ליל ב' דחג הפסח, ה'תשכ"ט

60

בס"ד. ליל ב' דחג הפסח, ה'תשכ"ט

(הנחה בלתי מוגה)

ויוציאנו

הוי' אלקינו משם ביד חזקה וגו' ⁴⁴⁸ , לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח (אני ולא מלאך כו' אני ולא שרף כו', אני ולא השליח כו' אני הוא ולא אחר ⁴⁴⁹ (שד' לשונות אלו הם כנגד ד' לשונות דגאולה)), אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם ⁴⁵⁰ . וזהו גם מש"נ ⁴⁵¹ כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, כדאיתא במכילתא ⁴⁵² ובילקוט ⁴⁵³ שהחפזון הי' חפזון דשכינה, ואע"פ שאין ראי' לדבר, זכר לדבר, שנאמר ⁴⁵⁴ קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים, שהדילוג הו"ע החפזון, דהיינו גילוי שבאין ערוך כו'. וצריך להבין, מהו הדיוק במעלת הגאולה ממצרים שהיתה ע"י מלך מלכי המלכים הקב"ה, היינו, שישנם מלכים ומלכי המלכים, והקב"ה הוא מלך על מלכי המלכים, דלכאורה אינו מובן מהו העילוי בזה שהקב"ה הוא מלך מלכי המלכים, הלא בורא ונברא הם באין ערוך זל"ז.

ב) ויובן

בהקדים המבואר בד"ה מצה זו תרכ"ט ⁴⁵⁵ , בפירוש מאמר ההגדה מצה זו שאנו אוכלים כו' על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם, שנאמר ⁴⁵⁶ ויאפו גו' עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה גו', שמזה משמע שעיקר ענין אכילת מצה הוא ע"ש שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ. וכן כתיב5 שבעת ימים תאכל עליו מצות וגו' כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, שמזה משמע שעיקר אכילת מצה הוא לפי שבחפזון יצאת מארץ מצרים, שזהו"ע שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ. והקשו כל המפרשים ⁴⁵⁷ , הלא הציווי על אכילת מצה הי' קודם לזה, כמ"ש בפ' בא ⁴⁵⁸ החודש הזה גו' בעשור לחודש ויקחו להם איש שה גו' ואכלו

61

את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו גו', וכתיב ⁴⁵⁹ בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות, ונמצא, כי קודם שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם נצטוו על אכילת מצה, ולא מחמת שלא הספיק הבצק להחמיץ בלבד, אלא כמו שאר מצוות התורה נצטווינו ג"כ לאכול מצה.

ויש

להוסיף, שהקושיא על מש"נ שאכילת מצה היא בגלל שבחפזון יצאת מארץ מצרים (שזהו שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ), היא לפי כל הפירושים בענין החפזון. דהנה, איתא בגמרא ⁴⁶⁰ שר' אלעזר בן עזרי' סבר מאי חפזון, חפזון דמצרים, ורבי עקיבא סבר מאי חפזון, חפזון דישראל. אמנם, לכל הדעות הי' ענין החפזון לאחר חצות לילה. החפזון דישראל בודאי הי' לאחר חצות, שהרי חפזון דישראל הי' ביום, כמ"ש ⁴⁶¹ בעצם היום הזה יצאו גו' מארץ מצרים. וגם החפזון דמצרים הי' לאחר חצות הלילה, כמ"ש ⁴⁶² ויהי בחצי הלילה והוי' הכה כל בכור בארץ מצרים גו', ורק לאח"ז ותחזק מצרים גו' למהר לשלחם וגו' ⁴⁶³ . וגם לדעת המכילתא והילקוט שהחפזון הי' חפזון דשכינה, שזהו מה שנגלה עליהם ממ"ה, שגילוי זה פעל גם על העיסה כמו שהיא למטה שלא הגיעה לידי חימוץ, הרי גם ענין זה הי' לאחר חצות לילה. וא"כ אינו מובן מה שאנו אומרים מצה זו שאנו אוכלים וכו' על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ, הרי עוד מקודם לכן נצטוו לאכול מצה.

ג) וממשיך

בהמאמר, שנתבאר בלקו"ת ב' תירוצים על קושיא זו. בד"ה מצה זו ⁴⁶⁴ תירץ, שמ"ש בערב תאכלו מצות קאי על המצה של לילה הראשונה שנצטוו לאכול הפסח עם מצה זו, אבל מפני שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ אכלו מצה גם בכל שבעת הימים. ובד"ה ששת ימים הא' ⁴⁶⁵ תירץ, שיש ב' בחי' מצה, מצה שקודם חצות, כמו שנצטוו אבותינו לאכול הפסח צלי אש ומצות גו', ומצה שלאחר חצות, שבחצות לילה נגלה עליהם ממ"ה ולכן לא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ, שמצה זו היא נעלית יותר שלא בערך מהמצה שקודם חצות. והמצה שאנו אוכלים קודם חצות זהו ע"ש המצה שאכלו אבותינו אחר חצות, שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה וגאלם,

62

והגם שאצלם הי' זה אחר חצות, הרי אנחנו אוכלים מצה זו קודם חצות. ונמצא, כי במצה זו שאנו אוכלים קודם חצות יש ב' המצות, היינו, מה שנצטווינו לאכול מצה שזהו כמו שנצטוו אבותינו, ומצה זו גופא אנו אוכלים אותה ע"ש שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ.

ומוסיף

בהמאמר: אך התירוץ הפשוט הוא ⁴⁶⁶ , דעיקר ענין אכילת מצה הוא ע"ש שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ, ומ"ש בערב תאכלו מצות, זהו ע"ד מ"ש ⁴⁶⁷ מגיד מראשית אחרית, שלהיות שהקב"ה ידע שענין יצי"מ בהכרח שיהי' בחפזון דוקא, ויהי' גילוי ממ"ה לגאול אותם ולכן לא יספיק בצקם להחמיץ, לכן הי' הציווי בעשור לחודש שבערב יאכלו מצות, הרי ציווי זה הוא ע"ד שהגיד להם מראשית מה שיהי' באחרית. וי"ל עוד, שלכן נאמר להם קודם, כדי שיהי' בזה מצוה. שהרי הם אכלו מצה מחמת כי גורשו ממצרים, ומחמת שהי' גילוי ממ"ה הקב"ה לא הספיק בצקם להחמיץ, ונמצא כי לא הי' בזה מצוה כלל, ולכן נצטוו קודם, בכדי שיהי' מצוה בזה שיאכלו. ומה שבאמת אכלו מצה מחמת שלא הספיק בצקם להחמיץ, אין זה מנגד להמצוה, שהרי גם אם הי' אופן הגאולה בענין שלא היו מגורשים ממצרים, היו ג"כ אוכלים מצה מחמת הציווי, לכן יש בזה מצוה. והקב"ה הגם שידע שהגאולה יהי' באופן זה ולא יספיק להחמיץ, מ"מ צוה אותם כן, ע"ד מגיד מראשית אחרית, ובכדי שיהי' מצוה, ולא רק ע"ש המאורע כו'.

ד) אך

עדיין צריך להבין מהו הקישור להענין דנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם. והענין בזה, דהנה, התואר מלך מלכי המלכים הוא ע"ד מ"ש ⁴⁶⁸ מלכותך מלכות כל עולמים, היינו, שיש בחי' מלכות כל עולמים, דקאי על מלכות דאצילות שהוא האור שמאיר להוות את כל העולמות, ויש בחי' מלכותך, דקאי על בחי' מלכות דא"ס שהוא בחי' האור כמו שהוא כלול בעצמותו ⁴⁶⁹ . והנה, בכדי שיהי' הענין דיצי"מ, הוצרך להיות הגילוי דמלכותך, בחי' מלכות דא"ס, במלכות כל עולמים. והענין בזה, דכיון שמצד בחי' מלכות כל עולמים נעשה התהוות כל העולמות, כולל גם בחי' מצרים דקדושה, עד למצרים כפשוטו, לכן, מצד הגילוי דמלכות כל עולמים מצד עצמו לא הי' יכול להיות היציאה ממצרים, ורק

63

כאשר בחי' מלכות דא"ס נמשך ומתגלה בבחי' מלכות כל עולמים, אזי נעשית היציאה ממצרים. והיינו, שמצד הגילוי דממכ"ע, הנה מאחר שהוא מהווה את היש, לא יוכל להיות על ידו ביטול היש, שהרי אדרבא, מצד עצמו הוא נותן מקום ליש, ורק מצד גילוי אור הסובב יכול להיות ביטול היש (עד ליצי"מ כפשוטו). וזהו שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם, שביצי"מ הי' הגילוי דבחי' מלכותך, מלכות דא"ס, במלכות כל עולמים. והענין בזה, שההמשכה ממלכות דא"ס במלכות כל עולמים הו"ע תמידי שישנו בכל רגע, כמובן ממ"ש אדמו"ר הזקן בשער היחוד והאמונה ⁴⁷⁰ בפירוש הכתוב ⁴⁷¹ לעולם הוי' דברך נצב בשמים, וכמ"ש ⁴⁷² המחדש בטובו בכל יום תמיד כו', שהכוונה בזה היא בכל רגע ורגע. אמנם החידוש שנעשה ביצי"מ הוא בענין הגילוי, היינו, שבחי' מלכות דא"ס היא בתנועה של גילוי במלכות כל עולמים, ועי"ז הי' יכול להיות היציאה ממצרים.

והנה

כדי לקבל הגילוי דבחי' מלך מלכי המלכים, בחי' מלכותך, מלכות דא"ס, נצטווינו לאכול מצה ⁴⁷³ , שהמצה הוא כלי לגילוי אור זה, כי מצה הוא אותיות מצוה, רק שבתיבת מצוה ניתוסף אות וא"ו, והיינו שמצוה הוא בוא"ו להורות על ההמשכה שנמשך ע"י עשיית המצוות, והמצה, להיותה רק כלי להמשכת המצוות, הרי זה מצה אותיות מצוה בלא וא"ו, להורות שהוא רק כלי לקבלת האור. והענין בזה, שמצה אין בה טעם, והוא בחי' הביטול ושפלות, וזהו שמצה היא מיכלא דמהימנותא ⁴⁷⁴ , כי אמונה אינה ע"פ טעם ודעת, כי אם ביטול שלמעלה מטו"ד (כמבואר בארוכה בשער האמונה לאדמו"ר האמצעי). ועוד ענין במצה, לשון מצה ומריבה, והיינו, דכיון שהרע הוא עדיין בתוקף (כמבואר בתניא ⁴⁷⁵ שלכן הוצרכה להיות היציאה ממצרים באופן דכי ברח העם גו' ⁴⁷⁶ ), לכן צ"ל מצה ומריבה בבחי' מלחמה עם הנה"ב בכדי שיהי' ביטול היש [וכמו באפיית המצה כפשוטה, שדוחקים ולוחצים ומנקבים את העיסה (מען וואַלגערט עס און מען שטעכט עס און מען שטרובעלט עס) שלא תבוא לידי חימוץ], ועד שפועל שענין האמונה (שהו"ע הביטול שלמעלה מטו"ד) יחדור בכל כחות נפשו עד לכח המעשה.

64

וכיון

שהגילוי דיצי"מ שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה הוא בחי' מלכות דא"ס, שמצד זה מתבטלים הגדרים דסדר ההשתלשלות, הרי מובן שמתבטל גם סדר הזמן, שהרי כללות ענין הזמן נתהווה מצד בחי' מלכות כל עולמים, ולכן, כאשר בחי' מלכות דא"ס מאיר בגילוי בבחי' מלכות כל עולמים אזי מתבטל סדר הזמן. ועפ"ז יובן איך אפשר שמצה זו שאנו אוכלים קודם חצות יהיו בה ב' הבחי' דמצה, הן ענין המצה שקודם חצות והן ענין המצה שלאחר חצות, מה שלא הי' בשנה הראשונה, דלכאורה אינו מובן, דממה נפשך, כיון שמצד הענין דמגיד מראשית אחרית הנה גם קודם חצות יכולים אנו לאכול את המצה שלאחר חצות, א"כ למה בשנה הראשונה לא הי' יכול להיות ענין זה. אך הענין הוא, שבשנה הראשונה הנה לפני חצות לא הי' עדיין הגילוי דנגלה עליהם ממ"ה, משא"כ עתה, שזהו כבר אחר הגילוי דבחי' מלכות דא"ס בבחי' מלכות כל עולמים, שמצד זה מתבטל סדר הזמן, לכן הנה גם במצה שלפני חצות יכול להיות העילוי דמצה שלאחר חצות.

ה) וזהו

ויוציאנו הוי' אלקינו גו' לא ע"י מלאך כו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, דכיון שהרע הי' בתקפו (כנ"ל שלכן היתה היציאה ממצרים באופן דכי ברח העם), לכן לא היתה יכולה להיות הגאולה ע"י מלאך וכו'. וכדאיתא בכתבי האריז"ל ⁴⁷⁷ שאילו הי' זה ע"י מלאך כו', אזי הי' גם הוא נשקע שם. ואע"פ שמבואר בלקו"ת ⁴⁷⁸ שמ"ש בספרים טעם משום שהמלאך אינו יכול לירד כ"כ במקום הטומאה, הוא דחוק, מ"מ, הרי כן הוא בכתבי האריז"ל, ומובא גם בכ"מ בחסידות ⁴⁷⁹ . ולכן הוצרכה להיות הגאולה באופן דויוציאנו הקב"ה בכבודו ובעצמו ⁴⁸⁰ .

______ l ______