ש"פ האזינו, שבת תשובה, התשכ"ח

13

בס"ד. ש"פ האזינו, שבת תשובה, התשכ"ח

(הנחה בלתי מוגה)

והי' ⁶⁹

ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים ⁷⁰ . ונתבאר לעיל ⁷¹ ששופר גדול הו"ע התעוררות גדולה ביותר שבאה מלמעלה, שעל ידה יתעוררו גם האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים (שבשבילם לא מספיקה התעוררות סתם, אלא יש צורך בהתעוררות גדולה ביותר), שיבואו להשתחוות לה'. ונתבאר ⁷² , שהשופר גדול שיהי' לעת"ל הוא נעלה יותר מכל הבחי' שבשופר, דהנה ידוע שבענין השופר יש כמה בחי' ומדריגות, שהרי אינו דומה שופר שמחוץ לבית המקדש לשופר שבביהמ"ק, ובביהמ"ק גופא אינו דומה שופר שבבית שני ושופר שבבית ראשון, שלכן ישנם חילוקים בנוגע לתק"ש בר"ה שחל בשבת, כמבואר בדרושי יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת ⁷³ . אמנם, כל הבחי' הנ"ל הם חילוקי מדריגות בשופר סתם, ואילו שופר גדול הוא נעלה יותר מהשופר דבית ראשון, ואפילו גם מהשופר דמ"ת, שרק קול השופר הי' חזק מאד ⁷⁴ , קול גדול ולא יסף ⁷⁵ , אבל השופר עצמו הי' שופר סתם, משא"כ לעת"ל שגם השופר עצמו יהי' שופר גדול.

ב) והענין

בזה, דהנה, כללות ענין השופר (גם שופר סתם) הו"ע של התעוררות כו', כמ"ש הרמב"ם ⁷⁶ אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר, עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם [ולהעיר, שענין זה כותב הרמב"ם (לא בהלכות שופר, אלא) בהלכות תשובה, שבזה מודגש יותר שענין השופר הו"ע התעוררות תשובה], והיינו לפי שזהו טבע קול השופר, כמ"ש ⁷⁷ אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, שע"י השופר נעשה ענין של חרדה שפועלת וחודרת בכל פרטי הענינים שבעיר קטנה זה

14

הגוף ⁷⁸ . וכפי שמצינו גם בהשופר דמ"ת דכתיב ⁷⁹ ויחרד כל העם אשר במחנה, היינו, שקול השופר פעל וחדר בכל העם, בכל אחד ואחד מבנ"י, מבלי הבט על מעמדו ומצבו ודרגתו כו'. וזהו שבמ"ת אמרה כנסת ישראל להקב"ה משכני גו' ⁸⁰ , דאף שרק נפש האלקית אומרת זאת, שלכן נאמר משכני לשון יחיד ⁸¹ [והיינו לפי שהענין דיצי"מ הי' באופן דכי ברח העם ⁸² , כמבואר בתניא ⁸³ שהרע שבנפשות ישראל עדיין הי' בתקפו כו', לפי שהי' זה עדיין קודם העבודה כו'], הרי, נוסף לכך שעי"ז נפעל אח"כ הענין דאחריך נרוצה, לשון רבים, דקאי גם על נפש הבהמית, הנה גם לפנ"ז, כאשר נה"א לבדה עכ"פ מבקשת משכני גו', הרי זה ענין של התעוררות נעלית כו'. ועד שעי"ז נעשה הגילוי דוירד הוי' על הר סיני ⁸⁴ באופן דאנכי הוי' אלקיך ⁸⁵ , והיינו ⁸⁶ , שבשעת מ"ת נמשך לכל אחד מישראל [את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה ⁸⁷ ] בחינת הוי' בכל ניצוץ נשמותיהם באופן שיהי' מאיר ומתגלה בו כל כך עד שיהא נקרא על שמו, אלקיך, אלקים שלך, כחך וחיותך ⁸⁸ , שלכן כאו"א מישראל הכריז וצעק שרצונו לקבל את התורה. וכל זה נעשה מצד ההתעוררות שע"י השופר.

ג) אמנם

כל זה אינו מספיק עדיין כדי לפעול התעוררות תשובה אצל האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, שירדו למטה מטה ונבלעו בתוך אשור ומצרים. ובפרטיות יותר יש בהם ב' בחינות ⁸⁹ . הא' הם האובדים בארץ אשור, אשור הוא בחי' תענוג, מלשון באשרי כי אשרוני בנות ⁹⁰ , ופי' האובדים בארץ אשור היינו שמחמת שרודף אחר תענוגי עוה"ז למלאות תאוותו הרעה, נאבד ונשקע הניצוץ אלקות שבנפשו [וע"ד המבואר בדרושי חסידות ⁹¹ בפירוש מארז"ל ⁹² איזהו שוטה המאבד מה שנותנין לו, שמצד הרוח שטות, כמארז"ל ⁹³ אין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות, הרי הוא מאבד בחי' מ"ה דחכמה שנותנין לו], והב'

15

הם הנדחים בארץ מצרים, פי' מצרים לשון מיצר, שמחמת המצור והמצוק אין להם לב לדעת כו'. והיינו, שבארץ אשור ישנו הנסיון דעשירות, ובארץ מצרים ישנו הנסיון דעניות, ואלו שלא עמדו בנסיון דעשירות הם האובדים בארץ אשור, ואלו שלא עמדו בהנסיון דעניות הם הנדחים בארץ מצרים. וכדי לעורר גם אותם, לא מספיק שופר סתם, ואפילו לא השופר דמ"ת, אלא צ"ל ההתעוררות ע"י שופר גדול דוקא, שממנו נמשכים בחינת רחמים גדולים ⁹⁴ , שהם למעלה מי"ג מדה"ר המאירים בחודש אלול (החל מר"ח אלול) ⁹⁵ , ובגילוי יותר בעשרת ימי תשובה.

וזהו

גם שבשופר גדול כתיב יתקע (סתם), ולא נזכר מי התוקע26. דהנה, אף שפסוק זה הוא בהמשך למש"נ לפנ"ז ⁹⁶ והי' ביום ההוא יחבוט הוי' משבולת הנהר עד נחל מצרים ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, מ"מ, אי אפשר לומר שמ"ש והי' ביום ההוא יתקע גו' קאי על הוי' שנזכר לפנ"ז, דא"כ, הול"ל יתְקע (תי"ו בשבא), ומכיון שנאמר יתָקע (תי"ו בקמץ), שמשמעות לשון זה הוא שיתקע מעצמו וממילא, עכצ"ל, שתקיעה זו היא מבחינה שלמעלה מהוי'. וע"ד מש"נ ביוהכ"פ כי ביום הזה יכפר עליכם ⁹⁷ , שלא נאמר מי המכפר, והיינו לפי שהכפרה היא מבחי' לפני הוי' תטהרו, למעלה מהוי' ⁹⁸ , שהוא בחינה שלא נתפס בשום אות ורמיזא כלל30. וע"פ משנת"ל ששופר גדול הוא למעלה גם מהשופר דמ"ת, יש לומר, שמ"ש יתקע, ולא נזכר מי התוקע, "שהוא בחינה שלא נתפס בשום אות ורמיזא כלל", הרי זה למעלה גם מבחי' אנכי שנאמר במ"ת, כי, אף שגם בנוגע לאנכי דמ"ת איתא בזהר ⁹⁹ שהוא בחי' אנכי מי שאנכי דלא אתרמיז באות וקוץ כלל, מ"מ, הרי זה נקרא בשם אנכי, משא"כ בהשופר גדול לא נזכר מי התוקע כלל, אפילו לא אנכי, לפי שתקיעה זו היא ממהותו ועצמותו ית' שלמעלה גם מבחי' אנכי.

וכיון

שכל כך גדלה מעלת הגילוי דיתקע בשופר גדול, הרי זה פועל אפילו על אלו שמצד סיבות שאינן תלויות בהם [ובכללות הרי זה מצד היצה"ר כו', שהוא מהדברים שמתחרט עליהן הקב"ה שבראם, דכתיב ¹⁰⁰ ואשר הרעותי ¹⁰¹ ] נמצאים הם במעמד ומצב דאובדים ונדחים,

16

אפילו האובדים, שנאבדו לגמרי רח"ל, ועאכו"כ אלו שהם רק נדחים, שעליהם אמרו ¹⁰² שאין מספיקין בידו לעשות תשובה, שגם הם יבואו וישתחוו להוי' בהר הקודש בירושלים, והשתחוו דייקא, שהו"ע ביטול פנימי ¹⁰³ , וההשתחוואה גופא תהי' בהר הקודש, היינו ¹⁰⁴ , לא רק הר סתם, כאברהם שקראו הר ¹⁰⁵ , שבחי' האהבה נקראת הר, כמו הר שבולט מארץ המישור, אלא בהר הקודש, דקאי על האהבה שבבחי' ביטול, כי קדש הוא בחי' חכמה, ובזה גופא (בהר הקודש) בירושלים, יראה שלם ¹⁰⁶ , שלימות היראה36, שהיא למעלה (לא רק מיראה תתאה, אלא) גם מיראה עילאה, כי, יראה עילאה היא בחי' חכמה ¹⁰⁷ , שנקראת ראשית ¹⁰⁸ , לפי שהחכמה היא ראשית ההשתלשלות, והיינו, שיש לה שייכות להשתלשלות, משא"כ ירושלים שהיא שלימות היראה היא למעלה גם מהחכמה.

אמנם

עדיין צריך להבין כללות הענין דיתקע בשופר גדול ובאו האובדים גו' והנדחים גו', דלכאורה, הא גופא טעמא בעי, למה עשה הוי' ככה שיהיו אובדים ונדחים, ואח"כ יצטרכו לקבצם כו', ובשביל זה יהי' צורך בהתעוררות ע"י התקיעה בשופר גדול דוקא.

ד) אך

הענין יובן בהקדים משנת"ל ¹⁰⁹ מהדרוש של אדמו"ר מהר"ש שנאמר לפני מאה שנה ¹¹⁰ , שכללות הענין דר"ה צריך להיות באופן של רשה בתחילתה ¹¹¹ , שישראל עושין עצמן רשין בר"ה לדבר תחנונים ותפלה (שמבקשים מהקב"ה שיתן להם מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה ¹¹² ) כענין שנאמר ¹¹³ תחנונים ידבר רש ¹¹⁴ , שענין זה הוא מצד גודל המעלה דתפלת עני, ועי"ז מתעשרת בסופה43. וע"ד מ"ש ¹¹⁵ מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה, שדוקא ע"י הקריאה מן המיצר, נעשה ענני במרחב, וכמו קול השופר, שיוצא מן המיצר מצדו הקצר, ודוקא עי"ז הוא במרחב ובהתפשטות בצדו הרחב ¹¹⁶ .

17

והענין

בזה ¹¹⁷ , כמבואר בארוכה בדרוש הנ"ל גודל מעלת תפלת העני, דהנה ידוע שיש תפלת עני ותפלת עשיר, שזהו החילוק בין תפלת משה לתפלת דוד, שתפלה למשה ¹¹⁸ היא תפלת עשיר, ותפלת דוד היא תפלת העני, כמ"ש ¹¹⁹ תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני כי עני ואביון אני. שעז"נ ¹²⁰ תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו, וכתורת הבעש"ט ¹²¹ שכל המבוקש של העני הוא שלפני הוי' ישפוך שיחו, ער זוכט אלקות. ואיתא בזהר ¹²² שתפלה למשה ותפלה לעני שניהם שוים. ופעם איתא בזהר ¹²³ שתפלת העני קודמת לתפלת משה. וטעם הדבר הוא, דכיון שהעני אין לו כלום משלו הרי הוא בתכלית השפלות, ועי"ז יוכל לבוא יותר לבחי' המיצר להיות צעק לבם אל הוי', ולכן תפלתו קודמת לכל שאר התפלות, כדאיתא בזהר55 כיון דצלי (העני) צלותי' פתח כל כוי רקיעין וכל שאר צלותין דקא סלקין לעילא דחי לון כו', דכתיב תפלה לעני כי יעטוף, כי יתעטף מבעי לי', מאי כי יעטוף, אלא איהו עטופא לכל צלותין דעלמא ולא עאלין עד דצלותא דילי' עאלת כו', ובזכות תפלת העני מתקבלים כל שאר התפלות.

ה) והנה

הענין דתפלה לעני שייך לא רק למי שהוא עני באמת, אלא גם לכאו"א מישראל, שגם מי שהוא עשיר, יכול לבוא להעילוי דתפלה לעני. והענין בזה, דהנה אמרו רז"ל ¹²⁴ לא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך ויתפלל, לפי שאין גבהות לפני המקום, ואע"פ שאין ראי' לדבר, זכר לדבר ¹²⁵ , שנאמר ¹²⁶ ממעמקים קראתיך ה', וכתיב תפלה לעני כי יעטוף. ומזה מוכח, שהענין דתפלה לעני שייך לכאו"א מישראל, גם למי שהוא עשיר, והיינו, שאף שמצד עצמו עומד הוא במקום גבוה, הרי הוא מעמיד את עצמו במקום נמוך להיות ממעמקים קראתיך ה' באופן דתפלה לעני, וכביאור תלמידי רבינו יונה על הרי"ף, שפשט הפסוק (ממעמקים גו') ר"ל מתוך הדחקים והצרות קראתיך, ולכן אמר שאינו ראי', ומביא הפסוק תפלה לעני כי יעטוף, שזה ודאי ר"ל שפל רוח כו', שתפלת השפל והעני נכנסת לפני המקום. וכמובן גם ממ"ש דוד בתפלתו כי עני ואביון אני, דהנה, להיותו מלך, הרי בודאי היו אצלו

18

כל הענינים באופן של הרחבה בגשמיות כפשוטו, ואעפ"כ אמר כי עני ואביון אני, והיינו, לפי שנרגש אצלו שכל מה שיש לו אין זה מצד עצמו, ובודאי שאין זה באופן דכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה ¹²⁷ , כי אם, מה שניתן לו מלמעלה, ואילו מצד עצמו הרי הוא במעמד ומצב דעני ואביון אני. וכמו שהוא בפנימיות הענינים, שענינו של דוד הוא ספירת המלכות [שבדרך כלל הרי זה בחי' מלכות דא"ס, ובדרך פרט הרי זה בחי' מלכות דאצילות], הרי ענינה של ספירת המלכות שהיא כוללת את כל עניני הספירות שלמעלה הימנה, והיא שורש לכל הענינים שלמטה הימנה, ואעפ"כ, הרי היא בבחי' ביטול לגמרי, דלית לה מגרמה כלום ¹²⁸ .

ויש

להוסיף בדיוק הלשון כי עני ואביון אני, לא רק עני, אלא גם אביון, שתאב לכל דבר ¹²⁹ , שיש לפרש זאת למעליותא ¹³⁰ , שכל דבר, גם דבר היותר נעלה, הרי הוא תאב אליו, והרי אי אפשר להיות תאב לדבר אא"כ יש לו שייכות אליו, וכמשל הידוע ¹³¹ שאצל איש כפרי לא שייך שיחשוק בבת המלך כיון שאין לו שייכות אלי' כלל. וכן הוא גם ברוחניות הענינים, שלא שייך שיהי' תאב לדבר, אא"כ יש לו ידיעה בדבר, ולא רק ידיעה שכלית בלבד, אלא גם ההכרה וההרגש במוחו, שמזה נמשך גם בהרגש הלב שיהי' תאב לדבר זה. וכיון שהוא תאב לכל דבר, הרי מובן שיש לו שייכות לכל דבר, גם לדבר היותר נעלה. וזהו גם מ"ש ¹³² ועיניך רואות וכלות אליהם גו' ואין לאל ידך, שיש לפרש זאת למעליותא, שגם כאשר מדובר אודות ענינים נעלים ביותר שאין ביכלתו להגיע אליהם בפועל (אין לאל ידך), מ"מ, יש לו שייכות אליהם, שיודע אותם ומכיר בהם כו', ולכן שייך שיהיו עיניו רואות וכלות אליהם. וזהו שאמר דוד כי עני ואביון אני, שכיון שהיתה לו ידיעה ושייכות לכל דבר, גם לדבר היותר נעלה, לכן הי' תאב לכל דבר, וביחד עם זה, הנה לאחרי כל מה שהי' לו בפועל, הי' בתכלית השפלות, בידעו שמצד עצמו אין לו מאומה, כשם שספירת המלכות לית לה מגרמה כלום.

ועד"ז

מצינו גבי משה רבינו, דהנה, אף שנת"ל שתפלה למשה היא תפלת עשיר, מ"מ, הי' אצלו גם הענין דתפלה לעני, שזוהי התפלה דואתחנן, שביקש מתנת חנם ¹³³ . והיינו מצד גודל ענוותנותו של

19

משה רבינו, כמ"ש ¹³⁴ והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה [דכשם שהי' נעלה יותר מכל האדם אשר על פני האדמה, להיותו מבחר המין האנושי ¹³⁵ , כמו"כ הי' עניו יותר מכולם], ומצד ענין הענוה הי' יכול להיות אצלו העילוי דתפלה לעני, כי, ענין העניות קשור עם ענין הענוה ¹³⁶ , וכפי שמצינו במשיח שנאמר בו ¹³⁷ עני ורוכב על חמור, ופירש בתרגום ענותן, והיינו לפי שענוה הוא בחי' ביטול ושפלות, וע"י ענוה יכול להגיע למדריגת עני.

ומזה

מובן גם בנוגע לתפלתו של כאו"א מישראל, שיכול להיות בה העילוי דתפלה לעני, כי, גם כאשר יש לו כל המצטרך, הרי הוא מרגיש שמצד עצמו אין לו מאומה. וע"ד שמצינו בזהר ¹³⁸ גבי רב המנונא ¹³⁹ סבא שהי' מתפלל על מזונו בשעה שהי' ערוך על שולחנו, והיינו, שלולי זאת שמזונו הי' ערוך על שולחנו לא הי' תאב להמזון, כיון שאינו שייך לזה (כנ"ל שכדי שיהי' תאב לדבר, צריך שתהי' לו שייכות אל הדבר), ולאידך גיסא, כאשר מזונו הי' ערוך על שולחנו, שאז יש מקום לההרגש דכחי ועוצם ידי כו', הי' אצל רב המנונא סבא ההרגש שגם עכשיו אין לו כלום מצד עצמו, עד שיבקש מהקב"ה בתפלתו.

ו) ויש

לקשר זה עם מ"ש ¹⁴⁰ מי א-ל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו, ודרשו חז"ל ¹⁴¹ לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו, למי שמשים עצמו כשיריים, וכמ"ש אדמו"ר מהר"ש בהמאמר שלפני מאה שנה ¹⁴² , שיש לומר שלשה טעמים על זה, כמבואר שם בארוכה. והענין בזה, שהיותו כשיריים אינו מצד למעלה, אלא שהוא משים עצמו כשיריים, ומובן, שהחידוש בזה אינו בשעה שהוא עני כפשוטו, אלא דוקא בשעה שהקב"ה נותן לו כל הענינים באופן של הרחבה, ואעפ"כ הרי הוא משים עצמו כשיריים, באופן של ביטול ושפלות, ועי"ז נעשה כלי להמשכת

20

גילוי אור מבחי' גבוה מאד שמשם נושא עון כו' ¹⁴³ . ומצד זה שייך הענין דתפלה לעני לכאו"א מישראל, כיון שמשים עצמו כשיריים ומעמיד את עצמו במצב של עני (ע"ד שישראל עושין עצמן רשין בר"ה לדבר תחנונים ותפלה), שאז יש בתפלתו העילוי דמן המיצר קראתי, ועי"ז נעשה ענני במרחב.

ז) והנה

ע"פ משנת"ל (ס"ד) שכללות הענין דר"ה הוא באופן דרשה מתחילתה, מן המיצר קראתי, שעי"ז מתעשרת בסופה, ענני במרחב, כמודגש בקול השופר שיוצא מן המיצר מצדו הקצר, ועי"ז הוא במרחב ובהתפשטות בצדו הרחב, יובן גם מ"ש והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים גו' והנדחים גו', דכיון שלעתיד לבוא (ביום ההוא) צריך להיות גילוי נעלה ביותר שנמשך ע"י שופר גדול, שהוא למעלה מהגילוי דר"ה שנמשך ע"י שופר סתם, הרי גם ענין המיצר צריך להיות יותר מאשר ענין המיצר שבר"ה סתם, וזהו המיצר דהאובדים והנדחים, היינו, אלו שעבודתם היא בשלימות, אלא שמרגישים ועושים את עצמם לאובדים ונדחים, מצד ההתבוננות שלגבי הרוממות דאוא"ס גם העבודה האמיתית לחטא יחשב, ומצד זה הם בתכלית המיצר, ועי"ז נמשך תכלית המרחב דשופר גדול, כמשנת"ל בארוכה ¹⁴⁴ .

ח) וביאור

הענין, דהנה ידוע ¹⁴⁵ שבראש השנה חוזרים כל הדברים לקדמותן וצריך להמשיך רצון חדש על בריאת העולמות, עד שיומשך אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה (כמבואר באגה"ק ¹⁴⁶ ). ועל זה אמרו רז"ל ¹⁴⁷ אמר הקב"ה אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה בשופר. והענין בזה, שהקב"ה מבקש מישראל שיאמרו פסוקי מלכיות כדי להמשיך מבחי' התנשאות העצמי להיות תמליכוני עליכם, היינו, שלא יהי' רק בבחי' מלך שמו נקרא (שזהו בחי' התפשטות לבד מבחי' הרוממות ¹⁴⁸ ) ח"ו, אלא שיהי' גילוי ההתנשאות והרוממות להיות מלך על ישראל, ועל ידם גם על העולם כולו, כמ"ש ¹⁴⁹ מלוך על העולם כולו בכבודך כו' וידע כל פעול כי אתה

21

פעלתו כו', ועד שתהי' מלכותו בכל משלה ¹⁵⁰ , אפילו על אלו שעליהם צריך להיות ענין של ממשלה בעל כרחם ¹⁵¹ . וכללות הענין דמלכיות הוא המשכת בחי' ממכ"ע ¹⁵² . וענין זכרונות הוא המשכת בחי' סוכ"ע84, כי, ענין הזכרון שייך על דבר רחוק, והיינו, לפי שלגבי בחי' הסובב הרי העולמות בבחי' ריחוק מקום, דכלא ממש חשיבי. וענין הזכרון נעשה ע"י נש"י דוקא (יעלה זכרונכם לפני לטובה) ¹⁵³ , כי, נש"י הם חצובות מתחת לכסא הכבוד ¹⁵⁴ , שזוהי מדריגת הנשמה כפי שהיא בבחי' מציאות בהיותה בעולם הבריאה שנקרא עולם הכסא ¹⁵⁵ , ויש גם מדריגות נעלות יותר כו', ועד כפי שנש"י מושרשים בעצמותו ית', וכמ"ש ¹⁵⁶ יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה, שבהם היא בחירת העצמות, ולכן נעשה על ידם ענין הזכרון, שתהי' ההמשכה מבחי' סוכ"ע לבחי' ממכ"ע להיות מלך על כל הארץ. ובמה בשופר, היינו, שכדי להמשיך מבחי' סוכ"ע לבחי' ממכ"ע, צ"ל המשכה מבחי' שלמעלה גם מסוכ"ע, וזהו ענין השופר, שעל ידו נמשך מבחי' שלמעלה גם מסוכ"ע84, וענינו בספירות הוא ספירת הבינה ¹⁵⁷ . ועוד זאת, שענין השופר (במה בשופר) הוא כדי לפעול ההמשכה למטה, והיינו ע"י התקיעה בשופר דוקא שנעשה מקרן של בהמה, אשר רוח הבהמה היא היורדת למטה ¹⁵⁸ (אפילו רוח הבהמה, ועאכו"כ הבהמה עצמה), ולכן נעשית עי"ז ההמשכה למטה מטה ¹⁵⁹ .

אמנם

כל זה הוא הסדר כאשר עולם כמנהגו נוהג, שאז פעולת השופר דר"ה היא להמשיך מסוכ"ע בממכ"ע. אבל כאשר מתקרבים אל הזמן שעליו נאמר ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו גו' ¹⁶⁰ , שאפילו בדומם ממש יתגלה אלקות, ויתירה מזה, מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים ¹⁶¹ , שהארץ שהיא בחי' עלמא דאתגלייא תהי' כמים לים

22

מכסים, כמו עלמא דאתכסייא, והיינו ¹⁶² שיומשך בחי' סוכ"ע להיות בבחי' גילוי ממש (ואז יומשך בחי' סובב מבחי' עליונה יותר, שיומשך מבחי' עליונה הרבה יותר להיות בבחי' סובב), אזי גם השופר יהי' נעלה יותר מהשופר סתם דר"ה, והו"ע שופר גדול, שעל ידו תהי' ההמשכה מבחי' שלמעלה מסוכ"ע, שהרי גם בחי' סוכ"ע, אע"פ שאינו מתלבש ונתפס בתוך העולמות, מאחר שהוא בחי' סובב ומקיף לעלמין, א"כ הוא בגדר בחי' עלמין, אבל עצמותו ית' מובדל לגמרי מגדר בחי' עלמין, אפילו מלהיות מאיר בבחי' סובב ומקיף, ויתגלה לעת"ל. וזהו גם מש"נ יתָקע (ולא יתְקע) בשופר גדול, כיון שלא קאי על מ"ש לעיל מיני' (והי' ביום ההוא) יחבוט הוי' גו' (כנ"ל ס"ג), כי, שם הוי' הוא בציור ד' אותיות שזהו"ע של הגבלה כו', ואילו התקיעה בשופר גדול היא מבחי' העצמות שלמעלה מכל ענין של מציאות והגבלה, ולמעלה מגילויים כו'. ועי"ז יהי' גם כללות ענין הגאולה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה לגמרי, שזהו שהגאולה העתידה תהי' נעלית יותר מהגאולה ממצרים, ועד כדי כך, שלעת"ל יזכירו יצי"מ בדרך טפל בלבד ¹⁶³ , כי, אע"פ שגם הגאולה ממצרים היתה למעלה מהגבלה, מ"מ, היתה לה שייכות להגבלה כו', משא"כ הגאולה העתידה תהי' למעלה מהגבלה לגמרי, באופן שיהיו לך לבדך ואין לזרים אתך ¹⁶⁴ , אנא ומלכא בלחודוהי ¹⁶⁵ , ואילו המציאות דאוה"ע תהי' בדרך טפל בלבד, כמ"ש ¹⁶⁶ ועמדו זרים ורעו צאנכם. וזהו שלעת"ל כתיב ¹⁶⁷ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, נ' פלאות ¹⁶⁸ , שגם לגבי יצי"מ הרי זה בבחי' פלאות.

ומזה

מובן שבתור הכנה לזה צריכה להיות גם עבודת האדם באופן כזה, היינו, שלא מספיקה העבודה דבכל לבבך ובכל נפשך ¹⁶⁹ , שהו"ע העבודה דכחות פנימיים, ולא מספיקה גם העבודה דבכל מאדך101, שהו"ע של מס"נ פרטי על ציווי פרטי ¹⁷⁰ (קב"ע פרטי על ענין פרטי), אלא צריך לצאת מכל המציאות וההגבלות כו'. והו"ע תכלית הביטול לגמרי, שלא זו בלבד שמרגישים ועושין עצמם עניים ורשין (שהו"ע הקריאה מן

23

המיצר שבכל ר"ה, רשה בתחלתה), אלא יתירה מזה, שמרגישים ועושים עצמם אובדים ונדחים (כנ"ל), ומצד זה הם בתכלית המיצר, ועי"ז נמשך תכלית המרחב דשופר גדול.

ט) והנה

נוסף על משנת"ל הענין דהאובדים והנדחים כפי שהוא בעבודה הרוחנית, צריך להיות קיום היעוד דיתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים כפשוטו, שהרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו ¹⁷¹ , והוא העיקר, ככל עניני התורה שניתנה בעולם העשי', עולם הפשט. ובהקדים שענין זה מודגש בראש השנה, שמצות היום בשופר ¹⁷² . דהנה ידוע שתק"ש הו"ע התעוררות רצון פשוט בנפש האדם, שעי"ז דוקא ממשיכים רצון חדש כו'. ולכאורה, למה לא מספיק התעוררות הרצון פשוט בנפש בקלא פנימאה דלא אשתמע ¹⁷³ , אלא לתקוע בשופר גשמי דוקא. אך הענין הוא, דכיון שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים ¹⁷⁴ , צריכים להיות כל ההמשכות למטה דוקא, ולכן לא מספיקה העבודה הרוחנית בקלא פנימאה דלא אשתמע, ולא מספיק אפילו קלא דאשתמע כפי שהוא בקול האדם, אלא צ"ל קול שופר מקרן של בהמה דוקא, שיורדת למטה (כנ"ל), והיינו, שע"י עבודת האדם, שרוח האדם העולה למעלה, שעובד עבודתו בשופר של בהמה דוקא, אזי נמשכת ההמשכה למטה. וכן הוא בכל עניני התורה, שצריכים להיות כפשוטם למטה דוקא. ומזה מובן גם בנוגע להכתוב והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו', שענין זה צריך להיות כפשוטו דוקא.

והענין

בזה, דהנה, ישנם יחידי סגולה מבנ"י שבחרו אותם – לפי שכך עלה ברצונו ית', מפלאות תמים דעים ¹⁷⁵ – להיות בארץ אשור ובארץ מצרים, במעמד ומצב שאין מניחים אותם ללמוד תורה ולקיים מצוות, ואעפ"כ, הנה בכל יום ויום (ובאופן דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים ¹⁷⁶ ) עומדים הם בנסיונות רבים וגדולים, עד לנסיונות שלמעלה מהכחות והאפשרויות שלהם, ולומדים תורה ומקיימים מצוות, ומחנכים בנים ובנות להיות זרע ברך ה' ¹⁷⁷ לומדי תורה ומקיימי מצוות ומקדשי שם שמים ברבים. ומובן, שאצלם מודגש הענין דמן המיצר קראתי

24

בתכלית המיצר, באופן דתפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו, שרצונו להיות לפני ה' כו'. ועי"ז ממשיכים להיות ענני במרחב, ועד לתכלית המרחב, שזהו"ע התקיעה בשופר גדול דלעת"ל, שתעורר גם את אלו שנמצאים במעמד ומצב דהאובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים כפשוטו (כנ"ל ס"א-ג).

י) ויהי

רצון שכיון שכבר התחיל בגשמיות הענין של ובאו גו' בארץ אשור גו' בארץ מצרים, שכבר יצאו משם חלק מהם ¹⁷⁸ , הרי זה ימהר את יציאת הנשארים, ועד מהרה ירוץ דברו ¹⁷⁹ , כפי שמצינו בענין הנבואה ¹⁸⁰ , שע"י פעולת הנביא לקשר את הנבואה בדבר גשמי, נמשך קיום הנבואה באופן דעד מהרה ירוץ דברו, והיינו, שבקרוב ממש יצאו משם כולם, בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו ¹⁸¹ , לא תשאר פרסה ¹⁸² , וכספם וזהבם אתם ¹⁸³ , לא רק כסף וזהב רוחניים, שהו"ע אהבה ויראה (כמבואר בתו"א ¹⁸⁴ ), אלא גם כסף וזהב גשמיים, היינו, שהקב"ה יתן להם גם עניניהם הגשמיים בהרחבה, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה44, ועד כדי כך, שיהי' להם אפילו זהב, שאין העולם מוכרח בו ואין העולם ראוי לו, כמארז"ל ¹⁸⁵ לא נברא זהב אלא בשביל ביהמ"ק, ובלשון הכתוב ¹⁸⁶ בתים מלאים כל טוב גו' כרמים וזיתים גו', ועאכו"כ בנים ובנות כו'.

ועוד

זאת, שענין זה הוא הוכחה שכבר התחיל הענין דיתקע בשופר גדול (כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר ¹⁸⁷ שהענין דיתקע בשופר גדול ובאו האובדים וגו' יהי' קודם ביאת המשיח, ערב הגאולה), והיינו, שענין זה הוא הכנה וכלי להגאולה השלימה ע"י משיח צדקנו, וע"ד המבואר באגה"ק ¹⁸⁸ בענין פדה בשלום נפשי ¹⁸⁹ , שהו"ע היציאה מהגלות של ניצוץ פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל, שעי"ז נעשה יציאת

25

השכינה הכללית מהגלות, שזוהי הגאולה הכללית דכללות בנ"י, שעז"נ והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים, וכל זה יהי' בקרוב ממש, ובשנה זו, ובאופן של שמחה, כי, אע"פ שנאמר בבכי יבואו ¹⁹⁰ , הרי בהמשך הכתוב נאמר ובאו ורננו במרום ציון ¹⁹¹ , שמזה מובן, שבכי' זו היא בכי' של שמחה מצד שלימות התשובה באופן דהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה ¹⁹² , וכמ"ש ¹⁹³ שמחת עולם (שפירושה שמחה נצחית) על ראשם, על כל ישראל שיצאו מהגלות בחסד וברחמים, בעגלא דידן בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו, שיוליכנו קוממיות לארצנו.