ש"פ וישלח, ט"ז כסלו, ה'תשכ"ט

316

בס"ד. ש"פ וישלח, ט"ז כסלו, ה'תשכ"ט

(הנחה בלתי מוגה)

מרגלא

בפומי' דרבא תכלית חכמה (עיקרה של תורה – פרש"י) תשובה ומעשים טובים כו' שנאמר ²¹⁷⁵ ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם ²¹⁷⁶ . ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר הידוע שאמרו בש"פ וישלח לפני ארבעים שנה ²¹⁷⁷ (ונדפס בקונטרס דרושי חתונה ²¹⁷⁸ ), דלכאורה אינו מובן ²¹⁷⁹ , שהרי חכמה (תורה) ותשובה ומע"ט הם חלוקים בעניניהם, דחכמה ענינה הבנה והשגה, ואילו תשובה ומעשים טובים הו"ע יראת שמים ופרומקייט, וכפי שמביא בהמאמר שחכמה נקראת בלשון העולם קלוג, ותשובה ומע"ט נקראים בלשון העולם פרום. ולא זו בלבד שחכמה ותשובה ומע"ט חלוקים בעניניהם, אלא עוד זאת, שהם מובדלים זמ"ז לגמרי, וכפי שרואים במוחש שישנם אנשים פשוטים שאומרים תהלים בהרגש פנימי ובלב נשבר ועוסקים במע"ט ביראת שמים, אף שאינם בעלי ידיעה והשכלה כלל, והיינו, שיכול להיות ענין התשובה ומע"ט גם ללא ענין החכמה. וא"כ, מהו אומרו שתכלית ועיקר ענין החכמה הוא תשובה ומעשים טובים.

ב) ויובן

בהקדים מאמר הזהר לית מחשבה תפיסא בי' כלל ²¹⁸⁰ , אבל נתפס איהו ברעותא דלבא ²¹⁸¹ . והיינו ²¹⁸² , דתיבת בי' קאי על עצמותו ית', ועז"נ לית מחשבה תפיסא בי' כלל, שעצמותו ית' אינו נתפס כלל ע"י מחשבה, שכללותה הו"ע השכל. והענין בזה, דהנה, בענין השכל (מחשבה) יש ב' בחינות, חכמה ובינה, שהם אין ויש ²¹⁸³ , דבינה הו"ע ההבנה וההשגה, והיינו שתופס הדבר שכל ע"י הקצוות שלו, שהו"ע המדידה וההגבלה, ולכן היא בבחי' יש, וחכמה היא נקודת ההשכלה שלמעלה מהבנה והשגה, ולכן היא בבחי' אין, נקודה בלבד. ועל ב' הבחינות שבשכל (חכמה ובינה) נאמר לית מחשבה תפיסא בי' כלל. ומן הקל אל הכבד. דבחי'

317

בינה, כיון שענינה הבנה והשגה שהיא במדידה והגבלה לפי אופן השגתו, לכן אינה תופסת כלל בעצמותו ית' שהוא למעלה מהשגה ולמעלה מכל מדידות והגבלות. ואפילו בחי' החכמה שהיא נקודת ההשכלה שלמעלה מהבנה והשגה, הרי גם נקודת החכמה באה אח"כ בהבנה והשגה דבינה, והיינו, שנקודת החכמה עצמה באה בבינה בביאור ובפרטיות, שזהו"ע נקודה בהיכלא ²¹⁸⁴ , וא"כ, גם נקודת החכמה הו"ע שכלי, ולכן גם היא אינה תופסת כלל בעצמותו ית'. ועוד זאת, שאפילו ההנחה שכלית שלמעלה מנקודת החכמה, היינו, שכן הונח אצלו באופן שלמעלה מטו"ד [שלכן, כאשר ישאלו אותו טעם הדבר, לא ידע להשיב, מאחר שאין זה באופן של השגה, כי אם שכן הונח אצלו, אַזוי לייגט זיך באַ אים, ולאידך גיסא, אינו זקוק להסברה, לפי שהענין הונח אצלו], מ"מ, הרי גם הנחה זו היא הנחה שכלית, ובמילא יש לה שייכות להבנה והשגה דבינה, ולכן גם היא אינה תופסת כלל בעצמותו ית'.

ובפרטיות

יותר, הנה מחשבה (לית מחשבה תפיסא בי' כלל) קאי על מדריגת החכמה בלבד, כמ"ש בזהר ²¹⁸⁵ מחשבה ויובלא לא אתפרש לעלמין, דיובלא הוא בחי' בינה, ומחשבה הוא בחי' חכמה. והנה, מחשבה הוא חש"ב מ"ה ²¹⁸⁶ , חש"ב הוא ההנחה שכלית, ומ"ה הוא בחי' הראי' דחכמה, שהיא למעלה (לא רק מנקודת החכמה שבאה אח"כ בהבנה והשגה דבינה, אלא) גם מההנחה שכלית, והוא לפי שענין הראי' אינו ענין של הבנה והשגה כלל. ועז"נ לית מחשבה תפיסא בי' כלל, שכללות ענין המחשבה, לא רק בחי' חש"ב, אלא גם בחי' מ"ה, אינו תופס בעצמותו ית', והיינו, לפי שגם ראי' דחכמה פועלת תוספת אור בהנחה שכלית וגם בהבנה והשגה שבשכל, ומשום זה שייכת היא להבנה והשגה, ולכן אינה תופסת בעצמותו ית'. וכן הוא גם אפילו בבחי' מחשבה הקדומה דא"ק, דכיון שנקראת בשם מחשבה, שייכת היא להבנה והשגה, ולכן גם היא אינה תופסת בעצמותו ית'.

ג) וכן

הוא גם בעבודה (כידוע שכל ענין וענין יש דוגמתו בעבודה), היינו, בענין האהבה, דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא ²¹⁸⁷ , שיש בזה כמה אופנים. דהנה, יש אהבה שבאה ע"י ההתבוננות בגדולת ה'

318

שנראית בהתהוות הנבראים, כמ"ש מה רבו מעשיך ²¹⁸⁸ ומה גדלו מעשיך ²¹⁸⁹ , הן בכמות והן באיכות (כמבואר בתו"א ²¹⁹⁰ ). וכיון שההתבוננות בענין הריבוי והגדלות הו"ע של טו"ד, הרי מובן שגם האהבה שבאה ע"י התבוננות זו אינה תופסת בעצמותו ית'. אך יש מדריגה נעלית יותר באהבה שבאה ע"י ההתבוננות בהפלאת אוא"ס, שמתבונן איך שאוא"ס הוא מופלא ומופשט מהענין דמה רבו ומה גדלו, ועי"ז מגיע למדריגה נעלית יותר בענין האהבה. אמנם, גם ההתבוננות בהפלאת אוא"ס הו"ע של השגה, אלא שבהשגה גופא אין זה באופן של ידיעת החיוב (כמו ההתבוננות דמה רבו ומה גדלו), כי אם באופן של ידיעת השלילה, שגם זה הו"ע של השגה. ולכן גם האהבה היותר נעלית שבאה ע"י ההתבוננות בהפלאת אוא"ס אינה תופסת בעצמותו ית', דלית מחשבה תפיסא בי' כלל.

ד) אמנם

אע"פ שלית מחשבה תפיסא בי' כלל, מ"מ, נתפס איהו ברעותא דלבא. והענין בזה, שרעותא דלבא (רצון הלב) הוא למעלה מאהבה שבאה ע"י התבוננות, דעם היות שגם אהבה הו"ע הרצון, שהרי אהבה היא מלשון אבה, שהו"ע הרצון, ולכן אהבה מביאה את הרצון, או שאהבה באה ע"י הרצון, אבל מ"מ אין זה רעותא דלבא, שענינה הוא רצון עצמי שלמעלה מטו"ד. והמשל לזה הוא מאהבת הבן אל האב (ואהבת האב אל הבן), שזוהי אהבה עצמית שאינה באה ע"י התבוננות כו', ועל ידה נעשית ההתקשרות בעצמות האב דוקא. ואין זה דומה לאהבת אוהב ואהוב, דעם היות שיכול להיות בזה ג"כ תוקף האהבה וההתקשרות, מ"מ, הרי יש איזה סיבות אל האהבה וההתקשרות, אם מפני שמטיב עמו (שזהו הרגש שהדבר הוא טוב לו), או מצד העילוי והמעלה שבו שהוא איש מעולה (שזהו ההרגש שהדבר הוא טוב בעצם), ולכן צ"ל בזה איזה התבוננות והשגת השכל איך שהוא איש הטוב שמטיב עמו, או שיבין בשכלו את הטוב והעילוי במה שהוא מעולה, וכאשר יבין אופן העילוי ה"ה נעשה מקושר אליו ומסור אליו. משא"כ אהבת הבן אל האב אינה מצד ההשפעה שמשפיע לו (כמבואר בספרי מוסר ²¹⁹¹ שכיון שהאב מאכילו ומשקהו צריך לאהוב אותו ולכבדו כו'), או מפני שמכיר במעלת האב, אלא האהבה היא מצד זה שהבן הוא עצם אחד עם האב.

319

וזהו ענין רעותא דלבא, שהיא ההתקשרות העצמית שמצד עצם הנשמה, שעי"ז תופסים בבחי' העצמות, וכהלשון הידוע: עצם נעמט עצם.

ה) והנה

ע"ד מאמר הזהר לית מחשבה תפיסא בי' כלל אבל נתפס איהו ברעותא דלבא, איתא גם בתניא ²¹⁹² שלית מחשבה תפיסא בי' כלל, כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצוותי' אזי היא תפיסא כו'. וענין זה שע"י התומ"צ נעשית התפיסא בי', אף שלית מחשבה תפיסא בי' כלל, הוא (לא מצד השכל, אלא) מצד ענין העצם שיש בתומ"צ, והרי עצם לוקח עצם, כנ"ל.

וזהו

תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שהתכלית והעיקר דחכמה הוא תשובה ומעשים טובים להיות נתפס בזה העצמות ב"ה, כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר הנ"ל ²¹⁹³ בקיצור עכ"פ, ומובן ע"פ המבואר בארוכה יותר במק"א, בד"ה יביאו לבוש מלכות שבתו"א ²¹⁹⁴ , בענין מעלת המצוות לגבי לימוד התורה, שזוהי גם מעלת מעשים טובים (בהקדמת התשובה שעל ידה המעשים הם טובים ²¹⁹⁵ ) לגבי חכמה, ומזה מובן שדוקא ע"י תשובה ומעשים טובים לוקחים את העצם כמו ע"י רעו"ד. ועפ"ז יובן גם מה שפירש רש"י תכלית חכמה, עיקרה של תורה, דלכאורה מה מוסיף בפירושו שחכמה היא תורה, אך הענין הוא, שגם בתורה ישנו ענין העצם, אלא שזהו עיקרה של תורה. וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בהשיחה הידועה דשמח"ת שבתורת שלום ²¹⁹⁶ , שעיקר ענין החכמה הוא ענין הביטול, והיינו, שבחכמה גופא ישנו ציור קומה, שיש בה כמה ענינים, כולל גם ענין ההבנה וההשגה, אבל עיקר ענין החכמה הוא הפשטת כל הציורים שבה, שזהו"ע הביטול, וכפי שמוסיף ומפרש בשיחה הנ"ל ²¹⁹⁷ גם בזשאַרגאָן: איבערגעגעבנקייט. וענין זה הוא עיקרה של תורה, היינו, ענין העצם שבתורה, שעל ידו לוקחים עצמותו ית'. וזהו תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שעיקרה של תורה הוא שעל ידה לוקחים את העצם, כמו ע"י תשובה ומעשים טובים. ועי"ז מגיעים להתגלות העצם שיהי' לעתיד לבוא, כמ"ש ²¹⁹⁸ ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר.