ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, ט"ז מנחם-אב, ה'תשכ"ח

335

בס"ד. ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, ט"ז מנחם-אב, ה'תשכ"ח

(הנחה בלתי מוגה)

נחמו

נחמו עמי יאמר אלקיכם ²¹⁷³ , וצריך להבין מהו כפל הלשון נחמו נחמו. ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר (בעל השמחה והגאולה די"ב תמוז דמיני' אזלינן) במאמרו ד"ה נחמו ²¹⁷⁴ , מ"ש במדרש ²¹⁷⁵ , כתיב נחמו נחמו, למה שני פעמים, רבי אומר, לפי שכל מכות הללו שלקו כפולות היו, שכן ירמי' אומר שבר על שבר נקרא ²¹⁷⁶ , בכה תבכה ²¹⁷⁷ , עיני עיני יורדה מים ²¹⁷⁸ , חטא חטאה ירושלים ²¹⁷⁹ . וכל כך למה, לפי שחטאה בכפליים, שנאמר ²¹⁸⁰ כי שתים רעות עשו עמי, וכיון שחטאה בכפליים לקו בכפליים, שנאמר ²¹⁸¹ כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותי'. ולפי שמצוותי' כפולות, נחמותי' כפולות, שנאמר נחמו נחמו עמי וכו'. ומבאר, דצריך להבין מהו ענין כפל העונש (לקו בכפליים) והנחמה (נחמותי' כפולות), דלכאורה, מאחר שהחטא הוא כפול (חטאה בכפליים), נמצא, שיש רק עונש אחד ונחמה אחת, היינו, שעל כל חטא ישנו רק עונש אחד ואח"כ (ע"י התשובה, באה) נחמה אחת. וגם צריך להבין, מהו הענין דמצוותי' כפולות.

ויש

להוסיף ולהעיר, שהכפל בענין המצוות הוא הסיבה להכפל בענין החטא, ובמילא גם להכפל בענין העונש, כי, כללות ענין החטא והעונש שייך רק לאחרי שישנו ציווי, וע"ד מ"ש ²¹⁸² רק אתכם ידעתי (אהבתי ²¹⁸³ , כמ"ש ²¹⁸⁴ אהבתי אתכם אמר הוי') מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם, ולכן, מצד זה שמצוותי' כפולות, ישנו ענין הכפל גם בהחטא ובהעונש, ולאח"ז גם בהנחמה. ומזה מובן, שע"י ביאור ענין הכפל בנוגע למצוות, יתבאר גם ענין הכפל בנוגע להחטא והעונש והנחמה.

336

ונקודת

הביאור בזה, כפי שמבואר במאמר הנ"ל ²¹⁸⁵ , שהפירוש דמצוות כפולות הוא, שבכל מצוה ישנם ב' ענינים, כיון שע"י המצוה נעשה בירור וזיכוך האדם , וגם בירור וזיכוך העולם . ולכן, העדר העבודה דקיום המצוות הו"ע חטאה בכפליים, שחסרים ב' הענינים, הן זיכוך האדם והן זיכוך העולם. ובמילא גם לקו בכפליים, כי החסרון דב' ענינים הנ"ל הוא עצמו העונש. ומזה מובן, שכאשר מתקנים זאת ע"י התשובה, אזי נעשית נחמה בכפליים.

ב) ויש

להוסיף בביאור ענין הכפל שבמצוות בפרטיות יותר, דהנה, איתא בתניא ²¹⁸⁶ בשם הע"ח ²¹⁸⁷ שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל כו', ולא הוצרכה לירד לעוה"ז להתלבש בגוף ונפש החיונית אלא כדי לתקנם בלבד כו', להעלות נפשו החיונית עם חלקה השייך לה מכללות עוה"ז, ולקשרם ולייחדם באור א"ס ב"ה כו', והרי ענין זה (בירור הגוף ונה"ב וחלקו בעולם) אינו ענין צדדי, אלא ענין עיקרי שיש בו תכלית מצד עצמו, כיון שעי"ז נשלמת הכוונה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים ²¹⁸⁸ . אמנם, ידוע ²¹⁸⁹ שע"י הירידה למטה נעשה עלי' גם בהנשמה עצמה. ואין זה בסתירה להאמור לעיל שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל, כי, מה שאין הנשמה צריכה כלל הרי זה רק ענין של תיקון , והיינו, שלהיותה חלק אלקה ממעל ממש ²¹⁹⁰ , לא שייך בה חסרון ח"ו, ובמילא אינה צריכה תיקון כלל, אבל בנוגע לענין של עלי' , הנה דוקא ע"י ירידת הנשמה למטה נעשה אצלה ענין של עלי', ועד לעלי' שבאין ערוך.

והענין

בזה, דהנה, הנשמה מצד עצמה (קודם ירידתה למטה) שייכת לבחי' לבושין, כמאמר ²¹⁹¹ לבושין תקינת לון דמינייהו פרחין נשמתין כו', אך ע"י ירידתה למטה נעשה אצלה העילוי דלאשתאבא בגופא דמלכא ²¹⁹² , והרי מובן שמעלת גוף המלך היא באין ערוך לגבי לבושי המלך. ועוד זאת, דהנה כתיב ²¹⁹³ חי הוי' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, דקאי על הנשמה קודם ירידתה למטה, שאז השלימות שלה היא בענין העמידה (עמדתי לפניו) שהו"ע הביטול ²¹⁹⁴ . ומ"מ, הרי זה ענין של עמידה בלבד, ולא

337

הילוך. אמנם, ע"י ירידתה למטה נעשית הנשמה בבחי' מהלך ²¹⁹⁵ , כמ"ש ²¹⁹⁶ ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, והיינו, שנעשית בבחי' מהלך אפילו לגבי מעמדה ומצבה בהיותה לפניו (עמדתי לפניו), לפניו דייקא, היינו, למעלה מבחי' הוי' אלקי ישראל, ועד לעילוי שבאין ערוך, כידוע שענין ההילוך הוא באופן של העתקה לגמרי ממדריגתו הקודמת, והו"ע ההליכה שבאין ערוך, או (בלשון הרגיל) הליכה בלי גבול, והיינו, שמגעת לבחי' בכל נפשך, ועד לבחי' בכל מאדך ²¹⁹⁷ .

ועפ"ז

יש לבאר ענין הכפל שבמצוות, שנוסף על הכפל דזיכוך האדם וזיכוך העולם (כנ"ל), ישנו ענין הכפל גם בזיכוך האדם גופא, שיש בזה ב' ענינים: תיקון הגוף ונה"ב, ועליית הנשמה. וכמו"כ ישנו ענין הכפל בזיכוך העולם גופא, שהו"ע עשיית הדירה בתחתונים, כידוע ²¹⁹⁸ שכדי לעשות דירה לו ית' צ"ל תחילה הקדמת נקיון הדירה כו', שהו"ע העבודה דסור מרע ²¹⁹⁹ , ורק לאח"ז יכולה להיות העבודה דעשה טוב27. ויש להוסיף, שענין הכפל שבמצוות הוא גם בהפעולה דקיום המצוות, שצריכה להיות דוקא ע"י נפש האלקית ונפש הבהמית יחדיו (כמבואר בתניא ²²⁰⁰ ), שהרי נפש האלקית מצד עצמה אינה יכולה לפעול בגוף הגשמי, ונפש הבהמית מצד עצמה, כיון שרוח הבהמה היורדת היא למטה ²²⁰¹ , אין ביכלתה לקיים מצוות, ולכן צריך להיות קיום המצוות ע"י שתי הנפשות יחדיו. וזהו ענין הכפל שבקיום המצוות, פעולת הנה"ב (ע"ד בירור וזיכוך העולם), ופעולת נה"א (ע"ד עליית הנשמה) ²²⁰² .

ג) וזהו

גם הפירוש דחטאה בכפליים שנאמר כי שתים רעות עשה עמי, כפי שמביא במאמר הנ"ל מ"ש בהמשך הפסוק: אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים, שמזה מובן, שענין החטא הוא בכפליים בנוגע לכל פרט שיש בהמצוות, והיינו, שחסר הענין החיובי שבהמצוה, שזהו"ע אותי עזבו גו', ונוסף לזה נעשה גם ענין שלילי, שזהו"ע לחצוב להם בארות בארות נשברים גו'. והענין בזה, דהנה כתיב ²²⁰³ ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת

338

המות ואת הרע (וישנו גם הממוצע ביניהם), ולכן, ע"י החטא, שאינו מברר את עצמו ואת העולם לעשות לו דירה בתחתונים, הנה לא זו בלבד שחסר בענין החיים, זיכוך האדם וזיכוך העולם (אותי עזבו גו'), אלא עוד זאת, שנעשה גם ההיפך כו' (לחצוב להם בארות בארות נשברים גו'). ועד"ז בנוגע להנשמה, שלא זו בלבד שחסר אצלה העילוי שהיתה יכול להיות ע"י העבודה בתומ"צ בירידתה למטה, ונשארת במעמדה ומצבה כמו שהיתה קודם ירידתה למטה, אלא עוד זאת, שנעשה אצלה ענין של ירידה, שיש לה שייכות לבארות נשברים אשר לא יכילו המים.

וכמו"כ

הוא הפירוש בהמשך דברי המדרש, וכיון שחטאה בכפליים לקו בכפליים, שהעונש הוא בכפליים בנוגע לכל פרט שבענין החטא. והענין בזה, דהנה ידוע שע"י החטא נעשה ענין הגלות שהו"ע סילוק השכינה, כדאיתא בזהר ²²⁰⁴ שבזמן הגלות קוב"ה סליק לעילא ולעילא, דקוב"ה היינו בחי' ז"א שהוא בחי' סוכ"ע ²²⁰⁵ , ויש עוד פירוש ²²⁰⁶ בקוב"ה, שקדוש שפירושו מובדל הוא בחי' סוכ"ע, וברוך שהוא מלשון המשכה הוא בחי' ממכ"ע, והפירוש דקוב"ה סליק לעילא ולעילא הוא הסילוק דבחי' סוכ"ע והסילוק דבחי' ממכ"ע, וזהו שלקו בכפליים ²²⁰⁷ . וביאור הענין בפרטיות יותר, דהנה, בזמן הגלות כתיב ²²⁰⁸ אותותינו לא ראינו גו', אותותינו הו"ע האותות ומופתים, שזהו אופן ההנהגה שלמעלה מהטבע שמצד בחי' סוכ"ע, ועז"נ לא ראינו, שבזמן הגלות לא רואים את אופן ההנהגה שלמעלה מהטבע. ועוד זאת, שחסר גם באופן ההנהגה שע"פ טבע שמצד בחי' ממכ"ע, כמבואר בקונטרס ומעין ²²⁰⁹ שבזמן הגלות אין נש"י יכולים לקבל מאותו מקום שמשם מקבלים אוה"ע, אף שזוהי הנהגה שע"פ טבע. וזהו שלקו בכפליים, שזהו החסרון הן בבחי' סוכ"ע והן בבחי' ממכ"ע.

ד) ומסיים

בהמאמר, שע"י עבודת התשובה נעשה נחמו נחמו, כסיום דברי המדרש, נחמותי' כפולות שנאמר נחמו נחמו עמי. והענין בזה, דהנה, עבודת התשובה היא באופן דכפליים לתושי' ²²¹⁰ , וכידוע ²²¹¹ שבמ"ת נאמר אנכי פעם אחת ²²¹² , ובתשובה נאמר ב"פ אנכי, כמ"ש ²²¹³ אנכי

339

אנכי הוא מוחה פשעיך. וכפי שהענין הוא בפשטות, שכיון שחטא ופגם ועבר את הדרך, לכן זקוק הוא לגדרים וסייגים מיוחדים כו', וכידוע מ"ש הרב המגיד ²²¹⁴ שמה שאמרו חז"ל ²²¹⁵ אל יאמר אדם אי אפשי כו' אלא אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי, הרי זה רק בנוגע לאופן ההנהגה של צדיקים, אבל בעל תשובה צריך לומר אי אפשי כו'. וכמ"ש הרמב"ם בהלכות דעות ²²¹⁶ (והביאו רבינו הזקן בשולחנו הטהור בסי' קנ"ו ²²¹⁷ ) שהדרך הישרה היא הדרך האמצעית שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה, ומ"מ, אם הי' רחוק לקצה האחד (הבלתי רצוי) ירחיק עצמו לקצה השני כו'. ועוד ענין בהכפל שבעבודת התשובה, שע"י עבודת התשובה שהיא מצד בחי' חי' ויחידה ²²¹⁸ , בכל מאדך, ניתוסף עילוי גם בעבודה שמצד בחי' נר"נ, שהו"ע בכל לבבך ובכל נפשך. והנה, כיון שעבודת התשובה היא באופן דכפליים לתושי', לכן גם ההמשכה שנעשית ע"י עבודת התשובה היא באופן של כפליים, שזהו שבעלי תשובה משכי עלייהו כו' בחילא יתיר ²²¹⁹ , שזהו תוכן הענין דכפליים. וזהו שע"י התשובה נעשה נחמו נחמו, נחמה בכפליים, שפירושו לא רק ב' פעמים ככה, אלא באופן שבאין ערוך. וכל זה נוסף על גודל העילוי דנחמו הא', כמובן גם מהמבואר בהמאמר ²²²⁰ , שנחמו הא' (נחמו סתם, דלא כמו נחמו השני שבו נאמר נחמו עמי) קאי על הניחום דהקב"ה, כדאיתא במדרז"ל ²²²¹ משל למה הדבר דומה למי שנשבו בניו, למי מנחמים, לאו לאביהם (בתמי'), כיוצא בו מי שנשרף ביתו, למי מנחמים לבית או לבעל הבית , ובלשון הגמרא ²²²² החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי כו', מה לו לאב שהגלה את בניו כו', וכיון שהניחום הוא להקב"ה, הרי מובן שהניחום הוא באופן שבאין ערוך.

ה) והנה

ידוע ששורש כל הענינים הוא בתורה, כמאמר ²²²³ אסתכל באורייתא וברא עלמא, ולכן ישנו ענין הכפל גם בתורה, שזהו הכפל שבענין הלוחות, לוחות ראשונות ולוחות אחרונות. והענין בזה, דהנה, לוחות ראשונות ניתנו קודם חטא העגל, ולוחות אחרונות ניתנו לאחרי חטא העגל, והיינו, שלוחות אחרונות באו ע"י עבודת התשובה לאחרי גודל הירידה דחטא העגל שהוא שרש ומקור לכל החטאים ²²²⁴ , ולכן

340

גדלה מעלת לוחות אחרונות על לוחות ראשונות בעילוי שבאין ערוך, כפליים לתושי' ²²²⁵ . ויש להוסיף, שענין הכפל שבלוחות מתבטא גם בכך שע"י לוחות אחרונות ניתוסף עילוי גדול יותר גם בלוחות ראשונות (ע"ד האמור לעיל שע"י עבודת התשובה שמצד חי' יחידה ניתוסף גם בעבודה שמצד בחי' נר"נ), שזהו שגם בפרשת ואתחנן שנאמרה לאחרי חטא העגל מסופר כללות הענין דמ"ת ונתינת לוחות הראשונות כפי שהי' קודם החטא (כבפרשת יתרו) ²²²⁶ , שבזה מרומז העילוי שניתוסף בלוחות הראשונות ע"י לוחות אחרונות.

ו) ועד"ז

י"ל גם בנוגע לבית ראשון ובית שני. דהנה, איתא במדרש ²²²⁷ (בטעם כפל הלשון נחמו נחמו), לפי שכתוב שתי בכיות, בכה תבכה, על בית ראשון ועל בית שני, לכך נחמו נחמו עמי. והקשה על זה בד"ה נחמו עת"ר ²²²⁸ , דמאחר שאומר נחמו על בית ראשון, וידוע שאז הי' גילוי אור נעלה ביותר מבבית שני, לא הול"ל עוד נחמו על בית שני, דיש בכלל מאתיים מנה. ומבאר, שלהבין זה יש להקדים תחילה מארז"ל ²²²⁹ לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, והטעם על זה איתא בפע"ח ²²³⁰ שאז הוא מילוי הלבנה בשלימות, וצריך להבין, והלא בכל ט"ו לחודש הוא מילוי הלבנה, ולמה לא מצינו שיהי' אז יו"ט, לבד מפסח וסוכות שהוא בט"ו, אבל בכל חודש אינו יו"ט בט"ו בו, ולמה דוקא בחמשה עשר באב אז הוא יו"ט. וממה שאומר לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב, משמע, שהוא עוד יו"ט ביותר מבשאר המועדים, דהיינו אפילו מפסח וסוכות, וצריך להבין זה. ומבאר ²²³¹ , שהגם שבכל ט"ו לחודש הוא מילוי הלבנה, מ"מ, לא הי' אז הירידה כ"כ, וממילא העלי' ג"כ אינה עלי' ביותר, משא"כ בט"ו באב, שהירידה (דתשעה באב) היתה ירידה ביותר, לכן העלי' היא ג"כ ביותר, ולכן דוקא בחמשה עשר באב אז הוא יו"ט, וגם הוא גדול מבכל המועדים אפילו מפסח וסוכות [ויש לומר, שהעלי' דחמשה עשר באב היא למעלה גם מיוהכ"פ, שהרי ידוע שהסכך דסוכות נמשך מענן הקטורת דיוהכ"פ ²²³² , וכיון

341

שט"ו באב הוא למעלה מסוכות, הרי הוא גם למעלה מיוהכ"פ ²²³³ ]. ועפ"ז מבאר ²²³⁴ גם בנוגע לבית ראשון ובית שני, שלא הי' מספיק נחמו על בית ראשון, הגם שהי' אז במדריגה עליונה יותר מבבית שני ויש בכלל מאתיים מנה, מ"מ, אז (בחורבן בית ראשון) לא הי' הירידה כ"כ וכו', לכן לא הי' מספיק בנחמו על בית ראשון בלבד, ועז"א נחמו נחמו ב"פ, על בית ראשון ועל בית שני. אמנם, עפ"ז אינו מובן לאידך גיסא, דכיון שדוקא בחורבן בית שני היתה הירידה ביותר, ולכן תהי' גם העלי' ביותר, א"כ, מספיק הענין דנחמו על בית שני, ומהו הצורך בנחמו גם על בית ראשון. אך הביאור בזה, שע"י הנחמה על בית שני ניתוסף עילוי גם בבית ראשון, ע"ד האמור לעיל (ס"ה) שע"י לוחות אחרונות ניתוסף עילוי גם בלוחות ראשונות.

ז) וזהו

נחמו נחמו עמי, כפי שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר48 פירוש הרד"ק שכל אלה הנחמות עתידה לימות המשיח, וכפי שמסיים בהמאמר13, שהנחמה האמיתית תהי' בביאת המשיח בקרוב. והנה, כיון שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו עכשיו ²²³⁵ , הרי ההכנה לזה היא ע"י עבודת התשובה, שזהו גם שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא ²²³⁶ . והענין בזה, דהנה, בביאת המשיח יקויים היעוד והפכתי אבלם לששון ²²³⁷ , ולכן גם ההכנה לזה היא ע"י העבודה דאתהפכא דוקא, שזוהי מעלת עבודת בעלי תשובה לגבי עבודת הצדיקים, שהרי עבודת הצדיקים אינה פועלת ענין של אתהפכא בנוגע לכל הענינים שהם אסורים וקשורים בידי החיצונים, שהעבודה בהם אינה אלא בדרך דחי' דוקא, משא"כ ע"י התשובה הנה זדונות נעשו לו כזכיות ²²³⁸ (ועד לזכיות ממש ²²³⁹ ), כמבואר בתניא ²²⁴⁰ , ולכן ע"י עבודת התשובה שפועלת הפיכת הזדונות לזכיות, נעשה והפכתי אבלם לששון. וזהו גם ענינו של חמשה עשר באב ²²⁴¹ , שבזה מודגשת הפיכת הירידה למטה ביותר שדוקא עי"ז תהי' העלי' למעלה ביותר, כנ"ל מהמבואר בד"ה נחמו עת"ר.

342

ולהעיר

שבמאמר זה יש חידוש לגבי שאר המקומות שבהם נתבאר שכל ירידה היא לצורך עלי', וככל שהירידה היא למטה יותר אזי גם העלי' היא למעלה יותר. דהנה, ענין זה שמצד גודל הירידה למטה ביותר צריכה להיות גם העלי' למעלה ביותר, יכול להיות גם באופן של סדר והדרגה . ולכאורה משמע כן בפסיקתא ²²⁴² , שלאחרי שהקב"ה אומר לנביאים אתם נביאי נחמו את עמי, חוזרים הנביאים ואומרים לפני הקב"ה שכנס"י אינה מקבלת ממנו תנחומין, שנאמר ²²⁴³ עני' סוערה לא נוחמה, ואז חוזר הקב"ה ואומר אנכי אנכי הוא מנחמכם ²²⁴⁴ , כמבואר70 בטעם סדר ההפטרות דשבע דנחמתא (שבאים לאחרי התלתא דפורענותא), ועד שבאים להפטרה דשובה ישראל ששייכת להתשובה דיוהכ"פ. אמנם, ע"פ המבואר במאמר זה שמעלת ט"ו באב היא מצד גודל הירידה דת"ב, מובן, שהעלי' היא באופן שבאין ערוך, בלי סדר והדרגה, שלאחרי גודל הירידה דת"ב באים מיד להעילוי דט"ו באב שהוא יו"ט גדול יותר אפילו מפסח וסוכות.

וכל

זה נעשה ע"י עבודת התשובה, וכהפס"ד ברמב"ם ²²⁴⁵ אין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, מיד דייקא, היינו, ללא מניעות ועיכובים והגבלות דסדר השתלשלות, כשם שכללות ענין התשובה הוא למעלה מהגבלות, שלכן, ע"י הרהור תשובה בלבו נעשה מיד צדיק ²²⁴⁶ , ועד לצדיק גמור ²²⁴⁷ (כגירסת רבינו הזקן בתניא ²²⁴⁸ ), שזהו התואר היותר נעלה. וכאמור שע"י התשובה נעשה קיום היעוד והפכתי אבלם לששון, ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים ²²⁴⁹ , וכדאיתא במדרז"ל ²²⁵⁰ שימים אלו (שעליהם נאמר והפכתי אבלם לששון) יהפכו להיות מועדים היותר גדולים, ואז תהי' הנחמה האמיתית והנחמה הפנימית והנחמה הכללית, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.