יחד עם יהודי בוכרה
יחד עם יהודי בוכרה
כל אותן שנים, מאז סיום
מלחמת העולם השניה, ועד לפתיחת שערי ברית המועצות, כעשרים וחמש שנה, חיו חסידי
חב"ד והקהילה הבוכרית המקומית בסמרקנד ובטשקנט, אלה לצד אלה כמשפחה אחת. יחד
התגברו על קשיי ותלאות הזמן, יחד דאגו לשחיטה, מילה, מקוואות ומסגרות ללימוד תורה,
ויחד תמכו אלה באלה בכל צורך גשמי ורוחני, בבחינת "איש את רעהו יעזורו ולאחיו
יאמר חזק".
קשרי ידידות עזה ושיתוף
פעולה הדוק שררו כל אותן שנים בין חסידי חב"ד ויהודי בוכרה. קשרים שנרקמו עשרות
שנים קודם לכן, עם בואם של שלוחי רבותינו נשיאינו לערי בוכרה, חושלו בימי האימים
של מלחמת העולם השניה, והלכו והתהדקו תחת המגף הסובייטי.
שתי הקהילות הסתייעו זו
בזו ורבים מבני הקהילה הבוכרית הפכו לחסידי חב"ד מן המניין, וזכו לגדל דורות
של צאצאים ההולכים בדרכי החסידות לאורם של רבותינו אדמו"רי חב"ד.
להלן צרור תיאורים
ופרקי זיכרונות על מסכת קשרים אלה.
ר'
אברהם בורוכוב
תומך
נלהב בפעילות החב"דית
אחד מנכבדי יהודי בוכרה
שהיה בקשר קרוב מאוד עם חסידי חב"ד בבוכרה באותם השנים, היה כנזכר לעיל,
הגביר ר' אברהם בורוכוב, מתלמידיו ומקורביו הגדולים של רבי שמחה גורודצקי.
הרב מיכאל מישולבין,
משפיע קהילת חב"ד בקרית מלאכי, מספר כי ר' אברהם העריך את תורת החסידות וראה את
עצמו כחסיד חב"ד לכל דבר.
"הוא היה בעל
מידות טובות ולמרות עשירותו המופלגת לא החזיק טובה לעצמו. היה מכבד את בני הקהילה
לברך על האתרוג המהודר שרכש בסכום גבוה, וזיכה את הרבים. ר' אברהם היה גר בעיר
החדשה, קרוב לק.ג.ב., וכאשר הייתה מסתמנת סכנה או כל דבר שהיה יכול לסייע באמצעות התערבותו,
לא היה חושש להשתמש בקשריו האישיים ובקשרי המסחר המסועפים ולפעול לטובת אחיו.
אני זוכר היטב עד היום
כיצד אחי זכה בגיל מבוגר לבן זכר. השמחה בהולדת הבן הייתה רבה, וכל בני הקהילה
השתתפו בשמחה הרבה ורקדו לכבודו. כשנודע הדבר לר' אברהם, על אף גילו המבוגר, הוא השתתף
ורקד בשמחה כמו נער צעיר. המראה הזה של אדם כה מכובד ועשיר מבני הקהילה, שמח כמו
נער בהולדת הבן של אחי נחרט בזכרוני לעד.
ביתו היה פתוח לרווחה
במשך כל שעות היום והלילה. תמיד היה ניתן לקיים בו מניין לתפילה ולהיעזר בו בכל
דבר שבקדושה ומצווה, שכן ר' אברהם היה ראש וראשון לכל דבר שבקדושה.
חלק נכבד מהפעילות
החב"דית באותה תקופה, במשך יותר משלושים שנה, התאפשרה הודות לתמיכתו של ר'
אברהם ע"ה".
שותף
לכל דבר מצוה
גם הרב מרדכי גורודצקי,
יו"ר וועד נחלת הר חב"ד בקרית מלאכי, בנו של רבי שמחה, מספר כי ר' אברהם
היה אישיות מיוחדת במינה ורבת מעלה.
"בשנת תשכ"ו הייתה
בטשקנט רעידת אדמה חזקה. . בתים רבים בטשקנט, ביניהם ביתנו - ניזוקו, אך בסיעתא
דשמיא לא היו אבידות בנפש. רעידת האדמה יצרה רעידות משנה, וכך יצא שכמעט חודש ימים
היו תנודות ורעידות אדמה קלות. כיוון שכך, שלחתי את אשתי ובנותיי לסמרקנד, כדי
להרחיקם ממקום הסכנה. לא היה לנו קרובי משפחה במקום, והן הגיעו לר' אברהם בורוכוב,
אשר סידר להם מקום מגורים, ואף אוכל במשך התקופה עד ששבו לטשקנט", מספר הרב
גורודצקי.
ואילו הרב בצלאל שיף מספר:
"היה זה כאשר ר' אברהם ומשפחתו התכוננו
לעלות לארץ ישראל. כל המסמכים כבר היו מוכנים וכל הקניות לקראת הנסיעה כבר נערכו.
באחד הימים שמה לב כלתו, כי הנעליים החדשות שרכשה לקראת העליה לארץ ישראל נעלמו.
היא
ערכה תחקור קצר בין בני המשפחה ור' אברהם סיפר לה כי באחד הימים הגיעה לביתו אישה בוכיה
וסיפרה כי היא מחתנת את בתה בימים הקרובים ועדיין אין לה מאומה לנדוניה. לאחר שנתן
לה סכום כסף להוצאות החתונה, חיפש ר' אברהם גם משהו "ממשי" להעניק לה. 'נתתי
לה מכל הבא ליד', סיפר לתומו, "ראיתי את הנעליים היפות בארון ונתתי לה אותן
כמתנה עבור החופה...". כך ר' אברהם שהיה יהודי עשיר ונשוא פנים, עזר לאחיו
ותרם מהונו ואונו והיה שותף לכל דבר מצוה.
הרב
משה ניסילביץ' ע"ה, מהפעילים החב"דיים הבולטים בסמרקנד בימים
ההם, מעיד שר' אברהם ה חזיק מוסדות תורה רבים ותרם כספים רבים לקיום
הישיבות שהתקיימו באותה תקופה במחתרת.
בנוסף לכך שביתו של ר' אברהם היה פתוח לנזקקים, הוא נהג להעביר
סכומי כסף נכבדים לנצרכים באמצעות אחרים, כדי לא לפרסם את מעשיו, שנודעו רק מאוחר
יותר.
מעלתו המיוחדת היתה, שהיה נותן צדקה עוד לפני שהיו מבקשים ממנו.
עד כדי כך היה ער לצערו של הזולת ולמצבם של אחיו היהודים.
נס
ההצלה בשמחת תורה
ר'
אברהם בורוכוב, שכאמור נימנה על עשירי ונכבדי העדה הבוכרית בסמרקנד, היה מידידיו הקרובים
של רב העדה הרב חזקיה קייקוב.
היה
זה ביום שמחת תורה באחת השנים. הרב חזקיה ישב בחצר ביתו של ר' אברהם, יחד עם עוד
מספר זקני העדה שהיו מסובים סביב שולחנות ערוכים.
ר'
אברהם עצמו נח באותם רגעים על מיטה שעמדה בחצר, כיון שראשו כאב עליו מה'לחיים' של
שמחת תורה. לצד המיטה ניצבה חומת אבן גדולה על מנת להצל על השוכב מפני השמש
הקופחת.
לפתע
קרא ר' חזקיה לאחת מבנותיו של ר' אברהם והורה לה להעיר את אביה מיד. "לכי לאביך,
אמרי לו שאני קורא לו".
הלכה
הבת בציווי הרב להעיר את אביה אך הוא ישן שנת ישרים, והבת שבה בידיים ריקות.
"לא
הצלחתי להעיר את אבא", היא אמרה לרבי חזקיה ששלח אותה בשנית להעיר את אביה ר'
אברהם, אך גם בפעם הזו היא שבה בידיים ריקות.
רבי
חזקיה התרומם ממקום מושבו, והלך בעצמו לעבר ר' אברהם. הוא אחז בידו של ר' אברהם
והקים אותו בחוזקה ממיטתו.
בטרם
הספיק ר' אברהם לעכל את הנעשה, משך אותו ר' חזקיה וקרא לו ללכת אחריו.
מספר
צעדים בודדים עשו השניים ולפתע חומת האבן הגדולה קרסה על המיטה, בה נח ר' אברהם רק
לפני שניות ספורות וכעת בזכות הרב חזקיה ניצל ממוות בטוח.
חוט
של חסד
ועוד דבר פלא שארע עמו:
במפעל הבדים שניהל ר' אברהם ביקרו יום
אחד אנשי הממשל הקומוניסטי שערכו בדיקת והשוואת משקלים.
הדבר היה מקובל באותם ימי ממשל
קומוניסטי שעל כל מפעל שייצר מוצר מסוים להוכיח התאמה בין משקל חומר הגלם למשקל
המוצר הסופי. במקרה ולא הייתה קיימת התאמה במשקל, היו אנשי הממשל מעמידים את מנהל
המפעל לדין.
בביקורת שערכו אנשי הממשל הם גילו כי
קיים אכן פער בין משקל חומר הגלם לבין משקל הבדים והשמיכות. מכאן ועד חקירה
משטרתית ומעצר, הדרך הייתה קצרה.
ר' אברהם לא התמהמה והלך מיד אל בית הרב
קייקוב לשאול בעצתו. הרב חזקיה הורה לר' אברהם: לך לקצה העיר שם יש זוג יתומים
העומדים לפני חתונה, אך אין להם כסף להוצאות החתונה, תן לבני הזוג את הדרוש להם ולאחר
מכן תשוב לאנשי הממשל, ותאמר להם לשקול בשנית את הסחורה.
וכך היה. ר' אברהם סיפק את צורכיהם של זוג
היתומים, ולאחר מכן, כאשר שקלו שנית את הסחורה, המשקל כבר היה בהתאמה מלאה, לפי
דרישות החוק.
התוועדות
באחוות אחים
התוועדויות החסידים שנערכו בסמרקנד
ביומי דפגרא ובשבתות, כינסו את כלל היהודים בעיר אל אווירה אחת ואל מקום אחד. דומה
היה שברגעים אלו, אין מעמדות בין פשוטים לתלמידי חכמים, בין עשירים לעניים, בין
יהודי בוכרה המקומיים לבין חסידים שלמדו ב"תומכי תמימים". התוועדויות
אלו רוממו את רוחם של היהודים בשעות הקשות, כאשר הם מחזקים אלו את אלו.
באחת ההתוועדויות, בהם השתתף המשפיע
הנודע רבי ניסן נמנוב ע"ה, נכח גם ר' אברהם בורוכוב ז"ל, איש החסד וגביר
הקהילה.
ההתוועדות נערכה ב"שבת מברכים",
ור' אברהם סיפר לרבי ניסן כי מחר, יום ראשון, הוא נקרא להתייצב בלשכת הגיוס והוא
חושש שיתחילו לשאול שאלות... ואולי הוא אף יקרא לשירות מילואים בצבא.
רבי ניסן האזין בקשב ולאחר מכן לקח את
כוסית ה'משקה' שניצבה על השולחן וקרא: "ר' אברהם, אנחנו מברכים אותך
בהתוועדות חסידית זו, אשר מקובל בין חסידים שיכולה לפעול גדולות ונצורות, שמחר
תגיע אל לשכת הגיוס ועוד לא תספיק להכנס בדלת, וישחררו אותך".
למחרת הגיע ר' אברהם אל לשכת הצבא. סמוך
למקום עמד עץ גדול שעשה צל. היה זה יום חם ור' אברהם נעמד תחת העץ כדי לנוח מהדרך.
לפתע יצא מפקד התחנה ופנה אל עבר ר' אברהם, "מי אתה?", הוא שאל.
"אברהם בורוכוב", הוא השיב. "לך הביתה, אתה יכול ללכת הביתה",
אמר המפקד ללא השתהות.
כך התקיימה לה ברכתו של ר' ניסן
בהתוועדות חסידית.
זכה
ר' אברהם בורוכוב לעלות לארץ הקודש, והוא נפטר בשם טוב בכ"ז ניסן תשמ"ג,
כאשר הוא מותיר אחריו צאצאים ההולכים בדרכי חסידות חב"ד.
בימי
ה'שבעה' לפטירתו, פנתה משפחתו אל מכרו הוותיק של אביהם הרב שמחה גורודצקי בבקשה
שינסח את המצבה. ר' שמחה הכתיב להם את המילים הבאות: "ירא שמים באמת ובעל
מעשים טובים, סייע לתלמודי תורה וישיבה במחתרת במסירות נפש, היה הראשון לכל דבר
שבקדושה".
ר'
אבנר לבייב
חינוך לחיי מסירות
נפש
אחד
מחשובי ונכבדי העדה הבוכרית, ומהפעילים המרכזיים למען אחזקת היהדות בקרב בני העדה
באותם הימים, היה החסיד ר' אבנר לבייב זצ"ל.
ר'
אבנר נולד בסמרקנד לאביו רבי זבולון ע"ה, שהיה מתלמידי הרב אליעזרוב (כמסופר
לעיל). מילדותו ספג בבית אביו חינוך של מסירות נפש לקיום תורה ומצוות.
האב,
ר' זבולון, היה מלמד תינוקות והנחיל את מסירות הנפש לר' אבנר בעצם עיסוקו מדי יום
ביומו. בגיל עשרים נשא ר' אבנר לאשה את מרת חנה בת ר' מני נקטלוב
ז"ל, אשר עמדה לימינו לאורך השנים במסירות עילאית, בבניית בית נאמן לדרכי
התורה והחסידות ברוסיה הקומוניסטית.
בשנת
תשי"ב פתחו הסובייטים בגל מאסרים והגליות לשומרי תורה ומצוות בסמרקנד, ומשפחת
לבייב שנחשדה מכבר בפעילות יהודית-מחתרתית, נמלטה מסמרקנד לטשקנט. בינתיים הלכו
הרדיפות ותכפו גם בטשקנט, ומשפחת לבייב החליטה לעסוק במסחר – במיוחד משום שידעה
שבדרך זו תוכל לשמור שבת כהלכתה. ר' אבנר עשה חיל בעסקיו, אך לא אפשר לעצמו
ולמשפחתו ליהנות מחיי מותרות. את רוב רווחיו פיזר מיד לצדקה, בעיקר לייסוד
"חדרים" בסתר ולהקמת מקוואות.
שילוב
זה של חיי תורה ומצוות עם מסחר שלמד מאביו ר' זבולון, ליווה את ר' אבנר כל ימיו. בינתיים
קשר ר' אבנר קשר אמיץ עם שליחו של הרבי הריי"צ רבי שמחה גורודצקי ע"ה.
מסירות-הנפש לקיום מצוות שנחל מאביו ע"ה, נותבה בהשפעת ר' שמחה לפעילות
שיטתית ונחושה בהפצת יהדות.
סיפורים
רבים נקשרו בר' אבנר ע"ה, במיוחד בפעילותו המסורה ברוסיה הקומוניסטית. לא אחת
הקריב את נפשו כדי להציל יהודי או לפדותו מציפורני הצוררים הסובייטים.
שמירת שבת ללא
פשרות
שמירת
שבת בברית המועצות הייתה משימה קשה מאוד לאורך כל שנות הקומוניזם. בארץ שבה יום
לימודים ויום עבודה הם ערכים עליונים יותר מהחיים עצמם, כל התחמקות מהם היא עברה
חמורה, בפרט אם היא נעשית מסיבות דתיות. יהודים בברית המועצות הצליחו לשמור בצנעה
כמעט כל מצווה שהתעקשו לקיים, אך שמירת שבת גררה בהכרח התחככות גלויה עם מוסדות
המדינה ודרשה פתרונות יצירתיים ותחכום רב.
ר'
אבנר לבייב ידע שאם ילדיו יישארו בבית בשבת, תהיה זו התנגדות שתגרור תוצאות
חריפות. הוא נאלץ להורות להם ללכת לבית הספר, אך צייד אותם בהוראות מתאימות. ללא
הרף הזכיר לילדיו: "ילדים, כשאתם יושבים בכיתה אל תכתבו. התחמקו ככל יכולתכם
מליטול עיפרון לידיים!"
מצוידים
בתזכורת זו הגיעו ילדיו לבית הספר. כל שבת התחלפו התירוצים. "מדוע אינך
כותבת?" חוקרת המורה. בתגובה נשמעת תשובה נבוכה ממעמקי הילקוט: "אינני
מוצאת את עפרוני, מי יודע לאן התגלגל".
פעם
אחרת הייתה זו המחברת שנשארה בבית. לפעמים הרימה הבת את ידה בבהילות וביקשה לצאת
מפני "כאב ראש" פתאומי שתקף אותה, או "כאב עז ביד", ושאר
חולאים רעים... ילדיו של ר' אבנר לבייב, ככל הילדים שומרי התורה והמצוות ברוסיה,
נזהרו מאוד שלא לחזור על תירוציהם בתדירות גבוהה מדי, והתאמצו לתור בכל פעם אחר
תירוץ הולם שלא יעורר חשד. ולמרות הכל, המורות חשדו גם חשדו...
היה
דבר אחד שאליו ערגו הילדים הללו: אישור מחלה מאת רופא. פתק כזה היה כמו מטריה
מסוככת, המעניקה פטור מחקירות. אך כיוון שהרופאים חששו מאוד לזייף פתקים כאלו,
שמרו ר' אבנר לבייב וילדיו את האופציה הזאת למקרי חירום – בדרך כלל ליום כיפור
ולחגים – ואז שיחדו את הרופא כדבעי.
סבלו של לוי הצעיר
למען השבת
בנו
של אבנר, לוי, היה ילד נמרץ ושובב. בינו ובין מורתו תמרה שררו יחסים חשדניים.
המורה
תמרה הבחינה בתופעת טבע בלתי מוסברת אצל תלמידה הצעיר. בכל ימות השבוע היה לוי,
"ליובא", כפי שנקרא בפי כל, מלא מרץ וחיוניות, ואילו בסוף השבוע היה
נתקף במיחושים שונים שהקשו על תפקודו התקין בכיתה. פתאום אינו יכול לכתוב, למחוק,
וכל כיוצא באלה. לעתים גם נטפלים לגופו חיידקים מסתוריים המרתקים אותו לביתו.
המורה תמרה, שידעה את האמת שמאחורי כל התירוצים, רגזה מאוד ורצתה לשים קץ לדבר.
היא החליטה לתפוס את תלמידה השובב "על חם".
הייתה
זו שעה שבתית נלבבת, כמיטב המסורת בבית משפחת לבייב. האמא גב' חנה הגישה חמין
וביצים, האבא ר' אבנר שורר זמירות בקול רם כשעונג שבת מאיר את פניו ומסביבו אורחים
שהצטרפו לסעודה. הילדים שנשארו בבית עיטרו את השולחן כשתילי זיתים. שמחה של שבת פשטה
בכל.
לפתע
נשמעה חריקה מעם השער, וקול נקישות קצובות הדהד על השביל. האחות רעיה העיפה מבט
מהיר בחלון המשקיף אל הכניסה וקראה: "לוי, המורה שלך באה!"
האוכל
כמעט נתקע בלועו של לוי מרוב בהלה. כנשוך נחש זינק מכיסאו ושעט אל אחד מחדרי
השינה. הוא זינק למיטה בעודו נעול בנעליו ומשך את השמיכה עד לאפו, רועד כולו.
בחפזונו
הרב לא שם לב שהשמיכה קצרה מידי – מכסה טפח ומגלה טפחיים...
רעיה
סגרה את דלת חדר האוכל וניגשה לפתוח את הדלת לאורחת הלא קרואה. "שלום
לכם", אמרה המורה בחיוך מעושה. "באתי לבקר את לוי החולה, היכן
הוא?" "בואי, היכנסי". הובילה אותה רעיה לתוך הבית. הגברת נכנסה
לחדרו של ה"חולה" וניסתה לדובב את לוי המוטל במיטה כאבן שאין לה הופכין.
לוי שיחק את תפקידו בכל לבו. הוא שכב מכווץ מתחת לשמיכתו ולא העז לצייץ. המורה
חדלה מלנסות, איחלה "רפואה שלמה" והלכה לה.
ביום
שני, כשהופיע לוי כתלמיד מן המניין, בריא ושלם, לא הבליגה המורה תמרה וזרקה
בארסיות לחלל הכיתה: היודעים אתם, תלמידים? בשבת באתי לבקר את לוי. מסכן. הוא כל
כך מיהר למיטה, עד ששכח לחלוץ את נעליו"... צחוק אדיר הרעיד את הכיתה. לוי
האדים. "אז בפעם הבאה, לוי", המשיכה המורה להשתלח בו, "כשאתה עולה
למיטה, אל תשכח לחלוץ את נעליך, בסדר?"
כשגדל
לוי מעט, רצה ר' אבנר לתגבר את לימודי הקודש שלו. ר' אבנר ביקש מהרב אבא דוד שי' גורביץ'
שיהיה מורהו של לוי בכל יום בשעות אחר הצהריים. הרב גורביץ' ניאות, ובכל יום בא
לביתם של משפחת לבייב כדי ללמד את לוי. כשגם הבן שמואל גדל מעט, ביקש ר' אבנר
להוסיף שעת לימוד אחת נוספת בעבורו, והכפיל לשם כך את משכורתו של הרב. הלימוד עם
הרב גורביץ' השפיע על בניו של ר' אבנר לכל חייהם.
החינוך בבית
משפחת לבייב
על המסירות
לחינוך בביתו של ר' אבנר לבייב, מספר הרב אבא דוד שי' גורביץ בזיכרונותיו:
"הרב
שמחה גורודצקי, עד יציאתו את בוכרה בשנת תשכ"ד, לימד את הבנות של ר' אבנר -
רחל (רעיה), קציעה, רבקה ובת שבע. אחרי ארבע בנות זכתה המשפחה בשנת תשט"ז
לבן, התמים לוי, ואני לימדתי אותו. אחר כך המשיך ללמוד איתי גם אחיו שמואל, ואחריו
התחלתי לפי בקשתם לבוא אליהם כל יום ללמוד ביחד עם בן אחותם, התמים מאיר חי הלוי
נתנוב.
הרב אבנר
היה אז מנהל מחלקה בחנות בגדים בעיר העתיקה. הוא היה בעל צדקה גדול ומוסר נפש
לעשות ברית מילה, בלי תשלום. בבית שלהם הרבנית חנה הצטיינה במסירות נפש בחינוך
הילדים. ראיתי איך שאכפת לה בנפש שבנה לוי ילמד בשקידה. כדאי להזכיר שמלמד הוא גם
מורה דרך, ומשפיע על כל בני משפחה בכל השייך לאידישקייט. לפעמים הרב אבנר היה שואל
אותי שאלות בענייני הלכה.
הבן לוי נולד
במשפחה אחרי ארבע בנות, ולא היה קיים מושג שאסור לו מה שהוא רוצה. בבית ב"ה
כלום לא היה חסר לו, ובתנאים כאלה נכנסתי ללמד את הבחור הפיקח. התחלנו מחומש עם
פירוש רש"י. הייתי מלמד אותו את צורת אותיות כתב רש"י. הייתי כותב דוגמת
הכתב במחברת, ועליו היה למלא בכתב יפה שתי שורות מכל אות ואות. הוא היה חכם להבין ולתפוס
את העניין.
בהמשך הצטרף
אליו בן אחותו מאיר חי. אחותו של הרב אבנר פעלה עליו לצרף אותו ללימודים באומרה,
"מה זה, בני האהוב יישאר עם הארץ?" הייתי דורש מהם לבצע קצת שיעורי בית,
כמו לשנן את פירוש המילות בשני פסוקים שלמדנו אתמול או לכתוב אותיות במחברת.
כשהייתי מספר
להם סיפורים על צדיקים וחסידים ודיני החגים ויומא דפגרא חסידי, היו מתאספות כל
האחיות לשמוע, ומזה היה לי תענוג גדול. לפעמים גם אמם גברת חנה הקשיבה. תמיד היא הציעה
לי איזה פרי, תה עם מזונות.
אנו זוכר שהלכנו
להשתתף בחגיגת הבר מצווה של התמים לוי שי', שהתקיימה במוצאי שבת. מביתנו היה עלינו
לנסוע אליהם עם 'טרלייבוס' . לפתע נעמד מולנו גוי אחד עם בקבוק וודקה ביד. הוא היה
שיכור כלוט. הוריתי לאשתי להתקדם עם ילדינו, אבל הוא ניגש אלי עם הבקבוק. בלית
ברירה חטפתי ממנו הבקבוק שהוא הלך לזרוק עלי, וברחתי. למחרת התברר שהשיכור עלה על
אחד מהגגות, נפל ונהרג.
לקחתי חלק גדול בהכנות של חתונת האחות רחל,
לקראת החופה שנערכה לפי מנהג חב"ד. בחתונה ניגנו ניגון ד' בבות, ואותי כיבדו באמירת
"שבע ברכות" תחת החופה. המסדר קידושין היה הרב החב"די הרה"ג
ר' שניאור זלמן פבזנר".
חבר
אני לכל אשר יראוך
בכל
רחבי טשקנט התירה הממשלה להפעיל באותם ימים מקווה טהרה אחד בודד. מקווה זה היה
ב"סטארי גורוד" – העיר הישנה של טשקנט, בצמוד לבית הכנסת של השכונה.
בשנות
השישים הורתה הממשלה לסגור אף את המקווה הזה. קהילת יהודי טשקנט, שהייתה הגדולה
ביותר באוזבקיסטן בעת ההיא, נקלעה למצוקה.
כשראו
חסידי חב"ד שאין מוצא, התארגנו בחשאי לייסד מקווה פיראטי. אחד החסידים, ר'
שמואל גורביץ', חפר בסיוע ידידיו מקווה כשר מתחת לאחד מחדרי ביתו, וקרשי הרצפה
הסתירו אותו מעין רואים. כיוון שמעשה זה היווה הפרה חמורה של צו השלטונות, ומחמת
הקושי הגדול שבתפעולו של מקווה ביתי כזה, החליטו כל הנוגעים בדבר לשמור את עובדת
קיומו בסוד. הידיעה הועברה למתי מעט מקורבים שאפשר היה לתת בהם אמון מוחלט,
והמקווה החל לפעול.
תחילה
לא שותף ר' אבנר לבייב בסוד הכמוס. אף על פי שר' אבנר נודע כירא שמים וכבנו של רב
מתלמידי הרב אליעזרוב והרב גורודצקי, עדיין לא נודע אל נכון טיבו ביניהם. הדבר
הקשה מאוד על ר' אבנר, שכן המקווה הקרוב ביותר שעל קיומו ידע היה בסמרקנד, והטיסה
לשם בכל פעם הייתה קשה ויקרה. הוא ניסה לגשש אצל החסידים באשר למקווה הסודי, אך
נענה בתשובות מתחמקות.
עד
שביום אחד, בהיותו בניחום אבלים בבית משפחת גורביץ', הבין שר' שמואל גורביץ' הוא
האחראי על המקווה. ר' אבנר ניגש אליו וביקש ממנו שיגלה לו היכן המקווה הסודי, אך
ר' שמואל התחמק מלענות. ר' אבנר לא הרפה וחזר וביקש. ר' שמואל, שפחד מאוד לגלות
שהמקווה בביתו, ניסה להשתמט, אולם ר' אבנר אחז בו בזרועו ולא נתן לו לעזוב, ואמר,
כשבעיניו מבט רציני ותקיף, שרצונו לדעת היכן המקוה! לבסוף השתכנע ר' שמואל שר'
אבנר איננו מלשין חלילה, כי אם יהודי אמיתי וירא שמים המעוניין במקווה. הוא ניאות
לגלות לו שהמקווה פועל בביתו.
ר'
אבנר ורעייתו פעלו רבות בנושא נשגב זה. ברשותה של משפחת גורביץ' הם צירפו למעגל
המשתמשים עוד כמה משפחות יקרות. ר' אבנר לבייב סיפר את הדבר לכל יהודי נאמן שסמך
עליו.
החל
מאותו יום שבו גילה הרב גורביץ' את סודו לר' אבנר לבייב, העמיקו הידידות והחיבה
ההדדיים בין ר' אבנר ובין חסידי חב"ד בטשקנט.
בימי
החורף הקפואים היה צורך דחוף לחמם את מי המקווה הקרים כקרח. לשם כך נדרשה הסקה
שמחירה היה גבוה מכפי יכולת המשפחה. ר' אבנר נטל את משימת החימום על כתפיו הרחבות
והודיע כי יישא בהוצאות. בכל חודש הגיע אליו שליח המשפחה ונטל ממנו את הסכום
הדרוש, והודות לכך היו מי המקווה חמים תמיד.
ר'
אבנר לבייב הפך להיות נדבן גדול למוסדות הדת שהקימו חסידי חב"ד ברחבי
אוזבקיסטן. הם בנו מקוואות בבוכרה ובערים נוספות, ור' אבנר תמך בפעולותיהם ככל
שהתבקש.
סיפר
ר' בצלאל שיף, מכרו מאותם ימים: "לא תמיד יכלו הפעילים לספר לשם מה נדרש להם
הכסף הפעם, שכן משימות רבות היו חשאיות והצנעה הייתה יפה להן. היו באים לר' אבנר
ואומרים לו: 'צריך כסף'. הוא לא שאל 'בעבור מה?' הוא ידע שתרומתו הולכת למקומות
הנכונים, ותמיד נתן".
עונג
רוחני בהתוועדויות החסידים
ר'
אבנר אהב מאוד את ההתוועדויות החסידיות. אהבתו הגדולה לדברי תורה ויראה ולחברים
טובים מצאה את סיפוקה ביושבו בצוותא חדא עם חבריו החסידים. קול השירה נישא, ומפיות
החסידים נשמעו סיפורי צדיקים שגרמו לכולם התעוררות ומוסר השכל. התוועדויות אלו
הסבו לר' אבנר עונג רוחני רב, והוא השתדל להשתתף בכל התוועדות שיכול היה להגיע
אליה. החסידים מצידם אהבו מאוד את ר' אבנר והוקירוהו על מאור פניו הנצחי, על
מידותיו הטובות ועל הקשר החם והכבוד שרחש לתורת החסידות.
סיפר
הרב בן ציון חן, אז תושב טשקנט: ר' אבנר היה אהוב על כולם בצורה מיוחדת. חן רב היה
נסוך על פניו. בהתוועדויות הוא היה נוטל חלק פעיל. פעם אחת עשינו מלווה מלכה
בביתו. הוא קיבל אותנו בחיוך ובאהבה – הרגשנו שאנחנו כמשפחה בעבורו. זוכרני שפעם
אחת דיברנו על הבעל שם טוב. ר' אבנר אמר בבדיחותא: 'יודעים אתם – גם הבעל שם טוב
היה מבוכרה'... הוא היה איש יקר, תוכו כברו".
על
להיטותו של ר' אבנר לאותן התוועדויות שהרוו את נשמתו, מספרים במשפחה בחיוך: כשהבת רעיה
ילדה את בנה הבכור, ערכו לילד "ברית יצחק" כנהוג, בלילה שלפני הברית. ר'
אבנר היה נרגש במיוחד לקראת העובדה שמחר הוא עתיד למול את נכדו הבכור. והנה, לאחר
אמירת התיקון, לאחר שהכל כבר נטלו ידיים והסבו לסעודה, נכנס פתאום מישהו וסיפר לר'
אבנר שהגיע לטשקנט אורח מהרבי, והלילה תהיה התוועדות באחד הבתים. מיד פרחו ממוחו
של ר' אבנר הסעודה החגיגית וכל הכרוך בה, והוא אץ למקום ההתוועדות...
קדושת
התניא
ר'
אבנר הושפע רבות משיחותיהם ומדמויותיהם של גדולי החסידים – ר' זלמן בוברער, ר'
לוי'ק פרסמן, ר' אשר ששונקין ור' שמחה גורודצקי, זכר כולם לברכה. ר' אבנר היה
לתלמידם הנאמן. בהדרכתם ובעצתם הוא קיבל על עצמו לאכול רק מצות עבודת יד, מצות
עגולות, כדרך החסידים.
בהתוועדויות
הרבות שבהן ישב ר' אבנר לבייב עם חסידי חב"ד ועם המשפיעים, שמע לא אחת על
החשיבות הרבה שמייחסים בחסידות לשינון פרקי תניא בעל פה. סגולה יש בידי חסידי
חב"ד שאמירת פרקי תניא בעת צרה מועילה ומביאה ישועות.
מחמת
חיבתו העזה של ר' אבנר לתורת החסידות ולחסידים בכלל, הוא קיבל את הדברים ועמל לשנן
כמה פרקים מספר התניא הקדוש.
עם
זאת נצמד ר' אבנר בעקשנות ובגאון למורשת אבותיו, מסורת יהודי בוכרה, ושמר עליה מכל
משמר שלא תיפגם, ותעבור לבניו בדיוק נמרץ כפי שהועברה אליו. רבותיו של ר' אבנר
בהלכה היו הרב חזקיה קייקוב ומולא בצלאל סאשאקוב.
מתנת
הגעגועים לרבי
ככל
החסידים התפתחה אף בלבו של ר' אבנר הכמיהה לראות את פני הרבי נשיא דורנו. בכל
השיחות היו מזכירים החסידים בגעגועים את הרבי היושב רחוק מהם, כשמסך ברזל אימתני
חוצץ ביניהם. סביב הכמיהה להתאחד עם הרבי מחדש נולדו שירים עמוקי רגש. ר' אבנר ספג
גישה זו ביושבו בין חבריו, חסידי חב"ד. הוא התבטא כמה פעמים בדבר רצונו העז
לחזות בפני הרבי והיה בטוח שיום זה בוא יבוא.
ר'
אבנר לבייב ואשתו נהגו לנסוע בכל שנה לעיר הנופש קיסלאוודסק. באחת הנסיעות ראה ר'
אבנר בחנות קטנה יצירת יודאיקה נאה – כיסוי לבתי תפילין מכסף טהור. ר' אבנר התפעל
מכיסויי הבתים האמנותיים והחליט מיד: "את זה אתן לרבי!" הוא רכש אותם
ושמר אותם בארונו. באותם ימים התקווה לצאת מרוסיה, בפרט לאנשים צעירים, הייתה
כחלום באספמיא. אף על פי כן היה ר' אבנר בטוח לגמרי שהוא יזכה לצאת.
כעבור
שנים זכה ר' אבנר להגשים את חלומו כשעמד בחדרו של הרבי לאחר הצלתו מציפורני
הסובייטים (כפי שיסופר להלן). ברגשי קודש וגיל, הוא העניק לרבי את כיסויי בתי
התפילין.
הנאמן
בבריתו
מקום
נכבד ביותר במפעל זיכוי הרבים של ר' אבנר לבייב תפסה מצוות ברית מילה. את מלאכת
המילה למד ר' אבנר מאת מולא בצלאל סאשאקוב, שהיה מנכבדי בית הכנסת, תלמיד חכם
ומוהל. היה זה זמן קצר לפני לידתו של בנו משה. ר' אבנר שביקש להשתלם באומנות קודש
זו בתקווה שיזכה לעשות בה שימוש אם אכן יוולד לו בן, פנה אל החכם הבוכרי וביקשו
ללמדו אותה. מולא בצלאל נענה בשמחה ובהדרכתו היה ר' אבנר למוהל מומחה.
שמונה
ימים לאחר הולדת בנו ערך ר' אבנר בהתרוממות הרוח את הברית הראשונה בחייו לבנו הקטן
משה. משה, צעיר הבנים במשפחה, היה היחיד שנימול בידי אביו.
ר'
אבנר החל למול בסביבתו הקרובה ושמו כמוהל התפרסם בקהילה. קריאות רבות הגיעו אליו
מכל חלקי העיר הגדולה, בה התגוררו באותה עת כחמישים אלף מיהודי בוכרה. למרות שרמת
שמירת המצוות הייתה שונה מבית לרעהו, הייתה האחיזה האיתנה במצוות המילה משותפת
לכולם. ר' אבנר נעתר לכל אחת מהפניות שהגיעו אליו, שכן ראה בכך מילוי חובה בסיסית.
המספרים
המדויקים אינם ידועים, אך נראה שבשנתיים שחלפו מאז למד את אומנות המילה ועד
לעזיבתו את אוזבקיסטן ועלייתו לארץ הקודש, הספיק ר' אבנר למול כמה מאות ילדים. ואת
כל זה עשה ללא תמורה.
מעולם
לא לקח ר' אבנר כל תשלום על טרחתו. יתרה מזאת; כשהיה רואה כי הורי התינוק הינם דלי
אמצעים, היה מרעיף עליהם כסף מכיסיו הפתוחים ברוחב לב, ונפרד מהם באהבה ובידידות
רבה. אך טבעי היה ששמו נישא בהערצה ובחיבה בפי כל יהודי טשקנט.
ר'
אבנר זכה לעסוק במילה לא רק בגבולות טשקנט או סמרקנד, אלא אף מחוצה להן. על פני
כפרים ועיירות נידחים באוזבקיסטן היו פזורים תושבים יהודים רבים, ושם לא היו חכמים
שימולו את בניהם או ישחטו למענם בשר כשר. המצוקה הרוחנית בעיירות נידחות אלו הייתה
גדולה, אך קשה שבעתיים היה קיום מצוות ברית מילה, שכן הבאת מוהל במיוחד לכל תינוק
שנולד באזורים אלו עלתה הון רב ולמעשה הייתה בלתי אפשרית.
ר'
אבנר נטל את המשימה על כתפיו. אחת לכמה שבועות הוא טס לכפרים ולעיירות אלו, ובבואו
כבר המתינו לו כמה הורים ותינוקותיהם הרכים. ר' אבנר מל את התינוקות בזריזות כשהוא
מעניק לכל אחד את תשומת הלב הראויה. בצד עמדו ההורים המאושרים ומחו דמעות גיל
מעיניהם, ודמעותיהם התמזגו בקול יבבות התינוקות הנימולים, שחלקם כבר היו בני
שבועיים-שלושה.
כך
דאג ר' אבנר לאותם תינוקות רכים הפזורים ברחבי אוזבקיסטן, והתאמץ להגיע אליהם
ולצרפם לכלל האומה. את עלות כל הטיסות והנסיעות שילם מכספו הפרטי.
גלים
גבוהים
באחד
הימים בשנת תשל"א נודע לר' אבנר כי כיוון שהחוקרים מתקשים להפיל אותו, הם
מביאים במיוחד בשבילו חוקר בכיר ממוסקבה שהיה ידוע במומחיותו לתפוס כל נחקר עד
להפלתו. הוא היה ערום כנחש ומסוכן מאין כמותו. כל זאת נודע לר' אבנר מבעוד מועד,
והוא הבין כי רק נס יוכל לחלצו מאיש זה.
ר'
אבנר נאבק בגלים שהלכו והתגבהו מיום ליום. הק.ג.ב. תבע ממנו חתימה שלא יעזוב את
העיר ללא רשותם עד לגמר ההליכים. לבקשתו, החלו חסידי חב"ד בעיר להתפלל בעדו,
ולומר תהילים במשמרות.
על
המאורעות שעברו באותם ימים על ר' אבנר, סיפר לימים ידיד המשפחה הרב אבא דוד שי'
גורביץ':
"יום
אחד בחנות של ידידנו הרה"ח ר' אבנר לויוב אירע אסון. אנשי הבולשת נכנסו
לחנות, כמו שהיה קורה דבר לא נדיר, והמנהל האוזבקי נבהל משום מה והגיב באופן חריג:
הוא הוציא מהמגירה אקדח. זה היה מספיק כדי שיעצרו אותו. סגרו את החנות ובכל
המחלקות עשו חיפוש. במחלקה של ר' אבנר כמעט הכל היה בסדר. רק קצת כסף מיותר ובגד
יקר אחד "שחור".
ה' עזר
שהפועל המסור אצלו, ר' שלמה אריה ניאזוב, הכניס את הכספים בכיסים ותחת המעיל הלביש
את הבגד, ובמסירות נפש הצליח לצאת. כנראה הם החליטו שהוא קונה שהתמהמה. כולנו
ראינו בזה נס גדול. רוב המחלקות של החנות נסגרו ומנהליהם נעצרו לחקירות, חוץ מר'
אבנר".
יום
אחד שוחח ר' אבנר עם הרב גורביץ', ושטח באוזניו את לבטיו: "מישהו מציע לי
להסתתר באיזו עיר נידחת עד עבור זעם, ואני אינני יודע אם לעשות זאת".
"בשום פנים ואופן אל תשמע בקולו!" קרא ר' דוד בטון נחרץ. "לפני חמש
שנים היה מקרה דומה. מישהו ברח וכל חבריו זרקו עליו את על העברות שלהם מרוב הלחץ
שבו היו נתונים.
ר'
אבנר, הרי אתה רצית להגיש בקשת יציאה. תגיש, ואולי היא תאושר. עצתי היא שתחכה ותצא
באופן חוקי".
מערבים
את הרבי
מיד
בתחילת הפרשיה הסבוכה חיפש ר' אבנר דרך להודיע על המתרחש לרבי נשיא דורנו בארצות
הברית כדי שיברכו בישועה. ואכן בחורף של אותה שנה נקרתה לפניו הזדמנות חד פעמית.
באותו חורף נפוצה בשורה מרעישה בקרב חסידי חב"ד ברוסיה. החסיד הידוע ר' גרשון
בער יעקבסאן, עורכו של העיתון "אלגעמיינער זשורנאל", הגיע מארצות הברית.
לפי
החוק הסובייטי, היחידים שהותר להם לבקר תייר מחו"ל היו קרובי משפחה, ואכן
קרובי משפחתו של ר' גרשון החלו בנהירה מכל מושבותיהם אל מלון מוסקבה שבו התארח,
כמהים לדרישת שלום מהעולם החיצון. לפי החוק, כל הפגישות היו חייבות להיערך בשטח
המלון או ברחוב העיר כדי לאפשר לרוסים לעקוב אחריהן. לר' גרשון עצמו היה אסור
להיכנס לביתו של אזרח רוסי.
בטשקנט
גר יהודי חסידי בשם ר' בן ציון חן (החי היום בלוד). רעייתו לבית שיף (אחותם של ר'
אריה לייב ור' בצלאל שיף) הייתה דודניתו של ר' גרשון. ככל קרוביה מרחבי רוסיה, קמה
אף היא ונסעה למוסקבה כדי להיפגש עמו.
כששבה
מביקורה הייתה מלאת רשמים, ושכנעה אף את בעלה ר' בן ציון לצאת למסע מרענן ולהתבשם
מהניחוח שהביא ר' גרשון מהחצר שבניו יורק.
הולך
ר' בן ציון ברחובות טשקנט, חוכך בדעתו האם יעזוב את עבודתו וייסע, והנה ר' אבנר
פוסע לקראתו. ר' בן ציון, ככל עדת החסידים, רחש הערכה וחיבה גדולים לר' אבנר. כשר'
אבנר ראה אותו הוא ניגש אליו ואמר לו: "אמור לי בבקשה, שמעתי שהגיע מישהו
מהרבי. האם אתה חושב לנסוע אליו?" ר' בן ציון השיב: "חושבני שלא".
אמר ר' אבנר: "אם בכל זאת תחליט לנסוע, יש לי בקשה דחופה: הגשתי בקשה לצאת
לארץ הקודש, ועכשיו יש בעיות בעבודה ואני חושש שבמקום להגיע לארץ, אגיע לסיביר.
לכן אבקש שאם בכל זאת תיסע, תזכיר את שמי ותבקש שיעבירו את ענייני לרבי
לברכה". ר' בן ציון לא היה זקוק לתמריץ נוסף, וראה בכך אות משמים כי עליו
לנסוע.
מוסקבה
קיבלה את פניו גשומה וסוערת. מונית הובילה אותו בין מטחי הגשם אל ביתו של ר' אריה
לייב שיף, גיסו, שניהל את יומן הפגישות של ר' גרשון. ר' אריה לייב קבע לו פגישה,
ומסר לו סימן זיהוי: "תראה בלובי גבר גבוה עם זקן ותדע שזה הוא", שכן
בימים ההם היו מעט מאוד בעלי זקן במוסקבה.
ר'
בן ציון נכנס ללובי הגדול והשקט ומיד נפל עליו מבטו של האורח המזוקן, ובלי מילים
זיהו זה את זה. הם התיישבו ליד שולחן נמוך והחרישו. מתחת השולחן, כך ידעו כולם,
מושתל מיקרופון זעיר שמעביר את כל הנאמר היישר לתוך אוזנייתו של סוכן ק.ג.ב. היושב
בקרבת מקום.
לאחר
כמה מילות נימוסים אמר ר' בן ציון: "אתה תייר בארצנו. הבה נצא מעט החוצה
ואראה לך את בירתנו היפה". השניים החלו בצעדה איטית בין בנייני הקרמלין כשהם
משוחחים על דא ועל הא, בידעם שגם כעת הם נתונים במעקב. ר' בן ציון ור' גרשון
הקפידו לשמור על מרחק גוף ביניהם כדי שלא ייראה כאילו אחד מהם מעביר חפץ כלשהו
לחברו. רק כעבור שעתיים, כשהשמש שקעה והכיכר האדומה השתרעה מול עיניהם ריקה מאדם,
העז ר' בן ציון לגשת לשליחותו.
"אני
שליח מצוה", אמר. "יש בטשקנט יהודי יקר, בוכרי שהוא ממש אחד מאנ"ש.
שמו אבנר בן יעל והוא נתון בבעיה חמורה. ברצונו לצאת מרוסיה במהירות האפשרית, אך
הוא אינו מקבל היתר יציאה. יש להעביר את שמו לרבי כדי שיברך אותו שיזכה לצאת
במהירות". ר' בן ציון המשיך ופירט את הבעיה, ולסיום אמר: "זכור נא את
שמו בעל פה, חס ושלום אל תרשום אותו על פתק כדי שלא יתפסו זאת אם יערכו ביקורת על
גופך, ומיד כשתגיע לרבי אמור לו את הנ"ל, כי חייו בסכנה כל רגע".
ר'
גרשון הנהן בראשו וחרט במוחו את השם. כעבור כמה דקות הם נפרדו.
ר'
בן ציון חזר לבית גיסו ר' אריה לייב, וזה ליווה אותו לתחנת המוניות.
בעודם
מחכים למונית פנויה, הפטיר ר' אריה לייב כאילו לעצמו: "בן ציון, הבט
שמאלה". ר' בן ציון שיגר את מבטו וראה איש יושב במרחק כמה מטרים מהם ומעיין
בעיתון. "רק הרגע הוא תחב ראשו בעיתון. לפני כן הביט בך כל הזמן עד שהפנית
אליו את ראשך", לחש גיסו.
ביום
הבהיר ח"י אלול תשל"א, יום הולדת שני המאורות הבעל שם טוב הקדוש ובעל
התניא שלאור נתיבתם צעדו בני משפחת לבייב, התאחדה המשפחה בדמעות גיל על אדמת ארץ
הקודש.
הרב
רפאל חודיידטוב
דאג
לכל מחסורם של החסידים
באותן שנים הלך והתהדק גם הקשר של הרב
רפאל חודיידטוב עם החסידים בסמרקנד. ר' רפאל שהקשר שלו עם חסידי חב"ד החל
עשרות שנים קודם לכן, עוד כאשר למד אצל הרב אליעזרוב, ונמשך והתחזק לאחר מכן כאשר
סייע רבות לרב שמחה גורודצקי, כמסופר לעיל – פעל כל השנים בשיתוף פעולה מלא עם
החסידים.
ככל שקשריו של הרב רפאל חודיידטוב עם
חסידי חב"ד התהדקו והלכו, כך גם גברה מעורבותו בעסקנות הציבורית למען יהדות
בוכרה. הרגש החזק למען חיזוק היהדות שפיעם בקרבו מאז ומתמיד, התבטא בהגברת
הפעילויות הללו עוד יותר בזכות הדמויות החסידיות הדגולות שהכיר.
בשנות הארבעים, במיוחד לאחר מרבית
החסידים יצאו את סמרקנד בשנים תש"ו-תש"ז, החיים החסידיים בברית המועצות
התנהלו במחתרת. "אצלנו בסמרקנד הייתה בכל שבוע במוצאי שבת סעודת מלוה מלכה
בביתו של ר' שמחה", נזכרת גב' מלכה טאירימוב, בתו של ר' רפאל. "הנוכחים
היו מאזינים לדברי ההתעוררות שהשמיע ר' שמחה ומנגנים ניגונים חסידיים. על השולחן
עמדו רק תפוחי אדמה לא מקולפים, עם פיסות דג מלוח. ולמרות התנאים המחתרתיים שבהם
התקיימו התכנסויות אלה, האווירה הייתה נלהבת ושמחה מאוד".
בשנות החמישים התחזקו קשריו של ר' רפאל
עם חסידי חב"ד, בעיקר בזכות הרב חזקיהו קייקוב, שהיה כאמור מראשוני תלמידיו
של הרב אליעזרוב. ר' רפאל נחשב לחסיד מושבע של הרב חזקיה קייקוב. מילה של הרב
חזקיה קודש הייתה אצל ר' רפאל.
הבן הרב משיח חודיידטוב התקרב לחסידות
חב"ד באמצעות הרב בערל זלצמן, שגר בחצרו של ר' רפאל. "בביתו של אבא
הייתה תמיד תמונה של הרבי הריי"צ", מספר הרב משיח. "כל הזמן דיברו
על ליובאוויטש ועל הכמיהה להתראות עם הרבי".
נדבך נוסף בחיזוק קשריו של ר' רפאל עם
חסידי חב"ד נבנה על ידי השכנים החב"דיים שהתגוררו בחצרו. בשיחו ושגו עם
אותם חסידים נחשף ר' רפאל לרעיונות חסידיים ולמטבעות לשון חב"דיים מובהקים,
דוגמת 'אתכפיא' ו'עבודת התפילה'.
"את ר' רפאל אני זוכר מסמרקנד
כיהודי חכם בעל תכונות מיוחדות מאוד", מספר המשפיע הרב מיכאל מישולבין.
"הוא דאג לנו, לכל חסידי חב"ד בסמרקנד, לכל מחסורינו. אם למשל היה חסר
לנו ספר 'תניא', ר' רפאל היה הכתובת. בחכמתו ובתבונתו ידע לארגן ולהשיג הכול. הוא
היה מעורב מאוד בין החסידים. אהבנו אותו והוא אהב אותנו. בעזרת קשריו הענפים, הוא
פתר כל בעיה שהתעוררה".
חיים כמשפחה אחת
חסידי חב"ד שהתגוררו בעיר החדשה של
סמרקנד התפללו ברובם בחצר משפחת חודיידטוב. מאחר שהשתדלו להיזהר מעיני הק.ג.ב.,
היו מחליפים מדי פעם את מקום התפילה ועברו מבית פרטי אחד למשנהו.
"הייתה תקופה מסוימת שבה התפילות
בימי שבת התקיימו בביתנו", אומר הרב תנחום בורושנסקי שהוריו התגוררו באחד
הבתים בחצר של ר' רפאל. "כשהיינו מתוועדים אחרי התפילה, היה ר' רפאל מצטרף
אלינו מדי פעם בפעם גם להתוועדות. בתקופה מאוחרת יותר, שכרו מרפסת גדולה ממשפחתו
של אמנון כהן שהתגוררה בצמוד לחצר שלנו. שם התפללו כמה שנים, עד צאתנו מרוסיה בשנת
תשל"א. במרפסת הזו התקיימו מניינים, שלוש פעמים בכל יום".
על התקופה בה התקיים המניין בביתו של ר'
רפאל עצמו, מספרת הבת גב' אמה גרייבר: "אני זוכרת שהתקיימו בביתנו מניינים
לתפילות בשבתות. בין משתתפי המניין היו כמובן אבי ואחיי, וכן משפחות בורושנסקי,
ניסילביץ', וילנקין ומלכובסקי, הם ובניהם. לאבא היו קשרי ידידות עזים עם כולם.
חיינו ממש כמו משפחה אחת. היינו קרובים מאוד זה לזה. במוצאי שבות היו הולכים
למלווה מלכה בחצר של משפחות שיף וגרליק שהתגוררו ב'מאחלה'".
'לחיים'
וברכה על פרי
מנהגי החסידים היו חשובים אף הם בעיני
ר' רפאל.
"בסמוך לתקופת הבר מצווה
שלי", מספר נכדו הרב מיכאל טאירימוב, "דיבר אתי סבא על חשיבותה של
הטבילה היומית במקווה. אני בעצמי לא גדלתי בבית חסידי ואף למדתי בישיבה ליטאית, אך
הסבא הסביר לי עד כמה זה חשוב בשביל שמירת הקדושה והטהרה. בתקופות שבהן שהיתי
בביתו, כמו זו שלאחר פטירת הסבתא, ראיתי עד כמה חשוב לו שאלמד תניא. כמה פעמים למד
אתי בעצמו תניא והשתדל להטעימני מתורת החסידות ומדרכיה".
"בימי ה'שבע ברכות' של ר' גבריאל
סעידוב", מספר הרב הלל זלצמן, "הגיע אבי הכלה, ר' רפאל חודיידטוב, לעיר
העתיקה, שם התגורר החתן. כשראה אותי עובר ברחוב, תפס בידי בחוזקה ואמר-קבע, 'אתה
מגיע אתי עכשיו למסיבת ה'שבע ברכות'. מידו החסונה של ר' רפאל אף אחד לא היה יכול
להשתחרר... כשהגעתי לביתם של בעלי השמחה, הושיבני ר' רפאל לידו. הוא לא הפציר בי
לאכול דבר, כיוון שידע שילדי החסידים מחונכים שלא לאכול דבר מחוץ לביתם. הוא רק
הושיט לי כוסית 'משקה', וביקש שאומר 'לחיים'. גם הוא עצמו לגם כוסית 'משקה', ואמר לחתנו
ובתו, 'תשתדלו שהילדים שלכם יהיו כמותו!'... זכה ר' רפאל שכל ילדיהם של ר' גבריאל
ורעייתו הולכים בדרך התורה והמצוות".
עם הזמן אימץ לעצמו ר' רפאל מנהג בעל
ניחוח חסידי מובהק – אל כל מקום שהלך נשא עמו באמתחתו בקבוק 'משקה' ופירות, והציע
למי שפגש לומר 'לחיים' על כוסית 'משקה' ולברך על פרי.
בנוסף לכך, בסוף כל אירוע של שמחה, כגון
ברית מילה, פדיון הבן, בר מצווה, חתונה או סתם התוועדות חסידית, היה ר' רפאל לוקח
את שאריות ה'משקה' שעל השולחן ומוזג לתוך בקבוק ה'משקה' הנצחי שלו.
זאת ועוד: בכל בוקר אחרי תפילת שחרית
היה מניח על השולחן את בקבוקו וכן כמה תפוחים, ומחלק לכולם 'לחיים'. כך נהג שנים
רבות כשחי בסמרקנד, וכך המשיך לנהוג גם לאחר שעלה לארץ הקודש והתיישב בשכונת נחלת
הר חב"ד בקרית מלאכי.
דמות
בולטת בהתוועדויות החסידים
בהזדמנויות חגיגיות במיוחד, דוגמת חגי
הגאולה י"ט בכסלו וי"ב בתמוז, בלטה נוכחותו של ר' רפאל בין החסידים.
ר' דובער שיף ע"ה זכר כמה פעמים
שבהן התוועדות י"ט בכסלו נערכה בבית הוריו, בנוכחות עשרות משתתפים מעדת
החסידים ור' רפאל ביניהם. "ישבו כל הלילה עד אור הבוקר, אמרו 'לחיים', ניגנו
והתוועדו".
ר' רפאל אהב להימצא בקרב אחיו החסידים
ולהתבשם מהניחוח החסידי של הרב משה ניסילביץ', הרב חיים זלמן קוזלינר שגר לא הרחק
מביתו, ושל חסידים נוספים.
"אחת הדמויות היותר אהובות בסמרקנד
היה ר' רפאל חודיידטוב", מוסיף הרב הלל זלצמן ואומר. "אני זוכר אותו כבר
משנות ילדותי המוקדמות. הוא התגורר ברובע באגי-שאמאל שבפאתי העיר החדשה, ואנחנו
התגוררנו בעיר העתיקה, מרחק של כשמונה קילומטרים. ר' רפאל ששאף תמיד להסתופף בצילם
של חסידי חב"ד, היה גומא את המרחק הזה בנסיעה על אופניו.
כך נחקקה בילדותי דמותו של ר' רפאל
מדווש על אופניו בסמטאות הצרות של העיר העתיקה, כשזקנו הארוך מתבדר ברוח. בתחילה
זה היה נראה לי מוזר – יהודי מבוגר עם זקן לבן רוכב על אופניים... אבל הוא היה בעל
מרץ בזקנותו, כמעט כמו בצעירותו, וזה היה כלי התחבורה שלו".
בטח
בה' ועשה טוב
בראשית שנות השישים נודע לחסידי
חב"ד בברית המועצות על רצונו של הרבי נשיא דורנו כי יחפשו ספרים עתיקים וכתבי
יד ישנים של מאמרי חסידות וכיוצא בזה, וישלחו אותם אליו. כמובן, העיסוק בתחום זה
היה כרוך בסכנה גדולה, משום שכל מי ששמו נקשר בעניין כלשהו המזוהה עם השם
'שניאורסאהן' עתיד היה להיות מואשם בקשרים עם גורמים עוינים בחוץ לארץ, ולהיענש על
כך בחומרה רבה.
אך לא חסיד כר' רפאל יירתע. ברגע שנודע
לו שהרבי מעוניין בהשגת כתבי החסידות, החל לטרוח בכל נפשו ומאודו למען המטרה
החשובה. במסגרת הנסיעות שערך בערים שונות, חיפש בכל מקום אפשרי אחרי כתבים מהסוג
המבוקש. כך הצליח להשיג כמה 'ביכלאך' (כרכים של כתבי יד) של מאמרי חסידות, ואף
סייע להוצאתם בדרכים לא דרכים מברית המועצות. הוא ידע למצוא את הפרצות השונות
הקיימות בחוק הסובייטי וניצל זאת היטב.
יום אחד נודע הדבר למחותן שלו, ר' אברהם
בורוכוב (בתו של ר' אברהם גב' שולמית תחי', הייתה נשואה לר' שם-טוב ז"ל, בנו
של ר' רפאל). ר' אברהם חרד לגורלו של ר' רפאל, יהודי בעל משפחה גדולה שבניה
ובנותיה זקוקים לו, וטען כי הוא 'משחק באש'. ר' אברהם פנה אל הרב שמחה גורודצקי,
אותו הכיר כידיד טוב של ר' רפאל, וביקש ממנו להפציר באחרון כי יחדל מן הפעילות
המסכנת את חייו.
ר' שמחה שקע בהרהורים. "בהשקפה
ראשונה אתה צודק", אמר כעבור רגע. "ובאמת, לא הייתי מציע לשום יהודי
מהשורה לעסוק בפעולות כאלה. אבל מחותנך היקר הוא יהודי מלומד בניסים. לכן, אל תציק
לו, הוא יכול להמשיך במעשיו, ומן השמים יסייעו בידו...".
הקפדות
והידורים
והנה עוד כמה הקפדות והידורים בהם נהג
ר' רפאל:
ר' רפאל היה נזהר מאוד בכבודם של ספרי
קודש. במקום לדון איזה ספר קודש מותר להניח על גבי ספר אחר (כמו חומש מעל משנה),
העדיף להציב את הספרים זה לצד זה.
פעם אחת בחג הסוכות ראה אישה צעירה
משתמשת במכנסיים קרועים של אחד מילדיה לעטיפת הלולב. ר' רפאל העיר לה שזה לא מכובד
בשביל המצווה, ואמר שעדיף לעטוף את הלולב במגבת.
הנגיד ר' לוי לבייב מספר שכאשר ר' רפאל
היה מגיע לביקור בבית הוריו, הוא הקפיד מאוד על איסור ביזוי מאכלים והתרחק עד הקצה
האחרון מאיסור 'בל תשחית'. לפעמים היה לוקח תפוח שחלקו רקוב, מסיר ממנו את החלק
הרקוב, מברך "בורא פרי העץ" ואוכל את החלק הטוב. בקשר לכך היה אומר
"הפרי מחכה שיעלו את הניצוץ שבו לקדושה, חבל לזרוק אותו כל עוד יש בו חלק
אכיל!".
המקווה
הציבורי-פרטי
לאחר סגירת המקווה הרשמי בעיר הישנה,
בנה ר' רפאל מקווה מחתרתי בחצרו הפרטית. מקווה זה נועד הן לגברים (בימים) והן
לנשים (בלילות). מאחר שהשלטונות עקבו אחר הנעשה, שימש המקווה בעיקר למשפחות
חסידיות שהיה אפשר לסמוך עליהן כי לא ילשינו חלילה לשלטונות. המקווה לא היה אלא
בור רחב שדפנותיו מצופות במלט, והירידה אליו נעשתה באמצעות סולם. בתוך הבור היה
בנוי תנור שחימם את מי המקווה. החימום התבצע באמצעות פחמים. בנוסף היו מכניסים
למים כמה ברזלים לוהטים, כדי לחממם.
כעבור זמן מה בנה ר' רפאל מקווה נוסף,
בתוך מחסן בקצה החצר. את הכסף הנחוץ לבניית המקווה גייס ממקורות שונים, אך כולם
פחדו להיות מעורבים בפועל בתהליך הבנייה ורק הוא עסק בכך בפועל.
לשם חימום מקווה זה נבנתה 'מערכת הסקה'
מקורית ומיוחדת במינה: לתוך מי המקווה הוכנס סמובר מנחושת, שבתוכו צינור ברזל
בצורת האות רי"ש ובתוכו צינור מחורר עם זרימת גז. את הסמובר עם הצינורות
הורידו בכוח לתוך המים. היה עמוד ברזל שהגיע מהצינור עד התקרה, כדי לשמור על
הצינור שיישאר צמוד לרצפה ולא יצוף. וכך, כשהיו מחממים את הסמובר, דלקה האש בצינור
הפנימי וחיממה את המים. החסיד ר' יעקב בורושנסקי ע"ה היה האחראי על הסקת
המקווה במשך שנים רבות.
בלילות שימש המקווה נשים כשרות שנהרו
למקום מכל האזור. בור הטבילה היה מכוסה ברצפת גומי ('לינוליאום'), וכשהרימו את
הרצפה הייתה שורה של קרשים שמתחתיהם היו מדרגות שנראו כמו ירידה לאמבטיה ביתית.
וכך, גם אילו הופיעה במקום ביקורת ממשלתית, לא היה ניתן להוכיח שזהו מקווה. הכל
כמובן התנהל בסודיות מוחלטת.
"זמן קצר לאחר נישואי", מספרת
אחת מנשות העדה הבוכרית בסמרקנד, "עברתי להתגורר בעיר החדשה וחמי הודיע לי את
הכתובת המדויקת בבאגי-שאמאל שבה שוכן 'המקווה של רפאל'. האמת היא, שאת הכתובת הזו
הכרתי עוד משנות ילדותי, כי אבי היה ידיד של ר' רפאל.
כשהגעתי למקום דפקתי בדלת בית משפחת
חודיידטוב וביקשתי לדבר עם הגברת. רחל חודיידטוב לא הכירה אותי ושאלה: 'מי אמר לך
שיש פה מקווה?'. התביישתי להזדהות ולא אמרתי לה שאני בתו של פלוני. מטעמי ביטחון
סירבה רחל לאשר כי אכן יש בחצר מקווה. דנתי אותה לכף זכות וחזרתי הביתה כלעומת
שבאתי. באותה פעם נאלצתי לטבול בנהר. לקראת הפעם הבאה, חמי צייד אותי במכתב לגב'
חודיידטוב בו הוא מאשר כי אין לחשוש מפניי וכי אפשר להניח לי לטבול בלי כל
חשש".
מקצת המשפחות שהתגוררו בחצר פחדו שקיומו
של המקווה הנוסף בחצר יסכן אותם. ר' רפאל היה מרגיע אותם ואומר, "אם מישהו
מהרשויות יבוא לכאן וישאל של מי המקווה, אל תחששו לומר שזה המקווה הפרטי
שלי"...
שמחה
ממתיקה דינים
יום אחד נודע לדיירי הבתים בחצר, על
הלשנה שקיבלו השלטונות בדבר קיומו של המקווה. על פי המידע שהתקבל ממקורות נאמנים,
הואשם ר' רפאל בגניבת חומרי בנייה ממחסן ממשלתי, לצורך בניית המקווה. מעביר המידע
ידע אף לספר כי עוד באותו הלילה עתיד ר' רפאל להיעצר על ידי הבולשת.
היה זה בליל פורים, ור' רפאל לא נתן
לסובבים אותו לשקוע בעצבות. במהלך הערב כולו הוא עבר מבית לבית בחצר, מזג 'לחיים'
לכולם והכריז: "השמחה ממתיקה את הדינים ומעבירה את רוע הגזירה!". האנשים
הקרובים אליו נדו לו בראשם ולרגע חשדו בו כי אינו קולט את חומרת המצב.
בחצות הלילה הגיעו אנשי הק.ג.ב. ודפקו
בדלת. ר' רפאל קיבל את פניהם בסבר פנים יפות, כאילו היו אורחים רצויים, והכניסם
לביתו. למרבה ההפתעה, במקום לעצור אותו, סיפרו לו כי מישהו הלשין עליו והאשים אותו
בגניבת חומרי בנייה, אך חקירה מעמיקה שביצעו העלתה כי המלשין בעצמו הוא הגנב.
"אם משהו מהחשדות ומהכוונות שלנו לגביך הודלף לך בטרם עת והסב לך צער, אנחנו
מתנצלים על כך מעומק הלב", אמרו.
אכן, השמחה של ר' רפאל המתיקה את
הדינים.
הוכחה
ניצחת
אחד המקוואות הבודדים שהמשיכו לתפקד באיזור
עיר הישנה של סמרקנד בשנות השישים היה 'המקווה של ר' אבא פליסקין'. המקווה נקרא על
שמו, משום שהוא דאג להקים ולתחזק אותו בשנות הארבעים. המקווה פעל בביתו של אחד
מנכבדי הקהילה הבוכרית, ותפקד באופן רשמי למחצה.
בזמן 'עלילת הרופאים' הידועה, בחורף
תשי"ג, ועם התחדשות רדיפת היהדות ברחבי ברית המועצות, ניצלו השלטונות בסמרקנד
את אווירת ההסתה נגד היהודים וסגרו את 'המקווה של ר' אבא'. מאז והלאה הפך המקווה
באזור מניצא (ליד 'פאבריק חודג'ום') למקווה הרשמי היחיד באזור העיר הישנה.
בנוסף לכך, היו מי שנסעו לערים אחרות
שבהן היה מקווה כשר ומהודר. במרוצת הזמן הוקמו עוד כמה מקוואות מחתרתיים, בבתים
פרטיים, ביניהם אצל ר' דוד ניאזוב ואצל ר' צבי הירש לרנר. אולם דבר קיומם של
מקוואות אלה עבר רק מפה לאוזן ועל כן גם שירת ציבור מצומצם בלבד, וזאת כדי שהדבר
לא ייוודע לשלטונות.
בתחילת שנות השישים פחתה באופן יחסי
אווירת ההסתה נגד היהודים. לאחר שנסגר גם המקווה שבאזור מניצא, נותרה למעשה העיר
הישנה ללא כל מקווה רשמי. באותם ימים החליט ר' רפאל כי הגיעה השעה לפתיחת 'המקווה
של ר' אבא פליסקין' מחדש, והפעם באופן גלוי ורשמי.
פעולה זו כרוכה הייתה בהגשת בקשה רשמית
לעירייה מטעם הקהילה היהודית. לשם כך לקח עמו למשרדי העירייה נציגות רחבה של זקני
הקהילה ונכבדיה. על אף החשש להתעמת עם השלטונות, הסכימו כמה יהודים להתלוות אל ר'
רפאל, לאחר שזה שכנע אותם כי "ממילא כולם מבינים שאני מוביל את המהלך הזה,
ואתם אינכם באים איתי אלא כדי לאשר שמקווה איננו מותרות אלא צורך חיוני על פי
ההלכה היהודית".
"ערב אחד", מספר הבן הרב משיח
חודיידטוב, "מגיע אלי ר' יעקב בורושנסקי ואומר לי בהתפעלות גדולה, שלא כדרכו:
'הרבה דברים נפלאים כבר שמעתי על אביך, אבל היום אירע דבר שלא הייתי מאמין
בהתרחשותו, אילולא ראיתיו במו עיני. לפני זמן מה לקח אביך איתו עשרה אנשים למשרדי
העירייה כדי להגיש בקשה לפתוח מחדש את המקווה הרשמי בסמרקנד. בעקבות זאת נפתחה
חקירה משטרתית במטרה לברר מי יזם את העניין. כשהדבר נודע לאביך, ניגש לכל אחד
מהאנשים ואמר לו, 'אם תוזמן לחקירה, תגיד בבקשה שאינך אשם וכי אני הוא האיש שארגן
זאת'. לדבר כזה לא הייתי מאמין... אדם מארגן פעולה שהמשטרה מגדירה אותה בלתי
חוקית, ואחר כך הוא הולך ומבקש מכולם להאשים אותו בארגון אותה פעולה!..."
למעשה, מיד כששמעו פקידי השלטון את
בקשתו של ר' רפאל, החלו לחפש תואנות ותירוצים לאסור את הפעלת המקווה. טענתם
העיקרית הייתה שעל פי חוקי הבריאות חייבים לשמור על ניקיון מקסימלי במקומות
ציבוריים ויש להחליף את המים לאחר טבילת כל אדם ואדם; ומכיוון שזה איננו דבר מעשי,
אי אפשר לפתוח את המקווה. ר' רפאל התווכח איתם וטען כי המקווה עומד בכל הסטנדרטים
הסניטריים, ואם הם רוצים להיווכח בכך – שישלחו נציגים מטעמם.
לאחר השתדלות רבה, הודיעו השלטונות כי
ישלחו למקווה ועדת ביקורת והיא אשר תחליט האם המקווה עומד בתנאים הסניטריים
הנדרשים על פי החוק. מובן שגם ר' רפאל הגיע יחד איתם. המבקרים, שמראש הגיעו במטרה
לאסור את פתיחת המקווה, טענו מיד כי מי המקווה מלוכלכים ואין לאפשר לבני אדם לטבול
בהם. כאשר ר' רפאל שמע את טענתם הוא מחה בחריפות וקבע כי המים נקיים וצלולים.
כהוכחה לדבריו, נטל בכוס מים מתוך המקווה, בירך בקול רם "שהכול נהיה
בדברו" ו... שתה את הכוס עד תומה. "נקיים או לא נקיים?", שאל ר'
רפאל את חברי הוועדה המופתעים.
לחברים הנכבדים לא נותרה ברירה והם
נאלצו להתיר את פתיחת המקווה לשימוש.
הבן, הרב משיח, מספר כי היו עוד כמה
פעמים שבהן מילא אביו כוס ממי המקווה ושתה אותם, כדי להוכיח לאנשים שחששו לטבול
במקווה, מטעמים של חוסר היגיינה, את ניקיונם. אולם בחלוף תקופה שבו השלטונות וסגרו
את המקווה. כתוצאה מכך הוגבר משמעותית השימוש במקווה ששכן בחצרו של ר' רפאל,
כמסופר לעיל.
נוזף
בשר התרבות
חלפו עוד כמה שנים. אחרי מלחמת ששת
הימים הורגשה אצל יהודי ברית המועצות הקלה כלשהי. הפחד הכללי מהשלטונות פחת במידה
מסוימת וההתעוררות הרוחנית בקרב יהודי סמרקנד התעצמה. אז החליט ר' רפאל לפעול
להקמת מקווה חדש שיפעל באופן רשמי בחצר בית הכנסת הבוכרי הגדול, 'גומבאז'.
'גומבאז' היה בית הכנסת היחיד שנותר
בעיר העתיקה של סמרקנד, לאחר שהק.ג.ב. סגר את כל שאר בתי הכנסת. במקום זה ביקש ר'
רפאל לפתוח מקווה רשמי מטעם הנהלת הקהילה היהודית. מכיוון שכל עניני הדת היו
שייכים, רשמית, למחלקת התרבות והדת בעיריית סמרקנד, נפגש ר' רפאל עם ראש המחלקה
וביקש את אישורו להקמת המקווה. חוקית, אפשר היה להתיר את פתיחת המקווה, אולם ראש
המחלקה חשש לאשר זאת. הוא פחד מתגובת הק.ג.ב. המקומי, שהיה המחליט בפועל בכל הנוגע
לענייני הדת בעיר. האיש יעץ לר' רפאל לנסוע למשרד הממשלתי לענייני תרבות ודת
בטשקנט ולבקש שם את האישור. "אם בטשקנט הבירה ייתנו לך רישיון, יהיה לך אור
ירוק לבנות, ואיש לא יעז למנוע זאת ממך", טען ראש המחלקה חסר הביטחון.
ר' רפאל לא השתהה. הוא נסע לבירת
אוזבקיסטן, נפגש עם שר התרבות ונתקל בהתנגדות נחרצת לבניית המקווה. אולם הוא לא
היה מוכן לוותר. "אין בעיה", אמר לשר בהחלטיות, "במקום להביא אישור
ממשרד התרבות בטשקנט, אביא אישור מהדרג הכי בכיר במוסקבה!".
בנקודה זו של המאורע התרחש דבר שעליו
מספר הנגיד ר' לוי לבייב:
"ממשרד התרבות נסע ר' רפאל לפגוש
את אבי, ר' אבנר ע"ה, שהיה ידידו והתגורר בטשקנט. לאחר שסיפר על העימות החריף
בינו ובין שר התרבות, שאל אותו אבי, 'ולאן הלכת עם צאתך ממשרד השר?'. 'מה זאת
אומרת?'. השיב ר' רפאל, 'לכאן! לפגוש אותך!'. הדבר הסב דאגה רבה לאבי, שכן הוא יצא
מנקודת הנחה שכל צעדיו של ר' רפאל נשמרים על ידי אנשי הבולשת. ר' רפאל, לעומת זאת,
התנהל באופן אחר. מבחינתו, כשצריכים לנזוף בשר התרבות, נוזפים בו, וממשיכים לסדר
היום כרגיל...".
הדמעות
הועילו
כעבור ימים אחדים נסע ר' רפאל למוסקבה.
הוא התארח אצל אחיו ציון, שניהל מלון גדול בשם 'אוזבקיסטן', בו התארחו בדרך כלל
אישי ממשל בכירים ואורחים נכבדים שהגיעו מרחבי המדינה למוסקבה, לענייניהם השונים.
עובדה זו סייעה לציון ליצור קשרים אישיים חמים עם גורמים בעלי השפעה במוסקבה.
ואכן, בעזרת קשריו הצליח ציון להפגיש את
אחיו עם אחד הפקידים הבכירים במשרד המרכזי לענייני תרבות ודת בברית המועצות. ר'
רפאל סיפר לפקיד שהוא מגיע מסמרקנד שבאוזבקיסטן, והוא מבקש רישיון לבניית מקווה
בחצר בית הכנסת הרשמי בסמרקנד. "מדוע הגעת עד כאן, בשעה שיש בטשקנט משרד
ממשלתי המטפל ישירות בענייני דת?!", תמה הפקיד הבכיר.
ר' רפאל לא התבלבל. "אצלנו בסמרקנד
ישנם גורמים עוינים הזוממים להפריע לנו. רק אישור שיינתן מהמרכז במוסקבה יוכר בכל
מקום כמסמך שאין עליו עוררין", אמר.
"ומדוע, לדעתך, עלינו לאשר את
בקשתך?", שאל הפקיד. "משום שהחוקה הרוסית קובעת שיש לאפשר חופש דת לכל
החפץ בכך!", ענה ר' רפאל. "טוב", אמר הפקיד, "סע הביתה ונשלח
לך אישור בדואר".
ר' רפאל יצא מהמשרד, התיישב על הרצפה
ליד הדלת והחל לבכות ללא הפוגות. רחמיו של הפקיד נכמרו עליו והוא יצא לברר את פשר
הבכי.
"מדוע אתה בוכה?", התעניין. "כי
אני רוצה לקבל אישור לבניית מקווה בעירנו", השיב ר' רפאל. "האם לא שמעת
ממני שנשלח לך אישור בדואר?!", השתומם הפקיד. "שמעתי", ענה ר'
רפאל, "אבל אני רוצה לקבל את האישור כאן ועכשיו!". "מדוע זה דחוף
כל כך?", ניסה הפקיד להבין. "משום שבלי מקווה איננו יכולים להתקיים, וכל
יום שחולף בלעדיו, מסב לבני עירי צער וסבל". ענה ר' רפאל.
כשראה הפקיד עד כמה הדבר נוגע לליבו של
בן שיחו, חזר למשרדו ובו במקום הנפיק אישור על נייר מכתבים רשמי של המשרד הראשי
לענייני תרבות ודת של ברית המועצות.
כשהאישור הרשמי הגבוה ביותר בידיו, חזר
ר' רפאל לסמרקנד ובלי להשתהות רגע, החל בהקמת המקווה. הוא הביא קבלן מקומי אל שטח
בית הכנסת, והעבודות יצאו לדרך.
עסקנות
ציבורית ענפה
המאורע הבא אירע בשנת תשכ"ו. הנער
בן ציון רובינסון שב מביקור שערך בבית הוריו בעיר צ'רנוביץ שבאוקראינה, ועשה את
דרכו חזרה לסמרקנד, שם למד בישיבה המחתרתית החסידית בעיר. פעם בשנה היה נוסע
לצ'רנוביץ לבקר את משפחתו, וכעבור שבוע שבועיים שב לסמרקנד. כך נהג ארבע שנים
רצופות, עד שמשפחתו עברה אף היא להתגורר בסמרקנד.
כשיצא מנמל התעופה בסמרקנד הייתה השעה
שעת לילה מאוחרת והוא העדיף לצעוד רגלי אל הישיבה. אחת לחודש, לערך, הייתה הישיבה
מחליפה מקום, כדי שהשכנים לא ירגישו בנוכחות הבחורים ולא יסגירו אותם לשלטונות.
באותו זמן שכנה הישיבה בביתו של אחד מחסידי חב"ד שהתגורר באזור 'השוק המקורה'
('קריטי רינוק') אשר בעיר החדשה.
בדרכו השתדל בן ציון שלא לבלוט עם
המזוודה הגדולה שנשא, כאמור, מאוחר בלילה ופנה לסמטה חשוכה, שקטה וריקה שעברה
מאחורי השוק. לפתע נשמעה הקריאה "עצור!" ושני שוטרים שרכבו על אופנוע,
הורו לו להתקרב אליהם.
דמו של בן ציון קפא בעורקיו. "זהו
זה!", חשב בליבו, "הגיע יום הדין הגדול". לכל חבריו בישיבה היו
קרובי משפחה שנאסרו וסבלו עינויים כעונש על פעילותם בענייני יהדות, וגם אביו, החסיד
ר' בערל רובינסון, ישב תקופה ארוכה במאסר. הכל סביבו חיו במתח בלתי פוסק. בכל רגע
היו מוכנים להיעצר ולעבור סדרה של חקירות ועינויים. ואף הוא, באותם רגעים, היה
בטוח שהנה, כאן ועכשיו, הוא מתחיל את דרכו לסיביר, או אף גרוע מכך...
השוטרים לא התמהמהו והחלו מיד בחקירה.
"של מי המזוודה שבידך?",
שאלו. "שלי", ענה. "ומה יש בתוכה?", ביקשו לדעת. "בעיקר
בגדים", השיב. "הכול שלך?", נשאל.
בנקודה הזאת החל בן ציון להתלבט מה
לענות. מלבד הבגדים היו במזוודה גם סידור, ספר תהילים קטן שהודפס עוד לפני המהפכה
הקומוניסטית, זוג תפילין ואולי חמור מכל... ספר תניא חדש, פורמט כיס, שהוגנב
לרוסיה על ידי תייר אמריקני. אם בכך לא די, הרי שעל דף השער של הספר צויין במפורש
באנגלית (!) שהספר הודפס בארצות הברית...
"שלי, ושל עוד מישהו", ענה
כעבור רגע של היסוס. "אהה!", קראו השוטרים בתרועת ניצחון.
השניים הסיעוהו לתחנת המשטרה המרכזית,
שם פתחו את המזוודה. ה'מציאה' הראשונה שמצאו היו התפילין. לשוטרים האוזבקים הזכירו
התפילין משדרי קשר והם מיהרו להעלות השערה כי לא מדובר בסתם גנב – כפי שסברו
בתחילה – אלא במרגל ממש!
בקושי רב עלה בידי בן ציון לשכנעם כי
מדובר בחפצי קודש המשמשים יהודים בזמן תפילתם. הוא אף הדגים להם כיצד מניחים את
התפילין, על היד ועל הראש.
"ולשם מה דרושים לצעיר כמוך חפצים
דתיים?", תבעו לדעת. "לא שלי הם. נתנו לי אותם כדי שאמסור לזקן
אחד", ענה בן ציון. "מי נתן לך?", שאלו השוטרים. "הבן
שלו", באה התשובה.
בן ציון קיווה שהחקירה תסתיים בכך
ושהשוטרים יניחו לו ללכת לדרכו עם התפילין, אולם אלה הורו לו להישאר. עודו ממתין
בחרדה, נכנסו לתחנה שוטרים נוספים, ניגשו למזוודה האומללה וחיטטו בה. מלבד התפילין
נמצאו במזוודה גם הסידור והתהילים. את ה'תניא' שהוגנב מאמריקה לא מצאו, ממש בדרך
נס, וזאת על אף שהחיפושים נמשכו זמן ממושך.
לבסוף הרשו לו לעזוב את המקום עם
המזוודה שלו, אך ללא החפצים ה'חשודים'. "שלח לכאן את הזקן שאליו נשלחו
החפצים", הורו לו. "רק אז נשחרר אותם".
"פדיון
שבויים"
מובן שבן ציון לא המשיך משם אל הישיבה,
כדי שלא להסגיר את חבריו. מתחנת המשטרה נסע לביתו של אחד מחבריו הבחורים שהתגורר
עם הוריו בעיר העתיקה. שם דווקא הרגיעו אותו: "אל דאגה, הכול יהיה בסדר. נראה
כי השוטרים חשדו בך שגנבת את המזוודה, ותו לא".
כעת היה עליו למצוא מתנדב מבוגר שייגש
למשטרה ויודה בפה מלא כי הוא הזקן שאליו נשלחו התפילין. בן ציון פנה אל כמה מזקני
סמרקנד אותם הכיר, אולם הם פחדו אפילו לדרוך על מפתן תחנת המשטרה. במרוצת השנים
חוו רבים מהם על בשרם חקירות ומעצרים.
מאן דהו הציע לו לפנות אל ר' רפאל
חודיידטוב, וכך אכן עשה. הוא התייצב בפתח ביתו של ר' רפאל, סיפר לו בקצרה את שאירע
לזוג התפילין שלו והתחנן לפניו כי יסכים לגשת אל תחנת המשטרה ולשחררן. ר' רפאל לא
נזקק להסברים ולתחנונים רבים. "פדיון שבויים זו מצווה גדולה ביותר, והלוא
גאולת חפצי קודש מידיים זרות כמוה כפדיון שבויים!", אמר בפשטות.
הם יצאו יחד במונית לתחנת המשטרה ור'
רפאל הורה לו להמתין מחוץ לבניין. "הבנתי שהחבילה שהובאה עבורי נמצאת
אצלכם", אמר ר' רפאל לאחד השוטרים בתחנה. "לא ברור לי מה העניין, אבל
אני דורש לקבל אותה ברגע זה!", הוסיף בטון נחרץ. המפקד ביקש ממנו להמתין
בחדרו, וכעבור רגע שב אליו ושקית התפילין בידיו. "האם זאת החבילה שלך?",
שאל. ר' רפאל בדק את תכולת השקית, וכשראה את התפילין וספרי הקודש השיב מיד בחיוב.
ללא אומר ודברים מסר לו השוטר את השקית, דבר שלא היה מקובל כלל בברית המועצות. אבל
ר' רפאל, כפי שכבר ניתן להבין, מעולם לא התנהל על פי הכללים המקובלים.
כעבור דקות יצא ר' רפאל החוצה כשחיוך
רחב נסוך על פניו, והתפילין ה'שבויות' בידיו. "נתתי להם כמה רובלים",
סיפר לבן ציון לאחר שהתרחקו מהתחנה, "והם הבטיחו לי למחוק מספריהם את רישום
המאורע, כך ששמך לא יופיע בספרים שלהם".
בדרכם עצרו השניים בביתו של יהודי
שהתגורר לא הרחק משם, ור' רפאל הוציא את ספר התהילים וקרא בו כמה פרקים.
נסיעות
לציון אדמו"ר הרש"ב
בשנות השלטון הקומוניסטי שרדף באכזריות
את כל מי שהיה קשור בצורה כלשהי לאדמו"רי חב"ד, הנסיעה להשתטח על ציוני
האדמו"רים הייתה בגדר סכנה ממשית, ומי שעשה זאת השתדל לשמור על סודיות מלאה.
ר' רפאל היה אחד היחידים שנסעו לציונו
של הרבי הרש"ב נ"ע ברוסטוב לעיתים תכופות. הוא היה מתפלל שם על הכלל ועל
הפרט, מבקש על החיים ומתפלל לתיקון נשמות הנפטרים. נסיעותיו לרוסטוב היו לא פעם
כרוכות בקשיים גדולים. לדוגמה, כשנסע ברכבת בימות החורף, הקפיד שלא לישון כל הלילה
כי לא הייתה לו אפשרות לטבול בנהר דון הקפוא, וללכת ל'אוהל' הקדוש בלי טבילה
במקווה, הוא אפילו לא העלה על דעתו...
בזמני רגיעה הוא נסע לרוסטוב פעמיים או
שלוש בשנה. לעומת זאת בעיתות צרה וצוקה, היה נוסע לרוסטוב לפעמים גם פעמיים בחודש.
"פאייחאלע דיעדושקא" (נוסעים אל הסבא), היה נוהג לומר תמיד, כאשר ה'סבא'
הוא הכינוי שנתן לרבי הרש"ב... פעמים רבות היה אומר לסובבים אותו, כי
נסיעותיו ל'אוהל' ברוסטוב אינן לשווא וכי בביקוריו במקום הצליח לפעול גדולות
ונצורות.
הייתה תקופה שר' שם טוב, בנו של ר'
רפאל, עבד במשק חקלאי בפיטום כבשים. פעם גילו השלטונות כי המנהל שלו מעל ברכוש
וגנב כמות גדולה של זהב, השוטרים עצרו מיד את אותו מנהל וגם את ר' שם טוב עצמו
בחשד שהיה שותף למעשה. הוא נעצר והחל לעבור חקירות. לאביו ר' רפאל היו קשרים טובים
עם פקידים בכירים בעיר, והם יכלו לסייע לו להוציא את בנו מהמעצר, אבל בדיוק באותם
ימים שהה ר' רפאל במחוז קרים.
מפאת חומרת המצב החליטו בני המשפחה
להודיע לו על כך במברק ומכיוון שחששו לכתוב בגלוי, כתבו לו ששם טוב חולה (מילת קוד
שמשמעותה מעצר) ושהכול מצפים לבואו (של ר' רפאל). לאחר ששיגרו את המברק, ציפו
בכיליון עיניים לשובו המהיר של אב המשפחה. אולם הימים חלפו ור' רפאל בושש לחזור.
בינתיים התגלגלו העניינים באופן נסי, ושם טוב שוחרר.
יום לאחר שחרורו, הגיע ר' רפאל במצב רוח
מרומם ושאל, 'מה נשמע? האם שחררו כבר את שם טוב?'. בני המשפחה בישרו לו על השחרור
ושאלו אותו בפליאה, מדוע התעכב בדרך זמן רב כל כך ואיך זה שמצב רוחו היה מרומם כל
כך עוד בטרם נודע לו דבר שחרור הבן מהכלא?!
מחייך, כדרכו, ענה להם ר' רפאל: 'כשקבלתי
את המברק חשבתי לעצמי במה אוכל לעזור אם אגיע לסמרקנד. הצלחתי לפעול בעזרת קשריי
הייתה מוטלת בספק. העדפתי אפוא לנסוע מיד לרוסטוב, שם השתטחתי על ציונו של הרבי
הרש"ב. עמדתי וסיפרתי לרבי מה קרה. אתם מבינים? רפאל עומד ובוכה (לעיתים
קרובות היה מספר על עצמו בגוף שלישי), "בני נאסר; רבי, עזור לנו!". כך
התפללתי ובכיתי, וביקשתי מהרבי שיעזור לנו. רפאל היה בטוח שתפילתו התקבלה ושה'
יעזור, ולכן הוא חזר לסמרקנד בלב רגוע. הייתי סמוך ובטוח שהרבי יעשה הכול כדי
להוציא את שם טוב מהמאסר...
בחלקו של ר' רפאל נפלה גם זכות נדירה
ומיוחדת במינה, כאשר סייע בשיפוץ המצבה של הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסאהן
זצ"ל, אביו של הרבי נשיא דורנו. ר' רפאל לקח את ר' גבריאל אחונוב לאלמא-אטא
שבקזחסטן, כדי שיסייע בהקמת המצבה החדשה על קבר אביו של הרבי.
זכרונות הרב שלמה
חי ניאזוב
'קבלה' לשחיטה
מתלמיד הרב אליעזרוב
תיאורים
נוספים רבי ערך על חייהם של בני העדה הבוכרית שהיו ממקורבי ומושפעי חסידי
חב"ד באותן השנים שלאחר המלחמה, מצויים ברשימותיו של הרב שלמה חי ניאזוב. הרב
ניאזוב, יליד בוכרה, העלה על הכתב בספרו "מסירות נפש של יהודי בוכרה"
פרקים נרחבים מחייהם של יהודי בוכרה בתקופה ההיא, וספרו זכה לעידוד מהרבי. להלן
פרקים מזיכרונותיו:
נולדתי
בג׳ חשון תשי״ד בסמרקנד ולמדתי אצל אבי מורי ר׳ דוד וסבי רבי גבריאל, וגם אצל
מורים אשכנזים. למדתי וחונכתי על טהרת הקודש וכך ת״ל עמדתי בכל הניסיונות בעמק
הבכא.
יום
אחד הזמינו אותי למשרד הישיבה והודיעו לי שמתוך הקבוצה של חמישה בחורים - יהודה
אריה סעידוב, עמנואל לדיוב, אריאל אביוב, שמעון פוזילוב ואני - החליטה ההנהלה
שארבעת חברי ילמדו כאן תורת השחיטה ואילו אותי שולחים לעיר טשקנט ללמוד שם סופרות.
ההחלטה לא מצאה חן בעיני כי לא רציתי להיפרד מחברי ולא רציתי ללמוד סופרות, אבל
הלחץ מצד ההנהלה גבר עלי ושלחוני לעיר טשקנט למרות רצוני, ואני אז בסך הכל בן שבע
עשרה.
נמסרה
לי כתובת בעיר טשקנט של הרב זלמן פבזנר ז״ל (בוברער) ואשר נכדו יוסף ניימרק הוא
אשר ילמדני סופרות, והיו שם גם בניו של הרב מענדל גרליק שגם הם היו סופרים.
את
המקצוע למדתי ב״ה תוך זמן קצר: כתיבה, עשיית עט ודיו, תפירת גידים והדינים הקשורים
בהם, וכך יכולתי כבר לחזור לסמרקנד.
כאשר
חזרתי מצאתי את חברי כשהם רק מתחילים ללמוד את תורת השחיטה, השחזת הסכינים והדינים
הקשורים בהם. על פי הצעת ההנהלה הצטרפתי אליהם וגם בזה ב"ה הצלחתי.
הרב
יוסף אלייב ז״ל היה בין הנותנים סמיכת קבלה לשוחטים. הוא עצמו היה מהתלמידים
המובחרים של הרב אליעזרוב. עמו היו המסמיכים: הרב חיים זלמן קוזלינר (חז״ק), הרב
יעקב בורושנסקי וכן הרב מיכאל גולדשמיד.
הרבנים
הללו הקפידו על כל פרט קטן ומי שזכה לקבל מהם ״קבלה״ לשחיטה הרי זה מפני שעמד
במבחנים הקשים. אני וארבעת חברי עמדנו במבחן וקבלנו ״קבלה״.
דרישות
שלום הרבי
אחד
השירים שאהבתי ביותר מן ההתוועדויות החסידיות באותם ימים היה ״דער אויבערשטער זאל
געבין גיזונט און לעבן, און מיר וועלן זיך זעהען מיט אונזער רבי'ן״ [=הקב"ה
יתן חיים ובריאות, ואנו נתראה עם הרבי שלנו].
היינו
מתוועדים לעתים קרובות, ובמיוחד בזמן שהיינו מקבלים דרישת שלום מהרבי נשיא דורנו -
בקבוק משקה או מזונות. אז גם היו באים יותר אנשים להתוועדות, כי את המזונות היו
מפוררים ומכניסים לתוך עוגה גדולה שאופים, וכך זכה כל אחד לקבל עוגה מהרבי.
ההתוועדויות
השמחות ביותר היו כאשר נתקבל מענה מן הרבי על השאלות שהיינו מעבירים, כי בכל הזדמנות
חיפשנו דרכים להעביר לרבי שאלות. כל זה נעשה בסודיות מירבית, והשמחה הגדולה ביותר
היתה כאשר נתקבלה התשובה, ועל פי רוב מענה פסקני כך וכך תנהג״. זה היה לנו המאור
לעיניים כי ״אין שמחה כהתרת הספקות״.
התמסרות לדברי הרבי
האמונה
ברבי וההתמסרות אליו היתה למעלה מהמשוער, לכולם היה ברור מעל לכל ספק, שדברי הרבי
קודש הם ואין להרהר אחריהם כלל.
פעם נתקבל מכתב מהרבי ובו הוא דורש שיתמסרו יותר
ויותר לחנוך הילדים. לכן כל הזמן המשכנו במאמצינו לחזק ולהרחיב את
ה"חדרים" ותלמודי התורה. היינו חייבים לשכור דירה וחדרים מתאימים וזה לא
היה פשוט כלל. וכיון שאסור ללמד תורה לילדים, היינו חייבים ללמד בסתר. וכן ללמד כל
ילד שבאם יפגוש אדם זר מה להגיד לו, ככתוב "כי יפגשך עשו אחי ושאלך"
וגו'.
בתנאים קשים אלו היו המון חברים שהבינו היטב את
המצב ובאו לקראתנו. אני זוכר שבא יהודי במיטב שנותיו ואמר "קחו את דירתי
וחנכו בה את ילדינו, כי אם אלו לא ילמדו, יגדלו חלילה בורים ולמה לנו חיים".
שמירת
דיני הטהרה היה דבר מקודש מאד אצל העדה הבוכרית. עוד בימי הרב אליעזרוב נבנו
מקוואות מודרניים במקומות רבים, עם חימום וניקיון ואשה מיוחדת נשכרה לתפקיד זה.
עלינו היה לחזק מעמד זה ולהוסיף על אלה במקומות החדשים.
מצות לליל הסדר
בעיר סמרקנד היו התושבים הבוכרים מאורגנים היטב
לצרכי שמירת המצוות. גם צרכי העניים ובני ביתם אורגנו מקופת הקהל שנקראה
"עוזר דלים". מקופה זו שלחו מצות לכל בית הזקוק לזה וכן יין וצרכי מזון
אחרים.
הבעיה לפסח היתה גדולה במיוחד כי בסמרקנד לא היה
בית חרושת למצות, ואלו שהיו מעוניינים במצות מכונה לפסח היו צריכים להזמין מטשקנט,
וכך עשינו גם אנו לצרכי חלוקה.
לעומת
זאת, מצות עבודת יד היו גם בסמרקנד, וחלק הארי מהתושבים השתמש במצות אלו.
אני
זוכר ששנה אחת נסעתי עם אבי לטשקנט להביא מצות עבור 20 משפחות אשכנזיים, המרחק הוא
6-7 שעות נסיעה במכונית או רכבת. בלי לשים לב לכך, הבטיח אבי להיות במסיבת
"אזכרה" שעמדה להתקיים ביום הזיכרון של אדם מסוים בסמרקנד.
(יצויין
כי ענין היאר-צייט נשמר במיוחד אצל הבוכרים, נערכת סעודה ביד רחבה, מוגש מזון לרוב
בשר ודגים וכל משמנים. כולם נוטלים ידיים וראש החבורה דורש לכבוד המת. במקרה שלנו
היה זה אבי שעמד לנהל את הטקס ולדרוש לכבוד המת).
הפעם,
כאמור, לא זכר אבי את התאריך הנקוב ונסענו יחד לטשקנט, וביום האזכרה בבוקר נזכר
אבי שהוא חייב להיות בסמרקנד בשעות הערב. היות וכבר רכשנו כרטיסי טיסה, התכוננו
לעלות אל האווירון שיקח אותנו לסמרקנד בפחות משעה.
בתור
לביקורת, ראה הפקיד את החבילות הרבות ושאל "מה בתוכן?" ענינו "לחם
מיוחד ללא מלח". הפקיד היה אדיב, רשם והחתים את הניירות ואנו עלינו אל כבש
האוירון. הטיסה היתה נעימה, הזמן עבר מהר ואנו שוב בסמרקנד על הקרקע עוברים את
הביקורת.
שוב
נשאלנו לתוכן החבילות וענינו שזה לחם מיוחד בלי מלח. אבל הפעם הפקיד התקשה להבין
מה זה והזמין פקיד גבוה ממנו לבדיקה, וזה בתורו הזמין את המשטרה.
המצב
שלנו התחיל להיות רציני. לו הייתה הבחירה בידינו היינו מוותרים על המצות, העיקר
שאבי יגיע במועד לאזכרה, אבל ידענו שאם נזוז מכאן בוודאי יאשימו אותנו... עמדנו
במתח וברעדה, אך כאשר השוטר זז מספר צעדים מאתנו התקרבתי אליו ורמזתי לו: "בא
ונגמור את הפרשה", גם הוא היה מוכן לזה ואמר לי: "תן לי מאה רובל" –
התמקחתי ומיד הכנסתי ידי לכיסי והושטתי לו את מתנת היד. וגם על שלושים, חבל היה לו
לוותר ולכן הושיט את ידו, קיבל את הכסף ואמר: "את היתר תשלים בפעם הבאה".
ראינו
את יד ה' יתברך ועזרתו לדורשי שמו. אבי הגיע למועד והכל הסתדר על הצד היותר טוב.
חשש מהגיוס לצבא
אחד
הדברים שהציקו לנו ביותר באותם ימים היה הגיוס לצבא. החוק מחייב כל אדם שהגיע לגיל
שמונה עשרה להתייצב ללשכת הגיוס ולשרת בצבא במשך שנתיים.
אנו
במשפחה היינו ארבעה בנים, האחד בן שתים עשרה ועדיין לומד בבית הספר, ושלושה אחים
בגיל הגיוס. מובן שחיפשנו תירוצים ואמתלאות שונות לדחות את הגיוס. אך בגלל הלשנה
נטפלו אלינו השלטונות והחלו לדרוש את גיוס שלושת הבנים.
תחילה
נטפלו אלי וקבלתי צו להתייצבות מידית, בלי שום תירוצים. הם דרשו בכל חומר הדין
שאתגייס, למרות טענתי שאני חולה הם עמדו על שלהם, "עליך להתגייס ולהיבדק בבית
החולים הצבאי כי רק הם שיקבעו את מדת החולי והאם כשיר אתה לצבא".
לחץ
זה היה רציני ובכל תוקף נדרשתי להיכנס לבית החולים הצבאי לבדיקות. הדבר קרה בתחילת חודש מנחם אב, תקופה שמזל הגויים גובר, ואמי
התעקשה שנעשה כל שביכולתנו כדי שידחו את ההתייצבות שלי. היא בכתה, היא סיפרה שמת
לנו דוד ואנו עדיין באבל, וב״ה בזה הצליחה כי גיוסי נדחה עד לאחר תשעה באב. ומיד
אחר כך התייצבתי ונשלחתי לבית החולים הצבאי.
יום
השבת קרב והולך ואני מחפש תחבולות כיצד להסתלק מן המקום ולפחות להתפלל בבית הכנסת
ולקרוא בתורה, כי אני הייתי ה״בעל קורא״ שם. כיצד אוכל להסתלק מן המקום בבגדי
החולה שלי?
שמתי
לב בזמן שהותי במקום, שחבורת חולים שולחת כל יום נציג לבוש בגדים אזרחיים החוצה
להביא להם בקבוק וודקה.
אחרי
התחברותי אליהם בקשתי שבשבת אהיה אני נציגם, וביום ראשון אשוב עם וודקה. הם הסכימו
לבקשתי והנה מצאתי עצמי בבית הכנסת, אך מנסה לא להיראות ולבלוט כדי שבריחתי תישאר
בסודי סודות, אך דווקא הפעם פנה אלי גבאי בית הכנסת מר בכור ארבוב ז״ל ושאלני:
״רבי, האם אתה מודרני היום? אילו בגדים אתה לובש?״ חייכתי לעברו ועניתי: ״כן, היום
אני מודרני״
בשעות
אחר הצהריים הייתי שוב ״חולה״ מן המניין בבית חולים הצבאי. הבדיקות הראו (אחרי ששיחדנו
את האנשים המתאימים) שאני חולה ושוחררתי באופן זמני כאשר תעודת פטור בידי.
מאבק נגד השירות
הצבאי
וכך
עברה תקופת מה בשקט יחסי, אבל לא לזמן רב. המלשינים שהמשיכו להביט עלינו בעין רעה
הלשינו עלי שוב וקבלתי הזמנה לשוב ולהתייצב בלשכת הגיוס לבדיקה חוזרת.
ביום
המיועד התייצבתי עם תעודת הפטור והתחלתי בצעקות: ״מדוע ולמה נטפלו אלי? עליכם
לבדוק מיד את כל הענין ולהיווכח בטעותכם, כי זה פחות מחודשיים שנבדקתי כחוק!״
מכיוון
שעדיין לא עברו ששה חודשים מאז שנבדקתי, היה אסור להם על פי החוק לדרוש ממני
בדיקות חוזרות. הצעקות הועילו ושוחררתי.
כאשר
חזרתי הביתה כבר היה שם צו גיוס לאחי רחמים, בו הוא נדרש להתייצב בלשכה בשעה
9 בבוקר.
ניסינו
על ידי חברים וידידים שעובדים בלשכה זו לחפש דרכים לדחות את צו הגיוס לפחות לחצי
שנה. טענתנו היתה שהוא עדיין לומד, אך הידידים סיפרו שבלשכה נתקבלה הוראה מגבוה על
דבר גיוסו המידי של רחמים, ואף שהצענו שוחד גבוה (כגון במקום 300 רובל רגיל היינו
מוכנים לשלם 3000 רובל), זה לא שינה את דרישתם ונודע לנו שלקראת חצות הלילה יבואו
לעצרו.
בשלב
זה לא ידענו מה להחליט: תכנון בריחה של רחמים לא תעזור אלא רק תגרום לסבל ההורים.
מכיוון שהפקודה ניתנה שיגויס אחד מבניהם מיד, לכן בלית ברירה נשארנו כולנו וציפינו
לקראת הבאות.
כאשר
התקרב השעון לחצות, נשמעו דפיקות על הדלת. תחילה ניסינו להתעלם מהם, אבל הדפיקות נשנו
והתחזקות, ואף הכלב בחצר נבח בקול רם ועדיין אנו מחשים, אולי בכל זאת לא יפרצו.
אבל תוך שניות מספר הדלת נפרצה ומספר חיילים נכנסו בתוך הדירה כאשר היתר שומרים
מבחוץ. את הכלב דחפו למרתף ונעלו אותו שלא יעשה רעש, מאחר שהיה כבר חצות לילה.
לפני
שהחיילים פרצו את הדלת, הספקתי להוציא את הפקק הראשי של החשמל ונהיה חושך בכל
הדירה. כאשר אלו הגיעו מיד עמדו על המתרחש ותוך שתי דקות מצאו את הפקק והדליקו את
החשמל.
רחמים
אחי עשה את עצמו חולה. הוא שכב במטה, התכסה בשמיכה חמה, לידו שמנו שולחן קטן ועליו בקבוקים ותרופות שונות, כוס תה ומד חום.אמרנו
שרחמים חולה ואינו יכול לעמוד על רגליו, אבל הם לא שעו לכל הדיבורים והתחילו
להקימו בכח. המפקד ציווה להזמין אמבולנס, שהגיע תוך דקות מספר. מתוכו יצאה רופאה
רוסיה, המפקד אמר לה: ״דעי שהוא איננו חולה ורק מעמיד פנים, ואל תאמרי חלילה שחולה
הוא״.
הרופאה
התנגדה לכך, ואמרה שאין לו רשות להתערב בענייני רפואה והיא הקובעת בנדון זה. אנו
ראינו אותה כמו מלאך ה׳ שנשלח לעזרתנו. היא בדקה אותו ותוך כדי כך סימנה ואמרה
לעצמה ״נכון, כאן יש לך כאבים וכאן יותר... וכדומה".
היא ציותה להכניסו את האמבולנס ולהביאו אל בית
החולים הצבאי, כי למעשה הוא כבר מגויס ונמצא ברשות הצבא.
אמי
רצתה להצטרף ולנסוע עמו, אבל הרופאה מנעה זאת ממנה היות וכבר השעה אחת אחר חצות
הלילה והיא לא תוכל לחזור, והבטיחה שתטפל בו כי אין לאף אחד רשות להתערב בעניין
זה. כאשר האיר הבוקר, הזדרזתי לפגוש ידיד שיש לו יד בנדון.
לשאלתי
ענה שתחילה יש לברר האם נתקבל בבית החולים הצבאי ואחר כך נגשש כיצד לטפל בנידון.
ואמנם כאשר באנו למודיעין של בית החולים נתברר שרחמים ניאזוב הגיע לכאן בשעה אחת
ושלושים בלילה, אבל לא היו בידו הניירות הדרושים והוא נלקח על ידי הצבא אל מחנה
ריכוז החיילים.
נסענו
לשם, ועם הגיענו אנו שומעים שמכריזים ברמקול: ״ניאזוב דוד״, וניתן להורי להיכנס אל
המשרד.
וכך
אומר המפקד: ״הבן שלכם רחמים איחר את הרכבת - שיצאה מכאן בשעה 1 בלילה -
היה עליו לנסוע ל״ב. א. מ.״ בייקאלו - אמורסקו - מגיסטראל (מקום מרוחק בסיביר),
ואשר זה לא מכבר סללו לשם פסי רכבת״, והמפקד מסיים, על בנכם להגיע בכוחות עצמו
למקום הנ״ל תוך עשרה ימים, ובאם לא יבוא למועד האמור, ימסר הדבר לטריבונל - שהוא
משפט צבאי.
עלינו
לזכור שהנסיעה עצמה עורכת מסמרקנד תשעה ימים שלמים, ולכן נתנו לו ארכה של 10 ימים.
הצלה מאכילת טריפה
ומחילול שבת
אנו
שמחנו על ההשגחה הפרטית שכך גרמה ואיחרנו את מועד הרכבת. בשלב זה רחמים נמצא עמנו
והיתה תקוה שנוכל לטפל בשחרורו או לפחות לדחות את גיוסו המידי.
רחמים
סיפר שכאשר יצא האמבולנס מהבית, נסעו מכונית המשטרה השחורה ומכונית הצבא האדומה
בעקבותיו. פתאום המשטרה עברה את האמבולנס ועצרה אותו. השוטר שוב התווכח עם הרופאה
שבידו פקודה להביא את רחמים למחנה ריכוז החיילים ובקש לשנות את כיוון הנסיעה, אך
הרופאה התעקשה ובשום אופן לא הסכימה לזה, והאמבולנס הגיע אל בית החולים.
שם
התברר שאין ניירות כי הכל נשלח למחנה הצבאי ואין הם יכולים לקבל את הפציינט הזה
והעבירו אותי אל המכונית הצבאית לקחתני אל המחנה הצבאי וכך נעשה.
ורחמים
ממשיך לספר:
"הגעתי
לכאן בשעה 1:30 בלילה כאשר כל יתר המגויסים כבר עזבו את המקום, הוכנסתי לחדר הזה
תחת מנעול ובריח עד בואכם.
ב"ה
רחמים חזר הביתה. המשכנו במאמצינו לדחות את תאריך גיוסו והשבח לא-ל עליון, תמורת
אלף רובל, השגנו נייר על דחיית ההתגייסות למשך חצי שנה.
כמידי
שנה נסעתי למוסקבה לקנות את ארבעת המינים כי ימי סוכות מתקרבים, ושם קבלתי ידיעה
בטלפון כי המשטרה הצבאית שוב פוקדת את ביתנו, ובידיהם פקודת גיוס לאחי יאיר ניאזוב.
תוך כמה רגעים היה עליו לעלות על הרכב בלי אומר ודברים.
גם
אותו הביאו אל מחנה ריכוז החיילים, והפעם בזמן. הוא גויס כהלכה וגם קיבל דמי כיס
כמו כל החיילים, היה עליו להיכנס אל בית המרחץ להתרחץ ומשם לעלות על הרכבת. המפקד
שטיפל בו חשד בו וציווה לקצין לשמור עליו כיאות.
בזמן
הליכתו, כאילו מן השמים, מישהו פנה אל הקצין הזה לשאול דבר מה. ברגע זה, שאסור היה
להחמיצו, הביט יאיר לכל הצדדים וירא כי אין איש והחליט לברוח, וב"ה עלה הדבר
בידו.
הוא
הגיע אל אחד מן המכרים שלנו כדי להסתתר אצלו ואנו באותו זמן הלכנו אל אותו ידיד
להתייעצות, ומה הופתענו כאשר מצאנו שם את יאיר מאיר לנו פנים. השמחה היתה גדולה עד
מאוד, וברכנו את השם בכל לב על הטוב והחסד שעשה עמנו, ועלה בידינו להשיג מסמך דיחוי
לחצי שנה גם עבור יאיר. כך יכולנו שלושת האחים לא לנבל את פינו במאכלי טריפה
וחילול שבת.
חמש שנים נוספות
כאשר
הגשנו בקשה לקבלת ויזה שעלתה לנו בדמים מרובים (תרתי משמע) - כסף שוחד והמון עמל
וזמן, ביום בהיר אחד הגיע מכתב מהממשלה ובתוכו הרישיון לצאת לחוץ לארץ, לכל בני
משפחתנו.
רק
אחותנו מסיבות שונות לא הגישה יחד אתנו בקשה כזאת וכמובן שלא קבלה רישיון יציאה.
עמדנו
בפני דילמה: אם ניסע היא תישאר כאן לבדה, ואם נוותר על זכות זו, מי יודע אם נוכל
אי פעם לקבל שנית היתר יציאה?
את
השאלה העברנו לרבי, ולצערנו מענה טרם נתקבל. לזה נוספה העובדה שטרם נמצא קונה לבית
הפרטי שהיה לנו והכסף היה נחוץ לתשלום הויזה והוצאות הדרך. הלבטים היו גדולים ולא
נתנו מנוח. תמורת כסף הארכנו את מועד היציאה למספר חודשים. אך תוך זמן קצר, לפני
שנסתיימו שלושת החדשים, באמצע הלילה באו פתאום שליחי הממשלה והודיעו שאם לא נעזוב
את המדינה מיד, לא נקבל הזדמנות נוספת. זוהי ההוראה שנתקבלה מהדרג הגבוה.
החלטנו
לוותר ולא לעזוב את אחותנו. והמעניין, שלמחרת ההחלטה הגיע מענה מהרבי בזה הלשון:
״לדחות לעת עתה את יציאתם״ ואמרנו: ״ברוך שכוונו לדעת הרבי״.
וכך
נשארנו עוד חמש שנים ברוסיה הבוכרית והמשכנו לפעול לחיזוק היהדות עד כמה שיכולנו.
היציאה
מרוסיה
אולם
בהמשך ראינו שהממשל מצר את צעדינו וממש על כל צעד עוקבים אחרינו, ולא נוכל להתקיים
כאן בשום אופן. גם בעיתונות כתבו על זה.
תודה
לא-ל בשנת תשל"ח יכולנו לעזוב בעזר ה' יתברך את מיצרי וכבלי רוסיה בדרכנו
לארצות החופש. יצאנו כל המשפחה אף שאיימו עלינו שנפסיק את הפעילות. אבל ת"ל
יצאנו באווירון לעיר הבירה מוסקבה, ומשם לעיר הגבול ברסט, וכך יצאנו לארצות החופש.
תיאורים
אלו שנאספו כאן ממקור ראשון, מהווים דוגמה מייצגת ונאמנה למאות ואלפי יהודים יקרים
בני העדה הבוכרית שדבקו בחסידות חב"ד לאורך השנים של השלטון הקומוניסטי, רבים
וטובים, שכל אחד בדרכו וכפי יכולתו הושפע מתורת החסידות, התקרב אל רבותינו נשיאינו,
והשפיע את ההשפעה המבורכת הזו על סביבתו וצאצאיו.
רבים
רבים מבני העדה הבוכרית בארץ הקודש וברחבי תבל, נמנים כיום על דגל חסידי חב"ד
וההולכים בדרכי רבותינו נשיאינו, ובהם רבנים, משפיעים, שלוחים, אנשי חינוך ועסקני
ציבור, בזכות ההשפעה שספגו הוריהם וקשרי האחווה בין הקהילה החב"דית והקהילה
הבוכרית, במהלך אותו חצי יובל שנים שטרם נפילת מסך הברזל.
undefined
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.