י"ב תמוז, ה'תשכ"ח

186

בס"ד. י"ב תמוז, ה'תשכ"ח

(הנחה בלתי מוגה)

כי

מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו ¹²⁰⁹ . הנה פשטות הענין הוא, שכאשר בלעם רצה לומר על בנ"י ענין שאינו ברכה, אזי הי' המענה שלא שייך מציאות כזו, כיון שמראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, כפירוש רש"י, אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שרשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע"י אבות (שנקראו צורים) ואמהות (שנקראו גבעות), והיינו, שלא זו בלבד שאני מסתכל בראשיתם ובתחילת שרשיהם, אלא גם כאשר אני רואה אותם כפי שהם במציאותם, אזי נראה בהם שרשם ומקורם, ולכן לא שייך שיהי' אצלם ענין של היפך הברכה ח"ו. וכן הוא גם בעבודה (ומזה נמשך גם בפשטות הענין), דהנה, עבודת האדם כפי שהיא מצד עצמו, יכול להיות בה עליות וירידות, אבל כאשר העבודה היא מצד שרשו ומקורו (מראש צורים גו'), הן בנוגע לנשמתו, שזהו ראש ועצם הנשמה, בחי' המזל, והן (ועאכו"כ) בנוגע להאבות (והאמהות), שהורישו לבניהם אחריהם את האהבה המסותרת, שכוללת גם את ענין היראה ¹²¹⁰ , והיינו, שהעבודה היא באופן שהאדם מעורר את שרשו ומקורו, ע"י זכרונו, שיומשך בגלוי, הרי כיון שהאהבה היא שרש כל רמ"ח מ"ע וממנה הן נמשכות ובלעדה אין להם קיום אמיתי (כלשון התניא פ"ד, וכידוע הדיוק ¹²¹¹ שקיום אמיתי הו"ע החיות כו'), והיראה היא שרש לשס"ה לא תעשה, אזי העבודה היא באופן דתמים תהי' עם הוי' אלקיך ¹²¹² . וכיון שההנהגה היא באופן דבחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו, הרי בודאי שמתקיים מ"ש ונתתי גשמיכם בעתם, וכל הברכות המנויות בפרשה ¹²¹³ . וכן הוא גם בנוגע למציאות העולם [והיינו, שמהענין דמראש צורים גו' כפי שהוא בנוגע לכללות ישראל ולכל אחד מישראל בעבודתו, נמשך גם בנוגע למציאות העולם, שהיא בשביל ישראל שנקראו ראשית ¹²¹⁴ ], שזהו שדרשו חז"ל (בשמו"ר פ' בא ¹²¹⁵ ) כי מראש צורים אראנו אלו האבות

187

כו', מתחלה הי' המקום מבקש לכונן העולם ולא הי' מוצא עד שעמדו האבות. משל למלך שהי' מבקש לבנות מדינה, גזר וחיפשו מקום לבנות בו המדינה, בא ליתן היסוד, והיו המים עולים מן התהום ולא היו מניחים לעשות את היסוד, שוב בא ליתן את היסוד במקום אחר והיו המים מהפכים, עד שבא במקום אחד ומצא שם צור גדול, אמר, כאן אני קובע את המדינה על הצורים הללו. כך מתחלה כו' הי' האלקים מבקש לכונן עולמים ולא היו הרשעים מניחים כו', כיון שבאו האבות וזכו, אמר הקב"ה על אלו אני מכונן את העולם, שנאמר ¹²¹⁶ כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל, לכך כתיב כי מראש צורים אראנו.

וצריך

להבין מהו הדיוק בלשון המדרש הנ"ל שהאבות נקראים בשם צורים דוקא, והיינו, אפילו לא בשם הרים, כדאיתא במדרש לעיל מיני' ¹²¹⁷ , בזכות אבותם אני גואלם, לכך כתיב ¹²¹⁸ מדלג על ההרים, ואין הרים אלא אבות, ואילו כאן נקראים בשם צורים דוקא. גם צריך להבין ¹²¹⁹ , מהו דיוק הלשון שהי' המקום מבקש לכונן את עולמו, דלכאורה הול"ל שהי' מבקש לברוא את עולמו, שלשון זה מתאים יותר עם המשל למלך שהי' מבקש לבנות מדינה. גם צריך להבין, מהו הענין שלא היו הרשעים מניחים כו' עד שבאו האבות כו', הרי בריאת העולם וקיומו היו עוד קודם שבאו האבות. גם צריך להבין דיוק הלשון כיון שבאו האבות וזכו , והיינו, שבהקדמת הענין נאמר רק עד שעמדו האבות, וכאן מוסיף גם תיבת וזכו.

ב) וביאור

הענין, דהנה, משנת"ל כפי שהוא בישראל, בעבודתם, ובמציאות העולם למטה, הרי זה מפני שנשתלשלו מהן ¹²²⁰ , מהמקור של בנ"י למעלה, שזהו בחי' ז"א (דאצילות), שנקרא ישראל דלעילא (כדאיתא בביאורי הזהר ובאוה"ת להצ"צ על הכתוב ¹²²¹ ). ובאותיות שם הוי' הו"ע אות וא"ו, וזהו הטעם שתכלית השלימות במנין בנ"י הוא מספר ששים ריבוא [וכמארז"ל ¹²²² הרואה אוכלוסי ישראל (חיל גדול של ששים ריבוא) אומר ברוך חכם הרזים], היינו, שכללות ישראל הם ששים ריבוא נשמות פרטיות שהן שרשים כו' ¹²²³ , לפי שבנ"י למטה נמשכים מבחי'

188

ז"א, אות וא"ו, ששה מדות שלמעלה, כפי שכלולים מיו"ד, ויו"ד מיו"ד כו', ה' פעמים, שעולה למספר ששים ריבוא (כמבואר בארוכה בספרי קבלה וחסידות בכ"מ ¹²²⁴ ). והנה, בריאת העולם היא ע"י בחי' ז"א, ששה מדות, וכפי שמדייק בזהר ¹²²⁵ מ"ש ¹²²⁶ ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ, ולא כתיב ב ששת, כי ששת ימים אלו הם ששה מדות עליונות. אמנם, מצד בחי' המדות כשלעצמם נעשה הענין דשבירת הכלים (שזהו בדוגמת מ"ש במדרש הנ"ל שלא היו הרשעים מניחים כו'). והתיקון על זה הוא ע"י הבירור והזיכוך והעלי' כו' שנעשה ע"י בחי' המוחין (מדריגת האבות), כי, ענין השבירה הוא רק בששת המדות (מלבד בחי' המלכות, שבה הי' רק ענין של התבטלות, כמאמר ¹²²⁷ ארעא אתבטלת), משא"כ בבחי' המוחין לא הי' ענין השבירה, שזהו מ"ש ¹²²⁸ ימותו ולא בחכמה (כמבואר בארוכה בספרי קבלה ¹²²⁹ ). וגם על זה נאמר כי מראש צורים אראנו, דהיינו סיפור שבח מעלת הז"א (כלשון הצ"צ ¹²³⁰ ) איך ששרשו גבוה מאד מראש צורים כו', והיינו אור אבא דאצילות, ששם הוא ראשית התהוות המדות.

ג) ויובן

ע"פ ביאור הענין כפי שהוא בהכחות שבנפש האדם. דהנה, ענין המדות שבלב אינו באופן שכאן נמצא כאן הי', אלא יש גם שרש ומקור המדות, שהרי המדות נמשכים מן המוחין, בחי' חו"ב, שנקראו אמות ומקור למדות ¹²³¹ , כיון שע"י חכמה ובינה ויחודם נעשה הולדת המדות. וזהו"ע ראש צורים וגבעות, אבות ואמהות, דהיינו, בחי' החכמה שנקראת אב, ובחי' הבינה שנקראת אם, כמ"ש ¹²³² אם הבנים שמחה. ועז"נ כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, שזהו שבחו של ז"א, בחי' המדות, שכלול בשרשו ומקורו בבחי' המוחין, וגם לאחרי שנתגלו המדות, נמשך ומתלבש בהם שרשם ומקורם בבחי' המוחין להיות ניכר בהם, כפי שמבאר בביאורי הזהר בפרשתנו ¹²³³ ב' ענינים אלו, התכללות המדות במוחין, והתלבשות המוחין בהמדות.

189

והענין

בזה, דהנה, סדר הולדת המדות מן המוחין הוא שתחילה ישנה נקודת ההשכלה, ולאחרי כן, הנה ע"י השהי' והעיכוב וההתבוננות כו' נעשה מנקודת ההשכלה כל בנין השכל באורך ורוחב כו'. והדוגמא לזה מהולדת הולד כפשוטו, שתחילה ישנה טיפת האב, שאינה אלא נקודה בלבד, שבה נכלל כל מציאות הולד ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, אלא שמציאותם שם היא בהעלם וברוחניות בלבד. ולאחרי כן, הנה ע"י שהייתה תשעה חדשים בבטן האם (כהלשון בתניא ¹²³⁴ ) נעשית כל מציאות הולד באופן שנשלמו ונגמרו רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ואפילו שערו וצפרניו. ודוגמתו גם בענין השכל, שבהיותו בנקודת ההשכלה אזי הוא באופן של נקודה כללית, שבה נכללים כל הפרטים שבהשכלה זו (שלכן הנה לאחרי שיתבונן בהנקודה כדבעי אזי יבוא לכל הפרטים שנמצאים בהנקודה), אבל שם הם בהעלם לגמרי (ע"ד התכללות כל האברים בהטיפה). ולאחרי שמתעכב להתבונן בנקודת השכל באופן של הבנה והשגה, אזי נעשה כל האורך ורוחב דבנין השכל בכל פרטיו. והנה, בשלימות ההבנה וההשגה נכללת גם ההטי' לחסד או לגבורה, וכמו בענין שנוגע למעשה, אם להשפיע טוב לזולתו או להיפך, ועד"ז בנוגע להשפעה רוחנית, כמו השפעת השכל, אם להשפיע בריבוי לתלמידו או להיפך, ועד"ז אפילו בענין השכל כמו שהוא לעצמו, שלפעמים יש נטי' להרחיב את השכל שיתפשט ויכלול כמה סוגיות, כמה ענינים וכמה פרטים, או להיפך, שהנטי' היא בקו של גבורה וצמצום, שזהו ענין של חידוש, ואין למדין מחידוש ¹²³⁵ וכיו"ב. וע"ד כללות החילוק בין ב"ש וב"ה, שב"ש מחמירים ואוסרים וב"ה מקילים ומתירים ¹²³⁶ , שזהו מצד נטיית השכל כלפי חסד או כלפי גבורה ¹²³⁷ . והיינו, שנטי' זו ישנה כבר בכללות השכל, עוד קודם שבא לדון באיזה ענין פרטי, ולפי אופן הנטי', לחסד או הפכו, נעשה השקו"ט בשכל בהרחבת הטעמים וההסברות ועד להסך-הכל והפס"ד אם יומשך בגילוי ענין של חסד או הפכו. ובמדריגה זו הנה השכל עצמו הוא כבר בהעלם, שהרי מה שישנו בגילוי (בדיבור או עכ"פ במחשבה) הרי זה רק מסקנת השכל והפס"ד, שזהו"ע המדות, אלא שזהו כפי שהמדות הם עדיין בהמוחין, וראי' לדבר, שהפס"ד לחסד או לגבורה, להשפיע או לא כו', אינו באופן של התרגשות והתפעלות, ועד כדי כך, שיכול לפסוק דין בנוגע לחיים או היפך החיים, ואעפ"כ, עם היותו אדם השלם, הנה

190

בשעת מעשה לא יהי' בתנועה של התפעלות והתרגשות, והיינו, לפי שזהו עדיין בחי' המדות כפי שהם עדיין במוחין, והרי ענין המוחין אינו באופן של התפעלות והתרגשות. ולאחרי כן נמשכים המדות כפי שהם בלב, אם במדת החסד והאהבה שהיא בתנועה של התרחבות, או במדה ההפכית שהיא בתנועה של כיווץ, שאז הרי זה באופן שהענין נוגע לו ומתרגש ומתפעל כו', שזהו ענין הלב שהוא באופן של התרגשות והתפעלות. ונמצא שבענין המדות ישנם ג' אופנים. הא', כפי שהמדות הם בבחי' החכמה, שכלולים בנקודת השכל, כמו כל פרטי ההשכלה שכלולים בנקודת השכל (כמשל התכללות האברים והגידים בהטיפה). הב', כפי שהמדות הם בבחי' הבינה, דהיינו, כאשר כל פרטי השכל הם בהרחבת הביאור והשקו"ט ועד שישנו גם הפס"ד בהתאם להנטי' לחסד או לגבורה, אלא שזהו עדיין מציאות של שכל, שלכן אינו צריך למציאות של זולת, וגם אצלו אין זה ענין שפועל התפעלות והתרגשות. והג', כפי שהמדות הם בגילוי במקומם בלב, שעי"ז נעשית ההשפעה בפועל אל הזולת.

אמנם

כאשר המדות הם במקומם בלב לפעול ההשפעה אל הזולת, הרי כיון שבמדריגה זו יש אחיזה להזולת, אזי יכול להיות שהזולת יסיר אותו מדרך הישר כו' (וכיו"ב בנוגע לעבודת האדם, וכן בנוגע לבחי' ישראל דלעילא). אך עז"נ כי מראש צורים אראנו וגו', היינו, ששבחו של ז"א (בחי' המדות), שגם בהיותו במקומו, נמשך וניכר בו שרשו ומקורו, כפי שהוא בבחי' החכמה, ומצד זה נשללת האפשרות לענין של היפך הברכה ח"ו, ושלילת הענין דיניקת החיצונים (בלשון הקבלה והחסידות).

ד) ובעומק

יותר, הנה שבחו של ז"א בכתוב זה הוא מצד שייכותו לא רק לבחי' החכמה, שזוהי בחי' האבות כפי שנקראים בשם הרים, אלא גם כפי שנקראים בשם צורים, ועד לבחי' ראש צורים. ויובן בהקדם המבואר בכ"מ ¹²³⁸ בענין צור, שכאשר מכים בו יוצאים ממנו ניצוצי אש, שאין זה באופן שהצור יש בו בהעלם מציאות אש, וע"י ההכאה יוצא ניצוץ האש מן ההעלם אל הגילוי, כי אם, שמציאות האש היא בהעלם שאינו במציאות כלל, שלכן, גם כאשר נותנים את הצור במים, לא נעשה שינוי בהצור, ואין זה מונע שיוכלו להוציא ממנו ניצוצי אש ע"י ההכאה. ועפ"ז יובן בנוגע למדרגת האבות כפי שנקראים בשם צורים, דקאי על

191

בחי' החכמה (אב) כפי שהיא במדריגה נעלית ביותר, וכידוע שבענין השכל גופא יש כמה דרגות, יש שכל השייך למדות ויש שכל כפי שהוא לעצמו, ובזה גופא יש שכל הגלוי ושכל הסתום וכו', בעילוי אחר עילוי, ומזה מובן, שראש צורים קאי על המדריגה הכי נעלית בענין השכל, שהו"ע פנימיות החכמה, פנימיות אבא, שהיא פנימיות עתיק ¹²³⁹ . ועוד פירוש בזה ¹²⁴⁰ , שצורים קאי על בחי' הכתר, ובזה גופא יש כמה מדריגות, כדאיתא בספרי קבלה ¹²⁴¹ שצור קאי על הספירות כפי שהם בבחי' כתר כל אחד במקומו, והיינו, שיש כתר דנוקבא, כתר דז"א וכתר דחב"ד, וגם בכללות ספירת הכתר (דכללות האצילות) ישנם ב' מדריגות, אריך ועתיק, ומזה מובן, שראש צורים קאי על המדריגה הכי נעלית בבחי' הכתר, בחי' עתיק. וב' הפירושים הנ"ל (פי' הא', שקאי על פנימיות החכמה, ופי' הב', שקאי על עתיק) מתאימים זל"ז, שהרי פנימיות אבא היא פנימיות עתיק. וזהו כי מראש צורים אראנו גו', ששבחו של ז"א הוא לא רק מצד שרשו ומקורו כפי שנכלל בבחי' החכמה, ששם נמצאים המדות בהעלם רוחני עכ"פ, אלא כפי שהמדות כלולים בבחי' הכתר, עד לבחי' עתיק, וכידוע שז"א בעתיקא אחיד ותליא ¹²⁴² , והיינו, שאמיתת המציאות דבחי' ז"א היא בחי' עתיק, ולכן יכולה להיות המשכת בחי' עתיק בז"א. ועד"ז בנוגע לבחי' ישראל דלעילא (שמשם נמשכו בנ"י למטה), דהנה, ישראל עלו במחשבה ¹²⁴³ , דמחשבה קאי על חכמה ¹²⁴⁴ , כלשון הזהר ¹²⁴⁵ מחשבתא ויובלא כו', ועלו במחשבה היינו הבחי' היותר עליונה במחשבה ¹²⁴⁶ (חכמה), עד לבחי' פנימיות החכמה, וכנ"ל שפנימיות אבא היא פנימיות עתיק, ושם הוא השרש דבחי' ז"א (ישראל דלעילא), כנ"ל שז"א בעתיקא אחיד ותליא.

ה) וביאור

הענין כפי שהוא בעבודת האדם בישראל דלתתא. דהנה, מבואר במ"א בארוכה שעיקר ענין עבודת האדם היא לפעול בהששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ שיהי' בהם הענין דויכולו השמים והארץ וכל צבאם ¹²⁴⁷ (כמארז"ל ¹²⁴⁸ כל המתפלל בערב שבת ואומר

192

ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית), היינו, לפעול בששת ימי החול שיהיו הכנה לשבת, שענינו ויכולו גו', מלשון כליון ומלשון תענוג ¹²⁴⁹ , היינו, להמשיך ולגלות בהם את התענוג דלמעלה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים ¹²⁵⁰ . והנה, כאשר עבודה זו היא רק מצד האהבה והיראה הגלויים שבלב, שעז"נ ¹²⁵¹ לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו, אזי מאהבה דקדושה יכול ליפול לאהבה בעניני הרשות ועד לאהבה דלעו"ז, ועד"ז במדת היראה. והעצה לזה היא שיהיו המדות כלולים בבחי' המוחין, וכמובן גם ממארז"ל ¹²⁵² אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, והיינו, שהרוח שטות גורם לכך שלמרות שישנו השכל דנה"ב מ"מ יכול להיות עובר עבירה, אבל כאשר ענין המוחין הוא בשלימות, אזי לא יתכן שיהי' אדם עובר עבירה. ובפרטיות יותר, הנה בהתכללות המדות בבחי' המוחין ישנו אופן שהמדות כלולים בבחי' הבינה, מגבעות אשורנו, ולמעלה יותר, כפי שהם כלולים בבחי' החכמה, מראש צורים אראנו, כמבואר בתניא ¹²⁵³ שמצד בחי' החכמה שבנפש הנה אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה', בלי שום דעת והתבוננות, כיון שזהו"ע שלמעלה מן השכל והדעת, שזוהי כללות העבודה דבכל מאדך ¹²⁵⁴ (שעם היותה רק מאד שלך ¹²⁵⁵ , הרי זה אצלו ענין של מאד), למעלה ממדידה והגבלה, והו"ע העבודה דמסירת נפש, שפירושה הוא מסירת הרצון ¹²⁵⁶ , שדוגמתה למעלה הו"ע ספירת הכתר. ומבחי' זו (ראש צורים) נמשך בעבודה בפועל, שבאה ע"י הקדמת קבלת עול ומסירת נפש (כמבואר בתניא ¹²⁵⁷ ), וחודרת בכל כחות הנפש, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך46 (כולל גם בכל ממונך ¹²⁵⁸ ), החל מכח הרצון וכח התענוג.

ו) והנה

כמו שהוא בעולם קטן זה האדם ¹²⁵⁹ , כן הוא גם בעולם גדול, שזהו מאמר המדרש מתחלה הי' המקום מבקש לכונן העולם כו', לכונן דייקא ¹²⁶⁰ , דהנה, לאחרי שהיתה הבריאה באופן דבונה על מנת

193

לסתור, שהו"ע עולם התהו, וסותר על מנת לבנות, שהו"ע עולם התיקון ¹²⁶¹ , הרי זה עדיין מציאות של עולם, מלשון העלם ¹²⁶² (והסתר), מצד הסתר הבורא מהנברא, ומובן בפשיטות שלא זו היא תכלית הכוונה, אלא הכוונה היא לגלות אלקות בעולם, עד שהעולם יהי' דירה לו ית', וזהו שהי' המקום מבקש לכונן העולם, היינו, שלאחרי שכבר נתהווה העולם, הנה הרצון העליון הוא שהנהגת העולם תהי' בהתאם לכוונת הבריאה, לעשות לו ית' דירה בתחתונים. אך לא היו הרשעים מניחים כו', והיינו, שכפי שהבריאה היא מצד ששת ימים עשה הוי' כו', ששת המדות, אזי יכולה להיות יניקת החיצונים כו' (וכמו בעבודת האדם כאשר היא מצד המדות שבהתגלות לבו בלבד, כנ"ל). וממשיך במדרש במשל המלך שבא במקום אחד ומצא שם צור גדול, אמר, כאן אני קובע את המדינה על הצורים הללו, ובנמשל הרי זה מה שבאו האבות וזכו, זכו דייקא, שמורה על הענין דעבודת התחתון, שנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית ע"י אמירת ויכולו בע"ש, שפועל להיות ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, שהו"ע הכליון והתענוג (כנ"ל ס"ה). ואז אמר הקב"ה על אלו אני מכונן את העולם, שנאמר כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל, ומסיים במדרש, לכך כתיב כי מראש צורים אראנו, והיינו, שגם בעולם שנתהווה מבחי' המדות, ממשיכים מבחי' המוחין, ועד למדריגה היותר עליונה בבחי' החכמה, פנימיות החכמה (שהיא פנימיות עתיק), או כהפירוש השני, שהיינו הך ¹²⁶³ , שקאי על המדריגה היותר עליונה בבחי' כתר עילאה, עתיק שבכתר.

וזהו

גם הענין דמראש צורים אראנו גו' כפי שהוא בפשטות הכתובים בנוגע לדברי בלעם (כנ"ל ס"א). דהנה, בלעם הוא הלעו"ז דמשה, כדרשת רז"ל ¹²⁶⁴ על הפסוק ¹²⁶⁵ ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אבל באומות העולם קם ומנהו בלעם. ולכן, כדי לשלול את הקס"ד של בלעם, צריך להמשיך ממדריגה שהיא למעלה גם ממדריגתו של משה, שענינו בחי' החכמה ¹²⁶⁶ , וזהו כי מראש צורים אראנו גו', שזוהי ההמשכה מבחי' ראש צורים, שהיא המדריגה היותר עליונה שבחכמה וכתר, פנימיות אבא ופנימיות עתיק. ולאחרי שישנה ההמשכה מבחי' ראש צורים, הנה גם במדריגות שלמטה מזה שבהם יש נתינת מקום למציאותו של בלעם,

194

נמשכים רק ברכות, כמ"ש ¹²⁶⁷ הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה. וע"ד החידוש דמ"ת (שהתחלתו כאשר באו האבות וזכו) שמתחיל באל"ף, שעי"ז הנה גם המשכתו בעולם היא באופן של ברכה, אף שהעולם מצד עצמו לא הי' יכול להתחיל באל"ף, כיון שהי' יכול להיות באופן של היפך ברכה, כמבואר במ"א בארוכה ¹²⁶⁸ .

ז) ויש

לקשר זה עם הקאַפּיטל תהלים של בעל השמחה והגאולה ¹²⁶⁹ , קאַפּיטל פ"ט, שהתחלתו משכיל לאיתן האזרחי. והענין בזה, כידוע המאמר של רבינו הזקן בזה (שנדפס בקונטרס לימוד החסידות ¹²⁷⁰ של בעל הגאולה, ונתבאר בארוכה בכמה ממאמריו ¹²⁷¹ ), שמשכיל הוא למעלה מהשכל, היינו, המקור הממציא ומגלה את השכל, וקאי על בחי' חכמה סתימאה ¹²⁷² , פנימיות החכמה, או ספירת הכתר, שבחינה זו תתגלה לעתיד לבוא, שזהו גם האזרחי, אזרח לשון עתיד, שעתיד להזריח בכאו"א מישראל, וזהו גם איתן, שהרי אותיות איתן משמשות לעתיד לבוא ¹²⁷³ . ופירוש משכיל לאיתן, שבחי' משכיל ישנה אצל איתן, דאיתן יש בו ג' פירושים, איתן לשון ישן, ואיתן לשון חזק, ואיתן לשון קשה (האַרט), שאינו סובל שינויים כו', וקאי על התוקף דעצם הנשמה, והוא בחי' אות יו"ד וקוצו של יו"ד שבנפש (כמבואר בלקו"ת פ' ראה ובכ"מ בענין שם הוי' שבכל אחד מישראל). וזהו גם בחי' ראש צורים, כמ"ש הרד"ק ¹²⁷⁴ בפירוש תיבת צור, שזהו ע"ד איתן מושבך. ובחי' זו נמשכת (באופן של הרחבה) בכל כחות הנפש ועד למחשבה דיבור ומעשה, וכסיום המאמר של רבינו הזקן, שע"י כח המשכיל הוא האזרחי, שמזריח לכל הכחות והחושים.

וזוהי

שלימות העבודה שממשיכה ברכות הוי' בכל המצטרך לו, לעבוד עבודתו מתוך הרחבה, ולהתברך בבני חיי ומזוני רויחי, ועד לאופן של נסים גלויים למעלה מן הטבע שנמשכים למטה מעשרה טפחים, כפי

195

שהי' בימי הגאולה האלו אצל נשיא בישראל, ובתר רישא גופא אזיל ¹²⁷⁵ , להמשיך לכל ההולכים באורחותיו, ועד לכל אשר בשם ישראל יכונה ¹²⁷⁶ (כהדיוק הידוע בזה שנתבאר בכ"מ ¹²⁷⁷ ), ובאופן שגאולה זו מביאה גם להגאולה הכללית של כל בנ"י, בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.