יציאת בוכרה
יציאת בוכרה
מאז
'יציאת רוסיה' המפורסמת בשנים תש"ו-תש"ז, נפסק כמעט כליל זרם היהודים
היוצאים את ברית המועצות. השינוי הממשי חל בסביבות השנים תשכ"ו-תשכ"ז.
עד אז יצאו את רוסיה משפחות בודדות בלבד מחסידי חב"ד, זעיר פה זעיר שם,
שהצליחו לצאת אם על ידי הברחת הגבול או על ידי היתר יציאה שהושג במאמצים כבירים.
כבר
בהתוועדות י"ט כסלו תשכ"ד, דיבר הרבי בהרחבה על כך שהיהודים עתידים לצאת
מרוסיה, ואף התבטא שגאולת היהודים מרוסיה תהיה הקדמה לגאולה האמיתית והשלימה.
ואכן,
הדבר התחיל בפועל בשנת תשכ"ד, שאז - כפי שהרבי התבטא על כך באותה שנה -
"הניצנים נראו בארץ" ויצאו מרוסיה ראשוני החסידים, הרה"ח ר' מנחם
מענדל פוטרפס, הרה"ח ר' אשר ששונקין ואחרים. בואם נתפס כמאורע יוצא מן הכלל,
ושימש הוכחה לעצם העובדה שהיציאה מרוסיה אפשרית.
יציאת
ר' מענדל פוטרפס מסמרקנד
בהתוועדות
יו"ד שבט תשכ"ב, דיבר הרבי באריכות אודות מסירות הנפש של החסיד הרב
מענדל פוטרפס (אף כי לא נקב בשמו), אשר התגורר באותם ימים בסמרקנד, ובין הדברים
אמר54:
"...ישנו
שם יהודי, עטור זקן שלם, מתלמידיו של הנשיא, שמכמה שנים נשאר לבד - אשתו ובני ביתו
נמצאים במדינות החופשיות, והוא נשאר שם לבד, ויהודי זה בחר לעצמו עבודה כזו ששוללת
את כל ארבע הכתות [שהיו בבני ישראל בעמדם על שפת ים סוף] . . יהודי זה - שפרנסתו
בלאו הכי אינה בדרך הרגיל - היה יכול לשבת כל היום וכל הלילה ולעסוק בלימוד התורה,
תפלה וקיום המצוות לעצמו, כמו הסדר של "צדיק אין אַ פּעלץ" . . ובפועל,
מה הם עניני עבודתו שבחר לעצמו? - לייסד מקוואות לנשים!
...ואף
על פי כן בחר לעצמו עבודה זו - היפך חוקי המדינה, ועניין שאינו נוגע אליו בפועל,
שהרי לא יתוסף אצלו בקיום התורה ומצוות, ובנוגע לעולם הבא - אינני יודע אם הוא
חושב אודות עולם-הבא; רצונו להיפגש עם אשתו וילדיו, ולחיות עמם למטה מעשרה טפחים
נשמה בגוף עד מאה ועשרים שנה".
בראשית
שנת תשכ"ד ערך ראש ממשלת בריטניה הארוואד ווילסון ביקור בברית המועצות. לפני
נסיעתו הוא העביר מסר לאגודת-ישראל בלונדון כי יש באפשרותו לבקש בקשות מסוימות
משלטונות רוסיה. אלה העבירו את המסר לקהילת חב"ד בלונדון והם שאלו
על כך את הרבי. הרבי הורה שעליו לבקש בקשה אחת בלבד: לאשר לר' מענדל פוטרפס לצאת
את ברית המועצות.
כך
אכן היה. בביקורו של ראש ממשלת בריטניה במוסקבה לחתום על עסקי סחר בין המדינות,
הוא התנה את החתימה על ההסכם ביציאתו של הרב פוטרפס. תחילה ניסו הרוסים להתחמק
מתנאי זה, אולם לבסוף הסכימו לכך.
בחודש
חשוון תשכ"ד זכה סוף סוף הרב פוטרפס לצאת את רוסיה, ולי"ט כסלו אותה שנה
הגיע לחצרות קדשנו.
הרב
יהודה לייב שפירא, מתלמידי התמימים ב-770 באותם ימים, מספר:
כשהרב
פוטרפס הגיע לבית חיינו לאחר צאתו מרוסיה, היה זה חידוש גדול ושמחה גדולה לכלל
החסידים. אולם, בעת ההתוועדות בשבת הראשונה לבואו, הרבי לא התייחס התייחסות כלשהי
למאורע זה, ויהי לפלא.
תלמידים
הישיבה ב'770' שיערו אותה שעה כי הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהיה ברור לכל שנציגים
חשאיים רוסים נמצאים בהתוועדות, והרבי לא רצה להעמיד את הרב פוטרפס בסכנה.
בהתוועדות
שבת פרשת יתרו, לקראת סיום ביקורו של הרב פוטרפס בחצרות קדשנו, עמד הרבי על דברי
רש"י על הכתוב "וישמע יתרו" - "מה שמועה שמע (יתרו)
ובא", ובסיום הדברים ביאר את המעלה בטלטול ממקום למקום לשמוע דברי תורה.
לאחר
מכן הוסיף הרבי55:
"בין אלו הנמצאים כאן ישנם שלושה סוגים. ישנם כאלו שהם עדיין בתוך י"ב
חודש מאז יציאתם מהמקום בו אחינו נמצאים בצרה ושביה, ועומדים כל העת במסירות נפש .
. ישנם כאלו שמעולם לא היו שם . . ואצלם כל העניין הוא "שמועה שמע" . .
וישנם כאלו שיצאו משם לפני כמה וכמה שנים והם נמצאים כעת במצב ממוצע בין מיצר
ודוחק של המקום ההוא לבין הרחבות של "ארץ אשור" . . ומכיוון ש"אל
יפטר כו' שמתוך כך זוכרהו", לכן מתקיימת כעת התוועדות".
[יצויין
כי חסידים שנכחו באותה התוועדות אמרו שאכן בין החסידים שנימנו עם האורחים באותה
שבת ניתן היה לציין שלושה חסידים שכל אחד מהם משתייך לאחד משלושת הסוגים: ר' מענדל
פוטרפס - שזה עתה יצא מרוסיה, ר' שניאור זלמן יפה - שבאותה שעה מעולם לא היה
ברוסיה, ור' רפאל נחמן הכהן - שיצא את רוסיה לפני כשלושים שנה].
"עתה
הוא עת רצון שם"
גם
בשנים הבאות דיבר הרבי רבות בעניינם של יהודי ברית המועצות, וליוצאים מ'שם' שהגיעו
להיכל קדשו הראה 'קירובים' וגילויי חיבה.
בי"ט
טבת תשכ"ו כתב הרבי אל אחת מנשות החסידים, ששאלה אודות עצה שנתנו להם בנוגע
לדרישת היתר יציאה עבור אחיה ומשפחתו שהיו עדיין מאחורי מסך הברזל56:
תעשה כפי
ההצעה, ובטח מה שכתבו לה משם למהר בזה, הוא מטעם הפשוט, כי על פי כמה סיבות - עתה
הוא עת רצון שם לקבל היתר יציאה.
ואכן,
בתחילת חורף תשכ"ו נראה היה שיש סיכויים לפתיחת השערים ותינתן הרשות ליהודים
שמאחורי מסך הברזל לצאת את רוסיה.
במשך
חדשי החורף של אותה שנה יצאו את ברית המועצות כמה עשרות משפחות. לקראת יו"ד
שבט שלח להם הרבי מברק מיוחד57:
עולים
החדשים ממדינתינו לפנים, נשיהם וילדיהם שליט"א
התוועדויות
פעילות וכן בשבת וכפרשתינו ביד רמה ובשירה ובשיר להשם, וכביאור ה"צמח
צדק" כמקבל וכמשפיע, ונשיאנו בעל ההילולא בראשינו ואתנו.
בברכת
הסתדרות טובה בגשמיות וברוחניות ולהתראות בקרוב עם כל קרובינו בשובע שמחות.
ובהתוועדות
יו"ד שבט, יום ההילולא של הרבי הריי"צ, אמר הרבי בין השאר58:
כשם
שבעל ההילולא היה חי ומקושר עם היהודים הנמצאים עדיין ב"מקום שמגלים
אותו", הנה ביום ההילולא הוא במצב של עליה, שנקראת עליה על-פי התורה, ומבואר
בחסידות שהיא עליה שלא בערך, שהיא אמיתית עניין העלייה, הרי זה פועל גם השתדלות
שלא בערך לבטל את הגלות ועד לאופן של פריצת גדר, לבטל את כל הגדרים והמחיצות,
ויציאה לחירות כפשוטו, חירות עם כל הפירושים וכל העניינים, ומתוך שמחה וטוב לבב,
והעיקר שיהיה למטה מעשרה טפחים ובעגלא דידן.
למחרת
יום ההילולא יו"ד שבט, מבשר הרבי באגרת למר שניאור זלמן שזר59:
תחת רושם
ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר . . מתקשרים כמובן עם כל הנוגע לבעל
ההילולא וענייניו, ומתוך כך עם אחינו בני ישראל שי' אשר עדיין מעבר משם.
ובהיותי
שקוע במחשבה זו, מול סוף ההתוועדות, ניגש אחד ומסר לי, שקבל מכתב מאחיו בעיר הבירה
שם, אשר השערים נפתחים לרווחה, ובלשון הכותב - וויפוסטיט ווסעח [=לשחרר את כולם].
ויהי
רצון שסוף-סוף יימלאו משאלות לבנו לטובה בכלל, כולל במיוחד משאת נפש כל ישראל,
שאחינו הנמצאים בצרה ובשביה יצאו בקרוב ממש מן המיצר אל המרחב, כפשוטו ובכל
המובנים.
בהתוועדות
מיוחדת שערך בי"ג ניסן (יום מלאת מאה שנה להסתלקות הרבי ה"צמח
צדק"), אמר הרבי60:
כרגיל
בכל התוועדות, כן גם בהתוועדויות עיקריות אלו, להזכיר בפרטיות את אחינו הנתונים
במיצר ובשביה, וגם את באי כחם שפרצו וסללו את הדרך ונמצאים כבר בחירות בגשמיות
בארצנו הקדושה, ובפרטיות בכפר חב"ד. שתהיה זאת התחלה טובה אשר "בניסן
נגאלו" כל אלו שעדיין נמצאים במיצר ושביה, שתהיה גאולה כפשוטה.
ה"מענה"
המופלא של הרבי
על
סיפור מופלא מהרבי לגבי היציאה מרוסיה של בני משפחת רבי שמחה גורודצקי, שליחו של
הרבי הריי"צ לבוכרה, מספר הרה"ח הרב בנציון שי' ווישצקי מכפר חב"ד:
מחותננו,
החסיד רבי שמחה גורודצקי ע"ה, יצא את מסך הברזל כשנה לפנינו, בשנת
תשכ"ה, כשמאחורי המסך נשארו בנו גיסי הרב מרדכי גורודצקי ומשפחתו ובתו הנשואה
לרב יונה לבנהרץ.
כאשר
חשב ר' שמחה לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של הגוף. לאחר כל התלאות והייסורים שחווה
זה לא מכבר, ולאחר שנתאלמן ל"ע מזוגתו הראשונה ע"ה, קיווה ר' שמחה למצוא
מעט נחמה ומרגוע, אלא שזמן קצר לאחר הגיעו ארצה החל להתרופף מצבו הבריאותי. הוא סבל
יסורים קשים ל"ע ואושפז בבית הרפואה "אסף הרופא". בצר לו פנה במכתב
לרבי וביקש ברכה להחלמה מהירה, אך תשובת הרבי לא הגיעה.
בינתיים,
כתוצאה מטיפול שגוי, הסתבך מצבו הבריאותי עוד יותר. ר' שמחה נאלץ לשהות בבית
הרפואה חודשים רבים והסבל היה קשה מנשוא. שוב פנה ר' שמחה במכתב לרבי, בראשית חודש
תמוז תשכ"ו. במכתבו ציין, בין היתר, כי כבר פנה בעבר לרבי, אך הוא לא נענה
וכנראה שאיננו ראוי לקבל את תשובת וברכת הרבי.
בצהרי
יום שישי אחד, בשלהי חודש תמוז תשכ"ו, נסענו אבי ע"ה ואני לבקר את
מחותננו ר' שמחה בבית הרפואה. כאשר נכנסנו לחדרו, הופתענו מהתרוממות הרוח בה היה
שרוי, בניגוד גמור למצבו. "די קינדער קומען!" [=הילדים מגיעים] הוא אמר
לאבי בהתרגשות.
ר'
שמחה החל לגולל בפני אבי את סיפור מכתביו לרבי. הוא סיפר על המכתב הראשון והאחרון,
והוסיף: "היום בבוקר זכיתי לקבל מכתב מהרבי, הנושא את התאריך ג' תמוז, ובסיומו
מוסיף הרבי בכתב יד קדשו ברכה "לרפואה קרובה ושלימה", ובשולי הגיליון
הוסיף עוד הרבי, שוב בכתב יד קדשו:
זה עתה
נתקבל מכתבו מיום ד' תמוז והפ"ן שלאחריו - לפלא גדול כתבו שאינו ראוי
(ח"ו) ולא נענה וכו' - והרי יוצאי חלציו ובני ביתם שיחיו קבלו היתר יציאה משם
וכו', והאפשרי מענה יותר טוב מזה?!...
"נו",
אומר ר' שמחה, "אם כן ברשותנו ידיעה הכי מהימנה שהילדים באים". לשמחתנו
לא היה גבול. לאחר כחודשיים ימים יצאו ר' יונה לבנהרץ ור' מרדכי גורודצקי ובני
ביתם את ברית המועצות והגיעו בשלום לארץ הקודש.
או
אז נתגלה דבר נוסף:
ר'
יונה ור' מרדכי נשאלו מתי קיבלו את אשרות היציאה, והתברר שהם קיבלו זאת כעשרה ימים
לאחר שר' שמחה קיבל את המכתב מהרבי...
התברר
אפוא שר' שמחה (באמצעות הרבי) ידע על אשרות היציאה שבדרך עוד לפני שהם עצמם ידעו
על כך... הם אמנם הגישו את הבקשות והמסמכים הדרושים, אך בד' תמוז, כך מתברר, לבד
מהפקידים הסובייטים במשרד ההגירה, לא ידע אף אחד בעולם הזה הגשמי על דבר אשרות
היציאה...
ומסיים
ר' יונה לבנהרץ:
לאחר
שנרגענו מן הגילוי המרעיש, פנינו לבדוק את אשרת היציאה שקיבלנו ממשרדי ההגירה
(כעשרה ימים לאחר ד' תמוז, כזכור). לתדהמתנו גילינו כי החותמת על אשרות היציאה
נשאה את התאריך הלועזי של עשרים ושניים ביוני 1966, התאריך העברי המקביל של ד'
בתמוז תשכ"ו, היום בו כתב הרבי בכתב ידו הקדושה את הבשורה לחותני ר' שמחה...
גלי
עלייה המוניים
עליית
יהודי ברית המועצות לארץ ישראל בהמוניהם הייתה בכמה גלים. הראשון החל לאחר מלחמת
ששת הימים. הניצחון הניסי במלחמה עורר יהודים רבים בברית המועצות לתת ביטוי לזהותם
היהודית ואלפים הגישו בקשות להיתרי יציאה ועליה לישראל.
במקביל
הופעל על רוסיה לחץ בינלאומי כבד בעיקר מצד ממשלת ארצות הברית, לחץ שקיבל ביטוי
בין השאר באמצעות התיקון לחוק "ג'קסון ווניק" אשר התנה את יחסי המסחר
והכלכלה בין ארה"ב ורוסיה, במתן הקלות ליהודים לעזוב את המדינה.
במהלך
המשא ומתן בין ממשלות ארה"ב ורוסיה, אף הציגו נציגי ארה"ב לסובייטים
רשימות יהודים שהגישו בקשות להיתרי יציאה וסורבו, והאמריקנים התנו את המשך
המו"מ במתן היתרי יציאה ליהודים אלו.
השערים נפתחים
על אותה תקופה בסמרקנד שלפני "יציאת
בוכרה", מוסיף ומספר ר' הלל שי' זלצמן:
באמצע שנות הכ"פים העניקו הסובייטים
מספר היתרי יציאה, כולל לכמה מהחסידים במוסקבה, טשקנט וגם סמרקנד. היה נראה כי
מתחילה אולי תקופה חדשה. אלא שאז פרצה מלחמת ששת הימים, היחסים הדיפלומטיים בין
ישראל לברית המועצות נותקו, והסובייטים הפסיקו להנפיק היתרי יציאה.
בינתיים, בעקבות המלחמה, הייתה התעוררות
גדולה בקרב היהודים בברית המועצות. אפילו יהודים כאלה שבמשך שנים רבות היו חברים
במפלגה הקומוניסטית ויהדותם הייתה בתרדמת עמוקה, התעוררו בציפייה וערגה לעלות לארץ
ישראל.
חלפו שנתיים, ושוב נפער סדק במסך הברזל.
משרדי 'אוביר' החלו שוב להנפיק אשרות יציאה ליחידים. במקביל, הסוכנות היהודית פתחה
במבצע לשליחת ויזות ליהודים ברוסיה. הם היו מאתרים בארץ ישראל משפחות עם שם משפחה
זהה למשפחות ברוסיה, ושולחים בשמם הזמנה לאיחוד משפחות.
החלה תנועה רחבה של יהודים שמקבלים ויזות
ומגישים בקשה לאשרת יציאה. פה ושם אף היו הפגנות של יהודים בברית המועצות, שקראו
לשלטונות להתיר את יציאתם לארץ ישראל. בשמחת תורה הייתה ממש הפגנה ענקית כאשר אלפי
צעירים יהודיים הגיעו אל בית הכנסת המרכזי של מוסקבה, ברחוב ארכיפובה, כדי להפגין את
יהדותם, ולדרוש מהשלטונות לאפשר להם לצאת מברית המועצות.
רחוב ארכיפובה הוא רחוב צר מאוד, שמעט רכבים
היו עוברים בו. אבל בעת ההפגנה בליל שמחת תורה, כיוונה המשטרה הרבה משאיות לעבר
הרחוב הצר הזה, כדי לפזר את המפגינים. כתגובה, יהודים רבים נשכבו על הכביש, ולא
אפשרו למשאיות לעבור ברחוב, השוטרים גררו את האנשים מהכביש, ובקיצור היה 'שמח'.
פעמים רבות עצרו השלטונות את המפגינים, אבל שלא כמו בשנות השלושים והחמישים, אז
היו המעצרים מסתיימים בעשרים וחמש שנות גלות בסיביר – המעצרים בשנות השישים ארכו
ימים ספורים בלבד, ואחר כך שוחררו תחת אזהרה. רק בודדים נעצרו לכמה חודשים או כמה
שנים כאשר הממשלה הצליחה להעליל עליהם האשמות שונות.
אנחנו האזנו ברדיו לתחנת "קול ציון
לגולה" ששודרה מארץ ישראל, ושמענו את הדיווחים על משפחות שקיבלו היתרי יציאה
ועלו לארץ ישראל. בתחילה היו אלה אחדים מהעיר הזו ועוד אחדים מעיר אחרת. אבל לאט
לאט החלו להגיע הדיווחים על עשרות שיצאו בשבוע, אחר כך על עשרות ביום, והיו מקרים
שנחת בארץ ישראל מטוס שלם עמוס עולים חדשים מברית המועצות. הידיעות האלו כמובן
הפיחו בכולנו רוח של תקוה ממשית שקרוב היום שגם אנחנו נקבל היתר יציאה.
בשנים תשכ"ח-תשכ"ט שוב החלו לקבל
היתרי יציאה בסמרקנד וטשקנט. למשל: אבי וגיסי ר' אליהו מישולבין, יצאו בשבט
תשכ"ט. בחודש שבט יצאה משפחת מישולבין, ור' שמשון כהנא ואימו יצאו אף הם לאחר
שהגישו בקשה בפעם הראשונה, מטשקנט יצאה משפחת לבקיבקר, משפחת ר' דוד גורביץ' ועוד.
התקשינו להבין את התנהלותם של פקידי אוביר.
היו אנשים פשוטים שלא חשודים מידי, אך במשך שנים ארוכות קיבלו תשובות שליליות.
לעומתם היו כאלה שמיד לאחר שהגישו את הבקשה הראשונה, קיבלו את היתרי היציאה. לכן,
אלו שלא קיבלו את היתרי היציאה, היו בטוחים שיש לק.ג.ב. משהו נגדם, ולכן לא מאשרים
להם.
הלכנו אפוא לאוביר, והעזנו לדרוש שגם לנו
יתנו היתרי יציאה: "מדוע במקומות אחרים מנפיקים עשרות אישורי יציאה, ואתם
מסרבים לנו?". לא העזנו לומר "למה נתתם לפלוני אלמוני, ולי אתם לא
נותנים", רק שאלנו באופן כללי. אבל הפקידים בסמרקנד טענו שלא ידוע להם על
שינוי מדיניות חוקי ההגירה.
בשנת תש"ל היה צריך להיערך במוסקבה
כינוס המפלגות הקומוניסטיות העולמי. אל הכינוס, שהיה מתקיים פעם בחמש שנים, היו
מגיעים ראשי הקומוניסטים מכל רחבי העולם. מארגני ההפגנות של היהודים במוסקבה,
החליטו לאתגר את השלטונות, ורבים מהם הגיעו למשרדי אוביר באופן מופגן, לדרוש
אישורי יציאה, מתוך תקווה שהממשלה תרצה להיפטר מהמפגינים ותאשר להם לצאת מרוסיה.
מתוועדים ומתכננים: איך נכנס לרבי?
בשבת מברכים בשנים ההן, התפללנו בביתו של ר'
מיכל גולדשמיד, ובהתוועדות שהתקיימה לאחר התפילה, שרר מצב רוח מרומם, ונושא השיחה
היה: איך תיראה הפגישה העתידית שלנו עם הרבי...
בסמרקנד של אותן שנים התרוצצה שמועה, שבאחת
ההתוועדויות הרבי אמר שהשהות שלנו בסמרקנד היא בגדר 'שליחות'. היו שהבינו מכך,
שהרבי רוצה שנישאר בסמרקנד...
לאחר ההתוועדות ניגש אלי אחד האברכים ואמר:
הילק'ה, אתה הרי יודע שאני לא מעורב כל כך בענייני עסקנות, וגם יש לי ארבעה ילדים.
אמנם אתה, הרי ראשך ורובך נתון בענייני הישיבה והעסקנות הציבורית, ויש לך רק בת
אחת – לכן, בוודאי שהרבי לא התכוון אלי... הוא לא המשיך את חלקו השני של המשפט,
אבל בהחלט נתן לי להבין שעל אברכים כמותי התכוון הרבי. נקל לתאר את הרגשתי כאשר
חשבתי שאולי הרבי רוצה שאשאר ברוסיה...
באותה התוועדות אמרנו 'לחיים' והתוועדנו
בחמימות מיוחדת. כל אחד ניסה לתאר את כניסתו העתידית ליחידות אצל הרבי. חלק אמרו
שלא יעזו בכלל להכנס לרבי. ר' דוד אוקונוב אמר: אני אכנס עם ילדיי כך, כפי שאני,
עם המגפיים שלי...
ר' שמשון כהנא, כמנהגו לאחר אמירת 'לחיים',
ישב ושמע בשתיקה את דברי כולם. בשלב מסויים פניתי אליו ואמרתי: שמשון, מה אתה
שותק? כיצד תיכנס אתה לרבי? ר' שמשון קם ממקומו, השעין את מצחו על זרועו כדרכו
ואמר בלהט: אני אתבייש להראות את הפנים שלי... אחר כך התיישב והמשיך לשתוק. זה עשה
רושם חזק על כל הנוכחים.
בשורה טובה בערב חג הפסח
בערב חג הפסח תשל"א הופיע פקיד ממשלתי
ברובע בגישמאל, בחצר בה התגוררו משפחות חב"דיות, כמו משפחת ר' רפאל
חודיידטוב, משפחת ר' יעקב בורושנסקי, משפחת ר' משה ניסילביץ', משפחת ר' בנימין
מלאכובסקי ועוד.
הפקיד פגש בחצר את גב' סוניה בורושנסקי ושאל:
היכן גר כאן משה פרידמן? יש לי בשורה בשבילו: הוא קיבל היתר יציאה מרוסיה!
גב' בורושנסקי פלטה בספונטניות: גם אנחנו
רוצים לנסוע! יהודים נוספים שהיו בחצר ושמעו את שאלת הפקיד, מיהרו להתקבץ סביבו,
וכולם הביעו את דרישתם שגם הם רוצים לנסוע לארץ ישראל.
היה זה מחזה מעניין, איך פקיד הק.ג.ב. עמד
באמצע החצר והתנצל בפני כולם, באומרו: בקרוב כולכם תיסעו. תאמינו לי, כולכם תקבלו
אישורי יציאה. אבל אי אפשר בבת אחת, צריך להיות סדר, אחד אחד.
דבר כזה לא היה לו תקדים. לא ידוע לנו מאף
מקרה דומה בברית המועצות, שפקיד מ'אוביר' יגיע לבית ויספר לכל מי שניקלע בדרכו שיש
לו בשורה טובה עבור אזרח מסויים שקיבל היתר יציאה. עבורנו, זה היה ממש כמו ביאת
אליהו הנביא מבשר הגאולה.
הבשורה התפשטה מהר בקרב כל החסידים בסמרקנד
ובטשקנט, ותקווה חדשה ממשית החלה לפעם בלבבות כולם. ואכן כעבור זמן קצר זומן ר'
משה למשרדי אוביר, וקיבל את אשרת היציאה. הם אספו מהר את המטלטלים שלהם ויצאו
לדרך.
ארבעה
סירובים
בזיכרונותיו
של הרב אבא דוד שי' גורביץ', מתוארת תקופה זו שלפני "יציאת בוכרה", כפי
שעברה על החסידים שהתגוררו באותם הימים בטשקנט. וכך מספר הרב גורביץ':
הר' אליעזר
ננס מסר לי באותם ימים לשלוח מכתב לרבי דרך ארץ ישראל, עם בקשת ברכתו הקדושה.
בקרוב כמעט כל משפחת לבנהרץ קיבלה היתר יציאה לארה"ק. רק עם שמואל אחי
ומשפחתו הייתה בעיה שיציאתם, אחרי קבלתם היתר יציאה, נמשכה תשע חודשים. ה'אוביר',
מחלקת המשטרה שנותנת היתרי יציאה לחו"ל, שלחו את כל המסמכים כרגיל למוסקבה
לאישור, ושם גנזו זאת ושכחו עליו. כשהגיעו המסמכים בחזרה לטשקנט, תאריך סוף הזמן שהיה
מותר לצאת מרוסיה – פג. לקח זמן עד שהמשטר התעורר ושלח זאת עוד הפעם למוסקבה.
לפני שיצא
אחי שמואל ומשפחתו, הצלחתי להגיש בפעם הרביעית את המסמכים ל'אוביר'. גם בטשקנט
מצאנו מי שדרכו בכסף גדול אפשר היה לקוות בעזהשי"ת לקבל היתר יציאה. כשניגשתי
בפעם ראשונה עם הניירות הדרושות, הפקידה הסתכלה עלי כעל איזה פושע... "אתה
הרי נולדת במוסקבה עיר הבירה שלנו. גדלת פה, ואיך אתה מעז לעזוב אותנו? ועוד
למדינה כזאת – ישראל אגרסיבית...".
הרגשתי אז
מאד מפוחד, שאם היו אומרים לקום, מסופק הנני אם יכולתי לעמוד על הרגליים, שדא בדא
נקשן. לא שנבהלתי מדיבוריה, אלא מצד הרגשה שכל כולי מרגיש שהננו חייבים להתפטר
מהגיהינום הזה, יהא מה! הייתי אצלם יותר מעשר פעמים. לא אגיד שהייתי אדיש, אבל
הרגשה כבראשונה כבר לא הייתה לי. הכנתי במשך שנתיים סכום כסף גדול שהיה נדרש לשוחד,
מצד שני היינו בטוחים שכל יום אנו מקבלים היתר יציאה המיוחל.
והעניין הוא:
הר' אשר ששונקין לפני כמה שנים בנה בסודי סודות בחדר של כ-10 מטר מרובע – מקווה
טהרה עם אמבטיה קטנה. מים במקווה לפי הצורך היו מחממים על ידי מכשיר לחימום חשמלי.
וכשהוא הצליח לצאת מרוסיה בשנת תשכ"ד – אחי שמואל עם משפחתו עבר לגור בביתו.
בשנת תשכ"ו אחי קיבל רשות לצאת ולא היה יכול למכור הבית כמו כולם בגלל
המקווה. אנו לא עברנו אליו, כי הרי מחכים כל יום לקבל היתר יציאה, למרות שכבר מזה כמה
חדשים איבדנו את הבית הישן, שהחרימו השלטונות, ולעבור לאזור צילנזר לא רצינו
כאמור. לכן הוא מכר רשמית את הבית לידידי הרה"ח ר' ראובן גלפרין. זאת אומרת
העביר את בעלות הדירה על שמו.
אחרי כמה
ימים ממש קיבלנו סירוב. זה היה ממש מכת הלם. הבנתי שהגיע הזמן לקנות עבורנו מקום
מגורים חדש. לאחי שמואל היה שכן הרה"ח ר' ישראל פרנקל, שרק עתה קיבל היתר
יציאה. הוכרחתי לשלם מחיר מלא הנדרש ותוך זמן קצר נכנסנו לדירה עצמאית.
"כלום
לא יזיק לו"
מקובל היה אז
להגיש בקשה ליציאה מרוסיה רק שנה אחרי שקיבלו סירוב. ניסיתי להתקבל לראיון אצל שר
הפנים שמקבל פעמיים בחודש, שדרכו אפשר להצליח באופן של יוצא מן הכלל להשתחרר לפני
הזמן. כשהצלחתי לדבר איתו שהגורביצ׳ים כולם גרים בארץ הקודש, ואני נשארתי עם
משפחתי יחידי, ואתם הרי מסכימים לאחד משפחות שנפרדו ואני איש פשוט, דתי. הוא
הבטיח: אנו נבדוק. אם יתאמת כל מה שסיפרת, במשך שבוע תקבל אישור. חייכתי: אמרתי שאני
מסכים גם תוך שבועיים.
ידעתי את
התהליך הארוך: ק.ג.ב. ומשטרה, עוד משרדים שהיו דנים עד שמסכימים להעניק היתר יציאה
לפלוני. כעבור חודש הזמינו אותי ל״אוביר״ והודיעו על סירוב. כעבור חודש ניסיתי שוב
להתקבל אצל שר הפנים, אבל במקומו קיבל את הקהל סגנו ראש מחלקת הדרכונים. הוא הקשיב
לדבריי והסכים שמגיע ליהודים שסבלו הרבה מהנאצים, להתאסף בארץ ישראל. אולם
הוא הוסיף במתק שפתיים, "תראה, בארון הזה מונחים מאות תיקים של יהודים שמבקשים
לצאת מברית המועצות, וגם אנו מסכימים. אבל איך אפשר לתת לכם לנסוע למדינה בה ישתמשו
בכם כ"בשר תותחים". אם תתחלף שם הממשלה ליותר צודקת תיכף כולכם
תסעו", והראה ביד רחבה לכיוון הארון עם המסמכים.
הערתי לו
ש"גם אני לא מסכים בכל עם הנהגת המשטר שם, אבל אבי או אחי אינם ראש הממשלה
ואפילו לא שר. חוץ מזה הנני מאד מסופק שאפשר להסדיר שלום עם הערבים... אינני רואה
פתרון". אז הוא התחיל להסביר "אנו צריכים אנשים לבנות קומוניזם. לכן אתה
חשוב לנו פה! אנו היום אפילו מוציאים לפני הזמן עבריינים מבתי סוהר, כי צריכים
ידיים עובדות". "תראה, לא אני ולא ילדי לא יעבדו בקומוניזם – עניתי ותכף
התחרטתי – אתם הרי מתכוונים שאני יעבוד עם כל הלב. והלב שלי שם, כי ההורים שלי כבר
שנים רבות לא ראו ילדיי... אתה בטח סבא, מתי ראית פעם אחרונה את הנכדים? שלשום
ראית! וההורים שלי לא מכירים בפנים את יוסף יצחק בני...". בעזר ה' הצלחתי קצת
"לכבות את האש" בפני אותו פקיד.
בימים ההם
נסעו לבית חיינו הר' יוסף וזוגתו סוניא וילנקין. ידוע היה שהרבי בפגישה ב'יחידות'
עם אלו שיצאו מרוסיה היה מבקש דרישת שלום מכל אחד מאנ"ש בפרטי פרטים, ואני
סיפרתי לר' יוסף על הפגישה עם ראשי המשטר והדו-שיח בינינו, שמאד הפחיד אותי. ובאמת
ב'יחידות' של ר' יוסף הרבי הקשיב לסיפורו עלי, הרבי חייך בסוף וביטל במחי יד קדשו
באמרו: "עם וועט גארנישט ניט שאטן; דאס וועט נאר שנעלער בריינגען יציאתו מן
המצר אל המרחב. דער עיקר ער זאל היטן דעם גיזונט" [=כלום לא יזיק לו, זה
אפילו ימהר את יציאתו מן המצר אל המרחב. העיקר שישמור את הבריאות].
שיפוץ
הציונים בליובאוויטש
בקיץ
תשכ"ח ידידי הר' מרדכי קוזלינר הציב בפני משימה: הרי מרגישים שבעזרת ה' בקרוב
אנו נצא מפה. צריכים אפוא לאתר ולהקים מחדש את הציון של אדמו"ר ה"צמח
צדק" ובנו אדמו"ר מהר"ש שמנוחתם כבוד בליובאוויטש.
הגענו
לליובאוויטש, יחד עם גויים מורי דרך מקומיים. היה מצער לראות עד כמה המקום מוזנח.
המצבות עמדו בין שיחים עבותים בבית עלמין ישן שאינו נמצא בשימוש זה עשרות שנים.
אני מביט ורואה את ציונו של אדמו"ר ה"צמח צדק" עשוי מצבה בצבע לבן
בהיר, אבן משופעת, שבורה עד כדי מחציתה מרסיס של פצצה שנפלה פה במלחמת העולם
השניה. מצבת הרבי המהר"ש הייתה שלמה. במרחק לא רב הבחנו בבור שהיה מכוסה בשיחים
גבוהים. פעם עמד שם בית כנסת, שנחרב על ידי הנאצים. "אם תרצה – אומר הגוי –
תוכל לגשת לבור, יש שם ספרי קודש רבים וכן ספרי תורה של היהודים".
בשלב זה
הצענו בנימוס למורי הדרך שלנו לחזור לביתם: "שעת צהרים וחם כעת", אמרתי
להם, "אנו נישאר כאן להתייחד עם קברי אבותינו". הם הלכו לדרכם ואנחנו
התחלנו להתפלל. קראנו את פרק ס"ז, הפרק של הרבי. לאחר מכן קראנו פ"נים
שהבאנו עמנו, ובהמשך התחלנו לנקות את האותיות החרותות על המצבות ורשמנו את נוסחי
המצבות. ניקינו את כל הצמחייה שמסביב למצבות כך שיעמדו בצורה גלויה.
לאחר העבודה
הממושכת התחלתי לערוך מדידות סביב הציונים. באמתחתנו היו כלי מדידה באורך מטר
וחצי, העצים הנטועים קרוב למצבות היוו גורם מפריע לגדר העתידית, אך למרות כל
המכשולים הצלחתי ליצור תרשים של גדר. עם סיום המדידות הלכנו לבית מקומי סמוך. האשה
אמרה כי אנו נראים 'משונים' לעומת היהודים שבאים כעת לבקר בליובאוויטש.
היא סיפרה
כי היא זוכרת היטב הלוויה של רבנית (לפי חשבון השנים הייתה זו הרבנית רבקה, זוגתו
של אדמו"ר המהר"ש), ואשר מלווים רבים היו בהלוויה. בעת צרה היא נוהגת
לבוא לבית העלמין הישן ולבקש ברכות של הצדיקים הקדושים הטמונים שם. היא גם ציוותה
את הגויים מהעיירה להיזהר מלגעת באבני המצבות.
ליובאוויטש
היא עיירה קטנה ואין בה מקום שמייצרים גדרות. נסענו אפוא לרודניא, אף היא עיירה קטנה
אבל גדולה יותר מליובאוויטש, שם ניגשנו למנהל מפעל אליו הפנה אותי ר' נחום
לבקובסקי. הלה אמר כי הוא יעשה את הגדר לפי דרישותיי, אבל יסיים אותה רק ביום
הראשון בשבוע הבא.
היה זה יום
חמישי, ולהישאר ברודניא עד סיום המלאכה לא בא בחשבון. בעיירה קטנה מעין זו אי אפשר
היה להישאר לא מזוהים במשך שבוע. נסענו אפוא למוסקבה, שם השארתי את בני ברוך אצל
ידידי החסיד הרב נפתלי קרביצקי, שלמד איתי במחתרת בימי המלחמה.
לאחר השבת
חזרתי לרודניא, ולתדהמתי גיליתי כי הפועלים טרם סיימו את המלאכה. עמדתי עליהם במשך
כמה שעות עד שסיימו את הרכבת הגדר כראוי. כעת עמדה בפני בעיית ההובלה. נפגשתי עם
האחראי על תחנת ההובלות, יהודי ששם משפחתו סקבלא – בניסיון לשכנעו להוביל את הגדר
לליובאוויטש. האחראי על ההובלות הסכים בתחילה לנסוע עמי לליובאוויטש, אולם כאשר
הבין שאני עסוק בהקמת אוהל על קברי האדמו"רים, סירב בעקשנות להתלוות אלי. הוא
פשוט פחד. למרות הפצרותיי הוא עמד בסירובו. הוא גם ידע על המעקבים והרדיפות של
המשטרה החשאית כנגד רבים וטובים.
בסוף נעתר
ר' שמואל הסנדלר לבקשתי לפחות לשכנע את אחיינו המנהל, שהסכים להעלים עיניים, שאחד הפועלים
יעמיס את הגדר שעשה וגם לקח אותי במכוניתו עד ליובאוויטש. הדרך צלחה לנו ובחסדי ה'
הגענו לליובאוויטש ללא מניעות.
התחלתי
לחפור את החפירות. הרגשתי זכות גדולה להשתתף בפועל בהקמת הגדר והעמדנו את הגדר
לכבוד ולתפארת. מיד לאחר העבודה נסעתי לרודניא כדי להספיק לתפוס את האוטובוס
לסמולנסק ומשם ברכבת למוסקבה. רציתי גם להתרחק מהמקום במהירות האפשרית כדי שלא
יעלו על עקבותיי.
כך, למרות
המכשולים והקשיים הרבים, עלה בידי בעזרת ה' להקים את הגדר על ציוני רבותינו
נשיאינו לכבוד ולתפארת.
קונים
אותיות בספר תורה של משיח
לקראת ראש
השנה תש"ל נודע לנו שהרבי הכריז שספר התורה לקבלת פני משיח צדקנו, שהרבי
הריי"צ התחיל לכתוב בזמן מלחמת העולם השניה, תסתיים כתיבתו לקראת יו"ד
שבט – ליובל העשרים להילולא של הרבי הריי"צ. כדי לזכות את כלל ישראל בכל
העולם הכריזו על אפשרות שכל אחד יכול לרכוש אות אחד לזכותו בספר התורה המיוחד הזה.
ידיעה זו עברה את גבולות רוסיה והגיעה לאזני אנ"ש.
באותה תקופה
כל אחד מאתנו שלח תמונות ממשפחתו עם פירוט שמו ושם אמו כיון שהרבי הביע את רצונו
לראות אותנו, בינתיים בתמונות. כעת מילאנו רשימות כדי לרכוש אות בספר התורה הזה.
אצלנו כמו בכל העולם היהודי הייתה התלהבות: תיכף מגיע זמן גאולתנו.
לקראת פורים
תש"ל קיבלתי מארץ הקודש מכתב מאחי שמואל גרשון ניסן שרק חזר מהרבי. במכתב הוא
הודיע שהוא התקבל ל'יחידות' אצל הרבי. אחי הזכיר את שמי לפני הרבי שאני מאד מודאג מכך
שלא זכינו עד עתה לצאת מן המצר, והנני תולה העניין כנראה בגלל עוונותיי.
הרבי ביטל
את החשש לגמרי ומסר את ברכתו הקדושה: תמסור שזה שהוא עסוק שם - גדול זכותו עד
מאוד, וזה רק ימהר בקרוב לצאת מן המצר אל המרחב. רק שישמור את הבריאות!
עד כאן
מתיאוריו של הרב אבא דוד שי' גורביץ. כשנה לאחר מכן, ביום ראשון לפרשת אמור, ז'
אייר תשל"א, הוא זכה לעלות עם בני ביתו לארץ הקודש.
בין
השנים תשכ"ט ותשל"ג הצליחו לצאת את רוסיה כמאה וחמישים אלף יהודים.
כשמכסת ההגירה של יהודי ברית המועצות גדלה באופן ניכר, עזבו רוב רובם של חסידי
חב"ד את תחומי ברית המועצות, ובהם גם חסידי חב"ד בסמרקנד ובטשקנט
שהתגוררו בערים אלו מאז ימי מלחמת העולם השניה.
[54] תורת מנחם התוועדויות כרך לג
עמוד 50.
[55] תורת מנחם התוועודיות כרך לט
עמוד 90.
[56] אגרת ט'עב, אגרות קודש כרך כד
עמוד מט.
[57] אגרת ט'פה, אגרות קודש כרך כד
עמוד סב.
[58] תורת מנחם התוועדויות כרך מו
עמוד 68.
[59] אגרת ט'פז, אגרות קודש כרך כד
עמוד סג.
[60] תורת מנחם התוועדויות כרך מו
עמוד 284.
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.