שיחת ש"פ וישב, כ"ג כסלו, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ט

71

בס"ד. שיחת ש"פ וישב, כ"ג כסלו, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ט.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "פדה בשלום נפשי".

א. דובר בהתוועדות של י"ט כסלו ⁴⁶² אודות ענינו של י"ט כסלו שהוא ענין כללי בתורת החסידות, שעל ידו נפעלו ענינים עיקריים כו', כידוע ⁴⁶³ החילוק בין המעמד ומצב שלפני פטרבורג למעמד ומצב שלאחרי פטרבורג. וכיון שענין החסידות שייך לכאו"א מישראל ⁴⁶⁴ – הרי זה ענין עיקרי אצל בנ"י; וכיון שעיקר ענינם של בנ"י הוא תורה ומצוות, ש"הם חיינו ואורך ימינו" ⁴⁶⁵ , הרי מובן, שענינו של י"ט כסלו פועל בכללות ענין התומ"צ.

וכן דובר אודות החידוש של רבינו הזקן לגבי הבעש"ט והמגיד (אע"פ שרבינו הזקן מפליג בשבחם כו', ועד שבנוגע לי"ט כסלו גופא כותב רבינו הזקן במכתב הגאולה ⁴⁶⁶ שהי' זה "יום הלולא רבא של רבינו הקדוש נ"ע") – בדוגמת החידוש שניתוסף אצל רבינו הזקן גופא לאחרי פטרבורג לגבי קודם פטרבורג.

ונקודת הדברים – שהחידוש של רבינו הזקן הוא בענין של חב"ד, היינו, שתהי' ההמשכה בחכמה בינה ודעת, ועי"ז תהי' גם הפעולה על הלב, שהרי המוח שליט על הלב בטבעו ותולדתו (כמבואר בתניא ⁴⁶⁷ ), ועאכו"כ ע"י עבודה, ובמילא מובן, שכאשר יש שינוי במוח (חב"ד), הרי זה פועל גם על הלב, וכן על הכבד, ד"תלת שליטין אינון, מוחא ולבא וכבדא" ⁴⁶⁸ , ועד שנמשך בכל עניני האדם.

ב. המעלה של חסידות חב"ד שחידש רבינו הזקן – יכולים ללמוד או מתורת חב"ד גופא, או מהסיפורים אודות תורת חב"ד.

ובהקדמה – שהסיפורים היו נקראים פעם ה"סביב" ("דער

72

אַרום") של חסידות, אבל לאמיתו של דבר, הרי הם עצמם חלק מתורת החסידות. וכפי שרואים עד כמה השתדל כ"ק מו"ח אדמו"ר להפיץ (גם) את הסיפורים ⁴⁶⁹ , שמזה מובן, שאין זה רק ה"סביב" של חסידות, אלא זהו ענין ולימוד בתורת החסידות גופא. כלומר: מהסיפורים לוקחים לא רק את ה"סביב" של מאמרי החסידות, אלא גם ענין של לימוד ותורה בתורת החסידות גופא.

ומצינו זאת גם בנגלה דתורה – כדאיתא בגמרא ⁴⁷⁰ "משיחתו של רבן גמליאל למדנו ב' (ג' ⁴⁷¹ ) דברים כו' שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד", וכן אמרו רז"ל ⁴⁷² "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים", וכשם שהדברים אמורים בנוגע לאבות העולם, כן הוא גם בנוגע לאבות החסידות, ובפרט בנוגע לרבינו הזקן.

ובכן: ידוע הסיפור ⁴⁷³ אודות החלום של אדמו"ר האמצעי, ופתרון החלום ע"י רבינו הזקן, ובסיום הדברים אמר רבינו הזקן, שכאשר שמע מהמגיד את המאמר גדולה תשובה כו' (שנדפס באור תורה ⁴⁷⁴ ), שבו נתבאר המשל אודות צדיקים ובעלי תשובה, משני בני המלך, האחד, שהי' קרוב אל המלך, והמלך הי' שמח בו כו', והשני, שלא התנהג באופן המתאים לבן מלך, והי' במרחקים כו' (הן בגשמיות והן ברוחניות – לפי ערך הדרגא שהיתה נדרשת ממנו), הנה כאשר הבן השני חוזר ומתקרב אל המלך, הרי זה מעורר אצל המלך שמחה ותענוג הרבה יותר מאשר מהבן הראשון שלא נתרחק מעולם – אזי קיבל על עצמו לעשות בעלי תשובה.

ומזה מובן, שהחידוש של רבינו הזקן בתורת חסידות חב"ד הוא – עשיית בעלי תשובה.

ג. ועוד נקודה בזה:

ידוע שבכל מצוה ומצוה צריך להיות ענין של שמחה – שמחה של מצוה, וכמו"כ צ"ל ענין השמחה במצות התשובה, וכמשנ"ת בי"ט כסלו ⁴⁷⁵ שבתשובה צריכה להיות השמחה ביתר שאת וביתר עוז.

והנה, שמחה הנ"ל היא דבר נוסף על המצוה, ולא חלק מהמצוה עצמה. ולדוגמא: שמחה של מצוה בנטילת לולב – הנה המצוה עצמה

73

היא נטילת לולב, ואילו השמחה היא בהוספה על עצם קיום המצוה, ששמח בעשיית המצוה ⁴⁷⁶ . וכן הוא בנוגע לתשובה – שהשמחה היא דבר נוסף על גוף המצוה.

אמנם, זהו רק בתשובה תתאה; אבל בתשובה עילאה – השמחה היא חלק מעצם ענין התשובה, כי: בתשובה תתאה יש גם תנועה של מרירות, וכמבואר באגה"ת ⁴⁷⁷ ש"ז"ש רז"ל במשנה ⁴⁷⁸ אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש .. והיא בחי' תשובה תתאה כו'", ורק לאח"ז צריך להיות ענין השמחה; משא"כ בתשובה עילאה, כיון "שהיא בשמחה רבה" (כמבואר באגה"ת ⁴⁷⁹ ), הרי השמחה היא חלק מהתשובה עצמה.

ובנוגע לעניננו:

כיון שאצל רבינו הזקן הי' הכל מיוסד על אהבת ישראל, הרי מובן, שכאשר רבינו הזקן עסק בעשיית בעלי תשובה, בודאי לא הסתפק בכך שתהי' אצלם תשובה תתאה, שיהיו זהירים ב"סור מרע ועשה טוב" ⁴⁸⁰ [שהרי ענין זה אינו חידוש שנתחדש אצלו ע"י שמיעת תורת המגיד הנ"ל, ובודאי הי' אצלו גם לפנ"ז, שהרי זוהי מצוה מפורשת בתורה: "הוכח תוכיח את עמיתך" ⁴⁸¹ ], אלא פעל שתהי' אצלם גם תשובה עילאה.

[וע"ד המדובר לעיל ⁴⁸² אודות פתגם אדמו"ר האמצעי, שהתברך, שכאשר אברכים נפגשים יחדיו, ידברו ביניהם אודות יחודא עילאה. ודוגמתו בתשובה – תשובה עילאה].

ונמצא, שמצד החידוש של רבינו הזקן בעשיית בעלי תשובה גם בבחי' תשובה עילאה, ישנו גם העילוי שהשמחה היא חלק מהתשובה עצמה.

ד. כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר, שבהמשך להמדובר אודות ענין התשובה, הנה כאן המקום להמשיך בנוגע להמדובר בי"ט כסלו ⁴⁸³ אודות ה"סיום" על מסכת יומא בענין התשובה.

המשך ה"סיום" – נכלל בשיחת י"ט כסלו שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש חי"ז ע' 194 ואילך.

*

74

ה. כמו"כ דובר לעיל ⁴⁸⁴ אודות ההשתוות של תורה תפלה ותשובה, שיש בהם ב' קצוות: בתשובה – קצה התחתון הוא "עזיבת החטא בלבד" ⁴⁸⁵ , ולאידך גיסא, יש בתשובה גם אריכות גדולה, עד לענין הכפרה, ובאופן שנעשה קרוב וחביב יותר, כמ"ש הרמב"ם ⁴⁸⁶ . וכן בתורה – קצה התחתון הוא "פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית" ⁴⁸⁷ , ששייך רק למי שאינו יכול ללמוד יותר; ולאידך גיסא, מי שיש ביכלתו כו', הנה אם מבטל אפילו רגע אחד, מגיע לו עונש חמור ⁴⁸⁸ . ועד"ז בתפלה יש ב' קצוות: יש תפלה קצרה, כמו "א-ל נא רפא נא לה" ⁴⁸⁹ , ויש תפלה ארוכה, כמו תפלת משה – ארבעים יום ⁴⁹⁰ .

וכמו"כ יש בכל א' מג' ענינים הנ"ל הן מחשבה והן דיבור (ענינים שבמחשבה וענינים שבדיבור): בתפלה – כוונת התפלה (מחשבה) ותפלה כפשוטה (דיבור). וכן בתשובה – עזיבת החטא (מחשבה) ווידוי (דיבור). ועד"ז בנוגע לתורה – ענין הדיבור, וענין ההבנה וההשגה.

וכמו"כ קשורים ג' הענינים דתורה תפלה ותשובה עם מספר ארבעים ⁴⁹¹ – שזהו גם ששלשתם מתחילים באות ת', י' פעמים ארבעים – וקשורים עם ארבעים יום: תורה – ניתנה לארבעים יום ⁴⁹² . וכן בתפלה – מצינו בגמרא ⁴⁹³ "מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והי' מאריך יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו, רבינו, כמה ארכן הוא זה, אמר להם, כלום מאריך יותר ממשה רבינו, דכתיב בי' ⁴⁹⁴ את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו'", שמזה מובן, שתפלה קשורה עם ארבעים יום. וכן בתשובה – שהענין ד"סלחתי כדברך" ⁴⁹⁵ נפעל בסוף הארבעים יום.

ולהעיר, שהארבעים יום בנוגע לג' הענינים דתורה תשובה ותפלה הם אותם ארבעים יום – ארבעים יום האחרונים, שבסיומם (ביוהכ"פ) ניתנו לוחות שניות, שזהו"ע התורה; ואז הי' גם שלימות ענין התשובה – "סלחתי כדברך"; וכמו"כ הי' אז גם ענין התפלה – שהרי הענין

75

ד"סלחתי כדברך" נפעל ע"י תפלתו של משה שהתפלל שתתקבל ותועיל התשובה של בנ"י (שהרי משה עצמו לא הי' זקוק לענין התשובה).

ומאותם ארבעים יום נמשכו הענינים דתורה תשובה ותפלה לכל בנ"י עד סוף כל הדורות – שהרי התורה שיש בידינו היום היא מהלוחות השניות; וכן בנוגע לתשובה, ישנם עתה ארבעים ימי התשובה מר"ח אלול עד יוהכ"פ ⁴⁹⁶ ; וכן בנוגע לתפלה – דכיון שלמדים מתפלת משה בנוגע לאריכות התפלה של תלמיד שהי' ריבוי זמן לאח"ז, בזמן התנאים, הרי מובן, שענין התפלה עתה קשור עם תפלת משה.

ונוסף לזה, ישנו גם הצד השוה בכל ג' הענינים דתורה תשובה ותפלה – שעל ידם נעשית מציאות חדשה: בתורה – "כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" ⁴⁹⁷ . בתשובה – שעל ידה נעשה מרשע גמור, צדיק גמור ⁴⁹⁸ . ובתפלה – כיון שצריך לעמוד "כעבדא קמי מרי'" ⁴⁹⁹ , הרי הוא מציאות אחרת מכמו שהי' לפנ"ז.

ו. אמנם, נוסף על הצד השוה שביניהם, יש גם מעלה מיוחדת בכל א' מהם שאין בחבירו.

וע"ד שמצינו ⁵⁰⁰ בנוגע לר' אלעזר בן ערך ור' אליעזר בן הורקנוס, שתחילה אמרו "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שני', מכריע את כולם", ואח"כ אמרו "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ואלעזר בן ערך בכף שני', מכריע את כולם", ולכאורה הרי זה דבר והיפוכו, שבתחילה אומרים שר"א בן הורקנוס שקול כנגד כל חכמי ישראל, כולל גם ר"א בן ערך, ואח"כ אומרים להיפך?! – אך הענין הוא, שכאשר מדובר אודות המעלה של "בור סוד שאינו מאבד טיפה", אזי ר"א בן הורקנוס מכריע את כולם, ואילו כשמדובר אודות המעלה של "מעין המתגבר", אזי ר"א בן ערך מכריע את כולם ⁵⁰¹ .

ועד"ז בעניננו – שיש מעלה מיוחדת בכל א' מג' הענינים דתורה תפלה ותשובה.

המעלה דתפלה לגבי תורה ותשובה:

76

לימוד התורה – צריך להיות באופן ש"כל עצמותי תאמרנה" ⁵⁰² , וכדאיתא בגמרא במסכת עירובין ⁵⁰³ שהתורה צריכה להיות "ערוכה ברמ"ח אברים", ואם לאו, ישנו עונש כו'. ונמצא, שבלימוד התורה ישנה מציאות האדם; זוהי אמנם מציאות של קדושה ושל תורה, אבל בכל זאת "מציאות".

וכן בתשובה – כיון שצריך להיות ענין של הזזה, שבשביל זה יש צורך בתנועה של חוזק ותוקף כו', ועד שצריך להתבטא בענין של מעשה בפועל, כמו "שישברו פספסיהם" (כמובא להלכה בשו"ע חו"מ ⁵⁰⁴ ), הרי מודגשת כאן מציאותו של האדם.

משא"כ בתפלה – הרי צריך לעמוד "כעבדא קמי מרי'", כך, שמתבטלת מציאותו לגמרי.

ובפרט ע"פ דרושי החסידות ⁵⁰⁵ שבהם מבואר שעיקר התפלה היא שמונה-עשרה, ואילו כל שאר הענינים שלפנ"ז, כולל גם ברכות ק"ש וק"ש הם רק הכנה לשמו"ע – הרי בשמו"ע מודגש ענין ביטול המציאות עוד יותר מאשר בק"ש*.

*) כי, בק"ש שואל ומשיב מפני הכבוד כו' ⁵⁰⁶ , ומותר לקרוץ בעיניו, וכמעשה דרב ⁵⁰⁷ . ומ"ש בשו"ע אדה"ז או"ח סס"ג ס"ז: "הקורא ק"ש לא ירמוז וכו'" – הרי מפורש הטעם "מפני שנראה כקורא דרך ארעי, והתורה אמרה .. עשה אותם קבע", ולא מצד ענין הביטול. וכן איתא שם, שלאחר פרשה ראשונה " מותר לצורך מצוה קצת "; משא"כ בשמו"ע, דצ"ל "כעבדא קמי מרי'", בלי שום תנועות. ועיין ברכות לג, רע"א: "עומד לפני ממה"מ כו'". [וידוע דמאן דמחוי כו' ⁵⁰⁸ ]. ולהעיר משו"ע אדה"ז סק"ד ס"ב: "עומד לפני המלך – אין לזוז ממקומו" ⁵⁰⁹ .

וכמו"כ יש מעלה בתשובה לגבי תורה ותפלה:

אמרו רז"ל ⁵¹⁰ "שאלו להקב"ה כו' א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו", והיינו, שתשובה הו"ע שבא רק מצד הקב"ה, ולא מצד עניני המטה. וזוהי מעלת התשובה לגבי תורה, שניתנה למטה דוקא, ועאכו"כ לגבי תפלה, שענינה העלאה מלמטה למעלה – שלכן הנה כאשר אומרים בתפלה "יהי רצון", לא יודעים בוודאות שאכן יומשך ויקויים הדבר, כיון שזהו

77

ענין שמצד המטה; משא"כ תשובה שהיא מצד הקב"ה דוקא, ולכן בכחה לפעול מה שתורה ותפלה אינם יכולים לפעול, ובפשטות – שהתשובה מתקנת ומשלימה מה שנחסר בתורה ותפלה, כיון שכל ענין התשובה הוא מצד הקב"ה.

ולכן, בכח התשובה לפעול שני ענינים – להוציא את האדם ממציאות של רשע גמור, ולעשותו למציאות של צדיק גמור.

ובזה גדלה מעלת התשובה יותר מתורה ותפלה, שפועלים רק ענין אחד: תורה – "כאילו ילדו", מהעדר המציאות למציאות (של תורה), ותפלה – "כעבדא קמי מרי'", ממציאות להעדר המציאות; משא"כ תשובה פועלת שני הענינים: ביטול המציאות של רשע גמור, ועשיית המציאות של צדיק גמור.

ונקודת הענין – שמצד המטה אין אפשרות לפעול שני ענינים בחדא מחתא, וכמבואר בענין "הפקר ב"ד הפקר" ⁵¹¹ , שכח הב"ד – מצד המטה – לפעול רק ענין אחד: להוציא דבר מרשותו של פלוני שיהי' הפקר, או להקנות מההפקר לרשותו של פלוני, אבל אין בכח ב"ד לפעול שני הדברים ביחד; אמנם, בנוגע לענין התשובה, כיון שזהו מצד הקב"ה ("שאלו להקב"ה כו'"), שמצדו אין מדידות והגבלות – יש בכחה לפעול שני ענינים ביחד: להוציאו ממציאות של רשע גמור, ולעשותו מציאות של צדיק גמור.

וכמו"כ יש מעלה בתורה לגבי תשובה ותפלה – שהרי "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" ⁵¹² , כך, שענין התפלה וענין התשובה גופא בא ע"י התורה, והיינו, שאע"פ שענין התשובה הוא למעלה מענין התורה (כנ"ל שהתשובה מתקנת ומשלימה את החסרון שבתורה), הרי ענין התשובה גופא נתגלה ע"י התורה דוקא ⁵¹³ , וכיון שהתורה מגלה זאת, בהכרח לומר שבמובן מסויים יש מעלה בתורה לגבי תשובה ותפלה.

ז. אך עדיין צריך להבין: איך אפשר לומר שיש מעלה בתפלה לגבי תורה, בה בשעה שישנו דין שאלו שתורתם אומנותם פטורים מן התפלה ⁵¹⁴ , שמזה מוכח שתורה היא למעלה מתפלה, שלכן, אלו שתורתם אומנותם אינם זקוקים לענין התפלה?

78

אך הענין הוא – כמבואר במאמר של הצ"צ באוה"ת ⁵¹⁵ על הפסוק ⁵¹⁶ "עלה ראש הפסגה":

אמרו רז"ל ⁵¹⁷ "גדולה תפלה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, אעפ"כ, לא נענה אלא בתפלה, שנאמר ⁵¹⁸ אל תוסף דבר אלי, וסמיך לי' עלה ראש הפסגה", ופירש רש"י, "בדבר תפלה זו נתרציתי להראותך אותה", והיינו, שמשה רבינו זכה לראות את הארץ ע"י ענין התפלה דוקא.

"ויש להקשות, דהא קיי"ל .. דמי שתורתו אומנתו פטור מן התפלה, כרשב"י וחבריו, וא"כ, משה ודאי הי' תורתו אומנתו יותר גם מרשב"י ("שאין לך תורתו אומנתו יותר ממנו, שהרי התורה נקראת על שמו, תורת משה"), וא"כ, אכתי תקשי, נהי דגדולה תפלה יותר ממע"ט, הא משה לבד מע"ט הי' תורתו אומנתו דפטור מן התפלה", וא"כ, למה לא הי' יכול לפעול הענין דראיית הארץ ע"י התורה, אלא הוצרך לתפלה דוקא?

ו"ע"כ צ"ל דנהי דמי שתורתו אומנתו פטור מן התפלה, פטור דוקא, אבל עכ"ז אין זה כמו שהתפלל ג"כ, ר"ל אם הוא צריך לבקש דבר, כמו משה שנצרך לבקש שיכנס לארץ, צריך תפלה דוקא, ולא ע"י שתורתו אומנתו, שע"י התפלה דוקא יוכל לפעול שינוי רצון למעלה מבחי' התורה .. ולכן משה רבינו .. הוצרך לתפלה, ואתחנן, ועי"ז נתרצה לו להראותה אותה, ובלא התפלה י"ל לא הי' נפעל כן".

ועפ"ז מתורצת גם השאלה בנוגע למי שתורתו אומנתו שפטור מן התפלה, הרי יש מצות עשה מן התורה "שיהא אדם .. שואל צרכיו כו'" (כמ"ש הרמב"ם ⁵¹⁹ ), ואם הוא פטור מן התפלה, איך יקיים מצוה זו – כי, אכן כאשר צריך לאיזה דבר, חייב לבקש ולהתפלל, ולא יוכל לפעול זאת ע"י לימוד התורה, "ולא אמרו שפטור מן התפלה אלא כשאין צריך לבקש דבר, דאעפ"כ חייב להתפלל, על זה מהני מה שתורתו אומנתו שאין צריך להתפלל".

ולהעיר, שהמבואר כאן בענין שמי שתורתו אומנתו פטור מן התפלה, שהדיוק בזה הוא "פטור דוקא, אבל עכ"ז אין זה כמו שהתפלל"

79

– אינו כמו המבואר בדא"ח במ"א ⁵²⁰ , שזהו לפי שיש בכלל מאתיים מנה, והיינו, שבכח התורה לפעול מה שנפעל ע"י התפלה.

ובתיווך הדברים יש לומר, שתלוי מהו הענין שצריכים לפעול ולהמשיך, והיינו, שיש ענינים שיכולים לפעול גם ע"י התורה, וכמו בנוגע לענין הגשמים, שחוני המעגל פעל זאת ע"י תפלה ⁵²¹ , ואילו רשב"י פעל זאת ע"י אמירת תורה על הפסוק ⁵²² "הנה מה טוב ומה נעים גו'" ⁵²³ , ואז אין צורך בענין התפלה, כיון שבכלל מאתיים מנה; ויש ענינים שאי אפשר לפעול ע"י התורה, כי אם ע"י התפלה דוקא, כמו הענין דראיית הארץ, שכדי לפעול זאת הוצרך משה לענין התפלה דוקא.

ח. ונחזור לעניננו – שהחידוש של רבינו הזקן הוא הענין של עשיית בעלי תשובה.

וכיון שענין התשובה פועל ומשפיע על כל התורה ומצוותי', וכמבואר ⁵²⁴ בדיוק לשון חז"ל ⁵²⁵ : "תשובה ומעשים טובים", שצריך להיות הקדמת התשובה, ועי"ז נעשים המעשים טובים ומאירים, וכפי שרואים בפשטות שקיום התומ"צ קודם עשיית התשובה אינו דומה לכמו שהוא לאחרי עשיית התשובה – נמצא, שהחידוש של רבינו הזקן בעשיית בעלי תשובה פעל עילוי בכללות קיום התומ"צ.

והענין בזה:

רבינו הזקן מבאר בהלכות תלמוד תורה ⁵²⁶ , שללא הקדמת התשובה, הנה "כל התורה ומצות שאדם עושה בעודו רשע .. מוסיף כח בקליפות כו'", אלא שאעפ"כ "אין לו למנוע מלעסוק", כי, "כשיחזור אח"כ בתשובה .. כמ"ש ⁵²⁷ כי לא ידח ממנו נדח, אזי מוציא מהקליפה כל התורה והמצות כו'".

וכן מבואר בתניא ⁵²⁸ ש"אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשו תשובה על העבר תחלה, לשבר הקליפות שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמים כו'".

80

וכל זה – בנוגע לתשובה על חטאים ועוונות כו', תשובה תתאה;

ועאכו"כ בנוגע לתשובה עילאה – כאמור לעיל (ס"ג) שכיון שפעולתו של רבינו הזקן היתה מצד אהבת ישראל, בודאי פעל גם את הענין דתשובה עילאה – שכיון שגדלה מעלתה באין ערוך לגבי תשובה תתאה, הרי גם העילוי שפועלת בכללות התומ"צ [כמבואר באגה"ת ⁵²⁹ שתשו"ע צריכה להתבטא בכל הקווין דתורה תפלה וגמ"ח, וזוהי תכליתה של תשו"ע] הוא למעלה באין ערוך מהעילוי שנפעל בתומ"צ ע"י תשובה תתאה.

ט. וכל זה קשור גם עם הענין ד"פדה בשלום" ⁵³⁰ :

הענין ד"בשלום" הוא – ב' שלום ⁵³¹ , כמ"ש ⁵³² "שלום שלום לרחוק ולקרוב", "לרחוק שנעשה קרוב" ⁵³³ , שזהו ענין התשובה, שעי"ז נעשה ענין השלום כפשוטו, וכן גם "שלום" מלשון שלימות ⁵³⁴ , כי, ע"י התשובה, ובפרט תשובה עילאה, נעשית שלימות בכל ג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח.

ועי"ז נעשה הענין ד"פדה בשלום נפשי", כמארז"ל ⁵³⁵ "כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור .. כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם",

– כפי שהי' אצל רבינו הזקן, ועד"ז אצל שאר רבותינו נשיאינו, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר, וכמודגש גם בכך שבי"ב תמוז אמר פעם מאמר ד"ה פדה בשלום נפשי ⁵³⁶ –

ועד לשלימות הענין ד"פדה בשלום נפשי" – כאשר "יעלה הפורץ לפנינו" ⁵³⁷ , בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

י. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ה) אודות מספר ארבעים שישנו בתורה ובתפלה ובתשובה – יש להוסיף, שבזה גופא ישנו הענין דמ"ם פתוחה ומ"ם סתומה, וכדברי הגמרא ⁵³⁸ : "מ"ם פתוחה ומ"ם סתומה,

81

מאמר פתוח מאמר סתום", וכמבואר במפרשים ⁵³⁹ שענינם בתורה הוא גליא דתורה וסתים דתורה (נוסף לכך שבתורה ישנו ענין הדיבור – גליא, וענין ההבנה וההשגה – סתים).

וענין זה ישנו גם בתפלה ובתשובה:

בתפלה – ישנו ענין הדיבור וענין המחשבה, והרי דיבור הו"ע הגילוי – מאמר פתוח, ומחשבה הו"ע ההעלם – מאמר סתום.

ובפרטיות יותר – יש במחשבה גופא מאמר פתוח ומאמר סתום: הכוונה הכללית ד"דע לפני מי אתה עומד" ⁵⁴⁰ ופירוש המילות ע"ד הפשט – מאמר פתוח, והכוונות שע"פ הסוד – מאמר סתום (ובזה גופא – הענין ד"אני מתפלל לדעת זה התינוק" ⁵⁴¹ – מאמר פתוח, ופרטי הכוונות – מאמר סתום).

וכפי שמצינו בגמרא ⁵⁴² "כך הי' מנהגו של רבי עקיבא, כשהי' מתפלל עם הצבור, הי' מקצר כו', וכשהי' מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת כו'", מצד ריבוי הכוונה כו', שמזה מוכח שבמחשבה גופא ישנם חילוקי דרגות כו'.

וכן יש בתשובה מאמר פתוח ומאמר סתום: "עזיבת החטא בלבד", שזהו דבר הגלוי – הרי זה מאמר פתוח; ואילו התשובה דר' אלעזר בן דורדיא – שאינה עזיבת החטא בלבד, או הרהור תשובה, אלא אריכות ההתבוננות בענין שמים וארץ כו' (כמבואר בגמרא ⁵⁴³ ) – הרי זה מאמר סתום.

וזהו שמצינו בנוגע לתשובה של ראב"ד ש"בכה רבי ואמר יש קונה עולמו כו' בשעה אחת"82 – דלכאורה אינו מובן: למה "בכה רבי", וכי מי מעכב בעדו להגיע בעצמו לדרגא זו?!

וכן צריך להבין בנוגע למארז"ל72 "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם" – דלכאורה, לאחרי שצדיקים יודעים גודל העילוי של בעלי תשובה, למה לא יגיעו בעצמם למדריגה זו?!

אך הענין הוא – שכאשר מדובר אודות תשובה באופן של עזיבת החטא בלבד, הרי זה שייך לכאו"א, משא"כ כאשר מדובר אודות מדריגת

82

התשובה של ראב"ד, שלא הסתפק בהרהור תשובה בלבד, אלא באריכות ההתבוננות כו', הרי זה ענין שאינו שייך לכאו"א, וכנ"ל שזהו ענין מאמר סתום שבמחשבה.

ולאידך גיסא – הנה גם בעזיבת החטא גופא ישנם ב' הענינים דסתים וגליא: הרהור תשובה במחשבה, שזהו ענין סתום, שלכן, המקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמור, הרי היא ספק מקודשת37, כיון שלא יודעים בבירור אם הרהר תשובה; ונוסף לזה ישנו ענין הוידוי, בדיבור, שהוא בגילוי (פתוח).

וכן בוידוי (תשובה בגילוי) גופא יש ב' הענינים דסתים וגליא: אריכות הוידוי, או רק בתיבה אחת – "חטאתי". וכמו בענין הדיבור (גילוי) שבתפלה – תיבות ספורות, "א-ל נא רפא נא לה", או אריכות התפלה במשך ארבעים יום (כנ"ל ס"ה).

יא. ויש מעלה מיוחדת בפנימיות התורה – שיש בה כל ג' הענינים דתורה תפלה ותשובה:

ענין התורה – כפשוטו – שהרי זוהי פנימיות התורה ;

ענין התפלה – שהרי תפלה, מלשון התופל ⁵⁴⁴ , הו"ע החיבור, והרי עיקר החיבור עם הקב"ה נעשה ע"י פנימיות התורה, כי, ע"י נגלה דתורה נעשה החיבור של גליא שבישראל עם גליא דקוב"ה, ואילו ע"י פנימיות התורה נעשה החיבור של סתים שבישראל עם סתים דקוב"ה ⁵⁴⁵ ;

וענין התשובה – שעיקר ענינה הוא כמ"ש ⁵⁴⁶ "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", שזהו כל ענין החסידות, וכאמור לעיל בנוגע לרבינו הזקן – מייסד תורת חסידות חב"ד – שעבודתו היתה לעשות בעלי תשובה.

וזהו מה שצריכים לפעול עתה – להביא את ענין החסידות לכאו"א מישראל, כיון שכאו"א שייך לזה. וכמבואר ברמב"ם ⁵⁴⁷ : "היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם וכו'", התבוננות בגדלות הבורא, כמ"ש ⁵⁴⁸ "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם", שזהו כל ענין החסידות. ובפרט לאחרי פטרבורג, שהרי החידוש של י"ט כסלו

83

הוא שאז נעשה הענין דתורת החסידות באופן אחר לגמרי, ביתר הבנה והשגה כו', כמבואר בתורת שלום2.

וזהו ענין הפצת המעיינות (להביא אותם) חוצה, ואז – קא אתי מר ⁵⁴⁹ , ביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

יב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה פדה בשלום נפשי.

* * *

יג. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק ⁵⁵⁰ "וכל בנותיו", "רבי יהודה אומר אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום. רבי נחמי' אומר כנעניות היו, אלא מהו וכל בנותיו, כלותיו, שאין אדם נמנע ⁵⁵¹ מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו",

– שהקושי בפסוק הוא: (א) מי הם "כל בנותיו" – מספר גדול, (ב) מדוע לא נזכר בכתוב אודות כלותיו, שבודאי גם הן באו לנחמו? והתירוץ: "אחיות תאומות .. ונשאום". אבל כיון שקשה לומר שנשאו אחיות מן האב, שהרי מסתבר שקיימו כל המצוות, לכן מוסיף ומפרש ש"בנותיו" הן "כלותיו".

וההתאמה לשיטתייהו של ר"י ור"נ ⁵⁵² : ר"י מתעכב על כללות ענין נישואי השבטים בהתאם לרצון האבות שבניהם לא ישאו נשים מבנות כנען; ור"נ מתעכב על פירוש התיבה הפרטית "כל בנותיו", שמשמעותה שהיו ב' סוגי בנות: בנות וכלות –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ⁵⁵³ בלקו"ש ח"ה ע' 261 ואילך.

* * *

יד. [לאחרי השאלות בפירוש רש"י צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א

84

להכריז אודות ה"מלוה מלכה" לטובת "חדרי תורה אור", ואח"כ התחיל לנגן הניגון "ופרצת". ואח"כ אמר:]

בהמשך להמדובר לעיל אודות ענין התשובה, יש להתעכב גם אודות לשון רבינו הזקן בהתחלת אגה"ת ⁵⁵⁴ : "שלשה חילוקי כפרה הם ותשובה עם כל אחד", אף שלשון הברייתא ⁵⁵⁵ הוא "ותשובה עם כל אחד ואחד "?

והביאור בזה:

הלשון "כל אחד ואחד" מתאים על מספר שאינו פחות מארבע , כי: "אחד ואחד" הם שנים, ו"כל" מרבה לא פחות משתים. וכיון שכאן מדובר אודות " שלשה חילוקי כפרה", לכן כותב רבינו הזקן "עם כל אחד", שמורה על שלש דברים: "אחד", ו"כל" – עוד שתים.

ומ"ש בברייתא "עם כל אחד ואחד " – הרי זה לפי שבברייתא מדובר גם אודות חילול השם (אע"פ שאין זה נכלל במנין ד"שלשה חילוקי כפרה"), שגם על זה צ"ל תשובה; אבל באגה"ת, שאינו מביא את הענין של חילול השם, כותב "עם כל אחד".

טו. וכן יש לחזור ולהדגיש גם את הצורך בענין השמחה בעבודת התשובה – כמוזכר לעיל (ס"ג) מ"ש באגה"ת שתשובה עילאה "היא בשמחה רבה", ומוסיף: "שצריך להיות כל ימיו בתשובה עילאה שהיא בשמחה רבה", שמזה מובן, שרבינו הזקן מפרש במארז"ל שצ"ל "כל ימיו בתשובה" ⁵⁵⁶ , שהכוונה היא ל"תשובה עילאה".

וכאמור לעיל שהשמחה שבענין התשובה היא בהוספה על כללות ענין השמחה בעבודת ה', כמ"ש ⁵⁵⁷ "עבדו את ה' בשמחה", ששמחה זו היא בהוספה על עצם הענין, ואילו בתשובה, הרי עצם הענין דתשובה עילאה הו"ע של שמחה רבה.

וכל זה – מלבד החילוק בהשמחה עצמה, בדוגמת החילוק שבין צדיקים ובעלי תשובה, וכנ"ל (ס"ב) במשל המגיד משני בני המלך, שהשמחה אצל בעל תשובה היא באופן אחר לגמרי.

טז. בהמשך להמדובר ב"סיום" (הנ"ל ס"ד) בענין ג' חילוקי כפרה שמביא רבינו הזקן באגה"ת24, שבהם נכללים רק הענינים שהכפרה

85

עליהם היא מחיים (משא"כ חילול השם, שהכפרה היא ע"י מיתה), כיון שהכוונה היא שתהי' נשמה בגוף דוקא, ובפרט ע"פ תורת החסידות, החל מהבעש"ט, שמדגישים את הענין ד"עזוב תעזוב עמו" ⁵⁵⁸ , לברר ולזכך את הגוף, ולא לשברו ⁵⁵⁹ – הוסיף כ"ק אדמו"ר שליט"א:

ענין זה קשור במיוחד עם י"ט כסלו – כידוע הסיפור ⁵⁶⁰ שה"שר" שאל את רבינו הזקן מהו פירוש הדברים שהקב"ה שאל את אדה"ר "איכה" ⁵⁶¹ , ורבינו הזקן ביאר לו, שהקב"ה שואל אצל כל אדם: "איכה", מה פעלת למטה בעוה"ז כו', וענין זה הציל את רבינו הזקן מ"כלות הנפש" – שבזה מודגש שהכוונה היא שתהי' נשמה בגוף דוקא.

[ולהעיר גם ממאמר הבעש"ט ⁵⁶² , שהי' יכול לעלות בסערה השמימה כמו אליהו הנביא ⁵⁶³ , אלא שרצה לקיים את הענין ד"עפר אתה ואל עפר תשוב" ⁵⁶⁴ – שזהו ענין בירור התחתון (עפר) דוקא. ואין זה סתירה לכך שאצל אליהו הנביא הי' ענין העלי' בסערה השמימה – כי, יש צדיקים שהעבודה שלהם אינה בבירור התחתון כו'.

וכמו"כ בנוגע לרבינו הזקן, מייסד תורת חסידות חב"ד – שרצה להפיץ את תורת החסידות, ולהעמיד דור בריא שילך לקראת משיח, וכיון שכן, הרי מובן שצריך לשמור על בריאות הגוף, וכמ"ש הרמב"ם ⁵⁶⁵ "היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא", ואין לערוך תעניות וסיגופים, וכמבואר גם בא' המכתבים שנדפסו במאה שערים ⁵⁶⁶ ].

ונקודת הדברים – שהכוונה אינה בענין הרצוא כו'. זוהי אמנם עלי', אבל לא זו היא הכוונה.

וזהו גם הביאור בהמוזכר לעיל (ס"י) אודות תשובת ראב"ד, ש"בכה רבי ואמר יש קונה עולמו כו' בשעה אחת", אף שלכאורה הי' יכול לעשות כמותו – כי, תכלית הכוונה היא להשאר למטה בגוף ולפעול בעולם, ולכן לא רצה רבי לעסוק בעבודה כזו שתביא למעמד ומצב ש"יצתה נשמתו". וכאשר רואים את אופן הנהגתו של רבי – רבי

86

יהודה הנשיא – צריכים ללמוד מזה ולנהוג כמותו, מתוך ידיעה שהכוונה היא לפעול בעולם.

ולכן, כאשר רבינו הזקן מתחיל את אגרת התשובה – שזהו ענין השייך לכאו"א, וכמודגש בשם " אגרת התשובה", שזוהי "אגרת" (מכתב) שנשלחת לכאו"א ⁵⁶⁷ – אינו מונה ב"חילוקי כפרה" את הענין דחילול השם שכפרתו היא ע"י מיתה, כיון שתכלית הכוונה היא להיות נשמה בגוף למטה דוקא, והיינו, שענין המיתה אסור שיהי' אפילו בדקות, ולא כמו שאר חילוקי כפרה שיכולים להיות בדקות עכ"פ (שהרי "ברשיעי לא עסקינן" ⁵⁶⁸ ).

וע"י אגרת התשובה פעל רבינו הזקן ענין זה בכאו"א מישראל. וכמו בנוגע למ"ש בפ"ב: "ועל יסוד זה לימד האריז"ל לתלמידיו עפ"י חכמת האמת מספר הצומות כו'", שלכתחילה הי' זה ענין ששייך לתלמידי האריז"ל בלבד, ורבינו הזקן פעל שענין זה יהי' שייך לכאו"א מישראל, שלכן קבעו באגרת התשובה (כמשנ"ת בהתוועדות שלפנ"ז ⁵⁶⁹ ).

יז. וע"פ מארז"ל ⁵⁷⁰ "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה" – הרי מובן, שע"י העסק ב"תורת התשובה", שזהו תוכן לימוד אגרת התשובה, פועלים את הגאולה ע"י משיח צדקנו, כי, כאשר ישראל עושין תשובה, "מיד הן נגאלין" ⁵⁷¹ .

אמנם, לעת עתה נמצאים עדיין במעמד ומצב ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו" ⁵⁷² , ובמילא ישנו הענין ד"ויתאבל" ⁵⁷³ , ויש צורך בענין הנחמה ע"י הקב"ה.

וכמבואר ⁵⁷⁴ בענין "נחמו נחמו עמי" ⁵⁷⁵ , שכאשר הקב"ה אומר לנביאים, אתם נביאי נחמו את עמי – אזי "ותאמר ציון עזבני ה'" ⁵⁷⁶ , והיינו, שבנ"י אינם מסתפקים בנחמה שע"י הנביאים; הנביא הוא אמנם במדריגה נעלית ביותר כו', וישמעו ממנו דברי התעוררות וכו', אבל בנוגע לנחמה על הגלות – הנה כשם שענין הגלות בא ע"י הקב"ה בעצמו, כך צריכה להיות גם הנחמה ע"י הקב"ה בעצמו. ואכן כנס"י

87

פועלת שהקב"ה חוזר ואומר "אנכי אנכי הוא מנחמכם" ⁵⁷⁷ – לא רק ע"י הנביאים, אלא "אנכי", וב"פ "אנכי", באופן נעלה יותר ממ"ת (כללות ענין התומ"צ) שבו נאמר פעם אחת "אנכי" ⁵⁷⁸ , והיינו, לפי שהנחמה באה ע"י עבודת התשובה שלמעלה מהתומ"צ ⁵⁷⁹ , שהיא מצד הקב"ה בעצמו – "שאלו להקב"ה כו'"49.

אך צריך לידע שענין האבילות הוא רק על החי ("אין אדם מקבל תנחומין על החי" ⁵⁸⁰ ) – שלכן, יצחק, שהי' יודע שהוא חי, לא הי' מתאבל, ורק הי' בוכה מפני צרתו של יעקב (וכן הקב"ה, שלא הי' יכול לגלות לו כו') ⁵⁸¹ – כי, גם כאשר נמצאים בגלות, צריך לידע, שעיקר מציאותו של היהודי, שזוהי נשמתו, אינה בגלות , כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר ⁵⁸² , שהנשמה מעולם לא הלכה לגלות, כי אם הגוף בלבד, שאינו אלא טפל. וענינו בעבודה – שכל איש ישראל מצד פנימיותו הוא צדיק גמור, אלא ש"תקפו יצרו הרע" (כמ"ש הרמב"ם ⁵⁸³ ), שהוא טפל בעלמא, ואפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון ⁵⁸⁴ . אבל הכוונה היא – שגם מצד הגוף הטפל יהי' ענין של נחמה, ע"י התשובה כו'.

ולהעיר, שאצל נשמות הגבוהות אין ענין של גלות כלל,

– וכמו בנוגע ליעקב עצמו, שמצדו הי' מוכן לילך יחד עם עשו "לשפוט את הר עשו" ⁵⁸⁵ , וכל העיכוב הי' רק בגלל ש"הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי ודפקום יום אחד וגו'" ⁵⁸⁶ , והיינו, שבשבילם הרי זו עבודה יותר מדי מהירה, שעלולה לגרום "כלות הנפש", אבל יעקב מצדו הי' מוכן כבר לענין הגאולה –

וכדאיתא בפלח הרמון ⁵⁸⁷ בשם רבינו הזקן, "שלפני נשמות הגבוהות כמו רשב"י לא נחרב הבית כלל כו'". – בודאי ידע רבינו הזקן שסוגיא ערוכה היא במסכת שבת ⁵⁸⁸ שרשב"י הוצרך להתחבא במערה וכו', ואעפ"כ אמר שאצלו לא הי' חורבן כלל!

אמנם, הכוונה היא שיהי' ענין הגאולה לא רק אצל יעקב אבינו, רבי יהודה הנשיא ורבינו הזקן, אלא גם אצל כאו"א מישראל, אך כיון

88

שאין בכחו לקבל זאת, כאמור ש"ודפקום גו'", לכן ישנו עדיין ענין הגלות.

ואעפ"כ, צריך לדעת שזוהי אבילות על החי, כיון שעיקר מציאותו של יהודי – הנשמה – אינה בגלות (כנ"ל), והכוונה היא – ש"יקומו לנחם", ע"י עבודת התשובה.

יח. (לאחרי הביאור בפירוש רש"י, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

כיון שעומדים ליכנס לימי חנוכה, הנה יה"ר שיומשכו כל הברכות וההשפעות באופן דמוסיף והולך ואור, כהוראת ימי חנוכה.

ויקויים היעוד69 "פדה בשלום נפשי", כמארז"ל74 "כל העוסק כו' כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם", ולא רק באופן ד"כאילו פדאני", בכ"ף הדמיון, כפי שנמשך כבר 1900 שנה... אלא "פדאני" בפועל ממש.

ויהי' הענין ד"מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם" ⁵⁸⁹ , כמבואר בתורה אור ⁵⁹⁰ שענין הגלות הוא בדוגמת ענין החלום – "היינו כחולמים" ⁵⁹¹ , ו"מקץ .. חולם" היינו שנעשה סוף לחלום הגלות, ויקויים מ"ש ⁵⁹² "ויקץ כישן הוי'", ואז יומשכו כל ההמשכות כו', עד לקיום היעוד "יעלה הפורץ לפנינו"76, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן ניגון שמחה, ועמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה.

לאחר אמירת ברכה אחרונה, נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א את המשקה והמזונות, ואמר, שמסתמא יערכו התוועדות נוספת עוד לפני חנוכה, וימשיכו אותה בימי חנוכה.

לאחר תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "ואני אבטח בך"].