תקד דין התבלין ביום טוב

תקד דין התבלין ביום טוב

ובו ט' סעיפים

א

דכין את התבלין במכתשת כדרכן, ואין צריך לעשות שום שינוי, כיון שאי אפשר לו לעשות

מלאכת אוכל נפש זו בערב יום טוב בלא הפסד וחסרון טעם, שהרי אם ידוך אותם מערב יום

טוב יפיגו טעמן ¹⁶⁰⁹ . והוא הדין כל

הנידוכין המפיגין טעמן כגון שום ושחליים ¹⁶¹⁰

ופלפלין ¹⁶¹¹ .

אבל אסור לדוך ביום טוב דבר שאינו מפיג טעם אם היה נידוך מערב יום טוב כגון מלח ¹⁶¹²

וכרכום ¹⁶¹³ ,

אלא אם כן הטה המכתשת על צדה בשעת דיכה ¹⁶¹⁴ ,

או שידוך בקערה ¹⁶¹⁵ ,

כדי שישנה מדרך הדיכה בחול ויהיה ניכר שהיום הוא יום טוב ¹⁶¹⁶

ולא יבאו לזלזל בו בשאר מלאכות.

ויש חולקין על זה ¹⁶¹⁷

ואומרים דאפילו תבלין המפיגין טעמן אסור לדוכן כדרכן ביום טוב בלא שום שינוי,

שמחמת קלקול טעם מועט שהיה מתקלקל אם היה נידך מערב יום טוב ¹⁶¹⁸

אין אנו מתירים לו לעשות מלאכה גמורה ביום טוב, אלא אם כן לא ידע בערב יום טוב אם

יצטרך כלל לתבלין ביום טוב, דהיינו שלא ידע איזה מין תבשיל יבשל למחר, שאין כל

תבשילין צריכים תבלין, ויש להחמיר כדבריהם:

ב ואפילו אם לא ידע בערב יום טוב אם

יצטרך לתבלין ביום טוב ¹⁶¹⁹

נוהגין להחמיר לשנות קצת בדיכתן, כדי שמתוך כך יהיו זכורין שאסור לדוך יותר ממה

שצריך ליום טוב ¹⁶²⁰ .

וכן ראוי להורות להמון עם, שאינן יודעין לחלק בין ידע מאתמול שיצטרך לתבלין למחר

לשלא ידע אם יצטרך ¹⁶²¹ :

ג ומותר להוליך תבלין או מדוך אצל מדוכה

או מדוכה אצל תבלין ומדוך ¹⁶²² ,

ואין חוששין שמא ימלך ולא ידוך ונמצא טרח ביום טוב שלא לצורך ¹⁶²³ .

ואפילו דרך רשות הרבים מותר להוליכם אף על פי שהיה אפשר להוליכם מערב יום טוב ¹⁶²⁴ ,

לפי שלא גזרו על הוצאה שהיה אפשר לעשותה מערב יום טוב מטעם שנתבאר בסימן תצ"ה ¹⁶²⁵ :

ד וכל זה במדוכה, אבל אסור לשחוק את

הפלפלין ¹⁶²⁶

ואת החרדל ¹⁶²⁷

ברחיים קטנים שלהם, אפילו שוחקן אחד אחד ¹⁶²⁸ ,

כיון שדרך לשחוק הרבה ביחד ביום אחד לצורך ימים רבים הרי זה דומה לעובדין דחול ¹⁶²⁹ והוא זלזול ליום טוב ¹⁶³⁰ .

ומטעם זה אסור לגרר ביום טוב התמכא

שקורין קריי"ן במורג חרוץ, לפי שדרך לגררו הרבה ביחד לצורך ב' וג' ימים ¹⁶³¹ :

ה אבל מותר לגרור הגבינה במורג חרוץ ¹⁶³² ,

לפי שאין דרך לגרור הרבה אלא מה שהוא צריך לשעתו ¹⁶³³ .

ומכל מקום צריך לשנות קצת מדרך החול, כיון שהיה אפשר לגרור אותה מערב יום טוב ולא

היה טעמה מפיג ¹⁶³⁴ .

ואפילו אם היה טעמה מפיג, יש להחמיר ולעשות שינוי מעט, אם היה יודע מאתמול שיצטרך

לגרור למחר ¹⁶³⁵ ,

מטעם שביארנו למעלה ¹⁶³⁶

לסברא האחרונה:

ו

אבל מותר לגרור כדרכו במורג חרוץ לחם האפוי, כיון שהחטים כבר נטחנו פעם אחת שוב

אין איסור טחינה שייך בהם, שאין טחינה אחר טחינה ¹⁶³⁷

כמו שנתבאר בסי' שכ"א ¹⁶³⁸ .

אבל מכל מקום צריך ליזהר שלא לברור

פירורין הגדולים קצת מתוך פירורים ¹⁶³⁹

הנטחנים ודקים כקמח, לפי שהן חשובים כשני מינים שונים ¹⁶⁴⁰ ,

שאסור לברור מין אחד מתוך חבירו אפילו ביום טוב כמ"ש בסי' תק"ו ¹⁶⁴¹

עיי"ש, על דרך שנתבאר בסימן שי"ט ¹⁶⁴²

עיי"ש:

ז אין כותשין ¹⁶⁴³

הריפות ¹⁶⁴⁴

(פירוש ¹⁶⁴⁵ שכותשין חטים

ושעורים להסיר קליפתן) במכתשת גדולה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ¹⁶⁴⁶

משום זלזול יום טוב ¹⁶⁴⁷ .

אבל כותשין במכתשת קטנה, שזהו שינוי שלהם.

במה דברים אמורים במקומות שרגילין כל

השנה באכילת הריפות, והן עיקר תבשיליהם, ולכך רגילין לעשותן במכתשת גדולה, ומכתשת

קטנה היא שינוי להם ¹⁶⁴⁸ .

אבל בארץ ישראל ¹⁶⁴⁹

וכיוצא בה מהמקומות שאין רגילין בריפות ¹⁶⁵⁰ ,

ודי להם כל השנה במכתשת קטנה ואין להם שינוי בקטנה, לכך אסור להם לכתוש ביום טוב אף

במכתשת קטנה:

ח ועכשיו כיון שאין אנו יודעים איזו

מכתשת נקראת גדולה ואיזו קטנה, יש לאסור הכל בכל המקומות ¹⁶⁵¹ :

ט אע"פ שאסור למדוד ביום טוב ¹⁶⁵² ,

מכל מקום מותר אדם למדוד תבלין וליתן בקדרה במדה וצמצום כדי שלא יקדיח תבשילו ¹⁶⁵³ .

ועכשיו שאף בחול אין נוהגין למדוד תבלין, ונותנין בקדרה באומד הדעת ואינן חוששין

לקדיחת התבשיל, לפיכך אף ביום טוב אסורים למדוד ¹⁶⁵⁴ :

[1609]

משנה יד, א (בית

הלל אומרים תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן, והמלח במדוך של עץ (שנוי בעי,

רש"י) ). גמרא שם

(מאי טעמא ... כל התבלין מפיגין טעמן (אם ידוכן מאתמול, רש"י) ומלח אינה

מפיגה טעמה ... אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנדוכין נדוכין כדרכן, ואפילו מלח. והא

אמרת מלח בעיא שנוי, הוא דאמר כי האי תנא ... אמרי ליה רב אחא ברדלא לבריה, כי

דייכת (מלח, רש"י) אצלי אצלויי ודוך (הטה המדוכה על צדה, דסבר כשמואל דאמר

נידוכת כדרכה במדוך של אבן, ומיהו שנוי זוטא בעי לשנויי). רב ששת שמע קל בוכנא (במדוכת

מלח, רש"י), אמר, האי לאו מגוויה דביתאי הוא (יודע אני שאין זה בתוך ביתי,

שאסרתי עליהם לדוך במדוך של אבן בלא שנוי, רש"י)). והיינו דלא קיי"ל

כהמשנה שבמלח יש לשנות ולדוך במדוך של עץ, אלא דסגי בשינוי קטן של הטיית המדוכה על

צדה.

רי"ף

ו, ב (וממילא שמעינן דהא דאמר רב לרב אחא ברדלא, אצלי דוך, לענין מלח קאמר ליה,

אבל תבלין לא בעו הצלאה, והכי איפסיקא הילכתא בהלכות פסוקות ובהלכות גדולות).

רמב"ם פ"ג הי"ב (דכין את התבלין כדרכן, שאם ידוך אותן מבערב

יפוג טעמן. אבל מלח אינו נידוך ביום טוב אלא אם כן הטה המכתש, או שידוך בקערה

וכיוצא בה, כדי שישנה. שאם שחק המלח מערב יום טוב לא יפוג טעמו). טור (דעה הא') ושו"ע

ס"א (דכין את התבלין כדרכן, שאם ידוך אותם מבעוד יום יפיג טעמן, אבל מלח אינו

נידוך ביום טוב אלא אלא אם כן הטה המכתש, או שידוך בקערה וכיוצא בה, כדי שישנה,

שאם שחק המלח מערב יום טוב לא יפיג טעמו).

*

ואף שהטחינה היא מהמלאכות האסורות ביום

טוב. מכל מקום הותרה שחיקת התבלין, כדלעיל סי' תצה סוף ס"ט ( התירו שחיקת המלח ותבלין וברירת מיני

קטניות, לפי שאין דרך לעשותן הרבה ביחד לצורך ימים רבים אלא מה שהוא צריך מהם לבו

ביום בלבד. אלא שכל שאפשר לעשותו מערב יום טוב אסור לעשותו ביום טוב כי אם על ידי

שינוי), ושם נסמן (הערה 85 ).

וכן

הוא בכל המלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב, כדלעיל שם ס"ה (מדברי סופרים, כל

מלאכה שהיה אפשר לו לעשותה מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון טעם אם היתה

נעשית מבעוד יום ... אסור לעשותה ביום טוב, אלא אם כן משנה קצת בעשייתה מדרך החול ).

[1610]

ירושלמי פ"א ה"ט (השום והשחליים והחרדל נידוכין כדרכן). תוס' שם

ד"ה איכא (ומיהו שומין מותר לתקנם ביום טוב בלא שנוי). מ"מ שם (וכן כל

הנידוכין נידוכין כדרכן כגון כרכום ושום ושחלים וכיוצא בהן). יש"ש פ"א

סל"ט (ומיהו שומין ודאי מותרין לדוך כדרכן ... הכי איתא בירושלמי ר' אמי בשם

ר' יוחנן, השום והשחליים והחרדל נידוכין כדרכן). מ"א סק"א (והוא הדין כל

הנידוכין, כגון שום ושחליים).

[1611]

תוספתא פ"א הי"ב (והפלפלין הוי כתבלין). תוס' שם (ופלפלין נמי

מפיג טעמן). רמב"ם שם (הפלפלין ... דך אותן במדוכה ככל התבלין). רא"ש

פ"א סי' כא (פילפלין מפיגין טעמן ... נידוכין כדרכן במדוכה ובמדוכה של

אבן. וכן תניא בהדיא בתוספתא, הפילפלין הרי הן כתבלין). ר"ן ו, ב

ד"ה ומדמסקינן (מסקינן דתבלין לא בעו שינוי כלל). טור (תבלין או

פלפלין נידוכין כדרכן לרב אלפס, אפילו במדוך של אבן). סמ"ג ל"ת עה

כד, ב (ותניא בתוספתא, הפילפלין כתבלין, שבית הילל מתירין כדרכן אף במדוך של אבן).

ט"ז ס"ק א (דוקא תבלין שהם כמו פלפלין שהם מפיגים טעמן, משום הכי

לרי"ף מותר בכל גווני). מ"מ שם (וכתב הרשב"א ז"ל ...

הפלפלין ... נדוך הוא כדרכו). ב"י ד"ה ומ"ש רבנו ומיהו

(הפלפלים ... נדוכין הן במדוך של אבן, כדין התבלין, והכי תניא בהדיא בתוספתא הפלפלים

כתבלין). פר"ח ס"א (ופלפלין נמי מפיגין טעמן, וכדאיתא בתוספתא פלפלין

הרי הן כתבלין). שו"ע שם (הפלפלין ... דך אותם במדוכה ככל התבלין).

[1612]

כנסמן לעיל (הערה 1 ).

[1613]

גמרא שם (מאי בינייהו, איכא בינייהו דידע מאי קדרה בעי לבשולי, אי נמי במוריקא),

ופרש"י ד"ה אי נמי (שיש קדרה שמתבלין אותה בכרכום, ואינו מפיג טעמו אם

נדוך מבעוד יום). רש"ל ביש"ש פ"א סי' לט (כגון שמתבלין

הקדרה בכרכום, ואינו מפיג טעמן אם נדוך מערב יום טוב). מ"א סק"א

(והוא הדין כרכום).

[1614]

גמרא שם (אמר ליה רב אחא ברדלא לבריה, כי דייכת אצלי אצלויי ודוך).

ופרש"י (הטה המדוכה על צדה דסבר כשמואל דאמר נידוכת כדרכה במדוך של אבן,

ומיהו שנוי זוטא בעי לשנויי). רמב"ם שם. טור ושו"ע שם (אלא אם כן

הטה המכתש).

[1615]

משנה שם (והמלח בפח), ופרש"י (בפך של חרס ידוכנו ולא במדוכה).

רמב"ם שם (או שידוך בקערה וכיוצא בה, כדי שישנה). שו"ע שם.

[1616]

לבוש ס"א (כדי שישנה מעובדא דחול ויזכור שהוא יום טוב).

[1617]

בגמרא שם (דכולי עלמא מיהת מלח בעיא שנוי, מאי טעמא, רב הונא ורב חסדא, חד אמר כל

הקדרות כולן צריכות מלח (כל מיני תבשיל צריכות מלח, הלכך מאתמול הוה ידע דאיבעי

ליה לדוכה, רש"י), ואין כל הקדרות צריכות תבלין (ואדם אינו יודע מה יעלה בלבו

לאכול מחר, רש"י), וחד אמר כל התבלין מפיגין טעמן (אם ידוכן מאתמול), ומלח

אינה מפיגה טעמה. מאי בינייהו, איכא בינייהו דידע מאי קדרה בעי לבשולי (ללישנא קמא

בעי שנוי, ללישנא בתרא לא בעי שנוי, רש"י), אי נמי במוריקא (תבלין של מוריקא

איכא בינייהו, שיש קדרה שמתבלין אותה בכרכום, ואינו מפיג טעמו אם נדוך מבעוד יום,

והוא לא היה יודע מה יבשל מחר, ללישנא בתרא בעי שנוי, ללישנא קמא לא בעי שנוי)). תוס'

שם ד"ה איכא (פסק ר"י שיש לאסור בכל ענין, דאזלינן לחומרא, אע"ג

דבשל סופרים הלך אחר המיקל, הואיל ולכל אחד ואחד יש קולא וחומרא מכל צד, עבדינן

לחומרא). רא"ש שם (וצריך ליזהר שלא לידוך תבלין כדרכן היכא דידע מאי

קדירה בעי לבשולי, דלא ידענא כמאן הלכתא. ואין לומר בשל סופרים הלך אחר המיקל, דמר

מיקל בחד צד ומר מיקל בחד צד). הובא בטור. יש"ש שם (דקיי"ל כמשנה שם,

וכב' הלשונות בגמרא שם). ב"ח ד"ה ומ"ש אבל (ולענין הלכה נראה

דתפסינן לחומרא כדעת התוספות, וצריך שינוי בכל תבלין היכא דידע).

וכן הוא לעיל סי' תמה בקונטרס אחרון

ס"ק ב (וכהאי גוונא אף בדרבנן נקטינן כחומרי דמר וחומרי דמר, כמה שכתבו התוס'

סוף פ"ק דביצה). וראה כללי הפוסקים כלל מא.

[1618] תוס' שם (מיהו שומין מותר

לתקנם ביום טוב בלא שנוי, מפני שמתקלקלין ביותר אם יעשה אותן מערב יום טוב). הרי

שכל מה שמחמירים כשידע בערב יום טוב שיצטרך לתבלין זה, היינו דוקא בתבלינים שאינם

מקלקלין ביותר אם יעשה אותם מערב יום טוב. משא"כ בשומין שמתקלקלין, לא יועיל

מה שידע בערב יום טוב.

[1619]

ט"ז (משום דאתי למטעי בחילוק זה דיודע או לא יודע, ואתי להתיר בכל

גוונא, על כן החמירו בכל גווני להצריך שינוי. כן נראה לי כוונת רמ"א שכתב וכן

ראוי להורות).

והיינו שאף אם הוא תבלין המפיג טעמו,

וגם לא ידע בערב יום טוב אם יצטרך לו ביום טוב, מכל מקום נוהגים לשנות קצת,

מהטעמים דלקמן.

[1620]

הגהת סמ"ק סי' קצד אות א (ונהגו העולם כששוחקין פלפלין ביום טוב במדוך של אבן

לעשות שינוי קצת או דרך הטייה או לדוך מעט מעט, ושמא היינו טעמא משום דמתוך כך הם

זכורים שלא לדוך יותר מן הצורך ליום טוב). הובא בהגהות מיימוניות (קושטא) פ"ג

הי"ב. רמ"א ס"א (ומיהו נוהגין לשנות קצת בדיכת תבלין, וכן

ראוי להורות). מ"א סק"ד (שמתוך כך יהיו זכורין שאסור לדוך יותר ממה

שצריך ליום טוב (סמ"ג)). ט"ז שם (ועוד יש טעם דשמא ידוך ביום טוב

יותר ממה שצריך לאותו יום).

[1621]

ט"ז (דראוי להורות כן בפני המון עם).

[1622]

ברייתא יא, א (בית שמאי אומרים, אין מוליכין תבלין ומדוך (בוכנא שדוכין בו תבלין

במדוכה, רש"י) אצל מדוכה, ולא מדוכה אצל תבלין ומדוך, ובית הלל אומרים,

מוליכין זה אצל זה), וכבית הלל. טור ושו"ע ס"ב (מותר להוליך תבלין ומדוך

אצל מדוכה, או מדוכה אצלם).

[1623]

גמרא שם – בביאור דעת בית שמאי (קדרה נמי אתי לאימלוכי, דאמר נשבק האי קדרה

דבעיא תבלין (מין תבשיל זה שיהא צריך תבלין כגון בשר ובצלים, רש"י) ומייתינא

אחריתי דלא בעיא תבלין (כגון כרוב ולפת)), ובית הלל אין חוששין לזה. לבוש ס"ב

(ולא חיישינן דלמא אתי לאמלוכי ולא יבשל הקדירה דבעי תבלין, ונמצא טרח שלא לצורך).

וכן הוא לענין הולכת סכין שחיטה, כדלעיל

סי' תצח ס"ד (הטבח יכול להוליך הסכין אצל הבהמה אפילו דרך רשות הרבים, וכן

מותר להוליך הבהמה והסכין אצל הטבח, ואין חוששין שמא ימלך ולא ישחט ונמצא טרח ביום

טוב שלא לצורך).

[1624]

ב"י ד"ה מותר (ונראה דאפילו דרך רשות הרבים שרי להוליך זה אצל זה).

שו"ע שם (אפילו דרך רשות הרבים, אעפ"י שהיה אפשר להוליכם מערב יום טוב).

[1625]

סעיף ח (לא אסרו ההוצאה אף שהיה אפשר לו לעשותה מערב יום טוב, ולמה לא אסרוה, כדי

להרבות בשמחת יום טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמו שידיו

אסורות).

[1626]

משנה כג, א (שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרים ... ושוחקין

את הפלפלין ברחים שלהן), וכחכמים. טור ושו"ע ס"א (ואין שוחקין את הפלפלין

... בריחים שלהם).

[1627]

הרשב"א בעבודת הקדש שער א סי' ז (ויראה לי שאין טוחנין את החרדל ברחים שלהם,

שטחינה גמורה היא זו ואסור. ולמה הדבר דומה לשוחק את הפלפלין ברחים שלהם שאסור).

הובא במ"מ פ"ג הי"ב. שו"ע שם (ולא את החרדל).

[1628]

הגהות מיימוניות (קושטא) פ"ג הי"ב (אפילו חדא חדא אסור ביום טוב).

הובא ב"י ד"ה ומ"ש רבנו ומיהו. מ"א סק"ב (אפילו אחד

אחד (הג"מ)).

[1629] תוס' יד, א ד"ה איכא (ומכל

מקום אסור לטחון פלפלין ברחים שלהם, משום דמחזי כעובדא דחול כשטוחנין ברחים).

רא"ש פ"א סי' כא (ריחים שאני דמיחזי כעובדא דחול). ריב"ש

סי' קפד (דשאני פלפלין וחרדל בריחים שלהן, שהוא רגילות לשחוק בהן הרבה ביחד, ומשום

הכי דמי לעובדין דחול). שו"ע שם (משום דהוי כעובדין דחול). מ"א

סק"ז (ולא דמי לחרדל שאסור לשוחקו ברחיים, דהתם רגילין לשחוק הרבה ביחד, ודמי

לעובדא דחול).

הובא גם לקמן סי' תקו קונטרס אחרון סוף סק"א

(גבי שחיקת פלפלין ברחיים שלהם, עיין מג"א סי' תק"ד ס"ק ז, מה שכתב

בשם הריב"ש).

והיינו שכבר נתבאר לעיל סי' תצה

ס"ט (אסרו חכמים ... הטחינה של כל מינים הנטחנים ברחיים שדרך לטחון אותם הרבה

ביחד ... אבל התירו שחיקת המלח ותבלין ... לפי שאין דרך לעשותן הרבה ביחד). ומכל

מקום, כיון שטוחן את הפלפלין וחרדל ברחיים, שהוא כלי שדרך לטחון בו הרבה ביחד, הרי

זה דומה לעובדין דחול.

וראה יגדיל תורה (נ.י.) כח ע' קפה. נט

ע' רמב.

[1630] שכל עובדין דחול הוא זלזול יום טוב,

כדלעיל סי' תצה סי"א (משום זלזול יום טוב שלא יעשה בו כדרך שהוא עושה בחול),

ושם נסמן (הערה 91 ).

[1631]

מ"א שם (ולפי זה התמכא שקורין קרי"ן אסור לגרדו ביום טוב (בלי

שינוי כמו גבי מלח) שדרך לגרד הרבה לשני או לג' ימים).

וכאן אינו מזכיר ההיתר של גרידא בשינוי,

כי כל מה שדרך לעשותו לכמה ימים אסרוהו חכמים אף בשינוי, כדלעיל סי' תצה ס"ט

( אסור גם ביום טוב,

אפילו על ידי שינוי, ואפילו לא היה אפשר לעשותם מערב יום טוב, לפי שכל מלאכות הללו

דרכן להעשות הרבה ביחד ביום אחד לצורך אכילת ימים הרבה ... חשו חכמים ).

[1632] גבינה קשה שצריך לגרור אותה

לפני האכילה, וגוררין אותה במורג חרוץ.

[1633]

ריב"ש שם (שבזה אפשר לחלק, דשאני פלפלין וחרדל בריחים שלהן שהוא

רגילות לשחוק בהן הרבה ביחד, ומשום הכי דמי לעובדין דחול, אבל בכלי זה [מורג חרוץ],

אין דרך לגרוד אלא מה שצריך לשעתו). רמ"א ס"ג (ומותר לגרור גבינה

ביום טוב על הכלי שהוא מורג חרוץ). מ"א שם (כאן אין דרך לגרוד אלא מה שצריך

לשעתו (ריב"ש)).

ואף שבשבת אסרוהו, כדלעיל סי' שכא

ס"ח (אבל אסור לגוררה דק דק במורג חרוץ בעל פיפיות (שקורין רי"ב

אייזי"ן בל"א) אפילו כדי לאכול מיד, דכיון שהכלי מיוחד לכך הרי זה דרך

חול).

היינו כי בשבת אסרו לגרור בכלי שמיוחד

לכך. משא"כ ביום טוב שלא אסרו אלא בכלי שדרכו לגרור הרבה ביחד, ואילו הגבינה

אין דרך לגוררה במורג חרוץ הרבה ביחד.

[1634]

ריב"ש שם (ומכל מקום נראה, שאפילו ביום טוב צריך לעשות איזה שנוי, דומיא דמלח,

שהרי אם היה עושה מערב יום טוב לא היה מפיג טעמו). רמ"א שם (מיהו צריך שינוי

מעט, כמו דיכת מלח).

[1635]

מ"א שם (מיהו יש מחמירין אם ידע מאתמול).

[1636]

סוף ס"א ( ויש

חולקין על זה ... אלא אם כן לא ידע בערב יום טוב אם יצטרך כלל לתבלין ביום טוב) .

[1637]

הלכות ומנהגי מהר"ש סי' מא אות א (ומותר לדוך מצה ביום טוב, כי קיימא לן דאין

טחינה אחר טחינה). מהרי"ל הל' יום טוב ע' קע (ולדוך מצה ביום טוב של פסח מותר,

דקי"ל דאין טחינה אחר טחינה). רמ"א ס"ג (ומותר לגרור ...

מצות, בלא שינוי, משום דאין טחינה באוכלין, שהיו טחונין תחלה). הובא בט"ז סי'

תצה סק"ב.

[1638]

סעיף י (מותר לפרר הלחם דק דק לפני התרנגולים, ואין בזה משום טוחן, הואיל וכבר

נטחנה התבואה שממנה נעשה הלחם, ואין טחינה אחר טחינה).

[1639]

מהר"ש ומהרי"ל שם (אך יזהר שלא יברור פירורין הגדולים מתוך הקטנים, כי

איסור בורר יש נמי באוכלין). הובא ב מ"א סק"ט, וב ט"ז שם.

[1640]

מ"א שם (ואף על גב דבסי' שי"ט ס"ג כתב דמותר לברור חתיכות

גדולות מקטנות במין אחד), וכדלעיל סי' שיט ס"ו (כל שהוא מין אחד, אף על פי

שבורר חתיכות גדולות מתוך קטנות אינה נקראת ברירה כלל, הואיל והכל ראוי לאכילה

ואין כאן פסולת).

מתרץ המ"א (דוקא בחתיכות, אבל הכא

מה שנטחן הוי כקמח, ולכן יש להחמיר), וראה לעיל סי' תסו ס"ט (הקמח שנתייבש

... ומתערבין בשאר הקמח .... דומה לתערובת יבש בלח).

[1641]

סעיף ד ( קמח שנרקד מערב יום

טוב ונפל לתוכו צרור או קיסם ביום טוב, אסור ליטלו משם בידיו, שהרי הוא בורר פסולת

מתוך האוכל, והבורר פסולת מתוך האוכל אפילו בידו חייב משום בורר) .

אבל במין אחד מותר, כדלעיל סי' תק

סי"ח ( שהכל

מין אחד ... ואין איסור בורר שייך אלא בבורר ומפריד שני מינים זה מזה, או פסולת

מתוך האוכל שהן כעין שני מינים).

[1642]

סעיף ה (היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים ... ואם בוררו ומניחו לאכלו לאחר זמן,

אפילו לבו ביום, חייב).

[1643]

גמרא [ברייתא] יד, א (תנו רבנן, אין עושין טיסני, ואין כותשין במכתשת ...

אין כותשין במכתשת גדולה אבל כותשין במכתשת קטנה).

[1644]

רמב"ם פ"ג הי"ג (אין כותשין את הריפות במכתשת גדולה, אבל

כותשין במכתשת קטנה, שזה הוא השינוי שלה). טור ו שו"ע ס"ג.

[1645]

מ"א סי' רח סק"ב (הריפות והן שעורים שהוסרה קליפתן).

ומפרש כאן שהסרת הקליפות היא על ידי

הכתישה, וכמו דישה, שעל ידי חביטה במוט גרעיני הדגן מתפרקים ונופלים מהשבלים (ראה

לעיל סי' שה סכ"ח הערה קסג).

אלא שאם כן נתבאר לעיל סי' תצה ס"ט

(אסרו חכמים הקצירה והדישה ... אפילו על ידי שינוי).

ומה שהתירו כאן בשינוי, הוא כדלקמן סי'

תקי ס"א (מותר למלול שבלים של תבואה בידיו כדי שיפול הזרע מן השבולת ... ואף

על פי שהוא מפרק דבר מגידולו ואילו היה עושה כן בשבת על ידי כלי המיוחד לכך, או

שהיה מפרק הזרעונים בידיו ממקום חיבורם היה חייב משום דש, מכל מקום ביום טוב, כיון

שאיסור הדישה לצורך אכילה אינו אלא מדברי סופרים, לא גזרו אלא על דישה גמורה

שכיוצא בה בשבת חייב חטאת. ויש חולקין על זה ואומרים דאף ביום טוב לא התירו למלול

ולפרך אלא על ידי שינוי דהיינו שימלול ויפרך בראשי אצבעותיו של ידו אחת בלבד).

[1646]

לחם משנה שם (דמכתשת גדולה מחזי כעובדי דחול, ודמי לריחים של פלפלין דאסור

משום האי טעמא). לבוש ס"ג (אין כותשין את הריפות במכתשת גדולה, שזהו עובדא

דחול).

[1647] שכל עובדין דחול הוא זלזול יום טוב,

כדלעיל סי' תצה סי"א (משום זלזול יום טוב שלא יעשה בו כדרך שהוא עושה בחול),

ושם נסמן (הערה 91 ).

[1648]

ראב"ד בהשגות שם (אנשי בבל עיקר תבשיליהן דייסא שאוכלין בו הלחם, והיו

עושין אותה במדוכה מכתשת גדולה, ומכתשת קטנה הרי היא להם שינוי גדול, אבל אנשי ארץ

ישראל די להם כל הימים בקטנה, ואין בה שינוי). רשב"א בעבודת הקדש שער

א סי' ז (במה דברים אמורים, לבני בבל ובמקומות שתדירין לאכול הריפות וכותשין הרבה

וצריכין למכתשת גדולה, ולפיכך הקטנה שנוי להם, אבל בארץ ישראל ובמקומות שאין

תדירין לאכול כן, אפילו בקטנה אסור, שאין כתישה בקטנה שנוי להם). הובא במ"מ

שם. מ"א ס"ק ו (ובב"י כתב הטעם, דבארץ ישראל לא שכיחא דייסא).

[1649]

גמרא שם רע"ב (לא קשיא, הא לן והא להו). רמב"ם ושו"ע שם (ובארץ

ישראל אפילו בקטנה אסור).

[1650]

רשב"א שם (בארץ ישראל ובמקומות שאין תדירין לאכול כן). מ"מ שם. הובא ב ב"י

סוד"ה אין כותשין. מ"א (שזהו הטעם בארץ ישראל).

[1651]

טור ושו"ע ס"ג (וכיון שאין אנו יודעים עכשיו מה נקראת גדולה או

קטנה, יש לאסור הכל).

[1652]

כדלקמן סי' תקו ס"א ( אסור

למדוד ביום טוב, מפני שהוא עובדין דחול ונראה כמוכר ... ואפילו מתכוין למצוה כגון שמודד קמח

לעיסתו כדי לידע שיעור חלה, לא ימדוד, אלא יקח באומד הדעת, שהרי היה אפשר למדוד

מערב יום טוב).

[1653]

גמרא כט, סוע"א (הנחתום מודד תבלין ונותן לתוך קדרתו, כדי שלא יקדיח

תבשילו). מ"מ פ"ד הכ"ב (ופירוש לאו דוקא נחתום, אלא הוא הדין לכל

אדם, אלא שדברו חכמים בהוה). טור ושו"ע ס"ד (מותר אדם למדוד תבלין ליתן

בקדירה, בשביל שלא יקדיח תבשילו).

והיינו למדוד תבלין, אבל אסור לשקול בשר

אפילו כדי לידע כמה יבשל, שאין בזה חשש שיקדיח תבשילו, וכדלעיל סי' תק ס"ה

(ואסור לשקול בשר בבית לידע כמה יבשל אסור).

וכן אסור למדוד קמח לשיעור חלה, כדלקמן סי' תקו

ס"א (קמח לעיסתו כדי לידע שיעור חלה, לא ימדוד).

[1654]

מ"א סק"י (נראה לי דהאידנא דאף בחול לוקחים באומד הדעת, אסור

למדוד ביום טוב).