שבעת ימי ההיקף שהם בסדר השתלשלות, ושמיני הוא בחי' שלמעלה מסדר השתלשלות. וזהו שכינור של ימות המשיח של שמונה נימין ¹¹³⁷ . וזהו גם ענין אז, א' רוכב על ז' ¹¹³⁸ , שמספרו שמונה. ובספירות הו"ע ספירת הבינה, שהיא ספירה השמינית מלמטה למעלה. ועפ"ז מובן גודל העילוי דויהי ביום השמיני. וזהו גם שאותו היום נטל עשר עטרות ¹¹³⁹ , שזהו"ע עשר ספירות דעתיק, דגילוי עתיק הוא בבינה ¹¹⁴⁰ , ועד להעשר ספירות הגנוזות, שהם הנקראים בדרך כלל בשם עטרות. אמנם, כל זה הוא במדריגות עליונות כו', ואילו החידוש דמ"ת (ששלימותו הוא בהקמת המשכן ביום השמיני) הוא שיהי' הענין דאתערותא דלתתא, הנה עז"נ קרא משה לאהרן ולבניו, שאין הכוונה שקרא להם לאוהל מועד, שהרי הם היו באוהל מועד, אלא הענין הוא, דמשה ואהרן הם חכמה ובינה, דמשה הוא ספירת החכמה, שהרי במשה נאמר ¹¹⁴¹ וירא ראשית לו, וראי' הוא ספירת החכמה, ואהרן, אור נו"ן, הו"ע ספירת הבינה, וענין קרא משה לאהרן הוא ההמשכה מבחי' החכמה לבחי' הבינה. ונוסף לזה קרא גם לזקני ישראל, שזהו"ע ההמשכה גם בבחי' המוחין השייכים להמדות ¹¹⁴² . ובעומק יותר, הנה הקריאה דמשה לאהרן הו"ע יחוד פנימי דאו"א, והיינו, שיחוד חיצוני דאו"א ישנו בכל זמן, והקריאה היא לפעול שיהי' יחוד פנימי דחו"ב, ששרשו מבחי' פנימיות עתיק ¹¹⁴³ , שעי"ז תהי' ההמשכה גם בבי"ע, שזהו העילוי דמשה שעל ידו היא ההמשכה גם לבי"ע. ועז"נ ¹¹⁴⁴ ותצא אש מלפני

156

הוי' עד וירא כל העם גו', שזהו"ע ההתגלות בבי"ע. וזהו גם מ"ש לפנ"ז ¹¹⁴⁵ ויבוא משה ואהרן גו' ויצאו ויברכו את העם, אמרו ויהי נועם הוי' אלקינו עלינו ¹¹⁴⁶ , דנועם הו"ע התענוג ¹¹⁴⁷ , דהיינו המשכת פנימיות עתיק, שזהו מה שיתגלה בביאת משיח, כמ"ש במ"א ¹¹⁴⁸ שעכשיו ההמשכה היא רק מחיצונית עתיק, אבל לעת"ל תהי' ההמשכה מפנימית עתיק, וענין זה נעשה ע"י יחוד פנימי דאו"א (קרא משה לאהרן גו'), ששרשו בפנימית עתיק, שעי"ז נעשית ההמשכה גם למטה מטה. וזהו גם מש"נ ¹¹⁴⁹ וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, ברכת כהנים, יברכך יאר ישא ¹¹⁵⁰ , שזהו"ע ההמשכה באופן דעד מהרה ירוץ דברו ¹¹⁵¹ , בלי מניעות ועיכובים, בכל המצטרך, הן בכל הענינים הפרטיים, יברכך בבנים וישמרך בממון ¹¹⁵² , והן בכל הענינים הכלליים, ועד להצורך הכי גדול, שתהי' הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

______ l ______