אחריות על יהדות בוכרה

הרבי ויהדות בוכרה

אחריות על יהדות בוכרה

פעילותם

של אדמו"רי חב"ד למען יהדות בוכרה המפוארת, המעורבות שלהם בחיי הקהילות

ופעולותיהם הנרחבות לחיזוק וביסוס יהדות זו בכל התחומים, הגיעו למימדים נרחבים

ביותר בתקופת נשיאותו של הרבי נשיא דורנו, רבי מנחם מענדל שניאורסאהן, זכר צדיק

וקדוש לברכה, הנשיא השביעי בשושלת אדמו"רי חב"ד.

כבר

בשנים הראשונות לנשיאותו העלה הרבי על ראש דאגתו את מצבם של היהודים הנמצאים

מאחורי מסך הברזל. הם היו לנגד עיני הרבי תמיד, והוא ניצל כל הזדמנות כדי להעלות

את הנושא כשהוא מזכיר בהקשר זה את הכתוב "אעלה את ירושלים על ראש

שמחתי".

מספר

פעמים הרבי אף נשא שיחות קודש ברבים בשפה הרוסית, באמרו כי הסיבה לכך היא

"מאחר שישנם כאלו שנמצאים במדינות שקשה יותר להגיע אליהם ולהתאחד עמהם, ומה גם

שהם אינם מבינים "אידיש", וצריכים לדבר עמם בשפתם, כדי שיבינו את תוכן

הדברים, ויוכלו לקיים זאת בפועל, עוד לפני שילמדו להבין

"אידיש""...

לעיתים

ביטא הרבי את יחסו המיוחד ליהודים אלו בכך שהזמין יהודים מיוצאי ברית המועצות

לעמוד לצידו בעת תקיעת השופר בראש השנה (כבשנים תשכ"ה ותשכ"ז),

ובהזדמנויות נוספות.

מצבם

של היהודים שמעבר למסך הברזל נגע בציפור נפשו הטהורה של הרבי. הדברים ניכרו בעליל

גם בעוצמת הרגשות שעלתה מדבריו בכל פעם שהעלה את הנושא. פעמים רבות הרבי אף בכה

בדמעות שליש בדברו על מצבם הקשה ועל מסירות-נפשם על שמירת היהדות.

"שכל

המדינה ההיא הרי היא בית אסורים גדול (ה' ירחם)" - כך מתבטא הרבי באגרת קודש

משנת תשכ"ד⁶¹ אל מר שניאור

זלמן שז"ר, באותם ימים נשיא המדינה.

כך,

לדוגמה, בהתוועדות שמחת תורה תשכ"ב דיבר הרבי באריכות על יהודי רוסיה⁶². הרבי הרבה

לבכות על מצבם הקשה ולעורר רחמים על יציאתם מן המצר אל המרחב בקרוב. לפתע קם הרבי ואמר

שיחת קודש בעמידה, כאשר בין הדברים סיפר כי פעם הביאו פדיון נפש לרבי הריי"צ

ואמר שכיוון שיש כאן מניין ויותר וכל עניין הקב"ה מסר לבית דין, לכן יפסקו

לטובה. וכיוון שגם עתה יש מניין ויותר, יפסקו שההשקפה של הקב"ה תהיה רק לטובה

וליהודי רוסיה תהיה גאולה פרטית ועל ידי זה גאולה כללית.

ובהתוועדות

ליל שמחת תורה תשכ"ג, כשדיבר אודות היהודים הנמצאים מאחורי מסך הברזל, התבטא

הרבי תוך כדי בכי: "בזכות מסירות נפשם מתקיים כל עם ישראל! אבל מדוע הם

צריכים להיות הקרבן?! הגיע הזמן שהם יתחילו לצאת משם!"...

ואכן,

לא היה איש ציבור או מנהיג כזה או אחר, הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ, שהעלה את

היהודים שמעבר למסך הברזל על ראש שמחתו כפי שעשה זאת הרבי נשיא דורנו, ולא היה מי

שהצטער בצערם וכאב את כאבם ופעל ועשה למענם כמו הרבי.

מעוררים רחמים על עם ישראל

ואולם,

למרות העובדה שהרבי היה מודע היטב למצבם הרוחני והגשמי הקשה של אחינו בני ישראל

שמעבר למסך, הרבי ניצל כל הזדמנות לתת ביטוי לאמונה העזה כי עתיד גדול צפוי

ליהודים אלו. הרבי לא הראה כל סימן של יאוש אל מול המצב הקשה ולא הניח לאיש, לא

ליהודים שמעבר למסך עצמם ולא לאף אחד אחר בכל מקום בעולם, לשקוע בדכדוך ונמיכות

רוח שמביאים לידי 'הרמת ידים'.

כאוהב

ישראל בלתי נלאה וכסנגורן של ישראל, הרבי אף חיפש ומצא פעם אחר פעם נקודות חיוביות

ומעודדות במה שעובר על יהודי ברית המועצות. פעם ביאר כיצד דווקא הם מעוררים רחמים

על עם ישראל כולו, פעם אחרת שם דגש על הנחת-רוח שהם גורמים לקב"ה וכיוצא באלה

היבטים חיוביים ומעודדים.

באור

לי"ז חשון תשי"ט התכנסו כמה מראשי הפעילים למען ישיבות "תומכי

תמימים" בחדרו הקדוש של הרבי, והרבי אמר לפניהם שיחת קודש. לפני התחלת השיחה,

סיפר אחד הפעילים ששב מביקור בברית המועצות על המצב שם. הרבי הגיב על דבריו⁶³:

"מה

שצריכים לפרסם משם הוא - שמבלי הבט על הקשיים, יש שם יהדות. ומזה מובן במכל-שכן

בנוגע למקומות שבהם שורר חופש - עד כמה צריכים להשתדל בענייני יהדות, הן בשביל

עצמם, והן כדי להשלים כל מה שבהכרח חסר שם. ברוסיה חיים שני מליון יהודים. ואם כן,

צריכים כאן שני מליון יהודים שיעסקו עבור עצמם וגם כדי להשלים מה שבהכרח חסר

שם".

הפעלת אישי ציבור למען יהדות בריה"מ

כידוע,

במהלך שנים רבות ניהל הרבי קשרים הדוקים עם אישי ציבור מכל החוגים. בכל הזדמנות

עורר הרבי מנהיגים ואישי ציבור אלו, כמו גם יהודים רבים נוספים, לטובתם ועניינם של

יהודי ברית המועצות.

במיוחד

אמורים הדברים כלפי מי שמן השמים הוצב במשרה ובעמדה שמקנה לו השפעה מסוג כזה או

אחר. רבים מספור הם האישים, מרבנים ועד אישים פוליטיים שונים, אשר הרבי גייס אותם

לטובת היהודים שמעבר למסך הברזל.

ומעניין:

בד בבד עם הקריאה לנצל את המעמד הציבורי שלהם לטובת היהודים שמאחורי המסך, הרבי

נהג להפנות לכל אלה דרישה נוספת - והיא התחזקות אישית בקיום התורה והמצוות, תוך

הדגשה שהתחזקות זו תסייע ליהודים שמעבר למסך הברזל.

בשנת

תשכ"ב נסע מר שניאור זלמן שז"ר לביקור מעבר למסך הברזל. בשובו שלח,

לבקשת הרבי, סקירה על מצב היהדות שם. הרבי השיב לו במכתב הבא⁶⁴:

כדרך בני ישראל ומנהגם

להעיר על כל ענין וענין, על אחת כמה וכמה בענין כהנ"ל, אביע תקותי החזקה

שבהמשך לסקירה האמורה תבואנה המסקנות המידיות, על כל פנים בנוגע לאחינו בני ישראל

הנמצאים מעבר זה דמסך הברזל, ולכל לראש אחינו בני ישראל הנמצאים בארץ אשר עיני ה'

אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, ואשר אליה נושאים את נפשם, כדברי כב' במסירת

הפ"ש, אחינו בני ישראל מאחורי המסך, מזכירים אותה בכל עת מצוא ומתגעגעים

לידיעות מהנעשה שם וכו'.

ועל פי המודגש בהסקירה

בסימני חיות עמנו עם בני ישראל הנצחי וקיומו, שהם עניני מצוות מעשיות דוקא, מתחיל

בענין שהוא למעלה מטעם ודעת, הוא ענין ברית מילה, הנכרת ונחתם בבשר (ולא בנשמה

לבדה), ובבשרו של תינוק רך בן שמונת ימים -

הנה תוכן המסקנא המידית

להיות לעזר לאחינו בני ישראל הנתונים בצרה ובשביה, עזר שאין כל מחיצה וגבול לעכב

בעדו, היא ההתחזקות בקיום מצוות מעשיות של כל אחד ואחת הנמצאים מעבר מזה, קיום

בפרסום ובגאון הנובע מההכרה אשר בחר בנו וקדשנו במצוותיו, היפך החשאיות והלחץ עד

דכדוכה של נפש הקשורים בקיום המצוות מעבר למסך.

כך,

לדוגמה, התבטא הרבי בשיחת קודש⁶⁵, ש"כאשר

כל אחד ואחד מאתנו יוסיף בלימוד התורה שלו לזכות פלוני בן פלוני הנמצא "מאחורי

מסך הברזל" - וגם אם אינו יודע את שמו הוא יכול לכוון באופן כללי שלומד לזכות

אחינו בני ישראל הנמצאים "מאחורי מסך הברזל" - הנה על-ידי זה הרי הוא

מסייע לאותו יהודי בכל ענייניו"!

הרבי הדגיש כי העזרה והסיוע של היהודים הנמצאים

בארצות הרווחה לאחיהם הנמצאים "מאחורי מסך הברזל" - אין לה ערך כלל לגבי

ההשפעה שמקבלים ולומדים היהודים החיים בארצות הרווחה מאחיהם הנמצאים "מאחורי

מסך הברזל", בנוגע לקיום התורה ומצוותיה מתוך מסירות-נפש ממש!

ערוץ

נוסף ומרכזי בפעלו של הרבי בתחום זה הייתה גם ההשתדלות שלו כי ממשלת ארצות הברית,

ה"מלכות של חסד" ה"מושלת בכיפה", תפעיל את כל כובד משקלה למען

יהדות ברית המועצות.

'יחידות'

בת שבע שעות

דברים

ברורים ומפורשים על מעורבותו של הרבי בנעשה בברית-המועצות ועל פעילותו הענפה שם,

נמצאים בשורות הבאות, המדברות בעד עצמן.

בשנת

תשכ"ה זכה חבר הכנסת לשעבר אריה (לובה) אליאב ל'יחידות' אצל הרבי, שנמשכה שבע

שעות (!). היה זה לאחר שבסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים כיהן אליאב כמזכיר הראשון

בשגרירות ישראל במוסקבה. לאחר שעזב את ברית המועצות, פרסם אליאב, בעילום שם המחבר,

ספר בשם "בין הפטיש והמגל" שתיאר את חיי היהודים בברית המועצות בתקופה

ההיא.

וכך

סיפר מר אליאב על אותה 'יחידות':

כשהספר

יצא לאור, יצאתי לארצות העולם כדי להפיץ אותו. עשיתי את זה מתוך מטרה אחת - שהעולם

ידע מה נעשה מאחורי מסך הברזל, ואולי יתחיל לעשות משהו כדי להוציא משם את היהודים.

כשנסעתי

לארה"ב בשנת 1965, ביקשתי להיפגש עם הרבי. היה לי מאד חשוב לפגוש אותו וידעתי

שהוא גם מעוניין לפגוש אותי. מי כמוני יודע את גודל הפעולות של חב"ד ברוסיה -

הרי אנחנו בשגרירות ידענו הרבה; יכול להיות שלא ידענו הכול, אבל הגיעה אלינו

אינפורמציה - וכך ידענו על הפעילות הגדולה והמחתרתית של הרבי.

הייתי

ב"יחידות" אצל הרבי כשבע שעות. אם אינני טועה נכנסתי לרבי בשעה אחת-עשרה

בלילה ויצאתי מחדרו כשכבר האיר היום. בשעה שש בבוקר. וכשיצאתי, אגב, הוא היה ערני

בדיוק כמו ברגע שנכנסתי.

אני

חייב לציין שעד היום לא אשכח את ההתפעמות שלי מדמותו של הרבי ברגע שנכנסתי. הקדושה

שהקרין, האצילות, הפנים, העיניים... זה 'כבש' אותי מיד כשנכנסתי. לגופו של עניין -

נוכחתי שהרבי יודע עלי ועל הפעילות שלי שם הרבה יותר ממה שחשבתי. הוא ידע על כל

הפגישות שלי בשגרירות עם חסידי חב"ד.

בהקשר

זה צריך לומר, שהשגרירות במוסקבה היתה שונה משגרירויות אחרות. זו לא היתה שגרירות

של מסיבות קוקטייל, אלא פשוט שגרירות של עבודה אינטנסיבית בפגישות חשאיות עם

יהודים, פגישות מחתרתיות, כדי לדעת מה מצבם ולעזור להם על-פי צרכיהם. חסידי

חב"ד 'ניצלו' אותנו הרבה פעמים כדי להעביר מכתבים והודעות דרך הדואר

הדיפלומטי שהיה פחות מסוכן.

אנשי

מסירות-נפש

הפחד

באותם ימים היה כל-כך גדול ועצום - שאי-אפשר כלל לשער, שרק אנשי מסירות-נפש כמו

אנשי חב"ד עבדו ופעלו בכל תחומי היהדות. אנחנו אנשי השגרירות, היינו היחידים

שיכולנו לעזור להם כי היינו יותר מחוסנים בגלל הדרכון הדיפלומטי שלנו.

בתחום

הזה, של שיתוף הפעולה המסוים, נאמרו הרבה דברים ב"יחידות", אבל איני

יכול להרחיב על כך. מה שאני כן יכול לומר, שהרבי שאל אותי על בתי-כנסת שונים ועל

הפעילות בהם. הסתובבתי במספר רב של בתי-כנסת, ודרכם הצלחנו להעביר לאלו ששלחו

דרכינו. ועל כך דיברנו בהרחבה ב"יחידות". המדובר היה על חומר רב של ספרי

קודש והסברה על יהדות, שהבאנו בדרך לא דרך מהארץ.

אני

הייתי מזכיר ראשון בשגרירות, ובתוקף תפקידי הייתי אחראי מטעם השגרירות על הנושא של

יהדות ברית-המועצות. הרבי התעניין - בדרכו המיוחדת - באיזו מידה אנחנו ממלאים טוב

את התפקיד הזה. היה חשוב לו לדעת כל פרט על מידת שיתוף הפעולה והעזרה שלנו לפעילות

של חב"ד. הרבי "הוביל" אותי וברגע שהגיע לעיירה או לעיר מסויימת

והגיע לגבאי, לבעל-קורא או לשמש. הוא רצה לדעת בדיוק מה הקשרים שיש לנו, לאנשי

השגרירות, עם האיש הזה, באיזה תכיפות נפגשים עמו וכיוצא בזה.

מסע

בעל-פה בערי רוסיה

למעשה,

במהלך ה'יחידות' הארוכה הרבי פרש לפני את מפת רוסיה; לא שהוציא מפה משולחנו, אלא

פשוט פרש בעל-פה את המפה. אפילו אני - שידעתי על מעורבותו ופעילותו הגדולה של הרבי

- נדהמתי מהבקיאות העצומה שלו בכל מקום ומקום שבו מתקיימת פעילות יהודית ברוסיה.

הרבי כאילו ערך לי בעל פה מסע בעריה ועיירותיה של רוסיה.

גם

האופן שבו הרבי "תיחקר" אותי היה מיוחד במינו. מצד אחד - הוא לא דיבר

אפילו ברמז. לא שאל. פשוט ציין שם מקום ונתן לי להבין שהוא רוצה לשמוע ממני דברים

מסוימים על המקומות הללו. סיפרתי לרבי על הפגישות עם היהודים, בעיקר הפגישות

שהתקיימו בבתי-הכנסת. אלה לא היו פגישות פשוטות. גם שם אי-אפשר היה לגשת ליהודי

ולדבר אתו, שהרי הק.ג.ב. עקב אחריך כל הזמן, אפילו בתוך בית-הכנסת. על עצמי לא

פחדתי, בגלל חסינותי הדיפלומטית, אלא על היהודי שמדבר אתי, שסוכני הק.ג.ב. יכולים

לעצור אותו בכל רגע. ראיתי שהרבי מתעניין מאד בפגישות הללו. הסיפורים קלחו; הרבי

כמעט לא דיבר, אלא רק שאל ושאל - רוצה לדעת עוד ועוד ומבקש ממני שאספר לו כמה

שיותר.

ידעתי

- ובפגישה נוכחתי בזה במוחש - שהרבי יודע הרבה. מאד הרבה. הרי הרשת של חב"ד

היתה פרושה בכל רחבי ברית המועצות - רשת שמסרה את נפשה למען היהדות ועשתה עבודת

קודש - אבל הרבי רצה לדעת על הנעשה ברוסיה ממקור ראשון, מאדם שזה-עתה סיים את

שירותו הדיפלומטי שם, וכך סיפרתי לרבי על עבודת הקודש של חסידיו, על מסירות נפשם

ליהדות - ותיארתי לפניו בהרחבה איך חסידיו מקדישים ימים ולילות למען כלל יהדות

בריה"מ. הרבי לא הגיב, אלא הסתפק בהערה פה ושם; בעיקרו של דבר הוא רצה רק

לשמוע יותר ויותר, עד שהגיע, בדרכו המיוחדת, לפרטים שבאמת עניינו אותו.

סיפרתי

לרבי על הרשת החשאית שהקמנו בשגרירות ועל הסיוע שלנו לפעילות המחתרתית של

חב"ד; להפצת סידורי התפילה, חומשים ושאר ספרי קודש בין היהודים. כל סיוע

לפעילות הגדולה הזאת היה בעינינו עבודת קודש, ובעיני השלטונות נחשבה לפעולה

אנטי-סובייטית, הכרוכה במאסר רב-שנים. בתקופתי לבד העברנו אלפי דברי-קודש,

כסידורים, תפילין, מזוזות וכדו'. השלטונות במקרים רבים תפסו את החומר ונזפו בנו,

אבל החסינות עזרה לנו. אם כי היו אנשים שלנו שזרקו אותם מבריה"מ בגלל העבודה

הזאת.

ראיתי

מיד שאינני מגלה לרבי 'סודות'. הוא ידע הכל על הפעילות שלנו ועיקר ההתעניינות שלו

היתה בפרטים. הוא ביקש לדעת במדויק לאיזה מקומות הגענו. אני זוכר רגעים מרגשים

אצלי כשסיפרתי לו על המסירות של חסידיו, על הסיכון הגדול שהם עוברים בכל שעה ובכל

רגע, ואמרתי לרבי שידענו בשגרירות שהם לא פועלים מתוך פרטיזניות - ללא זרוע

מכוונת; ידענו היטב שהרבי הוא שנותן את ההוראות לכל הרשת הנפלאה הזאת של חב"ד

ברוסיה.

המשכתי

וסיפרתי לרבי על קשרי העבודה הטובים והמשותפים שנוצרו בינינו, אנשי השגרירות, ובין

אנשי חב"ד, ועל הפעילות הרבה שעשינו במשותף. בספר שלי הקפדתי מאוד שלא לחשוף

שמות של אנשי חב"ד ושמות של אנשים אחרים שהיו מעורבים באותה פעילות, כדי

שהשלטונות לא יעצרו אותם או יעקבו אחריהם, אבל לרבי סיפרתי עליהם בגלוי - למרות

שהרגשתי היטב ואני בטוח שהרבי ידע על כל הפעילות הזאת; אבל הרבי לא גילה לי שהוא

יודע. אדרבה: הוא דירבן אותי וביקש ממני להמשיך לדבר ולספר.

במהלך

הלילה המרגש, שאל אותי הרבי שאלות רבות על כל מיני פעילויות מסוימות, שגם כיום אני

חושב שעדיף שלא לציין שמות הקשורים בהן.

פגישה

בשוק של סמרקנד

כך

לדוגמא, סיפרתי לרבי על פגישה שגרתית עם חסיד חב"ד בשוק בסמרקנד, וזו רק

דוגמא אחת שממנה אפשר לראות באיזה דרך פגשנו חסידים ויצרנו איתם קשר בימים הקשים

של הרדיפות היומיומיות של הק.ג.ב.

הפגישה

הזאת היתה בשוק העתיק של סמרקנד. זה אחד המקומות הססגוניים והרועשים ביותר

באוזבקיסטן. השוק היה ססגוני ורועש גם בסתם יום של חול, ועל אחת כמה וכמה בערב אחד

במאי, החג הגדול והאביבי של עמי ברית-המועצות. מכל קצווי הרפובליקה האוזבקית הגיעו

לשם אלפים רבים לקראת המצעד הגדול, ובכיכרות של השוק היו המוני איש.

ידעתי

שרבים ממוכרי השטיחים והאריגים הם יהודים בוכריים - אלו למעשה בנים לשבט יהודי

מופלא ושורשי, שהמקצוע הזה עבר להם בירושה מדורי-דורות ועכשיו, בשלטון הסובייטי,

הוא רק פשט צורה של מסחר פרטי ולבש צורה של מסחר ממלכתי.

הסתובבתי

בסמטאות השוק ופתאום נתקלתי באיש יהודי שנקלע למקום הזה כאילו מעולם אחר. על

המדרכה הצרה, ממש מולי, עמד יהודי ישיש כבן שמונים, מכופף, זקן לבן, הפנים שלו

חרושות קמטים. הוא היה לבוש מעיל חסידי שחור ארוך, דהוי וישן, ונעל חצאי-מגפיים

ישנות. הוא עמד מאחורי דלפק קטן ועל הדלפק היו מונחים כל מיני דברים של סדקית.

הבחנתי

מיד שהיהודי הזה הוא לא בוכרי מקומי, אלא יהודי "אשכנזי", אירופאי. חסיד

חב"ד אופייני. הסקרנות שלי גברה והיא הפכה להתרגשות גדולה. הוא היה כל-כך

יוצא-דופן בשוק של סמרקנד, כל-כך זר ולא הולם את הנוף המזרחי שם, עד שעצם העמידה

שלו ממש עוררה רחמים. ואמנם הבחנתי שאף אחד לא ניגש אליו לקנות מהסחורה שלו. הוא

עמד שם בודד, עצוב, כמו אדם זר לגמרי בתוך הרעש וההמולה שמסביב.

ניגשתי

אליו ואמרתי באידיש: "שלום עליכם, ר' איד".

בתחילה

הוא היה שקוע בתוך עצמו וכששמע אותי, הוא ממש קפץ מתדהמה. ראיתי שהוא נועץ בי

עיניים מאד חשדניות והוא ענה לי בזהירות ובלחש: "עליכם שלום", שאלתי

אותו: "ר' איד, מה יש לך למכור?" והוא הצביע על הסחורה שהיתה מונחת

לפניו: שרוכי נעליים, בקבוקי בושם זול, ושאר-ירקות. לקחתי זוג שרוכי נעליים,

ותוך-כדי כך שאני כאילו בודק את האורך שלהם שאלתי אותו: "נו, און וואס מאכט א

איד?" [="ומה שלומו של יהודי?"] והוא ענה לי בשאלה חפוזה:

"פון וואנט זאיינט איר און וואס טוט איר דא?" [="מאין אתה ומה אתה

עושה כאן?"] עניתי לו לאט: "אני מארץ-ישראל, ובאתי לכאן לשם טיול".

החסיד

הזה פשוט נדהם, ומרוב תדהמה הוא נשען על הדוכן והפליט צעקה ממושכת וארוכה

"אוי". קניתי את השרוכים השחורים והחסיד הזקן מחזיק את הידיים שלי

ומסתכל לי לתוך העיניים במבט חודר. פתאום הוא התחיל לדבר במהירות: "תקנה עוד

משהו כדי שלא תעורר חשד. אתה הישראלי הראשון, ובוודאי האחרון, שאראה בחיים שלי,

אני חייב לדבר אתך". חיטטתי בסחורה וקניתי עוד כל מיני דברים ותוך כדי כך -

כאילו אני ממשיך לחפש בסחורה והוא כאילו עוזר לי - שמעתי ממנו בינתיים, במשפטים

קצרים, ממש משפטים חטופים, ובהרבה התרגשות, את סיפור החיים שלו.

ובכן,

במלחמה נהרגו שני הבנים שלו, בצבא האדום. הוא, אשתו והבן הקטן נדדו לסיביר, שם

הלשינו עליו על הפעילות הדתית שלו, אסרו אותו והושיבו אותו

ב"מחנה-עבודה" בצפון הרחוק.

אני ממשיך לחפש סחורה, הוא כאילו עוזר לי,

ובינתיים הוא ממשיך לספר: "שלוש-עשרה שנה ישבתי שם. עבדתי בפרך, חטבתי עצים,

כריתי פחם ועבדתי בבניית מסילת הרכבת. תסתכל בי, בעוד שנה אהיה בן שישים

וחמש". הסתכלתי עליו מקרוב. ממש נדהמתי.

"כן,

כן" - הוא אומר לי - "אני יודע איך אני נראה, כמו ישיש בן שמונים. זהו

ה"שכר לימוד" ששילמתי במחנות... לאחר שמת אותו רשע, שוחררתי, והשלטונות

הרשו לי ולאשתי לגור כאן בסמרקנד, וזאת הפרנסה שלי".

התכופפנו

שוב כאילו כדי להמשיך לחפש סחורה ואז הוא לוחש לי, בלחש בלחש, את השם שלו. ידעתי

היטב למי הוא מעוניין שאני אספר על הפגישה הזאת. לא החלפנו בינינו שום מלה מיותרת,

הוא רק התבונן בי מאד חזק והעיניים שלו התמלאו פתאום בדמעות ואז הוא ממלמל

"נו... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

מילאתי

את השליחות הזו בהתרגשות. סיפרתי לרבי עליו ועל פגישות רבות ושליחויות דומות,

וההתרגשות היתה גדולה.

שיחה

חשאית על הנעשה בטשקנט

מעניין,

שאף פעם, בכל מהלך השעות הארוכות של ה"יחידות", ממש אף לא פעם אחת, הוא

לא הזכיר שמות של אנשים, ולא פנה אלי בשאלה אישית, האם פגשתי ביהודי בשם כזה וכזה

בעיר פלונית, אלא הוא התחיל בשאלה בערך כך, באידיש (כל השיחה שלנו התנהלה בשפת

האידיש):

איר

זיינט געווען אין טשקנט? [=הייתי בטשקנט?) השבתי: געוויס [=בוודאי]. הרבי שאל: זיי

האבן א שול? [=יש להם בית-כנסת?] השבתי: זיי האבן צווי שולן [=יש להם שני

בתי-כנסת]. הרבי שאל: זיינט איר גיווען אין שול? [=היית בבית-הכנסת] השבתי: געוויס

געווען [=בוודאי שהייתי]. הרבי אמר: דערציילט מיר וואס איז גיווען אין שול? [=ספר

לי מה היה בבית-הכנסת].

וכך

הוא כיוון אותי למה שהוא רצה באמת לדעת (הרבי נזהר שלא לומר, למשל, שבטשקנט יש שני

בתי-כנסת ושם נמצא זה וזה, אחרת היה אולי חושף דברים שאני לא ידעתי)...

לאחר

שהשבתי לו על כל השאלות הוא הביא אותי עד לבעל-קורא, והביא לכך שאני אספר לו מה

מצבו, איך הוא נראה ואולי היה לו מסר מיוחד וכו'. במקום השני הוא הביא אותי לשמש,

במקום השלישי לסנדלר היהודי שיש לו דוכן בשוק שבעיר פלונית... וכך בכל מקום. וכך,

במשך כל שעות הלילה, הרבי למעשה עשה אתי מסע בעל-פה בכל רחבי ברית-המועצות, לאורכה

ולרוחבה, ולא החסיר אף מקום אחד. הייתי ממש מוקסם ונדהם מהבקיאות והידע הרב שהיו

לו בכל הנעשה ביהדות רוסיה. מהשליטה המוחלטת שלו על כל הפעילות הדתית, המחתרתית,

מאחורי מסך הברזל. והוא לא החזיק ביד שום רשימה...

למשל,

במקום אחד הרבי הביא אותי עד אדם מסוים, אבל הוא לא רצה לתאר אותו, ואני אמרתי:

"ער איז א געלער איד"; [=הוא ג'ינג'י] "אהה", אמר הרבי,

"מה עושה האיש?" וכו', וכך המשכנו לדבר. פשוט הרבי ניהל עמי את השיחה

במבט שהתפרש על כל האופק.

"יהודי

אחד שהכל חייבים לו תודה"

בכלל,

הפגישה היתה מאוד מרשימה והיא היתה בשבילי חוויה מאד מרגשת. למרות שכל מהלך הפגישה

לא עסקה בכלל בעניינים של דעות או השקפות וכיוצא בזה - לא יכולתי שלא להתבטא כמה

פעמים על ההערכה העצומה שלי לאנשי חב"ד בראשות הרבי על העבודה העצומה שלהם

ברוסיה שהייתי לכך עד ראייה. עבודת קודש במסירות נפש על כל צעד ושעל. למרות שבנושא

המדיני אני רחוק מאוד מדעתו של הרבי.

אני

אומר זאת כדי להדגיש שההערצה הרבה והעמוקה שיש לי לאנשי חב"ד ולרבי, זו לא

"הערצה עיוורת", אלא כבוד עמוק שנוצר בי אליהם, כשראיתי אותם בפעולתם

ובמסירות-נפש היומיומית שלהם בתוך בריה"מ.

כעבור

שבע שעות במחיצת הרבי, יצאתי עם התרגשות וההערכה עצומה לאיש הנושא על שכמו את כל

האחריות לשמירת הגחלת היהודית מאחורי מסך הברזל. הרבי נפרד ממני בכבוד הדדי רב,

הוא הדגיש בפני שהעבודה שאני וחברי עושים היא עבודה חשובה מאוד וזה היה כמובן

הדדי.

כשיצאתי

מהפגישה הקיפו אותי חסידים. לא יכולתי כמובן לגלות להם אפילו מלה אחת ממה שדובר.

אבל אני זוכר רק שהם אמרו לי: "לשבת שעות כה רבות עם הרבי, זה לא דבר של מה

בכך"; אני לא קבלתי את זה כעניין של 'גאוה', כאילו בזכות האישיות שלי; הרבי

פשוט ידע שהתהלכתי לאורכה ולרוחבה של רוסיה, והוא ידע שיוכל ללמוד מעדותי פרטים

רבים על היהודים בכלל ועל החסידים שלו בפרט. לאחר מכן היה לי קשר מכתבים עם הרבי

וקיבלתי ממנו מכתבים, בעיקר ברכות לחגים.

לצערי

הרב השגרירות הישראלית נסגרה בשנת 1967, לאחר ניתוק היחסים עם ברית-המועצות בעקבות

מלחמת ששת הימים, אבל ב"ה שרשת חב"ד נשארה בשטח ולא נתנה ליהודים למעוד.

חב"ד פעלה בכל הכוחות, בכל התנאים ובכל הנסיבות כדי לשמור ולהציל את הגחלת

היהודית שהשלטונות רצו כל-כך לכבותה ולחסלה. היום אפשר לומר בפה מלא, לנוכח

ההתעוררות היהודית הגדולה בברית-המועצות, כי יש יהודי אחד שכולם חייבים לו את

התודה על יהדות רוסיה שנשארה - הרבי מליובאוויטש...

שליח מהרבי מגיע לטשקנט

בשנים

תשכ"ד-תשכ"ה שיגר הרבי מספר שלוחים לרוסיה, וביניהם את מזכירו האישי

הד"ר ניסן מינדל ע"ה, ויבדל"ח הר"ר בנימין שי' כ"ץ. על

שליחותו המרתקת מספר הרב כ"ץ, כיום בקונטיקט:

כמה

ימים לאחר חג השבועות תשכ"ד חל יום ההולדת שלי, וכפי שהיה נהוג באותם ימים, נכנסתי

ל'יחידות' אצל הרבי. באותה 'יחידות' הטיל עלי הרבי לנסוע ל"מרכז שליחות"

לסקנדינביה ונתן לי שורה של הוראות. לדוגמא - הרבי אמר לי שבנסיעתי לא אחשוב על

שום דבר מחוץ לתפקיד; שאכתוב לו מדי שבוע ואציית לכל הוראה של הרב עזריאל חייקין -

שליח הרבי שכיהן כרבה של קופנהגן, דנמרק (אשר לימים כיהן כרבה הראשי של אוקראינה).

בסיום דבריו אמר הרבי: "תיכנס לרב חודקוב והוא יתן לך עוד הוראות".

כשנכנסתי

לרב חודקוב, מזכירו הראשי של הרבי, ציפתה לי ההפתעה הגדולה ביותר שיכולתי להעלות

בדעתי: "כנראה" - אמר לי הרב חדקוב בזהירות - "שעם תום שליחותך

בסקנדינביה, יהיה עליך לנסוע לרוסיה. בכל אופן - את ההוראה הסופית נעביר אליך רק

עם תום שליחותך בסקנדינביה".

רוסיה,

באותם ימים, הייתה הרבה מעבר ל"הרי החושך". סגורה ומסוגרת במסך של ברזל.

אין יוצא ואין בא. ידענו אמנם שגם שם, בשיא משטר האימים הקומוניסטי, פועלים חסידי

חב"ד שנשארו שם, יחידים ובודדים, במסירות-נפש, לשמירה על הגחלת היהודית.

ידענו גם שהרבי הוא היחיד שלא מפסיק לחשוב ולדאוג ליהדות רוסיה ומפעם לפעם שולח כל

מיני שלוחים עלומים. אבל כשמודיעים לפתע לבחור ישיבה צעיר "עליך לנסוע

לרוסיה" - זה הרבה יותר מאשר, למשל, במושגים של היום, לשלוח מישהו לאיראן...

ההוראה

הכללית, העיקרית, היתה: "אתה לא צריך לדעת שום פרטים, רק לזכור שאתה שליח של

הרבי. מעבר לזה לא תדע כלום, אפילו לא כמה עלתה הנסיעה"... היה גם הסבר

להוראה ה'תמוהה' הזאת - "בנסיעה לרוסיה, ככל שיודעים פחות כך יותר טוב, כי אם

חלילה 'ילחצו אותך לקיר' תוכל לומר אינני יודע, או לכל היותר להמציא איזה סיפור על

אבא עשיר שמממן עבורך טיול מסביב לעולם ורוסיה היא התחנה הראשונה בטיול, ומיד

לאחריה אתה ממשיך לאוסטרליה"...

עוד

הנחיה חשובה שקיבלתי: "בכל עיר ברוסיה יש לנו יהודי שהוא הרוח-החיה בענייני

היהדות בכלל וחב"ד בפרט - אותו עליך לאתר ואיתו עליך ליצור קשר". כדי

שיהיה לי קל לזהות את אותם יהודים, הראה לי הרב חדקוב מספר תמונות של יהודים אלה

כדי שאדע לזהותם כאשר אגיע לרוסיה... את התמונות לא יכולתי כמובן לקחת עמי. הרב

חדקוב רק איפשר לי להביט בהם דקה או שתיים, לחרות אותם היטב בזיכרוני, כדי שעוד

חודשיים, אם אכן אקבל הוראה סופית לנסוע לרוסיה - אזכור את הפרצופים...

לקראת

סיום השליחות בדנמרק, שיגרתי לרבי טלגרמה של "ניחום אבלים" על פטירת אמו

הרבנית חנה ע"ה. כעבור ימים אחדים מודיע לי הרב חייקין: "אתמול הגיעה

עבורך הוראה מהרבי - אתה ממשיך לרוסיה". הרב חייקין נתן לי רשימה של מספר

ערים שבהן עלי לבקר, וחזר על ההנחיה שקיבלתי מהרב חדקוב: "בכל עיר ברוסיה יש

לנו איש מפתח, שהוא בעצם הרוח-החיה בעיר. עליך לאתר אותו וליצור עמו קשר".

על-פי

ההוראות שקיבלתי, המקום היחיד שבו הותר לי ליצור קשר עם חסידי חב"ד המקומיים

הוא בבית-הכנסת שבעיר. הרב חייקין ישב ועבר איתי על מפת כל הערים, ואמר לי כך בשם

הרב חדקוב: "הרבי אומר שבקרוב היהודים יוכלו לצאת משם, והתפקיד שלך הוא לעודד

אותם, לעזור להם ללחום ביאוש". זו הייתה תקופה שרוסיה היתה באמת מסך ברזל

סגור. בודדים ממש יצאו באותם ימים.

מטרה חשאית

תחילה

חשבתי שמטרת שליחותי ונסיעתי בין הערים, היא רק כדי לשמש "דוגמה חיה"

ליהודי רוסיה. באותה תקופה הממשל הרוסי טען בתוקף שליהודי ארה"ב אין כל

שייכות ליהדות, וכי הם לא מקיימים אפילו את ה"קיצור שולחן ערוך".

בפרסומים הרשמיים ברוסיה נטען שכל היהודים בארה"ב הם רפורמים, נוסעים בשבת

במכוניות, ואין מציאות של בחור עם זקן. תעמולה זו הצליחה להשפיע על יהודי רוסיה,

והם היו מיואשים ממצב היהודים בארה"ב.

חשבתי

אפוא לעצמי שמטרת נסיעתי היא לשמש דוגמה חיה ליהודי רוסיה, ולהראות להם, הנה מגיע

בחור אמריקאי צעיר, הלבוש ומתנהג כחרדי, עם זקן מלא וכו', כך שעצם ביקורי בערי

רוסיה יפעל רבות על היהודים במקום. שיערתי גם שנסיעתי כרוכה בעובדה שלפני כן נסעה

מאמריקה משלחת רבנים שהיו מגולחי זקן, כך שהתדמית של היהדות האמריקנית הצטיירה לא

טוב.

לאחר

מעשה, התברר לי שלשליחותי היתה גם מטרה נוספת:

הרבי

הציע לשלוח לרוסיה בחורים בעלי זיכרון מעולה, שיכולים לזכור פנים ושמות, עליהם

יוטל לעבור בין היהודים ולזכור את שמותיהם, והממשלה בישראל תעבוד על סידור הוויזות

ליהודים אלו שהשליחים יזכרו.

באותה

עת לא ידעתי שזו מטרת נסיעתי, ורק כשעזבתי את רוסיה והרבי הורה לי להתעסק בסידור

וויזות עבורם, נודעתי שעלי לעסוק בנושא.

הוראות שימושיות...

לפני

נסיעתי קיבלתי מהרב חודקוב שורה נוספת של הוראות מעשיות, עליהם עלי להקפיד במהלך

השליחות:

אף

פעם לא אחליט בעצמי מה צריך לעשות ולאן ללכת, אלא היהודים ברוסיה הם שיחליטו

בשבילי. לי אין כל דעה עצמאית אם אני רוצה או לא, מסכים או לא. מה שהיהודים ברוסיה

יגידו - הם המחליטים עבורי;

לא

להיכנס בשום אופן לבית פרטי של מישהו, שכן הדבר עלול לסבך אותו. עלי לדעת שבכל רגע

יהיו שש זוגות עיניים שמשגיחות עלי מששה צדדים ועוד עיניים ממקום בלתי נראה;

בכל

מקום שאהיה, עלי להיות בבית הכנסת שעות ארוכות מבוקר עד ערב. במוסקבה, למשל, עלי

להיות שעות ארוכות בארכיפובה. כל רגע שאשהה במלון הרי זה כמו שאני נמצא בשכונת

מגורי בקראון-הייטס;

כאשר

אני נמצא בבית הכנסת ומישהו מבקש שאומר משהו מהרבי, וישנם אנשים בסביבה, עלי לחזור

מאמר מהרבי שמתחיל בפסוק בתהילים, כגון מאמר "פדה בשלום", כך שבאם יחקרו

או יבררו מה שוחחתי, אוכל לומר שאמרתי להם פסוקים מתהילים. לשם כך נצטוויתי לשנן

מספר מאמרים מהרבי הפותחים בפסוק בתהילים;

כששואלים

אותי משהו, אף פעם לא לענות מיד, אלא לחשוב פעמים רבות, עוד הפעם ועוד הפעם, לפני

כל מלה שאני מוציא מהפה, אפילו כשמדובר על מלה אחת בלבד;

לא

להראות כלפי חוץ כל סימן של כל פחד, אלא תמיד לחשוב דף גמרא ועניין בנגלה וחסידות,

ובעיקר שלא להראות כל פחד ואותיות התורה שאחשוב ידחו את הפחד שלי;

לא

לשתות משקאות חריפים במהלך הנסיעה, ובמיוחד לא לשתות וודקה. כמו כן לשתות מידי יום

לפחות כוס תה אחת.

ידיעה מפחידה ערב הנסיעה

יום

אחד לפני שנסעתי, כשההכנות לנסיעה היו בעיצומן, התפרסמה בעיתונים ידיעה שהרוסים

תפסו אזרח אמריקני, האשימו אותו בריגול והושיבו אותו בכלא, וב-72 השעות הראשונות

אף לא הרשו לשגריר האמריקני לשוחח איתו.

קל

לתאר איזו הרגשה נסך בי הדבר הזה יום לפני הנסיעה. והנה, עודני טרוד במחשבות,

מגיעה אלי לפתע עוד הוראה מהרב חדקוב באמצעות הרב חייקין - עלי לנקוט אמצעי זהירות

נוסף: בהיותי ברוסיה אכתוב כל מספר ימים גלויות למקומות שונים בעולם (אף שעד

שהגלויות יגיעו ליעדן יכולים לעבור שלושה חודשים), כגון לאנ"ש באוסטרליה, לר'

לייב טורק במנצ'סטר ולר' קאפיל באכער מדרום אפריקה. סוכמו מראש סימנים בנוגע לכתיבה.

למשל, שאם אכתוב ש"האוכל במקום זה הוא טוב" - פירושו שהמצב שם טוב, ואם

אכתוב ש"האוכל במקום זה הוא כמו במקום זה" - פירושו שהמצב הוא גרוע. אם

ישאלו אותי מדוע אני כותב - עלי לומר שיש לי קשר עם אנשים רבים בעולם. הרעיון

שמאחורי הוראה זו היה שאם יהיו בעיות, תדע רוסיה שהיא מתעסקת עם אדם שיש לו קשר עם

העולם ויתייחסו אלי ביתר חשיבות.

כאמור,

הרב חייקין הציג בפני את רשימת הערים שבהן עלי לבקר ומתי עלי לבקר בכל עיר, וכל זה

היה חוק בל יעבור. נאסר עלי בשום אופן לשנות מהתוכנית, להיות במקום אחד יותר זמן

וכדומה. וכך הייתה התוכנית: להיות במוסקבה כמה שבועות, מיום מסוים עד יום מסוים.

משם עלי לנסוע (במטוס בלבד ולא ברכבת, גם אם זה יקר יותר, כי הזמן עוד יותר יקר)

לרוסטוב, לחרקוב ולערים נוספות, בהן טביליסי בגרוזיה. מטביליסי היה עלי לנסוע

לאודסה, לבוב, ריגא, שוב למוסקבה, משם ללנינגרד ומשם לצאת לפינלנד.

בתוכנית

הנסיעה היה לבקר גם בטשקנט, אך נאסר עלי לציין זאת בתוכנית הנסיעה

ה"רשמית", ונצטוויתי למצוא סיבה במהלך הביקור להגיש בקשה לבקר בעיר זו,

למרות ששינוי המסלול יהיה כרוך בקנס ובתוספת תשלום. זאת, משום שאם הייתי מציין טרם

נסיעתי כי ברצוני לבקר גם בטשקנט, הייתי נחשד מייד כחסיד חב"ד שבא לבקר את

החסידים ברוסיה, ולא כתייר תמים.

לא

הייתי צריך לתכנן את כל דרכי הנסיעה ממקום למקום, כי הייתי תייר רשמי של

"אינטוריסט". נתתי להם מראש את רשימת המקומות והתאריכים והם ארגנו לי את

הנסיעות והסיעו אותי. בכל מקום היה עלי לנהוג כתייר, לבקר במוזיאונים ובמשחקי

ספורט וכדומה. היה זה עסק יקר למדי - כל יום עלה כ-180$. השתכנתי בחדרים הטובים

ביותר במלון והזמנתי את האוכל הטוב ביותר שכמובן לא אכלתי...

בנוגע

לאוכל - לקחתי איתי רק ארבעה מצרכים: מצות לקידוש ול"המוציא", גבינה קשה

מדנמרק בהשגחת הרב חייקין, מעט נקניק, וריבה. נוסף על כך לקחתי כמה ספרים כדי

ללמוד: גמרא, שולחן-ערוך ותניא, וכמובן סידור ותפילין.

ההכנות

לנסיעה כללו עוד דבר מעניין: כיון שאסור היה לעשות משהו שמחשיד אותי באיזשהו קשר

לחב"ד, סוכם שאם אתפס ח"ו אספר שאני תלמיד בישיבה אחרת, לא חסידית, ואף

חרטתי בזכרוני את מראה הישיבה וכיוצא בזה.

מאחר

שנראיתי כתלמיד ישיבה, לא בקלות קיבלתי את הוויזה להיכנס לרוסיה. סוף-סוף אני

יהודי עם זקן... אבל לבסוף סודרה הוויזה.

משחק כדורגל בטשקנט

כפי

שכבר הזכרתי, כשערכתי עם אנשי "אינטוריסט" את רשימת הערים שבדעתי לבקר

בהן, הסתרתי את כוונתי לבקר בטשקנט. באותה עיר התגורר ציבור נכבד מחסידי חב"ד

שהפעיל במקום ישיבה מחתרתית וחששנו שביקור שלי בקהילה יחשיד אותי והשלטונות יגלו

שאני שליח של הרבי.

מצד

שני, הייתה לי הוראה להשתדל למצוא עילה לבקר שם, וזו נקרתה לי בצורה הרבה יותר קלה

מכפי שציפיתי. כשהייתי בטביליסי, שמעתי מאנשי "אינטוריסט" שבאחד הימים

הבאים יתקיים בטשקנט משחק כדורגל בעל חשיבות רבה לספורט המקומי. פניתי מיד לממונה

והודעתי שאיני מוכן בשום אופן לוותר על המשחק, ולמרות שטשקנט לא נכללת בתכנית המסע

המקורית שלי, אני מבקש מאד לראות את המשחק. הממונה מטעם "אינטוריסט"

הסכים. הוא דרש ממני תוספת נכבדה למה שכבר שילמתי והוסיף את טשקנט לרשימת הערים

הכלולות בסיור. מובן ששילמתי ביוקר גם עבור הכרטיס למשחק למרות שלא עלה על דעתי

ללכת, ויצאתי לטשקנט.

בליל-שבת

הלכתי לבית-הכנסת. מצד אחד השתדלתי שלא לבלוט כדי שלא יחשדו שיש לי שליחות, אבל

מצד שני רציתי להיות מעורב בין אנשי המקום, לשמוע מה שלומם ולמסור להם ד"ש

מ"770" וכו', לכן כששאלו אותי מי אני הזדהיתי במלה אחת -

"אנ"ש". מי שיודע מה זה ייצור אתי קשר, ומי שאינו יודע - לא הפסדתי

כלום. שיחשוב שזהו שם משפחה או משהו דומה.

התוצאה

הייתה שונה מכוונתי. דווקא אלה שידעו מה זה אנ"ש השתדלו להתרחק ממני ולא

להיראות יותר מדי במחיצתי. לא ידעתי אם פחדו שיזהו אותם עם "אנ"ש"

או שפשוט חשדו בי, שאני טומן להם מלכודת...

למחרת

בבוקר ראיתי בבית הכנסת לראשונה רבים מאנ"ש, שבלילה הקודם התפללו כנראה

במקומות אחרים, כמו הרה"ח הרב שניאור זלמן פבזנר ששימש כרב של אנ"ש,

ועוד אברכים כמו ר' מאיר סטמבלר, ר' אהרן זברובסקי, ר' שמואל גיטלין ואחרים. הם

העזו להסתכן יותר מאמש ודיברו עמי במלים יותר מפורשות, מספרים לי בגלוי על חלומם

הגדול לצאת מרוסיה ומתחננים שאזכור בעל-פה את שמותיהם וכשאחזור לארה"ב אסייע

להם לקבל ויזות על בסיס "איחוד משפחות".

כללית,

בטשקנט היה ציבור נכבד של חסידים ממש שהתעניינו בשקיקה ברבי ובתורתו וביקשו - ממש

התחננו - ממני לספר להם על הרבי עוד ועוד. כשהייתי כבר באירופה, שמעתי ממש לפני

הנסיעה שבהתוועדויות האחרונות, הרבי התחיל בדבר חדש ונפלא - ביאורים על פירוש

רש"י - ושמחתי שאני מביא עמי לאנ"ש בטשקנט לפחות את החדשה הזו. היה לי

גם עוד דבר מיוחד עבור החסידים הנלהבים הללו - קובץ "הנחות" ממאמרים של

הרבי בשנת תשט"ו שהבאתי עמי. ה"הנחות" הועתקו במכונת-כתיבה

ע"י הרב שלום-דובער פוטרפס כשהיה תלמיד במונטריאול, וכמה מהתלמידים ואני

בתוכם קיבלו העתק. חזרתי מהספר הזה מאמרים בכל תקופת שהותי ברוסיה, וכשראיתי את

צימאון החסידים ל"משהו מהרבי", החלטתי להשאיר את הספר אצלם.

הפ"ן של אנ"ש בטשקנט

במוצאי-שבת

יצאתי מבית-המלון כשאני מטמין בבגדי את ספר המאמרים והתחלתי ללכת לאזור השוק הישן,

שם קבעתי להיפגש עם אחדים מהצעירים. כשרק התחלתי ללכת, ראיתי בפינה חשוכה סמוך

למלון זוג יהודים שעוררו את תשומת-לבי ברמזים ובמלים בעברית כמו "ימין"

ו"שמאל" והחלו ללכת לרחוב צדדי. הלכתי בעקבותיהם, וכשסברנו שאיננו

נתונים למבטים זרים, התחלנו לשוחח.

השניים

היו הרה"ח ר' יעקב לפקיבקר (שנקרא בטשקנט "יענקל דער שווארצער",

בגלל זקנו השחור) ורעייתו, ובפיהם הסיפור הבא: מאחר שהתקשה למצוא עבודה שתאפשר

לשמור שבת, נאלץ ר' יענקל לעבוד כפועל במכבסה. במקום נהגו להשתמש בכימיקלים רעילים

שהזיקו מאוד לבריאותו, וכשמצבו החמיר לקחו השניים סיכון וכתבו מברק ישיר לרבי (הם

ידעו את הכתובת מסידור בהוצאת "המרכז לעניני חינוך" שהוברח לרוסיה).

בדרך-לא-דרך

קיבלו מהרבי תשובה בת מלה אחת - "שמעתי" - ומיד לאחר קבלתה החל מצבו

הבריאותי של ר' יענקל להשתפר בדרך נס, עד שהבריא לגמרי. כהכרת-תודה אספו השניים

סכום כסף נכבד והכינו "פדיון-נפש" לרבי, ועתה הם מבקשים ממני למסור את

הסכום לרבי.

עמדתי

לפני דילמה. מצד אחד התפעמתי והתפעלתי מההתלהבות וההתקשרות של הזוג הצעיר, ומצד

שני, הבנתי מיד שאסור לי למלא את השליחות שהם מבקשים ממני: איך אוכל להוציא כספים

מרוסיה, כאשר בחב"ד 'שוברים את הראש' כל הזמן בחיפוש דרכים להכניס כספים

לרוסיה... חשבתי רגע והחלטתי שעלי לומר להם את האמת כמות שהיא - שאין על מה לדבר.

באמריקה מתאמצים להעביר כסף לרוסיה כדי שליהודים יהיה במה לעשות שבת, ובפרט ששמירת

שבת מונעת מהם עבודה או התקדמות בעבודה - ואיך יעלה על הדעת להביא מכאן לחו"ל

סכום כסף נכבד?

אחרי

שיחה קצרה הודו שהצדק עמי וסיכמנו שאקח רק ח"י דולרים - וגם אלה ייחשבו

לפ"נ של כל אנ"ש בטשקנט, ולא שלהם בלבד. למרות שבדרך-כלל נזהרתי שלא

לרשום שמות והשתדלתי לזכור הכל, אמרתי להם שאת השמות שיימסרו לרבי נכתוב ונדביק

בצורה מסוימת על בקבוק יי"ש שהם יתוועדו עליו, ואני אביא את זה לרבי, וכך

אמנם עשינו.

"איך אנחנו יכולים להיות מקושרים?"

כשסיימנו

לדבר וחשבתי כבר לחזור לבית-המלון, חשתי פתאום ששני אנשים תופסים אותי בזרועותיי

ולא נותנים לי ללכת. ברגע הראשון נבהלתי ונתקפתי פחד איום, אבל מיד נרגעתי, השניים

החלו לדבר אלי אידיש וכששמעתי אחד מהם אומר "אין לך מה לפחד" - ידעתי גם

מי מדבר אלי.

היה

זה ר' יוסף מוצקין. עד אותו רגע לא ראיתי אותו מעולם קודם לכן, אבל די היה לי

לשמוע מילים אחדות מפיו ולהבחין בצורת הדיבור שלו, כדי לזהות אותו מיד כבנו של

המשפיע ר' פרץ מוצקין ממונטריאול. עניתי לו, "אינני פוחד, אני יודע שאתה

מוצקין". הוא הביט בי בהפתעה מוחלטת ואני המשכתי: "זיהיתי אותך כי אני

מכיר את אביך, את אחיך יהודה-לייב ואת אחיך בערל..."

ר'

יוסף לא האמין למשמע אוזניו. המשכתי לספר לו כיצד אביו יושב במונטריאול ובוכה

התוועדות אחרי התוועדות על שני בניו שמואל ויוסף שנשארו מעבר למסך הברזל... ובעוד

אנחנו מדברים, עמדתי על זהותו של השני שהיה אז בחור צעיר - ר' מיכל וישצקי. הוא

שמח לשמוע שאני מכיר את אחיו הגדול ר' שלום-בער, ובהמשך דיבר במילים נרגשות על

המצב הקשה של יהודי רוסיה ושאל בכאב: "תגיד לי, אנ"ש והתמימים חושבים

עלינו?"...

עניתי

לו שאינני יודע מה בליבו של כל אחד מאנ"ש והתלמידים, אבל דבר אחד בטוח -

"הרבי חושב עליכם כל הזמן ולא מניח לאחרים לשכוח". בין השאר, הזכרתי את

דברי הרבי בהתוועדות חג השבועות, כשאמר בצער - "כולנו יושבים יחד, ואף-אחד לא

אומר 'לחיים' בשביל יהודי רוסיה"... הוספתי שגם כאשר הרבי שר "הושיעה את

עמך ורחם על נחלתך" - ולא "וברך" ככתוב בפסוק - כולם הבינו שהכוונה

ליהודי רוסיה...

יוסף

מוצקין ומיכל וישצקי הקשיבו בהתרגשות והתחילו לבכות. פעם נוספת ראיתי איך

ה'תמימים' ברוסיה מקושרים לרבי בלב ונפש, באמת לאמיתה, מתוך כל עומק לבם ובמלוא

טוהר הלב...

כפי

שאמרתי, תמיד הייתה בעיה היכן להיפגש. הצעירים ידעו שבעוד כמה ימים אסע וחיפשו

הזדמנויות להיפגש עוד ועוד, אבל בבתים פרטיים אי-אפשר ובבית-הכנסת הכל 'רשמי' וכל

חריגה מהדברים הרשמיים יכולה להחשיד. והנה, כשהייתי בוקר אחד בבית-הכנסת לתפילת

שחרית, לחש לי הרה"ח ר' זלמן-לייב אסטולין שכל הנמצאים כעת בבית-הכנסת הם

משלנו ואין כאן אף אחד מה'רשמיים' - הזדמנות טובה לשוחח ולהתוועד.

זו

היתה שעת בוקר מאוחרת. ברוסיה כל האנשים חייבים להיות בשעה זו בעבודה ועצם העובדה

שנשארו אתי, היתה מסירות-נפש.

ישבנו

שעה ארוכה. פתחתי בניגונים של הרבי (אמרתי להם - "ניגונים של מלכות בית

דוד") ובהמשך התוועדנו. הרגשתי שלא בנוח שאני, בחור צעיר, כאילו משפיע על

יהודים מלאים בתורה וחסידות ובעלי מסירות-נפש עצומה, אך מצד שני ידעתי שאני שליח

של הרבי וניסיתי לחזק אותם ככל יכולתי.

המשכנו

בכך עד שהקהל קיבל רמז ש"הכלבים באים", ומיד החלו כולם להתפזר. באשר

אלי, הם יעצו לי להשתטות קצת, כדי שהבלשים יחשבו שההתקהלות, אם היתה, נעשתה מתוך

סקרנות לראות איזה תייר תימהוני.

מאחר

שעסקנו בניגונים, התחלתי שוב לשיר. שרתי בקול גדול, כשזיעה נוטפת מלחיי ודמעות

מעיני, ואין ספק שנראיתי כיצור מוזר למדי בעיני אותם 'רשמיים'.

כאשר

הכל הסתיים, התברר לי שהחסידים הטשקנטיים לא יכלו להסתפק במה ששרנו ודיברו קודם.

הם חזרו מיד ושאלו אותי: "איך לדעתך אנחנו יכולים להיות מקושרים לרבי?"

עמדו

לי דמעות בעיניים. ברגע הראשון חשבתי להגיד להם שלדעתי הם המקושרים הכי גדולים

בשלמות הכי גדולה, אבל לא רציתי לצנן ח"ו את ההתלהבות שלהם ועניתי בפשטות:

"מאז הסתלקות אמו בחודש תשרי, הרבי מתוועד כל שבת ואומר ביאור ברש"י.

השתדלו גם אתם להתוועד וללמוד חומש עם רש"י, וכך תהיו קשורים לרבי".

לאחר

טשקנט, המשכתי כפי התוכנית לאודסה, לבוב וריגה.

מפעילות חשאית לפעילות גלויה

הפעילות של הרבי נשיא דורנו למען יהודי ברית

המועצות, ובכללם יהודי בוכרה, בשני העשורים הראשונים לנשיאותו היתה בעיקרה חשאית,

וככל הנראה התמקדה בפעילות רוחנית, דאגה לשלומם והפעלת אישי ציבור למען יציאתם את

מסך הברזל, כמסופר לעיל.

כאשר

החלו גלי העלייה מברית המועצות וגם אלפים מיהודי בוכרה יצאו את המדינה והגיעו אל

ארצות הרווחה - הפכה הפעילות של הרבי למענם להיות גלויה.

אם

ננסה להגדיר את פעולותיו של הרבי למען יהדות בוכרה מעת שהחלו גלי העלייה, ניתן

לקבוע כי הרבי לקח על עצמו אחריות כוללת לקליטתם הרוחנית והגשמית של יהדות בוכרה.

הרבי

הפעיל את עושי דברו בארץ הקודש, לשם עלו חלק הארי של יהדות בוכרה, לעשות את כל

הנדרש למען קליטתם הרוחנית המוצלחת של יהדות בוכרה, כאשר הדאגה המרכזית הייתה

שכולם ייקלטו בסביבה יהודית תומכת בה יוכלו להמשיך לשמור על אורח חיים יהודי כפי

שעשו מאות בשנים בבוכרה, וכן שבניהם ובנותיהם יקלטו במוסדות חינוך ראויים.

"להתמסר לעניין הבוכרים"

עסקני

חב"ד שעמדו בחזית הפעילות לקליטת יהדות ברית המועצות, ובכללה יהדות בוכרה,

העבירו לרבי דיווחים שוטפים על פעילותם והרבי מצידו הנחה את הפעילות בהוראות

ישירות.

לפנינו

דיווח אחד מרבים בו הרבי מזרז את עושי דברו בארץ הקודש, להתמסר לקליטה הרוחנית של עולי

בוכרה, בהמשך לקשר רב השנים של העדה עם חב"ד.

בכ"ה

חשון תשל"ג, כותב מנהל אגודת חסידי חב"ד בישראל, הרב אפרים וולף,

ליו"ר המזכירות של הרבי הרב חיים-מרדכי-אייזיק חדקוב, תמצית של שיחת טלפון בין

השניים בה נמסרו ההוראות הבאות מהרבי:

יש להתמסר לעניין הבוכרים . . לאחר התקשרות של 50 שנה עם

חב"ד ... צריך להיות יותר שימת לב לכל עניין זה.

וכך

בשורה ארוכה של הוראות והנחיות נוספות, כפי שיובא להלן.

ראשוניות וחלוציות

פועלם

הגדול של חסידי חב"ד בארץ-הקודש, בהשראת הרבי ועל-פי ההוראות הישירות שלו,

לקליטתה המיטבית, הרוחנית והגשמית, של יהדות בוכרה בארץ, הייתה פעילות ראשונית

וחלוצית.

בעקבות

ובהשראת הפעילות החב"דית הענפה, קמו ארגוני פעילות וסיוע נוספים למען יהדות

בוכרה על ידי חוגים שונים, שבהשראת הפעילות החב"דית פעלו אף הם בדרכם לקליטת

יהדות בוכרה. כך שלמעשה כלל הפעילות שנעשתה בארץ הקודש לקליטת יהדות בוכרה היתה ברוחו

ובהשראתו של הרבי נשיא דורנו.

אם

לפרט יותר, הפעילות של עושי דברו של הרבי בארץ הקודש לקליטת העולים מבוכרה, היתה

בעיקר בתחומים הבאים:

פעילות

למען קליטתם הגשמית של העולים בהסתדרות טובה; פעילות למען קליטתם הרוחנית של

העולים, עם דגש על חינוכם של ילדי העולים מבוכרה במסגרות תורניות מתאימות; פעילות

המוסד "חמ"ה" בעידודו של הרבי; פעילות להקמת ארגון כללי שייצג את

ענייניה של יהדות בוכרה; הקמת ישיבות לצעירים מעולי בוכרה; הפעילות הכבירה שנעשית

בחמש עשרה השנים האחרונות למען יהדות בוכרה במסגרת רשת החינוך "אור אבנר -

חב"ד", ו"קונגרס יהודי בוכרה".

ההתמסרות

של הרבי ליהודי בוכרה באה לידי ביטוי גם ביחס המיוחד ויוצא הדופן שהרבי העניק

לעולים ממדינה זו, כאשר באו לשהות במחיצתו בחצרות קדשנו, יחס של קירוב מיוחד.

בכל אלה נעסוק להלן בהרחבה.

[61] אגרת ח'תתסב. אגרות קודש שלו כרך

כג עמוד רלז.

[62] תורת מנחם התוועדויות חלק לב

עמוד 140.

[63] תורת מנחם התוועדויות חלק כד

עמוד 198.

[64] אגרת ח'תקיג. אגרות קודש כרך כב

עמוד שיז.

[65] שבת פרשת וישלח תשמ"ב, התוועדויות

תשמ"ב חלק א עמוד 494.