תקיב שלא לבשל לצורך נכרי ביום טוב

תקיב שלא לבשל לצורך נכרי ביום טוב

ובו ז' סעיפים

א כל

מלאכות אוכל נפש לא הותרו אלא לצורך אכילת ישראל, אבל לא לצורך אכילת נכרי ולא

לצורך אכילת בהמה, שנאמר הוא לבדו יעשה לכם, לכם ולא לנכרים לכם ולא לבהמה ²⁶⁰⁵ .

לפיכך אסור לזמן נכרי שיבא אצלו לאכול

בביתו, גזרה שמא ירבה לבשל ²⁶⁰⁶

עוד קדרה אחרת בשביל הנכרי ²⁶⁰⁷ . אבל מותר לשלוח לו

מאכל לביתו, דכיון שאינו מזמינו לביתו אין חוששין שמא ירבה בשבילו ²⁶⁰⁸ .

רק שיזהר שלא ישלח לו דרך רשות הרבים,

אפילו שולח לו על ידי נכרי, דאסור להוציא מרשות לרשות בשביל נכרי, וכל שאסור

לעשותו אסור לומר לנכרי לעשותו. אבל מותר לשלוח לו על ידי נכרי דרך כרמלית ²⁶⁰⁹ , שלא גזרו על שבות

דשבות של איסור הוצאה ביום טוב, שהרי אם יש בה צורך יום טוב קצת מותר לעשותה על

ידי ישראל ²⁶¹⁰ :

ב וכן

נכרי שבא מאליו לבית הישראל שלא הזמינו כלל, וכן שליח שנשתלח אליו, מותר להאכילו

עמו, ואין חוששין שמא ירבה בשבילו אלא כשמזמינו לביתו שהוא רוצה לכבדו ²⁶¹¹ .

במה דברים אמורים כשהישראל נותן לו

לאכול בלי שום הזמנה והפצרה, אבל אסור להפציר בו שיאכל אצלו ²⁶¹² ,

אפילו כבר בישל (א) ותיקן כל צרכי סעודתו, דכיון שהוא מפציר בו ורוצה לכבדו יש

לחוש שמא יבשל עוד קדרה אחרת בשבילו ²⁶¹³ :

ג אף

על פי שמותר להוסיף בשר בקדרה לצורך החול, ועל דרך שנתבאר בסי' תק"ג ²⁶¹⁴ , מכל מקום לצורך

הנכרי אסור להוסיף כלום, אע"פ שאינו מזמינו שמותר להאכילו עמו וכמו שנתבאר,

מכל מקום כיון שהוא רוצה לכבדו ומוסיף בשר בשבילו יש לחוש שמא יבשל בשבילו עוד

קדרה אחרת, ונמצא עושה מלאכה ביום טוב בשביל הנכרי בלבד ²⁶¹⁵ .

אבל מותר להוסיף בשר בשביל עבדו ושפחתו,

או בשביל כלבו, בקדרה שמבשל בה לצורך יום טוב ²⁶¹⁶ ,

דכיון שאינו נותן להם לאכול בשביל כבודם אלא מחמת שמזונותם עליו, אין לחוש שמא

יבשל עוד קדרה אחרת בשבילם, כיון שאינו רוצה ליתן להם בשר יותר ממה שמוסיף בשבילם ²⁶¹⁷ :

ד במה

דברים אמורים כשמוסיף בשר בקדרה קודם שנתנה אצל האש, דנמצא שכל מלאכת הבישול

דהיינו נתינת הבשר אצל האש נעשה בבת אחת ואינו מוסיף שום מלאכה בשבילן. אבל (ב)

לאחר שנתן הקדרה אצל האש, אסור להוסיף בה בשר בשביל עבדו ושפחתו או בשביל כלבו.

אע"פ שלצורך החול מותר להוסיף בשר בקדרה אפילו לאחר שנתנה אצל האש (ועל דרך

שנתבאר בסי' תק"ג ²⁶¹⁸ ),

לפי שהתבשיל הוא יותר משתבח ומיתתקן כשיש הרבה בשר בקדרה, ונמצא שכל הבשר שבקדרה

הוא לצורך יום טוב. מכל מקום היתר זה אינו מועיל אלא אם כן יכול לאכול כל הבשר ביום

טוב אם ירצה ²⁶¹⁹ ,

אבל כאן שאינו יכול לאכול כל הבשר ביום טוב אם ירצה, שהרי צריך ליתן מקצתו לעבדו

ושפחתו וכלבו שמזונותיו עליו ²⁶²⁰ ,

אין היתר זה מועיל כלום מטעם שנתבאר בסי' תק"ו ²⁶²¹ .

לפיכך אם יש לו מאכלים אחרים ²⁶²² שיוכל ליתן לעבדו

ושפחתו, או לפני כלבו, מותר להוסיף בשבילם בשר בקדרה שמבשל לצורך יום טוב. וכן

מותר לאפות בשבילם פת בתנור שאפה בו לצרכו ²⁶²³ . ואע"פ שעושה

מלאכה בשבילם, שהרי כל פת ופת צריך טרחא בפני עצמו. מכל מקום כיון שכל הפת ראוי לו,

שהרי יש לו מאכלים אחרים ליתן לפניהם, וגם הפת שיאכל ביום טוב הוא משתבח ומיתתקן

על ידי אפייה זו שאופה בשבילם, שהפת נאפה יפה בזמן שיש הרבה פת בתנור, נמצא שכל

האפייה היא צורך יום טוב ²⁶²⁴ :

ה (ג) ישראל האופה בתנורו של נכרי, וצריך

לתת להנכרי בעד שכר התנור ²⁶²⁵ ,

לא ייחד לו פת אחד קודם האפייה, דאז נמצא שהוא אופה פת של נכרי, אלא יאפה כל הפת

בסתם ואחר כך יתן לו פת אחד בשכר תנורו ²⁶²⁶ :

ו בני החיל שנתנו קמח שלהם לישראל לאפות

להם פת, אם אינן מקפידין כשהישראל נותן פת אחד לתינוק מהפת שאפה להם, מותר לאפות

להם ביום טוב ²⁶²⁷

(ד) על ידי שיתן פת אחד מהם לתינוק ²⁶²⁸ .

שהרי אם לא יאפה להם כל הפת לא יניחו ליתן לתינוק, כיון שכל הקמח הוא שלהם, נמצא

שכל האפייה היא לצורך אכילת התינוק ²⁶²⁹ . וכן אם אפילו

הישראל נותן להם הקמח מחוק המלכות, אלא שאין הישראל רשאי לאפות מקמח פת אחד לתינוק

אלא אם כן יאפה להם כל הפת, מותר לאפות להם ביום טוב על ידי שיתן פת אחד מהם

לתינוק ²⁶³⁰ .

ואע"פ שזו היא הערמה, שהרי אינו

נותן הפת לתינוק אלא כדי להתיר לו לאפות ביום טוב, וכבר נתבאר בסי' תק"ז ²⁶³¹

שאסור להערים באפיית הפת. מכל מקום מחמת הדחק התירו לו להערים, שקשה להפטר מבני

החיל שיש חיוב מחוק המלכות לאפות להם. ולפיכך התירו להערים אפילו לאחר שכבר אכלו

סעודת יום טוב (עיין סי' תק"ג ²⁶³² ).

ואין ללמוד מכאן לשאר מקומות ²⁶³³ :

ז מותר

לטלטל מזונות שאינן ראויין אלא לבהמה ²⁶³⁴ ,

אפילו אין לו בהמה בביתו ²⁶³⁵ .

ואם יש לו, מותר לטרוח וליתן לפניה מזונות ²⁶³⁶

כמו שנתבאר בסי' שכ"ד ²⁶³⁷

לענין שבת.

ובלבד שיזהר שלא יעשה שום מלאכה בשבילה

אפילו שבות של דבריהם ²⁶³⁸ ,

כגון להוציא מרשות היחיד לכרמלית ²⁶³⁹

וכיוצא בזה. לפיכך אסור לגבל את המורסן ²⁶⁴⁰ ,

כי אם על ידי שינוי ²⁶⁴¹ ,

על דרך שנתבאר בסי' שכ"ד ²⁶⁴²

לענין שבת:

קונטרס

אחרון

(א) ותיקן כל כו' .

כן ²⁶⁴³

משמע ברמב"ם ²⁶⁴⁴ ,

וכן כתב הט"ז ²⁶⁴⁵ .

ומילתא דפשיטא שאין לסמוך על התניא ²⁶⁴⁶

כנגד הרמב"ם וט"ז ²⁶⁴⁷ .

והמג"א ²⁶⁴⁸

אינו בא אלא לפרש דבריו ולא לקבוע הלכה כמותו ²⁶⁴⁹ :

(ב) לאחר שנתן כו' .

זהו ²⁶⁵⁰

פשוט ומבואר בסי' תק"ג ²⁶⁵¹

דכשנותן בשר בקדרה זה אחר זה אחר שכבר היא אצל האש דינו כאפיית הפת, שהרי אין כאן

חד טירחא, ואין היתר אלא מחמת שהתבשיל מיתתקן יותר, והיתר זה הוא גם כן בפת כמבואר

בגמרא ²⁶⁵² .

ואפילו הכי החמירו ²⁶⁵³

רש"ל ²⁶⁵⁴ וב"י ²⁶⁵⁵

ומג"א ²⁶⁵⁶ .

וכן הוא בירושלמי ²⁶⁵⁷ , לפי שאינו חד טירחא.

ואם כן הוא הדין והוא הטעם לנותן בשר בקדרה זו אחר זו אחר שכבר היא אצל האש, דמאי

שנא זה מזה שהרי גם כן אינו חד טירחא, וזה פשוט וברור. ועיין בים של שלמה שם מבואר

הטעם באריכות כמ"ש בפנים:

(ג) ישראל האופה כו' .

כן ²⁶⁵⁸

כתב רמ"א ²⁶⁵⁹

בשם הכל בו ²⁶⁶⁰ .

ובאמת ²⁶⁶¹

היה נראה דרמ"א לשיטתיה אזיל, דבדרכי משה ²⁶⁶²

אינו מחלק בין פת לקדרה ובכל ענין שרי להוסיף בשביל נכרי, היכא דליכא למיחש שמא

יאפה בשבילו בתנור אחר, כגון שאינו מזמינו ²⁶⁶³

(עיין מג"א ²⁶⁶⁴ ).

אבל לשיטת בית יוסף ורש"ל ומג"א דפסקו כהירושלמי ²⁶⁶⁵ ,

שאף בתנור אחד לא שרי אלא אם כן יש לו במה לפייסו, ואם כן ישראל זה שאופה בתנור של

נכרי בעל כרחך צריך ליתן לו מפת זה פת אחד בעד תנורו, כדרך שהוא עושה בחול ²⁶⁶⁶ .

ודוחק לומר דמיירי בכהאי גוונא שיתרצה הנכרי אם יתן לו פת אחר בשכרו, שהרי

המג"א סתם כרמ"א ולא פירש כלום ²⁶⁶⁷ .

וצריך לומר, דכיון שאם לא היה אופה פת

המגיע להנכרי בשכרו, אלא היה נותן לו בצק בשכרו, לא היה הנכרי מניחו לאפות בתנורו,

שכן דרך העולם ליתן בעד שכר התנור דוקא פת אפוי, ואם כן כל האפייה היא צורך יום

טוב, כמו שכתבו הרמב"ם ²⁶⁶⁸

ושו"ע בס"[ב] ²⁶⁶⁹ .

ואף שהט"ז שם ²⁶⁷⁰

פירש, דאין היתר אלא במקום שאם לא יעשה כן יהיה לו מניעה משמחת יום טוב. מלבד שיש

לומר דהכא נמי אם לא יתן לו פת אפוי לא יניחנו לאפות וימנע משמחת יום טוב, דמסתמא

אין לו תנור אחר כשאופה אצל נכרי. אלא דבלאו הכי לא קשה מידי, דעל כרחך לא החמיר

הט"ז שם אלא כשכל האפייה היא לצורך הנכרי ואין בה צורך כלל לישראל, אלא שהוא

מערים ונותן פת אחד לתינוק, אבל כשכל האפייה היא לצורך הישראל ואינו מערים כלל, אף

הט"ז מודה דשרי בכל ענין כדמשמע מדבריו בהדיא עיי"ש. וזהו כוונת הבית

יוסף שכתב על דברי ארחות חיים ²⁶⁷¹

שהעתיק רמ"א וז"ל, ואע"פ שיש לדקדק בדבריו, טוב לחוש ולהזהר

עכ"ל, והיינו מטעמא דפרישית ²⁶⁷² .

ואל יהיה בעיניך זה לדוחק, דצריך לומר

דהנכרי אינו מתרצה כי אם בפת אפוי, דלא היא, דממה נפשך שרי, דאם הוא מתרצה בבצק אם

כן פשיטא שיתרצה בדבר אחר הטוב מבצק, כיון שאינו מקפיד על פת דוקא כדרך מסיקי

תנורים, והרי זה כמו שאפשר לפייסינהו בדבר אחר, דאף רש"ל ומג"א מודים

דשרי בכל ענין כמבואר בדבריהם ²⁶⁷³ ,

וכדאיתא בגמרא ²⁶⁷⁴ :

(ד) על ידי שיתן כו' .

זהו ²⁶⁷⁵

פשוט דכיון דלא שרי ליה אלא מחמת הדחק כמו שכתב הט"ז ²⁶⁷⁶ ,

וכן כתב בשיטה מקובצת ²⁶⁷⁷

בשם הריטב"א, אם כן כל כמה דמצי למעבד בהיתרא מחייב למעבד, וכיון שאין

מקפידין אם יתן לתינוק, פשיטא דצריך ליתן לו כדי שלא תהא כל האפייה בשביל נכרי.

וכן משמע בט"ז שהקשה מסי'

תק"[ג] ממה שכתב הטור שם ²⁶⁷⁸ ,

ולא הקשה קושיא אלימתא דכל הפוסקים לא התירו שם אלא אם כן אוכל ממש ²⁶⁷⁹ ,

וכאן שרי על ידי שיכול להאכיל, אלא ודאי דהכא נמי לא שרי אלא אם כן אוכל ממש מטעמא

דפרישית:

[2605]

בא יב, טז. ברייתא כא, א-ב (אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, ממשמע שנאמר

לכל נפש, שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע, כענין שנאמר ומכה נפש בהמה ישלמנה, תלמוד

לומר לכם, לכם ולא לכלבים ... לכם ולא לעובדי כוכבים). רמב"ם פ"א

הי"ג (אין אופין ומבשלין ביום טוב כדי להאכיל כותים או כלבים, שנאמר הוא לבדו

יעשה לכם, לכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים). טור ושו"ע ס"א (אין מבשלים

לצורך גוי ביום טוב), וס"ג (אסור לבשל ולאפות לצורך כלבים). ט"ז

ס"ק א (דכתיב יעשה לכם ולא לעכו"ם לכם ולא לכלבים).

ואם בישל או עשה מלאכה אחרת לצורך נכרי

או בהמה, פטור מן התורה, מטעם האמור לעיל סי' תקג ס"א ( אם אפשר ליהנות ממנה ביום טוב עצמו,

אע"פ שאינו רוצה ליהנות ממנה ביום טוב ואינו עושה אותה אלא לצורך חול, הרי זה

פטור מן התורה. אע"פ שאין המלאכה צריכה לו כלל ביום טוב שכבר אכל כל סעודתו,

הואיל אם היו מזדמנים לו אורחים שלא אכלו עדיין היום היתה מלאכה זו צריכה להם,

והיה מותר לו לעשותה, אם כן הרי מלאכה זו נקראת מלאכת אוכל נפש ).

וכן הוא במבשל בשביל נכרי, כמבואר

בפר"ח סי'

תצה ס"א ( וראיתי מי שכתב, דדוקא בבישל לצורך חול אינו לוקה מטעם הואיל,

אבל בהוצאה והבערה לצורך גוים או לצורך חול, דהתם ליכא למימר הואיל, לוקה לדעת

הרמב"ם והמגיד משנה. ואינו מחוור כלל).

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

נח.

[2606]

גמרא כא, ב (מזמנין את הנכרי בשבת, ואין מזמנין את הנכרי ביום טוב, גזרה שמא ירבה

בשבילו). טור ושו"ע ס"א (אסור להזמינו, שמא ירבה בשבילו).

ההיתר להזמין בשבת נתבאר לעיל סי' שכה

ס"א ( מותר

לזמן נכרי לביתו לאכול עמו בשבת, אע"פ שאסור ביום טוב משום גזרה שמא ירבה

לבשל בשבילו כמו שיתבאר בסי' תקי"ב, אבל בשבת אין לחוש לזה).

[2607]

רא"ש פ"ב סי' יד (וחייש שמא יבשל קדירה לבדה, שלא היה מבשל בה אם לא

בשביל הנכרי, דאי לא הרבה בשביל הנכרי אלא בקדירה שהוא מבשל בה, ליכא חשש איסור זה).

ר"ן י, ב ד"ה בעי (גזירה שמא ירבה בשבילו, פירוש בקדרה אחרת, דאי באותה

קדרה ודאי שרי). דרכי משה ס"ק א. ט"ז סק"ב (שמא ירבה בשבילו, פירוש

שמא יבשל קדירה לבדה, שלא היה מבשל אם לא בשביל העכו"ם, דאם לא הרבה בשביל

עכו"ם אלא בקדרה שהוא מבשל בה, ליכא חשש איסור).

ואף שגם להוסיף בקדרה לצורך הנכרי אסור,

כדלקמן ס"ג ( לצורך

הנכרי אסור להוסיף כלום). גם איסור זה הוא משום גזירה דידן, כדלקמן שם (כיון שהוא

רוצה לכבדו ומוסיף בשר בשבילו, יש לחוש שמא יבשל בשבילו עוד קדרה אחרת, ונמצא עושה

מלאכה ביום טוב בשביל הנכרי בלבד), ושם נסמן (הערה 11 ).

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

ס.

[2608]

תשובת רבנו שמחה באור זרוע ח"א סי' תשעו (מותר לשלוח לעכו"ם). הגהות

מיימוניות פ"א אות ח. רמ"א ס"א (ודוקא להזמינו לביתו, אבל לשלוח לו

לביתו ... שרי). לבוש ס"א (ודוקא להזמינו לביתו אסור, דכיון שיבא הגוי לביתו

וחפץ הוא ביקרו יש לחוש שמא לא יספיק וירבה לבשל בשבילו, אבל לשלוח לגוי ממה שבישל

והכין לביתו שרי).

אלא שהם התירו לשלוח לו על ידי נכרי

אפילו דרך רשות הרבים, ובזה לא קיי"ל כוותייהו, כדלקמן הערה הבאה.

[2609] לענין הוצאה דרך רשות הרבים על ידי

ישראל, כתב הר"י בתוס' כתובות ז, א ד"ה מתוך (הוצאה לצורך נכרי נראה

דאסור).

ולענין

הוצאה דרך כרמלית על ידי ישראל, כתב הרשב"א בתוס' שם (דמחצר שאינה מעורבת אין

ללמוד ממנה לכרמלית, דחמיר טפי).

ולענין

הוצאה דרך חצר שאינה מעורבת, נתבאר לקמן סי' תקיח ס"ב (אם היא מעורבת בענין

שמותר לטלטל בה בשבת, מותר להוציא ולהכניס אפילו דבר שאין בו צורך היום כלל, ואין

צריך לומר שמותר להוציא ולהכניס לצורך בהמה או לצורך נכרי, עיין סי' תקי"ב).

ולענין

הוצאה דרך רשות הרבים על ידי נכרי, נתבאר בתשובת רבינו שמחה שבאור זרוע סי' תשעו (מותר

לשלוח לעכו"ם על יד עכו"ם ביום טוב), ובהגמ"י פ"א אות ח

(ולשלוח לגוי על ידי גוי ביום טוב כתב באור זרוע דשרי), וברמ"א ס"א (אבל

לשלוח לו לביתו על ידי כותי שרי).

אמנם

חלק עלהם ביש"ש פ"א סי' לו (ובהגמ"י כתב

לשלוח לכותי על ידי כותי ביום טוב, כתב באור זרוע דשרי ... ואינו יודע למה, לפי מה

דקי"ל כל מה שאסור לעשות לישראל אסור לומר לעכו"ם לעשותו, אפילו באיסורי

דרבנן, כל שכן באיסורי דאורייתא). וכדלעיל סי' תצה ס"י (כל שאסור לעשותו ביום

טוב אסור לומר לנכרי לעשותו).

והכריע המ"א סק"ב (יש"ש

אוסר אפילו על ידי עכו"ם. ונראה להקל בזמנינו שאין לנו רשות הרבים גמורה).

נמצא

שאסור להוציא לכרמלית לצורך נכרי, ואסור להוציא לרשות הרבים על ידי נכרי לצורך

נכרי, אבל מותר להוציא לכרמלית על ידי נכרי לצורך נכרי.

וכן הוא לצורך בהמה, כדלקמן ס"ז ( ובלבד שיזהר שלא יעשה שום מלאכה בשבילה,

אפילו שבות של דבריהם, כגון להוציא מרשות היחיד לכרמלית).

וכן

הוא לקמן סי' תקטז בקונטרס אחרון ס"ק א (ועיין סי' תקי"ב דאפילו לצורך

בהמה או נכרי אסור להוציא לכרמלית).

[2610]

כדלעיל סי' תצה ס"ג ( וקבלו

חכמים, שכל מלאכות אוכל נפש, מתוך שהתירה התורה לעשותן לצורך אכילת יום טוב, הותרו

לגמרי אפילו שלא לצורך אכילת יום טוב. ובלבד שיהא בהן קצת צורך יום טוב ).

והטעם שלא התירו מטעם זה אלא בהוצאה,

ראה חקרי הלכות ח"א ל, א.

[2611]

גמרא כא, ב (מרימר ומר זוטרא כי הוה מקלע להו נכרי ביום טוב, אמרו ליה, אי ניחא לך

במאי דטריחא לן מוטב, ואי לא, טרחא יתירא אדעתא דידך לא טרחינן). כפירוש הרמב"ם

פ"א הי"ג (אם בא הכותי מאליו, אוכל עמהן מה שהן אוכלין שכבר הכינוה),

ומ"מ שם (וסובר שאין האמירה הזו מעלה ומורידה בהיתר הדבר). רא"ש פ"ב

סי"ד (ואם נשלח שליח נכרי לישראל ביום טוב, מותר להאכילו ביום טוב),

ומו"ק פ"ב סי"ב (גם שליח נכרי שנשתלח לישראל אוכל עמו בבית ביום

טוב). שו"ע ס"א (שליח שנשתלח לו, וכן גוי שבא מאליו, מותר להאכילו עמו

ולא חיישינן שמא ירבה בשבילו). ט"ז סוף ס"ק ד (שמהגמרא אין הוכחה שצריך

אמירה).

[2612]

ט"ז סק"ד (ונראה לענ"ד להכריע להלכה, דאם בא מאיליו והישראל נותן

לו לאכול בלא הזמנה והפצרה שיאכל אצלו, אין איסור שמא ירבה, אבל אם מפציר בו שיאכל

אצלו, אף על פי שבא מאליו, מכל מקום, כיון שחביב לו שיאכל אצלו, חיישינן שמא יבשל

לו קדירה אחרת).

[2613] משמעות הרמב"ם שהובא

לעיל ( אם בא הכותי מאליו אוכל עמהן מה שהן אוכלין, שכבר הכינוה) . ט"ז שם (ומשמע מדברי רמב"ם,

דבמקום שיש חשש שמא ירבה לא מועיל מה שכבר הכינו, דיש לחוש שמא יבשל עוד קדרה אחרת,

כן נראה לענ"ד). ונתבאר בקונטרס אחרון ס"ק א.

[2614]

שם ס"ד-ה (בשני דרכים התירו חכמים לעשות מלאכת אוכל נפש ביום טוב לצורך החול,

אם נהנה מן מקצת מלאכה זו ביום טוב עצמו. הא' שעושה כל המלאכה בבת אחת ... הב'

שמקצת המלאכה שנהנה ממנה ביום טוב היא משבחת ומתעלה על ידי שארית המלאכה שהיא

לצורך החול, ולפיכך אף על פי שאין כל המלאכה נעשית בבת אחת הרי זה מותר).

[2615]

ארחות חיים הל' יום טוב סי' יב (וכתב הר' אשר מלוניל ז"ל ... ומאי דאמרינן

ממלאה אשה קדרה בשר, דוקא לצורך ישראל, אבל לצורך עכו"ם אסור). ואף שכתב

הב"י ד"ה כתוב בארחות חיים (וכבר נתבאר בתחלת סימן זה שאין כן דעת

הפוסקים), והיינו המובא לעיל (הערה 3 )

מהרא"ש והר"ן, שמעיקר הדין מותר להוסיף בקדרה אחת גם בנכרי. מכל מקום

קיי"ל כארחות חיים, מטעם האמור ביש"ש פ"ב סי' כג (דחד טירחא היא

וליתא ביה איסור כלל ... ומכל מקום הדין דין אמת, דאיכא למיחש שירבה קדרה אחרת

בשבילן). רמ"א ס"א (להרבות ... באותה קדירה שמבשל בה לעצמו ... לשאר גוים,

בכל ענין אסור). ט"ז ס"ק ה (שוב ראיתי לרש"ל פ"ב דביצה סי'

כ"ג שכתב על דברי ארחות חיים הללו ... מכל מקום הדין אמת, דאיכא למיחש שמא

יבשל עוד קדירה אחרת עכ"ל). מ"א ס"א (מה שכתב כאן [הרמ"א] אבל

לשאר עכו"ם בכל ענין אסור, היינו משום דגזרינן שמא ירבה בשבילו בקדירה אחרת,

כמ"ש הרא"ש בהדיא, וכ"פ היש"ש).

וראה יסודי השולחן וזיקוקי אורותיו סי'

סא.

[2616]

לענין כלבים נתפרש בברייתא כא, א (עיסת כלבים, בזמן שהרועין אוכלין ממנה חייבת ...

ונאפת ביום טוב). רמ"א ס"ג (ומותר להרבות בשביל הכלבים באותה קדירה

שמבשל בה לעצמו, אפילו אם [אין] לו דבר אחר שיוכל ליתן לכלבים אם היה רוצה),

כגירסת ופירוש עולת שבת ס"ק ה, ומ"א ס"ק ו (שבקדרה אחת מותר אפילו

כשאין לו במה לפייסה).

ולענין עבדו ושפחתו, ברמ"א

ס"א (ומותר להרבות בשביל עבדו ושפחתו באותה קדירה שמבשל בה לעצמו). מ"א

ס"ק ג (אפילו לא אפשר לפייסינהו בדבר אחר ... בקדירה אחת שרי אפילו אין לו

במה לפייסן).

*

וכל זה בעיסה או בשר השייכים לישראל, אף

שדעתו לתת מהם לכלבים או לעבדו ושפחתו. אבל עיסה שיש לו בשותפות עם נכרי, צריך

לחלקה קודם האפיה, ואין לאפותם יחד אף שנתינתם אצל האש נעשית בבת אחת ואינו מוסיף

שום מלאכה בשבילן, כדלעיל סי' תנז סי"ח (שהרי אמרו חכמים עיסה חציה של ישראל

וחציה של נכרי אסור לישראל לאפותה כולה ביום טוב, אף שעושה ממנה ככר אחד ואופאו

בבת אחת, ונמצא שיש באפייה זו גם צורך אכילת ישראל, אף על פי כן אסרו חכמים, הואיל

שבאפיית חציה של נכרי אין בה צורך לאכילת הישראל, שהרי יכול לחלק עם הנכרי קודם

האפייה ולאפות חלקו בלבדו), וסי' תצח סכ"ב (שהרי אפשר לו לחלק).

[2617]

רא"ש פ"ב סי"ד (דלא אסר רבי יהושע בן לוי אלא לזמן את הנכרי שהוא

חפץ ביקרו ומרבה לו מנות, וחייש שמא יבשל קדירה לבדה שלא היה מבשל בה אם לא בשביל

הנכרי, דאי לא הרבה בשביל הנכרי אלא בקדירה שהוא מבשל בה, ליכא חשש איסור זה, והא

ליכא למיחש בעבדים ושפחות שבבית ישראל). ר"ן שם (דלשמא ירבה בשבילו ... קדרה אחרת,

בעבדי דילן לא שייך הכי כלל). אורחות חיים הל' יום טוב סי"ב (אבל לצורך עבדו

או שפחתו שמזונותם עליו מותר, דלא יעשה להם קדרה בפני עצמן).

[2618]

כדלעיל (הערה 10 ).

[2619] שאף שמוסיף הבשר כדי לאכלו

בחול, מכל מקום יכול לאכלו כולו ביום טוב אם ירצה.

[2620] גמרא כא, א (שאני עיסת כלבים

הואיל ואפשר לפייסן בנבלה), ופרש"י (ונמצאת כולה נאכלת לאדם).

ונתבאר

בקונטרס אחרון ס"ק ב.

[2621]

ס"ו (עיסה שנילושה מערב יום טוב ... אסור לאפות כל העיסה ביום טוב ולשייר

מקצת הפת כדי להפריש ממנה חלה לאחר יום טוב, שהרי מקצת זה אינו יכול לאכלו ביום

טוב, ונמצא כשאפה אותו עשה מלאכה שלא לצורך אכילה. ואף על פי שהתירו למלאות התנור

פת אף על פי שאינו צריך לכל הפת ביום טוב מפני שהפת נאפה יפה כשיש פת הרבה בתנור,

כמו שיתבאר בסי' תק"ז. מכל מקום לא התירו לו אלא כשכל הפת שלו, שאפשר לו

לאכול כל פת ופת איזו שירצה, ואם יזדמנו לו אורחים יכול לאכול את כל הפת), וסי"ב

(ואף על פי שגם חלקו הוא משתבח ומתעלה על ידי חלקו של נכרי, שהפת נאפה יפה כשיש פת

הרבה בתנור. מכל מקום כיון שחלקו של נכרי אינו ברשותו של ישראל לאכלו אם ירצה,

ואין לו בו אלא מעט טובת הנאה, ועיקר הנאת האפייה היא לנכרי, הרי הנאה מועטת זו של

הישראל בטילה אצל הנאת הנכרי שהיא מרובה ממנה, והרי כל האפייה היא להנאת הנכרי).

[2622] גמרא כא, א (הואיל ואפשר

לפייסן בנבלה ... לא תימא הואיל ואפשר, אלא כגון דאית ליה נבלה דודאי אפשר לפייסן

בנבלה). ר"ן י, ב ד"ה אמר (אוקים לה בגמרא כגון דאית ליה נבלה דאיפשר

לפייס הכלבים בנבלה. ומשמע לי' דהאי טעמא עדיף טפי מהואיל, דאע"ג דאפילו לרבה

דאית ליה הואיל הני מילי לענין מלקי הוא דלא לקי, אבל איסורא מיהא איכא, הכא אפילו

איסורא ליכא משום דהכא לא מיתסר מידי, דהא אית ליה נבלה. אבל באופה מיום טוב לחול,

הא מחסרי אורחים שצריך שיבואו מעלמא). יש"ש פ"ב סי' כא (ואני אומר,

דאפילו לרבה דאמר הואיל, היינו שאינו לוקה, אבל מכל מקום איסורא איכא. ובטעם שיכול

לפייסן בנבלה עדיפא מטעם דהואיל, ואפשר דאפילו לכתחילה שרי, וכ"כ הר"ן,

ועיקר). מ"א ס"ק ג (אסור להרבות בתנור אחד אפילו לעבדו ושפחתו או לבהמה,

אלא אם כן יש לו במה לפייסן).

[2623] לענין הוספת בשר בקדרה שיוכל

ליתן לעבדו ושפחתו, הביא כאן שני אופנים להיתר: (א) שכל המלאכה נעשית בבת אחת. (ב)

שיש לו מאכלים אחרים שיוכל ליתן להם. והיינו שהיתר שכל המלאכה נעשית בבת אחת מועיל

אף אם חלק מהבשר צריך ליתן לעבדו, ואינו יכול לאכול בעצמו כל הבשר.

אבל

לענין הוספת פת בתנור שיוכל ליתן לעבדו ושפחתו, הביא כאן רק ההיתר השני (שיש לו

מאכלים אחרים), ולא ההיתר הראשון שכל עשיית המלאכה (הכנסה לתנור) בבת אחת דלעיל,

שהרי גם הלישה אסורה לצורך נכרי, והלישה של חלק עבדו ושפחתו אינה נעשית בבת אחת,

ומוסיף מלאכה בשביל הנכרי. וכן הוא בעיסה שיש לו בשותפות עם הנכרי, כדלעיל סי' תקו

סי"ב (ושם הערה 83 ).

[2624]

ירושלמי חלה פ"א ה"ה (עיסת כלבים ... ונעשית ביום טוב ... דתני, רבי

שמעון בן אלעזר אומר ממלאה היא אשה את התנור פת מפני שהפת יפה בשעה שהתנור מלא).

ב"י (ולדברי הכל איכא למידק, אפילו אית ליה נבלה שאפשר לפייסן בה, אמאי שרי

לאפות כל העיסה, שהרי כיון שהכלבים אוכלין ממנה נמצא שאינה צריכה כולה לאדם ביום

טוב ... מצאתי דמוקי לה בירושלמי בפרק קמא דמסכת חלה כרבי שמעון בן אלעזר דאמר

(ביצה יז, א) ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא). יש"ש

שם (ויש להקשות, מאחר דמשמע להדיא מהאי מתניתין דאין אופין לכלבים, אם כן מה מועיל

שיכול לפייסן, סוף סוף הואיל ואוכלין כלבים ממנה נמצא שאין צריך לכולה ונמצא שאפה

יותר מכדי צורך האדם, ונראה דאיירי בתנור אחד דשרי ... מפני שהפת נאפת יפה, וכן

איתא להדיא בירושלמי, בפ"ק דחלה).

והיינו שכדי להתיר להוסיף פת או בשר

שדעתו לאכול בחול, צריך שני תנאים:

(א) שעל ידי הוספת הפת או הבשר נאפית

הפת ומתבשל הבשר יפה יותר.

(ב) שיכול לאכול כל הפת או הבשר ביום

טוב אם ירצה.

סקירת פרטי הלכה זו – לעיל סי' תקו

ס"ו (הערה 43 ).

[2625] שכן הי' דרכם, שהשוכר תנור

לאפות בו, נותן לבעל התנור בשכרו ככר מן הככרות שאופה בתנורו, כדלעיל סי' תנ

ס"ה (שדרך כל שוכרי תנור ליתן לבעל התנור בשכרו ככר מן הככרות שאופין בתנורו)

[2626]

כל בו סי' נח יח, ג (ראוי להזהיר לאלו שאופים פתן בתנורי הגוים ונותנים שכרם פת או

ככר, שלא ייחדו לו אותו ככר עד אחר האפיה ... אך אחר האפיה נותן לו בשכרו אי זה

שירצה, לפי שכל ככר ראוי לישראל), וארחות חיים הל' יום טוב סי' יג. רמ"א סוף

ס"א (וישראל האופה בתנור של גוי וצריך לתת לו פת אחד, לא ייחד לגוי אחד קודם

אפייה, דאז אופה של גוי, אלא יאפה סתם ויתן לו אחר כך אחד).

ואף שנפסק בסעיף הקודם, שלא הותר אלא

כשיכול לפייסו בדבר אחר, וכאן הרי צריך לתת לו ככר מהככרות שאופה בתנור. נתבאר

בקונטרס אחרון ס"ק ג (וצריך לומר, דכיון שאם לא היה אופה פת המגיע להנכרי

בשכרו, אלא היה נותן לו בצק בשכרו, לא היה הנכרי מניחו לאפות בתנורו, שכן דרך

העולם ליתן בעד שכר התנור דוקא פת אפוי, ואם כן אפייה היא צורך יום טוב).

[2627]

גמרא כא, א (בעו מניה מרב הונא, הני בני באגא (ישראל הדרים בכפרים, רש"י) דרמו

עלייהו קמחא דבני חילא (המלך הטיל עליהם לאפות ולבשל לבני חילו אנשי מלחמתו,

רש"י), מהו לאפותה ביום טוב, אמר (ליה) חזינא אי יהבי ליה רפתא לינוקא ולא

קפדי, כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי, ואי לאו אסור). שו"ע ס"ב (בני החיל

שנתנו קמח שלהם לישראל לאפות להם פת, אם אינם מקפידים כשישראל נותן ממנו לתינוק,

מותר לאפות להם).

[2628] כדלעיל סי' תקג סוף ס"ד

(והוא שיקיים הערמתו), ושם נסמן (הערה 24 ). ונתבאר בקונטרס אחרון.

[2629]

ר"ן י, ב ד"ה והוי יודע (דבדידיה קא טרח). מגיד משנה פ"א הי"ד

(אם לא היו אופין כל הפת להם, לא היו יכולין לאפות ממנו פת אחת ולתתו לתינוק).

מ"א סק"ד (שאם לא יאפו כל הפת, לא יניחו ליתן לתינוק פת אחת (מ"מ)).

ט"ז ס"ק ו (כיון שהישראל לא יכול ליקח קמח לפת אחת לתינוק אם לא שיאפה

הכל ... וכ"כ הרב המגיד תירוץ זה).

[2630]

מ"א סק"ד (ומטעם זה אפילו ישראל נותן להם הקמח מחק המלכות, אך שאין

הישראל רשאי ליתן ממנו פת לתינוק אלא אם כן יאפה הכל, שרי).

[2631]

סעיף יח (אסור להערים ולומר אוכל פת אחד ביום טוב כדי להתיר לו לאפות פת הרבה, שלא

התירו להערים אלא כשכל המלאכה נעשית בבת אחת, כגון שאופה ככר אחד גדול מאד כדי

שיותיר ממנו לחול, אבל לא כשאופה ככרות הרבה ואוכל אחד מהן ביום טוב, כיון שאין

דרך להניחה בתוך התנור בבת אחת אלא בזה אחר זה, וכל אחד ואחד הוא מלאכה בפני עצמה).

[2632]

סעיף ט (אחר אכילת שחרית אין היתר להערים, אלא אם כן באמת הוא צריך לחתיכה אחת).

[2633]

ט"ז סק"ו (והנלע"ד דודאי מצד הדין הערמה אסורה ... אלא דכאן שהיה

חיוב עליהם מצד חוק המלכות וקשה להיפטר מזה, ומשום הכי בקשו עילה למצוא היתר אפילו

כל דהו, מה שלא מותר בלאו הכי ... וכן ראוי להורות הלכה למעשה, שאין לסמוך על

הערמה זו דראוי לתינוק אלא דוקא בצירוף מקום שיש אונס).

[2634]

תוס' כא, ב ד"ה הני (אנו נותנין תבן לבהמה, ועוד תנן מטלטלין שער של אפונים

הואיל שהוא ראוי למאכל בהמה, ועוד דאמר בשר תפוח מטלטלים אותו מפני שהוא ראוי

למאכל כלבים). וכדלעיל סי' שח ס"ס (מותר להעביר מעל השלחן פרורין פחותים

מכזית, אף שאינן עומדים לאכילת אדם אלא לבהמה או לעופות, וכן עצמות שראויים לכלבים,

וקליפי פירות שראויות לבהמה, כגון שרביטים של קיטנית שהקיטנית גדל בתוכם), ושם

נסמן (הערות תכ-תכג).

[2635]

כדלעיל שם סס"ד-ה (כל דבר שהוא ראוי למאכל מין חיה ועוף המצויים, מותר לטלטלו

... במקום שהצביים והיונים מצויים ... ודבר שאינו ראוי אלא לחיה ועוף שאינם מצויים

באותה העיר, אם יש לו מאותו מין חיה או עוף, מותר לטלטל המאכל הראוי להם), הרי

שבמקום שבעלי חי אלו מצויים מותר לטלטלם אף אם אין לו בהמה בביתו), ושם נסמן (הערה

תנז).

[2636]

טור ושו"ע ס"ג (אבל מותר לטלטל מזונות וליתן לפניהם). מ"א ס"ק

ה (משמע בתוס' דדבר שאינו ראוי למאכל בהמה אלא על ידי הדחק אסור לטלטלו, ומדעת

הפוסקים משמע דשרי).

[2637]

ס"ד-ה (דבר שאינו אוכל, דהיינו שאינו ראוי לאכילה בלא איזה תיקון שאין בו סרך

מלאכה, מותר לתקנו ולעשותו אוכל, כגון עצים שקצצן מן האילן מבעוד יום, ויש מאכילין

אותם לבהמה בעודם לחים ומשפשפים בהם בידים להאכילם, שאינם ראויים בלא שפשוף, מותר

לשפשפם בשבת. וכן דלועים שהם קשים, מותר לחתכם לפני הבהמה שאינה יכולה לאכלם בלא

חתיכה ... נבלה הקשה שאי אפשר להם לאכלה בלא חתיכה, ואפילו נאכלת להם על ידי הדחק

בלא חתיכה, מותר לטרוח לחתכה להם יותר).

[2638]

הרשב"א בעבודת הקדש שער ג סי' א (אין מוציאין תבן ותבואה מרשות לרשות להאכיל

לבהמתו, שההוצאה מלאכה גמורה היא, ולא התירו אצל בהמה אלא טלטול לבד, שהוא מדברי

סופרים). הובא במגיד משנה פ"א הי"ג. ב"י ד"ה ומ"ש רבנו

ודוקא. וכאן נראה שאוסר אף טלטול מוקצה. וראה מראי מקומות וציונים.

[2639]

כמו בנכרי, כדלעיל ס"א (והערה 5 ).

[2640]

מרדכי רמז תרעט (אין עושין מורסן לעופות ביום טוב דממעטין). רמ"א ס"ג (וכן

אסור לגבל המורסן לעופות).

[2641]

כל בו סי' נח (ושריית המורסן לתרנגולין מותר, ובלבד על ידי שנוי). רמ"א שם (כי

אם על יד שינוי).

[2642]

סעיף ג (אסור מדברי סופרים לגבול מורסן לבהמה או לתרנגולים כדרכו בחול, אלא על ידי

שינוי), ושם נסמן (הערה י).

[2643]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ב נתבאר, שהאיסור להזמין או

להפציר בנכרי שיאכל, דשמא יבשל בשבילו, הוא אפילו כבר בישל ותיקן כל צרכי סעודתו.

ומוסיף דאף שיש חולקים על זה. מכל מקום

מוכיח דהכי קיי"ל.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[2644]

פ"א הי"ג ( אם

בא הכותי מאליו אוכל עמהן מה שהן אוכלין, שכבר הכינוה) , הרי שאם מזמינו אסור אף ממה שכבר

הכינוה.

[2645]

סק"ד (ומשמע

מדברי רמב"ם, דבמקום שיש חשש שמא ירבה, לא מועיל מה שכבר הכינו, דיש לחוש שמא

יבשל עוד קדרה אחרת, כן נראה לענ"ד).

[2646]

פנ"ה, ענין דברים המותרים והאסורים ביום טוב (אבל אם ירצה לזמנו לאחר שתיקן

כל צרכי סעודתו וסמוך לסעודה, שאין לחוש שמא ירבה בשבילו, הרשות בידו).

[2647]

ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל סה.

[2648]

סק"ב (אחר שתיקן כל צרכי סעודה סמוך לסעודה מותר להזמינו (תניא). ונראה לי

דוקא שלא היה דעתו עליו קודם סעודה, כגון שהעכו"ם בא אליו סמוך לסעודה).

[2649]

ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל שכט.

[2650]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ד נתבאר, שכל ההיתר להוסיף

בשר בקדרה בשביל עבדו ושפחתו, הוא דוקא כשנתינת כל הבשר על האש נעשה בבת אחת. אבל

לאחר שנתן הקדרה על האש אסור להוסיף בה בשר.

ומבאר שלמד זאת מאיסור אפיית הפת, ש כל

פת ופת צריך טרחא בפני עצמו, ואסור

אף שהפת נאפה יפה בזמן שיש הרבה פת בתנור ; אלא אם כן יש לו מאכלים אחרים שיכול לתת

לעבדו ושפחתו.

וכן הוא גם בבשר שמוסיף בקדרה שהיא כבר על

האש, שדומה לאפיית הפת בכך שכל פת היא טרחא בפני עצמה.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[2651]

סעיף ה (מותר למלאות קדרה בשר אף על פי שביום טוב אינו צריך אלא חתיכה אחת. ואף על

פי שלאחר שהעמיד הקדרה אצל האש הוסיף בה עוד ... מכל מקום כיון שהתבשיל יותר משתבח

ומיתקן כשיש בשר הרבה בקדרה, נמצא שמה שהוא לצורך יום טוב הוא מתעלה על ידי מה

שהיא לצורך החול).

[2652]

יז, א (אינו אופה אלא מה שצריך לו. רבי שמעון בן אלעזר אומר ממלאה אשה כל התנור פת,

מפני שהפת נאפת יפה בזמן שהתנור מלא. אמר רבא הלכה כרבי שמעון בן אלעזר).

הרי שהוספת בשר אחר שהקדירה על האש דומה

להוספת פת בתנור, שבשניהם התירו מפני שהפת והבשר משתבחים על ידי זה.

[2653]

שאין טעם זה מועיל להתיר לצורך עבדו ושפחתו אלא אם כן יש לו מאכלים אחרים שיכול

לתת להם.

[2654]

יש"ש פ"ב סי' כא (ויש להקשות, מאחר דמשמע להדיא מהאי מתניתין דאין אופין

לכלבים, אם כן מה מועיל שיכול לפייסן, סוף סוף הואיל ואוכלין כלבים ממנה נמצא שאין

צריך לכולה ונמצא שאפה יותר מכדי צורך האדם, ונראה דאיירי בתנור אחד דשרי ... מפני

שהפת נאפת יפה, וכן איתא להדיא בירושלמי, בפ"ק דחלה). הרי שמה שהפת נאפית יפה

אינו מועיל אלא כשיכול לפייסן במאכלים אחרים.

[2655]

סוף הסימן (ולדברי הכל איכא למידק, אפילו אית ליה נבלה שאפשר לפייסן בה, אמאי שרי

לאפות כל העיסה, שהרי כיון שהכלבים אוכלין ממנה נמצא שאינה צריכה כולה לאדם ביום

טוב ... מצאתי דמוקי לה בירושלמי בפרק קמא דמסכת חלה כרבי שמעון בן אלעזר דאמר

(ביצה יז, א) ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא). הרי שגם

דעתו, שמה שהפת נאפית יפה אינו מועיל אלא כשיכול לפייסן במאכלים אחרים.

[2656]

סק"ג (היש"ש ... בתנור אחד אסור, דכל פת ופת צריך טירחא בפני עצמה, אלא

אם כן יש לו במה לפייסן, וכמ"ש הב"י, וכן עיקר).

[2657]

חלה פ"א ה"ה (עיסת כלבים ... ונעשית ביום טוב ... דתני רבי

שמעון בן אלעזר אומר ממלאה היא אשה את התנור פת מפני שהפת יפה בשעה שהתנור מלא),

לפירוש היש"ש והב"י שם, שאף שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא, מכל מקום

לא התירו אלא כשאפשר לפייסן בנבלה.

[2658]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ה נתבאר, שישראל

האופה בתנורו של נכרי, וצריך לתת להנכרי מפת הנאפה בעד שכר התנור, יאפה כל הפת

בסתם ואחר כך יתן לו פת אחד בשכר תנורו .

ומבאר דאף שבעבדו ושפחתו לא הותר אלא

כשיכול לפייסו בדבר אחר, וכאן הרי צריך לתת לו ככר מהככרות שאופה בתנור.

מכל מקום יש להתיר כאן כיון שאם לא היה

אופה פת המגיע לנכרי בשכרו, לא היה הנכרי מניחו לאפות בתנורו, ואם כן האפייה היא

צורך יום טוב.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי

אורותיו סי' סב.

[2659]

סעיף א (וישראל האופה בתנור של גוי וצריך לתת לו פת אחד, לא ייחד לגוי אחד קודם

אפייה, דאז אופה של גוי, אלא יאפה סתם ויתן לו אחר כך אחד).

[2660]

סי' נח יח, ג (ראוי להזהיר לאלו שאופים פתן בתנורי הגוים ונותנים שכרם פת או ככר,

שלא ייחדו לו אותו ככר עד אחר האפיה ... אך אחר האפיה נותן לו בשכרו אי זה שירצה

לפי שכל ככר ראוי לישראל). וכן הוא בארחות חיים הל' יום טוב סי' יג.

[2661] קשה, דלפי הנ"ל ס"ד

אין להתיר בזה, כיון שאינו יכול לפייסו במאכלים אחרים. ולכן היה נראה כו'.

[2662]

ס"ק ג (בלא טעמא דמצי לפייס הכלבים בנבלה, שרי). ולכן גם כאן, כשהפת נאפית יפה יותר כשהתנור מלא ,

שרי אף כשאינו יכול לפייסו בדבר אחר.

[2663] כמבואר בפנים ס"א, שאם

מזמינו אסור, מטעם גזרה שמא ירבה לבשל עוד קדרה אחרת בשביל הנכרי.

[2664]

ס"ק ג, שהקשה על מה שכתב הרמ"א ס"א (לשאר עכו"ם בכל ענין

אסור), אף שהרמ"א מתיר כשהפת נאפית יפה יותר כשהתנור מלא, גם כשאינו יכול

לפייסו בדבר אחר.

ותירץ (מה שכתב כאן אבל לשאר עכו"ם

בכל ענין אסור, היינו משום דגזרינן שמא ירבה בשבילו בקדירה אחרת), והיינו

כשמזמינו, משא"כ כשאינו מזמינו מותר לדעת הרמ"א אף כשאינו יכול לפייסו

בדבר אחר. ולכן התיר גם בישראל האופה כו'.

[2665]

כדלעיל קונטרס אחרון הקודם ( החמירו רש"ל וב"י ומג"א.

וכן הוא בירושלמי ), ושם נסמן (הערה 50 - 53 ).

[2666]

ואם כן אינו יכול לפייסו בדבר אחר, ולכאורה לדעתם אסור לאפות בתנור של נכרי.

[2667] שהמ"א לא העיר כלום על

הרמ"א בהלכה זו.

[2668]

פ"א הי"ד (אם

כשנותנין פת ממנה לתינוק אין מקפידין, מותר לאפותו להן ביום טוב, שכל פת ופת ראוי

לתינוק).

[2669] "אם אינם מקפידים

כשישראל נותן ממנו לתינוק, מותר לאפות להם".

וכמבואר

בפנים ס"ו (שהרי אם לא יאפה להם כל הפת לא יניחו ליתן לתינוק, כיון שכל הקמח

הוא שלהם, נמצא שכל האפייה היא לצורך אכילת התינוק), ושם נסמן (הערה 25 ).

וכעין

הא דלעיל סי' תצח סכ"ב (בהמה שהיא חציה של ישראל וחציה של נכרי, מותר לשחטה

ביום טוב, ואינו כשוחט גם בשביל הנכרי, דכיון שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה נמצאת

כל השחיטה הוא צורך הישראל).

[2670]

סק"ו (וכן ראוי להורות הלכה למעשה, שאין לסמוך על הערמה זו דראוי לתינוק אלא

דוקא בצירוף מקום שיש אונס שיבוא על ידו ביטול שמחת יום טוב. כן נראה לי נכון

וברור בס"ד).

[2671]

הלכה זו היא בכל בו ובארחות חיים (כדלעיל הערה 56 ).

ובב"י ד"ה כתב הכל בו, הביא הלכה זו בשם הכל בו (שבדרך כלל שני חיבורים

אלו דומים זה לזה).

[2672]

שבנידון דידן צריך להיות מותר בכל ענין, אף אם מייחד פת עבור הנכרי.

[2673] כנסמן לעיל (הערה 18 ).

[2674]

כא, א (שאני עיסת כלבים הואיל ואפשר לפייסן בנבלה).

[2675]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים ס"ו נתבאר, לענין בני החיל

שנתנו קמח שלהם לישראל לאפות להם פת, דלא סגי במה שאינם מקפידים שיתנו פת אחת

לתינוק, אלא צריך ליתן בפועל פת אחד לתינוק.

וכאן מוכיח, שבמקום הערמה לא סגי במה שאפשר

ליתנו לתינוק, אלא צריך ליתנו לו בפועל.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. יסודי השולחן וזיקוקי

אורותיו סי' סד.

[2676]

סוף סק"ו (שאין לסמוך על הערמה זו דראוי לתינוק אלא דוקא בצירוף מקום שיש

אונס).

[2677]

כא, א ד"ה כל חדא (אף על גב דלא שרינן אפילו למאן דאית ליה הואיל אלא בדיעבד,

הכא מותר, שלא יהא להם איבה או דוחק אחר, כן תירץ הריטב"א ז"ל).

והוא בריטב"א (שעדיין לא נדפס

בתקופת רבינו) שם ד"ה כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי.

[2678]

בט"ז שם (אלא אי קשיא לי הא קשיא לי, דהא כתב הטור בשם בעל העיטור בסי'

תק"ג, דהא דיכול להרבות בבישול ביום טוב, דוקא קודם אכילה, אבל לאחר אכילה

אינה יכולה לבשל ולומר אוכל ממנו כזית, דאין לך הערמה גדולה מזו, עד כאן. והכא אנו

מתירים לאפות לחם עכו"ם בשביל הערמת פת לתינוק).

[2679]

כדלעיל שם סוף ס"ד ( והוא

שיקיים הערמתו, וישתמש ביום טוב בקיתון אחד של מים שמבשל), ושם נסמן (הערה 24 ) .