ר"ד ליל א' דחג הפסח, בעת ה"סדר", ה'תשכ"ט

51

בס"ד. ר"ד ליל א' דחג הפסח, בעת ה"סדר" ³⁷⁸ , ה'תשכ"ט.

רשימה פרטית בלתי מוגה

[הרש"ג שאל אם אפשר לשאול משהו, ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א, שבחג הפסח שואלים שאלות – "הבן שואל" ³⁷⁹ , אבל הזמן הוא מוגבל, כיון שצריך לסיים אכילת האפיקומן קודם חצות ³⁸⁰ ].

א. א' המסובים שאל אודות מ"ש בפיסקא שלפני "מגיד" ³⁸¹ : "ומגבי' הקערה שיש בה המצות", מדוע לא נוהגים כן. ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א: כך נהג כ"ק מו"ח אדמו"ר ³⁸² (ומסתמא נהג כך כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע) – שלא להגבי' הקערה, אלא רק לגלות מקצת המצות, כמ"ש קודם אמירת "עבדים היינו": "מגלין מקצת הפת", כיון שאמירת ההגדה צריכה להיות על המצות – "לחם עוני, שעונין עליו דברים הרבה" ³⁸³ , ולכן אי אפשר שיהיו המצות מכוסים.

[א' המסובים – כהן – הזכיר אודות קערת המצות, שנוהגין להפסיק במפה בין מצה למצה ³⁸⁴ , ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א בבת-שחוק, שלהיותו כהן, צריך להיות מרוצה ("צופרידן") מזה שעושים הפסק בין המצה שכנגד הכהן כו'].

ב. על השאלה בלשון ההגדה ש"היו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה" – "אותו" לשון זכר – הרי "לילה" הוא לשון נקבה, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

שאלה זו מצינו בדברי השל"ה ³⁸⁵ , אבל, לא מצד דקדוק ³⁸⁶ , כי, לילה הוא לשון זכר, אלא השאלה היא ע"פ קבלה ³⁸⁷ .

52

בביאור הענין "שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית" – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

ק"ש – שייך לעולם הבריאה ³⁸⁸ , שעז"נ ³⁸⁹ "ומשם יפרד", ושם ישנו החילוק בין ק"ש של שחרית לערבית ³⁹⁰ . וזו היתה דרגתם של התלמידים; ואילו רבותיהם היו בדרגת עולם האצילות, שזהו"ע דשמו"ע10. וכוונת התלמידים היתה – לפעול המשכת האצילות בבי"ע ³⁹¹ .

ג. בנוגע לפירוש הכתוב ³⁹² " וארבה את זרעו (שפירושו בפשטות ריבוי ילדים, ואעפ"כ מסיים) ואתן לו את יצחק " ³⁹³ – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

"וארבה" בגימטריא "יצחק" ³⁹⁴ .

– בפשטות יש לומר, ש"וארבה" קאי (גם) על המשך הכתוב "ואתן ליצחק את יעקב .. ויעקב ובניו ירדו מצרים", והרי עז"נ ³⁹⁵ "ויהי שם לגוי גדול עצום ורב"; אבל נעים יותר ("געשמאַקער") לפרש שקאי על יצחק עצמו – ע"פ הגימטריא הנ"ל (שהרי ענין ה"גימטריא" הוא סדר בתורה ³⁹⁶ ).

ד. בנוגע למ"ש קודם הפיסקא "והיא שעמדה"3, "צריך להגבי' הכוס ולכסות הפת, כן כתב האר"י ז"ל" – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א ³⁹⁷ :

בפועל נוהגים לכסות הפת תחילה ואח"כ להגבי' הכוס, דכיון שהטעם שצריך לכסות הפת הוא כדי שלא יראה בושתו (שחלק זה מההגדה אומרים על היין, בה בשעה שכללות ההגדה נאמרת על המצה דוקא), נכון שלא יראה גם הגבהת הכוס; ומ"ש תחילה "צריך להגבי' הכוס (ואח"כ) ולכסות הפת" – הרי זה בגלל שכאן בא להשמיענו החידוש שכתב האריז"ל שגם כאן צריך להגבי' הכוס (אלא שבמילא, עי"ז צריך לכסות הפת, היינו, שכיסוי הפת הוא מסובב מהגבהת הכוס).

53

וזהו שמדגיש "כן כתב האר"י ז"ל" – להורות שמנהג זה הוא רק ע"ד הקבלה, כיון שאין זה כמו בברכת "אשר גאלנו", שהגבהת הכוס היא בגלל ש"אין אומרים שירה אלא על היין" ³⁹⁸ – שהרי הפיסקא "והיא שעמדה" אינה שירה ושבח, אלא סיפור דברים, ורק ע"ד הקבלה צריך להגבי' הכוס, כי, "והיא (שעמדה)" קאי על ספירת המלכות, ומלכות נקראת "כוס" ³⁹⁹ , וכיון שנאמר "והיא שעמדה ", צריך להגבי' הכוס.

ויש להעיר גם אודות דבר פלא בנוגע להגבהת הכוס לברכת אשר גאלנו, קודם הפיסקא "לפיכך" – שרבינו הזקן כותב: "ויגבי' את הכוס ואוחזו בידו עד סיום ברכת אשר גאלנו", וכן כותב הצ"צ בהגהותיו ⁴⁰⁰ : "ויאחזנו בידו עד שיחתום גאל ישראל" [כי ⁴⁰¹ , בנוגע לדברי רבינו הזקן אפשר לומר שכן הוא ע"פ נגלה ⁴⁰² , ומדברי הצ"צ מובן שכן הוא גם המנהג בפועל], ואעפ"כ, מנהג בית הרב להגבי' הכוס ולאחזו עד לסיום "ונאמר לפניו הללוי'", ואח"כ חוזר ומגביהו לברכת אשר גאלנו.

ה. על השאלה אודות המנהג שלא לומר "לחיים" כששותים יין בתוך הסעודה (מלבד ד' הכוסות) – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

שתיית יין סתם אינה נחשבת הוספה על מנין הכוסות, אבל כשאומרים "לחיים", הרי זה נעשה ענין חשוב ועיקרי (מצד שמחת יו"ט, "ושמחת בחגך" ⁴⁰³ ), ויכול להיראות כמוסיף על מנין הכוסות ⁴⁰⁴ .

ו. הרש"ג אמר שנמצא כאן בחור שבא מרוסיא לפני שבועיים. וכ"ק אדמו"ר שליט"א הזכיר שמו ⁴⁰⁵ . ואח"כ אמר, שישנו עוד מישהו שרצה מאד להיות כאן, ולא הניחו לו (ושאל הרש"ג אם הכוונה לשז"ר, וכ"ק אדמו"ר שליט"א השיב בחיוב).

ז. בסיום הסדר, איחל הרש"ג, שכ"ק אדמו"ר שליט"א – יחד עם כ"ק מו"ח אדמו"ר – יוליכנו לקראת משיח, והוסיף, שיכניס גם אותו בהריקוד...

ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

הרי אנו יושבים ביחד ב"סדר", ובמילא, נאכל גם קרבן פסח ביחד.

54

[טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א (עוה"פ ⁴⁰⁶ ) הניגון "פרזות תשב ירושלים"].

*

הנהגות

קודם כרפס – הכניס מלח בקערת המים, וכן קודם אכילת הביצה.

הפסוק "לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו" – אמר (בהתלהבות) ג"פ.

______ l ______