אחרון של פסח, ה'תשכ"ח

265

בס"ד. אחרון של פסח, ה'תשכ"ח

(הנחה בלתי מוגה)

כימי

צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ¹⁷⁸⁹ . הנה ידוע שיש בזה ב' פירושים, פירוש הא', שבגאולה העתידה יהיו אותם הנפלאות שהיו ביצי"מ, כדאיתא בזהר ¹⁷⁹⁰ כל אתין ונסין וגבוראן דעבד קוב"ה במצרים יעביד לון לישראל, כמד"א כימי צאתך מארמ"צ אראנו נפלאות. ופירוש הב', שבגאולה העתידה יהיו נפלאות גם לגבי הנפלאות שהיו ביצי"מ, וכוונת הכתוב כימי צאתך מארמ"צ אראנו נפלאות היא, שכשם שביצי"מ היו נפלאות לגבי הזמן שקודם יצי"מ, כך גם בגאולה העתידה יהיו נפלאות לגבי כל הזמנים שלפנ"ז, כולל גם לגבי הנפלאות שהיו ביצי"מ ¹⁷⁹¹ . ובכל אופן, לפי ב' הפירושים, למדים הענינים דלעתיד לבוא ממה שנתפרש בנוגע לימי צאתך מארץ מצרים, שמזה מובן, שהגאולה העתידה והגאולה ממצרים שייכים זל"ז והם בסוג אחד.

ב) והנה

אחד הענינים העיקרים שהיו ביצי"מ הוא הרכוש גדול, כמ"ש ¹⁷⁹² ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ולכן נצטוו קודם יצי"מ וישאלו גו' כלי כסף וכלי זהב ¹⁷⁹³ , שלא יאמר אותו צדיק כו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם ¹⁷⁹⁴ . והיינו, שאע"פ שבנ"י היו מוותרים על הרכוש גדול בגלל גודל תשוקתם לצאת כבר ממצרים, כדאיתא בגמרא ¹⁷⁹⁵ אמרו לו (ישראל למשה) ולואי שנצא בעצמנו, משל לאדם שהי' חבוש בבית האסורים והיו אומרים לו בני אדם מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם, בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום, מ"מ, הי' הציווי וישאלו וגו', כדי שתהי' היציאה ברכוש גדול, שמזה מובן שהרכוש גדול הוא ענין עיקרי ביצי"מ. ויתירה מזה מצינו בקריעת ים סוף (שאז הי' סיום הגאולה ממצרים, שהרי עד שטבעו המצרים בים הי' עדיין המורא דבנ"י מפני פרעה וחילו ¹⁷⁹⁶ ), כמארז"ל ¹⁷⁹⁷ גדולה היתה ביזת הים מביזת

266

מצרים, שנאמר ¹⁷⁹⁸ תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף, היינו, שביזת מצרים נקראת נקודות הכסף (נקודות בלבד ורק מכסף) לגבי ביזת הים שנקראת תורי זהב (תכשיט, ומזהב דוקא), וכל זה נכלל בהפלאת הגאולה ממצרים. וכמו"כ יהי' גם בגאולה העתידה, כפי שמצינו בנבואת ישעי' ע"ד הרכוש גדול שיהי' בגאולה העתידה ¹⁷⁹⁹ , וכמובן גם ממ"ש הרמב"ם ¹⁸⁰⁰ שלעת"ל הטובה תהי' מושפעת הרבה וכו'. וע"פ משנת"ל שעניני הגאולה העתידה יהיו באופן של נפלאות גם לגבי הנפלאות דיצי"מ, מובן, שהרכוש גדול דלעת"ל יהי' גדול הרבה יותר מהרכוש גדול שהי' ביצי"מ. וכמובן גם ממ"ש הרמב"ם12 שלעת"ל יהיו כל המעדנים מצויין כעפר. וכן מובן ממה שאמרו רז"ל ¹⁸⁰¹ שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת נתגלתה כו' ואחת נתגלתה כו' ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא, והיינו, שלעת"ל יתגלה גם מטמון הג', שהוא נעלה יותר באין ערוך לגבי ב' מטמוניות הקודמים, דכיון שב' המטמוניות נתגלו בזמן הזה, ומטמון הג' גנוז לעת"ל, הרי מובן, שג' המטמוניות אינם שלישים שוין, אלא מטמון הג' הוא נעלה הרבה יותר באין ערוך לגבי ב' מטמוניות הקודמים, שלכן לא נתגלה עכשיו, כי אין העולם כדאי להשתמש בו. וכיון שאין ענין יוצא מידי פשוטו, הרי מובן, שהכוונה בהמטמון הגנוז לצדיקים לעת"ל היא גם למטמון של כסף וזהב בגשמיות כפשוטו, וכמובן גם מפסק הרמב"ם הנ"ל. ומזה מובן גודל הפלאת הרכוש גדול שיהי' לעת"ל.

ג) ולכאורה

אינו מובן, הרי לעת"ל תהי' השתוקקות לענין החכמה כו', וכמבואר ברמב"ם12 שלא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ותהי' הבנה והשגה באלקות, כמ"ש ¹⁸⁰² כי מלאה הארץ דעה את הוי' וגו', ויהיו אז גילויים הכי נעלים, וכמ"ש ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו ¹⁸⁰³ , אשפוך רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם ¹⁸⁰⁴ , ובפרט ע"פ המבואר בקבלה ונתפרש בחסידות חב"ד גודל מעלת הגילויים דלעתיד לבוא. וא"כ, איזה תפיסת מקום תהי' להענין שכל המעדנים יהיו מצויין כעפר. וכמו"כ אינו מובן התפיסת מקום דהרכוש גדול שביצי"מ, דהנה, גם בהיותם במעמד ומצב שקודם מתן תורה, הרי נוסף לכך שכיון שיצאו מעבדות לחירות, לא הי' אצלם תפיסת מקום להרכוש גדול, וכנ"ל

267

שאמרו שהם מוותרים על הרכוש גדול כו', הנה עוד זאת, כיון שגם לפני מ"ת עסקו בתורה, כמארז"ל ¹⁸⁰⁵ מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם היו במצרים ישיבה עמהם וכו', וכמ"ש ¹⁸⁰⁶ ואת יהודה שלח לפניו וגו', ובפרט שבט לוי שלא נשתעבדו ¹⁸⁰⁷ , שאצלם היתה ההתעסקות בתורה ביותר, ועליהם נאמר ¹⁸⁰⁸ יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, הנה מצד זה לא הי' צריך להיות אצלם תפיסת מקום להרכוש גדול. ובפרט שהי' זה לאחרי הגילויים היותר נעלים שהיו ביצי"מ, כמאמר ¹⁸⁰⁹ ובמורא גדול ¹⁸¹⁰ זה גילוי שכינה, ועד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו ¹⁸¹¹ , וכביאור כ"ק אדמו"ר נ"ע ¹⁸¹² דקאי על הגילוי דבחי' מלכות ות"ת דא"ס, וגילוי זה הי' באופן שפעל מורא גדול גם בהגוף הגשמי, וא"כ איזה ערך ותפיסת מקום יש להרכוש גדול. ועאכו"כ בנוגע לגאולה העתידה, שאז יהיו גילויים נעלים עוד יותר (כנ"ל), וכמובן גם ממ"ש בזהר ¹⁸¹³ עה"פ ¹⁸¹⁴ בשנת שש מאות לחיי נח גו' נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו, כד יהא קריב ליומי משיחא אפילו רביי דעלמא זמינין לאשכחא טמירין דחכמתא כו', והיינו, שעוד לפני הגאולה תהי' ההכנה מעין השכר שבזמן הגאולה, וכיון שבזמן הגאולה כתיב ¹⁸¹⁵ ולא ילמדו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, לכן תהי' גם ההכנה לזה באופן שגם הקטנים ירבו בחכמה כו'. ולאחרי כל זה מדגישים בהפלאת הגאולה גם את הענין דרכוש גדול, אף שאין זה בערך כלל לגבי הגילויים העליונים. וגם לפי הביאור שהרכוש גדול הו"ע בירור הניצוצות שבדברים הגשמיים ¹⁸¹⁶ , הרי מצד זה נוגע רק הניצוץ האלקי שבדבר הגשמי, ולא הדבר הגשמי עצמו, וא"כ, עדיין צריך להבין מהו הענין והכוונה בהרכוש גדול גופא.

ד) ועד"ז

צריך להבין בענין תכלית שלימות השכר בעוה"ב, דהנה, ידוע דעת הרמב"ם ¹⁸¹⁷ שהעולם הבא אין בו גוף וגוי' אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כו', וזהו השכר שאין שכר למעלה ממנו

268

והטובה שאין אחרי' טובה כו', והיינו, שתכלית ועיקר השכר דעוה"ב הוא בג"ע, לנשמות ללא גופים דוקא, ואילו עולם התחי', נשמות בגופים, יהי' רק לפי שעה, ואינו אמיתית ענין השכר. והרמב"ן ¹⁸¹⁸ חולק עליו, וס"ל שעיקר ותכלית השכר דעוה"ב יהי' בעולם התחי' לנשמות בגופים דוקא, שאז תהי' הסעודה דלויתן ושור הבר ¹⁸¹⁹ באופן של אכילה גשמית. והפס"ד של רבינו הזקן בתורת החסידות ¹⁸²⁰ הוא כדעת הרמב"ן, שעיקר השכר יהי' בעולם התחי' דוקא, ולכן גם האבות ומשה רבינו שנמצאים בג"ע יותר מג' אלפים שנה, יקומו בתחה"מ, ואז יהי' להם תכלית שלימות השכר. ולכאורה אינו מובן, שהרי ירידת הנשמה בגוף היא ירידה גדולה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ¹⁸²¹ , ואיזה מעלה יש בגוף הגשמי, שלכן יהי' תכלית שלימות השכר לנשמה כמו שהיא מלובשת בגוף גשמי דוקא.

ה) ויובן

כל זה בהקדם ביאור ענין אורות וכלים, שדוגמתם הו"ע נשמה וגוף. דהנה ידוע ¹⁸²² שענין האור הוא ביטול ואין. ובפרטיות יש בזה ג' ענינים. הא', שענין האור הוא גילוי (כמ"ש ¹⁸²³ ויקרא אלקים לאור יום), והגילוי שלו הוא ע"י היותו בדביקות ניכרת במקורו, שלכן הוא מעין המאור, וכיון שהמאור הוא בלתי מציאות נמצא, לכן גם האור הוא אין, להיותו מעין העצם. ענין הב', דכיון שהאור הוא בדביקות ניכרת במקורו, הרי הוא מרגיש את המאור, ומצד הרגש מקורו הרי הוא מתבטל עד שנעשה בבחי' אין. וענין הג', דכיון שכל דבר נמשך לשרשו ומקורו, לכן רצונו של האור (כיון שמרגיש את מקורו) ליכלל במקורו ושרשו, והיינו, דאע"פ שכאשר יוכלל במקורו אזי יתבטל ממציאותו הראשון, מ"מ תשוקתו הוא ליכלל כו' (כמבואר בתניא ¹⁸²⁴ ), ומצד תשוקה זו הרי הוא מתבטל ממציאותו לגמרי, היינו, גם מהמציאות דאור שמציאותו הוא אין, כנ"ל. והענין בזה, דהנה, ידועה תורת הבעש"ט ¹⁸²⁵ שבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא כולו, ובזה מבאר מ"ש ¹⁸²⁶ שרפים עומדים ממעל

269

לו, דלכאורה איך שייך שיהיו עומדים ממעל לשכינה, אך הענין הוא, דכיון שרצון ותשוקת השרפים הוא ליכלל באוא"ס שלמעלה מבחי' שכינה, לכן עומדים הם עצמם ממעל לו, כי במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא כולו. וכן מובן גם בפשטות, שהרי הרצון מושל ושולט על כל הכחות, ולכן כשרוצה באיזה דבר, אזי הרצון נוטל עמו (נעמט מיט זיך מיט) את כל הכחות אל הדבר שבו הוא רוצה, עד שנמצא שם הוא כולו, שכל מציאותו נכללת בהדבר שרוצה, והיינו שמתבטל מכל מציאותו, גם ממציאות הרצון, ולא נשאר רק (הרגש) הדבר שהוא רוצה. ומזה מובן מעלת ביטול האור מצד הרצון והתשוקה להכלל במקורו, שעי"ז מתבטל גם מהמציאות דאור שענינו הוא אין.

ו) ובפרטיות

יותר הנה ג' ענינים הנ"ל בביטול האור הם בג' מדריגות שונות. והענין בזה, דהנה ידוע שבאורות יש בכללות ג' מדריגות, אורות המתלבשים בכלים, אורות שלמעלה מהתלבשות בכלים אבל הם בגדר התלבשות בכלים, ואורות שלמעלה מגדר התלבשות בכלים. והנה, ענין הא' בביטול האור, שהביטול הוא מצד ענין הגילוי שבו (דכיון שהגילוי הוא ע"י היותו בדביקות ניכרת במקורו ומעין מקורו, לכן הוא אין, כנ"ל), הרי זה בבחי' האורות המתלבשים בכלים, כי ענין הגילוי שבאור הוא בעיקר ע"י התלבשותו בכלים, וכידוע שעיקר האור והגילוי שבאור, שהוא מאיר ומתגלה, הרי זה דרך הכלים. וענין הב' בביטול האור, שהביטול הוא מצד הרגש מקורו, הרי זה בבחי' האורות שלמעלה מהתלבשות בכלים, כי, ההוספה בענין הביטול שמצד הרגש מקורו על הביטול שמצד ענין הגילוי שבו, הוא, שמצד הרגש מקורו מתבטל גם מענין האור והגילוי, דכיון שמרגיש את מקורו, הרי אי אפשר שיאיר, וכידוע פסק ההלכה ¹⁸²⁷ שאי אפשר שיהיו ב' מחשבות בבת אחת, ולכן כשהאור (חושב ו)מרגיש את מקורו, אזי אי אפשר שיורגש ענין האור והגילוי שבו, ובמילא מתבטל הוא מענין ההתלבשות בכלים שעל ידם הוא מאיר ומתגלה, והיינו, דעם היות שהאור מצד עצמו הוא בגדר התלבשות בכלים, מ"מ, מצד הרגש מקורו, נעשה למעלה מענין התלבשות כו'. וענין הג' בביטול האור, שהביטול הוא מצד רצונו ליכלל במקורו, הרי זה בבחי' עצם ופנימיות האור שלמעלה מגדר התלבשות, כי, מצד רצונו ליכלל במקורו, מתבטל הוא ממציאותו לגמרי, וכנ"ל שכל ענינו הוא רק הדבר שהוא רוצה.

270

והנה

ג' מדריגות הנ"ל בענין הספירות הם בינה חכמה וכתר, כידוע שהתחלת הכלים הוא בבינה, משא"כ החכמה היא בחי' חיוהי ¹⁸²⁸ , שהו"ע האור שלמעלה מהכלים, אבל אעפ"כ גם אור החכמה הוא בגדר התלבשות, וכידוע הטעם שהחכמה נקראת בשם ראשית ¹⁸²⁹ , לפי שיש לה שייכות להספירות שלמטה ממנה, שהיא ראשית אליהם ¹⁸³⁰ . אמנם הביטול שמצד הרצון ליכלל במקורו, שהוא בבחי' האור שאינו בגדר התלבשות, הוא בבחי' הכתר (שנקרא רצון).

ז) אמנם

הכלים הם בבחי' מציאות, מדידה והגבלה, שזהו היפך ענין הביטול ואין שבאורות, והיינו לפי שהכלים הם בבחי' דביקות בלתי ניכרת, ואין בהם הרגש מקורם, ועאכו"כ שאין בהם הרצון להתעלות וליכלל במקורם, ואדרבה, הכלים הם בטבע הירידה למטה כו'. ומכל זה מובן גודל ההפכיות דאורות וכלים, שהם ב' הפכים בתכלית.

ומ"מ

ישנו ענין התלבשות האורות בכלים ¹⁸³¹ , ועד ששלימות האורות היא ע"י התלבשותם בכלים דוקא, וכנ"ל שדוקא ע"י הכלים נעשה אור המאיר, והיינו, שהתלבשות האורות בכלים היא באופן של התלבשות פנימית, שהאור מאיר בגילוי בהכלי, והכלי סובל ומקבל את האור ומתאחד עמו. וכמו בהתלבשות הנשמה בגוף, שאופן ההתלבשות הוא שהנשמה והגוף נעשים לדבר אחד, שאז נקרא בשם אדם ¹⁸³² , כמ"ש ¹⁸³³ ויקרא את שמם אדם, שתואר זה קאי על הנשמה והגוף יחדיו דוקא. וכמו שאנו רואים בהתלבשות פרטי הכחות באברי הגוף, שהכחות באים לפי מזג חומר אברי הגוף שמתלבשים בהם, כמו כח הראי', שתלוי במזג חומר העין, ועד שגם הענין דטוב עין ¹⁸³⁴ (שמצד החסד) והפכו (שמצד הגבורה) תלוי במזיגת חומר העין הגשמי אם הוא בריבוי דמים (שנקרא אדמוני ¹⁸³⁵ , בחי' גבורה) או במיעוט דמים כו'. ועד"ז הוא גם בראיית עין השכל, שתלוי באופן מזיגת והרכבת חומר המוח, כידוע שתלת מוחין חב"ד שבתלת חללין דגולגלתא, הנה מוח החכמה הוא קר ולח ומוח הבינה

271

הוא חם ויבש כו' ¹⁸³⁶ , ובאופן מזיגת והרכבת חומר כלי המוח תלוי' נטיית השכל לחסד או לגבורה וכו' (בדוגמת החילוק דטוב עין והפכו שתלוי במזיגת חומר העין). ואף שנטיית השכל לחסד או לגבורה תלוי' בשורש הנשמות, כמבואר בזהר ¹⁸³⁷ בענין החילוק בין ב"ש וב"ה, שזהו לפי ששרש נשמות ב"ש הוא מבחי' הגבורות, ושרש נשמות ב"ה הוא מבחי' חסדים, ולפי אופן בנין הצורה (אם שרש נשמתו היא מבחי' החסד או מבחי' הגבורה) נעשה גם בנין החומר באופן כזה, הנה זהו רק בכללות הבנין דחומר וצורה כו', אבל פרטי אופני התגלות הצורה הם כפי טבע ומזג חומר כלי המוח. וזהו גם עיקר החילוק בין השכל דקטן להשכל דגדול, שהוא לפי אופן כלי המוח, שהגדול כלי המוחין שלו הם בהתרחבות ¹⁸³⁸ , ועוד זאת, שמצד ריבוי ההשכלות שהשכיל נעשו קמטים (קנייטשן) בחומר המוח ¹⁸³⁹ , משא"כ הקטן שכלי המוח שלו אינם בהתרחבות וכו'. ומכל זה מובן, שהתלבשות הכחות באברים היא לא רק באופן שיש שייכות ביניהם, אלא שהאבר מקבל את הכח ועד שפועל שינוי בהכח, שמתגלה ופועל לפי אופן מזיגת האבר דוקא. וענין זה הוא עוד יותר מכמו אור השמש המאיר ע"י זכוכית שנראה גוון האור כפי גוון הזכוכית, שהרי הגילוי הוא רק מצד האור, ופעולת הזכוכית אינה אלא שנראה האור בגוון זה ¹⁸⁴⁰ , אבל התלבשות הכחות באברים היא באופן שהמשכת וגילוי הכחות הם ע"י האברים, והיינו, שהאברים הם לא רק כלים להכחות, אלא שהם גם ממשיכים ומגלים אותם, וכאשר יש חסרון בהאבר אזי נעשה חסרון גם בהכח שאינו יכול להתגלות, ולכן התגלות הכחות היא לפי אופן מזיגת האברים. ומכל זה מובן גם בענין אורות וכלים, שהם מתאחדים זה עם זה בתכלית ועד שנעשים דבר אחד, שלכן הכלי סובל ומקבל את האור, ואופן התגלות האור הוא כפי אופן הכלי.

ח) אך

עדיין צריך להבין, הרי האורות והכלים הם ב' הפכים בתכלית כנ"ל, ואיך אפשר שיתאחדו. דהנה, בשלמא מה שהכלי סובל ומקבל את האור, אפשר לבאר, שזהו לפי שהכלי רואה בגלוי את מעלת האור שלמעלה ממנו, ולכן, אע"פ שטבעו לירד למטה, הרי הוא משתוקק לקבל את האור כו'. אבל האור, איך אפשר שירד ויתלבש בכלים. ובפרט

272

ע"פ הידוע שכל השפעה אמיתית היא ברצון דוקא, וא"כ, איך שייך לומר באור שרצונו לירד למטה, הרי זה היפך טבעו, דטבע האור לעלות למעלה כו'. וכמו"כ חסר עדיין ביאור במה שהכלי סובל ומקבל את האור, דאף שנת"ל שזהו לפי שהכלי מרגיש בגלוי ענין שלמעלה ממנו, מ"מ אינו מובן כיצד נעשה בפועל דבר שהוא היפך ענינו. אך הענין הוא, שחיבור זה נעשה ע"י הממוצע שביניהם, שכלול מב' ההפכים שלהם, ועי"ז יוכלו להתחבר יחד, והיינו, שהאור והכלי מחליפים טבעם ועושים כל א' פעולת זולתם ההפכי דוקא, שהאור מרגיש מעלת הכלי, כידוע ששרש הכלים הוא למעלה משרש האור ¹⁸⁴¹ , ועי"ז נפעל בהאור הרצון לירד למטה, ועד"ז בהכלי, שמרגיש ענין האור, ועי"ז נעשה בו הרצון לעלות כו'. וכל זה הוא ע"י הממוצע שביניהם שמחברם באופן שיהיו (לא רק כדבר המונח בתוך כלי, אלא) דבר אחד ממש, כמו נשמה וגוף. ועפ"ז מובן, שככל שישנו יותר גילוי אור שייך יותר ענין ההתלבשות בכלים, דכיון שהאור מרגיש מעלת הכלי, הרי זה פועל בו תנועה של התלבשות בהכלי, אף שזהו היפך טבעו. וכמו"כ הוא גם בענין הכלים כו' ¹⁸⁴² .

ט) ועפ"ז

מובן גם בענין ירידת הנשמה בגוף, שזהו לפי ששורש הגוף הוא למעלה משורש הנשמה (אלא שגילוי שורש הגוף הוא דוקא ע"י הנשמה) ¹⁸⁴³ , ולכן ניתנו התומ"צ לנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף דוקא, וע"י כללות העבודה למטה בהגוף באופן של אתכפיא ואתהפכא נעשה הענין דאותי אתם לוקחים ¹⁸⁴⁴ . ולכן הנה גם תכלית שלימות השכר היא באופן כזה – לנשמה בגוף דוקא, היינו, להגוף, ששרשו למעלה משרש הנשמה, ולהנשמה, שהיא המגלה מעלת שורש הגוף. והנה, כשם שישנה עבודת הנשמה בגוף, כמו"כ ישנה גם העבודה בחלקו בעולם, שזהו הטעם שהתורה חסה על ממונם של ישראל ¹⁸⁴⁵ , להיותו של ישראל, היינו, שנוגע לעבודתו כו'. ולכן, בגאולה האמיתית והשלימה יצטרך להיות הענין דרכוש גדול, וכמו שהי' ביצי"מ, כמ"ש ¹⁸⁴⁶ ונצלתם את מצרים, כמאמר רז"ל ¹⁸⁴⁷ שעשאוה כמצודה שאין בה דגים – עלמא דאתכסיא, וכמצולה

273

שאין בה דגן – עלמא דאתגלייא ¹⁸⁴⁸ , ובאופן שלא נשאר בהם עד אחד ¹⁸⁴⁹ , עד שיש איסור שלא תוסיפון לראותם עוד עד עולם ¹⁸⁵⁰ , לפי שכבר הוציאו משם את כל הניצוצי קדושה ¹⁸⁵¹ , וכמו"כ יהי' לעת"ל, שתהי' עלי' מחיל אל חיל בכל ניצוצי הקדושה שבהגוף והכלי, כולל כל צרכי הגוף, עד שיהיו כל המעדנים מצויין כעפר, כי, בלאו הכי חסר בהגאולה עצמה. וכנ"ל שכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות לעת"ל, בריבוי ההשפעה מתוך הרחבה, בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.