ייסוד ופעילות ארגון חמ"ה

ייסוד ופעילות ארגון חמ"ה

"נמסור את כוחותינו

באש ובמים!"

לאחר

כשלושים שנות שלטון קומוניסטי, מצבה של יהדות רוסיה היה קשה מאד. . בין יהודי

בוכרה היה המצב פחות גרוע מאשר ברוב חלקי ברית המועצות. תופעת נישואי תערובת לא

התקיימה שם כלל, אך עדיין היה המצב חמור.

במיוחד

היה חשש גדול לעתיד הדור הצעיר. כמעט כל הילדים למדו בבית הספר הנוכרי. רק במשפחות

שהמשיכו לאחוז בציפורניהן במסורת ולשמור מצוות, הקפידו ההורים ללמד את ילדיהם

אל"ף בי"ת, תפילה ומעט חומש והלכה; במשפחות המודרניות או הפשוטות יותר

לא קיבלו הילדים אפילו את מושגי היסוד האלה. הנוער התבגר ונמשך לעבודה ולהשכלה,

ואם אין גדיים – אין תיישים.

קבוצת

החסידים שבסמרקנד עמלה מיום היווסדה לדאוג לצורכי הדת של עצמה ושל היהודים הבוכרים

שחיו סביבתה, אך במאמצים בודדים לא היה די כדי לשפר את המצב.

כעשר

שנים לאחר המלחמה הם נוכחו לראות, שעליהם להתארגן באופן מרוכז יותר.

שבעה

חסידים צעירים, חדורים ביראת שמים ואכפתיות, התכנסו בצוותא וקיבלו על עצמם לעמול בכל

הכוחות שיידרשו מהם כדי להפיץ את התורה ולסייע בשמירת מצוותיה.

על

השולחן הניחו בני החבורה ספר תניא קטן, והכרזה בקעה מפיהם: "בעבור התכנים

והמסרים שהתניא מלמד אותנו, נמסור את כוחותינו באש ובמים!"

במילים

אלו יצאה לדרכה "חברת מזכי הרבים", ובקצור חמ"ה, בשנת תשט"ו

בסמרקנד. הרב משה ניסילביץ' היה לראש הארגון ולפעיל הראשי והבלתי נלאה. הרב

ניסילביץ', יליד קרמנצ'וג שבאוקראינה, הגיע לסמרקנד בשנות המלחמה. הוא השתקע

ב"נובי-גורוד" יחד עם רבים מחסידי חב"ד שמצאו מפלט זמני בסמרקנד. בשנים

שאחרי המלחמה ר' משה נשאר בתוך הקהילה החסידית הקטנה שנותרה בעיר.

הפעילים

הנוספים שעבדו יחד אתו היו הרב הלל זלצמן, הרב בנימין מלכובסקי, הרב דובער שיף

והרב מרדכי גולדשמיד.

שבת,

נישואין, מקוואות

פעילי

חמ"ה עזרו ליהודים לשמור שבת. כיצד עשו זאת? הם פתחו מפעלים קטנים ושיבצו שם

עובדים שומרי מצוות בלבד. במשך השבוע התאמצו פועלי המפעל לעבוד בקצב מהיר כדי לא

לפגר בייצור, וביום השבת שבתו כולם.

לשומרי

שבת שעבדו במפעלים אחרים, סייעו פעילי חמ"ה בכך ששיחדו את מנהל המפעל שלא

ילשין עליהם.

תלמידי

החכמים שבקרב הארגון קידשו זוגות יהודיים כדת וכדין. גם בעניין המקוואות פעלו אנשי

חמ"ה רבות. במאמצים גדולים ותוך כדי סכנה גדולה ועלויות עצומות, הצליחו לבנות

מקוואות טהרה כשרים בתוך בתים ובמקומות מסתור אחרים בערים רבות בגלילות בוכרה.

גם

לאפיית מצה שמורה כשרה ומהודרת דאגה חמ"ה.

ישיבות

המחתרת

מעבר

לכל אלו השקיעו חברי חמ"ה רבות בלימוד תורה לילדים ולנערים בוכרים. ר' משה

וחבריו השתדלו ללמד כל ילד יהודי שנראה היה מתאים ללימודים ואפשר היה לבטוח בו שלא

יגלה את הדבר לאיש, ואפילו לא להוריו. ר' משה ויבדל"ח הרב הלל זלצמן לימדו

איש איש בביתו, ואט אט התגבשו להן קבוצות גדולות של ילדים שבתחילה ידעו רק מעט

חומש, וכעת היו בקיאים בחומש ובהלכות, וחלקם כבר למדו גמרא. כך החלו ישיבות המחתרת

של חמ"ה לקרום עור וגידים.

ר'

משה אסף קבוצת בנות עשרה נערים כל אחת, השיג להן ספרים ופיזר אותם בבתים שונים

בסמרקנד, שם ישבו הנערים ולמדו ללא הפוגה. אף קבוצה לא ידעה על חברתה!

עד

כדי כך משך הלימוד את הנערים עד שהסכימו לזנוח את חלומותיהם, מי להשכלה ומי למסחר,

והתמסרו ללימוד התורה בכל מרץ נעוריהם.

עשירי

בוכרה מסייעים לפעילות

לאור

האמור לעיל מובן כי הארגון נזקק לסכומי כסף גדולים. ר' משה היה פונה ליהודים

בוכרים אמידים ובעלי יחס חם למצוות ומבקש: "ידידי היקר, אנא תן לנו את כל

המעשרות שלך, ובזכות זה תתעשר בכפלים". היו פעמים שבהן ביקש: "אנא תן

לנו חומש מרווחיך, ולא תפסיד". ולפעמים, כשההוצאות היו דחופות ונצרכות ביותר היה

ר' משה מבקש בזו הלשון: "ידידי היקר, למען לא יישכח שם ישראל , קח מעשר

לעצמך, ואת השאר תיתן לנו"...

ויהודים

הסכימו. חברי חמ"ה מציינים בהתפעלות את נדיבות לבם של יהודי בוכרה למען התורה

והמצוות. תרומות מעטות הגיעו אמנם ממשפחות חסידיות, אך אלו היו בדרך כלל עניות

מאוד, ומרבית התמיכה התבססה על נדיבות לבם של יהודים בוכרים.

חמ"ה

והדודה נחמה

בשנת

תשכ"א עזב את רוסיה הרב דובער חן. הנשארים ברוסיה ביקשו ממנו לספר לרבי אודות

המפעל שהקימו ושמו אשר קראו לו בלשון הקודש. בגלל סכנת היחשפות לא יכלה התשובה

להגיע מפורשות, ולכן במכתבו אליהם שואל אותם הרבי "מה שלום הדודה

נחמ"ה?"...

נקל

לשער איזו שמחה חדרה ללבותיהם של החסידים ברוסיה בקבלם עידוד כה נפלא מהרבי.

מאוחר

יותר, במכתב שהרבי שלח לכמה מאנ"ש שטרם הצטרפו לשורות הארגון, ביקש מהם

בסגנון דומה, כי "יעזרו לדודה נחמ"ה". תגובות אלה הפיחו רוח חיים

ב"מזכי הרבים" והם החליטו להרחיב את פעולותיהם ולבססם.

התרחבות

הפעילות בכל האזור

לאור ההוראות החשאיות שקיבלו ראשי

חמ"ה מהרבי להרחיב את הפעילות, עלה בדעתם להפעיל תלמודי תורה גם בעיירות

ובכפרים הסמוכים לסמרקנד. במקומות אלה התגוררו אלפי יהודים בוכרים שילדיהם למדו

בבתי ספר עממיים ולא היה להם אפילו ידע מינימלי ביהדות.

המשימה הוטלה על ר' רפאל חודיידטוב,

שהתמצא היטב בנעשה בקהילות הללו ושנטל חלק מרכזי בפעילות. הוא יצא אל העיירות

שסביב סמרקנד, שוחח עם היהודים המקומיים על ההזדמנות ללמד את ילדיהם תורה ומצוות

והלהיב אותם לרעיון. לאחר מכן שכר אנשים מתאימים מבני הקהילה הבוכרית, והם לימדו

את הילדים באותה מתכונת שהתנהלו הלימודים בתלמודי תורה בסמרקנד – בשעת בוקר מוקדמת

מאוד, לפני תחילת הלימודים בבתי הספר העממיים, או אחרי הצהריים, עם סיום הלימודים.

פעילות זו הצליחה בסייעתא דשמיא מעל

ומעבר למשוער, וכעבור זמן קצר נמנו מאות ילדים שהשתתפו בשיעורי התורה. בתוך שנים

מספר, עד צאתו של ר' רפאל מבוכרה, הגיע מספר הילדים שלמדו תורה, בסמרקנד ובעיירות

הסמוכות לה, ליותר מאלף וחמש מאות! ואל לנו לשכוח באיזה תנאים ותחת אילו איומים

התנהל כל זה.

ר'

רפאל מסייע בפעילות

ביקוריו התכופים של ר' רפאל בבתיהם של

נכבדי העדה הבוכרית עסקו גם בנושאים אלה. במידה ניכרת ר' רפאל היה שותף גם להשגת

המימון לתלמודי תורה. בראש ובראשונה הוא השיג תרומות מעשירי העדה, דוגמת ר' אברהם

בורוכוב. אבל גם מאנשים לא אמידים ביקש והשיג תרומות, כפי שמספר חתנו הרב מישאל

יצחקוב:

"יום אחד ניגש אלי חמי ואמר, 'יש

לנו רשת של תלמודי תורה, דרוש לנו כסף לאחזקתם'. שאלתיו כמה הוא רוצה שאתן, והוא

השיב לי בשאלה, 'כמה אתה יכול לתת?'. עניתי 'שלושים רובל לחודש'. זה היה מקובל

עליו. פעם אחרת שהה חמי בסבב של נסיעות ברחבי רוסיה. רציתי למסור את תרומתי

החודשית לגיסי הרב משיח, אך הוא סירב לקבלה ממני. גם ר' משה ניסילביץ' סירב. כנראה

כולם ידעו שהסכומים שהוא אחראי לגיוסם נמסרים על ידו ליעדם, באופן ישיר. כעבור

חודשיים שב חמי לסמרקנד, ומסרתי לו את הסכום בעד כל התקופה".

בשנים הבאות, הפעילות של חמ"ה

התפשטה גם לכפרים שמסביב לסמרקנד – מארגלאן, פאנשאמבה, קטאקורגאן, אנדיז'אן ועוד.

גם שם סייע ר' רפאל במציאת מלמדים, באיתור מקומות מתאימים ללימוד ואף בכל הנוגע

לאספקת ספרי הלימוד.

איש

השטח המרכזי

"באמצע שנות החמישים", סיפר

לימים הרב גרשון בער שיף ע"ה, "עורר אותנו הרב משה ניסילביץ' לפעול

במסגרת ארגון 'חמ"ה'. עסקנו בתחומים שונים של הגשת עזרה ליהודים, ברוחניות

וגם בגשמיות. דגש חזק שמנו על הכנסת ילדים, הן ממשפחות חב"דיות והן ממשפחות

בוכריות, למסגרת של 'תלמוד תורה'. מאחר שהחוק חייב את ההורים לשלוח את ילדיהם

ל'שקאלע', בית הספר העממי הקומוניסטי, ביקרו הילדים בבוקר ב'שקאלע' ובשעות אחר

הצהריים למדו לימודי קודש בתלמודי התורה שפעלו באופן מחתרתי, בבתים פרטיים.

זו הייתה סכנה גדולה מאוד, משום

שהפעילות כולה הייתה מנוגדת לחוק. היה עלינו לנקוט זהירות רבה מאוד לבל ניתפס. את

הילדים חילקנו לעשרות קבוצות קטנות של ארבעה עד חמישה תלמידים, והם למדו בבתים של

חסידי חב"ד או בבתים של משפחות בוכריות שהכרנו היטב ויכולנו לסמוך עליהן.

לקחנו עשרות אנשים, קצתם חסידי

חב"ד וקצתם מבני העדה הבוכרית, והם לימדו את הילדים. הרב ניסילביץ' ניהל את

רשת תלמודי התורה מבחינה ארגונית. הוא גם השיג חלק ניכר מכספי המשכורות ל'מלמדים'.

מאין השיג את הכסף לא ידעתי, וגם לא רציתי לדעת, בגלל האופי המחתרתי של הפעילות.

ר' רפאל חודיידטוב היה מעורב באופן עמוק

ומקיף מאוד בפעילות הזו. הוא נחשב לאחד מעדת חסידי חב"ד, ובהזדמנויות כמו חג

הגאולה י"ט כסלו היה יושב איתנו בהתוועדות כל הלילה. חסידי חב"ד בסמרקנד

ביצעו הרבה פעילויות תודות לעזרתו. ר' רפאל הכיר היטב את בני העדה הבוכרית, וידע

על מי מהם אפשר לסמוך שינצור את לשונו ולא יספר לשלטונות בשום אופן, ועל מי אי

אפשר לסמוך. כל הארגון של שכירת דירות לתלמודי תורה עבר דרכו. הרב ניסילביץ' השיג

מימון לתשלום למלמדים, אבל ר' רפאל היה איש השטח המרכזי.

עם השנים, כאשר היקף הלימודים בעיירות

התרחב, החלטנו לערוך מפעם לפעם ביקור חשאי בעיירות, כדי לוודא שהכול מתנהל כראוי.

המפקח היה כמובן ר' רפאל שארגן את כל השיעורים וידע היכן ומתי הם מתקיימים ומי הם

ה'מלמדים'. בכל פעם הצטרף אליו מישהו אחר מחברי חמ"ה. זה לא היה פשוט, מכיוון

שדבר קיומם של הלימודים נשמר בסודי סודות ולכן נוצר חשש כי כאשר ה'מלמד' והנערים

יראו אדם זר לצידו של ר' רפאל, הם יחששו מפניו. אבל לאחר שר' רפאל היה אומר להם כי

מדובר ב"אחד משלנו", הם היו מקבלים אותו בסבר פנים יפות.

פעילותו

של ר' יוסף לדיוב

אחד

הפעילים המרכזיים של חמ" ה באותם ימים, היה ר' יוסף לדיוב ע"ה, אשר

בצעירותו למד בעצמו בתלמודי התורה המחתרתיים שחמ"ה הפעילה.

הדבר

היה כעשר שנים לאחר ייסוד חמ"ה. באחד הימים נשמעו נקישות על דלת ביתו של הרב משה

ניסילביץ' שב"נובי-גורוד". ר' משה פתח את הדלת וראה נער בוכרי זר בשנות

העשרה לחייו עומד בפתח. בפיו של הנער הייתה בקשה: "רבי, שמעתי שאתה מלמד

תורה. אני רוצה שתלמד אותי גמרא". ר' משה הביט בו ממושכות כמנסה לתהות על

קנקנו, ולבסוף שאל: "מי אתה?" "שמי יוסף לדיוב", ענה הנער.

"אבי הוא יצחק חי לדיוב וסבי הוא אברהם חיים לדיוב מה'מחלא'".

ר'

משה התרשם לחיוב. שמו של הרב אברהם חיים לדיוב היה ידוע ומפורסם לכל.

"היכנס", הוא הזמין את הנער פנימה. יוסף נכנס כשחיוך ביישני על שפתיו.

ר' משה הוביל אותו לתוך חדר שחלונותיו מוגפים ווילונותיו מוסטים, והושיבו על אחד

מכיסאות העץ שעמדו סביב השלחן. מהארון הוציא גמרא גדולה והתיישב על כסא סמוך ליוסף,

פתח את הגמרא והתחיל להרצות את דבריו. יוסף הקשיב לו באוזניים כרויות ועיניו הפיקו

נהרה.

כעבור

שעה או שעתיים של לימוד יצא מביתו של ר' משה נער סמוק לחיים, משולהב ומאושר כפי

שלא היה מימיו. הוא רץ ל"מחלא", אסף כמה חברים צעירים ממנו ולימד אותם

בלהט את מה שלמד זה עתה.

יוסף

לדיוב נולד ב'מחלא' בשנת תש"ט כבנו בכורו של ר' יצחק חי לדיוב, וכנכדו הראשון

של ר' אברהם חיים לדיוב. הרב אברהם חיים לדיוב היה מצדיקי סמרקנד. הוא היה חסיד

נאמן ותלמיד חכם, ובעל מצוות ומעשים טובים לרוב. הוא היה בעל צדקה בהיקף עצום והכל

עשה בהסתר ובשתיקה, וזאת על אף שלא נודע כעשיר גדול. בביתו החזיק מקווה טהרה סודי.

כשיוסף

היה פעוט בן שנתיים נאסר הסב (כמסופר לעיל), וחזר כשהיה יוסף בן שבע שנים. עם שובו

של הסב הדגול נטל הוא על שכמו את מלאכת החינוך של נכדו והיה לרבו ומחנכו. יוסף

והוריו חיו בבית הסב יחד עם הדודים והדודות וינקו את גדולתם של הרב והרבנית לדיוב.

כשהיה

יוסף בן שש עשרה, הוא התאווה ללמוד גמרא. לפיכך יצא את שערי ה'מחלא' ופנה אל אחד

הרבנים האשכנזיים בבקשה שילמדנו גמרא. הרב, שלא הכיר את יוסף ומשפחתו, חשש ממלכודת

ודחה את יוסף על הסף. יוסף שלא התייאש פנה אל ר' משה ניסילביץ', וזה האחרון קיבלו,

כאמור, בזרועות פתוחות ולימד אותו גמרא כחפצו.

יוסף

היה כל כך מרוצה מהלימוד עם ר' משה עד שגיבש קבוצה קטנה של תלמידים ולימד אותם את

כל מה שקיבל מרבו. יוזמתו זו העידה על אופיו המיוחד: מרץ רב, יראת שמים ואהבת

הבריות. אדם כזה חיפש ר' משה.

באותם

ימים התקבל מסר מהרבי שהוא מבקש להתמסר יותר ויותר לחינוך הילדים, ובעקבותיו ניסו בחמ"ה

להרחיב את שורות תלמודי התורה והישיבות. ר' משה ראה ביוסף מועמד מתאים ופנה אליו

בהצעה: "יוסף יקירי, אני רוצה שתעבוד אצלי. אני מבקש שתסתובב בשכונות סמרקנד

ותלקט לי בחורים וילדים רבים ככל האפשר, שומרי סוד שמתאימים ללמוד תורה, ותשכנע אותם

לבוא וללמוד תורה לפי רמתם. בד בבד אני זקוק גם ליהודים בוכרים יודעי ספר ויראי

שמים שייאותו לעזוב את עבודתם ולהיות מורים אצלנו. אמור להם שאנו מציעים כתמורה

שכר גבוה מאוד".

יוסף

לדיוב היה בן שבע עשרה בלבד עת נענה בחיוב להצעתו של ר' משה והפך בזאת להיות איש

אמונו ויד ימינו, והזרוע המבצעת של הרבה פעילויות ומבצעים של חמ"ה באוזבקיסטן

ומחוצה לה.

כשראה

יוסף שנחל הצלחה אחת, הוא ניגש חדור תקווה למטרה דומה: ר' עמנואל קימיאגרוב, מזקני

העדה, אף הוא מהמלמדים הוותיקים ומאסירי ציון.

כשר'

עמנואל הוחזר מכלאו בשנת תשי"ד (כמסופר לעיל), הוא ברח מסמרקנד לבולונגור –

כפר קטן ליד סמרקנד. יוסף נסע אליו לבולונגור כדי לשוחח עמו ולשדלו לחזור להוראה.

למשמע הדפיקות על דלת ביתו ניגש ר' עמנואל לפתוח ושאל את יוסף לרצונו, אך כששמע מה

בפיו נבהל מאוד עד שסגר את הדלת.

יוסף

עמד בחוץ לרגע, תוהה ונבוך מה יעשה. לבסוף אזר אומץ ונקש בשנית על הדלת. ר' עמנואל

נכנע. הוא פתח את הדלת והכניס את יוסף פנימה באנחה כבדה. שעה ארוכה דיבר יוסף על

לבו כדי שייאות לעסוק שוב בהוראה ויתרום מידיעותיו הרבות למען ילדי ישראל.

יוסף

גם אמר לו שיש להם ברכה מה'סבא', והוא הבין לבד שהוא מתכוון לרבי.

ר'

עמנואל לא עמד מול דבריו של יוסף ונתן את הסכמתו תוך שהוא מתנה תנאי: שני תלמידים

בלבד, ויוסף מיהר להסכים לתנאי. אחר כך הוא פנה לכמה אנשים בכפר והציע

להם לשלוח את ילדיהם ללמוד תורה אצל ר' עמנואל קימיאגרוב. הילדים היו ר' משה חיים

ואחיו ר' אליהו יעקובוב, אשר ברוך ה' גדלו תלמידי חכמים. כך

הוקם התלמוד תורה הזעיר של בולונגור.

בחמ"ה

הכירו גם תלמוד תורה שכלל מורה וילד אחד...

מרפואת

שיניים ללימוד ילדים

בשנת

תשכ"ו התקבלה הוראה מהרבי נשיא דורנו להגביר בכל היכולת את לימודי התורה

לנערים. החסידים צייתו לבקשת הרבי והגדילו את מאמציהם להוסיף תלמידים ומורים רבים

ככל האפשר. אחד האנשים שנראה היה להם כמועמד הולם להיות מורה היה יעקב לביוב, דודו

של יוסף לדיוב, ירא שמים ויודע ספר, יהודי נאמן ובעל מידות טובות. עד מהרה הגיע

יוסף לדיוב אל הדוד יעקב ופרש בפניו את בקשתו: לעזוב את רפואת השיניים וללמד ילדים

תורה, הלכות וחומש.

מספר

ר' יעקב: "בשנת תשכ"ו בא אלי יוסף לדיוב ואמר לי: 'הרבי מבקש מכל מי

שביכולתו לעשות זאת, ללמד ילדים תורה. אם תעזוב את רפואת השיניים ותלך ללמד ילדים

תורה אתן לך משכורת גדולה פי ארבעה, בגלל הסיכון שתיקח על עצמך. לאיש אסור לדעת

זאת! אפילו הילדים אינם מספרים לאבותיהם ולאמותיהם מרוב הסכנה שבדבר'.

הסכמתי

לעשות זאת. כל יום הייתי מלמד ארבעים ילדים, ולעתים שישים. בכל שעה המתינו לי עשרה

ילדים בבית אחר. יחד עם זאת חייב הייתי למצוא דרך להתפטר מהעבודה באופן שלא יחשדו

בי. הגשתי את פיטורי למנהל הראשי, מוחמד שמו, אך הוא לא הסכים לפטר אותי ללא סיבה

שכן הייתי רופא טוב ומועיל.

באתי

אליו אפוא וסיפרתי לו שאני רוצה לנסוע לאוניברסיטה כדי ללמוד מקצוע חדש: רפואת ראש.

לשם מטרה נכבדה כל כך הוא הסכים להכין עבורי את מכתב הפיטורין ושחרר אותי לדרכי".

חמישים

נערים בבית

לימים, סיפר ר' יוסף לדיוב על פעילותו:

"בשנת תשכ"ה בערך התחלתי

לעבוד עם ר' רפאל בניהול ואחזקת תלמודי התורה בסמרקנד. קיבלתי מהרבי הוראה לעסוק

בזה, וברוך ה', הבאתי הרבה תלמידים לתלמודי תורה.

ר' משה ניסילביץ' היה מעביר לי סכומי

כסף, ואני פתחתי עוד ישיבה ועוד ישיבה. סבי ר' אברהם חיים לדיוב הזהיר אותי, 'עוד

מעט עלולים לקחת אותך לבית הסוהר, אתה מסכן את עצמך יותר מדי!' אבל אני התקדמתי

בעבודה במרץ ולא הבטתי ימינה ושמאלה. היו כמה מאות תלמידים שלמדו בתלמודי התורה שפתחתי.

הייתי אז בחור בן שבע עשרה ולא יכולתי

לנהל משא ומתן עם אנשים מבוגרים. ר' רפאל חודיידטוב היה עוזר לי רבות ומכוון אותי

איך להתקדם בעבודה. הייתי מתייעץ איתו מי מהעדה הבוכרית מתאים להיות 'מלמד'. גם ר'

עמנואל מולקנדוב היה עוזר לי.

אחד המורים הזכורים לי הוא ר' משיח

יוחננוף, שהתגורר לימים בקריית מלאכי. בביתו למדו כחמישים נערים. גם אצל ר' יעקב

לביוב בטשקנט למדו כחמישים ילדים.

ר' יעקב היה מתחיל ללמד תורה בשעה חמש

בבוקר, כי בשעה שמונה כבר מתחילים הלימודים בבית הספר העממי. לשם כך חיפשתי בתים

באזורים שקטים, כדי שעיניים זרות לא ירגישו שילדים נכנסים ויוצאים שם. השתדלתי

תמיד לפעול בחכמה. מצאתי מקומות ליד גינה ציבורית וכדומה, שם עוברים הרבה אנשים

ולא מרגישים מי נכנס ומי יוצא. הילדים היו נכנסים לביתו בקבוצות קטנות וגם יוצאים

בקבוצות קטנות. לרוב הבתים בסמרקנד היו שתי כניסות. הילדים היו נכנסים מהכניסה

האחורית, כדי שלא ייראו, ולמדו באחד החדרים הפנימיים של הבית".

נכדיו

של המלשין לומדים במחתרת

"באחת הפעמים בהן הייתי בטשקנט,

חיפש אותי ר' אבנר לביוב. כשבאתי אליו, ביקש ממני לקחת את בנו לוי לסמרקנד ולוודא

שמישהו טוב ילמד אותו תורה. כך עשיתי, לקחתי את ר' לוי לסמרקנד ושם הוא למד תורה

כמה שעות בכל יום.

כמה מזקני חכמי הקהילה פחדו להיות

'מלמדים', לאחר שבעבר כבר נאסרו ונשלחו לסיביר, ורק בנס שבו לבתיהם. אבל היו מהם

שהסכימו להצטרף אלינו לעבודה. אחד מהם היה מולא מנחם אלייב, שלאחר ששב מסיביר חזר

לעבוד כמה שנים כ'מלמד' בתלמוד תורה. הוא היה תלמיד חכם גדול ולימד ילדים גמרא

ו'תניא'.

גם מולא יוחאי יעקובוב שהיה בסיביר כמה

שנים, הסכים להיות 'מלמד' בסמרקנד. בהתחלה הוא פחד מזה מאוד. בסוף אמרתי לו שילמד

בתוך דירה פנימית המוסתרת בתוך דירה חיצונית. גם אשתו עודדה אותו שלא לפחד. היא

המריצה אותו לעסוק בכך, 'כדי שיהיה עתיד לדור הבא של יהדות בוכרה'. הוא שמע בקול

אשתו ולימד ילדים גמרא וחומש.

גם יוסף'צ'א השוחט היה מהמלמדים אצלנו.

כל הזמן שאלתי את ר' רפאל חודיידטוב מה

לעשות ואיך להתקדם. היה נער אחד, שאביו פנה אלי וביקש שאשלח את בנו לתלמוד תורה.

התחמקתי, כי השמועות טענו שסבו של הנער, אשר נמנה עם גבאי בית הכנסת, הינו מלשין

המספק מידע לק.ג.ב.

המחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה שעם

אנשים כאלה איננו מתעסקים. אבל האבא המשיך להתעקש וללחוץ עלי. 'אני רוצה שבני

יישאר יהודי שומר מצוות', אמר. במחשבה שנייה החלטתי להתייעץ עם ר' רפאל, אם כדאי

לקבל לתלמוד תורה נער שהסבא שלו מוזמן פעם בשבוע למשרדי הק.ג.ב.

ר' רפאל אמר לי שאקבל את הנער, אך זאת

בתנאי שאביו יבטיח כי לא יספר על כך לאיש וגם ידאג שהסבא לא יבוא לביתו (הסבא גר

בעיר הישנה והאבא התגורר בעיר החדשה). האבא הסכים לתנאים הללו. בסוף פתחתי בבית

שלהם עצמם תלמוד תורה, ולמדו בו ילדים קטנים בגילאי שמונה עד שתים עשרה. הנער הקים

משפחה, ובעקבות כך כל בניו וחתניו הינם שומרי מצוות.

בכפרים הנידחים הייתה לנו עבודה קשה

יותר. פעם אחת באתי לכפר צ'ילק ונכנסתי לבית של אחת המשפחות, ראיתי שהם אוכלים בשר

בלי שחיטה כשרה. כשהציעו לי לאכול מהאושפלוב, מאכל של בשר עם אורז וירקות, אמרתי

שאני בדיאטה ואכלתי רק תפוח. הם הבינו בעצמם שזה בגלל בעיית הכשרות. אחר כך ישבנו

כל היום ושוחחנו על חשיבות שמירת המצוות. בסוף הכנסתי את בנם ללמוד תורה בסמרקנד ולימים

היה יהודי שומר מצוות.

עבודתי זו נמשכה כחמש שנים, עד עלייתנו

בשנת תשל"א לארץ ישראל.

אלפי

תלמידים

המתח

הרב שאליו הכניס ר' משה ניסילביץ' את עצמו התנקם בגופו בחומרה: הוא חש כאבי לב

ונאלץ לקבל זריקות רבות כדי לחזק את לבו. אך מיחושים אלו לא היה בהם כדי לצנן את

להט לבו ואת מרצו הרב לדבר מצווה. תוך שהוא שואב תעצומות נפש, הצליח ר' משה יחד עם

חבריו לפעול גדולות ונצורות בין יהודי בוכרה.

במשך

כל שנות פעילות חמ"ה בברית המועצות הגיע סך כל תלמידיה לאלפיים תלמידים, שללא

פעילות זו מרביתם לא היו זוכים לשמוע דבר על התורה והמצוות.

בזכות

מסירות הנפש של חברי חברת מזכי הרבים, התוודעו אלה ליהדותם ולתורתם, ורבים מהם שבו

לחיק עמנו לנצח.

עידוד

מהרבי

כמו

עוד אלפים רבים מיהודי רוסיה, חיפשו פעילי חמ"ה כל הזמן דרכים כיצד יוכלו

לעזוב את המדינה. מדי פעם קרה, ומישהו מצא אפשרות לעזוב או קיבל אשרת יציאה חוקית.

אך הרבי נשיא דורנו, שהכיר בחשיבות הגדולה של עבודתם מאחורי המסך הנעול, לא נתן

להם את הרשות להפקיר הכול ולעזוב. הרבי תבע מהם להישאר במקום ולהמשיך בעבודתם

החשובה. הם, כחסידים מסורים, נשמעו להוראת הרבי, נשארו במקום, והמשיכו להיאבק.

באחת

הפעמים כשפנו לרבי במר ליבם וביקשו עזרה וברכה, השיב להם במילים חמות ומעודדות,

שנסכו בהם ובכל העומדים עמם בקשר כוח מיוחד למשך שנים.

וכך

כתב להם הרבי :

"צריך

לזכור תמיד שטבע הטוב להטיב, וכשחושבים טוב עושים יותר טוב. וכשזוכים לעשות ליהודי

טובה בגשמיות, ומי מדבר ברוחניות, מאושרים באושר שאין כמוהו. וכשתמיד בשמחה,

נעלמות כל הדאגות וסוף כל סוף יבוא הסוף. וכשיבוא הסוף רואים שאין מה לדאוג".

עולים

לארץ הקודש

גם תורם של אנשי "חברת מזכי

הרבים" לצאת את רוסיה הגיע, ובראשית שנות השבעים למניינם, החלה יציאה מסודרת

שלהם אל ארץ הקודש.

בשנת

תשל"א קיבל ר' משה ניסילביץ' אשרת יציאה ועלה לארץ ישראל. כשהוא יצא מסמרקנד

התלווה אליו איש הק.ג.ב. השכונתי ולחש באוזנו: "מישה, אל תחשוב ששכחנו ממך.

גם בחוץ לארץ נשיג אותך".

כשהפקידה

בגבול ביקשה מבנו של ר' משה לחתום את שמו בשפה הרוסית, לא ידע הילד לעשות זאת.

ילדיו של ר' משה מעולם לא למדו בבית הספר הרוסי.

אולם,

גם בצאתם מן המצר אל המרחב המשיכו פעילי חמ"ה ביתר עוז את פעילותם למען יהודי

בוכרה, כפי שיסופר בפרק הבא.