רדיפות ומאסרים
רדיפות ומאסרים
בתחילת
שנות החמישים למניינם גברו הרדיפות של השלטון הקומוניסטי נגד היהודים והיהדות
ברחבי ברית המועצות, ובכלל זה בבוכרה.
באותם
ימים שרר מצב כלכלי קשה, ובנוסף לכך נחתו על היהודים גם גזירות השלטון נגד לימוד
והפצת תורה. עשרים ושש בתי כנסת פעלו באותה תקופה בסמרקנד והשלטונות הורו על
סגירתם, למעט בית הכנסת 'גומבאז' שנשאר פעיל.
האיסור
על קיומם של תלמודי תורה וישיבות, הביא את יהודי בוכרה לייסד ישיבות ותלמודי תורה
במחתרת, מתחת לאפם של אנשי הק.ג.ב., ללא ידיעתם.
מאסר 18 ראשי
ומנהיגי העדה
בראשית
חורף שנת תש"י ביצעו השלטונות באוזבקיסטן גל מעצרים נרחב של רבני ומנהיגי
העדה הבוכרית, רובם ככולם מושפעי חסידות חב"ד.
בתקופה
של כמה חודשים, החל משנת תש"י ועד לשנת תשי"א, נעצרו מרבית מנהיגי העדה
ונלקחו אל הבלתי נודע. גל המעצרים לא פסח גם על הערים טשקנט, קוקנד ודושנבה. בסך
הכל מנו העצורים שמונה עשר איש:
הרב
שמחה גורודצקי52, הרב חזקיה
קייקוב, ר' זבולון לויוב, ר' אברהם חיים לדיוב, ר' מרדכי בובג'אנוב (יש המכנים
אותו פינחסוב), ר' ניסים דווידוב, ר' יוסף אלייב, אחיו ר' מנחם אלייב, ר' יוחאי
יעקובוב, ר' עמנואל קימיאגרוב, ר' ישראל קרטיגי, ר' גבריאל ניאזוב (אוצי'לדי), ר'
מני אמינוב ור' אברהם יצחקוב. כל אלו מסמרקנד.
בטשקנט
נאסרו הרב מני בורוכוב והרב בצלאל סאשאקוב. בקוקנד נאסר ר' יעקב קוקנדי (זה כינויו).
ובדושנבה נאסר ר' ניסן קרשיגי.
מאסר הרב קייקוב
את
הרב חזקיה קייקוב אסרו ביום השבת קודש, באחת משבתות חודש חשון תש"י. בעיצומו
של יום השבת, בשעה שהציבור אמר בבית הכנסת את ספר התהילים, כמנהג העדה לסיים את כל
ספר התהילים משעת הצהריים עד זמן מנחה, באו מספר שוטרי ק.ג.ב. ונעמדו מחוץ לבית הכנסת.
הם ביקשו מאחד המתפללים לומר לרבי חזקיה שקוראים לו בחוץ. רבי חזקיה יצא מחוץ לבית
הכנסת והשוטרים הודיעו לו שמרגע זה הוא עצור.
הם
הובילו את רבי חזקיה לאחורי בית הכנסת, שם חיכה הרכב המשטרתי. השוטרים רצו להכניס
אותו לרכב ולקחת אותו לבית הסוהר בסמרקנד. רבי חזקיה סרב בתוקף ואמר שהוא לא נוסע
בשבת, אך השוטרים לקחו אותו בכוח והכניסוהו לרכב.
מוסיף
על כך פרטים בנו של רבי חזקיה, ר' ניסן קייקוב:
"אני
זוכר את זה היטב. הייתי אמנם ילד בן ארבע וחצי אך האירועים נחרטו בי היטב. זה היה
בעיצומו של יום השבת. אני זוכר שהבאתי לאבא שלושה ספרים לבקשתו והנחתי אותם על
הספסל. הוא לקח את הספרים והחל להתכונן לדרשתו. לא עבר זמן רב ולפתע כל בית הכנסת
החל להתמלא המולה. אנשים, נשים וטף יוצאים ובאים, נכנסו שוטרים ובלשים בלבוש
אזרחי, וכאשר רציתי להיכנס בדלת הראשית הבחנתי שהמקום סגור. בדלת עמד רבי אבנר
לבייב, ואני קראתי לעברו בשמו וביקשתי ממנו: אבנר זה אני, תפתח. כאשר נכנסתי
הבחנתי באחד השוטרים על הגג שעומד וחותך את החשמל...
לא
עבר זמן רב מעת שרבי חזקיה נלקח לחקירה ומעצר, ונציגי השלטונות הגיעו והלאימו את
ביתו. "כל דבר רע שהם רצו לעשות לנו, הם פשוט עשו ולא חשבו פעמיים",
מספרים בניו של רבי חזקיה. "הם הכניסו לנו אנשי ק.ג.ב. שהתגוררו אצלנו בתוך
הבית".
מאסר במקום המחבוא
על מאסרו של ר' זבולון לויוב באותם ימים,
מספר הרב הלל שי' זלצמן, שהיה עד ראייה למעשה:
סיפור מזעזע היה כאשר הגיעו לאסור את ר'
זבולון לויוב ז"ל. באותה תקופה, כל אחד שהשתייך לחסידי חב"ד ידע שהוא
אסיר פוטנציאלי והתכונן שיבוא הזמן ויאסרו אותו, הוא רק לא ידע בדיוק מתי.
כאשר אחד מבני ביתו של ר' זבולון הבחין
בשוטרים שמתקרבים לבית, מיהר ר' זבולון להסתתר בין הקירות במקום מחבוא שהכין זמן
רב לפני כן: רוב הבתים בסמרקנד היו בנויים עם קירות כפולים ובין הקירות היה חלל
שמאפשר לאדם אחד לעמוד שם. כפי הנראה, מי שהלשין עליו סיפק לק.ג.ב. גם את המידע על
מקום המסתור, שכן לאחר שהשוטרים לא מצאו אותו בביתו, הם החלו לנעוץ את כידוניהם
בקירות הבית. בשלב מסוים הם התקרבו למקום המחבוא שלו ופגעו בראשו. רק בנס הוא לא
נהרג ממכות הכידון. הוא החל לצעוק מכאב וכך התגלה מקום מחבואו.
בזיכרוני צרוב המראה המזעזע איך הובילו אותו
למאסר. באותו זמן התגוררנו כולנו ברובע היהודי שבעיר העתיקה. זה היה כמו גטו,
וכולם הכירו את כולם. כאשר הגיעו לאסור מישהו, הגיעו כוחות משטרה גדולים והחלו גם
בחיפושים אחר נתונים 'מרשיעים' שיכולים לסייע בחקירה. כל הפרוצדורה ארכה כשעתיים.
במשך הזמן הזה, התפשטה ה'בשורה' בכל רחבי הרובע היהודי ה'מחלא', ומאות יהודים,
אנשים נשים וטף, הגיעו למקום. כאשר היו מוציאים את האסיר מביתו, היו כולם גועים
בבכייה, שכן ידעו מה יהיה הסוף...
אפילו במושגים של השנים ההן, כאשר המעצרים
היו דבר יום ביומו, המעצר של ר' זבולון היה מחזה איום ונורא. עד היום לא מש
מזיכרוני המחזה ההוא, כאשר ראיתיו עומד על המשאית השחורה, כשדם נוטף מרקותיו,
ומשני צדדיו עומדים שוטרים מזויינים עם רובים בידיהם...
תמונת
החסיד מתחבא במקווה
העילה
למאסרו של ר' אברהם חיים לדיוב הייתה העובדה הבאה. בזמן המלחמה בנה ר' אברהם חיים
במרתף ביתו מקווה טהרה ששימש את הפליטים היהודים הרבים שהגיעו לעיר ונודע בשם
"אברהם חיימ'ס מקווה". לאחר המלחמה, כאשר גברו הרדיפות נגד היהודים, פחד
ר' אברהם חיים והוציא את המים מהמקווה ואת הבור כיסה בשמיכות וסמרטוטים.
בשנת
תשי"א, מישהו הלשין במשרדי הק.ג.ב. על פעולתו בעבודת הקודש, ומלאכי החבלה
הגיעו לאסור אותו. הם מצאו אותו יושב ליד שולחן בביתו, אולם מכיוון שגל המעצרים היה מלווה
בתעמולה גדולה בעיתונות, אנשי הק.ג.ב. חיפשו דרך להציגו כפושע מסוכן שבורח מזרועות
החוק. לשם כך הורידו אותו למרתף הבית, הוציאו כמה מהשמיכות שהיו בבור המקווה, הושיבו
אותו בתוך הבור וכיסו אותו בשמיכות, וכך צילמו אותו. בתיק החקירה שלו הופיעה
תמונתו של 'היהודי הבוגד שניסה להתחבא מאנשי החוק'.
פחד אימה וייאוש
מוסיף ומספר ר' הלל זלצמן:
באותו גל מעצרים עצרו גם יהודי בוכרי פשוט
בשם 'רבי' [=שם פרטי נפוץ בין יהודי בוכרה]. בחקירתו טען האיש כי הוא יהודי פשוט
שבקושי יודע לקרוא, ואינו שייך לעדת החסידים ומדוע מאשימים אותו בפעילות נגד
השלטונות? "לא אכפת לנו", השיבו לו החוקרים, "לנו ידוע שאתה אומר
את השיעור תהלים שלאחר התפילה, מתקנותיו של רבי שניאורסאהן, ודי בכך כדי להפליל
אותך בחברות בארגון חסידי אנטי מהפכני".
את דודי, השו"ב ר' ברוך דוכמן, אהבו
כולם, וכאשר נודע שבק.ג.ב. שמו עליו עין, הגיעו כמה יהודים מקומיים להזהירו שיברח
כי אחרת יאסרו אותו. הוא ברח מיד מביתו, והתחבא בשכונה אחרת בעיר, וכך נשאר
במחבואו כשנתיים, עד אחרי מות סטאלין ימ"ש.
באותן השנים, הפחד והאימה הלכו וגברו וכולם
היו מלאי ייאוש. בני משפחותיהם של היהודים הבוכרים שלמרות גילם המבוגר נשלחו
לעבודת פרך – לא חלמו שישובו לראות את יקיריהם. אף אחד לא ידע מה יעלה בגורלם, אבל
הניחו שהם יומתו בירייה או ימותו בעבודת הפרך בסיביר, ואף לקבורת ישראל לא יזכו...
שנה לפני התחלת המעצרים הרבים, נפטר ר' משה
יעחובוב, יהודי בוכרי חסיד חב"ד מידידיו של הרה"ח ר' מענדל פוטרפס.
בתקופת המעצרים אמרה אמי: ר' משה יעחובוב הוא אדם מאושר. הוא נפטר במיטתו, נקבר
בקבורת ישראל, ילדיו ליוו אותו למנוחות ויוכלו לבקר את קברו. ואילו היהודים שנעצרו
– מי יודע אם יזכו לקבורת ישראל, ואם יידעו בכלל את מקום קבורתם, וקרובי משפחותיהם
יוכלו לבקר על קברם?...
באותה
עת התהלכו מספר אנשים בסמרקנד זחוחי דעת, טיפוסים מהזן של שונאי עמם, ששמחו שסוף
סוף הצליחו השלטונות למגר את חכמי העדה, ומעתה תהיה קלה הדרך להעביר את כל בני
העדה להיות קומוניסטים מוחלטים.
תרגיל שפל
על
חקירתו של הרב חזקיה קייקוב, מספר הבן ר' ניסן: "יחד עם אבי היו אסורים גם
רבנים מסמרקנד, קטקורגן, טשקנט ועוד. עד ששלחו אותם לגלות למקומות שונים, הם
הוחזקו בטשקנט. כאשר הכניסו אותם לחקירה, החוקרים פירטו בפני הרבנים את העבירות
שבהם הם מואשמים. הרבנים כמובן הכחישו הכל, אך החוקרים הטיחו באחד מהם: מה אתה
משקר? הנה הרב שלך חתם. זו החתימה של קייקוב? הנה הוא חתם.
אותו
נחקר ראה שהרב קייקוב חתם והחל להודות במיוחס להם. כך היה אחד אחרי השני. כאשר
יצאו הנחקרים מחדר החקירות ונפגשו עם אבא, הם הבינו את גודל הטעות. אבא אמר להם
שהוא לא נכנס כלל לחקירה עדיין, והכל היה תרגיל של החוקרים. כאשר אבא נכנס לחקירה,
כבר לא הועיל לו מאומה. החוקרים אמרו לו: הנה, הרבנים כבר חתמו על הכל".
על
שולחן החקירה הונח ספר ה'תניא' והחוקר הקשה בזעם: למה למדת בספר הזה? הרב חזקיה לא
הבין והשיב לחוקר: תפתח את הספר, תקרא בעצמך ותבדוק האם יש משהו רע בספר הזה?
היינו
ונישאר יהודים
באחת
החקירות לקחו את הרב חזקיה בשעה שלוש לפנות בוקר והחלו לחקור אותו מי היה יחד אתו
בשיעורים. הרב חזקיה התחיל לומר שמות של רבנים שנפטרו: אביו של ר' זבולון לויוב,
אביו של ר' יוסף אלייב, והחוקר זעם: על מי אתה משקר? אני יודע שהם נפטרו, והוא נתן
לרב חזקיה סטירה שהפילה אותו מהכסא. הרב חזקיה ראה שאין עם מי לדבר. הוא אמר:
שיעשו מה שהם רוצים, ממילא כל מה שאומר לא יעזור מאומה.
בחקירתו
של רבי חזקיה הוא הודיע: "היינו יהודים, כעת הננו יהודים, ונישאר
יהודים". אך כשהחוקרים כתבו את הפרוטוקול, שינו את דבריו וכתבו בשמו שכביכול
אמר: "היינו שונאים, כעת הננו שונאים, ונישאר שונאים".
החוקר
גם נתן פעם סטירה לרבי חזקיה ואמר לו: כל מה שעשית משנת 1932, אנו יודעים הכל
עליך.
את
ר' זבולון לויוב שאלו: לשם מה היו מתאספים אצלך כל כך הרבה אנשים בסופי שבוע? והוא
ענה להם: זו דרכנו בכל מוצאי שבת, לשבת ולאכול ביחד – זוהי מצווה אצל יהודים.
"שקרן!"
ענו לו הם בתגובה, "לא מצווה עניינה אתכם, אלא אסיפה שבה תכננתם מעשים
פוליטיים. כשלנין התחיל את המהפכה, היה גם הוא עושה כינוסים כאלו... אתם עושים
אספות כדי לתכנן איך להפיל את המהפכה!"
לבניו
של רבי חזקיה קייקוב יש גם מוסר השכל כואב מהמאסר: "לצערנו מי שגרם להכנסתו לכלא
של אבינו היו לא מוסלמים אוזבקים, נוצרים או אנשי ק.ג.ב. אלא דווקא יהודי. מי
שהעיד נגד אבא במשפט היה יהודי. הוא היה מגיע לבית הכנסת, יושב יחד עם הרבנים
ומאזין כביכול לדברי התורה שלהם ולאחר מכן, במשפט, העיד נגדם. אותו יהודי שעשה את
המעשה החמור לא האריך ימים והלך לעולמו בגיל ארבעים ושמונה, הוא ואשתו.
באותם
ימים היהודים היו סוחרים ולא פעם היו תופסים אותם על הברחות והעלמות מס. כאשר
יהודי כזה היה נתפס, היו מציעים לו מיד לעבוד עם החוקרים ואנשי המשטרה ובמקביל היה
מקבל הבטחה שלא יגעו בו. אנשים רצו בסך הכל להתפרנס ולהרוויח את לחמם, ולא השאירו
להם ברירות. כך נוצר מצב שהיו מרגלים רבים בתוך העדה שהיו מעבירים מידע
לשלטונות".
בזמן
החקירות, שהיה סמוך להסתלקות הרבי הריי"צ, אמרו החוקרים לרבנים, הנה, הרבי
שלכם הסתלק. למרות שלפי החוק הרוסי היה צריך לעמוד בזמן המשפט, ישבו כל הרבנים על
הרצפה וקרעו קריעה.
עמידה
בניסיון בחקירות הקשות
לימים סיפר הרב גבריאל ניאזוב על החקירות הקשות
והסבל הרב שעבר:
במהלך
החקירה ציערו אותנו מאוד והכו אותנו מכות קשות במטרה לשבור את רוחנו, ואותי עצמי
אף הכניסו בשלב מסוים לצינוק, אך לא נשברתי. כשאחד החוקרים שאל אותי: "האם
אתה חסיד?" עניתי לו: "איך אני יכול להיות חסיד, כאשר לא הגעתי עדיין
אפילו לדרגת צדיק?..."
באחת
החקירות החוקר קראמקוב אמר לי: "איך אתה מעז לומר שאינך מן החסידים? האם לא
השתתפת בשיעורו של הרב חזקיהו קייקוב?!" עניתי לו שהיתה לי חנות ועסקתי רק
במסחר. דבריי נאמרו בקור רוח, אבל החוקר התפרץ לעברי בצעקות וזעק: "הרי אתם
קוראים לעצמכם 'סיטרא דקדושה' ולנו 'סיטרא אחרא'. אתם אומרים, 'אתה בחרתנו מכל
העמים', 'את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח' – אתם העם הנבחר ואנו המין השפל
שבאנושות!"
"גבריאל",
המשיך החוקר לאחר שנרגע, "ידוע לנו שלימדת תורה לקבוצות יהודים. עדיף שתודה
על האמת ולא תסבול", אך המשכתי להכחיש את דבריו ולהיתמם, וברוך השם, עמדתי
בניסיון ולא הוצאתי מפי שום מילה שהיתה עלולה להפליל אותי או כל אדם אחר.
אמרתי
שוב ושוב שעסקתי במסחר ולא היה לי זמן ללמוד וללמד, עד שלבסוף איים עלי החוקר שאם
לא אודה באשמה, ישלח אותי למקום שבו אסבול מאוד וכך היה. בעת הקראת גזר הדין,
השופט אמר לי: "מאחר שלא שיתפת אתנו פעולה ולא הודית בהאשמות, גם אנו לא
נתחשב בך, לא נרחם עליך ונשלח אותך למקום שבו תסבול מאוד".
משפט
מדומה
המשפחות
בסמרקנד ניסו להשיג כל בדל מידע על מקום כליאתם של העצורים. ר' אבנר לבייב ואחיו
ר' מנחם פיזרו כסף רב כדי לברר היכן אסור אביהם ר' זבולון. נודע להם שהוא בבית
סוהר בטשקנט יחד עם כל שאר החטופים, ומשפטם ייערך כשתיגמר החקירה.
עד
למועד המשפט נרתמו בני המשפחות להביא דברי מאכל מזינים ליקיריהם הכלואים, משום
שהתזונה בבית הכלא הייתה ירודה ביותר.
כשהם מוסתים בשנאה על קבוצת החכמים, סיימו
החוקרים את חקירתם, הגישו את כתבי האשמה ונקבע תאריך למשפט. בני המשפחות נסעו
לטשקנט כדי להיות נוכחים במשפט או לפחות לנסות להתראות עם יקיריהם.
אולם
מבוקשם לא ניתן להם. מכונית גדולה הגיעה עד פתח הבניין ממש, ואליה הכניסו את
האסירים מבלי שמישהו יצליח לראותם. משם נסעה המכונית לבית המשפט ושוב נצמדה לפתח
והעצירים הוצאו ממנה והוכנסו פנימה. איש מבחוץ לא הורשה להיכנס. בני המשפחות עמדו
בחוץ וכיוון שאולם המשפט היה עשוי קורות עץ, הם ניסו להציץ מבין החרכים ולהטות
אוזן.
בית
המשפט. קולו הכבד של השופט מהדהד באולם. בתום עשרה ימי דיון הוחלט כי בהתאם לאשמתם
החמורה של הנאשמים בהיותם קונטר-רבולוציונרים, פסק-הדין הוא כדלהלן: שמחה
גורודצקי, חזקיה קייקוב ועוד שבעה אנשים – מוות בירייה. השאר יישלחו לסיביר,
לעשרים וחמש שנה.
והנה,
צחוק קל השתפך לו בין הנאשמים, בקע את חומת השוטרים וחדר לאוזנו של השופט הנדהם.
הלה לטש את עיניו אל קבוצת האסירים וניסה להבין: "האם לא הבנתם את דברי? מה
מצחיק אתכם?"
זקן
החבורה, ר' מרדכי בובג'אנוב פתח את פיו ואמר: "כבוד השופט, אני כבר בן שבעים
וחמש. תודה רבה שהוספת לי עשרים וחמש שנים – משמעות הדבר היא שאזכה לחיות עד גיל
מאה!"
עוד
השופט נועץ מבטיו הרושפים בקבוצה, נשמע קול נוסף: "כבוד השופט, הלא המוות
הוצא כבר מן החוק. דומני שיש מקום להחליף את עונש המוות בגלות". היה זה הסניגור
שהעמידו הקומוניסטים לרשות הנאשמים. סוף סוף הואיל הלה לעשות את מלאכתו.
בסייעתא
דשמיא התקבל טיעונו של הסנגור. עונשם של הנידונים למוות הומר בעשרים וחמש שנה
בסיביר ושניים נוספים זכו בהקלה משמעותית ועונשם הופחת לעשר שנים בלבד. היו אלה ר'
זבולון לויוב וחברו הטוב ר' אברהם חיים לדיוב.
הרב
חזקיה התבטא באותו מעמד איום ונורא בתוקף וללא כל פחד אמר לרבי שמחה גורודצקי: "אנחנו
כאן כעשרת הרוגי מלכות, מוסרים נפשנו ולא נשארים אפילו לרגע אחד בלי התקשרות לרבי.
לא ניפרד אפילו רגע אחד מרבותינו נשיאנו!".
לאחר
המשפט וגזר הדין נשלחו כל הרבנים למקומות גלותם. זאת חוץ מאשר הרב אברהם יצחקוב
מסמרקנד, אשר הצליח להימלט והוא ברח לטשקנט53.
בגלות
סיביר
בזמן
המשפט נגזר כאמור על הרב חזקיה קייקוב מוות בירייה, אולם בחסדי ה' הומר העונש לעשרים
וחמש שנות גלות בסיביר. מקום גלותו של הרב חזקיה היה באיזור אומסק.
בסיביר
הוא היה חותך עצים ומכין מהם שולחנות, כיון שהיה נגר. באחד ממקומות גלותו הוא היה יחד
עם הרב שמחה גורודצקי. פעם התבטא הרב חזקיה בפניו: "כל מה שהלכנו לכלא – היה בשביל
להציל ולהעלות את הנשמות היהודיות שהיו שם, שיחזרו למקומם".
בהיותו
בסיביר ישב הרב קייקוב יחד עם רוצחים וגנבים. פעם אחד הרוצחים התחיל לצעוק על הרב
קייקוב על היותו יהודי, קם אחד האסירים ואמר לו למה אתה נוגע בזקן הזה, מהיום מי
שיגע ויתחיל איתו אני אטפל בו! כך ניצל הרב קייקוב מידיו. האסיר השני חילק את
העבודה של הרב חזקיה בין כל האסירים, ור' חזקיה היה רק כמנהל עבודה.
בהיותו
בסיביר, משפחתו הייתה שולחת מידי פעם אוכל לטשקנט כדי שמשם יעבירו לו זאת למקום
גלותו. כמה שבועות לפני פסח הם שלחו לו מצות לפסח, אולם אנשי הק.ג.ב. לא היו
מביאים לו את המצות כלל, כדי להוסיף על ייסוריו. עקב כך, בכל יום מימי הפסח הוא היה
אוכל רק שתי קוביות סוכר אותן קיבל מהאסירים תמורת הלחם שקיבל.
גם
אביו של רבי חזקיה, מולא אבא, נפטר כאשר הוא היה בסיביר, והוא לא ידע מכך כלל.
דרישת שלום מהאב
בינתיים,
בביתו של הרב חזקיה קייקוב האווירה הייתה קשה. "את אבא לקחו ראשון מבין
הרבנים ושיחררו אחרון. כחמש שנים הוא היה במאסר ושוחרר לאחר מותו של סטאלין
ימ"ש. האווירה בתוך הבית הייתה של פחד. לא יכולנו לדבר עם אנשים מבחוץ. היינו
ילדים קטנים, אני הייתי בן ארבע וחצי, אחותי הייתה בת שש, אחי הגדול מתתיהו היה בן
שמונה. הושיבו אותנו בחדר קטן בצד אחד של הבית, בצד השני של הבית נתנו לסבתא
להתגורר, ובאמצע אנשי המשטרה", נזכר הבן ציון.
דרישות
שלום מהאב הכלוא בקושי הגיעו. "פעם בחצי שנה היינו מקבלים מכתב", מספר הבן,
"אבא היה רוצה לדעת איך אנחנו חיים ואם הכל בסדר. פעם אחת הוא אפילו שלח לי
אגרת ברכה ליום ההולדת שלי, שהייתה שמורה עמי זמן רב".
"במהלך
כל אותה תקופה מי שדאגו לנו וסעדו את המשפחה היו ר' אברהם בורוכוב שתמך וסייע ככל
יכולתו מהפן הכלכלי, והרב רפאל חודיידטוב", מספרים הבנים.
ר'
רפאל מסייע למשפחות
אך בנס לא נכלל הרב רפאל חודיידטוב ברשימת הנאסרים.
אין לדעת אם ראשי המפלגה הקומוניסטית זכרו לו לטובה את הימים שבהם ניהל קולחוזים
גדולים וסייע להתפתחות החקלאות או שמא סיבה אחרת הייתה בדבר. דבר אחד ברור – ר'
רפאל ניצל את העובדה שלא נאסר כדי לסייע למשפחות האסורים. סיוע משמעותי במיוחד
העניק לבני משפחתו של הרב קייקוב.
לאחר שנודע בקהילה כי כל הרבנים הבוכרים
שנאסרו נשלחו לסיביר, התקיימה אסיפת חירום של הנהלת הקהילה. באסיפה הוחלט לארגן
מגבית גדולה ולשלוח להם כסף וחבילות מזון וביגוד לסיביר. כך אכן עשו. בני הקהילה
חיפשו אדם שיתאים לעסוק בשיגור החבילות ובחרו ביהודי שהיה מכונה 'הדירקטור'. הוא
היה מנכ"ל של חברה גדולה כלשהי וגם היה שומר מצוות. הוחלט כי עליו אפשר לסמוך
שיעשה את המלאכה כראוי.
אולם למרבה הצער, בהמשך התברר כי האיש
מעל באמון שניתן בו ואת רוב הכסף שגויס, לא העביר ליעדו. ר' רפאל כעס עליו מאוד.
הוא צעק עליו במעמד כל בני הקהילה: 'איך אתה מסוגל לנהוג כך?! קהילה שלימה דואגת
לסייע ליהודים היקרים האלה, ואתה מעז לשלשל את הכסף לכיסך?!'. ולא נחה דעתו עד
שהכריח את האיש להחזיר את הסכום לבני משפחות המגורשים לסיביר...
ר' רפאל כאב את כאב חבריו שנאסרו. תמיד
האשים את העריץ סטאלין, אותו היה מכנה 'אוסטי בנדיט' (העבריין המשופם). "מה
הוא רוצה מאיתנו?!", היה רגיל לשאול...
משתתף
בצער חבריו
באותם
שנים נקלעה בתו של ר' זבולון לויוב לביתו של הרב רפאל בסמרקנד. לפליאתה הרבה ראתה
את בעל הבית ישן על מיטה חשופה, ללא כרית ומזרן. "מדוע בעלך ישן בצורה כל כך
לא נוחה?", לא יכלה לכבוש את תמיהתה ושאלה את בעלת הבית. "אם רצונך
לדעת, שאלי נא אותו בעצמו", הפטירה רעייתו של ר' רפאל.
בתו
של ר' זבולון עשתה כמתבקש, כולה השתאות. תשובתו של ר' רפאל הייתה מאלפת: "איך
אוכל לישון בניחותא בשעה שחברי הטובים ישנים בבית הסוהר בתנאי גלות?"... היה
זה בשנים שבהן היו חבריו, חכמי סמרקנד, אסורים. לאחר שבחסדי שמים חזרו הרבנים
משביים, חזר ר' רפאל לרפד את יצועו.
מעשי
גבורה
מספר
הרב בצלאל שיף:
לאחר
מאסרם של נכבדי העדה הבוכרית, הגיע הרב רפאל חודיידטוב לרב אליהו לוין, רבה החסידי
הבלתי רשמי של סמרקנד.
הקהילה
היהודית של העיר הייתה בבעיה. ראשי הקהילה נעצרו ונשלחו למחנות בסיביר לשנים רבות.
המשפחות נשארו ללא מפרנסים והקהילה ללא מנהיגים. כל סדר החיים של הקהילה נמצא תחת
איום. הילדים צריכים ללמוד, המקווה חייב לתפקד, נולדים ילדים - חייבים לעשות ברית
מילה, עוד מעט פסח - צריך לאפות מצות, עניים צריכים לקבל עזרה, חתונות, לוויות.
הקהילה חייבת להמשיך את החיים. אסור שלאנשים יהיה רושם של אסון ודיכאון.
הרב
לוין והרב חודיידטוב החליטו לכנס נציג אחד מכל קבוצה, לכנס את כל מי שנשאר חופשי
ולא נעצר. לאחר מספר ימים נאספו בביתו של הרב אליהו לוין הנציגים: ר' רפאל מטעם
הרבנים, ר' נסים מלייב מטעם המוהלים והשוחטים, בכור (בוריס) מולוקנדוב מטעם אנשי העסקים
ועוד.
והחסידים
ניצחו. הכספים נאספו, המצות נאפו, הבריתות והחתונות נערכו כרגיל. ה'חברא קדישא'
עשו את עבודתם כמו שצריך. הילדים המשיכו ללמוד, נמצאו אנשים שהסתכנו במעצר, אך
המשיכו בפעילותם. "הייתה זו גבורה אמיתית!", אומר ר' בצלאל.
ישימון-העד
בנארילסק
נארילסק. עד שנת
1932 לא דרכה רגל אנוש במקום. צניחת הטמפרטורות במקום שוברת שיאים ומגיעה למינוס שישים
וחמש מעלות צלזיוס. בטמפרטורה זו, אדם העומד חמש דקות ללא נוע קופא מיד. לכל מלוא העין
משתרעים מרחבי לובן אדירים. שלג-עד רובץ על חוטי החשמל המתוחים למעלה, מגיעים מן הישימון
וממשיכים הלאה אל הבלתי נודע.
באנייה שבה הובל לגלותו
ר' זבולון לבייל היה גם ידידו ר' גבריאל ניאזוב ,
שנידון
לעשרים וחמש שנה. למעשה הייתה זו אנייה להובלת בהמות, שהובילה אלפיים פושעים. היה ביניהם
צ'צ'ני אחד שביקש להתנכל לר' זבולון. ר' זבולון פנה לשומר הקבוצה וביקש שיגן עליו,
אך השומר ענה לו שהוא עצמו מפחד מהצ'צ'ני הענק. מכיוון שכך דחף ר' גבריאל את ר' זבולון
אל מתחת לדרגש הנמוך ביותר בתא, וכיסה אותו בסדין.
שבועיים התכווץ ר'
זבולון מתחת לדרגש. יום אחד הגיע הצ'צני לתופסו, אך ר' גבריאל אמר לו: "החמצת
את ההזדמנות. הוא כבר ירד בתחנה הקודמת". משום מה האמין לו הבריון הצ'צני וירד
בתחנה הבאה.
כשהגיעו למחנה, חפץ
ר' זבולון לשלוח אות חיים לרעייתו יעל, אך הדבר נאסר עליו בתור פושע שביצע פשעים
"חמורים". הוא נאלץ לתת את מעילו במתנה לאחד האסירים, כדי שהלה ישלח לה מכתב
במקומו. כך ידעה אשתו יעל היכן הוא, והחלה לשלוח לו מזון. באזורים הללו היו נושרות
שיניהם של אסירים מחמת חוסר ויטמינים. לכן היו המשפחות שולחות ירקות ליקיריהן. אשתו
הייתה אורזת בכל חבילה גם בצלים וירקות, כדי לעזור לבעלה לשמור על רמת בריאות סבירה.
סופה
של המנהלת המתנכלת
יום אחד הודיעו לר'
זבולון שגברת אחת, מהמנהלות הבכירות שבמחנה, קוראת לו. ר' זבולון נבהל ונכנס בחשש למשרדה.
הוא הופתע לראותה יושבת,
מחייכת חיוך צופן סוד. "אמור לי, האם אתה רוצה להפוך להיות כאן מנהל?" ר'
זבולון בהה בה בחוסר הבנה, והיא פרשה בפניו את תכניתה. "ראה, מרבית האסירים שמגיעים
לכאן אינם חוזרים. כפי שאתה רואה, תנאי המקום קשים מדי, ואי-אפשר להאריך ימים כאסיר
כאן. אני מציעה לך עסקת פז. הינשא לי ותשתקע כאן אתי - חיים מאושרים נכונו לך. ביכולתי
להעלות אותך לדרגת מנהל, ואז תזכה לתנאים מצוינים: בית פרטי מחומם שקירותיו מעוטרים
בתמונות יפות, הזנה מהמזון המיועד למנהלים, ופיקוד על קבוצות גדולות של אסירים".
ר' זבולון המסכן כשל
על עומדו והתחנן בפניה: "יהודי אני, ושבעה ילדים מחכים לי בבית". "שכח את ילדיך", אמרה לו. "האינך
מבין? מכאן לא חוזרים!" אולם ר' זבולון הבהיר לה שהיא מכלה את דבריה לריק ולעולם
לא יינשא לה. אז הפכה הגויה את עורה וסיננה כלפיו בשפתיים חשוקות: "אני עוד אטיל
עליך את העבודה הקשה ביותר במחנה".
עד מהרה שובץ ר' זבולון
בבריגדה של חוטבי עצים. כל עצי הענק הכרותים היו מועברים לנגריה מקומית כדי שינסרו
אותם ויעשו מהם קרשים. הייתה זו עבודה מפרכת. הגויה ישבה במשרדה המחומם וחיכתה שר'
זבולון יישבר ויחזור אליה בתחנונים, אבל הדבר לא קרה. "כל
הזמן אמרתי תהלים ללא הפוגה", סיפר לימים ר' זבולון לסורישקה בתו. "כשאכלתי, כשישנתי, כשעבדתי"...
יום אחד ראה ר' זבולון
מודעה בלוח המודעות של המחנה. שמה של המנהלת התנוסס בתוך מודעת אבל, להודיע על מותה
הפתאומי. היא הייתה בת שלושים ושבע.
ר' זבולון לא האמין
למראה עיניו. אכן, "שומע
אל אביונים ה', ואת אסיריו לא בזה", הרהר לעצמו.
מאבק
נחוש לשמירה על הזקן
ר' זבולון היה שומר
על זקנו ולא הרשה לגלחו, אך מחמת הכפור העז ששרר
במחנה היה הזקן קופא מדי יום, והיה צריך להפשיר אותו כל לילה. כל יום כשחזר מהעבודה
ונכנס לצריף השינה, היה עומד רכון אל האח במשך כמה דקות, עד שזקנו יפשיר. דבר זה הרגיז
מאוד את האחראי על הצריף.
ערב אחד הוא אמר לו: "כאן מחנה עבודה, לא בית כנסת. אם הזקן גורם לך לבזבז שינה יקרה,
הרי שיש לגלחו וחסל". באמרו זאת ניגש אליו בצעד גס, כשהוא קורא לשלושה גברתנים
להצטרף אליו. הארבעה התנפלו על ר' זבולון והשכיבוהו על גבו, אחזו בחזקה בראשו, ברגליו
ובידיו, כדי שלא יזוז, שלפו מספריים וניסו לגלחו. זעק ר' זבולון: "עזבו אותי! אני אדם דתי, ולכן אני כלוא כאן! אם תסירו ממני את
זקני ולא תניחו לי להיות דתי, כבר לא תהיה לי סיבה להיות כאן, ותצטרכו לשחררני!"
זעקותיו של ר' זבולון והתנגדותו הנמרצת עשו את שלהן והערלים עזבוהו. מאז ועד סוף תקופת
מאסרו לא נפלה שערה משערות זקנו ארצה.
ר' זבולון זכה לעוד
גילוי רחמים בשבי. מישהו סידר לו עבודה בצריף חם שרצפתו זרועה במסמרים משומשים. הרוסים
חסו על כל חומר גלם בעל תועלת, כמו מסמרים שנפלו בשעת עבודה, והם הושיבו אותו בתוך
הצריף כדי שיישר את המסמרים העקומים. הוא היה מאושר במלאכה פשוטה זו. "אחרת הייתי קופא למוות", הסביר.
בדרך
למשפט חוזר
ובינתיים, בסמרקנד,
לא שקטו על השמרים. המשפחה שלחה מכתב לשלטונות לאמור: "אבינו
לא פשע, לא גנב ולא רצח, שחררו אותו!" בטשקנט, לעומת זאת, ישב התובע הראשי החבר
קטנוב ועלעל בתיקי הנאשמים. מה שראה שם לא מצא חן בעיניו: "לא
ייתכן ששני הקונטרה-רבולוציונרים לויוב ולדיוב נשפטו לעשר שנים בלבד", חשב בזעם. "יש לערוך להם משפט חוזר", החליט. חיש קל הוברקו המברקים
לגורמים המתאימים: "להחזיר
הנה את זבולון לויוב ואת אברהם חיים לדיוב!"
בנו ר' אבנר, הציע
בהתלהבות של איש צעיר: "הבה
נשכור עורך דין מוצלח ונשחרר אותם ". מיד חבר אליו אחד מיקירי העדה הבוכרית, ר'
אברהם בורוכוב, שתרם כאמור הרבה מכוחו ומכספו למען יהודי בוכרה. יחדיו הם הגיעו לעורכת
הדין המפורסמת גב' יָפֶה, יהודייה שנודעה כעורכת דין חזקה ומוכשרת באוזבקיסטן. עשרים
וחמישה אלף רובל - זו הייתה דרישתה הצנועה, תמורתם תגייס את כל כשרונותיה למאבק המשפטי.
הרב לדיוב הובהל מהעיר טיישט שבמחוז אירקוצק, אי שם ליד מונגוליה, אך ר' זבולון לא
הצליח להגיע כל כך מהר. איתני הטבע עמדו בדרכו וחצצו בינו לבין התקווה המיוחלת.
מצפון סיביר, מאוקיינוס
הקרח הצפוני, יורד נהר אדיר ממדים ושמו 'לנה'. הוא יורד עד דרום ברית המועצות ומהווה
משום כך עורק תחבורה מרכזי אל סיביר וממנה. ברוב חודשי השנה מכוסה שטחו הצפוני של הנהר
שכבת קרח עבה ובלתי אפשרי לשוט בו.
נארילסק ששכנה בקרבת
האזור הקפוא, הייתה נשארת מבודדת חודשים ארוכים עד אשר התאפשרה אליה הגישה באנייה.
רק בקיץ שנמשך חודשיים בלבד מפשיר הנהר, ואנייה אחת בשנה עושה דרכה עליו ומובילה אסירים
לגלותם. בעת שהוחלט להשיב את ר' זבולון חזרה לטשקנט התחיל החורף, והנהר קפא. משום כך
נאלצו ר' זבולון, ר' אברהם חיים ובני משפחותיהם להמתין תשעה חדשים עד אשר בא הקיץ ומי
הנהר הפשירו, ואז הובל ר' זבולון לדרום, ומיד הוסע לטשקנט ונכלא בבית הכלא האזורי –
ה'טשטורמה'. שם המתין לו חברו.
התעללות
אכזרית בעקבות כיבוד אב
מספרת בתו סורישקה:
"כשאבא חזר מנארילסק, נסענו מיד לטשקנט כדי לנסות לראות אותו.
הגענו לבית הכלא 'טשטורמה', שם היה כלוא. בחצר בית הסוהר היו תאי שירותים שהיו פתוחים
לכלל הציבור. כשעמדו להוציא את האסירים לחצר, היו מכריזים ברמקול שעל כולם לצאת מיד,
ואז היו נועלים את השערים ומוציאים את האסירים לחצר. צביה, אחותי הגדולה, נכנסה לחצר
כשהייתה פתוחה לקהל, והתחבאה שם בחדר קטן.
אחר כך, כשקראו ברמקול
לכל האזרחים לצאת, לא נשמעה צביה לפקודה, ונשארה במחבואה. אנחנו עלינו לגגו של בית
שעמד בסמוך כדי לנסות לראות את אבא מרחוק. אבא יצא לחצר, מוקף בתשעה שוטרים. הוא נכנס
לביתן וראה לתדהמתו את צביה, והיא לחשה לו בחיפזון: 'אבא אל תפחד, אין גזר דין מוות.
לכל מקום שתלך - אנחנו אתך!'
אבא לא ידע שעונש המוות
הוכרז כבלתי חוקי, והחוקרים התעללו בו ואיימו עליו במוות אם לא יודה באשמה שניסו לטפול
עליו. אנחנו ידענו מגב' יפה שהחוק אינו מאפשר עונש מוות, וצביה ניצלה את ההזדמנות להעביר
ידיעה זו לאבא. השוטרים, שהמתינו מחוץ לביתן, חשו בהתלחשות, וחמתם התלקחה בטירוף רצח.
הם השליכו את צביה אל הרצפה והכו אותה בקני הרובים שהיו בידיהם במכות איומות. אנו עמדנו
מסומרים למקומנו על גגו של הבית הסמוך והבטנו בזעזוע במתרחש.
אמא זעקה בייאוש:
'בתי מתה!!' הסוהרים תפסו את צביה בידיה וברגליה והשליכו אותה כמו חפץ אל מעבר לגדר.
היא הוטחה אל הקרקע ונותרה שרועה בלא ניע. כאחוזי אמוק ירדנו מהגג ורצנו אליה. אמא
המסכנה בכתה מרורות. בינתיים הספיקו לרוץ לעבר צביה כמה עוברי אורח שחזו במתרחש, והניחו
ליד אפה סמי הרחה חזקים, שהשיבו לה את הכרתה. צביה פקחה את עיניה, אך זמן רב חלף עד
שהתאוששה מעט. זמן רב עמדנו שם לידה, וברגע שהייתה מסוגלת להתרומם מיהרנו לקחת אותה
ולהסתלק.
בסופו של דבר היה המשפט
כישלון חרוץ. השופט אמר שאינו מבין מדוע נגזרו על הנאשמים רק עשר שנות מאסר, ולדעתו
יש לגזור עליהם עשרים וחמש
שנה... וכך הוחלט. בלב מורתח עזבנו את אבא. לא יכולנו לומר לו מילה, שכן המשפט נערך
בדלתיים סגורות. הפעם לפחות התנחמנו בידיעה שלוקחים אותו לקרסנויארסק, עיר שהאקלים
בה סביר יותר".
גלות
בסמוך לאוקיינוס הקרח הצפוני
והנה
תיאורו של הרב גבריאל ניאזוב, על שנותיו הארוכות בסיביר:
תהליך
החקירות והמשפט נמשך קרוב לשנה, וכל אותה תקופה היינו בבית המעצר בטשקנט. המשפט
שלי התקיים שלא בנוכחותי ובסופו נגזר עלי עונש גלות של עשרים וחמש שנים, שבסיומו
יישללו ממני כל הזכויות האזרחיות. אחר כך נודע לי שהתובע דרש לגזור על כולנו עונש
מוות, אך השופט הסתפק כאמור ב-25 שנות מאסר בלבד...
חודש
לאחר המשפט שלחו אותנו לעיר נארילסק שבסיביר. היינו כאלפיים אסירים. חלק מהדרך
לנורילסק עשינו בצוללת ענקית ששטה דרך ארוכה בנהר יניסי, והוסבר לנו שמשתמשים
בצוללת משום שהקרח לא אפשר להסיע אותנו בספינה מעל המים.
לבסוף
הגענו לנארילסק – עיר השוכנת ליד אוקיינוס הקרח הצפוני שהייתי מגדירה כ"חורבן
העולם": היה שם רק שלג וקרח כל ימות השנה – השלג נשאר משנה לשנה והקור הגיע
ל-65 מעלות מתחת לאפס.
בהתחלה
נשלחתי לעבוד בגיבול סיד – מלאכה קשה ומפרכת שנמשכה 12 שעות ביום ללא הפסקה. אחר
כך נתנו לי לעבוד בחייטות, מלאכה קלה יחסית, אבל כעבור זמן שוב החליפו את עבודתי
והעסיקו אותי בשמירת מחסום הרכבת, פתיחתו וסגירתו. ייתכן שהייתי נח במקצת, אלא
שמפקד היחידה בנדרובסקי הטיל עלי גם לנקות את הפסים מהשלג – מלאכה מפרכת שאין לה
הגבלה כי השלג יורד שם כל הזמן, מה גם שהמחסום נמצא בנקודת מפגש בין הרים וגושי
שלג התגלגלו לעברו כל הזמן. הרבה צער היה לי שם.
לאחר
כשנתיים חליתי ואושפזתי בבית רפואה. לאחר שחרורי מבית הרפואה הוקלו תנאי העבודה
שלי, אבל התזונה הירודה הסיבה לי מחלות רבות ל"ע.
בסך
הכל, הייתי שם קרוב לחמש שנים שבסיומן הגיע משקל גופי ל-35 קילוגרם (!). שוחררתי לבסוף
רק לאחר מות סטלין בשנת תשי"ג, עם עוד אלפי אסירים פוליטיים שזכו לחנינה.
מסירות
נפש עבור השבת
בהיות
ר' אברהם חיים לדיוב בגלותו במחנה בסיביר, מפקדי הכלא חילקו את העבודות בהתאם לגיל
האסירים, כאשר האסירים המבוגרים מקבלים עבודות קלות יותר. באותו מחנה שהו יחד עם ר'
אברהם חיים גם ר' זבולון לויוב ור' מרדכי בובגא'נוב. שלושתם טענו שהם מבוגרים,
והאחראים שמו אותו באותו חדר. בכל שבת הצליחו שלושתם להתחמק מהעבודה הכרוכה בחילול
שבת. יום
אחד הגיע לכלא יהודי מבוגר נוסף והאחראי הכניס אותו לחדרם של שלושת החסידים. כאשר
הלה שם לב שבכל שבת שלושתם לא עובדים, הוא היה בטוח שיש להם רשות לכך וחשב שאולי
גם הוא יכול לקבל היתר כזה... הוא הלך לשומר ושאל: מדוע הם לא עובדים בשבת, ואני
חייב לעבוד בשבת?!
השומר,
שלא ידע שהם מתחמקים מעבודתם בשבת, אמר בביטחון: על מה אתה מדבר? בוודאי שהם
עובדים בשבת! אבל היהודי המבוגר התעקש, ואמר: תבדוק ותראה בעצמך. בשבת
הקרובה עקב אחריהם השומר וראה כיצד הם מתחמקים מהעבודה וחוזרים לתאם. הוא הפתיע
אותם כאשר נכנס לחדר. הם נבהלו מאוד והשוטר אמר להם: בגלל שהתחמקתם מעבודה בשבת,
תענשו כעת שלושתכם בישיבה בצינוק ליממה שלימה!
מיד
הגיעו סוהרים והשליכו אותם לצינוק. בהיותם בצינוק קיבלו 50-30 גרם לחם, ור' אברהם
חיים אמר לחבריו: בהלכה כתוב שצריכים לסעוד שלוש סעודות. אם כן, בואו ונחלק את הלחם לשלושה חלקים.
כך עשו, והצליחו
לקיים את ההלכה אפילו באותם תנאים קשים ואיומים.
הצלת
פליט יהודי ממוות
בעיתון
האידישאי 'אלגעמיינער זשורנאל', הובא לימים סיפורו של יהודי פליט אשכנזי, שתיאר את
הצלתו במחנה הודות לר' אברהם חיים:
נולדתי
בוורשה, וכמו רבים מיהודי פולין, בשנת תרצ"ט הברחתי את הגבול לרוסיה
הסובייטית כדי להימלט מהנאצים. הכל התרחש כל כך מהר שביום אחד איבדתי את כל קרובי
משפחתי. סיכמנו שניפגש בצד השני של הנהר, אבל כשהגעתי לשם לא מצאתי אף אחד. פחדתי
שאם אמשיך לשוטט באזור ולחפש אותם, אתפס והשלטונות הרוסיים יחזירו אותי לפולין, לכן
התרחקתי מהגבול.
לא
ידעתי רוסית ולא הייתי לבוש כרוסי טיפוסי, לכן הפטרול הראשון שעבר ליד הגבול זיהה
ועצר אותי ומיד שלח אותי לנקודת ריכוז של כל הבורחים. בנקודה זו הרוסים ארגנו 'עשאלונים'
– קרונות רכבת ששימשו בדרך כלל להובלת משאות אך בתקופת המלחמה הובילו 'נוסעים' -
מילאו את הקרונות בעצורים כמוני ושלחו אותנו לעומקה של רוסיה. לאחר נסיעה שלהערכתי
נמשכה כחודש, הקרונות נעצרו בתחנה כלשהי שאת שמה לא ידעתי, אך הבנתי שהגענו לסיביר.
כל
שתיארתי עד כה, אירע לפני שרוסיה נכנסה באופן רשמי למלחמה מול גרמניה, אך אז
השלטונות ניצלו כל כוח עבודה שיכלו לגייס. כשהרכבת נעצרה, הרוסים פקדו עלינו לרדת
מהקרונות, העלו אותנו על משאיות ופיזרו אותנו בקולחוזים, 'משקים שיתופיים' שנזקקו
לפועלים, והטילו עלינו עבודת כפייה.
העברתי
איכשהו את השנים הבאות, אך בשנת תשי״א תפסו אותי השלטונות פעם נוספת ושלחו אותי
למחנה-עבודה. ברוך ה׳ שרק זאת, כי יכלו גם לירות בי, כיוון שהפעם היו נגדי האשמות לא קלות -
גם עריקות מהצבא וגם מסחר אסור.
נשלחתי
לעבודה קשה ומיד למדתי שני מושגים חדשים שהומצאו על-ידי מנהלי המחנות - ׳בריגדה׳
ו׳נורמה יומית׳ - שהיו בעצם האיום הגדול ביותר על חייו של כל אסיר. קודם-כל חולקנו
ל׳בריגדות׳ - קבוצות של פועלים, ולכל קבוצה כזו נקבעה ׳נורמה׳, כלומר
הספק עבודה שאין לרדת ממנו לאותו יום.
במצב
הזה, כל אחד תלוי בשני. אם האחד לא מילא בשלימות את המוטל עליו - כולם קיבלנו פחות
אוכל. עבדנו
כמו משוגעים, אבל אני פשוט לא הייתי מסוגל לעמוד במכסה. חבריי לבריגדה נענשו על כך,
ובתגובה התחילו להתעלל בי. הם צעקו עליי והכו אותי, אבל שום דבר לא עזר להם, כי
חלקי ב'נורמה' היה באמת מעבר לכוחותיי. לבסוף החליטו להיפטר ממני - הם ביימו תאונה
והכו אותי מכות רצח וכך הגעתי לבית רפואה של המחנה.
הביאו
אותי על אלונקה והשליכו אותי על אחד הדרגשים, ואז ניגש אלי מישהו והחל לנקות את
הפצעים שלי במטלית רטובה. בתחילה חשבתי שהוא היה לא יהודי כי הוא לא דיבר באידיש,
אבל איכשהו הבנתי שהוא יהודי. דיברתי אליו באידיש והוא אכן ענה לי, אך בלשון הקודש.
חזרתי ושאלתי אותו בלשון הקודש: "מה שמך?" והוא ענה: "אברהם, אני
יהודי בוכרי". עניתי שגם אני אברהם, אבל מוורשה.
אברהם,
ששמו המלא היה אברהם חיים לדיוב, נזהר מאכילת אוכל לא
כשר, ומאז הפגישה בינינו, דאג גם לי. תמיד היו לו חתיכת סוכר או צימוקים ותמיד היה
מוכן לסחר-חליפין: בכיס אחד היה מחזיק מלח ובכיס השני טבק, וכך היה מוכן לכל
הזדמנות שתאפשר לו להשיג מעט אוכל שאינו טריפה.
לימוד חסידות ותניא
בסיביר
אברהם
חיים שתק כל הזמן. הוא היה ענק בשתיקה. רק כשדיברנו בתורה, היה פותח את הפה.
הוא ידע בעל פה את הזוהר, תהלים וגמרא. מדי ערב, כששכבנו על הדרגשים, היינו מדברים
עד השעות הקטנות של הלילה בענייני תורה שידע ברהיטות.
לאט
לאט החלמתי עד שיכולתי כבר לשבת. כעבור זמן נוסף התחלתי גם ללכת. פעם אחת שאל אותי
האם אני מכיר את הרבי הריי"צ מליובאוויטש "בוודאי", עניתי. "אפילו
הייתי בחתונה של בתו (הרבנית חי' מושקא עם כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו)
שנערכה בוורשה. ולמה אתה שואל?" – התעניינתי, ואז סיפר לי על חסידי
ליובאוויטש בסמרקנד ועל תחילתה של פעילות חב"ד בבוכרה על ידי שלוחו של הרבי
הרש"ב נ"ע, הרב שלמה יהודה לייב אליעזרוב, ושלוחו של הרבי הריי"צ,
הרב שמחה גורודצקי.
הוא
המשיך וסיפר לי גם על החברים שלו, ביניהם ששה שנסעו לרבי הריי"צ ללניגרד - הרבנים
יוחאי יעקובוב, אברהם יצחקוב, חזקיה קייקוב, עמנואל קימיאגרוב, גבריאל ניאזוב
ומנחם אלייב. הוא סיפר על ההתוועדויות שעשו בסמרקנד עם החסידים חכם רפאל חודיידטוב,
ג'ורא ניאזוב, זבולון לויוב ובניו אבנר ומנחם, שמלוב ועוד. וכשסיים למנות את
שמותיהם, סיכם באנחה: במשך הזמן, חלקם יצאו את ברית המועצות וחלקם
"יושבים" כמוני... התחלנו ללמוד ביחד גם חסידות ותניא ומאז
השתפרו חיי במידה כזו, שלפעמים אפילו שכחתי איפה אני...
באחד
הימים הודיעו שביום שני הבא אצטרך להתייצב לפני הוועדה הרפואית המגיעה למחנה אחת
לשלושה חודשים וקובעת מי מהחולים הבריא וכשיר לחזור לעבודה. הדבר היה בשנת תשי"ב, בטיישט
שבמחוז אירקוצק, בשנים הכי איומות ליהודים תחת שלטונו העריץ של סטאלין ואני נשברתי
מעצם המחשבה שעלולים להחזיר אותי לעבודת הפרך. כמה עוד יכול בן אדם לסבול? -
החלטתי שעדיף למות על הדרגש מאשר במלתעות של כלב או בירייה של שומר, ובמחשבותיי
התגלגלה רק השאלה איך עושים את זה.
נותרו
רק שלושה ימים עד מועד התכנסותה של הוועדה. לא רציתי לקלקל לאברהם חיים את השבת
וכך נודע לו רק במוצאי השבת על תוכניתי לסיים את חיי, חלילה, לפני שאחרים יעשו זאת.
"אין
הקב"ה בא בטרוניא"
פתאום
השתקן התחיל לדבר ולספר: "הכניסו אותי לבית הסוהר רק כיון שאני חסיד של הרבי
מליובאוויטש. כשבני היה בר מצווה, למדנו את המאמר "אין הקב"ה בא בטרוניא
עם בריותיו" (מאמר ידוע של הרבי הריי"צ משנת תרפ"ה בנושא מסירת
נפש), ואני אומר לך: "צריכים לסמוך על הקב"ה והוא יעזור". וכך
הרעיף עלי אברהם חיים דברי עידוד וחיזוק וסיים: "אבל בינתיים תגיד אחרי
תהילים" – והוא אמר ואני אחריו.
ביום
ראשון לא אכלתי כלום. בלילה התיישב לידי ושוב אמרנו את כל התהילים. כשהוועדה הגיעה
ביום שני בבוקר, יצאה פקודה: כולם לקום. מי שהיה יכול להתרומם מהמיטה קם ונעמד, ואלה
שלא יכלו לקום המשיכו לשכב. חברי הוועדה הרפואית נכנסו לצריף. ניתנה
פקודה: "כולם לקום", אך אני ישנתי ולא שמעתי.
אברהם
חיים ניגש אלי, עשה מה שעשה ובמקביל התכופף והחל לסטור על לחיי בידו האחת, אך ידו
השנייה החזיק בי כדי שלא אקום ולאחר כמה שניות התרומם מעליי ואמר: "אוי, הוא
חולה, חולה מאוד". וכאן קרה נס. הם אפילו לא עצרו לידי והמשיכו ללכת. הם
הלכו ואני התחלתי לנשק את ידו. הוא חיבק ואמר: "תגיד אחרי: "שמע ישראל ה'
אלוקינו ה' אחד""...
מסירותם
של בני הרב בורוכוב לאביהם
אחד מהרבנים
הנאסרים היה כאמור הרב מני בורוכוב. הרב בורוכוב נולד בשהריסבז בשנת תרנ"ח. הוא
חונך בקדושה ובטהרה על ידי אביו, שהיה יהודי נעלה ובעל מידות תרומיות. כבר מצעירותו
נודע כתלמיד חכם וירא שמים גדול. בשנת תרפ"ד עבר מולא מני עם זוגתו לטשקנט והחל
במסירת דרשות, בעריכת חופות ובפעילות דתית ענפה. בעקבות זאת התמנה לרבה של העיר והפך
לדמות נערצת בקרב הקהילה הבוכרית, ורבים שיחרו לפתחו. כל זאת בעיצומו של שלטון הצורר
סטאלין.
בשנת תש"ט עבר
מולא מני לגור ב"סטארי-גורוד", ובאותו לילה, בטרם הגיעו חפציו למעונו החדש,
כבר יצא לסדר קידושין בעיר. למחרת יום המעבר נלקח למעצר.
מעצרו היה אות הפתיחה
לגל מעצרים שנערך בקרב מנהיגי יהדות בוכרה. לאחר פסק הדין נשלח הרב בורוכוב למחוז אירקוצק.
במכתביו ממקום גלותו טשטש ללא הרף את המידע על מצבו הבריאותי הרעוע (בן שישים ושתיים
היה בהיאסרו), וחיזק את משפחתו ואת לב אשתו השבורה בדברי נחמה וביטחון.
כעבור ארבע שנים
ממאסרו, ארבע שנים שבהן הודתה משפחתו בכל יום לבורא על שלא נתקבלה הודעה על מותו בקרה
המזוויעה, החליטו בניו, בדעה צלולה ומפוקחת, לצאת בכוחות עצמם לבית הכלא הנידח באירקוצק,
כדי שבמקרה שישתחרר יוכל אביהם לצלוח את הדרך המפרכת בחזרה לביתו.
שני האחים עשו את הדרך
במשך יותר מעשרה ימים, לעתים ברכבות ולעתים ברגל. ככל שהלכו והצפינו נעשה הקור עז יותר
ויותר, עד שהפך לבלתי נסבל. באזורים שבהם הלכו רגלי היה עליהם לפלס את דרכם בשלג שגובהו הגיע לשבעים סנטימטרים. באחת הפעמים
הם נאלצו לעשות זאת בחשכה כבדה. היה זה כאשר הרכבת עצרה, באמצע הרִיק והאיִן, והם ירדו
ממנה לתוך אפלה סמיכה ואין-סופית. כל נקודת אור לא נראתה למרחק קילומטרים רבים. הכפור
היה עצום, והשלג - דומה שלא חש בחסרונה של תאורה.
אהבתם הגדולה לאביהם
הביאה את האחים למסור את נפשם למענו. בסופו של דבר, לאחר חיפושים בין מחנה אחד למשנהו,
הם הצליחו לגלות את מקום המצאו המדויק וזכו להיכנס אליו באישור נדיר מאת מפקד
המחנה, שלא יכול היה לעצור ברוחו לנוכח נחישותם ומסירותם. מולא מני בורוכוב זכה למה
שלא זכה לו מעולם שום אסיר בעומק סיביר. דבר המעשה התפשט בכלא והכה בתדהמה את האסירים
והסוהרים כאחד, והכל חפצו לראות את שני הבנים המופלאים. בין האסירים ראו הבנים רבנים
בוכרים נוספים ששהו באותה עת בבית הכלא הזה.
השחרור
בליל
חג הפורים שנת תשי"ג נגדשה סאת הייסורים של יהודי ברית המועצות בכלל ושל האסירים
בפרט, וסטאלין – המושל העריץ שהפיל חיתתו על כל בני ארצו – לקה בשבץ מוחי. באותו
זמן היו הרכבות שהכין סטאלין מוכנות להעמסת יהודי ברית המועצות בדרך לקצה רוסיה,
שם בנו להם צריפים בעלי קירות דקיקים ללא כל אמצעי חימום, כדי שימותו בקרה. סטאלין
הורה גם לתת להמון העם לפרוק על היהודים את זעמם, באמרו שזעם ההמונים מוצדק,
וציווה שאם יתקיפו המונים את הרכבות, אל לחיילים להפריע להם. "ליעד צריכים
להגיע רק מחציתם", התבטא.
באותם
ימים הושלמו ההכנות לדרמה המשפטית המכונה "משפט הרופאים", ולקראתה נתפסו
עשרות רופאים יהודים שנטפלה עליהם עלילה זדונית כאילו הם מעניקים למטופליהם
טיפולים מזיקים, וגורמים למותם בזדון. כתוצאה מכך גברה האנטישמיות בברית המועצות.
תחת
סטאלין עלה לשלטון מלינקוב שהחליט לשחרר רבבות אסירים פוליטיים שמילאו את כל בתי
הסוהר, וכך זכו אסירי סמרקנד לחנינה בטרם זמנם. כל האסורים חזרו לביתם בשנת
תשי"ד, ורבי חזקיה קייקוב חזר אחרון בשנת תשט"ו.
יש לי אבא
היום
שבו רבי חזקיה קייקוב חזר לביתו, היה יום שמחה בלתי נשכח עבור המשפחה. "קיבלנו
מברק שאבא נמצא במוסקבה. הוא שוחרר ומשפחת קוסיוב רצתה לקבל אותו במוסקבה, להחליף
לו בגדים ולתת לו לנוח מעט. עשינו חשבון כמה זמן תיקח הנסיעה ממוסקבה לסמרקנד,
כארבעה ימים ברכבת, וביום המיוחל הגענו לקבל אותו בתחנה.
כאשר
הגיעה הרכבת אל התחנה, כולנו התנפלנו עליה. מי שראה את אבא ראשון ליד החלון של
הרכבת, היה הסבא שרץ אליו להוריד אותו. הרגלים של אבא כל כך כאבו מהעינויים שהוא
לא הצליח לעמוד על רגליו בכוחות עצמו".
הבן
ציון ממשיך ומתאר: "הדבר הראשון שאבא עשה כשירד מהרכבת זה לחבק אותנו, ילדיו.
אין לתאר את עוצמת ההתרגשות של ילדים שחיו בלי אבא ופתאום מקבלים אותו כמתנה
משמים. אמנם אמא דאגה במהלך אותם שנים לספר ולעדכן, וכן לדאוג לחינוכנו, אבל כשאבא
הגיע לא רצינו לעזוב אותו".
כאשר
הגיעו בני המשפחה עם רבי חזקיה אל הבית, הוא כבר היה מלא בבני הקהילה מכל העיר
שהגיעו לפגוש את רבם האהוב שחזר משנים בכלא.
מתאר
הבן ניסן: "עד גיל עשר לא עזבתי את היד של אבא שלי. היד שלי הייתה נתונה כל
הזמן בידו ולאן שהוא היה הולך הייתי רוצה להראות לחברים שלי, לאנשים ברחוב, הנה,
גם לי יש אבא, ולא הייתי איך יודע לבטא זאת".
החיים
בבית משפחת קייקוב המשיכו כסדרם גם לאחר השחרור. הבית היה מלא וגדוש ביהודים
שהגיעו במגוון שאלות הלכתיות אל הרב, כיצד להעביר את החג, איך לעשות את הפסח, עצות
בעסקים. רבי חזקיה עזר וענה לכולם במאור פנים, ואהבתם של בני הקהילה אליו הייתה
כמים הפנים לפנים.
הרוח נשארה איתנה
המאסר, החקירות והגלות הקשה שעברו על הרבנים
הבוכרים, פגעו קשות בגופם אך כל אלה לא שברו את רוחם. בשובם לבתיהם בערי בוכרה,
המשיכו הרבנים והמנהיגים לעסוק בהרבצת תורה ובחיזוק כל ענייני הדת ובכל הפעולות
שבגינן נאסרו, אם כי מעתה הקפידו יותר על החשאיות.
כך
לדוגמה, מספר הרב גבריאל ניאזוב על שובו לסמרקנד מגלות סיביר: חזרתי לסמרקנד
והמשכתי לעבוד במסחר. כשחזרתי שמחתי לגלות שבמשך כל השנים חסידי חב"ד המשיכו
להפעיל בעיר ישיבה, וגם אנחנו המבוגרים שהיתה להם שייכות לחסידות, למדנו בחברותות
מידי שבת לפני תפילת שחרית "לקוטי תורה" ואחרי מנחה למדנו תניא.
להלן,
נוסיף ונספר עוד על פעילותם של הרבנים לאחר שובם מהגלות.
[52] על מאסרו וגלותו של הרב
גורודצקי, וזכרונותיו ממאסרם של 18 ראשי העדה הבוכרית, סופר בהרחבה לעיל עמוד ##
ואילך.
[53] מפי בנו אשר
הגר בכפר סבא ואחיו מישאל הגר בנתניה.
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.