תק הנצרך לבשר ביום טוב היאך יתנהג וסדר מליחתו

תק הנצרך לבשר ביום טוב היאך יתנהג וסדר מליחתו

ובו כ"ב סעיפים

קניית

בהמה בשותפות

א דברים ¹²⁰⁹

רבים אסרו ביום טוב משום גזרת מקח וממכר ¹²¹⁰ ,

כיצד חבורה שרוצין ליקח בהמה שלימה מהטבח, אין פוסקין לו דמים עליה, אלא הטבח מביא

שתי בהמות שוות ואומר להם ראו שזו כזו, והן לוקחין אחת מהן ושוחטים ומחלקים ביניהם ¹²¹¹

בלא הטלת גורל ¹²¹² ,

כמו שנתבאר בסי' שכ"ב ¹²¹³

עיי"ש, ולאחר יום טוב יודעים כמה דמי השניה, וכל אחד ואחד נותן דמי חלקו ¹²¹⁴ .

ולא יאמרו הלוקחין לטבח מה שאתה נוטל

למחר בעד זו אנו ניתן לך בעד זו שנשחוט היום, מפני שזהו סכום מקח, שאסור להזכיר

ביום טוב ¹²¹⁵ :

ב ולא יאמר אדם להלוקחין הריני שותף עמכם

בסלע, דהיינו שאטול עמכם חלק בשר ששוה סלע, מפני שאסור להזכיר סכום דמים ביום טוב,

אלא אומר להם הריני שותף עמכם לשליש הבשר או לרביע, דאז אינו ניכר ונראה כמקח

וממכר אלא כשותפות ¹²¹⁶ :

ג

אבל אסור לומר להנכרי הריני שותף עמך לשליש או לרביע ¹²¹⁷ ,

שהדבר ידוע שאין רגילות להשתתף עם הנכרי, וניכר שהוא מקח וממכר, אף שאינו מזכיר

סכום דמים ¹²¹⁸ .

במה דברים אמורים בדבר שאין שיעור מקחו

ידוע, כגון בשר, שאין כל הבהמות שוות. אבל דבר ששיעור מקחו ידוע, כגון ביצים

ואגוזים, מותר ליקח עם הנכרי אם אינו מזכיר לו סכום דמים, כמו שיתבאר בסי'

תקי"ז ¹²¹⁹ .

ואפילו אם מזכיר לו סכום דמים יש מתירין כמו שנתבאר בסי' שכ"ג ¹²²⁰ , עיין שם הטעם.

ויש אומרים ¹²²¹

דאפילו דבר שאין שיעור מקחו ידוע מותר ליקח אפילו מן הנכרי, אם אין מזכיר לו סכום

דמים, וטוב להחמיר כסברא הראשונה:

ד אין לוקחין בשר מהטבח בפיסוק דמים

שיאמר לו תן לי בסלע או בשתים ¹²²² ,

וכן לא יאמר לו הריני שותף עמך בסלע, כדי שיהא נראה כשותפות ולא כמקח וממכר, דמכל

מקום כיון שמזכיר לו סכום דמים ניכר שהוא מקח וממכר. אלא הטבח מחלק להם שלישיות או

רביעיות ¹²²³ ,

או כפי דרך החלקים שדרך לחלק בעיר ¹²²⁴ ,

בלא הזכרת סכום דמים, ומביא שתי בהמות שוות ואומר להם ראו שזו כזו, ולמחר שמין

הנשארת, וכפי ששוה כך יפרעו לו ¹²²⁵ ,

כמו שנתבאר למעלה ¹²²⁶ :

משקל

ומדידה

ה אסור לשקול ביום טוב, שלא יעשה כדרך

שהוא עושה בחול ¹²²⁷ .

ואפילו לשקול בשר בביתו לידע כמה יבשל אסור ¹²²⁸ ,

ואפילו אינו מדקדק במשקלו רק פוחת מעט או מוסיף מעט אסור ¹²²⁹ ,

וכן אסור ליקח ביד אחת המשקל וביד השניה בשר לשער משקלו ¹²³⁰ , וכן אסור לשקול מנה

כנגד מנה ¹²³¹

שיודע כבר משקלה ¹²³² :

ו ומותר לשקול בידו, שלוקח החתיכה בידו

ומשער כמה משקלה ¹²³³ .

וטבח אומן שיודע לכוון לשער בצמצום, אסור לו לשקול חתיכת בשר ביד ¹²³⁴

כדי למכרה, אבל אם אינו רוצה למכרה רק שהוא שוקלה לידע כמה יבשל, מותר לשקלה ביד

אפילו הוא טבח אומן ¹²³⁵ :

ז טבח אומן שהוא יודע לכוין בדרך חתיכתו

לחתך ליטרא או חצי ליטרא, חותך כדרכו ואינו חושש ¹²³⁶ ,

אפילו חותך כדי למכור, כיון שאינו שוקל ביד ¹²³⁷ :

ח כלי שיש בו שנתות ¹²³⁸ ,

ונותן בו מעט מים ומניח הבשר במים וכשהמים מגיעים עד השנתות יודע כמה ליטרות יש

בבשר, אסור לעשות כן ביום טוב, אפילו פיחת מעט או הוסיף מעט, מפני שניכר הדבר

שמכוין למדה ¹²³⁹ :

ט אסור להניח בשר בכף מאזנים, ואפילו

אינו רוצה לשקלו, רק שהוא מניחו שם כדי לשמרו מן העכברים, אם הכף מאזנים הוא תלוי

במקום שרגילין לשקול שם, אסור, מפני שנראה כרוצה לשקול ¹²⁴⁰ :

י אע"פ שאסור להזכיר שם דמים ביום

טוב ¹²⁴¹ ,

מכל מקום שם משקל מותר להזכיר, דהיינו שיאמר לו תן לי ליטרא בשר, דאינו מכוין

למשקל אלא לומר לו כמה הוא צריך ¹²⁴² ,

כמו שנתבאר גבי שם מנין בסי' שכ"ג ¹²⁴³

עיין שם:

נקיבת

הבשר ומליגה

יא אין נוקבין נקב בבשר בסכין כדי לתלותו

בו ¹²⁴⁴ ,

כדרך שהוא עושה בחול כשמוכר בשר עושה בו בית יד ונותנו ללוקח להוליכו לביתו, לפי

שביום טוב צריך לשנות, לעשות היכר שאין מקח וממכר מותר בו ¹²⁴⁵ .

ולפיכך אין נוקבו בסכין אלא באצבעו, כדי לשנות ¹²⁴⁶ .

ואם רוצה לעשות בו סימן שלא יחליפנו אדם, מותר לנוקבו אפילו בסכין ¹²⁴⁷ :

יב מולגין את הראש ואת הרגלים ברותחין כדי

להסיר השיער, ומהבהבין אותן באוּר ¹²⁴⁸ ,

וטומנין אותן ברמץ ¹²⁴⁹ ,

שכל אלו הן מלאכות שלצורך אכילה. אבל אין טופלין אותן בסיד ולא בחרסית ולא באדמה,

מפני שנראה כמעבד. ואין גוזזין אותן במספרים, מפני שנראה כעושה לצורך השיער ¹²⁵⁰ :

מליחת,

ניקור ושריית הבשר

יג

מותר למלוח הבשר ביום טוב כדי להוציא את דמו, אע"פ שהיה אפשר למלחו מערב יום

טוב, משום דאם היה מולחו מערב יום טוב היה צריך להשהותו במלח עד למחר, דאם לא כן

היה מתקלקל, ודבר ידוע הוא כשהבשר שוהא במלח הוא מפיג טעמו, לפיכך מותר למלוח ביום

טוב הבשר שרוצה לאכול בו ביום ¹²⁵¹ .

ואפילו הבשר שאינו רוצה לאכלו ביום טוב ¹²⁵² ,

(א) אם חושש שמא יסריח ¹²⁵³ ,

מותר למלחו ביחד עם הבשר שרוצה לאכול ¹²⁵⁴ ,

כיון שטורח אחד הוא טורח לכל הבשר ואינו מוסיף טרחא יתירה בשביל מליחת הבשר שאינו

רוצה לאכול ביום טוב, שהרי מולח הכל ביחד ¹²⁵⁵ .

ואע"פ שהוא מוסיף קצת טרחא, שהרי צריך להפך כל חתיכה וחתיכה בפני עצמה כדי

למולחם בצד השני ¹²⁵⁶ ,

מכל מקום כיון שאיסור מליחת בשר בשבת ויום טוב אינו אלא מדברי סופרים, דמן התורה

אין עיבוד באוכלין כמו שנתבאר בסי' שכ"א ¹²⁵⁷ ,

לפיכך הקילו בו ¹²⁵⁸ :

יד ואפילו אם אינו מולח הכל ביחד, אלא זה

אחר זה, מותר על ידי שיערים על כל חתיכה לומר מזו אני חפץ לאכול היום ומולחה,

דהיינו לאחר שמלח חתיכה אחת לאכלה ביום טוב אומר חבירתה עריבה עלי ביותר לאכלה

היום ומולחה גם כן. וכן יעשה בכל חתיכה וחתיכה שימלח ¹²⁵⁹ . ואע"פ שהיה

אפשר לו למלוח מערב יום טוב ¹²⁶⁰ ,

ולמה התירו לו דבר זה ¹²⁶¹ ,

כדי שלא ימנע מלשחוט מחמת שיחוש להפגת טעם הבשר הנמלח מערב יום טוב ¹²⁶² ,

וירבה בשמחת יום טוב ¹²⁶³ :

טו במה דברים אמורים קודם אכילת סעודת

שחרית, אבל לאחר סעודת שחרית אסור למלוח בשר ¹²⁶⁴

כדי שלא יסריח, ואפילו רוצה לבשל ולאכול חתיכה ממנו, ומולח זו החתיכה עם שאר

החתיכות ביחד ¹²⁶⁵ ,

אעפ"כ אסור למלוח שאר החתיכות, דכיון שאינו צריך לאכול זו החתיכה, ואינו אוכלה

אלא כדי להתיר לו מליחת שאר החתיכות, הרי זו הערמה:

טז במה דברים אמורים, כשאינו מולח אלא

משום חשש שמא יסריח, אבל אם ידוע לו שבודאי יסריח, מותר למלחו אפילו אחר אכילה

משום הפסד ממונו ¹²⁶⁶ ,

ואפילו זה אחר זה על ידי שיערים על כל חתיכה לומר מזו אוכל היום ¹²⁶⁷ ,

ואוכל כזית ¹²⁶⁸

מאחת מהן.

ולא התירו דבר זה, למלוח אחר אכילה אלא

כששחט ביום טוב ¹²⁶⁹ ,

כדי שלא ימנע מלשחוט, אבל אם שחטה מערב יום טוב, כיון שהיה אפשר למלוח קודם יום

טוב, אסור למלוח בשר שאינו צריך לו ביום טוב אלא אם כן מולחו קודם אכילה, ועל דרך

שנתבאר ¹²⁷⁰ :

יז ואפילו קודם סעודת שחרית אינו רשאי

למלוח הבשר שאינו רוצה לאכלו ביום טוב, אלא מליחה שהיא כדי להוציא את הדם ¹²⁷¹ ,

אבל לאחר שנמלח הבשר מליחה זו אסור לו לחזור ולמלחו פעם שנית כדי שלא יסריח, אפילו

אם מולחו ביחד עם הבשר שרוצה לאכלו ביום טוב. דכיון שהבשר שרוצה לאכלו היום אין

צריך למליחה זו השניה, שהרי יבשלנו מיד, ואם כן אינו טורח אלא בשביל הבשר שאינו

רוצה לאכלו ביום טוב. אלא כיצד יעשה שלא יסריח אחר שמלחו להוציא את דמו, לא ידיחנו

מיד אלא ישהנו במלחו עד קרוב לי"ב שעות כמ"ש ביו"ד סי' ע' ¹²⁷² ,

ואחר כך ידיחנו, ובליל יום טוב שני יכול לחזור ולמלחו על ידי שיערים על כל חתיכה

לומר מזו אוכל למחר, אבל ביום טוב שני בשחרית אסור למלוח על ידי הערמה זו, שהרי

הבשר שרוצה לאכול יבשלנו מיד ואין צריך מליחה ¹²⁷³ :

יח מותר לנקר בהמה ביום טוב, אע"פ

שנשחטה מערב יום טוב והיה אפשר לנקרה קודם יום טוב, לפי שהניקור אין בו מלאכה

גמורה ¹²⁷⁴ , אע"פ שהוא

בורר ומפריד אוכל מאוכל אין בכך כלום, כיון שהכל מין אחד אלא שהתורה אסרתו באכילה,

ואין איסור בורר שייך אלא בבורר ומפריד שני מינים זה מזה או פסולת מתוך האוכל שהן

כעין שני מינים ¹²⁷⁵ .

ומכל מקום לכתחלה טוב לשנות בניקור בהמה

שנשחטה מערב יום טוב והיה אפשר לנקרה קודם יום טוב, דהיינו שינקר בקרדום או בקופיץ

או שינוי אחר. אבל אם אי אפשר לו לשנות, מותר לנקר כדרכו ¹²⁷⁶ ,

אפילו חלק האחוריים שיש טורח רב בנקירתו, כיון שהוא צורך אוכל נפש ¹²⁷⁷ :

יט

במה דברים אמורים בבשר שרוצה לאכלו ביום טוב ¹²⁷⁸ .

אבל בשר שאינו רוצה לאכלו ביום טוב, אסור לנקרו ביום טוב, שהרי הוא טורח לצורך חול ¹²⁷⁹ .

אלא אם כן (ב) חושש שלא יסריח הבשר ¹²⁸⁰

ורוצה למלחו ביום טוב על ידי הערמה, ועל דרך שנתבאר ¹²⁸¹ ,

ואי אפשר למלחו קודם הניקור כמ"ש ביו"ד סי' ס"ה ¹²⁸² ,

אזי מותר לנקרו גם כן על ידי הערמה, דהיינו, לאחר שניקר חתיכה אחת לאכלה היום אומר

חברתה עריבה עלי יותר לאכלה היום וחוזר ומנקרה גם כן ¹²⁸³ .

ולא התירו לו דבר זה אלא כשנשחטה ביום

טוב, כדי שלא ימנע מלשחוט. אבל אם נשחטה מערב יום טוב והיה אפשר לנקרה קודם יום

טוב, אסור לנקר ביום טוב אלא הבשר שרוצה לאכול היום ¹²⁸⁴ ,

שהרי הניקור אינו מפיג טעם הבשר כלל, ואדרבה כשאינו מנוקר מסריח יותר במהרה, ואם

כן היה לו לנקרה קודם יום טוב ¹²⁸⁵ .

ואפילו אם נשחטה ביום טוב, אסור לנקר על

ידי הערמה זו לאחר שכבר אכל סעודת שחרית, מטעם שנתבאר למעלה ¹²⁸⁶ :

כ בשר מנוקר ששהה בלא מליחה שני ימים

קודם יום טוב, ויום השלישי חל להיות ביום טוב, ואם לא ישרנו במים בו ביום יהא אסור

לאכלו כי אם צלי כמ"ש ביו"ד סימן ס"ט ¹²⁸⁷ ,

מותר לשרותו במים, אף שכבר אכל סעודתו ואינו צריך כלל לבשר זה ביום טוב, מכל מקום

כיון שראוי לאכלו היום שהרי כבר ניקרו מערב יום טוב, מותר גם כן לשרותו, כדרך

שמותר לטלטלו מחמת שהוא ראוי לאכילה בו ביום ¹²⁸⁸ .

ואע"פ שאסור לעשות שום מעשה לצורך

חול אף שאין בו מלאכה, כגון להדיח הכלים ולשפשפן, כמו שיתבאר בסי' תק"ג ¹²⁸⁹

ותק"ט ¹²⁹⁰ ,

מכל מקום כיון שאינו מדיח הבשר בידיו, רק ששורה אותו במים, אינו דומה להדחת כלים

שעושה מעשה בידים שמדיחן ¹²⁹¹ :

כא אע"פ שהבשר שרוצה לאכלו ביום טוב מותר

למלחו, אע"פ שהיה אפשר לו למלחו מערב יום טוב ¹²⁹² ,

מכל מקום דגים שקרעו אותם מערב יום טוב אסור למלחן ביום טוב, שהדגים משביחין

כששוהין במלח, ואם כן היה לו למלחן מערב יום טוב ¹²⁹³ .

ומכל מקום מותר לתת מלח לתוך המחבת שמבשלין אותם בה, דאין איסור במליחה אלא משום

גזרת עיבוד, וזה אין שייך בתבשיל שנותן המלח לתוך המים ¹²⁹⁴ :

כב במה דברים אמורים במיני דגים שמשביחים

במלחן, אבל מיני דגים שבשרם רך ומתקלקלים כששוהים במלח, מותר למלחן ביום טוב, אע"פ

שהיה אפשר לו למלחן בערב יום טוב ¹²⁹⁵ ,

ודינן כמליחת בשר לכל דבר:

קונטרס

אחרון

(א) אם חושש כו' .

כן ¹²⁹⁶

משמעות הפוסקים. עיין מג"א ס"ק י"א ¹²⁹⁷ .

וכן ¹²⁹⁸

משמע בהדיא בב"י ¹²⁹⁹

בשם הרשב"א ¹³⁰⁰

ומגיד משנה ¹³⁰¹ .

עיין שם שכתב דרב אדא בר אהבה חולק על שמואל ¹³⁰² ,

ורב אדא לא התיר אלא משום הפסד, כדמשמע מכל הפוסקים כרב אדא, וכמו שכתב

הרשב"א משום הפסד כו', וכן כתב בהגהות אשר"י ¹³⁰³

משום פסידא כו' עיין שם, ופסקו כן האחרונים ¹³⁰⁴

(עיין מג"א ס"ק י"ב ¹³⁰⁵ ), ואם שמואל מתיר אף

אם ידוע שאין הפסד, אם כן לא פליגי אהדדי ¹³⁰⁶ ,

אלא על כרחך צריך לומר דאף שמואל לא שרי אלא משום חשש הפסד. והדעת מכרעת כן, דלמה

נתיר שבות דמליחה ¹³⁰⁷ ,

וגם טרחא שלא לצורך יום טוב, כמו שכתב הרא"ש ¹³⁰⁸ ,

בדבר שאין בו הפסד אם לא יעשנו עד לאחר יום טוב.

והך פסידא ¹³⁰⁹

אין צריך להיות פסידא ודאית, אלא אפילו משום חשש הפסד התירו לו, דאם לא כן מאי

איכא בין אחר אכילה לקודם אכילה ¹³¹⁰ ,

דבפסידא ודאית אף לאחר אכילה שרי, כדמוכח בגמרא גבי מסוכנת ¹³¹¹ ,

וכן כתב המג"א ¹³¹² .

ולפי זה צריך לומר דמה שכתב המג"א בסוף ס"ק י"ב ¹³¹³ ,

יסריח הבשר כו', היינו אפילו שיש חשש שמא יסריח ¹³¹⁴ ,

שהרי בהגהות אשר"י נלמד דין זה מדרב אדא ¹³¹⁵ .

והא דנקט לישנא דמשתמע לתרי אפי, ולא פירש בהדיא שמא יסריח, היינו משום סיפא,

לאשמועינן רבותא, דאפילו ודאי יסריח, אפילו הכי אסור אם נשחטה מערב יום טוב ¹³¹⁶ :

(ב) חושש שלא יסריח כו' .

נתבאר במ"ש לעיל באות א' ¹³¹⁷ :

[1209] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

קניית בהמה בשותפות (ס"א-ד).

(ב)

שקילתה ומדידתה (ס"ה-י).

(ג)

נקיבת הבשר ומליגה (סי"א-ב).

(ד)

מליחת, ניקור ושריית הבשר (סי"ג-כב).

[1210]

רמב"ם פ"ד הי"ט (דברים רבים אסרו ביום טוב משום גזירת מקח

וממכר, כיצד ...).

דיני מקח וממכר בשבת נתבארו לעיל סי' שו

ס"ד ואילך. דיני קניית צרכי שבת בשבת נתבארו לעיל סי' שכג. דיני קניית צרכי

יום טוב ביום טוב יתבארו לקמן סי' תקיז. וכאן יתבארו דיני קניית בהמה או בשר

בשןתפות ביום טוב.

[1211]

משנה כז, ב (אין נמנין על הבהמה לכתחלה ביום טוב). גמרא שם (מאי אין נמנין,

אמר רב יהודה אמר שמואל, אין פוסקין דמים לכתחלה על הבהמה ביום טוב. היכי עביד,

אמר רב מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו ואומר זו כזו).

ומיירי שלוקחים את הבהמה בחבורה, כאמור

בהמשך המשנה (ושוחטין ומחלקין ביניהם), ובברייתא (הריני עמך למחצה ולשליש ולרביע).

טור ושו"ע ס"א (אין קונים בשר בפיסוק דמים ... מביא שתי בהמות ויאמר זו

כזו).

[1212]

אור זרוע ח"ב סי' שנז (והא דתנן ומחלקין אותה ביניהן, מספקא ליה לריב"א

אם אפילו מותר להפיס, או כך בלא פייס דווקא מחלקין, אבל להפיס אסור, דבשבת ודאי

אסור ... והשתא מספקא ליה אם הוא הדין אסור להפיס ביום טוב אם לאו. הילכך פירש

דאסור להפיס ביום טוב). הגהות אשרי פ"ג סי' ט (ואסור להפיס ביום טוב כשמחלקין

בשר או שום דבר, מאו"ז). שבלי הלקט סי' רנד (והא דאמרינן שוחטין ומחלקין

ביניהם, פירש רבינו שלמה זצ"ל דוקא בלא גורל, כגון שהן מוותרין זה לזה, אבל

אם מקפידין אם יקח חבירו מנה יפה וצריכין גורל, אסור). מ"א סק"א (דוקא

בלא גורל, כגון שהם מוותרים זה לזה ואין מקפידין אם יקח חבירו מנה יפה, אבל אם

מקפידין וצריכין גורל, אסור (ש"ל)).

[1213]

בשו"ע שם ס"ו (המחלק לבני ביתו מנות בשבת, יכול להטיל גורל, לומר למי

שיצא גורל פלוני יהיה חלק פלוני שלו ... אבל עם אחרים, אסור).

[1214] רש"י שם ד" ה

מביא (למחר שמין את הנותרת). רמב"ם שם (ולמחר יודעין כמה דמי השנייה, וכל אחד

ואחד נותן דמי חלקו). טור ושו"ע שם ( ולמחר שמין הנשארת, וכפי ששוה כך יפרע

לו) .

[1215]

שבלי הלקט סי' רמד (שאלו לפני רבינו יצחק בר' יהודה זצ"ל, מה לילך אצל [נכרי]

המכירו ליטלו ממנו אגודות עשב ביום טוב ל[בהמ]ה או תבן או עמיר, ואומר לו מה שאתה

נוטל מן השאר שהן כיוצא בו אתן לך מאלו למחר. והשיב ... אפילו מישראל אסור, לפי

שהוא זכירת סכום מקח). מ"א סק"ב (אבל אסור שיאמר לו מה שאתה נוטל

בעד זו למחר אתן לך בעד זו, דהוי סכום מקח (ש"ל)). אליה רבה ס"ק ד (אבל

אסור לומר מה שאתה נוטל בעד זו למחר, אתן לך בעד זו, דהוי סכום מקח).

והאמור כאן "שזהו סכום מקח",

אין הכוונה ל"סכום דמים" דלעיל סי' שכג ס"א (מובא לקמן הערה 12 ),

אלא לסכום מסויים של דמים, כדלקמן ס"ג ( אם מזכיר לו סכום דמים יש מתירין

כמ"ש בסי' שכ"ג) .

ומכל מקום אסור כאן לדברי הכל, שהרי

בדעה המתרת נתבאר לעיל שם (כשאומר תן לי בעד כך וכך, אינו נראה שמתכוין למקח וממכר

כלל, אלא שמודיע לו כמה צריך לו, והמעות כך וכך שמזכיר לו אינו אלא לסימן בעלמא

שצריך לו כמה ששוה כך וכך מעות). ואילו כאן לוקחים את כל הבהמה, ואינם אומרים זאת

אלא כדי לידע כמה יצטרכו לשלם.

[1216]

גמרא [ברייתא] שם (לא יאמר אדם לחברו הריני עמך בסלע הריני עמך בשתים, אבל

אומר לו הריני עמך למחצה ולשליש ולרביע). רמב"ם שם (כשהן מחלקין

ביניהן, לא יאמר זה, אני בסלע ואתה בשנים, שאין מזכירין שום דמים, אלא זה נוטל

שליש וזה רביע). ב"ח (דהוא הדין נמי דאסור לומר בשעה שמחלקין ביניהם אני בסלע

ואתה בשתים, שאין מזכירין שם דמים, אלא זה נוטל שליש וזה נוטל רביע).

וגם האמור כאן "להזכיר סכום

דמים", אין הכוונה ל"סכום דמים" דלעיל סי' שכג ס"א (מובא לקמן

הערה 12 ),

אלא לסכום מסויים של דמים, כדלקמן ס"ג ( אם מזכיר לו סכום דמים יש מתירין

כמ"ש בסי' שכ"ג) .

ומכל מקום אסור כאן לדברי הכל, כדלעיל

שם (שאסור להזכיר שם דמים ... בדבר שאין מקחו ידוע, כגון הלוקח בשר מהטבח שאסור

לומר לו תן לי בדינר בשר כמ"ש בסי' ת"ק, לפי שאי אפשר לומר שאינו אלא

מודיע לו כמה בשר הוא צריך, שהרי אינו יודע כמה יתנו לו בעד דינר), וכן הוא גם

כאן, שאין מקחו ידוע עד אשר למחר ישוו את שתי הבהמות זו לזו.

ולכן אסרו כאן בסתם בברייתא (לא יאמר

אדם לחברו הריני עמך בסלע הריני עמך בשתים), שהוא אסור לדעת כל הפוסקים.

[1217]

אור זרוע ח"ב סי' שנז (אבל אומר לו הריני עמך על למחצה לשליש ולרביע, וכתב

רבינו יצחק אלפס, והני מילי ישראל בישראל, אבל ישראל לגבי עכו"ם אסור). הגהות

אשרי פ"ג סי' ט. רמ"א ס"א (ויש אומרים דדוקא ישראל לגבי

ישראל שרי כהאי גונא, אבל ישראל עם גוי, אפילו בכהאי גונא אסור).

ומיירי כאן שרוצה ליקח ממנו בהמה

בשותפות, ואחר כך לשחוט אותה, כדלעיל סי' תצח סכ"ב (בהמה שהיא חציה של ישראל

וחציה של נכרי, מותר לשחטה ביום טוב, ואינו כשוחט גם בשביל הנכרי, דכיון שאי אפשר

לכזית בשר בלא שחיטה נמצאת כל השחיטה הוא צורך הישראל).

[1218]

מ"א סק"ג (פירוש, שישראל אסור לומר לעכו"ם הריני עמך למחצה

לשליש ולרביע (כ"מ בהג"א עיי"ש). ונראה לי הטעם, משום דאין רגיל

להשתתף עם העכו"ם, מיחזי טפי כמקח וממכר).

[1219]

ס"א ( ובלבד

שלא יזכיר לו ... שם דמים, כדי שלא יהא נראה כמקח וממכר ), וס"ו ( אין היתר אלא כששומת המקח ידוע, ואין

צריך לקצוץ דמים עם הנכרי ).

[1220]

ס"א (ויש מתירין

אפילו להזכיר שם דמים ... רק שלא יזכיר לו סכום דמים ... דהיינו שלא יאמר לו תן לי

בעד כך וכך מעות וכבר יש לך בידי בעד כך וכך ויהיה לך בידי כך וכך, שכיון שמזכיר

לו בסכום המעות שחייב לו, ניכר שהוא מקח וממכר ... שכיון שמזכיר לו בסכום המעות

שחייב לו, ניכר שהוא מקח וממכר ... אבל כשאומר תן לי בעד כך וכך, אינו נראה

שמתכוין למקח וממכר כלל, אלא שמודיע לו כמה צריך לו, והמעות כך וכך שמזכיר לו אינו

אלא לסימן בעלמא, שצריך לו כמה ששוה כך וכך מעות ... והעיקר כסברא הראשונה.

ואעפי"כ במדינות אלו נתפשט המנהג כסברא זו, להקל בהזכרת שם דמים).

והאמור כאן "סכום דמים יש

מתירין", אין הכוונה ל"סכום דמים" הנזכר לעיל שם, אלא לסכום מסויים

של דמים, שבזה יש מתירין לעיל שם.

וכן האמור לעיל " שאינו מזכיר סכום דמים",

ובס"ב "להזכיר סכום דמים", ובס"א (שזהו סכום מקח), בכל אלו לא

מיירי שאומר "וכבר יש לך בידי בעד כך וכך, ויהיה לך בידי כך וכך", אלא

לסכום של דמים.

ומכל

מקום, האמור לעיל ס"א-ב אסור לדברי הכל, כדלעיל (הערות 7 - 8 ).

[1221]

פר"ח ס"א (ולא ידעתי מה חילוק יש בין ישראל לעכו"ם לדין זה,

ומה איסור יש לומר לעכו"ם הריני עמך לשליש ולרביע). מ"א סוף סק"ג

(ודיוקו של הג"א מדקתני אומר אדם לחברו, משמע למעוטי עכו"ם ... אפשר דהכא

נמי חבירו לאו דוקא, וצ"ע).

[1222]

משנה כח, סוע"ב (לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר). טור ושו"ע

ס"א (אין קונים בשר בפיסוק דמים, לומר לטבח תן לי בסלע או בשתים).

ואף לדעת המתירים להזכיר שם דמים,

כדלעיל ס"ב ( ואפילו

אם מזכיר לו סכום דמים יש מתירין כמ"ש בסי' שכ"ג). היינו דוקא במקחו

ידוע, משא"כ כאן שאין מקחו ידוע עד למחרת שישומו הבהמה הנשארת שהיא שוה לבהמה

זו.

[1223]

ברייתא כז, סוע"ב (לא יאמר אדם לחברו הריני עמך בסלע הריני עמך בשתים, אבל

אומר לו הריני עמך למחצה ולשליש ולרביע).

וכבר נתבארה הלכה זו לעיל ס"ב, לפי

המפרשים ברייתא זו באחד שאומר להשותפים הריני שותף עמכם בסלע. וכאן נתבארה הלכה

זו, לפי פירוש הטור ושו"ע שם (וכן לא יאמר לו [לטבח] הריני שותף עמך בסלע, אלא

מחלק להם שלישיות או רביעיות), דלא מיירי בחבורה, אלא ביחיד שאומר כן לטבח המוכר.

[1224]

גמרא כט, רע"א (דבסורא אמרי תרטא ופלגו תרטא, בנרש אמרי חלקא ופלגו

חלקא, בפומבדיתא אמרי אוזיא ופלגו אוזיא, בנהר פקוד ובמתא מחסיא אמרי רבעא ופלגו

רבעא), ופרש"י (כל הטבחין היו מנתחין בהמותיהם בשוה כך וכך נתחים מן הבהמה,

ולאותן הנתחים קרו להו בסורא תרטא ובנרש חלקא ובפומבדיתא אוזיא ובנהר פקוד רבעא). טור

ושו"ע שם (כפי החלקים שדרך לחלק בעיר, בלא פיסוק דמים).

[1225]

טור ושו"ע שם (ומביא שתי בהמות ויאמר זו כזו, ולמחר שמין הנשארת, וכפי ששוה

כך יפרע לו). ב"י (ומשמע דהכא נמי היה מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל

זו ואומר זו כזו, דאם לא כן, היאך ידעו כמה צריך לפרוע, שהרי יש בהמה שנתח ממנה

שוה דינר ויש בהמה שנתח ממנה שוה שני דינרים).

[1226]

סעיף א.

[1227]

משנה כח, רע"א (וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר), ופרש"י

(שאסור לשקול בליטרא, דהיינו מעשה חול). טור ושו"ע ס"ב (אסור לשקול בשר).

לבוש ס"ב (וכל זה אסור משום שהוא עובדא דחול).

[1228]

רשב"א ד"ה אמר רב יהודה (ואפשר לי לומר דלא אסרו לשקול אלא בלוקח מן

הטבח ... אבל לשקול בתוך ביתו לדעת כמה יבשל מותר, שכן אדם עושה בתוך ביתו ...

ומיהו בגמרין לקמן בשלהי פרקין לא משמע הכי). טור ושו"ע ס"ב

(אפילו בביתו לידע כמה יבשל).

ומכל מקום התירו למדוד תבלין כדי ליתן

בקדרה, מהטעם האמור לקמן סי' תקד סט (מותר לאדם למדוד תבלין וליתן בקדרה במדה

וצמצום, כדי שלא יקדיח תבשילו).

[1229]

מ"א סק"ד (אפילו אינו מדקדק, רק פיחת מעט או מוסיף מעט, אסור, אף

על גב דבמדה שרי כמ"ש סי' שכ"ג, שאני התם דאינו נראה כמודד, רק כשופך

לכלי, אבל במשקל בכל ענין אסור).

[1230]

גמרא שם (אמר רב יהודה אמר שמואל, טבח אומן אסור לשקול בשר ביד), ופרש"י (לאחוז

הליטרא בידו אחת והבשר בידו אחרת ולכוין), והיינו שמי שאינו אומן מותר לו לשקול

בדרך זה. אבל בטור ושו"ע שם (ומותר לשקול בידו, שלוקח החתיכה בידו ומשער כמה

יש בה, וטבח אומן אפילו זה נמי אסור). ב"ח

ד"ה ומ"ש ומותר (ורבינו דקדק וכתב תחלה ומותר לשקול בידו שלוקח וכו',

להורות דבאינו אומן נמי לא שרי אלא בשוקל בידו בלא ליטרא, אבל בליטרא אסור אפילו

ביד, ואפילו אינו אומן). מ"א סוף סק"ד (אסור ליקח ביד אחת המשקל

וביד השני בשר לשער המשקל (ב"ח)).

[1231]

גמרא שם (ר' חייא ור"ש ברבי שוקלין מנה כנגד מנה ביום טוב ... אמר ליה

אביי ודלמא לא היא ... הכא דמחזי כעובדין דחול, לא). רי"ף טו, א (והא דר'

חייא ור"ש ברבי דהוו שקלי מנה כנגד מנה ביום טוב, לא קיימא לן כוותייהו, אלא

כרבנן דאמרי אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר). טור ושו"ע שם (ואפילו

לשקול מנה כנגד מנה, אסור).

[1232]

רש"י שם ד"ה הואיל (דמנה כנגד מנה, ויודע כמה משקל ראשונה ושוקל כנגדה).

אליה זוטא ס"ק ו (פירוש, שהיה לו בשר ליטרא שקול, ושקל כנגדו).

[1233]

טור ושו"ע שם (ומותר לשקול בידו, שלוקח החתיכה בידו ומשער כמה יש בה),

וכנסמן לעיל (הערה 22 ).

[1234]

גמרא שם (ואמר רב יהודה אמר שמואל, טבח אומן אסור לשקול בשר ביד). רא"ש

פ"ג סי' ט (יודע לכוין המשקל בידו אחת). ר"ן טו, א (ואחרים פירשו שהוא

יודע לכוין משקל הבשר בלא ליטרא, ואסור, שהרי הוא כמאזנים). טור ושו"ע שם (וטבח

אומן, אפילו זה אסור). מ"א סק"ה (שיודע לכוין לשער בצמצום).

[1235]

מ"א שם (ומשמע ביש"ש, דוקא למכור אסור, אבל בביתו מותר).

[1236]

תוספתא פ"ג ה"ד (אבל חותך בכלי ונותן לזה ולזה). רשב"א כח,

א ד"ה ואמר (ובתוספתא נמי גרסינן ... אבל חותך בסכין ונותן לזה ולזה, עד כאן,

כלומר אף על פי שהוא יודע לאמן את ידיו לחתוך בכיוון כאלו שוקל בליטרא, אפילו הכי

מותר, דמכל מקום אין נראה כאן כעובדין דחול כלל), ובעבודת הקדש שער ב סי' ד (הטבח

האומן, אף על פי שיודע לכוין דרך חתיכתו לחתוך ליטרא וחצי ליטרא, חותך כדרכו ואינו

נמנע). שו"ע סוף ס"ב (אם הוא יודע לכוין דרך חתיכתו לחתך ליטרא

או חצי ליטרא, חותך כדרכו ואינו חושש).

[1237] שהרי אם אינו חותך כדי למכור,

מותר אפילו לשקול ביד, כדלעיל סעיף הקודם.

[1238] סימנים למדידה.

וראה

גם לעיל סי' קס ס"ד (אם המים בכלי שיש בו שנתות, ונתן לתוכו בשר ועולין המים

עד השנתות ובזה יודע משקלו).

[1239]

גמרא כח, א (ואמר רב יהודה אמר שמואל, טבח אומן אסור לשקול בשר במים),

ופרש"י (שיש לו שנתות וסימנים בכלי, ונותנין בו מים, והסימנים מודיעין אותו

כמה המים עולין למעלה בשביל ליטרא בשר), וכגירסת הרי"ף טו, א (ואמר ר' יהודה

אמר שמואל אסור לשקול בשר במים), והיינו שגם מי שאינו אומן אסור. טור ו מ"א

סק"ח (איתא בגמרא, כלי שיש בו שנתות ונותן בו מעט מים, ומניח הבשר במים

וכשיגיע עד השנתות יודע כמה ליטרות יש בו, אסור לעשות כן ביום טוב, אפילו פיחת מעט

או מוסיף מעט, דמוכחא מילתא שמכוין למדה).

[1240]

משנה שם (וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר). גמרא שם (מאי כל

עיקר, אמר רב יהודה אמר שמואל, אפילו לשמרו מן העכברים (אין נותנין אותו במאזנים

התלויין ביתד גבוה, רש"י). אמר רב אידי בר אבין, והוא דתליא בתריטא (בטבעת

שתולין אותן בה כששוקלין, דמחזי כנותנו לשם משקל, רש"י)). טור ושו"ע שם

(ואפילו ליתנו בכף מאזנים לשמרו מן העכברים אסור, אם היא תלויה במקום שרגילים

לשקול בה). לבוש שם (מפני שנראה כשוקל).

[1241]

כדלעיל ס"ב ( שאסור

להזכיר סכום דמים ביום טוב ), ושם נסמן (הערה 8 ).

[1242]

מ"א סק"ו (ונראה לי דמותר לומר תן לי ליטרא בשר, דאינו מכוון

למשקל אלא לומר לו כמה צריך, כמ"ש סי' שכ"ג גבי מדה).

[1243]

סעיף ג (מותר לומר לחבירו תן לי ביצים ואגוזים במנין, וכן לומר לחנוני תן לי עשרים

ביצים או חמשים אגוזים, ואין אומרים שזה דומה למקח וממכר).

[1244]

גמרא כח, א (ואמר רב חייא בר אשי אסור לעשות בית יד בבשר), ופרש"י

(נקב לאחוז בו). טור ושו"ע ס"ג (אין נוקבין נקב בבשר בסכין לתלותו בו).

[1245]

רש"י ד"ה ובידא (בסכין דרך חול הוא, כשמוכר בשר עושה בו בית יד

ונותנו ללוקח להוליכו לביתו, וביום טוב צריך לשנות לעשות היכר, שאין מקח וממכר

מותר בו). ב"י ד"ה אין. לבוש ס"ג. מ"א סק"ז (דצריך שינוי,

לידע שמקח וממכר אסור בו (רש"י). ואם כן מותר לנקוב חתיכת האפיקומן בפסח

לתלותו, דלא כיש מחמירין).

וכדלעיל סי' תעז סי"א (הנוהגין

לנקוב חתיכת אפיקומן ולתלותה, אין בזה איסור משום נוקב ביום טוב).

[1246]

גמרא שם (אמר רבינא ובידא שרי), ופרש"י (לנקוב באצבעו שרי, דלאו דרך חול הוא).

טור ושו"ע שם (אבל ביד מותר).

[1247]

גמרא שם (אמר רב הונא מותר לעשות סימן בבשר), ופרש"י (שלא יחליפהו הנושאו).

טור ושו"ע שם (ואם לעשות בו סימן, מותר אפילו בסכין). מ"א ס"ק ח

(שלא יחליפנו אדם).

[1248]

גמרא [ברייתא] לד, א (מולגין את הראש ואת הרגלים (ברותחין, רש"י),

ומהבהבין אותן באוּר). טור ושו"ע ס"ד (מולגין הראש והרגלים, ומהבהבים

אותם באוּר).

והיינו דוקא בראש ורגלים, אבל לא את כל

הבהמה, כדלעיל סי' תצט ס"ב ( אסור

למלוג כל הבהמה כדי להפשיטה על ידי כך ... ואפילו למלוג הגדי כדי לאכלו בעורו אסור) .

[1249]

מ"א סק"ט (והוא הדין שמותר לטומנו ברמץ).

[1250]

ברייתא שם (אבל אין טופלין אותם בחרסית ולא באדמה ולא בסיד (להסיר שערן דהוי דרך העבדנין,

רש"י), ואין גוזזין אותן במספרים (דמחזי כצריך לשער, רש"י )). טור

ושו"ע שם (אבל אין טופלין אותם בסיד ולא בחרסית ולא באדמה, דמתחזי כעיבוד.

ואין גוזזין אותם במספרים, שנראה כעושה לצורך השיער).

[1251]

גמרא יא, ב (מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת ... מערים ומלח גרמא גרמא),

שהן שתי ההלכות דלקמן בסמוך – האופנים שהתירו למלוח הבשר שאינו רוצה לאכלו ביום

טוב. ומזה מובן שמכל שכן מותר למלוח הבשר שרוצה לאכלו ביום טוב.

ואף שהובא במרדכי רמז תרנז (רבינו אבי

העזרי כתב, אותם בני אדם שקונין בשר מערב יום טוב ומולחין אותם ביום טוב, כתב

רבינו אפרים דאיסורא עבדי, דאפשר לעשות מערב יום טוב).

השיב עליו בהלכות ומנהגי מהר"ש

מנוישטט סי' נא (ומליחת בשר ביום טוב נוהגין בה היתר, לפי כשנמלח היום אז טוב יותר

מאילו נמלח אתמול, והוי כמו מפיג טעמו ... אע"פ שהמרדכי אסר למלוח בשר ביום

טוב היכא דאיפשר למלוח מערב יום טוב, בזה המדינה נהגו היתר). הובא במהרי"ל

הל' יום טוב ע' קעא (אמר מהר"ש מליחת בשר ביום טוב נוהגין בו היתר, לפי כשנמלח

היום מוטעם יותר מאשר נמלח אתמול, וחשוב מפיג טעמו). תרומת הדשן סי' פ (אחד

מהגדולים קבל מרבותיו, דלא נהגינן בההיא כמרדכי, דהדבר ידוע שהבשר השוהה במלח מפיג

טעמו). רמ"א ס"ה (ומותר למלוח הבשר ביום טוב אף על פי שהיה אפשר

למולחו מערב יום טוב). ט"ז ס"ק ג (הטעם שם, דטפי מעלי בשרא כשאין שוהא

במלח). מ"א סקי"א שם

(ונראה לי דמיירי שמולחו להוציא דמו, והכי פירושו, אם היה מדיחו ומולחו מערב יום

טוב להוציא דמו, היה צריך אחר הדחה שניה למולחו, דאחר כך מתקלקל כשעומד בלא מלח) .

וכדלקמן סי"ז ( כיצד יעשה שלא יסריח אחר שמלחו להוציא

את דמו, לא ידיחנו מיד אלא ישהנו במלחו עד קרוב לי"ב שעות כמ"ש

ביו"ד סי' ע', ואחר כך ידיחנו, ובליל יום טוב שני יכול לחזור ולמלחו).

וכך גם כאן, שאם ימלחנו בערב יום טוב וידיחנו, יצטרך למולחו שוב בליל יום טוב עד

שעה שירצה לבשלנו בבוקר, ו" כשהבשר

שוהא במלח הוא מפיג טעמו".

והיינו בזמניהם, שלא הי' להם מקרר, וכדי

שהבשר לא יתקלקל הוצרכו למלחו שוב.

[1252]

רב יהודה אמר שמואל ב גמרא יא, ב (מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת,

אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת). טור ושו"ע שם (מותר למלוח כמה חתיכות

בבת אחת אף על פי שאינו צריך אלא אחת).

[1253] "משמעות הפוסקים",

שגם היתר זה הוא משום "שיש חשש שמא יסריח". ונתבאר בקונטרס אחרון

ס"ק א.

והיינו

כיון (א) שחושש שמא יסריח ולא ישחט, (ב) מולח הכל ביחד, (ג) מן התורה אין עיבוד

באוכלין, הקילו בו.

[1254] גם כאן מייירי שמולחו כדי

להוציא את דמו, ובאופן שיתבאר לקמן סי"ז (כיצד יעשה שלא יסריח, אחר שמלחו

להוציא את דמו, לא ידיחנו מיד אלא ישהנו במלחו עד קרוב לי"ב שעות כמ"ש

ביו"ד סי' ע', ואחר כך ידיחנו, ובליל יום טוב שני יכול לחזור ולמלחו).

ובנידון דידן היינו, שאחר כך במוצאי יום טוב יחזור וימלחנו כדי שישאר במלחו ולא

יסריח.

וכן

יהי' הדין גם כשמולחו כדי שיתקיים זמן מרובה ולא יסריח; אלא שזה שייך דוקא כשמולחו

בליל יום טוב (ולא בשחרית), כדלקמן שם (ובליל יום טוב שני יכול לחזור ולמלחו ...

אבל ביום טוב שני בשחרית אסור ... שהרי הבשר שרוצה לאכול יבשלנו מיד ואין צריך

מליחה).

[1255]

רש"י שם ד"ה בבת אחת (דחד טרחא לכלהו). לבוש ס"ה (דחד טירחא

לכולהו).

וכעין ההיתר דלקמן סי' תקג ס"ד ( כיון דבשעת עשיית המלאכה, דהיינו בשעה

שנותנה על האש, היא נעשית כולה כאחת, ואינו מוסיף מלאכה לצורך החול).

[1256] כנפסק ביו"ד סי' סט

ס"ד (ומולחו משני צדדים).

[1257]

סעיף ב (המולח בשר חי, אפילו מולחו הרבה כדי שיתקיים זמן מרובה ולא יסריח, פטור,

שאין עיבוד באוכלין מן התורה).

[1258] רא"ש פ"א סי' טז ( מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת ... משום

דאין עיבוד באוכלין מיקל במליחת בשר .

ואף על גב ... צריך להפוך כל חתיכה וחתיכה ולמולחה).

[1259]

רב אדא בר אהבה ב גמרא יא, ב (מערים ומלח גרמא גרמא), ופרש"י (לאחר

שמלח זו לאכלה היום, אומר, חברתה ערבה עלי לאכלה היום וחוזר ומולחה). וקיי"ל

דרב אדא אינו חולק על שמואל דלעיל, אלא מוסיף עליו. רשב"א בעבודת הקדש

שער ב סי' ג (מולח אדם כמה חתיכות זו אחר זו ואף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת,

ומערים לומר זו אני צריך וזו איני רוצה, עד שימלח את כולם, ובמקום הפסד ממונו שלא

יסריח הבשר התירו לו הערמה זו). הובא במ"מ פ"א ה"י (והרשב"א

ז"ל פסק כרב אדא, וכתב, במקום הפסד ממונו שלא יסריח הבשר התירו לו הערמה זו).

רבנו ירוחם נ"ד ח"ב לא, ג (ואפילו להערים ולמלוח חתיכה אחת ואחר

כך ליטול אחרת ולומר זו אני רוצה ליום טוב שהיא יפה מהראשונה, עד שמולחן כולן,

מותר). ב"י ד"ה ודע. לבוש ס"ה (ואפילו אם אינו יכול למולחו

בבת אחת, יכול להערים כדי שלא יסריח הבשר, מאחר שמלח אחת מהן או שתים או יותר

לאוכלם היום, יכול לומר חבירתה עריבה עלי יותר לאוכלה היום, וחוזר ומולחה עד

שימלחו כולם). רמ"א (להערים רק קודם אכילת שחרית). פר"ח ס"ה (ומה

שכתב ויש אומרים דלא שרי להערים רק קודם אכילת שחרית, אהערמה דר' אדא קאי, אף על

פי שלא הוזכרה בדברי המחבר, מכלל דסבירא ליה שאף דעת המחבר לפסוק כרבי אדא). עולת

שבת ס"ה (מדברי הרב נראה דיש חסרון בדברי המחבר, וכך צריך להיות, ומותר

להערים ולמלוח בזה אחר זה, שאומר בזה אני רוצה, עד שמליח כולן). באר הגולה

אות ל (דאפילו להערים ולמלוח חתיכה אחת ואחר כך ליטול אחרת ולומר בזה אני רוצה,

מותר). ט"ז סק"ב (והטור לא זכר הא דרב אדא, וכן הרמב"ם

פ"א דיום טוב, וכתב הרב המגיד דהרמב"ם מפרש דהם חולקים, ששמואל לא התיר

אלא בבת אחת ורב אדא התיר אפילו בזה אחר זה בהערמה, וכ"כ ב"י לדעת הטור

שפסק כשמואל. ואני משתומם כשעה חדא, דהא כבר כתב הטור בסי' תצ"ט דמותר למלוח

בשר על גבי העור כאן מעט וכאן מעט עד שימלח את כולו ... וכן הרמב"ם בפ"ג

כתב דין זה וז"ל מולח מעט בשר מכאן ומעט מכאן עד שימלח העור כולו ... וברור

לפענ"ד דהך דין דמליחה דבשר דכאן הוא ממש דין דמליחת בשר על גבי העור ...

והיינו כרב אדא, ועל זה סמכו הטור ורמב"ם דלא כתבו הא דרב אדא, כיון דמוכח

מהך דעל גבי עור דבשביל הבשר עצמו מותר בכל גווני).

וכן גם דעת המ"א, כמבואר בקונטרס

אחרון ס"ק א ( הפוסקים

כרב אדא ... ופסקו כן האחרונים (עיין מג"א ס"ק י"ב)), ושם נסמן

(הערה 97 ).

[1260]

פר"ח סוף ס"ה (הכא שאין עיבוד באוכלים, ועוד שהבשר שמלחוהו מערב יום טוב

מפיג טעמו קצת וכמ"ש בספר תרומת הדשן [סי' פ], לפיכך התירו למולחה ביום טוב

אף על פי שהיה שהות למולחו מערב יום טוב, ואגב זה התירו למלוח נמי שאר חתיכות בשר

שהותירו לו, אף שהיה שהות למולחם מערב יום טוב).

[1261] אף שבבישול אסרו הערמה,

כדלקמן סי' תקג סי"ב.

[1262] כדלעיל סי"ג (ודבר ידוע

הוא כשהבשר שוהא במלח הוא מפיג טעמו), ושם נסמן (הערה 43 ).

[1263]

רש"י יז, ב ד"ה ואם (ולא דמי להערמה דרב אדא בר אהבה דמלח גרמא גרמא,

דאין עבוד באוכלין, ואי משום טרחא, הא עדיפא דלמא חס שלא יסריח הבשר וממנע ולא

שחיט). תוס' שם ד"ה ובלבד (ואם תאמר מאי שנא מההיא דרב אדא דמערים ומלח גרמא

גרמא, ויש לומר דשאני התם דהוי עבוד אוכלין בעלמא, ומשום שמחת יום טוב התירו, דאי

לאו הכי חייש שמא יסריח הבשר וממנע ולא שחיט). רשב"א ח"א סי' תרפא (ומה

שהביא ראיה מדרב אדא בר אהבה דמלח גרמא גרמא, טעות גמורה הוא בידו, דהתם היינו

משום שמחת יום טוב והתירו סופן משום תחלתן, שאם אין אתה מתיר כן אף הוא לא ישחוט

ואתי למנועי משמחת יום טוב). ב"י סי' תקג ד"ה כתב בעל העיטור. ט"ז

סק"ב (דרש"י פירש בפ"ב דף י"ז, וכן תשובת הרשב"א שמביא

ב"י סי' תק"ג, שבהך דרב אדא הוה הטעם גם כן משום התירו סופן משום תחילתן).

והיינו

שכיון (א) שחושש שמא יסריח ולא ישחט, (ב) מערים על כל חתיכה, (ג) מן התורה אין

עיבוד באוכלין, הקילו בו.

[1264]

תוס' יא, ב ד"ה מערים (מיהו ה"ר שמואל היה אומר, היינו דוקא קודם

אכילה, אבל אחר אכילה לא). רבנו ירוחם שם (וכתב ה"ר שמואל מאוירא, ודוקא קודם

אכילה, אבל לאחר אכילה לא). הגהת סמ"ק סי' קצד ע' קסה (ומיהו דוקא קודם אכילת

שחרית, אבל לאחר אכילה לא). ב"י ד"ה ורבנו ירוחם. רמ"א

ס"ה (ויש אומרים דלא שרי להערים רק קודם אכילת שחרית).

וכן הוא לענין הערמה בבישול בשר, כדלקמן

סי' תקג ס"ט ( אין

היתר להערים אלא קודם אכילת שחרית, הואיל ומבשל בשעה שכל הבשר הוא ראוי לו, שאילו

היה רוצה היה אוכל כל בשר הזה בסעודת שחרית. אבל אחר אכילת שחרית אין היתר להערים ),

ושם נסמן (הערה 41 ).

[1265]

מ"א סק"י (הערמה מאן דכר שמיה ... וצריך לומר דסבירא ליה, אף על

גב דחד טרחא הוא, אם בא למלוח הרבה חתיכות אחר אכילה ולומר אוכל ממנה כזית אסור),

בפירוש דברי ה רמ"א ס"ה (ויש אומרים דלא שרי להערים רק קודם אכילת

שחרית).

והיינו שהמחבר לא הזכיר היתר של הערמה

(דלעיל סי"ד), אלא היתר של בבת אחת (דלעיל סי"ג). וממה שכתב על זה

הרמ"א "דלא שרי להערים רק קודם אכילת שחרית", מוכח שגם בהיתר של

בבת אחת אינו מתיר אלא קודם שחרית.

[1266]

מ"א סקי"א (ונראה לי דבמקום שיש ודאי הפסד שיסריח, מותר להערים

ולמלוח אפילו אחר אכילה, כמו שהתירו במסוכנת בסי' תצ"ח). והוא כדלעיל סי' תצח

סי"א ( בהמה

שהיא מסוכנת והוא ירא שמא תמות, אם כבר גמר סעודת יום טוב ואין צריך לה עוד ביום

טוב ... אם אין במלאכה איסור מן התורה, כגון שיש שהות ביום לאכול מבהמה זו כזית

צלי אחר שתצא נפשה ... במקום הפסד לא העמידו חכמים את דבריהם) ,

ושם נסמן.

הובא בקונטרס אחרון סק"א.

[1267]

מ"א סוף סק"י (וב"ח כתב דאם שחט ביום טוב מותר להערים אפילו אחר

אכילה, ולמלוח אפילו גרמא גרמא, כדי שלא יסריח הבשר, כמ"ש סי' תצ"ט

ס"ג), והוא כדלעיל שם ס"ד (ומותר להערים ולמלוח כאן בשר מעט וכאן בשר מעט

עד שימלח את כולה).

ואף דלא קיי"ל כב"ח להתיר

להערים אחר אכילה, מכל מקום למדנו מכאן, שאם ידוע לו שבודאי יסריח, מותר למלחו אף

על ידי שיערים על כל חתיכה.

[1268]

שצריך לקיים הערמתו ולאכול ממנה כזית, כדלקמן סי' תקג ס"ד (והוא שיקיים

הערמתו), וס"י (וטועם כזית), וסי"א (הרי זה טועם כזית).

[1269]

מ"א סוף סקי"א (ודוקא כשנשחט ביום טוב).

ואף שלענין קודם שחרית התירו אף כששחט

קודם יום טוב, כדלעיל סי"ד ( ואע"פ

שהיה אפשר לו למלוח מערב יום טוב). מכל מקום לא התירו אחר אכילה אלא כששחט

ביום טוב.

[1270]

סעיף יד.

[1271] שמותרת ביום טוב, כדלעיל

סי"ג (מותר למלוח הבשר ביום טוב כדי להוציא את דמו).

[1272]

סעיף ה (יש אומרים שבשר שנמלח אסור להשהותו במלחו לאחר פליטת כל צירו, דהיינו

י"ב שעות, לפי שחוזר ובולע מלחלוחית דם שעליו ושעל המלח. ויש מתירים להשהותו

במלחו אפילו כמה ימים. ולכתחלה יש לחוש לדברי האוסרים, ובדיעבד מותר). וראה פסקי

אדמו"ר הזקן שם.

[1273]

מ"א סקי"א (ונראה לי הא דמותר למלוח בשר ביום טוב בשחרית בהערמה

שלא יסריח, היינו שמולחו להוציא דמו ומניחו במלח עד לאחר יום טוב ... או לאחר

שמלחו והדיחו מולחו בליל יום טוב על ידי הערמה שאומר מזו אוכל למחר, אבל בשחרית

אפילו קודם אכילה לאחר שמלחו והדיחו, אסור למולחו שנית, דאפילו צריך לאכלו, הרי

מבשל אותו מיד ואין צריך מליחה כן נראה לי).

והיינו,

שהמליחה להוציא הדם נצרכת גם לבשר שיבשל ביום טוב, ולכן אפשר למלוח יחד אתו גם שאר

הבשר, או להערים. אבל המליחה כדי שלא יסריח אינה נצרכת לבשר שיבשל ביום טוב, ולכן

אי אפשר להערים, אלא אם כן מולחו בליל יום טוב השני, כדי שלא יסריח ויבשלו בשחרית,

ואז יוכל להערים בליל יום טוב.

[1274]

ראב"ן ביצה קעא, א (נראה לי דמותר לנקר הבשר ביום טוב ... ואפילו נשחט מערב

יום טוב). ראבי"ה סי' תשל (וכתב רבינו זקיני, והוא הדין דמותר לנקר בשר ביום

טוב, ואפילו שנשחט מערב יום טוב). הגהות מיימוניות פ"ג אות ב (פסק

ראבי"ה שמותר לנקר בשר ביום טוב, ואפילו נשחט מערב יום טוב, ואינו כבורר אוכל

מתוך אוכל). מרדכי רמז תרסב (מצאתי שיש היתר בניקור בשר ביום טוב ...

וברירה לא שייכא כאן). שו"ע ס"ו (נוהגין לנקר בשר ביום טוב,

אפילו נשחט מערב יום טוב).

*

וכן התירו למלוח הבשר שנשחט מערב יום

טוב, כדלעיל סי"ג ( מותר

למלוח הבשר ביום טוב כדי להוציא את דמו, אע"פ שהיה אפשר למלחו מערב יום טוב).

אלא

שבמליחת הבשר, שהיא אסורה מדברי סופרים, כדלעיל שם ( שאיסור מליחת בשר בשבת ויום טוב אינו

אלא מדברי סופרים), לא התירו אלא מטעם האמור לעיל שם (משום דאם היה מולחו מערב יום

טוב היה צריך להשהותו במלח עד למחר, דאם לא כן היה מתקלקל, ודבר ידוע הוא כשהבשר

שוהא במלח הוא מפיג טעמו).

משא"כ

בניקור שאין

שייך בו איסור בורר, אלא טרחא ,

התירו אף שהי' יכול לנקרה קודם יום טוב, וכדלקמן סי"ט (שהרי הניקור אינו מפיג

טעם הבשר כלל, ואדרבה כשאינו מנוקר מסריח יותר במהרה, ואם כן היה לו לנקרה קודם

יום טוב).

פרטי ההלכה של אפשר לעשותו מערב יום

טוב, כשאין כאן מלאכה אלא טורח או עובדין דחול, ראה לקמן סי' תקא ס"ב-ג,

וסיכום הדברים – שם נסמן (הערה 11 ).

[1275]

מ"א סקי"ב (ואין בזה משום בורר אוכל מתוך אוכל ... כלומר דזה לא

מקרי ברירה, דברירה לא שייך אלא בדבר המעורב, אבל הכא האי לחודיה קאי והאי לחודיה

קאי. וכן כתב המרדכי בסתמא וברירה לא שייך כאן עכ"ל. ואפילו למ"ש סי'

תק"י, היינו בדבר שהוא פסולת גמור, או בב' מיני אוכלין, אבל הכא הוא מין אחד

ואינו פסולת, אלא אסורא הוא דרביע עליו).

והוא

כדלעיל סי' שיט ס"ד (אין איסור משום בורר אלא בבורר פסולת מאוכל או להיפך,

אבל אם בורר אוכל מאוכל, אפילו אינו חפץ לאכול כלל אלא אחד מהם והשני נוטלו וזורקו,

אינו נקרא פסולת בשביל כך הואיל והוא ראוי לאכילה, ולפיכך מותר לברור אותו מתוך

האוכל שחפץ לאכול ואין בזה משום בורר פסולת מתוך אוכל. ואם אינו ראוי לאכילה אלא

מתוך הדחק, אף על פי שאינו נקרא פסולת גמור ואין איסור בברירתו מן התורה, מכל מקום

אסור מדברי סופרים כמו בפסולת גמור, ולכן אסור להסיר העלין המעופשים מן הירק

(שקורין שלאטי"ן) אפילו אם הן ראויין לאכילה על ידי הדחק), וס"ה (במה

דברים אמורים שמותר לברור אוכל מאוכל כשהכל מין אחד, אבל אם היו לפניו שני מיני

אוכלים מעורבים, ורוצה לברור לאכול אחד מהם לאלתר ולהניח השני לאכלו לאחר זמן, הרי

אותו המין שרוצה לאכלו לאלתר נקרא אוכל והשני חשוב כפסולת).

והיינו

שבשני מינים ובורר אחד מהם להשאיר, המין שמשאיר נחשב פסולת ואסור משום בורר .

ואפילו במין אחד, אם מסיר ממנו את הפסולת (עלים מקולקלים) שבו, אסור משום בורר .

אבל מין אחד שלוקח חלקו להניחו, כמו החֵלב שמפריד מהשומן כדי

להניחו, אין בו משום בורר.

וכן

הוא לקמן סי' תקד ס"ו (שהן חשובים כשני מינים שונים, שאסור לברור מין אחד

מתוך חבירו).

ויתירה

מזו נתבאר בהלכתא רבתא לשבתא (שבעוד שהפרי מונח בקליפתו כולו או מקצתו מותר

להסיר קליפתו בידו, ואין בו משום בורר פסולת מאוכל). והיינו כיון שהקליפה היא

שומר לפרי, נחשבת הקליפה מין אחד עם הפרי, ואינו נחשב בורר (אלא שיש שם שתי דעות

בביאור דעת רבינו שם, ונתבאר לעיל שם הערה טו).

והוא

כמו במלאכת מפרק, שנתבאר לעיל סי' שה סוף סכ"ח (כשהחָלב הוא אוכל, הרי הוא

כמו דבר אחד עם גוף הבהמה שנתפרק ממנה, שהוא גם כן אוכל, והרי זה כנוטל מאכל עב

וחוקק מתוכה מעט אוכל, שאין בזה משום מפרק אוכל ממקום שנתכסה בו מפני שאין זה נחשב

כיסוי לזה).

וראה חמדת ישראל מט, ג. קובץ הערות

וביאורים תשמח ע' 70. תשנד ע' 40.

[1276]

הלכות ומנהגי מהר"ש סי' תיח (הורה מה"ר שלום על תרנגולים שנשחטו בערב

ראש השנה ולא נקרו אותם, לנקר אותם בראש השנה בקורדם, דהוי שינוי), וסי' תסח (אבל

שנשחט מערב יום טוב, אין מנקרין אותו ביום אלא על ידי שינוי, ואמר שמה"ר לאובמן

ז"ל היה נוהג לנקרו בקורדום). מהרי"ל הל' יום טוב ע' קעב (ושאלו את פיו

אם מותר לנקר ביום טוב האחוריים של הבהמה, כי לא היה לו די בחלק הלפנים, ואמר אילו

היה הלפנים, שהן הצלעות, מחוסרין ניקור, היה מותר לנקרם ביום טוב על ידי שינוי,

כגון בקופיץ או בקרדום וכה"ג בשעת הדחק, אכן האחוריים שצריכים ניקור גדול

לחטט אחר החלב והגידין ולקלוף בכמה מקומות, אין נראה להתיר על ידי שינוי, דלא מצי

לנקר יפה כתקנה). תרומת הדשן סי' פד (שחט מערב יום טוב, דאין הניקור מפיג טעמו,

ואדרבה מסריח טפי ... לכך נראה דיש לנקר על ידי שינוי, כמו בקופיץ או בקורדום). רמ"א

ס"ו (וטוב לשנות קצת, אם יוכל לשנות באיזה דבר). מ"א ס"ק

יג (וטוב לשנות, משמע דאם אי אפשר לשנות מותר בלא שינוי).

וכדלעיל סי' תצה ס"ה ( מדברי סופרים כל מלאכה שהיה אפשר לו

לעשותה מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון טעם אם היתה נעשית מבעוד יום ... אסור

לעשותה ביום טוב, אלא אם כן משנה קצת בעשייתה מדרך החול ). וכאן שאינה מלאכה

(כמובא לעיל), אלא טורח ביום טוב, לכן אין חייב לשנות, אלא טוב לשנות אם אפשר.

[1277]

ט"ז סוף סק"ד (לענין ניקור, כבר פסק ב"י ושו"ע כרוב

הפוסקים שמביא דמותר לנקר בסתם, משמע אפילו באחוריים, וכן רמ"א לא חילק. על

כן אין לנו להחמיר גם באחוריים דרך שינוי, שאפשר דאין חילוק ביניהם).

ואף שכתב מהרי"ל שבניקור האחוריים

בשינוי "לא מצי לנקר יפה כתקנה". היינו דוקא בשינוי, "אבל אם אי

אפשר לו לשנות, מותר לנקר כדרכו, אפילו חלק האחוריים".

[1278] שאין בו שום איסור, מלבד טרחא

ביום טוב.

[1279] ט"ז ס"ק ד (מה שצריך ביום טוב

פשיטא דשרי, אלא הוצרך לתת טעם על הנשאר, דהוא טירחא שלא לצורך).

[1280] נתבאר בקונטרס אחרון ס"ק

א דהיינו אפילו בחשש, ולא ודאי שיסריח.

[1281]

סעיף יד.

[1282]

בשו"ע שם ס"א (ומליחה לא מהני בהו, אם לא שיחתכם תחלה ואחר כך ימלחם).

[1283] אור זרוע ח"ב סי' שלו (ומשום

פסידא שלא יסריח הבשר התירו על ידי הערמה. ואומר רבינו יצחק בר אשר זצ"ל, דעל

דא סמכינן לנקר הבשר ביום טוב ואפילו אין צריך אלא למקצתה ... ועל כל חתיכה וחתיכה

יכול לומר בהא הוה ניחא ליה, ודמי להאי דמערים ומלח גרמא גרמא). הובא ב הגהות

אשרי פ"א סי' טז, וב ט"ז ס"ק ד. אחרונים .

מ"א ס"ק יב (ומ"ש הג"א ומשום

פסידא, נראה לי דמיירי אם ישהא אחר יום טוב יסריח הבשר, וצריך למלחו על ידי הערמה,

ואי אפשר למלחו אלא אם כן מנקרו, לכן שרי). והיינו שאין צריך לנקרו כדי שלא יסריח,

מכל מקום צריך למלחו שלא יסריח, וכדי שיוכל למלחו צריך לנקרו קודם, ולכן התירו

הערמה גם במליחה וגם בניקור.

[1284]

כדלעיל סי"ח.

[1285]

מ"א שם (דוקא בנשחט ביום טוב, אבל נשחט מערב יום טוב, אסור, כמ"ש תרומת

הדשן), וסי"ג (שכתב בתרומת הדשן דכשנשחט בערב יום טוב אסור, דהוי לי' לנקרו

בערב יום טוב). והוא בתרומת הדשן סי' פד (שחט מערב יום טוב, דאין הניקור מפיג

טעמו, ואדרבה מסריח טפי).

משא"כ במליחה דלעיל סוף סי"ד,

התירו להערים אף כששחט מערב יום טוב, מטעם האמור לעיל סי"ג ( דאם היה מולחו מערב יום טוב היה צריך

להשהותו במלח עד למחר, דאם לא כן היה מתקלקל, ודבר ידוע הוא כשהבשר שוהא במלח הוא

מפיג טעמו) .

[1286]

סעיף טו.

[1287]

בשו"ע שם סי"ב (בשר ששהה ג' ימים מעת לעת בלא מליחה, נתייבש דמו בתוכו

ולא יצא עוד על ידי מליחה, ואין לאוכלו מבושל, אלא צלי).

[1288]

מ"א סקי"ג (ואם הבשר הוא ביום השלישי לשחיטתו, ואם ישהא אחר יום

טוב יהיה אסור לאכלו כי אם צלי ... אם נקרו מערב יום טוב, מותר להדיחו ביום טוב,

הואיל וראוי לאכילה). שאפילו בשבת, שאסור לבשלו, מותר לטלטלו, כדלעיל סי' שח

סס"ח (בשר חי אפילו תפל שאינו מלוח כלל מותר לטלטלו מפני שראוי לאכילת אדם

שיש בני אדם שדעתם יפה וכוססין בשר חי), וכל שכן ביום טוב שיכול לבשלו ולאכלו.

[1289]

סעיף ג (ואפילו דבר שאין בו מלאכה כלל, כגון להדיח כלים וכיוצא בזה, אסור לעשות

ולהכין ביום טוב לצורך חול).

[1290]

סעיף טו (להדיח כלי אכילה ושתיה ולשפשפן ביום טוב ... דינן כמו בשבת).

[1291]

מ"א שם (ולא דמי להדחת כלים שאסור, כמ"ש סי' שכ"ג, דהתם עושה מעשה

בידים שמדיחו, מה שאין כן כאן ששופך עליו מים ודיו, שרי, כמו ירקות. אבל בשבת נראה

לי דאסור).

ולענין שבת, ראה לעיל סי' שכא ס"ו

(מותר להשקות ירקות תלושים כדי שלא יכמשו, שכיון שירקות הללו ראויים לאכילה ביומן

מותר להשקותן כדרך שמותר לטלטלם ... אסור להדיח בשר שלא נמלח שחל יום שלישי להיות

בשבת כדי שלא יאסר לבישול ... שכיון שאינו רוצה לאכלו היום יש איסור בהדחתו משום

שטורח משבת לחול. ואינו דומה לירקות שראויים היום לאכילת כל אדם, ואינו ניכר כלל

שטורח משבת לחול, כי שמא יאכלם היום, משא"כ בשר חי ... אין דרכו כלל לכוססו

חי אלא לבשלו, וניכר הדבר שטורח משבת לחול).

ואף שאסור להכין משבת לחול אף בהכנה

מועטת שאין בה טרחא, כדלקמן סי' תקג ס"ג (ולכן יש ליזהר שלא להביא יין ביום

טוב ראשון לצורך קידוש של ליל יום טוב שני).

שאני התם שכל ההכנה היא רק לצורך יום

ב', ולא לצורך היין שלא יתקלקל. משא"כ כאן שההכנה היא לצורך שמירת הבשר שלא

יתקלקל, לא אסרו אלא טרחא, או שניכר שהוא בשביל חול. ונתבאר לעיל סי' רנד ס"י

(הערה צה).

[1292]

כדלעיל סי"ג.

[1293]

תרומת הדשן סי' פ (מסתפקינא בדגים שקרעו אותם מערב יום טוב, אי שרי למולחם

ביום טוב, דדלימא משום דהמליחה מעלה טפי לדגים מלבשר ... אם כן יש להחמיר בדגים

טפי. אך אדרבה נראה לעינים שיש מיני דגים שבשרם רך שמתקלקלים בשהייה מועטת במלח,

ובודאי מפיגים טעמן טפי מבשר, ואינהו ודאי שרי. ויש גם כן מיני דגים שאדרבה אם

שוהין במלח משביחים, ואינהו ודאי צריך למולחן מערב יום טוב). אחרונים . הובא

בט"ז סק"ג, ובמ"א סקי"א.

[1294]

ט"ז שם (ומכל מקום נראה לי דיכול לבשלם ולתת מלח לתוך המחבת שמבשל

אותם, כיון שעיקר טעם האיסור משום צד עיבוד, וזה אין שייך בתבשיל שנותן המלח לתוך

המים).

[1295]

תרומת הדשן שם. הובא בט"ז שם.

[1296]

תוכן המשך הדברים בקונטרס אחרון זה:

בפנים סי"ג נתבאר, שהיתר מליחת בשר

שרוצה לאכול ביום טוב יחד עם בשר שאינו רוצה לאכול ביום טוב, הוא דוקא כשיש חשש

שמא יסריח.

ומבאר דאף שטעם זה נתבאר בפוסקים לענין

היתר הערמה שבפנים סי"ד. יש להוכיח מדבריהם שכן הוא גם בהיתר המליחה בבת אחת

שבסי"ג.

אמנם מוכח מדבריהם דסגי בחשש פסידא לבד,

שמא יסריח.

לכללות קונטרס אחרון זה, ראה נימוקי יום

טוב. מדרכי הקונטרס. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר.

[1297] על מה שכתב הרמ"א (ומותר

למלוח הבשר ביום טוב, אעפ"י שהיה אפשר למלחו מערב יום טוב), כתב המ"א (דידוע

כשהבשר שהוא נמלח מפיג טעמו). הרי שגם היתר מליחת הבשר שרוצה לאכלו הוא דוקא כשיש

חשש שמא יתקלקל הבשר, אשר כן כתבו טעם ההיתר בהלכות ומנהגי מהר"ש ובתרומת

הדשן (כנסמן לעיל הערה 43 ).

ומזה

מובן שגם מה שהתירו למלוח ביחד אתו את הבשר שאינו רוצה לאכול ביום טוב, הוא דוקא

כשחושש שמא יתקלקל.

[1298] תוכן ההוכחה היא, שבב"י

מבאר בדעת הרמב"ם והטור ששמואל ורב אדא חולקים, ששמואל התיר רק כשמלח בבת אחת

(ההלכה דסי"ג), ורב אדא התיר גם בהערמה (ההלכה דסי"ד). ואם נאמר שהיתר

דסי"ג (בבת אחת) הוא גם בלא חשש שיתקלקל ואילו היתר דסי"ד (הערמה) הוא

דוקא כשיש חשש שיתקלקל, אם כן מהיכן למדנו שחולקים זה על זה. אלא ודאי שבשניהם

מתירים רק כשיש חשש שיתקלקל.

[1299]

ד"ה מותר למלוח (וכתב הרב המגיד, רבינו הזכיר מימרא דשמואל ולא כתב דרב אדא

בר אהבה, ואפשר שהוא סבור שהם חולקים, ששמואל לא התיר אלא בבת אחת, ורב אדא בר

אהבה התיר בזו אחר זו ומערים בכל אחת ואומר בזו אני רוצה, וקיי"ל כשמואל.

והרשב"א פסק כרב אדא, וכתב ובמקום הפסד ממונו שלא יסריח הבשר התירו לו הערמה

זו ... ורבינו [הטור] אפשר שהוא מפרש כן, ופסק כשמואל לחומרא).

[1300]

עבודת הקודש בית מועד שער ב סי' ג (מולח אדם כמה חתיכות זו אחר זו ואף על פי שאינו

צריך אלא לחתיכה אחת, ומערים לומר זו אני צריך וזו איני רוצה עד שימלח את כולם,

ובמקום הפסד ממונו שלא יסריח הבשר התירו לו הערמה זו).

[1301]

פ"א ה"י (והרשב"א ז"ל פסק כרב אדא, וכתב במקום הפסד ממונו שלא

יסריח הבשר התירו לו הערמה זו).

[1302]

יא, ב – ששמואל התיר רק בבת אחת ורב אדא בר אהבה התיר אף להערים.

[1303]

פ"א סי' טז, שהעתיק כן מאור זרוע ח"ב סי' שלו (ומשום פסידא שלא יסריח

הבשר התירו על ידי הערמה).

[1304] כרב אדא שהתיר אף להערים

(כנסמן לעיל הערה 51 ).

[1305] שהתיר הערמה אף בניקור, משום

חשש פסידא (ומה שכתב הג"א ומשום פסידא, נראה לי דמיירי אם ישהא אחר יום טוב

יסריח הבשר, וצריך למלחו על ידי הערמה), וכמבואר בפנים סי"ט (אלא אם כן חושש

שלא יסריח הבשר, ורוצה למלחו ביום טוב על ידי הערמה).

[1306] שבלא פסידא התיר שמואל רק בבת

אחת, ועם פסידא התיר רב אדא אף בהערמה.

[1307] כמובא בפנים סי"ג (שאיסור

מליחת בשר בשבת ויום טוב אינו אלא מדברי סופרים, דמן התורה אין עיבוד באוכלין).

[1308]

פ"א סי' טז ( מולח

אדם כמה חתיכות בבת אחת ... משום דאין עיבוד באוכלין, מיקל במליחת בשר . ואף על גב ... צריך להפוך כל חתיכה

וחתיכה ולמולחה). ומובא בפנים סי"ג.

[1309] שכתב הג"א פ"א סי'

טז (ומשום פסידא שלא יסריח הבשר התירו על ידי הערמה), והובא במ"א סוף

ס"ק יב.

[1310] כמבואר בפנים סט"ו-ז (במה

דברים אמורים, קודם אכילת סעודת שחרית, אבל לאחר סעודת שחרית אסור למלוח בשר כדי

שלא יסריח ... במה דברים אמורים, כשאינו מולח אלא משום חשש שמא יסריח, אבל אם ידוע

לו שבודאי יסריח, מותר למלחו אפילו אחר אכילה משום הפסד ממונו).

[1311]

כה, א. וכדלעיל סי' תצח סי"א ( בהמה

שהיא מסוכנת והוא ירא שמא תמות, אם כבר גמר סעודת יום טוב ואין צריך לה עוד ביום

טוב ... אם אין במלאכה איסור מן התורה, כגון שיש שהות ביום לאכול מבהמה זו כזית

צלי אחר שתצא נפשה ... במקום הפסד לא העמידו חכמים את דבריהם),

ושם נסמן .

[1312]

סוף סקי"א (ונראה לי דבמקום שיש ודאי הפסד שיסריח, מותר להערים ולמלוח אפילו

אחר אכילה, כמו שהתירו במסוכנת בסי' תצ"ח).

[1313] "ומ"ש הג"א

ומשום פסידא, נראה לי דמיירי אם ישהא אחר יום טוב יסריח הבשר, וצריך למלחו על ידי

הערמה".

[1314] וכן הוא בפנים סי"ט (אלא

אם כן חושש שלא יסריח הבשר, ורוצה למלחו ביום טוב על ידי הערמה).

[1315] שלמד דין הערמה בניקור מדין

הערמה במליחה. ולגבי הערמה דמליחה כתבו הפוסקים דהיינו משום חשש הפסד.

[1316] כמבואר בפנים סוף סי"ט (ולא

התירו לו דבר זה אלא כשנשחטה ביום טוב, כדי שלא ימנע מלשחוט, אבל אם נשחטה מערב

יום טוב והיה אפשר לנקרה קודם יום טוב, אסור לנקר ביום טוב, אלא הבשר שרוצה לאכול

היום).

[1317]

דהיינו אפילו בחשש,

ולא ודאי שיסריח.