י"ט כסלו, ה'תשכ"ח

304

בס"ד. י"ט כסלו, ה'תשכ"ח

(הנחה בלתי מוגה)

פדה

בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי ²¹³⁴ , ואיתא על זה בגמרא ²¹³⁵ , אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם, וכפי שמפרש רש"י, פדה בשלום נפשי, זה שעסק בדברי שלום, דהיינו תורה, דכתיב ²¹³⁶ וכל נתיבותי' שלום, וכן גמילות חסדים נמי שלום הוא, שמתוך שגומל חסד כו' בא לידי אחוה ושלום. וכן מתפלל עם הציבור, שזהו מ"ש ברבים היו עמדי, שהתפללו עמי ²¹³⁷ .

והענין

בזה, דהנה, הפירוש הפשוט בכתוב הוא שפדה בשלום נפשי בגלל שברבים היו עמדי, שזהו מ"ש כי ברבים גו', דתיבת כי היינו נתינת טעם, וכמ"ש אדמו"ר האמצעי ²¹³⁸ שזהו נתינת טעם גדול על תחלת דבריו שאמר פדה בשלום נפשי, ומפרש ואזיל מפני מה פדה בשלום ולא במלחמה, כי ברבים גו'. וענין זה מובן ע"פ דברי הירושלמי ²¹³⁹ בפירוש ברבים היו עמדי, שגם אנשי אבשלום היו מתפללים לנצחונו של דוד, והרי מטעם זה לא הוצרך להלחם עמהם, אלא פדה בשלום נפשי. וזהו גם מה שהטעם הוא מעין הענין המסובב על ידו, כי, הענין דברבים היו עמדי מורה על השלום והקירוב בין אנשי אבשלום לדוד, ולכן עי"ז פדה בשלום נפשי. ומזה מובן גם בנוגע לדרשת רז"ל שפדה בשלום קאי על הפדי' מן הגלות (פדאני לי ולבני מבין אומות העולם), ע"י העסק בתורה ובגמ"ח ותפלה עם הציבור, דכיון שענין הגלות (ובפרט בחורבן בית שני, שעל זה אמרו רז"ל ²¹⁴⁰ אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם) בא מצד שנאת חנם, הנה כדי שתהי' הפדי' מן הגלות, צריך לבטל את סיבת הגלות (שנאת חנם), שזהו"ע ברבים היו עמדי. וזהו ענין העסק בתורה ובגמ"ח ותפלה עם הציבור, שבזה מודגש הקירוב והאחדות

305

דבנ"י, כי, בתורה כתיב כל נתיבותי' שלום, וכפי שמביא הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שמזה מובן, שלולי התורה ישנו מצב של היפך השלום, והתורה שכל נתיבותי' שלום ענינה הוא לעשות שלום בין ענינים נפרדים. וכן גמילות חסדים, כמבואר בתניא ²¹⁴¹ שחסד הוא אותיות ח"ס דלי"ת, דהיינו לדל ואביון דלית לי' מגרמי' כלום, שחס עליו וגומל חסד עמו, וביחד עם זה, הרי אמרו רז"ל ²¹⁴² יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב, ונמצא, שבענין הגמ"ח נעשה איחוד בין המשפיע להמקבל, הגומל חסד ומקבל החסד, באופן ששניהם הם גם משפיעים וגם מקבלים, שזוהי התאחדות גמורה. וכמו"כ גם תפלה עם הציבור, שהרי כל העשרה מישראל נעשים מציאות אחת, עד שנקראים עדה קדושה ²¹⁴³ , עדה לשון יחיד. ועד"ז גם בהפירוש הפנימי במתפלל עם הציבור ²¹⁴⁴ , שמקבץ את כל עשר כחות נפשו באופן שכולם מתאחדים ליחידו של עולם.

ב) והנה

כדי לפעול כללות ענין השלום צריך להיות ענין הביטול. והענין בזה, דלכאורה אינו מובן, הרי אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה ²¹⁴⁵ , וכיצד אפשר להיות ענין של שלום, היינו שלום אמיתי, ועד לשלום מלשון שלימות, שהוא באופן שאין חילוקי דעות כו'. אך הענין יובן ע"פ מאמר הרב המגיד ²¹⁴⁶ (שי"ט כסלו הוא יום ההילולא שלו ²¹⁴⁷ ) על הפסוק ²¹⁴⁸ עושה שלום במרומיו, כדרשת חז"ל ²¹⁴⁹ דקאי על מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש שהם (לא רק ענינים שונים, אלא גם) הפכיים זמ"ז, שהרי המים מכבין את האש, והאש (כשמתגברת על המים) לוחכת את המים, ואעפ"כ נעשה שלום ביניהם, שזהו בדוגמת שני שרים שהם מחולקים זמ"ז והפכיים זמ"ז, שכאשר הם נמצאים בנוכחיות ובמעמד המלך, הנה מפני עוצם הביטול אל המלך ישכחו על עצמם ויוכלו לדבר שלום זה עם זה. ומזה מובן, שגם הענין דפדה בשלום נפשי קשור עם ענין הביטול.

306

ויש

לקשר זה עם מ"ש בעל השמחה והגאולה די"ט כסלו [שהיתה באופן דפדה בשלום נפשי, כפי שכותב ²¹⁵⁰ : כשקריתי בספר תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי, קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי בשלום מד' שלום] באגרת הקודש ששלח אחר ביאתו מפ"ב, שהתחלתה קטנתי ²¹⁵¹ מכל החסדים ²¹⁵² , שתוכנה שצריך להיות ענין הביטול והשפלות. וכפי שמבאר שם, שבכל חסד וחסד שהקב"ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד, וכמו אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר ²¹⁵³ (לא רק כ עפר ואפר, בכ"ף הדמיון, אלא עפר ואפר ממש), וזו היא ג"כ מדתו של יעקב, והיינו, לא רק ביטול ושפלות סתם, אלא ביטול ושפלות באמת, במדת אמת ליעקב.

אך

צריך להבין, דלכאורה יש מקום וקס"ד לומר אדרבה, שכאשר הקב"ה עושה חסד לאדם ומראה לו נס, נס מלשון ארים נסי ²¹⁵⁴ , נס על ההרים ²¹⁵⁵ , שזהו"ע של הגבהה והתנשאות, הרי זה צריך לפעול ענין של התנשאות בהאדם בעבודתו לה', כי, נס גלוי ענינו גילוי אלקות, שרואים בגלוי שיש בעה"ב לבירה זו ²¹⁵⁶ , ולא רק בעה"ב באופן דאנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא ²¹⁵⁷ , אלא באופן גלוי, ועד לאופן של נס שאינו מלובש בדרך הטבע, שזה פועל התנשאות בהגילוי אלקות שבעולם, וא"כ, הרי זה צריך לפעול התנשאות בנפש האלקית שבישראל שהיא חלק אלקה ממעל ממש ²¹⁵⁸ . ובפרט כאשר החסדים שעושה הקב"ה לאדם הם חסדים מופלאים, כמו החסד שנעשה ליעקב, כאמרו כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות18, ועד"ז בנוגע לי"ט כסלו, כלשון רבינו הזקן באגרת שכתב ²¹⁵⁹ לאחרי הגאולה מהמאסר (עוד לפני שכתב האגרת דקטנתי) שהפליא ה' והגדיל כו', הרי לכאורה צריך ענין זה לפעול הגדלה והפלאה בהאדם שעושים ומראים לו חסדים מופלאים אלו.

ג) ויובן

זה בהקדם משנת"ל במאמר שלפנ"ז ²¹⁶⁰ בדיוק הלשון קטנתי מכל החסדים, חסדים לשון רבים ²¹⁶¹ , וכמודגש גם בלשון רבינו

307

הזקן, בכל חסד וחסד שהקב"ה עושה לאדם כו', ב"פ חסד, ומביא על זה ב' לשונות, חסד דרועא ימינא ²¹⁶² , וימינו תחבקני ²¹⁶³ , וכן בהמשך הענין, שכל הקרוב אל ה' כו' למעלה מעלה (ב"פ) צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה (ב"פ), שהכוונה בזה היא לשני סוגי חסד, ולא רק שני סוגים שהם בערך זל"ז, אלא שני סוגים שאינם בערך זל"ז. וכמובן גם מב' הלשונות חסד דרועא ימינא וימינו תחבקני, שהרי דרועא ימינא הוא אבר בגוף, שענינו הוא שמלובש בו כח שפועל פעולתו בגלוי, משא"כ וימינו תחבקני, שאין זה רק חלק מהגוף, אלא שעל ידו נעשה הקירוב של כל הגוף באופן של חיבוק, שזהו"ע של מקיף. ונתבאר בזה, שענין שני סוגי החסדים למעלה הוא כמ"ש בזהר ²¹⁶⁴ אית חסד ואית חסד, אית חסד דלגאו ואית חסד דלבר.

ד) וביאור

הענין ²¹⁶⁵ , הנה, מ"ש לגאו ולבר הרי זה כולל גם הענינים היותר כלליים שבהם, והרי כללות הענין דלבר (יציאה בחוץ) מתחיל מהענין דאנת הוא דאפיקת עשר תיקונין29, דקאי על עולם האצילות (כמבואר בזהר שחסד דלבר הוא חסד דז"א, דהיינו ז"א דאצילות), דאף שבעולם האצילות איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד ²¹⁶⁶ , מ"מ נקרא בשם לבר, שהוא בבחי' יציאה והתגלות חוץ לעצמותו. ומזה מובן, שכל בחינה ששייך לקרותה בשם אצילות, הרי היא באופן דלבר. דהנה, בענין האצילות יש גם אצילות דכללות, שהוא בחי' אוא"ס שלפני הצמצום, שהרי אפילו הפרצוף הראשון שאחר הצמצום, שהוא פרצוף א"ק, נקרא כבר אדם דבריאה, וא"כ, השם אצילות (דכללות) קאי על האור שלפני הצמצום. וכיון שנקרא בשם אצילות, הרי זה בבחי' לבר. והביאור בזה (דלכאורה איך שייך לומר לבר באוא"ס שלפני הצמצום), כי, בענין האור גופא, גם במדריגה היותר נעלית בו, שעל זה אמרו ²¹⁶⁷ עד שלא נברא העולם ועד שלא נאצל העולם ²¹⁶⁸ הי' הוא ושמו בלבד, כידוע ששם הוא כמו ענין האור, הנה גם במדריגה זו ישנו האור שלעצמו, והאור שהוא בבחי' שייכות אל הזולת (ועד לאור המאיר אל הזולת), והיינו, שבעצמותו גופא הוא אור ששייך לעולמות (וע"ד אור הסוכ"ע, שהוא בערך העלמין אלא שהוא בבחי' סובב). וזהו שגם אצילות דכללות נקרא לבר, כי, לפני

308

הצמצום גופא הרי זה האור ששייך כבר להזולת, וענין הזולת הוא לבר. ועאכו"כ במדריגה שלאחר בחי' אצילות דכללות, דהיינו בחי' ראשית הקו קודם שמתלבש בא"ק, הרי כיון שאור הקו נמשך ע"י הצמצום, שענינו הוא שסילק את אורו הגדול על הצד, הרי זה בודאי בבחי' לבר. ומזה נמשך אח"כ באצילות הפרטית, שאע"פ שאיהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד (כנ"ל), הרי זה בבחי' לבר, שהרי יש שם עשר ספירות, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר ²¹⁶⁹ . ובפרטיות יותר, הנה באצילות גופא הרי בחי' המוחין חו"ב הם הנסתרות להוי' אלקינו ²¹⁷⁰ , שמוסתר ונעלם מהגילוי, ועיקר ענין הגילוי (לבר) הוא בחי' החסד, שהרי ענין החסד הוא השפעה וגילוי. וזהו שחסד לבר קאי בעיקר על חסד דז"א. ומזה מובן גם בנוגע לבחי' חסד דלגאו, שהוא בחי' חסד דאריך אנפין ועתיק יומין שלמעלה מאצילות, שהכוונה בזה היא גם למעלה מבחי' אצילות דכללות, דהיינו, שלפני הצמצום גופא הרי זה בחי' האור שלעצמו.

ה) והנה

חסד דלבר נקרא בלשון המקובלים האחרונים בשם חסד, ולא בשם גדולה. ואף שמצינו שגם חסד דאצילות נקרא בשם גדולה, כמ"ש ²¹⁷¹ לך הוי' הגדולה והגבורה גו', דקאי על הששה מדות דאצילות, וכדמוכח גם ממה שדרשו רז"ל בגמרא ²¹⁷² הגדולה זו מעשה בראשית, והרי מעשה בראשית נמשך מששת ימים ²¹⁷³ שהם ששת המדות דאצילות, הנה הטעם שחסד דאצילות נקרא בשם גדולה, הרי זה רק מפני שכל הספירות והכחות כולם מתגדלים מזאת הספירה (כמ"ש בפרדס ²¹⁷⁴ ), והו"ע כמיא דאשקי לאילנא29, שמים מצמיחים ומגדלים כו'. וכידוע שמדת החסד נקראת יומא דאזיל עם כולהו יומין ²¹⁷⁵ , והיינו, שכל הספירות נקראים בשם אורות, שענינם הוא הגילוי, כמ"ש ²¹⁷⁶ ויקרא אלקים לאור יום, וענין הגילוי שבכל הספירות הוא ע"י מדת החסד, שזהו שנקראת יומא דאזיל עם כולהו יומין, שעל ידה נעשה בכל הספירות ענין הגילוי, ועד שמזה יכול להיות ענין הבריאה. אבל מדת חסד דאצילות מצד עצמה

309

(לולי זאת שעל ידה היא הגדלת כל הספירות והיא יומא דאזיל עם כולהו יומין) אינה נקראת בשם גדולה, אלא בשם חסד.

ובעומק

יותר, הנה לא זו בלבד שמדת החסד דאצילות (חסד לבר) נקראת חסד ולא גדולה, אלא עוד זאת, שהיא באופן של שפלות, היפך הגדולה. ויובן ממדת החסד של אברהם אבינו (שזוהי הדוגמא שהובאה באגה"ק על החסד שלמעלה) שאמר ואנכי עפר ואפר, היינו, שהשפעתו היתה מצד הביטול והשפלות שהי' נחשב בעיני עצמו לשיריים (לא רק שהי' משים עצמו כ שיריים ²¹⁷⁷ , אלא שיריים) ממש, עפר ואפר, שלכן לא מגיע לו מאומה מלבד דבר המוכרח ביותר, וכל השאר שייך וצריך ליתן לאחרים, לאורחים כו'. ומזה מובן גם בנוגע למדת החסד שלמעלה, חסד דז"א (שעלי' אמרו בספר הבהיר ²¹⁷⁸ אמרה מדת החסד מימות היות אברהם בארץ לא הוצרכתי לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי), שהיא באופן של שפלות. והענין בזה, דהנה, עצם התהוות מדת החסד דאצילות היא באופן הקשור עם שפלות, שהרי בתחילה הי' אוא"ס ממלא כל המציאות ²¹⁷⁹ , וכדי שיהי' מקום למציאות העולמות, החל מעולם הראשון שהוא עולם האצילות, שיש בו עשר ספירות, ובכללות ובעיקר חסד דז"א, הוצרך להיות ענין הצמצום, שסילק אורו הגדול על הצד, והרי סילוק האור הו"ע של ביטול הרצון כביכול, שזהו ענין של שפלות כביכול. ועוד זאת, שגם ההשפעה שנמשכת מבחי' חסד דז"א היא מצד ענין השפלות, והיינו, לפי שבחי' זו אינה באופן דהמרומם מאז והמתנשא מימות עולם ²¹⁸⁰ , אלא היא בחי' ששייכת להמקבל, היינו, שמציאותו ועבודתו של המקבל תופסת מקום, שלכן נוגע מעמדו ומצבו להשפיע לו כו'. וכפי שרואים בחוש למטה, שע"פ רוב, אלו שהם גומלי חסדים, הנה טבע נפשם אינו באופן של תקיפות כו', ומשום זה נוגע להם החסרון והצער של הזולת, ולכן גומלים חסד עמו. והטעם שכן הוא טבע האדם, לפי שכן הוא גם למעלה, שההשפעה מבחי' חסד דלבר היא מצד השפלות, כנ"ל.

ו) אמנם

חסד דלגאו, שבכללות הוא חסד דאריך, ולמעלה יותר, חסד דעתיק, ועד כפי שהוא לפני הצמצום, בבחי' העצמות, ששם

310

לא שייך ענין של שפלות, הנה עז"נ ²¹⁸¹ ארך אפים וגדל חסד ²¹⁸² , שהשפעת החסד היא מצד ענין הגדולה וההתנשאות. והיינו, שעם היות שגם בבחי' זו נאמר ²¹⁸³ כי עמך מקור חיים, שגם מקור החיים ומקור התענוגים הוא טפל ובטל לך, מ"מ, מצד ההתאחדות עמו ית', הרי כיון שזהו בחי' ארך אפיים, אריכות דאנפין בבחי' א"ס, לכן הוא גדל חסד, שהשפעת החסד היא מצד הגדולה. וכידוע המשל על זה ²¹⁸⁴ ממלך גדול ביותר שאפילו פירורי סעודתו (שיש להם דין הפקר) נחשבים להון רב ויקר אפילו לגבי שרים חשובים, והיינו, לפי שהמלך הוא בבחי' גדולה ביותר, עד לגדולה עצמית, ופירורים של גדולה עצמית נחשבים אצל המקבל להון רב ויקר. והענין בזה, שההשפעה מבחי' זו אינה בגלל השפלות שמצד תפיסת המקום של המקבל, והיינו, שאין זה כמו ההשפעה שמצד חסד דז"א שעז"נ ²¹⁸⁵ יהי חסדך גו' כאשר יחלנו לך, שהענין דיחלנו לך (עבודת התחתונים) תופס מקום, ולכן גם המשכת חסדך היא באופן כזה, אלא זוהי בחי' התנשאות עצמית, בחי' המרומם מאז כו', שעבודת התחתונים (יחלנו לך) אינה מגעת שם, ומבחי' זו נמשכת גדולתו העצמית בריבוי גדול, עד שאפילו הפירורים הם הון רב ויקר, ואדרבה, ההמשכה כפי שהיא מצד גדולתו העצמית, אין ביכלתו של המקבל להכיל, ומה שיכול לקבל הרי זה פירורים בלבד.

ויש

לבאר ענין הפירורים כפי שהוא בנמשל, שהו"ע ההמשכה שבבחי' שערות. דהנה, אע"פ שהשערות יונקים חיותם מהמוח שבראש, מ"מ, המשכת החיות אל השערות היא באמצעות הפסק הגולגולת, ומצד הפסק זה נמשכת השפעה מצומצמת ביותר, עד שנקראת בשם פירור, מלשון פור התפוררה ²¹⁸⁶ , בדוגמת פירורי הסעודה שזהו מה שנתפרר ונבדל מהסעודה, שנעשה ענין בפ"ע ללא קשר לכאורה עם הסעודה, ועד"ז היא ההמשכה שבבחי' שערות, שהפסק עצם הגולגולת פועל שלאח"ז מתחיל לכאורה דבר חדש, שזהו ענין השערות. אמנם, ההמשכה שבבחי' שערות היא ממדריגה נעלית יותר, שממנה יכולה להיות ההמשכה רק בבחי' שערות. וכידוע ²¹⁸⁷ הביאור בב' הענינים דאו"א מלבישים לזרועות דאריך ²¹⁸⁸

311

ואבא יונק ממזלא ²¹⁸⁹ [שלכאורה הם ענינים שונים וגם הפכיים, שהרי ענין הלבוש (או"א מלבישים כו') הוא בקירוב אל המלובש בו, ואילו היניקה דשערות (יונק ממזלא) היא באופן שיש הפסק לגמרי ומתחיל ענין חדש], שהענין שאו"א מלבישים יכול להיות רק בבחי' זרועות דאריך, בחי' המדות, אבל ע"י היניקה בבחי' שערות מקבלים ההמשכה מבחי' חכמה סתימאה ועד לפנימיות הכתר, והיינו, דכיון שהמשכה זו היא בדרך של שערות בלבד שבאים ע"י ההפסק כו', לכן יכולה לבוא אל המקבל, משא"כ אילו היתה ההמשכה באופן שמלבישים כו', שעי"ז מקבלים מהות ההמשכה, לא הי' ביכולת המקבל להכיל זאת. וזהו גם מה שהקו נקרא בשם מזל, כמ"ש באד"ר ²¹⁹⁰ האי חוטא יקירא קדישא כו' איקרי מזל, כיון שהמשכתו היא ע"י צמצום הראשון, שהו"ע של הפסק, שסילק אורו הגדול לגמרי.

ועוד

ביאור בענין הפירורים כפי שהוא בתורה (כמאמר ²¹⁹¹ אסתכל באורייתא, שמזה נעשה אח"כ הענין דהמשכת אלקות בעולם, שהו"ע הספירות), שזהו שאמרו ²¹⁹² נובלות חכמה שלמעלה תורה, שהרי התורה שלמעלה היא נעלמה מעיני כל חי ²¹⁹³ , ואהי' אצלו גו' שעשועים גו' משחקת לפניו ²¹⁹⁴ , ומה שנמשך למטה הרי זה רק מה שנובל ונושר מהתורה שלמעלה, שלכאורה אין זה שייך להתורה עצמה. אמנם, דוקא באופן כזה נעשית המשכת מהות החכמה ממש, וכמ"ש בקונטרס אחרון שבסוף התניא ²¹⁹⁵ שמהות חכמה עילאה מתלבשת בהלכות הערוכות לפנינו כו', ומה שיכולים לקבל זאת למטה, הרי זה לפי שנמשך באופן של נובלות.

ועוד

ביאור בענין הפירורים כפי שהוא (לא רק בבחי' חכמה שלמעלה, אלא גם) בספירת המלכות, כדאיתא בזהר ²¹⁹⁶ בגין דהוו ממה דאשתאר מנהורין דזיוין עילאין, דהיינו שיריים מנהורא עילאה, ומזה נמצא בחי' המלכות שהיא עשיראה דכולא. והמשל לזה, מחכם גדול ששמח בשמחה גדולה ביותר, שמצד השמחה באים כל הכחות שלו בגלוי,

312

וענין זה פועל אצלו תנועה שרוצה להיות בקירוב עם כל אדם, אפילו עם הפחותים ביותר. אמנם, כיון שהאדם הפחות אינו שייך לחכמתו של החכם הגדול ביותר, אזי הקירוב עמו הוא דוקא עי"ז שמדבר עמו בסיפורי מעשיות וכיו"ב בענינים שהם מילי דהדיוטא, שיחות חולין, ובענינים אלו מלביש החכם את עומק חכמתו, אף שבהתגלות אין זה אלא שיחת חולין. והיינו, שכאשר מגלה חכמה ושכל, הרי אף שהתגלות החכמה היא ע"י הדיבור, הרי הדיבור הוא רק כלי וטפל אל החכמה, משא"כ כאשר החכם מדבר עם פחות הערך שיחת חולין, הרי העיקר אצל המקבל היא השיחת חולין, אע"פ שיש בזה עומק החכמה, כיון שזוהי שיחת חולין של תלמידי חכמים ²¹⁹⁷ , חכם גדול ביותר.

וכללות

הענין בזה, שההמשכה שמבחי' חסד דלגאו היא מצד גדולתו ית', גדל חסד, והיינו, שאין זה מצד התפיסת מקום של המקבל (יהי חסדך גו' כאשר יחלנו לך), אלא מצד גדולה והתנשאות עצמית, ועד שמצד הגדולה וההתנשאות העצמית הנה גם ההשפעה עצמה היא באופן של העדר תפיסת מקום, וכמשל הפירורים, דהיינו, שמצד גדולתו של המלך ישנם ריבוי פירורים של הפקר, אלא שלגבי המקבלים הרי זה הון רב ויקר.

ז) אמנם

עדיין צריך להבין, דהנה ידוע שלמעלה לא שייך ענין של המשכה והארה בהכרח ח"ו, אלא כל גילוי הוא גילוי רצוני, וא"כ, איך אפשר לומר שההמשכה היא באופן שהמקבל אינו תופס מקום, וגם ההמשכה עצמה אינה תופסת מקום, הרי ענין העדר תפיסת מקום הו"ע של ביטול לכאורה, ואילו ההמשכה צריכה להיות מצד הרצון, המשכה רצונית דוקא. וכפי שמצינו גם בענין אורות וכלים דספירות, דהנה, נת"ל (ס"ד) שהספירות דאצילות הם באופן של שפלות, וגם כללות ענין התלבשות האורות בכלים הוא מצד ענין הביטול, כי, הסיבה לכך שהאורות מתלבשים בהכלים שלמטה מהם, היא, לפי שהאור בטל אל הכוונה העליונה ששם הרצון הוא שתהי' התלבשות האורות בכלים דוקא. ומ"מ, הרי זה צריך להיות באופן של רצון, שלכן צריך להיות נרגש בהאור ששרש הכלי הוא למעלה מהאור, ומצד זה נעשה הרצון בהאור להתלבש בכלי, אע"פ שכללות השייכות של האור להכלי היא מצד הביטול והשפלות שבהאור. ומזה מובן גם (ואדרבה, ביתר

313

שאת) בנוגע להמשכה שמצד הגדולה העצמית, שענין זה צריך להיות מצד הרצון דוקא, ולא מצד העדר תפיסת מקום שהו"ע של ביטול.

אך

הביאור בזה, דהנה, יש חילוק בין חסד לטוב, שענין החסד הוא מצד התפיסת מקום של המקבל, כנ"ל בפירוש יהי חסדך גו' כאשר יחלנו לך, ולכן השפעת החסד היא להראוי דוקא, אלא שמצד החסד אין מדקדקים כ"כ בהראוי, אבל מ"מ צריך להיות קצת ראוי, וצריך שתהי' לו חשיבות קצת, שזהו כללות הענין שהמקבל יש לו תפיסת מקום. אבל ענין הטוב הוא באופן שההשפעה היא (לא מצד התפיסת מקום של המקבל, אלא) מפני שטבע הטוב להיטיב ²¹⁹⁸ , שלכן משפיע גם למי שאינו ראוי כלל, והיינו, שאופן מציאותו של המקבל אינו תופס מקום ואינו נוגע שמצד זה יהי' שינוי בהשפעה, ואין הכוונה שהעדר תפיסת מקום של המקבל היא בגלל הביטול ושפלות שלו, אלא בגלל שההשפעה היא מגדולתו העצמית ששם לא נוגע כלל מציאותו של המקבל. וכמו"כ גם בנוגע להעדר תפיסת מקום של ההשפעה, שהפירוש בזה, שאין תפיסת מקום למדוד ולהגביל את ההשפעה, כי, מצד טבע הטוב להיטיב הרי הוא ממשיך ומאיר חסדו בבחי' בלי גבול.

אמנם

כיון שבבחינה זו ישנו העדר תפיסת מקום דהמקבל, הרי מצד זה יכול להיות הענין דכחשכה כאורה ²¹⁹⁹ . אך הענין הוא, דהנה כתיב ²²⁰⁰ מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, היינו, שבחי' מרום וקדוש שהיא בחי' גדולתו העצמית, נמשכת דוקא בבחי' דכא ושפל רוח. והיינו, שהענין דכחשכה כאורה הוא רק בנוגע להמשכת חיצוניות האור, אבל בנוגע לפנימיות האור (שזוהי פנימיות הכוונה), ועד לפנימיות המקיף, הנה הכלי לזה הוא הענין דדכא ושפל רוח דוקא.

ח) והנה

משנת"ל בענין חסד דלגאו וחסד דלבר, הרי זה ג"כ בכללות הענין דתהו ותיקון, שמזה נשתלשל הענין דחסד דישמעאל וחסד דאברהם (הנזכר באגה"ק הנ"ל). והענין בזה, דהנה ידוע שבתהו היו אורות מרובים, שהו"ע תקיפות וגדלות האור, משא"כ בתיקון האורות הם מועטים, שזהו"ע של ביטול ושפלות. וזהו גם החילוק שבין חסד דישמעאל לחסד דאברהם, שחסד דישמעאל הוא מצד הגדולה (אלא

314

שאין זו גדולה שהיא בבחי' עצמי שגדול ומרומם בעצם, שענין זה אינו שייך בלעו"ז, כי אם ענין של הגבהה והתנשאות), והשפעת החסד אינה מצד התפיסת מקום של הזולת (שהרי הזולת אינו תופס מקום אצלו, ואדרבה, שאינו יכול לסבול מציאות של הזולת, שזהו"ע דוימלוך גו' וימת ²²⁰¹ ), אלא מפני שע"י השפעת החסד יוכל להיות בהתנשאות יתירה שהרי הכל צריכים אליו והוא הנותן והמשפיע כו', וכמ"ש באגה"ק שכל שהחסד גדול הוא הולך וגדל בגובה וגסות הרוח ורוחב לבו. משא"כ החסד דאברהם (שזוהי גם מדתו של יעקב) שאמר ואנכי עפר ואפר (כנ"ל ס"ה). אמנם, אע"פ שתהו קדם לתיקון, מ"מ, תיקון מברר ומתקן תהו, והיינו לפי ששרש התיקון הוא למעלה מתהו, וכמ"ש ²²⁰² הלא אח עשו ליעקב, ואעפ"כ ואוהב את יעקב, היינו, שגם בדרגא כזו שהמקבל נמצא שם באופן דאח עשו ליעקב, הנה ואוהב את יעקב דוקא, וביעקב דוקא נמשך פנימיות המקיף. ועוד זאת, שעי"ז שתיקון מברר תהו, אזי נמשכים בתיקון גם האורות דתהו, והיינו, שבחסד דלבר נמשך ומתגלה גם החסד דלגאו, אלא שאז (בגמר התיקון והבירור) נמשך החסד דלגאו (לא ע"י חסד דלבר, אלא) כמו שהוא, שלכן אין זה באופן של שפלות, כמו אור הלבנה, כי אם כמ"ש ²²⁰³ והי' אור הלבנה כאור החמה, שלכן יהי' אז גם קול כלה ²²⁰⁴ , ויתירה מזה, שנקבה תסובב גבר ²²⁰⁵ .

ט) ועד"ז

יובן גם בענין הנסים, שכללותם הו"ע החסד, ועד לחסד שנמשך מצד טבע הטוב, ויש בהם שני אופנים, נסים המלובשים בטבע, ונסים גלויים. והחילוק שביניהם, שנסים המלובשים בטבע, אף שנמשכים מבחי' חסד דלגאו שהוא בבחי' גדולה, מ"מ, המשכתם באה ע"י חסד דלבר, שלכן הם מתלבשים בטבע, שזהו"ע הגדולה זו מעשה בראשית. אבל בנסים גלויים נמשך בחי' חסד דלגאו בגלוי. והנה, כיון שאמיתית ענין הנס נמשך מצד הגדולה שלמעלה, הרי לכאורה הי' ענין זה צריך לפעול גדולה גם למטה (כנ"ל ס"ב). אך הענין הוא, שכדי שענין הגדולה יומשך למטה צריך להיות תחילה הבירור ע"י ענין השפלות דוקא, כהנהגת יעקב (ואוהב את יעקב דוקא) שאמר קטנתי גו', וכמ"ש ²²⁰⁶ מי יקום יעקב כי קטן הוא, וכמו בלימוד התורה, שע"י

315

ונפשי כעפר לכל תהי' נעשה פתח לבי בתורתך ²²⁰⁷ , וכנ"ל (ס"ח) שבחי' מרום וקדוש שהיא בחי' גדולתו העצמית, חסד דלגאו, נמשכת דוקא בבחי' דכא ושפל רוח, שלכן, כל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה19. וע"ד משנת"ל (ס"ו) שההשפעה מחסד דלגאו היא באופן של פירורים, כמשל השערות שחיותם נמשכת ע"י הפסק הגולגולת, וכמו נובלות חכמה שלמעלה תורה, וכמו כללות ספירת המלכות שהיא מבחי' שיריים דנהורא עילאה, ודוקא עי"ז נמשך בחי' מרום וקדוש. ורק לאח"ז נעשה ענין הגדלות, שזהו מ"ש לעת"ל והי' אור הלבנה כאור החמה, ויתירה מזה, נקבה תסובב גבר.

וענין

זה נעשה ע"י הפצת המעיינות חוצה, כפי שהתחיל בעיקר לאחרי המאסר והגאולה ²²⁰⁸ , כי, הזית הזה אינו מוציא שמנו עד שכותשין אותו ²²⁰⁹ , ועד"ז בנוגע להמאסר דפ"ב ²²¹⁰ , שלאח"ז התחיל גילוי המעיינות באופן של הפצה, ועי"ז פועלים שיהי' קא אתי מר דא מלכא משיחא ²²¹¹ , במהרה בימינו ממש, שאז יקויים היעוד והי' אור הלבנה כאור החמה, ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו ²²¹² , ועד שחסד דלגאו יהי' בגלוי. ומעין זה ישנו גם בהנסים גלויים שלמעלה מדרך הטבע עד שהפליא ה' והגדיל לעשות בארץ17, כפי שהי' בימים ההם, ומזה נמשך גם בזמן הזה, בכל שנה ושנה, הנתינת כח על כל השנה כולה, וכדברי רבותינו נשיאינו ²²¹³ : לשנה טובה בתורת החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו.