חיים חסידיים לאחר המלחמה

לאחר המלחמה

חיים חסידיים לאחר המלחמה

שינוי

המצב לאחר המלחמה

במהלך

ימי מלחמת העולם השנייה, המצב הכלכלי בסמרקנד ובטשקנט היה קשה מאוד. אלפי יהודים פליטים

מאירופה, ובפרט מפולין, עשו את שנות המלחמה בערים אלו. ביניהם היו רבנים רבים ואף

אדמו"רים. גם חסידים רבים מרחבי ברית המועצות שנמלטו מהנאצים ימ"ש והתרחקו

ממערכות המלחמה במרכז רוסיה, מצאו מקלט באסיה התיכונה ובמיוחד בערים סמרקנד וטשקנט,

בהם היו קהילות וותיקות של יהודי בוכרה.

כאמור

בפרק הקודם, בגלל המצב הכלכלי הקשה והעיסוק במלחמה, לא היה לשלטונות זמן ומשאבים לעקוב

אחרי הפעילות הדתית ולדכא את החיים הרוחניים כפי שעשו לפני המלחמה. וכך, דווקא בתקופה

קשה מאד מבחינה חומרית, הייתה בסמרקנד פריחה רוחנית: ברחבי העיר היו מניינים מלאים

במתפללים וחסידי חב"ד הגדילו לעשות והקימו בסמרקנד גם 'חדרים' ואף ישיבה.

כל

זה השתנה עם תום המלחמה. אלפי הפליטים מאירופה הורשו לחזור לארצותיהם, וגם מאות

מחסידי חב"ד ובהם גדולי החסידים ניצלו את ההזדמנות הנדירה, ובמסווה של פליטים

פולניים יצאו את גבולות מסך הברזל. תוך זמן קצר נותרו בטשקנט ובסמרקנד אך מעט

יהודים ורק קומץ מחסידי חב"ד. במקביל, החלו השלטונות להצר את צעדיהם של

הנשארים, לעקוב אחר פעילותם הדתית ואף היו גלים של מאסרים, כפי שיסופר להלן.

המצב

החמיר לאחר שכמה חסידים נתפסו כשהם מנסים לחצות את הגבול ולברוח מברית המועצות. הם

נעצרו ונשלחו למחנות עבודת פרך בסיביר וחלקם נפטרו בגלות.

ולמרות

כל זאת, המשפחות החב"דיות המעטות שנותרו בסמרקנד, שמרו על אותה אווירה חסידית

נדירה שהיתה בעיר בשנים תש"א-תש"ו, בימי המלחמה, ולמרות כל הקשיים

המשיכו לנהל חיים חסידיים תוססים.

בין

אלה בלטו משפחות ר' אברהם זלצמן ובניו, ר' אליעזר מישולבין ובניו, ר' יצחק גולדשמיד

ובניו, ר' יוסף שיף ובניו, ר' צבי הירש לרנר ובניו, וכן כמה משפחות נוספות. ובהם כמה

מנכבדי החסידים, תלמידי תומכי תמימים בליובאוויטש ובהם השוחט הרה"ח ר' ברוך דוכמן,

הרה"ח ר' אליהו לוין ('אלי' פאריטשער'), הרה"ח ר' ירחמיאל חדש ועוד.

ובא

השמש וזרח השמש

שנים

אלה שלאחר המלחמה, היו גם השנים בהם "ובא השמש וזרח השמש".

ביום

השבת קודש פרשת בא, יו"ד שבט תש"י, עלתה השמימה נשמתו הטהורה של

כ"ק אדמו"ר הריי"צ, לאחר חיים שכולם מסירות נפש למען עם ישראל,

ולמען הפצת התורה והיהדות בכל רחבי תבל, ובמיוחד בברית המועצות – ועל כס נשיאות

חב"ד עלה חתנו וממלא מקומו כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

גם

הרבי נשיא דורנו, כרבותינו נשיאינו אדמו"רי חב"ד שלפניו, העלה על ראש

שמחתו את היהודים אשר מאחורי מסך הברזל ופעל למענם ללא הרף.

באותם

שנים, הקשר בין הרבי ומרכז חסידות חב"ד בארצות הברית הרחוקה, והחסידים שנשארו

בגלות בוכרה, היה רופף מבחינה גשמית – אבל קרוב מאוד מבחינה רוחנית.

החסידים

התאמצו בכל כוחם לשמור על קשר עם הרבי בבית חיינו, בדרכים חשאיות שונות וכל בדל

מידע על הנעשה עם הרבי ועם "בית חיינו" היה להם לסם חיים, כפי שיסופר

להלן בהרחבה.

זכרונות

ר' הלל זלצמן

שבתות

וחגים ללא מנין

חוויות

רבות מחיי החסידים בבוכרה שלאחר המלחמה העלה על הכתב הרה"ח הרב הלל שי'

זלצמן, בספרו "סמרקנד – מתחתרת שהאירה למרחקים". ולהלן נביא קטעים

מתיאוריו המרתקים.

מספר

ר' הלל:

היינו

אז ילדים קטנים, אבל עד היום אני זוכר היטב כיצד ר' דוד מישולבין ואחיו ר' אליהו

חזרו מלבוב מפוחדים ומבוהלים. הפחד היה גדול כל כך, שכאשר ר' אליהו היה הולך

ברחוב, הוא השתדל להחזיק בידו את אחד העיתונים המזוהים עם הקומוניזם – "פראבדא"

או "איזבסטיה". הוא אף הקפיד לדבר ברחוב בשפה הרוסית בלבד, וכאשר פגש

ביהודים שלא מן החסידים, נמנע מלדבר באידיש.

במצב

כזה, היה מופרך לגמרי לקיים מנין מסודר. לבית הכנסת פחדנו להיכנס. רק הזקנים היו

מתפללים שם. באופן אבסורדי – דווקא המניין בבית כנסת הפריע לקיום המניין החשאי

עבור הצעירים:

לפי

החוקה הסובייטית הרשמית, היה חופש דת, כביכול, אבל רק מגיל שמונה-עשרה. עד גיל זה נחשבו

הילדים לקטינים שאסור לשדלם להשתתף בפעילות דתית. באופן רשמי לא היה אפשר להעניש

את הילדים שהשתתפו בפעילות דתית, אבל הוריהם היו מואשמים בתעמולה דתית והסתכנו בכך

שהילדים יימסרו לאימוץ בבתי ילדים ממשלתיים.

בכל

בתי הכנסת היו 'נאמנים' מטעם הק.ג.ב.. הדבר היה ידוע לכולם, והם אף לא ניסו להסתיר

את השתייכותם לממשלה. כל בתי הכנסת בברית המועצות היו שייכים ומנוהלים רשמית על

ידי מחלקת התרבות, וה'מוסרים' היו מתפארים לפעמים ואומרים שרק בזכותם מתירה הממשלה

לפתוח את בית הכנסת...

מכיוון

שלא יכולנו להגיע לבית הכנסת, רצו הורינו והבחורים המבוגרים לארגן מנין חשאי בו

יוכלו הצעירים והילדים להתפלל. הבעיה הייתה, שמכיוון שהיינו ילדים קטנים לפני

בר-מצווה היה צורך שהורינו יתפללו איתנו כדי שיהיו עשרה יהודים מבוגרים למניין,

ואם הורינו היו נעדרים מבית הכנסת – היה הדבר מהווה הוכחה ברורה שהם מקיימים מניין

חשאי...

מאידך

גיסא, החסידים מאוד רצו לארגן מניין בו נוכל אנחנו, הילדים הקטנים, להתפלל, כדי

להרגיל אותנו להתפלל במניין, לשמוע חזרת הש"ץ, לומר 'קדושה' ו'מודים', שנענה

אמן וכו'. גם הרב בערקע חן, שהתחבא בתקופה ההיא אצלנו, השתוקק בכל מאודו להתפלל

בציבור, וכאשר הצלחנו לסדר מניין, הוא היה מאושר מאוד.

זכור

לי, כאשר הייתי ילד קטן, אבי היה מעיר אותי באשמורת הבוקר, כדי להתפלל במניין

ה'וותיקין' של יהודי בוכרה, באמרו: ה'מוסרים' ישנים עדיין... הם מגיעים מאוחר

יותר... באותו המניין של ה'וותיקין' היו מתפללים יהודים פשוטים, עובדים, שבאמת רצו

להתפלל במניין.

אבל

זה היה בעת המלחמה וזמן קצר אחריה. אחר-כך גברו הרדיפות, ואבי לא העז לקחת אותי

לתפילה לבית הכנסת. בדרך כלל, לא הייתה לנו ברירה והיינו מתפללים ביחידות בבית.

מניין

ללא ספר תורה

כאשר

הגיעו הימים הנוראים, היה ברור שמוכרחים לקיים מנין למרות הסיכון. מעבר לחשיבות

המניין עבורנו – הילדים הקטנים – היה צורך במניין עבור הבחורים הצעירים מעל גיל

בר-מצווה, כמו אחי ר' בערל, ר' דוד מישולבין ולהבחל"ח אחיו ר' אליהו, ר' משה

ניסילביץ' וגם עבור אנשים שחששו ללכת להתפלל בבית הכנסת.

באותה

תקופה היינו מוכרחים שגם המבוגרים ישתתפו במניין. אבל כאמור, היעדרותם של המבוגרים

מבית הכנסת, עלולה לעורר חשד לקיומו של מנין חשאי. משום כך הוכרחנו להתחיל את

התפילה מוקדם בבוקר ולסיים לפני התחלת התפילה בבית הכנסת או לחילופין להתחיל את

המניין רק בסיום המניין בבית הכנסת. כדי שהמוסרים יראו שהמבוגרים מתפללים בבית

הכנסת, ולא יחשדו שיש עוד מנין מחתרתי.

בעיה

לא פחות עיקרית הייתה שלא היה לנו ספר תורה, ולא היה לנו דרך להשיג כזה. לבקש

מגבאי בית הכנסת היה אבסורד, כיוון שהדבר יתוודע מיד לשלטונות. לקחת ללא-רשות גם

חששנו, כיוון שבמוקדם או במאוחר הדבר יתגלה ויעשה רעש גדול – שספר תורה נגנב מבית

כנסת! – שבוודאי עלול להפנות את תשומת לב השלטונות לפעילות הדתית במחתרת. הוכרחנו

איפה לקרוא את הפרשה מתוך החומש, כדי שלא לשנות מהמנהג ולשמור על סדר התפילה. זה

היה המרב שהצלחנו לעשות, ואפילו ר' בערקע חן נאלץ להסתפק בכך, למרות שהיה מהדר

ומדקדק במצוות.

לעיתים

נדירות, כאשר אחד הזקנים מהמתפללים הקבועים של בבית הכנסת היה חולה, והיה לנו אמון

בו, הצליחו המבוגרים ללוות ספר תורה מבית הכנסת, באמרם שהיהודי ההוא חולה ולא יכול

ללכת לבית הכנסת, ומבקש שנארגן עבורו מניין בביתו.

קרה

גם לפעמים, שהדבר נודע לאחד המוסרים שהתפללו בבית הכנסת, והוא אמר שהיה זה תירוץ

טוב כדי להלוות ספר תורה. 'הם מנסים לרמות אותי, שהרי ברור שהם עושים מניין עבור

הצעירים', אמר...

'שבעה'

שהפכה ל'שלושים' ו'י"ב חודש'...

בח"י

אלול תשי"א, נפטר ר' אליהו שוסטרמן. הוא היה איש מבוגר ומכובד, מהמתפללים

הקבועים בבית הכנסת, ולא היה ספק לאף אחד מהמתפללים, ואפילו ל'מוסרים' בבית הכנסת,

שצריכים לארגן מניין בביתו למשך ה'שבעה'. עלינו, הילדים, אסרו המבוגרים להשתתף גם

במניין הזה, מכיוון שהשתתפו בו רבים ממתפללי בית הכנסת, כולל המוסרים. לאחר כמה

ימים נמאס למוסרים ללכת למניין המיוחד, והם חזרו להתפלל בבית הכנסת המרכזי. אז

התירו לנו לבוא להתפלל במניין.

בתום

ימי ה'שבעה', הציעו כמה מהמתפללים להמשיך במניינים בביתו של ר' אליהו שוסטרמן, כי

איש חשוב היה. כולם הסכימו לרעיון והשאירו בבית את ספר התורה למען המניין עד סיום

ה'שלושים'. הכוונה האמיתית הייתה לאפשר לצעירי ולילדי אנ"ש לקיים מנין בימים

הנוראים הממשמשים ובאים.

לאחר

שחלף חודש, והמתפללים ראו שאף אחד לא מפריע להם להתפלל שם וגם מוסרים לא באים

לעקוב אחר המתפללים, ועוד והוא העיקר: אף אחד לא מתעניין בספר התורה – החליטו

לנסות להתפלל שם כל שבתות השנה. להתפלל כל יום לא רצו, כי זה יהיה יותר מדי בולט,

ולא רצו לסכן את מציאותו של המניין.

כאשר

ראינו שחלפה שנה והגבאים בבית הכנסת שכחו על קיומו של ספר התורה, החלטנו להעביר את

ספר התורה לאחד מבתינו ולהשאיר אותו אצלנו, כדי שיהיה לנו ספר תורה עבור המניינים

החשאיים שהיו בטוחים יותר מהמשך קיום המניין בביתו של ר' אליהו שוסטרמן.

כעבור

כמה חודשים, החלה עלילת הרופאים, והרדיפות נגד היהודים התגברו מיום ליום. המצב היה

כל כך חמור, עד שפחדנו להחזיק את ספר התורה בבית. למרות שכאמור השגנו את ספר התורה

באופן ניסי, חשבנו ברצינות להחזיר אותו לבית הכנסת, כדי להסיר מעלינו את הפחד

הגדול שאפף אותנו תדיר, שמא ימצאו ברשותנו את ספר התורה ויקיץ עלינו הקץ.

תיזכר

לטובה הגברת החסידית מרת גיטל, אשת הרה"ח ר' מיכל גולדשמיד, שעמדה בתוקף על

כך שאסור בשום פנים ואופן להחזיר את ספר התורה לבית הכנסת, כי אז לא תהיה עוד

אפשרות לעשות מניין חשאי. היא לקחה את ספר התורה והחביאה אותו בביתה כל אותה תקופה

איומה, עד לאחר מיתת סטאלין ושחרור הרופאים.

ספר

תורה במסווה של ילד הרוג...

אחרי

מותו של סטאלין ימ"ש פחת קצת הפחד מרדיפות נגד הדת, והעזנו לערוך מזמן לזמן

מניינים חשאיים. ספר תורה היה לנו, אבל הייתה בעיה קשה עם העברת ספר התורה מבית

לבית. ראשית היה זה ספר תורה כבד וגדול ובכל פעם שהעברנו אותו ממקום למקום חששנו

שמא יבחינו בכך אנשים בלתי-רצויים וידווחו לשלטונות.

נוסף

לכך, הרי על פי ההלכה אי-אפשר להעביר ספר תורה ממקום למקום בלי שיקראו בו שלוש

פעמים לפחות. משום כך, למרות החששות מהשכנים, היינו מוכרחים לקיים מניין בבית אחד

שתי שבתות, אחת אחרי השנייה.

על

מנת להקל את העברת ספר התורה ממקום למקום, חתכנו את העצי-חיים שיבלטו פחות (למרות

שהדבר הקשה עלינו אחר-כך לערוך 'הגבהה'...), וכך הספר היה נראה קטן יותר. בנוסף

לכך, לפעמים בעת ההעברה עטפנו את הספר בשמיכה כך שזה היה נראה כמו ילד עטוף

בשמיכה.

פעם,

קבענו לקיים את המניין בביתו של ר' רפאל חודיידטוב. הוא היה הגיע למקום בו היה ספר

התורה, עטף את ספר התורה בשמיכה ולקח מונית לביתו. ביציאה מהמונית הבחינה אחת

הגויות שברחוב בחבילה שהוא נושא. מכיוון שהספר היה עטוף בצורה כזאת שאנשים יחשבו

שמדובר בילד – גם היא חשבה שמדובר בילד, ועצי החיים שבלטו קצת מהשמיכה העלו את

חשדה – לא פחות ולא יותר – שמדובר בילד הרוג שרגליו המקוצצות מבצבצות מתחת

השמיכה...

היה

זה לפני חג הפסח והגויה הרי שמעה לא פעם את עלילת הכזב שהיהודים משתמשים בדם ילדים

נוצרים למצות חג הפסח. היא מיד קישרה בין הדברים ומיהרה להזעיק את המשטרה שתתפוס

את היהודי שרצח ילד נוצרי לקראת הפסח.

ר'

רפאל לא ידע מאומה. הוא נכנס לביתו ושם את ספר התורה בוויטרינה. דקות ספורות

אחר-כך הגיעו לחצר הבית כמה אנשים לבושים בבגדים אזרחיים ואיתם הגויה שדיווחה

שראתה את היהודי נושא את "גופת התינוק הנוצרי". הם פגשו בחצר את בנו ר'

משיח חודיידטוב, ושאלו אותו היכן נמצא היהודי הזקן שזה עתה נכנס לחצר? ר' משיח חשש

שהגיעו לעצור את אביו, ורץ מהר לבית לומר לאביו להימלט מיד.

שני

שוטרי החרש והגויה שאיתם, נכנסו מיד אחרי ר' משיח לבית, שם עמד ר' רפאל. הגויה מיד

הכירה אותו, ואמרה לשוטרים: הנה הוא! הם עצרו אותו והחלו לחפש בכל הבית. אי אפשר

לתאר את הפחד והבהלה שאחזה בר' רפאל ובני משפחתו. ר' רפאל שאל את האורחים

הבלתי-קרואים 'מה אתם מחפשים'? אולם הללו לא השיבו להם והמשיכו להפוך את כל הבית.

פתאום

ראתה הגויה בארון הכלים את החבילה המוכרת לה. היא הצביעה לשוטרים ואמרה 'זהו זה'!

בעדינות ובזהירות פתחו השוטרים את ארון הכלים והתחילו בזהירות המתאימה לפתוח את

השמיכה, ומה רבה הייתה הפתעתם למצוא בתוך השמיכה את ספר התורה... כמובן שהמתח

הגדול והברוטאליות שהפגינו עד לאותו רגע שככו. הם קראו לר' רפאל ושאלו אותו לפשר הדבר.

ר' רפאל הסביר להם שמכיוון שזהו יום השנה לפטירת אביו, נהוג אצל היהודים לקרוא

מתוך ספר התורה ביום זה. מכיוון שר' רפאל היה אדם מבוגר, השוטרים החליטו שלא

להתעסק אתו ועזבו את המקום.

בראות

ר' משיח את מבוכתם של שוטרי החרש, הוא ניצל את ההזדמנות והחל לצעוק עליהם: מה

עשיתם רעש כזה? למה הפחדתם כל כך את אבי?! מיד ארים טלפון לראש העיר, שהנני מכירו,

והוא יפטר אתכם מהעבודה!

אחד

השוטרים החל להצטדק, ואמר שלא ידע כלום, והגיע רק בעקבות התלונה של הגויה. הוא

ביקש את סליחת המשפחה ועזב מיד את המקום.

ימים

נוראים בסמרקנד

ממשיך

ומספר ר' הלל שי' זלצמן:

תפילות

הימים הנוראים בסמרקנד חרותות בזיכרוני. כבר בחודש אלול החלו לחוש שינוי באוויר,

וכל אחד השתדל להוסיף בענייני תורה ומצוות, ולמעט בעניינים הגשמיים. הרגשנו שהימים

הנוראים ממשמשים ובאים.

ארבעים

ושמונה השעות של ראש השנה היו שעות נוראיות ואיומות. המניין התקיים כמובן בדירה

פרטית, כאשר החדר של המניין הכיל חמשה-עשר עד עשרים איש. כל אחד היה יושב על

מקומו, שקוע בתפילתו, ונזהרים מאוד שלא להוציא מהפה מילים שאינן קשורות לחג. אפילו

כאשר היו צריכים לדבר בענייני החג, ואפילו באמצע הסעודה, היו מעדיפים לרמוז

בידיים, שלא להיכשל בשיחה בטילה. כל רגע פנוי היה מוקדש לאמירת תהלים.

באותן

שנים היה בידינו רק מחזור אחד בנוסח חב"ד, והוא היה אצל החזן. כל השאר התפללו

מתוך סידורים בנוסח האריז"ל. זכורני כאשר אבי ראה לראשונה סידור "תהלת

ה'", אצל אחד שהשיג את הסידור במוסקבה – הוא כל כך התלהב ממנו, עד ששילם על

כך 700 רובל, סכום השווה למשכורת חודשית. זה היה סידור "תהלת ה'" הראשון

שהגיע לידינו, ומאז יכולנו לדייק יותר בנוסח, בהתאם לסידור זה.

התוועדויות

בסוכות, ואתרוג לכל העיר

גם

בחג הסוכות היה קשה לקיים את המניין, אבל את מצוות החג, ישיבה בסוכה, יכולנו לקיים

באין מפריע. אצל יהודי בוכרה היה מקובל לבנות את הסוכות בחצרות הבתים, והשלטונות

העלימו עין ולא התנכלו לנו על רקע בניית הסוכות.

ימי

חג הסוכות זכורים לי כימים הנעימים ביותר במהלך השנה. בחול המועד לא עבדנו, והייתה

לנו אפשרות לבלות את ימי הסוכות בהתוועדות בסוכה. האוויר הצח ששרר באותה תקופה

בסמרקנד רק הוסיף למצב הרוח המרומם.

אחרי

שהשגנו את כל החלקים של "ליקוטי דיבורים", היינו יושבים וקוראים בצימאון

את שיחותיו של הרבי הריי"צ עם התיאורים המרתקים על החסידים בדורות הקודמים,

והדרישה הנלהבת לעבודה בפועל. כל עוד לא הפריעו לנו דפיקות לא מוכרות בשער החצר,

היינו שרויים כמו בגן עדן ו"נהנים מזיו השכינה".

הבעיה

הגדולה שעמדה בפנינו בכל שנה לפני חג הסוכות, הייתה השגת האתרוג ובכל שנה מחדש זה

גרם לנו דאגה גדולה ועגמת נפש. ערבות גדלו בסמרקנד בשפע. גם לולבים והדסים היו לנו,

הודות למסירותם של הבחורים יוסף יצחק מישולבין, אהרן מקובצקי ועוד שהיו נוסעים

לגרוזיה, שם גדלו לולבים והדסים, ומביאים אותם לסמרקנד.

אבל

האתרוג היה יקר המציאות. כמעט בכל השנים היה לנו רק אתרוג אחד, שהושג ברגע האחרון

בקושי רב. רק במוסקבה היה אפשר להשיג אתרוג, ממה שהביאו איתם התיירים מחוץ לארץ.

זכורני, שלקראת חג הסוכות תש"י, בשנים הקשות של שלטון סטאלין ימ"ש, לא

היה מציאותי להשיג אתרוג. חג הסוכות מתקרב ואתרוג אין. באין אומר, טס למוסקבה איש

החסד הידוע ר' אברהם בורוכוב, שהיה תמיד זריז לדבר מצווה. והשיג אתרוג תמורת עשרת

אלפים רובל ששילם מכיסו. זה היה סכום עתק באותם ימים, ורק בזכותו יכלו חברי הקהילה

בסמרקנד וסביבותיה לקיים את מצוות ד' מינים.

כל

השנים ברכנו על אתרוג מארץ ישראל, כי לא היה לנו אתרוג אחר. כשהגיע הרב מענדל

פוטרפס לסמרקנד, הוא עורר את האברכים ואמר שבחב"ד מברכים רק על אתרוג

מקלבריה. מאז השתדלנו כל השנה בכל הכוחות להשיג רק אתרוג מקלבריה. אתרוגים אלו הם

בדרך כלל ללא פיטם, והיהודים הבוכרים לא הבינו מדוע חסידי חב"ד מברכים על

אתרוג ללא פיטם.

הרבי

שולח אתרוג לסמרקנד

בסוף

שנות הכ"ף שלח הרבי לרוסיה אתרוגים באמצעות תיירים. אין לתאר את שמחתנו כאשר

שמענו שהייתה הוראה מהרבי למסור לסמרקנד את האתרוג היפה מבין האתרוגים שנשלחו

לרוסיה. מכיוון שהיה בידינו אתרוג אחד ויחיד, תפילת שחרית נמשכה אצלנו זמן רב,

כיוון שכל אחד רצה לעשות נענועים בתפילת הלל.

מאחר

שידענו שיש עוד מאות יהודים בעיירות מסביב לסמרקנד, שאין להם אפילו את האתרוג

הבודד הזה – עשינו תורנות בימי חול המועד, כדי לזכות גם אותם. וכך, למרות הסכנה

שבדבר, בכל יום מחול המועד נסע אחד מהחבורה שלנו עם הלולב ואתרוג בין העיירות

בסביבות סמרקנד, וזיכה את היהודים במצוות ד' מינים. זכורני שכאשר היינו מגיעים

לעיירה, היהודים כבר היו מחכים לנו במקום ובשעה שקבענו. עונג מיוחד היה לראות את

התור הארוך שהשתרר לברכת האתרוג.

נשותינו

הצדקניות רצו אף הן לברך על ארבעת המינים, והגדילו לעשות המהדרות שבהן שהחמירו שלא

לאכול לפני נטילת ד' מינים. הן ביקשו כמובן לברך בבוקר מיד לאחר שיהודי סמרקנד

סיימו לברך, ואילו אנחנו ביקשנו לצאת מיד בחול המועד לעיירות הסמוכות לזכות את

יהודי הסביבה.

בקיצור,

זה היה נושא לוהט, שבכל שנה מחדש גרם לוויכוחים וצעקות, ועקב הגלות המרה, שהיה

ברשותנו רק אתרוג אחד, נוצרו לצערנו חיכוכים... לפועל עמדנו על כך שהנשים תברכנה

על ד' מינים רק לאחר שנחזור מהסיבוב בעיירות הסביבה.

בשמיני

עצרת היה מקובל להתוועד אצל ר' יוסף שיף, חתנו של זקן החסידים, תלמיד ישיבת "תומכי

תמימים" ליובאוויטש, הרה"ח ר' ירחמיאל חדש. את ההתוועדות היינו מתחילים

בשמיני עצרת לאחר מנחה, וכאשר היה מחשיך ומתחיל שמחת תורה – מכיוון שרצינו להמשיך

להתוועד, ולאידך לא רצינו להיכנס לבעיה של 'בל תוסיף' בישיבה בסוכה בשמחת-תורה,

היינו מניחים על הסכך דברים הפוסלים את הסוכה, וממשיכים להתוועד.

הקפות

באישון ליל בבית כנסת בעיר העתיקה

בליל

שמיני עצרת ושמחת תורה היו מתוועדים עד שעה מאוחרת, אבל את ההקפות והריקודים היינו

מוכרחים לקיים לעיתים תדירות בלי נעליים. בגרביים בלבד לרגלינו רקדנו שעות ארוכות,

כשאנו שרים בקול חרישי, כדי שהשכנים לא ישמעו אותנו.

באחת

השנים עלה לנו רעיון נפלא: לערוך את ההקפות בבית כנסת הגדול בעיר העתיקה, לאחר

התפילה, כאשר כולם סיימו את סעודת החג והלכו לישון שנת ישרים.

אחרי

ההתוועדות, קרוב לחצות הלילה, התחלנו לצעוד לכיוון בית הכנסת בעיר העתיקה. כדי שלא

לבלוט בסביבה, הלכנו קבוצות קבוצות, וכמה מאתנו מיהרו להגיע לבית הכנסת לפני כל

החבורה. טיפסנו אחד על השני, עברנו את גדר בית הכנסת, פתחנו את השער מבפנים וחכינו

לבואם של שאר החבר'ה. כאשר החבורה כולה הגיעה, הם נכנסו בקלות לבית הכנסת דרך השער

הפתוח וכולנו יחד נכנסנו אל בית הכנסת בשירה וריקודים. היו אלו הימים שטרם

שעון-שבת, וכל האורות בבית כנסת היו דלוקים. סוף סוף יכולנו לערוך הקפות אמיתיות

עם כמה וכמה ספרי תורה, בשירה ובזמרה ובשמחה עצומה עד בלי די.

באחת

השנים, כאשר צעדנו לכיוון בית הכנסת לערוך את ההקפות וכולנו היינו מבושמים, החלטנו

לעורר את אותם מאנ"ש שסיימו במהירות את ההקפות בבית הכנסת ולאחר סעודת חג עלו

על יצועם לישון שינה ערבה. החלטנו לאסוף כמה מאנ"ש הזקנים, לשבש להם את השינה

ולצרפם להקפות. צעדנו בקבוצות קטנות של שניים-שלושה, ור' בערקע חן צעד בראש. כמובן

זה היה לאחר שר' בערקע היה כבר אזרח סובייטי 'כשר'.

כאשר

הגענו לביתו של אחד מאנ"ש, דפקנו בדלת. לאחר שבעל הבית התעורר, הוא שאל מתוך

שינה: מה אתם רוצים? אנחנו ישנים כבר!

ר'

בערקע, שהיה הגדול שבחבורה, ענה לו: פתח לי בבקשה!

הלה

לא העז שלא לפתוח לר' בערקע, וכאשר נכנסנו לבית התחילה ה'הצגה'...

ר'

בערקע, שגם הוא היה מבוסם, ניגש לבעל-הבית ההמום, ואמר לו במבע חמור סבר: לישון

עכשיו, בליל שמיני עצרת?... כנראה שאתה חולה מסוכן... תן לי להאזין לדפיקות הלב

שלך...

לאחר

שעשה את עצמו כבודק את הדופק, אמר: אוהו, יש לך אכן מחלה קשה מאוד, אבל לא מחלה

גשמית אלא מחלה רוחנית, ואל תתעצב – יש לי תרופה טובה למחלתך: ללמוד פרק תניא בכל

בוקר לפני התפילה! אבל עכשיו, צריך לעשות טיפול מהיר...

ר'

בערקע אמר: אני פרופסור גדול למחלות כאלה. הוא קרה לאחד מבני החבורה. ואמר

ל'חולה': אתה רק תפתח את הפה ועוזריי ימלאו את פיך בתרופה מבקבוק. אל תפחד. זה קצה

חריף, אבל תאמין לי, יש לי ניסיון גדול בזה. לאחר שתיקח את התרופה, אתה תתרפא מיד

ותצטרף לריקודים איתנו...

ר'

בערקע ביצע את ההצגה הזאת בצורה כל כך מעולה, שכולנו לא יכולנו להתאפק מלצחוק.

ה'בעל-הבית' הכי גדול לא היה יכול ללכת לישון אחרי טיפול כזה של ר' בערקע. כולם

שתו את כוס הלחיים שאנחנו, העוזרים של הפרופסור הגדול, השקינו אותם. כמובן שלאחרי

המשקה הצטרפו גם הם לריקודים, כהבטחתו של ר' בערקע, וגם אם לא הלכו להקפות – השינה

הנעימה כבר חלפה ועברה מן העולם...

'צאן

קדשים' ברכבת קיטור אנושית

רגעים

נעימים במיוחד שמורים בזכרוני, מה"פארובוז" – רכבת הקיטור של שמחת תורה:

היה

זה בשנות המלחמה, או מיד לאחר-מכן, כאשר המשטר הקומוניסטי טרם התאושש מהמלחמה

והיהדות שגשגה בסמרקנד כמעט באין מפריע. בין הפליטים הרבים שגדשו את העיר, היה

צעיר גבוה ויפה תואר, בחור חסידי ובעל מרץ בשם הרב נתן הכהן ברכהן, שכונה

"נוטק'ה ריגער" על שם מוצאו מהעיר ריגה. כבן שמונה-עשרה היה בבואו לעיר

בחוסר כל, אפילו נעליים לא היו לרגליו.

בשמחת

תורה, אחרי הקידוש וההתוועדות החמה ולבבית, עם הרבה 'לחיים', פנינו לבית הכנסת

הגדול לעריכת ההקפות. ר' נוטק'ה קיבץ כמה ילדים, העמיד אותם בשורה, אחד אחרי השני,

כמו קרונות רכבת, והוא נעמד בראש השורה, מכופף את קומתו ומתחיל ללכת כמו קטר בראש

הרכבת. בידיו עשה תנועות סיבוביות של גלגל הרכבת, ובפיו היה נושף בקול רעש גדול,

פוווו-פווווף, כקול אדי הקיטור היוצאים מארובת הקטר.

לפתע

היה מפיק מגרונו קול הדומה לצפירת הרכבת, טווו-ווו, וקורא בקול גדול: "צאן

קודשים"! ואנחנו הילדים עונים לו כפעיית הצאן: "מעעעע"!. ור'

נוטק'ה ממשיך וקורא בחוזקה: "גאט איז איינער" [=ה' אחד ויחיד / אין עוד

מלבדו]!, וכולנו מחרים מחזיקים אחריו בהתלהבות "יעעעע"!

הרכבת

האנושית יצאה לדרך לאחר שהתאספו כמה ילדים, ובהמשך הדרך, תוך כדי הליכה בסמטאות

העיר העתיקה, הצטרפו אלינו ילדים נוספים. כאשר התקרבנו לבית הכנסת הגדול, הייתה זו

שיירה ארוכה של כעשרים ילדים מלאים בשמחת החג וחדוות נעורים. לאחר כל הדרך חזר ר'

נוטק'ה על הכרזותיו, ומדי פעם משחיל שיר-לכת חסידי, עד שהגענו לבית הכנסת והשתלבנו

עם הקהל בשירה וריקודים.

גם

האברכים היו הולכים בשירה וריקודים, ואף הם הלכו בשיירה אנושית, כאין 'פארובוז',

אבל אנו הילדים העדפנו תמיד את הפארובוז של ר' נוטק'ה, וחיכינו בכיליון עיניים

לאירוע מיוחד זה.

מצות

לפסח בסמרקנד

כידוע,

מהדרים חסידים ואנשי מעשה לאכול "מצה שמורה": מצות שאת הקמח מהן נעשו,

טחנו מחיטים שנשמרו מחימוץ משעת קצירה. בברית המועצות של אותם הימים, כאשר שדות

התבואה כולם היו רכוש הממשלה, היה צורך במבצע מורכב וחשאי כדי שיהודים יראי שמים

יוכלו לקצור חיטים ולשמור עליהם מחימוץ עד טחינתם.

למרות

הכל השתדלו אברכי אנ"ש והבחורים הצעירים להתמודד עם הקשיים ולאפות מצות באופן

עצמאי. את החטים היו קונים בשוק המקומי, תוך השתדלות מקסימלית לקבל את החטים

הנקיות ביותר שלא נשטפו במים (כי בדרך כלל היו האוזבקים שוטפים את החיטים מכמה

סיבות: שהחיטים יהיו נקיים, ישקלו יותר והקמח יצא יותר טוב). לאחר מכן היינו

יושבים לברור את החטים, הן מתולעים והן מלכלוכים אחרים.

לאחר

שבררו את החטים, הגיע שלב הטחינה. מחוץ לעיר הייתה טחנת קמח שהופעלה על ידי מפל

מים שעבר בסמוך. הטחנה הייתה ממשלתית, והיה אסור לטחון שם קמח עבור אנשים פרטיים,

קל וחומר שלא לצורכי דת... אבל לאחר ששיחדו את המנהל, אוזבקי בשם אוסמאן אקא, הוא

העניק לאנ"ש את זכות השימוש בטחנת הקמח למשך יומיים. רוב הזמן הזה היה מוקדש

בעיקר לניקיון אבני הרחיים, בהם היו חריצים רבים. טחינת החטים עצמה ארכה כשעתיים

בלבד.

יום

של חוויה לצעירי החסידים בסמרקנד

היום

בו הכשירו את התחנה היה יום של חוויה מיוחדת לצעירים. רבים מהחסידים המבוגרים

והצעירים היו מגיעים לטחנה לסייע בהכשרת הרחיים. גם את הנערים הצעירים הביאו לטחנת

הקמח, על מנת לחנכם למצוות.

מלאכת

ניקיון הרחיים הייתה מורכבת וקשה. הרכב והשכב, שתי אבני הרחיים היו אבנים גדולות,

שכל אחת מהן שקלה כחמש מאות קילוגרם. תוך שימוש בפטנט מיוחד שהיה לאוזבקים,

ובמאמצים משותפים, היו מורידים את הרכב מעל השכב, ומתחילים לקרצף את האבנים עם

מקלות ניקוי קטנים ומברשת מיוחדת. מכיוון שמדובר באבנים עם אלפי חריצים, היה צורך

בשעות רבות של עבודה מדוקדקת על מנת לנקות את כל החורים וכל הסדקים. אוסמן אקא היה

עומד מהצד, ומתחנן בקול מלא חרדה שנעזוב כבר את האבנים. הוא תמיד חשש שמא נזיק

לאבני הרחיים...

בסמרקנד

היה יהודי בשם ר' פייביש גנקין. למרות שהיה יהודי פשוט, היה מדקדק גדול במצוות, עד

שאפילו ר' בערקע חן הסכים לאכול בביתו. בתוקף תפקידו כבונה תנורים מקצועי, היה לר'

פייביש 'ברענער' [=מבער] שהיה עובד על נפט. לאחר שסיימו לקרצף את כל החורים

והסדקים, הוא היה מגיע לטחנת הקמח עם הברענער, בארשת פנים של מהנדס מומחה, ועובר

בדקדקנות עם הברענער על כל חריץ ושורף ומכלה את שאריות החיטה האחרונות שנותרו שם.

המצות

של "ר' חיים'ס של יד"

ממשיך

ומספר ר' הלל זלצמן:

בשנות

היו"דים הצלחנו להשיג מעט חיטים שמורות משעת קצירה. נודע לנו על אשה אחת

בגרוזיה, יראת שמים, שמגדלת חיטה בשדה קטן ליד ביתה, במיוחד בשביל מצה שמורה.

יצרנו איתה קשר, ולאחר הקצירה היתה שולחת אלינו 7-8 קילוגרם חיטה. היו לה כמה

לקוחות מאנ"ש בסמרקנד, טשקנט ומקומות נוספים. היא הייתה עוטפת את החיטה

בשקיות נייר צמודים היטב היטב, ושולחת באמצעות הדואר.

על

מנת לטחון את החיטים עבור המצות השמורות, קנינו מטחנה של קפה, ריחיים של ברזל,

ובהם טחנו את החטים. כדי לקבל קמח דק, היינו צריכים לטחון את החיטה כמה פעמים,

כאשר בכל פעם אנו מהדקים את הדיסקים של הריחיים שיהיו צמודים יותר, עד שבסופו של

דבר, משמונה ק"ג חיטה שקיבלנו מהאישה הגרוזינית, נותר בידינו כששה ק"ג

קמח מנופה, פחות או יותר.

מכיוון

שטחינת החטים בריחיים של יד דרשה מאמץ גופני גדול חילקנו את העבודה לכמה שבועות.

בכל ליל שישי היו מתאספים כמה בחורים בבית אחד מאנ"ש. אחד היה טוחן את החיטה,

והשאר היו לומדים שיחות ומתוועדים. הייתה זו אווירה נעימה וחסידית, וכאשר אני נזכר

באותם לילות ארוכים – אני חוזר לסמרקנד של אותן שנים, וזיכרונות נעימים וחמים מאוד

אופפים אותי.

אחרי

רבע שעה, הבחור שטחן את החיטה היה מתעייף, ובחור אחר היה מחליף אותו. זה היה תהליך

איטי מאוד, ובכל ליל שישי היינו טוחנים יותר מקילוגרם אחד של חיטה. כך בילינו את

ליל שישי בלילות החורף הארוכים עד שסיימנו לטחון שמונה ק"ג. בסופו של תהליך

היו בידינו חמשה ק"ג מצות מהודרות. זה הספיק לנו ל'כזיתים' של ליל הסדר, ועוד

2-3 מצות להמשך החג, שהשתמשנו בהם ל'לחם משנה'. חוץ מזה לא אכלנו מצות בפסח.

לעיתים תדירות לא נותרו לנו מצות שמורות בימים האחרונים של החג, והיינו שותים עוד

כוס יין כדי לצאת ידי חובת "מקום סעודה".

כאשר

ישבנו לחלק את המצות הספורות, טען ר' משה ניסילביץ' בלהט שמכיוון שהמצות הם

"מאכל האמונה", הרי הנשים הצעירות והאברכים הצעירים, שעתידים להביא

לעולם את הדור הבא של יהודים חסידיים – מוכרחים לאכול את המצות המהודרות ביותר,

כדי שהאמונה שלהם תהיה טהורה ומזוקקת.

מפאת

הפחד שמרנו על כל העניין בסודי סודות ולא רצינו שאחרים יידעו על קבלת החיטים

מגרוזיה וטחינתן ברחיים של יד. רק חבורה מצומצמת ידעה על זה, ורוב אנ"ש כלל

לא ידעו שיש מצות שנאפו מחיטה שמורה שנטחנה בריחיים של יד. עד כדי כך היה הדבר

סודי, שאפילו בחורי הישיבה שלמדו אצלנו בבתים, ושמעו פה ושם את המילה "ריחיים

של יד" בהקשר למצות המהודרות, לא ידעו במה מדובר, וחשבו שמדובר ב"מצות

של ר' חיים'ס של יד".

בנוסף

למצה שמורה מהחיטים השמורות שקיבלנו מהאשה הגרוזינית, המשכנו לקנות חיטים בשוק

ולטחון אותם בטחנת הקמח שמחוץ לעיר, כפי שסיפרתי קודם. ממצות אלו היו אוכלים הנשים

והילדים, ורק בחורים ואברכים יחידים היו מקפידים לאכול רק מהמצות השמורות.

שמורה

מהקולחוזים שליד סמרקנד

בינתיים

עלה לנו רעיון: הרי גם בסמרקנד לא יורדים גשמים בקיץ, כמו בגרוזיה, ואם כן אפשר

לסדר חיטה שמורה משעת קצירה בכמויות גדולות יותר, כך שכל המצות שאנו אופים יהיו

מחיטה השמורה משעת קצירה.

אחי

בערל הציע שהוא ייסע לחפש קולחוז שמגדל חיטה, יחד עם ר' רפאל חודיידטוב, שהכיר

היטב את לשונם ומנהגיהם של האוזבקים והתמצא במיקומם של הקולחוזים. ר' רפאל הסכים

בשמחה להצטרף למשימה, ואחי הגיע לאוספו מביתו כשהוא רכוב על אופנוע מעולה. כאשר

הביע אחי בערל את חששו שר' רפאל יפחד לשבת במושב האחורי של האופנוע, צחק ר' רפאל

בטוב לב, ואמר: שאני אפחד?... הרי נסעתי על אופנוע כזה עוד לפני שנולדת!... כך

יצאו השניים לחפש קולחוז מתאים עבור חיטים שמורות.

כשלושים

ק"מ מסמרקנד הם מצאו קולחוז שבו מגדלים חיטה. הם פגשו שם את יו"ר

הקולחוז, גוי אוזבקי, יושב עם חקלאים אחרים ואוכלים ארוחת צהריים שכולל תה ירוק עם

סוכר וליפיושקה (פיתה גדולה). מיד כשראו את ר' רפאל עם הזקן הלבן והארוך, כולם קמו

ממקומם ולחצו בכבוד את ידו עם שתי ידיהם. אחר כך הניחו את ידיהם על החזה בהרכנת

הראש וכבוד גדול, כפי שמקובל אצל האוזבקים בהכנסת אורחים.

מכיוון

שבערל ור' רפאל רצו לשבת בעצמם על הקומביין בשעת קצירת החיטים, כדי לומר "לשם

מצת מצווה", המציא להם ר' רפאל סיפור שלם, כדי שלא יחשדו שמדובר בעניין הקשור

לדת:

"בקרוב

אני אמור לחתן את נכדי", אמר ר' רפאל, "ויש מנהג עתיק אצל היהודים,

שבחתונת הנכד מגישים ליפיושקס (פיתות) מיוחדות שנאפו מחיטים שסב החתן בעצמו

קצר". ר' רפאל הוסיף ואמר: "כמובן שנשלם לך היטב על כך", כי על פי

החוק היה אסור לקולחוז למכור חיטה לאזרחים פרטיים, וזה נחשב למעילה ברכוש המדינה.

יו"ר

הקולחוז קיבל בהבנה את הבקשה המיוחדת, ואמר כי בעוד שבועיים תבשיל החיטה, ואז

יוכלו להגיע ולקצור בעצמם. לאחר שסיכמו את העניינים הכספיים, חזרו לסמרקנד.

כעבור

שבועיים, התכוננו השנים לצאת לדרך, וחשבו כיצד יוכלו להעביר את החיטים לסמרקנד.

להוביל אותם ברכבת עם שקים מלאים בחיטה, לא בא בחשבון, שהרי כאשר נכנסים לקרון,

מנהל הקרון מתעניין מה יש בשקים וכו', וגם אילו יצליחו לשחד אותו – הרי בדרך עולים

שוטרים ובודקים את הנוסעים ואת החבילות שלהם, ואם תמצא החיטה, יהיה ברור שזו חיטה

גנובה שמובלת למכירה. רק זה היה חסר להם, שיאשימו אותם בעבירה פלילית...

בסופו

של דבר שכרו משאית עם נהג שמוכר להם, ניקו את הרצפה היטב, קנו שקים חדשים ויצאו

לדרך. בהגיעם לקולחוז ראו מרחוק את גבעולי החיטה הזהובה מתנועעים ברוח, מוכנים

לקצירה. כפי שסוכם, הם עלו על הקומביין, אמרו "לשם מצת מצוה", הניעו את

המנוע והקומביין החל בקצירה. הקומביין עשה את כל העבודה חיש מהר: קצר את החיטה,

זרה וברר, והזרים את גרעיני החיטה לתוך השקים. בתוך כחצי שעה התמלאו כל השקים

החדשים בחיטה.

הסדר

הזה המשיך כל השנים, עד ליציאתנו מרוסיה. בכל שנה היו נוסעים כמה חבר'ה שלנו

וקוצרים את החיטים. באחת השנים נסע ר' יצחק (איצ'ה) מישולבין עם ר' רפאל, וכאשר

חזרו לסמרקנד עם החיטים – ר' רפאל ישב ליד הנהג, ור' איצ'ה ישב במשאית מאחור, כדי

לשמור על החיטים.

תוך

כדי נסיעה הרגיש ר' איצ'ה בטיפות מים שניתזות לכיוונו. הוא הפנה מיד את מבטו

לשמים, אולם הם היו נקיים מעננים. הוא צעק מיד לר' רפאל שיעצור, כדי שיוכלו לבדוק

מהיכן ניתזים המים, אולם הנהג לא רצה לעצור, כי חשש שהמשטרה תתפוס אותו עם סחורה

בלי מסמכים מזהים. רק לאחר כמה דפיקות הגונות על הגגון, הסכים הנהג לעצור. התברר

שצמוד לתא הנהג יש מיכל מים שהנהג מחזיק לקירור המנוע. המים היו בתוך מיכל גומי

גדול, ובטלטולי הדרך ניתזו טיפות מים. בלית ברירה המשיך ר' איצ'ה בנסיעה כשהוא

עומד על המשאית ואוחז בידו את דפנות המיכל.

כמובן

שהמהדרים כבר לא רצו להשתמש בחיטים שהיו בשקים למעלה, ואשר ניתז עליהן טיפות מים.

עשו סימנים כדי לדעת איזה שקים היו מונחים למטה, ומחיטים אלו טחנו את הקמח למצות

המהודרות.

אפיית

המצות

לאחר

שסיימנו לטחון את כל החטים, היה צורך לגשת לשלב הבא: אפיית המצות.

בשנים

הראשונות לשהותנו בסמרקנד, בעת המלחמה, היינו אופים ב'פאדריאד', מאפיית המצות של

בני העדה הבוכרית בסמרקנד. היינו מתאספים כמה משפחות, שוכרים את המקום לכמה שעות

ואופים את המצות שלנו. אולם כעת, לאחר שהיתה בידינו כמות גדולה של קמח 'שמורה' –

היה מדובר ביומיים של אפיית מצות, לכל הקהילה שגדלה ב"ה. מכיוון שתמיד עמד

בחלל האוויר החשש שמישהו ילשין על ההמולה הדתית המתנהלת במקום – חיפשנו מישהו שיש

לו בית נפרד ויסכים להשכיר לנו את ביתו לכמה ימים, על מנת שנוכל לאפות עם כל

ההידורים החב"דיים.

היו

שנים בהן אפו את המצות בביתו של ר' יצחק חי לדיוב, שזכה להיות מתלמידי "תומכי

תמימים" בסמרקנד בעת המלחמה, וחיבב מאוד את ההידורים של חסידי חב"ד. היו

שנים שהאפייה התקיימה אצל יהודי בשם 'בנימין דער פישער', הדייג. כך קראו לו, למרות

שמעולם לא דג דגים מהים ואפילו לא מהנהר, אלא רק היה קונה מהדייגים ומוכר את

סחורתו בשוק.

הצעירים

שהחיו את סמרקנד החסידית

על

האווירה המיוחדת וההתוועדויות החסידיות באותם ימים בסמרקנד, מוסיף ומספר ר' הלל

זלצמן:

האחים

ר' אליהו ור' דוד מישולבין, שהיו פחות מבני עשרים, החליטו לאחר המלחמה גם הם לנסוע

ללבוב, בתקווה שיצליחו להתחבר למשפחה פולנית ולחצות את הגבול. אך המזל לא שיחק להם

והם נאלצו לחזור לסמרקנד. מחד הם היו שבורים על שלא הצליחו לעבור את הגבול, ומאידך

היו שמחים שהצליחו להימלט מצפרני הק.ג.ב ולא אסרום.

האחים

מישולבין היו מאותם בחורים שהספיקו ללמוד בישיבת "תומכי תמימים" בסמרקנד

של שנות המלחמה וספגו את החמימות החסידית, וכאשר חזרו מלבוב המשיכו ללמוד בסודי

סודות בביתו של הרה"ח ר' אליהו לוין בסדר של "תומכי תמימים".

שני

האחים היו בחורים חסידיים מאוד והקפידו על קוצו של יו"ד בעניני הלכה ומנהגי

חב"ד. הם התמסרו לחינוך אחיהם הקטנים, כאשר ר' דוד התעסק בעיקר בחינוכו של

אחיו הקטן יצחק, ור' אליהו התמקד בחינוכו של אחיו הצעיר ממנו מיכאל. ר' אליהו היה

ידוע כפיקח ובר-דעת גדול. מלבד זאת הוא היה 'פנימי' וירא שמים גדול.

זמן

קצר אחר-כך חזר לסמרקנד גם ר' משה ניסילביץ', שאף הוא לא הצליח לחצות את הגבול.

בפי חבריו הקרובים היה נקרא "מיישקה דער געלער", ובפי הכול היה נקרא

"מיישקה פרידמן" – שכן לאחר שנכשל בניסיון הבריחה, שינה את שמו במסמכים

הרשמיים, כדי שהמשטרה לא תתפוס אותו בעוון ניסיון הבריחה מברית המועצות.

הקבוצה

המצומצמת הזו תרמה רבות להתפתחות הסביבה החב"דית בסמרקנד. בהנהגתם, בשיחותיהם

והתוועדויותיהם הם השפיעו רבות על הצעירים ועל כל הסביבה. אפשר לומר שהם היו אלה

שהמשיכו את האווירה של "שפיץ חב"ד".

תיאורים

חיים מהתוועדויות 'של פעם'

בהתוועדויות

איתנו, היו מרבים לספר ולתאר את החסידים שעזבו את רוסיה בשנים

תש"ו-תש"ז. אנחנו היינו אז ילדים קטנים פחות מגיל עשר, ולא זכרנו כמעט

כלום מאותם שנים. בגעגועים עזים היו מציירים לנו את התקופה ההיא: את ההתוועדויות

של זקני החסידים והתפילה באריכות, וכאשר רצו לתמצת את אותה תקופה במשפט אחד, היו

אומרים: "עס האט זיך גיגאסן אלוקות ממש" [= נשפך אלוקות ממש].

בצבעים

עזים תיארו לנו את אופן התפילה של החסידים העת ההיא. ר' אשר ששונקין (באטומער)

שהיה מתעמק בתפילתו ומוציא כל מילה בדייקנות, ופתאום היה מתעורר מדביקותו וצועק

כמה מילים בקול. כך גם דיברו הרבה אודות התפילה בהתבוננות של ר' ניסן נמנוב, ור'

ישראל נח בליניצקי, ועוד ועוד... הבחורים הללו היו פשוט 'חיים' את הנהגותיהם של

גדולי החסידים מאז.

כל

אמרה או אירוע שסיפרו לנו הבחורים המבוגרים אודות חייהם של החסידים הקודמים, היה

חביב אצלנו ונשאר חרות בזיכרוננו לכל החיים.

"תזהירו

את המדם שלכם"

עם

בואו של הרב בערקע חן לסמרקנד, התחזקה החבורה עוד יותר ביראת שמים והידור מצווה.

ה"כלים" כבר היו מוכנים, והנהגתו של ר' בערקע השפיעה מאוד על הסביבה.

למרות שנאלץ כל הזמן לשהות במחבואו, ונמנע ממנו להתוועד ברבים – הרי מקום מחבואו

היה בבית משפחת זלצמן ובבית משפחת מישולבין, וכך הם הושפעו מאוד מראיית הנהגותיו.

בהתוועדויותיו,

היה ר' בערקע דורש מעצמו ומאחרים לשפר את המעשים כמו: עבודת התפילה, הידור מצווה

ולימוד החסידות. הוא היה אומר "תזהירו את המאדאם שלכם" (מאדאם ברוסית

פירושו גברת האליטה העליונה, אך כוונתו הייתה – מד"ם – מחשבה, דיבור ומעשה).

הוא היה מדבר בהתלהבות על כך שכאשר בחור או אברך הולך ברחוב, הוא צריך לראות רק את

הד' אמות שלו. רק ד' אמות אלו שייכים לו, ולא יותר מזה.

בהתוועדויות

דיברו על נושאים שונים שצריכים חיזוק. בין השאר דיברו על כך שבבית חסידי לא צריך

שיהיה רדיו. כך דיברו שהשבת צריכה להיות "כולו קודש" ועד כמה מופרך

שיהיה עיתון חולין על השולחן, כי בזה מחללים ומזלזלים בכבוד השבת.

קהילה

חב"דית בקילומטר רבוע

הקהילה

החב"דית בסמרקנד, כמו גם בטשקנט, הייתה מורכבת בעיקר מהאשכנזים שנמלטו בזמן

המלחמה ממרכז רוסיה.

סמרקנד

הייתה 'עיר מקלט' גם עבור יהודים אשכנזים שלא מגזע חב"ד. היו אלו משפחות

בודדות, והם השתלבו והתחברו עם אנ"ש עד שנעשו חלק בלתי נפרד מהקהילה

החב"דית. כאשר עלו לארץ הקודש בשלהי שנות הכ"פים ותחילת הלמ"דים –

המשיכו לחיות כחסידי חב"ד בשכונות החב"דיות. כולם הקימו משפחות מפוארות

של חסידי חב"ד, ורבים מילדיהם משמשים כיום כרבנים, שלוחים או ר"מים

בקהילות חב"ד ברחבי תבל.

למרות

שהקהילה החב"דית בטשקנט הייתה גדולה יותר, סמרקנד קנתה לעצמה שם מיוחד בשיח החב"די

– בעיקר מכיוון שבזמן המלחמה התקבצו שם מסלתה ושמנה של חסידות חב"ד.

ייחודיות

נוספת הייתה לקהילה החב"דית, שבמשך שנים רבות הם התגוררו קרוב אחד לשני, בשטח

של קילומטר מרובע בערך בעיר העתיקה, ואפילו לאחר שעברו לעיר החדשה המרחק ביניהם לא

היה כל-כך גדול.

מוסיף

ומספר ר' הלל שי' זלצמן:

גם

בשנים האחרונות שיחק לנו המזל, וחסידים כמו ר' בערקע חן ור' מענדל פוטרפס בחרו

להתגורר בסמרקנד דווקא, וגרמו להתרוממות והתחזקות הרוחנית-חסידית בסמרקנד.

מספר

האוכלוסיה החב"דית השתנה מזמן לזמן: אחר עזיבתם של חסידי חב"ד את רוסיה

בתש"ו, היה קשה מאוד לאסוף מנין של אנשים נאמנים, וגם לא היה לנו ספר תורה.

בקושי הצלחנו לארגן מנין בחגים. לעומת זאת בסוף שנות הכ"פים עד שנות

הלמ"דים, עת יציאתנו מרוסיה, גדלה הקהילה החב"דית בסמרקנד פי כמה וכמה.

זכור

לי, שלפני יציאתו של ר' מענדל פוטרפס מרוסיה, הוא ישב איתי ושאל על פרטי הקהילה,

באמרו: הרי אני צריך למסור דו"ח מפורט לרבי על הקהילה בסמרקנד. באותה תקופה

כמעט כל אנ"ש התגוררו בעיר החדשה, ובכל שבת התקיימו לפחות כחמשה מנינים של

אנ"ש במקומות שונים, כאשר בכל מנין מתפללים בין 15 ל-20 אנשים מבוגרים. אפילו

בימי חול היו פה ושם מניינים.

התפתחות

והתרחבות הקהילה

התפתחות

הקהילה נבעה משלוש סיבות: גידול טבעי, מקורבים, וחסידים שהגיעו מערים אחרות

ברוסיה. היה בה, בסמרקנד, כוח משיכה מיוחד.

כך

למשל, בשנות הכ"פים הגיעו לסמרקנד ר' יוסף גרינברג ורעייתו מיד אחרי חתונתם.

הוא היה אברך ירא שמים בעל מסירות נפש. ר' חיים וולוביק הגיע אף הוא עם משפחתו,

ובניו היו חלק מהישיבה, עד שמאוחר יותר היה בנו ר' יוסף למגיד שיעור מעולה

בישיבתנו.

באותה

תקופה הגיע לסמרקנד גם ר' שלום ווילנקין עם משפחתו. הוא היה יהודי חסידי ולבבי,

שאף שלא היה דברן במיוחד – היה מתוועד בחמימות. אחד הפתגמים שזכורים לי

מהתוועדויותיו, כאשר נסובה השיחה על יראת שמים, אמר: כאשר רוצים לדעת על יהודי

מסויים, אם הוא ירא-שמים באמת, צריך לשאול את אשתו... לעיתים אדם יכול להציג את

עצמו כלפי חוץ כירא-שמים, אבל אשתו תמיד יודעת את האמת.

כאשר

דיברו בהתוועדות על קשיי החיים, ומסירות הנפש הדרושה לקיום תורה ומצוות בחיי היום

יום – אמר ר' שלום: זה נקרא מסירות נפש?! כאשר היינו צעירים, החשש ממאסר היה כל-כך

גדול ומוחשי, עד שהקפדנו תמיד לקחת איתנו את התפילין, שמא יאסרו אותנו, ונשאר

חלילה ללא תפילין...

לא

אוכל לשכוח את תפילתו הנעימה, כאשר היה יושב מול הסידור הפתוח ומוציא כל מילה,

כסופר יהלומים ומרגליות, ואם היה נדמה לו שמילה אחת לא יצאה מפיו כדבעי, היה חוזר

והוגה אותה כשורה. היה אפשר לחוש שפיו מלא באותיות התפילה. בין "ישתבח"

ל"יוצר אור", היה שוהה דקות ארוכות ומתבונן בחסידות.

אחר

כך הגיעו אלינו ר' חיים זלמן קוזלינר ומשפחתו, שתרמו רבות לאווירה החסידית

בסמרקנד. כמו כן הגיע ר' דוד אוקינוב עם משפחתו. גם הוא היה "נר להאיר",

ובניו נכנסו לישיבה.

מאמרי

חסידות ב'רעווא דרעווין'

בחצר

בית הכנסת הגדול בעיר העתיקה של סמרקנד, היה מבנה נוסף שנקרא "בית כנסת של ר'

חזקיה" – מכיוון ששם התפלל הרה"ח ר' חזקיה קייקוב, רבם של יהודי בוכרה,

שהיה מתלמידיו של ר' שמחה גורודצקי ונשלח על ידו לישיבת תומכי תמימים במרכז רוסיה.

בבית

הכנסת של הרב חזקיה התקיימו התפילות בנוסח האריז"ל. שם למדו תניא, לקוטי תורה

ועוד וזה היה נחשב בית הכנסת החב"די בעיר העתיקה. באותן שנים רק הזקנים היו

מרשים לעצמם ללכת להתפלל בבית הכנסת. הגבאי, מולו אבה, היה ממונה מטעם הממשלה, ואם

היו מגיעים נערים צעירים מתחת לגיל שמונה עשרה, הוא היה רודף אחריהם עם מקלו ומגרש

אותם מהמקום.

בשבתות,

בזמן רעווא דרעווין, כאשר החשיך בחוץ, וגם בית הכנסת היה חשוך, היינו מעיזים להגיע

בחשאי לבית הכנסת, נזהרים שלא להיתקל בגבאי מולו אבה. בתענוג נפלא היינו שומעים את

זקני החסידים מנגנים ניגונים חב"דיים עתיקים ומשובבי נפש. אחר כך שמענו את

הרה"ח ר' ירחמיאל חדש חוזר בעל פה מאמר דא"ח מלקוטי תורה.

כאשר

איתרע מזלנו והגבאי היה מבחין בנו, היינו רצים לעברו של ר' בערל גורביץ (שכינויו

היה 'בערל הנגר'), שהיה מחביא אותנו מהגבאי ומכבד אותנו בכוס ליפתן מהסעודה

השלישית.

הזדמנות

נוספת לביקור בבית הכנסת, הייתה בזמן המניין לתהלים בשבת מברכים. מכיוון שכנהוג

נערך המניין לתהלים בהשכמה, הגבאי 'מטעם' טרם הופיע בבית הכנסת, ויכולנו להרשות

לעצמנו להתגנב לבית הכנסת ולומר תהלים במניין. עדיין זכור לי הניגון המתוק של ר'

בערל הנגר כאשר היה עובר לפני התיבה לאמירת התהלים.

ילדים במאסר

בית

המלחמה

על החינוך היהודי באותם ימים התנהלה בשתי חזיתות: סור מרע, ועשה טוב. היה צריך

לדאוג שהילדים לא ילמדו בבתי הספר הקומוניסטיים, אלא ילמדו עם מורה פרטי בבית. רק

כאשר לא הייתה ברירה הילדים הלכו לבית הספר בשבתות וחגים ;

במקביל היה צורך להעניק לילדים חינוך יהודי שורשי.

מוסיף

ומספר הרב הלל שי' זלצמן:

השמירה

על תורה ומצוות תוך כדי הלימודים בבית ספר הקומוניסטי דרשו יצירתיות רבה כדי

להעלים ולטשטש את התחום הדתי. כך למשל, כאשר הייתי מגיע בימי שני לאחר יומיים של

היעדרות (שבת וראשון), חששתי שכאשר אגיע לכיתה – יגיבו במחאה פומבית על היעדרותי.

לכן, השתדלתי להגיע מוקדם יותר ולהסתובב ברחוב שליד בית הספר, כדי שבני כיתתי יראו

אותי ולאט לאט יתרגלו לנוכחותי.

את

הכיפה האוזבקית שהייתי חובש לראשי, לא הסרתי בכניסתי לכיתה. אולם לפעמים הייתה

המורה מצווה עלי להסיר את הכיפה. לא ניסיתי להתנגד, כדי שלא לעורר את הדובים

מרבצם, אולם מכיוון שלא רציתי ללכת בגילוי ראש – הייתי מניח ידי על ראשי, כאילו

אני מגרד בשערותיי, עד שהתיישבתי על ספסל הלימודים.

מפעם

לפעם הייתה בבית הספר ביקורת רפואית מטעם הממשלה, לעריכת חיסונים וכדומה. פעם,

כאשר המורה הודיעה כי תכף תכנס האחות ותזריק לתלמידים בגבם, נתקפתי חרדה: איך

אעלים את הטלית-קטן? אם אחלוץ כעת, הרי כל הכיתה תראה את הטלית-קטן עם הציציות,

ומי יודע למה זה עלול להוביל... ברגע האחרון לפני שהאחות הגיעה אלי, מיהרתי להגביה

את החולצה כאילו אני מתכוון לזריקה והשתדלתי להחביא את הטלית קטן מתחת לחולצה.

האחות, שהייתה יהודייה בוכרית, שמה לב לחוטי הציצית שלא הספקתי להחביאם היטב

ו'הציצו' מתחת לחולצה, ואמרה לי בלחש: "טי חאראשי מאלטשיק חכמטשיק"

[=אתה ילד טוב, חכמצ'יק]...

לאחר

אותו מקרה פחדתי להופיע בבית ספר עם הטלית קטן. מאז, הייתי הולך עם הציצית עד לבית

הספר, ולפני שנכנסתי לכיתתי הייתי נכנס לחדר השירותים, מוריד את הציצית ומחביא

בתיק. בתום הלימודים, בטרם יצאתי מבית הספר, עברתי שוב דרך השירותים, והפעם כדי

ללבוש את הציצית.

המלמד

שהחדיר מסירות נפש

השנים

תש"ו-תש"ח היו השנים הטובות ביותר שאני זוכר מה'חדר' שלנו בשנות ילדותי.

למדתי אז יחד עם קבוצת חברים – מיכאל מישולבין, יעקב לרנר, מוטל גולדשמיד, בנימין

מלכובסקי, זלמן פרידמן ועוד – אצל המלמד הרה"ח התמים ר' בן ציון מרוז (או כפי

שכינו אותו "בענטשע מרוז"). כשאנחנו נפגשים היום ומתרפקים בגעגועים

לאותם ימים שהיה בהם שילוב של מרירות ומתיקות, אנו יודעים שהעובדה שנשארנו יהודים

שומרי תורה ומצוות נזקפת רבות לזכות חינוכו של ר' בענטשע ז"ל.

ר'

בענטשע היה מדוכא בייסורים ולא היו לו חיים משפחתיים נורמליים. השעות בהן שהה

בחברת התלמידים והאחים מישולבין, היו עבורו שעות של מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, הרחק

מהצרות המשפחתיות.

בשנים

ההם, כדי להיפטר מהצבא הרוסי, הבחורים עשו בגופם כל מיני מומים. מה הוא עשה? הוא

חתך את גידי אצבעותיו בפרק האמצעי של יד ימין, ואחר-כך כופף וקשר אותם למשך זמן עד

שנשארו כך כפופים. כאשר הגיע לצבא, והרופאים ראו שקשרי ידו הימנית כפופים, נתנו לו

פטור, שהרי עם אצבעות כאלה אי אפשר לירות ברובה. בסיפור זה, ובהתפעלות גדולה בה

סיפר אותו, החדיר בנו שעדיף להישאר בעל-מום לכל החיים, מאשר להגיע למצב של

אי-שמירת תורה ומצוות בצבא הרוסי.

מסירות

הנפש על תורה ומצוות הייתה חלק בלתי נפרד מאישיותו. הוא היה איש חריף לשון,

ומהתבטאויותיו החריפות היה אפשר ללמוד במה הוא "חי". פעם שמע שבחור

יהודי ניסה להתאבד לאחר שלא התקבל לאוניברסיטה. כאשר ר' בענטשע שמע זאת, הוא ממש

רתח מזעם ואמר בחריפות: אה... אילו החיים אצלי היו כל כך זולים – הייתי מייסד

חדרים, תלמודי תורה, וישיבות! הרי הסיבה היחידה לכך שאיני עושה משום שאני מפחד על

החיים שלי, כי החיים יקרים אצלי.

כשביקש

ר' בענטשע לתאר מהי 'מסירות נפש', היה אומר בלהט: כאשר חיילים צריכים לכבוש עיר,

ובדרכם זורם נהר ללא גשר וללא אפשרות אחרת למעבר, מצווה המפקד על החיילים לנוע

קדימה, לתוך הנהר. שורות החיילים הראשונות טובעים כמובן בנהר, אבל על ערימת

גופותיהם יכולים שאר החיילים לעבור את הנהר ולכבוש את העיר. נשאלת השאלה: בזכות מי

נכבשה העיר? האם החיילים שהצליחו לחצות את הגשר וללחום בעיר? לא ולא! אלו שנכנסו

וטבעו בנהר, ובגופם יצרו את הגשר האנושי – הם הגיבורים האמיתיים, שבזכותם נכבשה

העיר! הנמשל הוא: אותם חסידים שנורו למוות על קידוש ה' במרתפי הנ.ק.וו.ד. או גורשו

לגלות סיביר ולא זכו לקבורת ישראל – הם הם הגיבורים האמיתיים.

ר'

בענטשע לא היה רק מלמד מומחה, אלא גם ובעיקר מחנך נפלא. כחסיד של הרבי הרש"ב

וחניך ישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש, הוא השתדל בכל כוחו להחדיר

בתלמידיו את החיות החסידית, וחינך אותנו לכך שלקיום תורה ומצוות זקוקים למסירות

נפש.

ב"חדר"

שלנו היו שתי קבוצות – אנחנו הקטנים לפני בר-מצווה, וקבוצה נוספת של מבוגרים יותר.

הלימודים התקיימו בדירה שר' בענטשע שכר במיוחד עבור ה"חדר" בחצר משפחת מישולבין.

לחצר זו הייתה מעלה גדולה, שכן לא התגוררו בה שכנים נוספים, ולכן נחשב למקום מתאים

ובטוח יחסית לקיום החדר המחתרתי. מה עוד, שחלונות הבית פנו אל שער החצר, באופן שאם

מישהו היה נכנס לחצר, מיד היה ר' בענטשע יכול לראותו.

ישיבה

במחתרת

בזמן

מלחמת העולם השניה, כאשר רבים מאנ"ש ברוסיה ברחו מחזית המלחמה לאסיה התיכונה,

ובעיקר לערים טשקנט וסמרקנד שבאוזבקיסטן – גלתה עמם גם ישיבת "תומכי תמימים"

ליובאוויטש המחתרתית, כמסופר בפרק הקודם.

בשנים

תש"ה-תש"ו, עם שוך הקרבות, הצליחו רוב חסידי חב"ד לצאת מברית

המועצות, וחסידי חב"ד המעטים שנשארו בבוכרה לא יכלו להמשיך לקיים את הישיבה

באותה מתכונת ממש, מה גם שכמעט לא היו תלמידים בגיל המתאים לישיבה-קטנה ואילו הבחורים

המעטים שהיו בגיל ישיבה-גדולה, פחדו להתארגן במסגרת ישיבתית ממש.

למעשה,

רק כעבור כמה שנים התארגנה לארגן מסגרת לימודים מסודרת, כמו ב'תומכי תמימים',

דהיינו שבע שעות לימודי 'נגלה', וארבע שעות לימודי 'חסידות', אך לאמתו של דבר

הלימודים של הבחורים בסמרקנד בהחלט המשיכו כל העת.

בי"ט

כסלו תש"כ – היום בו חוגגים חסידי חב"ד את חג הגאולה של מייסד חסידות

חב"ד, רבינו הזקן – התגבשה חבורת צעירים בסמרקנד שאליהם הצטרף גם איצ'ה מישולבין

(שעד אז למד לבדו), והחלו ללמוד לפי הסדר של "תומכי תמימים".

הלימודים

התקיימו בסודיות מוחלטת, ואפילו שמואל חיים פרנקל, שעזב את משפחת מארחו ר' צבי

הירש לרנר – לא סיפר להם לאן הוא הולך, ורק אמר שלא ישוב יותר...

ה'ישיבה'

מנתה אז ארבע תלמידים: יצחק מישולבין, נפתלי אסטולין, שמואל חיים פרענקל וישעיה גרצמן.

המגיד-שיעור, המשגיח והמשפיע היה אדם אחד: הרה"ח ר' מיכאל מישולבין. זמן קצר

אחר-כך הגיעו מצ'רנוביץ האחים אליהו ויוסף וולוביק. אחר-כך הגיע גם שמשון כהנא

מצ'רנוביץ ובחורים נוספים ונוצרו שתי קבוצות.

למרות

שהלימודים התקיימו לפי הסדר של "תומכי תמימים" והורגשה אוירה רוחנית

חסידית – מעולם הם לא קראו למסגרת הלימודית הזו בשם הקדוש "ישיבת תומכי

תמימים", משום שבסך הכול היו כמה בחורים שלמדו

בדירות פרטיות, ולא הייתה זו אווירה של ישיבה בה לומדים עשרות בחורים.

מאידך

גיסא, הייתה בהם תחושה פנימית עמוקה, שלמרות שאין זו ישיבה במלוא מובן המילה - הרי

מכיוון שהבחורים לומדים בהתאם לסדרי הלימוד של "תומכי תמימים", יש

בלימודים אלה את הקדושה המיוחדת של "תומכי תמימים".

מספר

ר' הלל שי' זלצמן:

ב'הקפות'

של שמחת תורה, השתדלתי לקבל את ההקפה השביעית, השמורה ל'תומכי תמימים'. כמובן

שבהקפה השביעית הייתי כבר בהתעוררות גדולה, ואמרתי בלהט ובכוונה עצומה את המילים

'תומכי תמימים הושיעה נא!' וכל מחשבותיי ותפילותיי מופנים אל הקב"ה: הושיעה

נא את הבחורים הלומדים במקומות שונים בסדר של "תומכי תמימים", שיוכלו

להמשיך בלימודיהם בלי סכנה וללא הפרעה ללימודיהם ח"ו.

הראשון

שהשתמש בתואר 'ישיבה' היה הרב מענדל פוטרפס. לאחר שעבר לסמרקנד, בכל פעם שהייתי

נפגש איתו, היה פותח בשאלה: מה נשמע בישיבה? בתחילה באמת לא הבנתי על מה הוא מדבר,

שאלתי אותו: איזו ישיבה? ומדוע אתם מתלוצצים מאיתנו? ור' מענדל הסביר: מה אתה

חושב, ישיבה זה מאות בחורים שלומדים? לא! אם אפילו כמה בחורים יושבים ולמדים בהתאם

לסדר של תומכי תמימים – זה נקרא ישיבה!

תגיד

לי, המשיך ר' מענדל ושאל: האם התלמידים לומדים ארבע שעות חסידות, בבוקר ובערב?

לאחר שהשבתי בחיוב, סגר את הנושא, באמרו: נו, אז זה "תומכי תמימים".

מכתבים

מסמרקנד, מעטפות ממוסקבה

הוריהם

של כמה מהבחורים שלמדו בסמרקנד, לא ידעו פרטים על מקום המצאם. לא רק שלא ידעו היכן

ממוקמת הישיבה, היו כאלה שכלל לא ידעו שבניהם נמצאים בסמרקנד.

כך

למשל הוריו של משה מילר, שהגיע מאפשה שבאזור הקרפטים, היו בטוחים שבנם נוסע לעבוד

במוסקבה. כך אכן הייתה תוכניתו המקורית, אולם לאחר שבערל זלצמן שכנע אותו לבוא

ללמוד בסמרקנד, הוא שינה את תוכניותיו, בלי לעדכן את הוריו.

כדי

שהוריו לא יבחינו בדבר, היה משה מוסר לבחורים את מכתביו, והם שלחו אותם לר' משה

קצנלנבויגן במוסקבה, שהיה מכניס את המכתבים למעטפה מבוילת במוסקבה. כאשר הוריו

קיבלו את מכתביו עם חותמת הדואר של מוסקבה, הם היו בטוחים שהוא שוקד על עבודתו

במוסקבה... משה הצליח מאוד בלימודיו, ואף למד את מלאכת השחיטה. לאחר שיצא מרוסיה

ועלה לארץ הקודש, החל לעבוד כשוחט בבני ברק.

גם

ההורים בטשקנט, שידעו כי בניהם לומדים בסמרקנד, לא ידעו מאומה על מקום המצאם ומקום

לימודם.

מספר

ר' הלל: כאשר בגלל עסקי הכלליים או הפרטיים הייתי מגיע לטשקנט, היה עלי החוב

להיכנס להוריהם למסור דרישת שלום ולספר על מצב בנם, אבל הכול היה בסודי סודות.

כאשר הגעתי לבית ההורים, האימא ידעה שהיא לא יכולה להיות נוכחת בשיחה, כי אז אחשוש

שהיא תשאל יותר מידי שאלות, ולא אדבר כלום. האבא היה שואל רק האם אני אישית ראיתי

את בנם ומתי. מעולם לא שאלו אותי אם הם לומדים, ואם כן איפה הם לומדים, עם מי הם

לומדים, היכן הם ישנים ואוכלים. הם הבינו, שאם ישאלו יותר מידי שאלות, פשוט לא

אכנס אליהם בפעם הבאה למסור ד"ש.

פעמים

רבות הזדמן לי להרהר בכך, וחשבתי שזו הייתה מסירות נפש מיוחדת של ההורים: הם הרי

שלחו את בנם הצעיר לעיר זרה, בלי לדעת מאומה על מקום הימצאו, ובכל זאת הם נזהרים

לשאול שאלות 'מיותרות'!"...

בעקבות

הבחורים שהגיעו ללמוד, הגיעו לפעמים גם הוריהם ושאר בני משפחתם. כך אירע עם שני

אחים שזמן קצר לאחר בואם לסמרקנד, ביקשו הוריהם להצטרף אליהם. הבן הבכור היה צריך

ללכת לעבוד, כדי להכין תשתית כלכלית עבור הוריו ואחותו. כך נרשם הבכור לעבודה באחת

הסדנאות של אנ"ש בסמרקנד, בעוד אחיו הצעיר לומד בישיבה.

החזקת

הישיבה תוך סיכון עצמי

בסמרקנד

היו דרגות שונות בעניין הזהירות. היו כאלה שהתפללו איתם יחד במנין המחתרתי, אבל

נשמרו מהם בעניינים אחרים. הסוד הכי שמור, היו הלימודים המחתרתיים שהתקיימו בכמה

מהבתים של החסידים.

הסודיות

הייתה גדולה כל כך עד שאפילו בני המשפחה הקרובים ביותר לא ידעו על הלימודים

המחתרתיים. על מנת לשמור על סודיות מרבית, היו מוכרחים להחליף את מקום הלימודים

מפעם לפעם. במקום לקיים "הוה גולה למקום תורה", הגלו את מקום התורה

בעצמה...

הסכנה

בהחזקת תלמידים לומדי תורה בבית, הייתה כפולה ומשולשת: ראשית, מצד התארגנות בלתי

חוקית; שנית, עצם נוכחותם של התלמידים שהגיעו לסמרקנד מערים אחרות, הייתה בלתי

חוקית. מכיוון שלא למדו במוסדות חינוך ממשלתיים ולא עבדו בשום מקום, ובכלל לא

הייתה להם כתובת רשמית למגורים, הם היו בלתי חוקיים בעיר, ובברית המועצות של אותם

ימים – שהייה בעיר ללא רישיון יותר מעשרים וארבע שעות, הייתה עבירה פלילית.

מובן

מאליו שאם מישהו היה נתפס 'על חם', בעל הבית היה יכול להיות מואשם בארגון מחתרת

ללימודי תורה ודת ואירוח שוהים בלתי חוקיים. משום כך נשמר בסוד, עד כמה שאפשר,

קיומה של הישיבה המחתרתית.

פעמים

רבות הלימודים בבתי אנ"ש היו כרוכים באי נעימות. כך למשל, כאשר למדו הבחורים

בבית הוריו של ר' הלל זלצמן, ברחוב רוזה לוקסמבורג 23, התגוררו בבית גם אחותו

וגיסו ר' אליהו מישולבין עם שלושת ילדיהם, ומכיוון שגיסו היה חולה בלבו, היו

צריכים להשגיח על הבחורים שיהיו בשקט כל היום ולא יפריעו את מנוחתו. מאותה סיבה לא

יכלו ללמוד בסלון, שהיה סמוך לחדר השינה. כך נאלצו הבחורים ללמוד בחדר השינה של

הוריו, שהיה מרוחק יותר. בכל אותה תקופה, לא יכלה אמו של ר' הלל לנוח במהלך שעות

היום, כיוון שחדר השינה היה תפוס על ידי הבחורים.

בשנים

הראשונות לקיומם של הלימודים המחתרתיים, רק שלוש משפחות היו שותפים לסוד – משפחת

מישולבין, משפחת הוריו של ר' הלל זלצמן, ומשפחת אחיו בערל. רק לאחר שחלפו כמה

שנים, וראו שהמשטר אינו רודף את היהדות כפי שהיה בזמן סטאלין ימ"ש – ניתן היה

להוריד את רף הזהירות והרחיבו את מקומות הלימוד לבתיהם של משפחות נוספות. כך יכלו לקבל

עוד בחורים. כשהגיעו לסמרקנד בחורים מערים שונות פתחו כיתות לימוד נוספות, כאשר

בכל אחת מהן לומדים 3-5 צעירים. כך במשך השנים עברו דרך הישיבה בסמרקנד כמה וכמה

עשרות בחורי חמד מכל רחבי ברית המועצות: טשקנט, מוסקבה, ריגה, צ'רנוביץ', גורקי,

אודסה, אוז'גרוד, חוסט, קאטא-קורגאן ועוד.

אוצר

יקר מפז: 4 כרכי לקוטי שיחות

החסידים

ברוסיה, שאיכשהו גונבה לאוזניהם השמועה על הישיבה בסמרקנד, ראו לעצמם זכות גדולה

לעזור להם. למרות שאף אחד מהם לא שאל מעולם מה באמת הולך בסמרקנד, השתדלו לזכות

אותם במה שיכלו.

ר'

משה קצנלנבויגן ('מוישקה שרה'ס') ור' לייב חצרנוב, שניהם ממוסקבה, דאגו לספק

לבחורים מפעם לפעם ספרים חב"דיים שהגיעו לידיהם על ידי תיירים. באחד מביקוריו

של ר' הלל זלצמן במוסקבה הוא זכה לקבל מהם את הספר קטן הכמות ורב האיכות

"היום יום". לשמחת הבחורים בסמרקנד לא היה קץ. הם קראו בתשוקה כל שורה

ושורה בלוח, כולל התולדות של הרביים שמובאים שם. אפילו את התנאים לקבלת חברים

ב"מחנה ישראל" המפורטים בסוף הספר, קראו בשקיקה, כי כל דבר קטן עניין

אותם מאוד. לאחר שצילמו את כל דפי הספר במצלמה, הם פיתחו את התמונות ושלחו העתקים

לטשקנט.

מוסיף

ומספר ר' הלל זלצמן:

באותם

שנים היינו מנותקים מכל הספרות החב"דית, ורק לעיתים רחוקות היינו זוכים לקבל

משהו חב"די שהגיע מחוץ לארץ על ידי תיירים. לא ראינו שיחות ומאמרים עדכניים,

ולא ידענו על מה הרבי מדבר ודורש בעת הזאת. ר' ישראל פבזנר, שהרגיש אהדה גדולה

אלינו, ורצה בכל מאודו לזכות אותנו בכל מה שיוכל, חשף לפני, כי הרב מינדל השאיר

אצלו שני כרכים של 'ליקוטי דיבורים' מהרבי הריי"צ. הוא לא הסכים לתת לי את

הספרים עצמם, כיוון שלא כל אנ"ש שבסביבתו הספיקו לעבור על זה, אך הציע שאצלם

את הדפים במצלמה, ואחר כך אפתח את התמונות בסמרקנד.

קיבלתי

בשמחה את הצעתו, ומיהרתי לקנות כעשר פילמים. ר' ישראל הכין את חדר השינה שלו

למשימה זו. לפני שנכנסנו לחדר השינה ביקש ר' ישראל מאשתו שלא תכנס פנימה. היא לא

שאלה שאלות.

עוד

אמר לי ר' ישראל, שתיירים שהגיעו לאחרונה מארצות הברית הביאו עמם את ארבעת הכרכים

הראשונים מסדרת "לקוטי שיחות" של הרבי, וכי הרב החב"די מלנינגרד,

ר' אברהם לובנוב, הידוע בשם "דער לעיפלער רב", מחזיק אותם ברשותו. הוא

הציע שאסע ללנינגרד ואבקש אותם מהרב. "מן הסתם הוא יחשוש ממך, ולכן תאמר לו

שישראל פבזנר שלח אותך", אמר לי.

מיד

שמתי פעמיי אל העיר לנינגרד. הלכתי לבית הכנסת המרכזי, ברחוב נבסקי פרוספקט 8, שם

בבית הכנסת הקטן שבחצר השמאלית, בקומה השניה, התפללו רוב אנ"ש לפני מלחמת

העולם השניה. בדירה קטנה מתחת לבית הכנסת מצאתי את הרב שהתגורר במקום. כפי שר'

ישראל שיער, בתחילה הוא חשש ממני ולא רצה לגלות על קיומם של הספרים. אולם לאחר

שסיפרתי שבאתי בשם ר' ישראל פבזנר ואנחנו ידידים, ולאחר שהכיר בי כאחד מאנ"ש –

העניק לי הרב את סדרת הלקוטי שיחות.

לוגמים

בצימאון את שיחות הקודש

אי

אפשר לתאר את השמחה של כולנו כאשר הבאתי לסמרקנד את האוצר הזה. העברנו מיד שני

כרכים לאברכים בטשקנט, בעוד אנחנו לומדים בכרכים הנותרים. לאחר שבועיים החלפנו

איתם את הכרכים. בתוך שבועיים ימים הספקנו לעבור על שני כרכים מכריכה לכריכה. יומם

ולילה למדנו ולגמנו בצימאון את שיחות הקודש.

בינתיים

פיתחתי את הפילמים עם התמונות של ה"לקוטי דיבורים". מכיוון שהייתה סכנה

להחזיק את התמונות הללו, עד כדי כך שאפילו לבחורי הישיבה לא הראינו את התמונות –

היינו יושבים בליל שישי ומעתיקים את שיחות הרבי הריי"צ למחברות בכתב ידינו.

אני זוכר שערכתי "תחרות" עם ר' איצ'ה מישולבין, מי יכתוב מהר יותר ויפה

יותר. למען האמת, הוא ניצח... את ההעתקות בכתב ידינו העברנו אל התמימים, שילמדו

מהם.

מימי

נעורי זכורים לי מאמרי החסידות של הרבי הרש"ב והרבי הריי"צ, כשהם כתובים

בכתב יד. כך התרגלנו ללמוד בחשק ואהבה והרגשנו חמימות חסידית מעצם הלימוד בכתבי

היד. עד כדי כך השתרש בליבנו הלימוד בכתבי יד, שלאחר שהגענו לארצות המערב ויכולנו

ללמוד בספרים הנדפסים, באותיות ברורות וקריאות – לא חשתי את אותה נעימות מיוחדת

שהייתה בלימוד מכתבי היד.

לימוד

מלאכת השחיטה

לאחר

כמה שנים של לימודים, כאשר הבחורים התבגרו, הוצע להם ללמוד את מלאכת השחיטה. כמה

מהם נענו בהתלהבות לרעיון הזה, ולמדו את ההלכות בעיון ואף למדו להעמיד סכין. רק

הכשרה מעשית הייתה חסרה להם, וזו הייתה בעיה של ממש: היכן יוכלו התלמידים להתאמן

בשחיטת עופות, ללא חשש הלשנה לשלטונות?

ר'

משיח חודיידטוב החליט לערב בעניין את אחיו המבוגר, ר' שם טוב חודיידטוב ע"ה,

שעבד כמנהל חווה לגידול כבשים. ר' משיח חשב שבמסגרת עיסוקיו יש לאחיו קשרים גם עם

בית השחיטה לעופות וכך יוכלו הבחורים להתאמן בשחיטת העופות.

ר'

שם טוב שמח על ההזדמנות שנפלה בחלקו לעשות משהו לטובת הבחורים, ופנה לאחד מחבריו

הטובים מתקופת לימודיו באוניברסיטה לחקלאות, מוסלמי-טאדג'יקי בשם אורגשב שהיה מנהל

בית שחיטה לעופות, וביקש את עזרתו. ר' שם טוב הסביר לו, שכמו שלמוסלמים יש מסורת

מסוימת בענייני שחיטה - כך גם ליהודים, והוא מבקש לאפשר לכמה צעירים להגיע לבית

השחיטה שלו ולהתאמן במלאכת השחיטה. החבר הטאדג'יקי שמח לעשות טובה לידידו, ונענה

בחיוב. לשמחתם של הבחורים לא היה קץ. הנה, סוף סוף תהיה להם הזדמנות לשחוט עופות

כמה שירצו. הם אכן הגיעו לבית השחיטה והתאמנו שם שעות ארוכות, במשך כמה שבועות.

כעבור

זמן ביקש הטאדג'יקי להיפגש בדחיפות עם שם טוב, ואמר לו: מה עשית לי? קראו לי

מהק.ג.ב. והאשימו אותי שאני עוזר ליהודים בעניינים דתיים. הם הזהירו אותי להפסיק

מייד עם כל ה'עסק' הזה...

כמובן

שבזה הסתיים הסיפור והבחורים לא שבו עוד לבית השחיטה. מכיוון שבמשך השבועות ששחטו

שם הספיקו הבחורים לרכוש ניסיון, באופן עקרוני הם כבר היו ראויים לשחוט, אלא שעל

מנת לקבל 'קבלה' היה עליהם לשחוט בעת ששוחט מומחה עומד על גביהם. לצורך כך הביאו

שלושים תרנגולים לחצר ביתו של ר' רפאל חודיידטוב, ובמעמד השוחטים מולא יוסף אלייב,

ר' יעקב נוטיק ור' יעקב בורושנסקי שחטו הבחורים את כל העופות בהתאם לכל ההלכות

וההידורים. אחר-כך העניקו להם השוחטים 'קבלה' לשחיטת עופות.

למען

ידעו דורותיכם

בין

הבחורים שהגיעו לסמרקנד מצ'רנוביץ, הגיעו ר' אליהו ואחיו ר' יוסף וולוביק, ור'

שמשון כהנא; מטשקנט – ר' וועליע גייסינסקי, ר' ברוך לבקיבקר, ר' דוב גורביץ' ר'

דוד איצ'ה מרינובסקי, ר' אברהם גולדברג, בן דודו ר' אברהם פרסמן, ר' שמואל חיים

פרנקל, ר' ישעיה גרצמן, ר' יעקב סטמבלר; מאפשה – ר' משה מילר; מריגה – ר' משה חיים

לוין, ר' זלמן פרידמן, האחים ר' אברהם ור' מענדל צוקרניק; מגורקי – האחים ר' יהושע

ור' שלמה רסקין; מאודסה – ר' משה ברונפמן; ממוסקבה – ר' מרדכי חזן ור' דובער

יוניק; ממונקאטש – משה לייב רוטנר, ועוד ועוד.

במשך

השנים הגיעו לסמרקנד בחורים נוספים מברית המועצות, הוריהם שלחו אותם מכיוון ששמעו

על קיומה של הישיבה. אולם לפועל, לא כולם הצטרפו לישיבה, מכמה וכמה סיבות: היו

בחורים שלא רצו לגלות להם על מציאות הישיבה, היו בחורים שלא היו מסוגלים ללמוד

במתכונת של ישיבה ורק למדו פה ושם. אבל על כולם השפיעה האווירה הרוחנית שהייתה

באוויר. בחורים אלו זוכרים בגעגועים את אותם ימים, ומתגאים בעובדה שזכו להיות

בסמרקנד.

החסיד

ר' אליהו פאריטשער

מספר

ר' הלל זלצמן:

אחד

מעמודי התווך של הקהילה החסידית בסמרקנד שבזמננו היה, כמוזכר לעיל, הרה"ג ר'

אליהו לוין מפאריטש. בהנהגתו האישית, תרם חסיד נדיר זה לגיבוש וחינוך הקהילה

החסידית בעיר.

משום

מה, לא זכיתי ללמוד בביתו במסגרת "תומכי תמימים", כמו ר' מיכאל משולובין

ור' מוטל גולדשמיד. אבל מאז הייתי בחור, ובפרט לאחר החתונה, הייתי מגיע אליו פעמים

רבות עם שאלות בהלכה. אהבתי ללכת אליו, ובכל פעם התפעלתי מחדש מהעדינות, הענווה

והשפלות של אותו חסיד גאון, שהיה ממש "נחבא אל הכלים".

הזיכרון

הראשון שלי מר' אליהו פאריטשער, קשור דווקא במחזה שעורר בי בזמנו חוסר נעימות,

ואולי אף תחושה של כעס כלפיו. רק כאשר התבגרתי, הבנתי את פשר המחזה ההוא והערכתי

אליו רק התגברה. וזה היה המעשה:

אחד

מבני הקהילה המקומית בסמרקנד חיתן את בתו, וחשב לעצמו לזכות גדולה להזמין את ר'

אליהו פאריטשער לסדר את הקידושין. החופה נערכה בחצר ביתה של הכלה ומכיוון שבאותה

חצר התגורר גם בן משפחתי יעקב פיל, ניצלתי את ההזדמנות להגיע ולראות את החופה.

הקהל

הגדול התאסף, ומשום מה החופה התעכבה. ניסיתי להבין מדוע מתעכבת החופה, ושמעתי רק

שר' אליהו פאריטשער מתעקש על משהו מסויים, ואינו מוכן לערוך את החופה עד שייענו

לדרישתו. אחר כך שמעתי שמדברים על טבילה במקווה, אבל כמובן שבתור ילד בן עשר לא

הבנתי בכלל על מה מדובר. הרגשתי מאוד לא נעים עבור משפחת החתן והכלה והאורחים

הרבים.

ר'

אליהו היה איש נמוך קומה ודיבורו היה שקט ועדין. גם כעת, הוא לא צעק, אלא דיבר

בשקט, אבל בתוקף רב. הורי הכלה התביישו מאוד מהאורחים שממתינים זמן רב כל כך,

והבטיחו לשלם לו פי כמה אבל הוא בשלו. הכלה צריכה ללכת למקווה לפני החופה. ההורים

התחננו בפניו, האורחים היו בכעס והכלה הבטיחה שתלך למקווה לאחר החתונה, אבל ר'

אליהו נמוך הקומה התגלה כאדם תקיף ועקשן שלא מתפעל מכל המהומה שסביבו.

כאשר

ראה שהם אינם מוכנים להישמע לדבריו, אמר שהוא מבקש סליחה מההורים ומהאורחים, אבל

כל עוד לא נשמעים להוראות התורה – הוא לא יכול לערוך את החופה וכעת הוא הולך

לביתו...

כאשר

ההורים הבינו שאין ברירה אחרת, הם נכנעו. רק אז ערך ר' אליהו את סדור הקידושין.

כאמור,

בזמנו לא הבנתי על מה בדיוק הייתה המהומה, וממילא לא הבנתי את העקשנות ה'מוזרה' של

ר' אליהו. אבל כאשר בגרתי והבנתי שמדובר ביסודות הבית היהודי, למדתי להעריך אותו

פי כמה וכמה. אירוע זה נצרב בזיכרוני כסמל ודוגמא לכך שיהודי צריך לעמוד בתוקף על

קיום חוקי התורה והמצוות.

החסיד

ר' חיים הלוי דוכמן

אחד

מזקני החסידים בסמרקנד, היה דודי הרה"ח ר' ברוך הלוי דוכמן שו"ב. ר'

ברוך היה בנו של הרה"ח ר' דובער מנחם מענדל הלוי דוכמן, ונכדו של החסיד

המפורסם הרה"ח ר' מרדכי יואל ז"ל, שהיה קרוב מאוד ומחונך של הרה"צ

ר' אייזיק מהומיל (שהיה גם השדכן שלו).

שלושה

אחים היו לדודי: הרה"ח ר' ישראל נח, שיצא מרוסיה בשנות הצדי"ק והשתקע

בארץ הקודש; הרה"ח ר' זלמן, שיצא מרוסיה בשנת תש"ו, דרך פולין, והשתקע

בניו יורק, והרה"ח ר' חיים אברהם שנותר בברית המועצות והתגורר רוב ימיו בעיר

אומסק.

דודי

ר' ברוך התגורר בעיירה מעדוועד שליד לנינגרד, שם עסק במלאכת השחיטה. אחר כך עבר

לגור בעיר חרקוב, ובעת המלחמה נמלט לסמרקנד כשאר חסידי חב"ד, ונותר עמנו עד

שנת תשי"ז, אז קיבל היתר יציאה לארץ הקודש. לאחר מלחמת העולם השניה הגיע

לסמרקנד גם אחיו, הרה"ח ר' חיים אברהם הנ"ל, אולם בתחילת שנות

היו"דים, בתקופת עלילת הרופאים, כאשר התגברו הרדיפות נגד היהודים בכלל וחסידי

חב"ד בפרט, חזר לעיר מגוריו אומסק ושם נפטר בשנת תשי"ג.

אותן

שנים ששני האחים היו בסמרקנד, היו שנים עשירות בסיפורים ואמרות חסידיים, שכן שניהם

היו שנים רבות בבית זקנם, הרה"ח ר' מרדכי יואל, שסיפר להם סיפורי חסידים,

פתגמים ואמרות, מאורעות ואפיזודות ששמע בעצמו מרבו הרה"צ ר' אייזיק מהומיל,

שהיה מחסידי אדמו"ר הזקן!

השוחט

מולא יוסף אלייב

בשנת

תשי"ח דודי ודודתי קיבלו דרכונים והחלו להתכונן סוף סוף לנסיעה לארץ הקודש.

מכיוון שדודי ר' ברוך היה השוחט של אנ"ש בסמרקנד, הוא הרגיש אחריות שלא

להשאיר את העיר ללא שוחט. בסמרקנד היה שוחט נוסף, מיהודי בוכרה, בשם מולא יוסף

אלייב.

מולא

יוסף היה מתלמידי הרה"ח ר' שלמה לייב אליעזרוב, ונחשב לאחד מחשובי חסידי

חב"ד בין יהודי בוכרה. בגל המעצרים הגדול הוא נעצר ונשפט לעשרים וחמש שנות

גלות, ורק לאחר מיתת סטלין קיבל חנינה ושוחרר (כפי שיסופר להלן).

דודי

ר' ברוך העיד בפנינו על יראת השמים שלו, ואמר שהוא ממליץ עליו בלב שלם. הוא סיפר

לנו, שלאחר שחרורו מהכלא, הגיע אליו מולא יוסף ואמר שלפני מאסרו עסק בשחיטה, וכעת

אחרי שהזמנים השתנו קצת לטובה, הוא רוצה לחזור למלאכת השחיטה. אולם מכיוון שבחמש

שנים בהן היה בכלא, הפסיק את מלאכת הקודש, הוא לומד שוב את כל הלכות והעמדת הסכין,

ומבקש את דודי ר' ברוך שיבחן אותו בהלכות ובהעמדת הסכין, ואחר כך ייתן לו 'קבלה'

לשחיטה.

דודי

ר' ברוך, שעוד קודם לכן הכיר את מולא יוסף כחסיד ירא שמים בתכלית, לא העז לקבל את

בקשתו, ואמר שאינו מפקפק באומנותו ובידיעותיו. אולם הוא התעקש ואמר שאם דודי לא

יבחן אותו ויעניק לו קבלה מחודשת – הוא לא ישוב לשחוט. בלית ברירה, הסכים דודי.

ואכן, מולא יוסף נבחן אצלו וגילה בקיאות בכל ההלכות. אחר כך הוציא סכין מלא

פגימות, והעמיד אותו בפניו עד שנעשית חד וחלק. מולא יוסף לא הסתפק בכך, והכריח את

דודי ר' ברוך לעמוד על גביו בעת השחיטה, ולאחר שראה את מלאכת השחיטה שלו, שנעשתה

לפי כל כללי ההלכה וההידורים, העניק לו 'קבלה' מחודשת לשחיטה.

את

כל זאת סיפר לנו דודי ר' ברוך, בסיימו: אני מבטיח לכם שתוכלו לאכול משחיטתו בלי

שום חשש ופקפוק ח"ו. לאחר שדודי ר' ברוך עזב את רוסיה, כולנו אכלנו אכן

משחיטתו של מולא יוסף.

השפעתו

ועסקנותו של ר' מענדל פוטרפס

אחד

מגדולי החסידים שפעלו באותם ימים בסמרקנד, היה המשפיע ר' מענדל פוטרפס.

במקביל

לעסקנותו הציבורית וההשפעה החסידית, עסק ר׳ מענדל במסחר, והיה בעל עסק מאוד מוצלח.

את הכסף שהרוויח מעסקיו לא השאיר לעצמו, אלא העביר הכל לטובת ישיבות ״תומכי

תמימים״. שותפיו בסמרקנד, ר׳ דוד דייטש ור׳ מרדכי רבקין, סיפרו שבכל פעם שביקשו

להשקיע כסף בעסק רווחי, נאלץ ר׳ מענדל ללוות את סכום ההשקעה, מכיוון שאת הרווחים

מהעסקה הקודמת הוא תרם כבר ל״תומכי תמימים״. כאשר הפצירו בו להשאיר אצלו לפחות חלק

קטן מהרווח, כדי שיהיה לו עבור ההשקעות הבאות, סירב.

פעם

אמרו לו השותפים: לאחר שנרוויח מהעסק הבא נעביר לך את חלקך ברווחים במטבעות זהב,

וכאשר תהיה לנו עסקה נוספת, תוכל למכור את מטבעות הזהב ולהשקיע את חלקך בעסקה. וכך

היה: לאחר שסיימו את העסקה בהצלחה, רכשו עבורו מטבעות זהב, והוא הטמין אותם בבור

שחפר בחצר (כי החזקת מטבעות זהב הייתה עבירה פלילית בברית המועצות).

כעבור

זמן היו צריכים להשקיע בעסקה חדשה, ולמרבה הפליאה שוב אמר להם ר' מענדל שאין לו

כסף, ועליו להשיג בהלוואה... שאלו אותו השותפים: מה קרה למטבעות הזהב? התנצל ר'

מענדל ואמר: באותו לילה, לאחר שהחבאתי את מטבעות הזהב בחצר ביתי, לא יכולתי

להירדם. חשבתי: בחורי הישיבה רעבים ללחם, ואני אחזיק אצלי מטבעות זהב?... הלכתי

לחצר, הוצאתי את מטבעות הזהב מהבור, ולמחרת מכרתי אותם ומסרתי את הכסף

ל"תומכי תמימים"... זו הייתה אישיותו של ר' מענדל.

התוועדות

עם אברכי טשקנט

החסידים,

שכידוע מיאנו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר העממיים בהם חינכו לכפירה מוחלטת, התחכמו

בכל כוחם כנגד גזירה נוראה זו, והיו להם המצאות שונות ומשונות כיצד להציל את

הילדים מבתי הספר, כמסופר לעיל. אלו שלא הצליחו להחביא את הילדים בבית לחלוטין,

שמחו כאשר הצליחו לסדר את הילד בבית הספר ולסכם עם המורה שהילד לא יבוא בשבת

ללימודים.

באחת

מהתוועדויות של ר' מענדל בטשקנט, הגיע אברך מאנ"ש וסיפר בשמחה: ברוך ה'

סידרתי את הילד שלי בבית הספר, וסיכמתי איתם שהוא לא יצטרך להגיע בשבתות וחגים.

ר'

מענדל הסתכל עליו במבט עגום ואמר בבדיחה מהולה בשברון לב: הלוואי שתוכל לפעול

להיפך – שהבן שלך ילך רק בשבתות וחגים, ולא בשאר ימות השבוע, כדי שלא יספוג את

האפיקורסות ולא יהיה בסביבתם וחברתם של הגויים בכל ימות השבוע...

ארץ

ישראל של רוסיה

אחד

האברכים בסמרקנד היה מהדר במצוות, אך זה היה ניכר עליו ותמיד היה נראה מאוד מתוח.

פעם אמר עליו ר׳ מענדל: זה שהוא ״פרום״ [=אדוק], זה טוב, אבל הוא יותר מידי

׳רעליגעז׳ [=דתי בשפה הרוסית], וביטא זאת בהבעה של מיאוס. הוא אמר שכאשר ה'פרומקייט'

ניכרת בחיצוניות, זה מריח לא טוב...

היה

נראה שר׳ מענדל נהנה מאוד מהגירתו לסמרקנד. פעם אמר ר׳ מענדל, שבעבר היו אומרים שליובאוויטש

היא ארץ ישראל של רוסיה. היום אפשר לומר שסמרקנד היא ארץ ישראל של רוסיה.

בסמרקנד,

הבחורים והאברכים הצעירים היו מתפללים במניין חשאי נודד, שכל שבת או כמה שבתות היה

מתקיים בבית אחר. במניין זה התפלל ר׳ מענדל וגם בחורי הישיבה, שאת קיומם השתדלנו

להצניע מאנשי העיר. היו מקרים שהיינו צריכים להחליט החלטות קשות וכואבות:

באחת

השבתות, הייתה זו שבת מברכים, התקיים המניין בביתו של אחי בערל. באמצע התפילה

נשמעו דפיקות בשער. במקרים כאלה, הייתה האשה הולכת לברר מי דופק בדלת, כיוון שכך

תוכל לענות שבעלה אינו בבית ואין לה מושג להיכן הלך. גיסתי יצאה אפוא לבדוק מי

הדופק, והתברר שזהו בחור מבוגר, שקצת התקרר ביהדותו. הוא הניח תפילין ושמר שבת,

אבל מבחינת חסידישקייט הוא התקרר. כעת ביקש להתפלל במניין.

מכיוון

שנזהרנו מאוד שלא יידעו על קיומם של הבחורים, חששנו גם ממנו שיראה את בחורי

הישיבה, ומכיוון שאם ייכנס נאלץ להחביא את הבחורים והם יפסידו מניין וגם לא יוכלו

להתוועד לאחר התפילה - לכן אמרה לו גיסתי שאין כאן מניין, ואין לה מושג להיכן הלך

בעלה.

כאשר

ר׳ מענדל שמע על כך, הוא קצף מאוד, ואמר: כיצד יכולתם לעשות כך? הרי הבחורים

שוקדים על התורה ועל העבודה בכל ימות השבוע, אבל אתם דואגים להם שגם בשבת יתפללו

במניין. ואילו כאשר מגיע יהודי, שכל השבוע הוא רחוק מאווירה חסידית, ורק פעם בשבוע

רוצה להתפלל במניין ולהיות במחיצתכם - אתם דוחים אותו?!

בזמנים

ההם, של הפחד האיום, לא תמיד היה אפשר לכוון אל האמת.

בהיותו

בסמרקנד, עורר ר׳ מענדל את כולנו לחזור תניא בעל פה. הוא הציע שנתחיל לחזור שתי

שורות בעל פה בכל יום, אבל שכל אחד יתחיל את הלימוד מהפרקים שלא למד עד היום. הוא

הוסיף ואמר, שגם הוא יצטרף ל׳מבצע׳ וכולנו נבחן אחד את השני. מאז, בכל פעם שהייתי

מגיע אליו, לאחר שיחה קצרה היה אומר: נו, מה נשמע עם חזרת התניא? בוא תבחן אותי,

ואני אבחן אותך...

בסוף

התלונן ר׳ מענדל ואמר: אח... ברבות השנים הזיכרון שלי לא נהיה יותר טוב...

התוועדות

ראשונה במרתף חשוך

מספר

ר' הלל זלצמן על הפעם הראשונה בה השתתף בהתוועדות של ר' מענדל:

בח"י

אלול תשכ"ב נערכה התוועדות בביתנו עם ר' מענדל. האברכים והבחורים שהודענו להם

על בואו של ר' מענדל, החלו להתקבץ בביתנו. אחרי ארוחת ערב, החלה ההתוועדות הראשונה

שלנו אתו. הוא הסתכל והתבונן בעיניו הפקחיות על כל אחד ואחד כדי להכיר את בני

החבורה, והיה ניכר עליו שהוא רווה נחת מהשהייה במחיצת הצעירים, לאחר זמן רב שלא

ראה כאלה.

הוא

התעניין אודות אחד הבחורים, כיוון ששמע עליו שהוא בחור מעולה וחסידי. באותם ימים

התראה אותו בחור עם כלתו במוסקבה. אחר כך, כשחזר הבחור, ור' מענדל הכיר אותו

מקרוב, אמר לי שבטרם הכיר אותו חשב שהוא עושה מעצמו מציאות, יותר ממה שהוא. אבל

כעת, לאחר שהכיר אותו מקרוב, הוא סובר שלו היה בליובאוויטש, גם שם היה נחשב

למצוין.

בהתוועדות

הראשונה עם ר' מענדל, היינו קצת במבוכה. היינו רגילים להתוועדויותיו של ר' בערקע

חן, שהתנהלו ברצינות וכובד ראש. תמיד היה תובע עבודה חסידית פנימית, תפילה באריכות

עם כוונה ופירוש המילות, אתכפיא, זהירות בראייה שמיעה ודיבור, וכו'. לעומת זאת,

ההתוועדות של ר' מענדל הייתה מלאה פתגמים, משלי מליצה וסיפורים. כמובן שהכל היה

חדור בהוראות בעבודת ה', אבל הקו הכללי היה של שמחה ועליצות. לקח זמן עד שהתקרבנו

אליו והבנו את סגנון ההתוועדויות שלו, ונוכחנו לדעת שכל המשלים והמליצות ספוגים

בעבודת ה' ודרכי החסידות, כאשר כולם מתמקדים בנקודות 'אמת' ו'קבלת עול'.

מכיוון

שבסמרקנד מזג האוויר בתקופת ח"י אלול היה קייצי עדיין, התוועדנו בחצר. גיסי

ר' אליהו מישולבין היה חולה במחלת לב, ובאותו לילה לא חש בטוב והיה מוכרח ללכת

לישון בשעה תשע. לא יכולנו להמשיך להתוועד בחצר, כיוון שקולות המתוועדים נשמעו

מחלון חדרו והפריעו את מנוחתו.

כשעדכנתי

על כך את ר' מענדל, הוא נאנח אנחה כבידה, והוציא מפיו: אה, הוא באמת חולה...

יכולתי לשמוע באותה אנחה שיצאה מקרב לבו, את 'הרגש הזולת' שלו. אחר כך שאל: אולי

יש איזה מקום מרוחק יותר, שנוכל להתוועד שם בלי להפריע לו? אמרתי שיש לנו מרתף,

אבל כולו תפוס עם חביות של ירקות כבושים שהכנו לחורף. אין שם שולחן וכיסאות כמובן,

ואפילו חשמל אין שם, גם רצפה נורמלית לא היתה שם, אלא רצפת אדמה.

אבל

ר' מענדל קם ואמר: בואו ונבדוק יחד. ירדנו למרתף עם נר דולק, ר' מענדל בדק את

המקום ואמר: מצויין! נזיז כמה חביות לצד, לכאן ולכאן, נוריד כמה כיסאות, והרי לנו

מקום מעולה להתוועדות. תוך זמן קצר היינו כולנו במרתף, חלק ישבו על החביות, חלק על

מדרגות המרתף וחבית אחת הפכה להיות 'שולחן'. כך התוועדנו עד לשעה שלוש לפנות בוקר.

פעם

אמר לי ר' מענדל, ששם לב לכך שהבחורים בסמרקנד אינם מעשנים. זה היה פלא עבורו,

מכיוון שבתומכי תמימים בליובאוויטש, כמו גם בישיבות אחרות, היו בחורים רבים שעישנו

(באותן שנים לא ידעו על הסכנה שבעישון). הוא חשב על כך, והגיע למסקנה שיש לכך סיבה

רוחנית: מכיוון שהרבי אינו מעשן, גם הבחורים אינם מעשנים.

התוועדויות

לפני עזיבתו את סמרקנד

באחת

הפעמים שהגעתי לבקרו, אמר לי ר' מענדל: הילקה! מה אתה אומר? כתבתי לרבי שהגשתי

בקשה לאשרת יציאה מרוסיה, ושוב נעניתי בסירוב...

משכתי

בכתפיי, והמתנתי לשמוע את תשובתו של ר׳ מענדל עצמו. והוא אכן המשיך: הרבי תובע

מאיתנו עבודה קשה מאוד. שעבודתנו תהיה מתאימה לדרישת הבעל שם טוב, שיהיה ״הן״

ו״לאו״ שווים אצלו. זאת אומרת, שעלי לקבל את בשורת הסירוב באותה שמחה שהייתי חש

אילו הייתי מקבל את האשרה המיוחלת! אח, הילקה, זאת עבודה קשה...

באחד

ממכתבי התשובה שזכה לקבל מהרבי, עודדו הרבי שלא ייפול ברוחו וסוף סוף יזכה לצאת.

בחורף

תשכ״ד הגיעה השעה המיוחלת שר׳ מענדל חיכה לה קרוב לעשרים שנים. סוף סוף קיבל ר׳

מענדל את רישיון היציאה. כאשר נודע לי על הבשורה הטובה שר׳ מענדל קיבל היתר יציאה,

רצתי אליו כדי לברכו על קבלת הרישיון.

כאשר

פגשתי את ר׳ מענדל, לחצתי את ידו למזל טוב, ומרוב התרגשות רציתי להעניק לו נשיקה.

אולם הוא הרחיק אותי ממנו, ואמר: אצל חסידים זה צריך להתבטא באופן אחר. והמשיך ר׳

מענדל וסיפר לי על הנשיקה החסידית שהעניק הרבי הרש״ב לרבי הריי״צ. זה היה בזמן

שהרבי הריי״צ היה ילד קטן ושכב במיטה. כשאביו הרבי הרש״ב ניגש אליו התעורר באהבה

ורצה לנשק אותו. ובמקום הנשיקה הוא כתב מאמר חסידות. כעבור שנים, ליום הבר מצוה של

בנו, נתן לו הרבי את המאמר ואמר: זוהי נשיקה חסידית. אחר כך הזכיר ר׳ מענדל שוב את

מכתבו של הרבי, ואמר: נו, הילקה, מה תאמר? הרבי דורש מאיתנו את עבודת הבעל שם טוב,

שהן ולאו יהיו שווים אצלנו. תאר לעצמך, שאני צריך להשוות את מצב רוחי כעת, למצב

הרוח בו הייתי שרוי כאשר קיבלתי את הסירוב...

נקל

לשער את שברון הלב של כולנו לנוכח הפרידה הצפויה מר׳ מענדל. יחד עם זאת, כמובן,

שמחנו מאוד בשמחתו של ר׳ מענדל, שסוף כל סוף הוא יוצא מרוסיה.

כאשר

ר׳ מענדל דיבר על יציאתו הקרובה מרוסיה, הוא היה מלא ערגה והשתוקקות לרגע בו יתראה

סוף סוף עם הרבי. למרות שגם את משפחתו לא ראה כבר כעשרים שנה - הוא לא דיבר על

הפגישה עם משפחתו כמו שדיבר על הפגישה עם הרבי.

בפגישותינו

האחרונות לפני נסיעתו, חקר אותי ר׳ מענדל על הפרטים של כל עסקנותנו בסמרקנד. כמה

מניינים יש והיכן, גיל המתפללים, כמה יהודים מתפללים בכל מנין; כמה ילדים לומדים

ב׳חדרים׳, וכמה בחורים לומדים בישיבה; כמה אברכים מגיעים להתוועדויות, ומי הם

האברכים הפעילים בכל העניינים הציבוריים. ר׳ מענדל דייק בכל פרט. שאלתי אותו

בתמהון: ״הרי נזפת בי פעם מדוע אני זוכר כל הנשכחות״! אמר לי ר׳ מענדל: עכשיו זה

אחרת. הרי כשאגיע לרבי, הרבי ישאל אותי. אני צריך לתת לרבי דו״ח מדויק מכל

פעולותיכם.

ברכת

הדרך

אחת

ההתוועדויות האחרונות לפני נסיעתו של ר׳ מענדל, התקיימה בביתו של ר׳ חיים זלמן

קוזלינר. באותה התוועדות עלו כמה נושאים טעונים והתעוררו וויכוחים עזים בנושאים

אלו. ר׳ מענדל ישב והביט מהצד על הוויכוח שהלך והתלהט ושתק. כאילו אינו מבחין

במתרחש.

לאחר

דקות ארוכות של שתיקה, פנה אלינו ר׳ מענדל ואמר: תתווכחו תמיד, ואינכם מוכרחים

להסכים אחד עם השני, ובלבד שלא תהיו שונאים! זאת אומרת, שהוויכוחים מגלים את האמת.

אבל מוכרחים לעשות זאת מתוך אהבה וחיבה.

הרגשנו

שזאת כעין ״ברכת הדרך״ עבורנו לפני נסיעתו מרוסיה.

הגעת

ר' יעקב נוטיק

בקיץ

תשכ"ד, לאחר יציאת ר' מענדל, הגיע לסמרקנד הרה"ח ר' יעקב נוטיק. לאחר

חתונתו התגלגל ר' יעקב לעיר קרלי שבגרוזיה, שם שימש כשוחט וזיכה את כל היהודים

שבאזור בבשר כשר. חיי הדת בגרוזיה היו די חופשיים, יחסית לשאר הרפובליקות של ברית

המועצות, כי סטלין היה יליד גרוזיה והעניק לארץ מולדתו יותר חופשיות.

בתקופה

בה התגורר בגרוזיה, הגיע לשם ר' מיכאל מישולבין למטרת גיוס כספים עבור הישיבה

המחתרתית בסמרקנד והתארח בביתו. כאשר שמע ר' יעקב שקיימת ישיבת תומכי תמימים

בסמרקנד, תרם בעצמו סכום יפה יותר מיכולתו וגם הלך אתו בין יהודי העיר ועזר לו

לגייס כספים נוספים. לאחר שהכיר את ר' מיכאל מקרוב, חשק ר' יעקב להעניק לבניו

חינוך בסגנון זה. לכן, לאחר שבניו גדלו והיה צורך לדאוג עבורם לחינוך חסידי מתאים,

החליט ר' יעקב לעבור לסמרקנד.

ר'

יעקב היה בעיני דמות מיוחדת במינה, סמל לחסיד אמיתי. אף פעם לא ראיתיו יושב בטל.

בכל רגע פנוי היה מתיישב על כיסא בפינה או נשען על הקיר כשהוא מעיין בספר, שולחן

ערוך, גמרא, תניא או כל ספר קודש אחר. הוא היה מרומם מהוויות העולם הזה, וכל שיחו

היה בנושאי הלכה, פלפול בגמרא או עניין בחסידות. למרות זאת, היה איש צנוע ונחבא אל

הכלים, תוך שהוא מנסה להסתיר את מהותו הפנימית.

אבי

העריך מאוד את יראת השמים של ר' יעקב, ולמרות שאבי היה שוחט עופות עבור אנ"ש –

הנה לאחר בואו של ר' יעקב לסמרקנד סירב אבי להמשיך לשחוט, בטענה שהוא כבר מעל גיל

שישים, והפנה את אנ"ש לר' יעקב.

בשנת

תשכ"ח, לאחר פטירתו של הרה"ח ר' אליהו לוין, כאשר הייתה שאלה הלכתית,

הנה מכל האברכים בסמרקנד, היו פונים דווקא אליו מכיוון שהעריכו את למדנותו

ובקיאותו בענייני הלכה. ברוב ענוותנותו, בתחילה היה אומר תמיד שאינו יודע לפסוק

הלכה, אבל כדאי להסתכל בסעיף פלוני בשולחן ערוך, ומסתמא ההלכה היא כך וכך. למותר

לציין שמעולם לא טעה.

מלבד

העופות שר' יעקב בעצמו שחט עבור אנ"ש, מידי פעם סידרו האברכים שחיטה של בהמות

בבית השחיטה הממשלתי שמחוץ לעיר. ר' יעקב היה שוחט, ואחר כך מצמיד לצלעי הבהמה את

החותמת הרשמית שהביא עמו מגרוזיה, המעידה על כשרות הבשר. עבורנו זה היה מאוד מוזר,

שכך בסמרקנד מעולם לא ראינו חותמת לכשרות. אחר כך הביאו את הבשר לאטליז שברובע

היהודי בעיר העתיקה, ויהודים רבים זכו לקנות בשר כשר ומהודר משחיטת ליובאוויטש.

ישיבה

ומקווה בחצר משפחת נוטיק

כמסופר

לעיל, בי"ט כסלו תש"כ החלו הלימודים הסדירים בישיבה המחתרתית, בבית אחי

בערל. התלמידים הראשונים היו נפתלי אסטולין, שמואל חיים פרנקל, ישעי' גרצמן ויצחק

מישולבין. המגיד שיעור, המשגיח והמשפיע היה ר' מיכאל מישולבין.

כאשר

ר' יעקב נוטיק הגיע לסמרקנד בשנת תשכ"ד, גדלה כבר הישיבה, הן במספר התלמידים

והן במספר המקומות בהן התקיימו הלימודים. באותן שנים, שלהי שנות הכ"פים, ירד

מעט מפלס החרדה. אם בשנות היו"דים לא העזו לכתוב בניירות רשמיים אל קרובי

משפחה בחו"ל, ולא ניסו להגיש בקשת יציאה מחשש שמא על עוון זה בלבד יבולע לנו –

הרי באמצע שנות הכ"פים ירד המתח ואנשים החלו לבקש היתרי יציאה. למרות שרובם

ככולם קיבלו סירוב, הרי החשש מעצם הגשת בקשת יציאה התפוגג.

במצב

זה, אף שלא היתה חופשיות מוחלטת – בכל זאת הרשינו לעצמנו גם להרחיב את הישיבה,

לקבל עוד תלמידים ולפתוח מקומות לימוד חדשים. אחד ממקומות הלימוד החדשים היה בחצר

ביתו של ר' יעקב נוטיק. ביתו היה ממוקם בסמטה קטנה, והיה לכך מעלה וחיסרון: מחד,

החצר לא סמוכה לרחוב בו עוברים ושבים אנשים שעשויים להבחין בפעילות החריגה. לאידך,

מכיוון שביתו שכן בסוף הסמטה, כאשר היינו נכנסים לסמטה, היה ברור לשכנים שאנו

הולכים לבית משפחת נוטיק.

אבל

מעלות המקום גברו על חסרונותיו: ראשית, כיוון שהחצר הייתה מגודרת ונפרדת מהשכנים,

והבחורים יכלו לצאת בשעות הערב לשאוף קצת אוויר צח. שנית, גיל הבחורים היה חופף

לגילאים של ילדי המשפחה, כך שאם יתפסו 'על חם' יוכלו לטעון שהגיעו לבקר את חבריהם.

כמו כן בחצר היה מבנה קטן נפרד מהבית, כך שהבחורים יכלו ללמוד שם, ולא כפי שנאלצו

בבתים אחרים ללמוד בחדר אוכל, במטבח או אפילו בחדר השינה...

מעלה

נוספת הייתה לבית הרב נוטיק, בכך שאשתו חנה הייתה מבשלת עבור הבחורים. בזכות כך,

לא היו הבחורים צריכים ללכת למקום אחר לאכול, וכך נחסך להם זמן לימודים יקר, ועוד

יותר חשוב: חסכו את תשומת לבם של השכנים, שהייתה גדלה עם כל יציאה וכניסה של

הבחורים (כך, כל דבר קטן כגדול היה נלקח בחשבון בעת ההחלטה על מקום הלימודים).

יום

אחד החליטו הבחורים לבנות מקווה בחצר. הם החלו לחפור בור ליד המבנה הקטן בו למדו.

אפשר לתאר מה קורה כשבחורים בגילאי 15-16 "בונים מקווה". היה שמח... וגם

קצת התעמלות... לאחר כמה ימים התעייפו הבחורים ועזבו את התוכנית לאנחות.

אבל

ר' יעקב לקח את הרעיון ברצינות. הוא הלך לשוק העובדים, שם מצא גויים שיכורים שלא

מזמן השתחררו מהכלא, והם הסכימו לעבוד בשביל קצת וודקה וארוחת צהריים שר' יעקב נתן

להם לאחר העבודה. אבל גם סידור עבודה זה לא החזיק מעמד הרבה זמן, שכן הם היו

מגיעים לעבוד יום אחד, ומשתכרים יומיים...

ר'

יעקב, שכבר ראה בעיני רוחו את המקווה הפעילה, לא התייאש. הוא הביא פועלים

מקצועיים, ותוך זמן קצר הצליח לברך על המוגמר ולחנוך את המקווה. אני הקטן,

ה'מומחה' ליצירת מתקנים לחימום מקוואות, יצרתי מתקן מיוחד עבור המקווה החדשה, וכך

שימשה המקווה החדשה לא רק את הבחורים, אלא גם את המשפחות היהודיות באזור.

'תמים'

מגיע לקהילה בסמרקנד

'תמים'

נוסף שהצטרף בשנות הכ"פים לקהילת סמרקנד, והטביע בה חותם חסידי, היה

הרה"ח ר' דוד אוקינוב הי"ד.

ר'

דוד זכה ללמוד בישיבות המחתרתיות ברחבי רוסיה, ובזמן מלחמת העולם השניה גויס לצבא

הרוסי ונשלח אל החזית הידועה בסטלינגרד. חיילים נפלו מימינו ומשמאלו, ועליו שמרה

ההשגחה האלוקית בניסי ניסים. בבריחה הידועה של אנ"ש בשנת תש"ו-ז, לא

הצליח להצטרף לאחד העשאלונים, ונסע לטשקנט.

לאחר

תקופה קצרה נודע לו כי הבולשת מחפשת בטשקנט אחרי חסידי ליובאוויטש, והוא נמלט אל

אחיו שהתגורר בעיר קרסני לוטש שבאוקראינה. למרות שהיה הליובאוויטשער היחיד בסביבה,

וללא קהילה חסידית, הצליח ר' דוד להקים משפחה חסידית למופת. בכל אותן שנים השתוקק

ר' דוד להגיע לסמרקנד, שהייתה ידועה כעיר חסידית, אולם חשש מאוד מהבולשת, ומשום כך

העדיף להישאר הרחק מעינה הבוחנת.

כאשר

בנו בכורו, ר' מאיר, התקרב לגיל הגיוס, החליט ר' דוד לשולחו לסמרקנד, לבת דודתו

בתיה מישולבין. עם בואו הצטרף ר' מאיר לאחת הכיתות המחתרתיות. היה זה בתקופה שר'

מענדל פוטרפס התגורר בסמרקנד וזכור לי שבהתוועדויות היה ר' מענדל מקרבו מאוד, ואף

כינהו בחיבה "מאירקה, מיין זון [=בני]". ייתכן שר' מענדל עשה זאת כדי

להקל על בדידותו או שהרגיש קרוב מאוד לאביו, אותו הכיר משכבר הימים כאברך חסידי

ובעל כשרונות. פעמים רבות דחק בו ר' מענדל לומר להוריו לבוא לסמרקנד.

בשלב

כלשהו הגיע ר' דוד למסקנה שכנראה הבולשת כבר לא בעקבותיו, והרשה לעצמו לעבור

לסמרקנד. בנו הבכור, שכבר התאקלם בעיר, השיג עבורם דירה, וקרוב משפחתם ר' מיכאל

מישולבין הצליח להשיג עבורו עבודה.

תוך

זמן קצר נוכחנו לדעת, שלמרות השנים הרבות בהן היה מנותק מחברת חסידי חב"ד,

נותר ר' דוד עם החום החסידי בו ניחנו תלמידי התמימים. היה אפשר לראות כיצד הוא

מרגיש את עצמו כדג במים והיה בבחינת חי להחיות.

מכיוון

שניחן בידיעות רחבות בתורת הנגלה ובתורת החסידות, מאוד רצינו שיהיה מגיד שיעור

בישיבתנו. ואכן, גיסי ר' אליהו מישולבין דיבר איתו על כך, והוא היה למגיד שיעור

מעולה, וגם הירבה להתוועד.

עונג

מיוחד היה להיות נוכח בהתוועדויותיו. הוא ידע לחזור אמרה ולספר סיפור חסידי בטוב

טעם ובדיוק. בשנות טלטוליו בישיבות תומכי תמימים המחתרתיות בערי רוסיה זכה לשהות

רבות במחיצת חסידים בעלי צורה: ר' יצחק מתמיד, ר' שלמה חיים קסלמן, ר' ניסן נמנוב,

ר' זלמן משה היצחקי, ר' דוד הורודוקר, ר' מאיר שמחה חן, ר' שלמה יוסף זווין, ואף

זכה להתוועד עם הרה"ג הרה"ח המקובל רבי לוי יצחק שניאורסאהן זצ"ל,

אביו של הרבי. אנחנו הבחורים נהנינו מאוד לשמוע משיחותיהם של החסידים הנ"ל.

זכור

לי שבאחת ההתוועדויות סיפר על ר' דוד הורודוקר (קיבמן), שפעם היה אמור לנסוע

למוסקבה, וביקש ממנו ללוות אותו. שאל אותו ר' דוד: "הרי יש עוד ארבע שעות

לביאת הרכבת, ומדוע למהר?" השיב ר' דוד הורודוקר: "מה ההבדל היכן

נמצאים, בין כך ובין כך – חושבים חסידות"...

זכרונות

ר' יעקב לרנר

סגירת

החדר המחתרתי

חסיד

נוסף שגדל בסמרקנד, הוא הרה"ח ר' יעקב שי' לרנר אשר גם זיכרונותיו מאותם ימים

מעניקים לנו מבט מעשיר לפני ולפנים על חיי החסידים בתקופה ההיא. לפנינו פרקים מזיכרונות

אלו.

היה

זה יום חורפי בשנת תש״ז, בעיר המקלט החב"דית - סמרקנד. בכל מקום בו יש יהודים

שומרי תורה ומצוות בברית המועצות יש חסידי חב״ד. ואם מדובר בחסידי חב״ד - הרי לנו

׳חדר׳ במחתרת. כאן נכנסים לתמונה המלמדים המסורים שמסרו נפשם למען חינוך ילדי

ישראל. ובעקבותיהם - איך לא - מרגלי החרש של הק.ג.ב. אלו האחרונים עולים על

עקבותיו של ה׳חדר׳ שיסדו ר׳ זושא פז ור׳ שמר׳ל ששונקין, ומופיעים יום אחד בשעריו

הסתורים.

פמליית

קצינים ושוטרים ניגשה ליעקב לרנר. ״אתה יודע אל״ף בי״ת?״ - התעניינו בנימוס

דיפלומטי כמעט.

ליבו

של יעקב עלץ. זו הפעם הראשונה שאדם מן הרחוב מתעניין בלימודו, והוא שש להפגין את

ידיעותיו. במקביל, צרו שוטרים על כל הפתחים ומנעו בריחה של כל הנוכחים. בהלה

ומהומה קמו במקום. אחרי חקירה קצרה ופשפוש חטטני בחפצים המועטים שהיו בחדר, יצאה

החבורה עם טרפה לדרך.

לשלב

זה היה שמור אחד הנהלים הראוותניים של הק.ג.ב. לנלקחים לחקירה לא המתינה משאית או

ניידת שיטור, שכן בשלב זה המתין להם תפקיד מרכזי בהפגנת הכוח של המשטר הקומוניסטי.

בליווי שוטרים חמושים נלקחו לצעדה רגלית, לנגד עיני התושבים המפוחדים.

למרבה

ההפתעה, נטלו עימהם השוטרים רק את ר׳ שמר'ל. ר׳ זושא המנהל נותר חופשי לנפשו.

כעבור זמן קצר הופיעו בבניין המשטרה מספר אנשים. תמורת שוחד שחררו את ר׳ שמרל והוא

הוברח מהאזור.

ארבעת

תלמידי ה׳חדר׳ המחתרתי עברו ללמוד עם ר׳ בן ציון מרוז. באחת הפעמים סיירה באזור

קבוצת חיילים שחיפשה שבויים גרמניים שברחו מהעבודה. במהלך החיפושים, גילו לפתע את

ה׳חדר׳. הם הכו וקיללו את התלמידים, למרות שלא היה זה תפקידם. כך נאלצה המחתרת

לנדוד למקום אחר, אבל הרעב ושאר צרות לא פסחו עליה.

ר׳

זושא פז עבר להתגורר במוסקבה, אצל בתו וחתנו, מפחד איומי הק.ג.ב. ׳חדר׳ המחתרת של

ר׳ זושא נסגר.

נפתלי

קרביצקי ע״ה, האחים לייב וברל שיף, מיכאל מישולבין, הלל זלצמן, מרדכי גולדשמיד

ועוד מספר חברים טובים, נאלצו להתפזר.

המלמד

שנרצח בסיביר הי"ד

מתכונת

הלימודים המחתרתית פעלה מעתה בבודדים בלבד. בתפקיד המלמד שימש כעת החסיד ר׳ חיים

אברהם דוכמן - נכדו של החסיד הנודע ר׳ מרדכי יואל. הוא היה מסור מאוד למשימה, אלא

שאז הכריזו עליו השלטונות כעל פושע בין לאומי, שיש ללוכדו בכל מחיר.

ר׳

הרשל לרנר, אביו של יענק׳לה, נטל על עצמו את מלאכת ההברחה מסמרקנד לאומסק, שם

התגוררה בתו של ר׳ חיים אברהם ושם, כך תוכנן, יימצא עבורו מקום מסתור. בתחנות

הרכבת של סמרקנד ניצבו נציגי השלטון ובלשו ללא הרף אחר העוברים שבים. לא הייתה

ברירה אלא לצאת למסע רגלי ארוך. ר׳ חיים אברהם צעד עם ר׳ הרשל לרנר כשהוא מחופש

ברעלה לאישה.

קילומטרים

רבים עברו השניים, כשכל העת ר׳ חיים אברהם מספר סיפורים חסידיים, עד שנמצאה עגלה

שהסיעה אותם לזרבולק. שם, בעיירה הרחוקה מסמרקנד מרחק רב, המתינה הרכבת בתחנה דקה

אחת בדיוק. זו הייתה האפשרות היחידה לחמוק מעין שוטרי הק.ג.ב. ר׳ חיים אברהם לא

בעל גוף ׳ספורטאי׳ במיוחד, ויותר גרוע מכך: הוא אחז באמצעו של סיפור מאדמו"ר הרש״ב

ואדמו"ר המהר״ש, אותם זכה לראות. כל כך היה שקוע בסיפור, עד שלא אבה לעלות

לרכבת עד שיסיים את סיפור המעשה. ר׳ הרשל נאלץ להכניסו בכוח לקרון.

בבית

בתו שהה ר׳ חיים אברהם דוכמן חודשיים, אבל ידם הארוכה של השלטונות השיגה אותו גם

שם. הוא נשלח לסיביר וצורף למשלוח - ׳עטאפ׳. האחראים ליוו את האסירים הצועדים

במזחלות שלג והקפידו שלא יחצו את קו ההפרדה. דינו של העובר על ההוראה - בכוונה או

אפילו בטעות - היה מוות בירייה. ר׳ חיים אברהם לא ראה היטב ורגלו דרכה על קו

ההפרדה. הוא נורה במקום ונהרג. הי״ד. הידיעות על שאירע הגיעו לאחר מותו של סטאלין

ימ״ש, כאשר חסידים חזרו מסיביר ובפיהם סיפורי אימה.

סבל

מהחברים הגויים

החיים

בסמרקנד נמשכו במסלולם המפותל ומרובה המכשולים. ילדי המחתרת גדלו ונאלצו, על פי

חוק, לבקר בבית הספר הממשלתי.

יענקל׳ה,

הילד החב״די מפולטובה הסמוכה להאדיטש, בנו של החסיד ר׳ הרש׳ל לרנר ע״ה, מצא עצמו

במציאות קשה. כשנולד, משפחתו התגוררה בפולטובה, בעל כורחה. שמונה עשרה שנים מלאו

אז לשלטון הקומוניסטי. האב נסע ללוות את הסב בדרכו לארץ ישראל ומאז החל הק.ג.ב.

להתחקות אחר עקבותיו.

כעת,

בסמרקנד, משנסגרה המחתרת, נכונה לו המלחמה האמיתית - על השבת. מלבד הקשיים שערמה

ההנהלה האנטישמית, הוא סבל גם מחבריו הגויים. פעם החליט להתייצב ללימודים ולא לגעת

בכלי כתיבה. שאר התלמידים הניחו בהפגנתיות את עפרונותיהם והודיעו למורה שאם יעקב

אינו כותב - גם הם אינם מעוניינים לכתוב.

אלו,

למרות גילם הצעיר, לא נפלו ברמת השנאה ליהודים מאבותיהם. הם עקבו אחר התקרבותו של

חג הפסח וידעו ש'יאשה' לא אוכל לחם בחג. באחד הימים ניסו לדחוף לפיו כריך עם "דבר

אחר". התחושות היו קשות מאוד. העתיד לוט בערפל שחור. הימים נעשים קשים יותר

ואיש אינו יודע מה ילד המחר. האב הגיע למשרדי הנהלת בית הספר והתלונן על יחס

התלמידים לבנו. המנהל היתמם והגיב בציניות: ״הילד רעב! החברים שלו בסך הכל ניסו

להאכיל אותו!״׳...

פתרון

אפשרי נראה באופק כאשר יעקב גדל. המרת חובת הלימוד בהשתתפות בבית הספר ערב

למבוגרים הייתה אפשרית, ועם זאת היה בזה צעד משפיל ומבזה. על התלמידים היהודים בני

הארבע עשרה היה לשבת בשיעור משותף עם מבוגרים חסרי השכלה. אולי התחושות הללו

הולידו בו את הרצון העז להוכיח את הצלחתו. הוא השתתף באולימפיאדת מתמטיקה וזכה

במקום הראשון. הממונים המופתעים החלו לתהות על קנקנו של התלמיד המוכשר וניסו לאתר

את בית הספר בו למד...

הקשיים

התרבו כשהגיע מועד גיוסו לצבא. הברירה היחידה הייתה להמיר את השירות הצבאי

בלימודים גבוהים שישרתו את העם הסובייטי. בשבתות הוא נאלץ לצעוד קילומטרים רבים ברגל

כדי להראות נוכחות.

פרחח,

רופא, משפיע

אלא

שכגמול, הבליחו במהלך שנות ילדותו של ר׳ יעקב כמה קרני אור חסידיות. תחילה היה זה

החסיד ר׳ בערקע חן, שנמלט מבית הסוהר וקהילת החסידים בסמרקנד נטלה על עצמה את

הסיוע לו. ר׳ בערקע, כבן ארבעים, הוסתר בביתו של ר׳ אברהם זלצמן, והיה נטול תעודות

מזהות. בהתוועדויות שקיימו החסידים לעיתים, היה ר׳ בערקע דמות מרכזית. החיסיון

שאפף את דמותו היה כה גדול, עד שגם מהילדים הוסתרה זהותו האמיתית. עבורם הוא היה

פרחח שנאסף מהרחובות. בהתוועדויות בהן השתתפו היו מגלים עניין בדובר המוזר. הוא

היה לובש חלאט (חלוק) חגיגי ומקפיד להאזין לכל הדוברים.

לשאלתם

נאמר להם שהאיש רופא. מעליית הגג השקיפו עליו בעת ששוחח בהתוועדויות ותמהו: פרחח

כזה מדבר בהתוועדויות? והוא היה משלים את המשחק ׳הרופא׳ וסובב בדבריו בין כל

המשתתפים. אמר לאחד שהוא נושא מחלה, לא פירט איזו, אבל ציין שהתרופה היא ׳שלחן

ערוך׳. ל׳חולה׳ אחר הוא המליץ על ׳תניא׳. היה אחד שאובחן גם הוא כחולה מאוד. ״הוא

חולה כל כך״, אמר ר׳ בערקה, ״עד שאינו יודע כלל שהוא חולה!״ אחר כך לימד תניא

ושיעוריו עוררו עוד יותר את תמיהתם של הצעירים בחבורה.

אט

אט הוסר ה׳מסווה׳. החסידים היו מודעים לכך והזהירו את הילדים לשמור על הדבר בסוד

כמוס. כי אם יתגלה שאי מי יודע, הוא עלול ללקות בעונש החמור ביותר באותם ימים: 25

שנות מאסר בסיביר.

עונשו

של מלשין

תשי״ח

הייתה שנה קלה יחסית עבור החסידים. בבית משפחת לרנר התקיימו התוועדויות דרך קבע,

מתוכן זוכר יעקב בעיקר את סעודת שביעי של פסח שבה, לפי המסורת החב״דית, נוהגים

לרקוד עד שהרצפה תתייבש.

הפארבריינגען

היה בעיצומו, ופתאום דפיקות על הדלת. בבית שהו באותה עת ר׳ בערקע חן שנקרא בפי כל בשמו

המחתרתי 'ר׳ חיים׳, ר׳ לייזר ננס ויהודי נוסף בשם בערל איטקין. אלו היו תחת עינם

הפקוחה של השלטונות. הבהלה והמבוכה מתחלפות בפעולות מהירות. הוחלט שיעקב, בן שבע

עשרה בסך הכל, ייצא לקראת הבאים.

על

המפתן עומדים שני יהודים. בפיהם פקודה: הבא אלינו את אביך. ר׳ יעקב מתחיל לרעוד

מפחד. הוא חוזר פנימה ומוסר לאביו את הפקודה. ׳אבא, הם רוצים רק אותך׳, הוא אומר

לו, לנגד עיניהם הנדהמות של החסידים.

ר׳

הירשל לרנר ניגש לשניים והם עולצים למראהו המפוחד. ״אתם חושבים שלא שמענו אתכם

משוררים ׳ממצרים גאלתנו׳? מה אתם שמחים עכשיו ממצרים? מצרים בראש שלכם? מחר,

בשמונה בבוקר אתה מתייצב בק.ג.ב לחקירה מפורטת. שם תספרו הכל: איך יצאתם ממצרים

ומה היה לכם שם״.

סיימו

את דבריהם הציניים והפילו אימה על הנוכחים. אלו מיהרו להתעשת ומיהרו לחמוק בזה אחר

זה מהבית. ברחוב היה קר ולאנשים לא הייתה כתובת להתדפק עליה בשעת ליל כזו, אולם

הפחד מהצפוי לכולם מחר, אם יישארו במקום – הכריע. הנשארים התייצבו לטכס עצה.

האלמוני המאיים אותר ואחד מהחבורה נשלח לביתו כדי לנסות להמיר את ההלשנה במתת שוחד

הגונה.

החסיד

נעמד מאחורי דלתו של האיש, פרופסור לגיאוגרפיה בהשכלתו, והכריז: "אני אספר לך

מה קרה במצרים"... הפרופסור אמר שמצידו היה מקבל את השוחד, אבל הפעם, במכוון,

הוא מסרב, מאחר שאחד מבני החבורה הבהיל אותו. ר' הרשל ניסה להשתדל אצל אנשים

שהכירו את הפרופסור. במיוחד ניסתה לעזור רופאה יהודייה שהכירה אותו ואף סייעה במתן

אישורי מחלה לתלמידים יהודים כדי שיוכלו לעבור שבתות בביתם ולא בבית הספר, אבל גם

בקשותיה נתקלו בחומה בצורה של התנגדות. השעות הספורות שנותרו עד הבוקר עברו בחשש

גדול.

המלשין

החליט להתמהמה במתן תלונתו. תחילה ביקר במכון להנדסת מזון בו היה מרצה. שם עסק

בבחינת תלמידים. שניים מהם הצליחו לתת לו שוחד, אבל למזלו הרע היו השניים סוכני

חרש של הק.ג.ב. וכך, אחר כבוד הוא נלקח למאסר. הגזירה על החסידים נמוגה.

את

שמות החסידים דולה ר' יעקב מזיכרונו הצלול כיין. על הבולטים שבהם הוא מרחיב את

הדיבר ומתאר את דמותם. ר' אלי' פאריטשער, למשל, היה חסיד גדול וגם עניו באותה

מידה. ר' אלי' הגיע לרבי הרש"ב, ומונה ל"חוזר".

רב

נוסף היה החסיד ר' שניאור זלמן פבזנר. האחרון כיהן כרב בטשקנט, ואילו ר' אלי' שימש

בתפקיד בסמרקנד.

"חלב

ישראל" לר' מענדל

ואז

הגיע לסמרקנד החסיד ר' מענדל פוטרפס. הוא הוחבא במהירות אצל יהודי ממוצא בוכרי, ר'

בנימין דער פישר (בנימין הדייג), ששמו ניתן לו על שם עיסוקו במסחר דגים. ר' בנימין

כיבד מאוד את ר' מענדל. כשנכח המארח בהקפדתו ובדקדקנותו בכשרות האכילה של האורח,

התאונן לפני החסידים: "הוא קשה יותר מר' חיים". בלקסיקון הסמרקנדי התפרש

המשפט כך: ר' מענדל 'קשה' יותר בחומרותיו ובאדיקותו מר' חיים – שמו המחתרתי של ר'

בערקע חן ע"ה.

ר'

מענדל היה אז כבן חמישים, ומאחוריו ישיבה ממושכת בסיביר שהחלישה את גופו, ובריאותו

התרופפה מאוד. לחסידים בסמרקנד נודע שכדי לשמור על בריאותו הוא זקוק למנת חמאה.

בחנויות בסמרקנד ניתן היה להשיג חמאה, אך בשביל ר' מענדל זה לא בא בחשבון. יעקב בן

השבע עשרה היה נוסע על אופנועו, לקצה העיר, לאדם שגידל בחצרו פרה.

יעקב

וחבריו היו משגיחים על החליבה או משתתפים בה בעצמם וממלאים דלי גדול שהביאו איתם.

הדרך חזור, על מהמורות הכבישים בסמרקנד, לא היטיבה עם הדלי הפתוח, ומה שנשאר הובא

לבית אחד החסידים. שם, חסרי ניסיון, היו מתחילים במלאכה תחת עינו הפקוחה והבוחנת

של ר' מענדל. בסוף התהליך נוצקו רק מאה גרם חמאה כשרה וראויה.

פייביש

יודע? פעדיא הוזמן?

בית

הכנסת בסמרקנד היה פתוח לציבור. השלטונות לא אסרו את לימוד התורה על יהודים מעל

גיל שישים. לכן הציבו היהודים בשער בית הכנסת שני שומרים. תפקידם היה למנוע

מהילדים להיכנס פנימה, כדי לא לעורר בעיות מצד המשטרה. לצעירים היה סיכוי רב

להיכנס לו יוכיחו לשומרים את נאמנותם, אבל לילדים – בשום אופן לא ניתנה רשות

להשתתף בתפילות או בהתוועדויות. שומר אחד נשא את השם יהודה והיה אימת הילדים. הוא

היה צעיר ולא אפשר להם למחוק פנימה.

הילדים,

מצידם, לא ויתרו. הם החלו לגרות את יהודה השומר שירדוף אחריהם, ובזמן שהפקיר

לרגעים את עמדת השמירה היו שאר הילדים חומקים פנימה. אמת, הפתח הצר שבין מוט השער

לכותל הכאיב לילדים שחמקו דרכו, אבל זה היה משתלם. עם השומר השני, ר' אבא, לעומת

זאת, העניינים התנהלו בקלות יחסית, זאת עקב גילו המבוגר. בן שמונים היה ושמירתו

רופפת יותר. כך יכלו הילדים ליהנות מהתוועדויות נדירות וגם לזכות בשאריות

פארבייסן. זה האחרון היה מורכב בעיקר מהערינג.

בעיה

בפני עצמה הייתה התקשורת בין החסידים. העברת מידע בנוגע להתוועדות שתיערך לרגל

י"ט כסלו, למשל, הייתה כרוכה במאמצים רבים לשמירת הסודיות. המסרים עברו מפה

לאוזן באמצעות חסידים שעברו מבית לבית. לקראת מועד ההתוועדות, היו מבררים

המארגנים: "פייביש יודע? פעדיא הוזמן? הודיעו לבערקא? מה עם אירושע"?

אלו היו שמות הקוד לחסידים שהוזמנו להשתתף בהתוועדויות. באותו אופן נאסף ה'פארבייסען'.

אחד תרם מאה גרם אורז, השני כמות קטנה של קאשע (דייסה שחורה) וכל מיני 'איינגמאכץ'

ששימשו 'פארבייסען' עוד בליובאוויטש. כולם נטלו חלק בהכנות והשמחה הייתה רבה.

בהתוועדויות,

זוכר ר' יעקב, לא היו נישאות דרשות. כל אחד היה אומר כמה מילים, מנגנים ניגון

ושומעים זיכרונות מהרביים. היה למשל, החסיד ר' מענדל נודל. הוא זכה להיות עוד אצל

הרבי מהר"ש ואף קיבל ממנו ברכה לאריכות ימים. כבן תשעים היה אז וקיבל הדרכה

מהרבי מהר"ש. אבל ר' מענדל ור' בערקע ור' אלי' ור' ירחמיאל חדש תמיד העניקו

את רשות הדיבור לצעירים. הושיבו אותם על ידם והעניקו להם את מלוא תשומת הלב. דאגו

להם בגשמיות והשפיעו עליהם באמצעות כך רבות.

תנאי

יחיד עליו הקפידו היה הסודיות. אסור היה לספר מאום, אלא אם כן קיבלת הוראה ברורה

לכך. אם מישהו נכשל בכך – היה מיד מורחק מכל ההתאספויות המחתרתיות.

כאן

זה 'גן עדן'

הדמות

המרכזית בבית הכנסת, שסביבה התאגדה ההתוועדות, הייתה מתחלפת עם הזמן ומצוקותיו.

אלו נמלטו מפחד רודפיהם ואחרים נתפסו והושמו במאסר. היהודי שניהל את המערכה היה

החסיד ר' ירחמיאל חדש ע"ה. הרבי הרש"ב ובנו, הרבי הריי"צ, שלחו

אותו לפעול באוקראינה. הוא התגורר בתחילה בפטרובוזובסק ושימש גם שוחט ומוהל. מאוחר

יותר נדד לסמרקנד. מביתו בעיר הקים מחתרות והחיה קהילות.

בבית

הכנסת הוא היה חוזר מאמר חסידות מדי שבת, בזמן סעודה שלישית. ר' ירחמיאל היה

מתייצב ללא מורא וחוזר חסידות בפני כל הקהל, השזור במלשינים. לא כל המסובים ירדו

לעומק לדבריו. יהודים תמימים שלא נמנו עם קהל החסידים היו מנמנמים קלות, אך הידיעה

שכאן זה 'גן עדן' הייתה אחידה אצל כולם.

הרב

מענדל פוטרפס היה מקרב את הבחורים הצעירים – בני החסידים והקהילה המקומית. הוא לימד

אותם כללי זהירות מתוחכמים שצבר בניסיונו רב השנים. כלל חשוב במיוחד למד בעצמו,

כשהיה עוד צעיר לימים, והתארח בבית סב רעייתו של ר' יעקב לרנר, הרב יענק'ל ביין.

הוא שימש רב מפורסם בעיר דוג'ין ומצודתו הייתה פרושה באזור כולו.

ר'

מענדל הגיע מעיר רחוקה ומצא מסתור בבית הרב. באותם ימים סובבו חוליות של השלטונות

במטרה לחשוף משתמטים ודרושים לחקירה. קולות החיפושים נשמעו היטב גם בבית הרב ור'

מענדל נחרד. מיד חפץ להסתתר בארון הגדול שעמד בחדר, אך הרב מנע זאת ממנו בשלווה,

"שב", פקד עליו, "הנח את המעיל על משענת הכסא והעמד פנים כאילו

אנחנו משוחחים בניחותא". מאי שם הביא גם חומר לימוד ממשלתי, והשניים עשו עצמם

מתעמקים בו. הציצו המחפשים בפתח הבית ולנוכח האווירה הרגועה המשיכו הלאה בדרכם.

'פאפירענע

קינדער'

כעת,

בסמרקנד, הנחיל ר' מענדל בפיקחותו כללים נחוצים לזהירות מפני שוטרי החרש

והמלשינים. בד בבד הוא שימש משפיע. מעולם לא היסס לשמוע את הנוער היהודי. לא נרתע

מחלישות באמונה וקרא לא לחשוש מעימות עם יהודי רחוק מתורה ומצוות. אדרבה, היה

אומר, אם מישהו מתווכח – סימן שאכפת לו.

האדישות

הייתה בעיניו הבעיה הרצינית יותר. היסוד הזה הנחה אותו, למשל, כשלפתחו הונחה פעם

דילמה רצינית: בחור יהודי חפץ להשתדך עם יהודייה עמה נפגש, אבל חבריו טענו כי רמת

האידישקייט של המדוברת חלשה. ר' מענדל זימן אותה לשיחה, ובסיומה אישר בשמחה את

השידוך. "אם היא מתנגדת – סימן שאכפת לה", פסק.

עיקרון

עליו ביסס את דבריו כששוחח עם שומעיו היה: יש לסמן מטרה ולצעוד לכיוונה. לעיתים יש

מכשולים. צריך לסלקם או לעקוף אותם. אבל בכל רגע יש לזכור את המטרה ולשאוף להגיע

אליה. בנוסף, דרש 'הצנע לכת' וגם היה מבהיר לתלמידיו: אם תפגשו ביהודי הזקוק לעזרה

רוחנית וגשמית – דאגו עבורו תחילה למזון ולינה. אחר כך תעוררו אותו ברוחניות.

כשדיבר, היה מנגן. וכשניגן – בכה. הוא הלחין מנגינה ענוגה אליה הצמיד מילים על

ילדיו הקטנים אותם ראה רק בתמונות. 'פאפירענע קינדער' היה קורא להם. ובעת

התוועדות, כשדיבר בלהט על הרבי – סחף אחריו את כל שומעיו.

הנסיעה

לרבי נשיא דורנו עמדה בראש מעייניו ותמיד הכין את עצמו לפגישה עם הרבי. לעיתים היה

הדבר בגדר חלום רחוק ואולי אף נדיר מכך. אבל אותו היום שקיבל את אשרת ההגירה היה

יום של חג עבור כל הקהילה כולה. ההשתוממות הרבה גברה כאשר הוכתר ר' מענדל

כ"אדון מענדל מענדלוביץ". מענדלוביץ' נקרא על שם אביו שנפטר עם לידתו,

והתואר 'אדון' היה שמור לנאמני המפלגה וראשיה בלבד. האזרח מן השורה נקרא 'חבר',

ויוצא מחנות סיביר אף לא זכה לתואר המינימאלי הזה.

סטאלין

מת, פחד בלבבות

בשנת

תשי"ג מת הרודן האכזר סטלין. תכניותיו המרושעות מפורסמות כיום עם פתיחת

ארכיונים חסויים, אולם תגובת היהודים בסמרקנד ובכל ברית המועצות הייתה הפוכה.

היהודים החלו לחשוש מהצפוי להם מהשליט הבא. ארבעה מבכירי המפלגה הקומוניסטית תפסו

את השלטון. מלינקוב, בעריא, קוסיגין ובולגנין היוו את הצמרת שהתחלפה מעת לעת בהנהגה.

באחד הימים הגיע תורו של חרושצ'וב. למחרת פרסם מאמר מפתיע ומהפכני בעיתון, בו ערער

על התזה שהדת נוגדת לרעיון הקומוניסטי.

כפטריות

אחר הגשם, נזכר ר' יעקב, החלו להופיע "פנים חדשות" בבית הכנסת. היו

יהודים שעצם בואם הפתיע עוד יותר מהמהפכה השלטונית. "אם הם מגיעים", שחו

החסידים בינם, "המשיח כבר ממש קרוב".

הצעירים

החלו להתאסף ללימוד תורה. היו שם: ר' יעקב לרנר ואחיו ר' משה, מיכאל ויצחק מישולבין,

הלל זלצמן, מרדכי ובן ציון גולדשמידט, אלי ויוסף וולוביק, שלום בער ומרדכי מנשה

גורליק וחסידים נוספים. כללי הזהירות לא נשכחו: על המשתתפים היה אסור להשיח את סוד

האסיפות המחתרתיות גם כעת, והמארגנים העמידו אותם בבדיקות שונות ומשונות, כדי

לוודא שאיש – גם לא ההורים – יתוודע לקיום המחתרת.

כעת,

נוכח ר' יעקב בתופעה של קירוב רחוקים. הפחד היה קיים אך במידה מועטה יותר. ר' יעקב

כבר בגר והיה בן עשרים ושתים. מאותה תקופה, הוא כבר לא זוכר יהודי שהושב במאסר על

רקע של אידישקייט.

במוסקבה,

למשל, ישב החסיד ר' שניאור פינסקי בבית הכנסת ולימד תניא וחסידות בריש גלי.

המלשינים מילאו את בית הכנסת והוא אכן נלקח פעמים רבות למעצר, אך מעולם לא נשפט

למאסר ממושך, כי דבריו לא יכלו להתפרש בשום אופן כנגד המדינה. החוק לא אסר לימוד

תורה, ולא הצליחו להצמיד לו סעיף רשמי כמו מסחר ברמאות. ר' שניאור היה איש מעשה.

כאשר לימד הוא לא הביא דוגמאות אקטואליות על הגלות מחשש אוזן המלשינים, ומעולם לא

השמיע בדיחה על סטאלין. במו ידיו חפר מקווה טהרה ולא נתפס.

ר'

יעקב עצמו ביקר בזמנו במוסקבה ונתקל בדמותו ובפעולותיו. השתוממותו הייתה רבה שר'

שניאור עדיין חופשי.

היו

גם חסידים רבים שעבדו במקומות עבודה שונים ולא שקדו יומם ולילה על התורה, אבל

הצילו חסידים רבים בתושייתם ובמסירות נפשם, תוך לקיחת סיכון גבוה.

בביתם

שבטשקנט, אירחו חמיו וחמותו של ר' יעקב, החסיד ר' שלום זאב ולאה קרוגליאק, עשרות

חסידים נמלטים. ר' שלום זאב נשא במשרה חשובה במפעל מטוסים ובשל תפקיד זה נחשב ביתו

למוגן יותר מפני חיפושי הק.ג.ב.. באחת הפעמים בא אביו של ר' יעקב לבית מחותניו עם

בעל הבית ר' שלום זאב, אולם הרעיה דיווחה שהבית מלא אורחים. השניים סבו על

עקבותיהם וחיפשו מקום ללון...

בבית

הרב שמעיה מרינובסקי

יהודי

חשוב אחר התגורר בסמרקנד באותם ימים: הגה"ח הרב שמעי' מרינובסקי, שכיהן קודם

לכן ברבנות בקרמנצ'וג וכונה בפי כל "דער קרעמנצ'וגער רב'. ר' שמעיה ומשפחתו

היו בין החסידים שנותרו בסמרקנד לאחר היציאה הגדולה בשנת תש"ו. בביתו התאספו

זקני החסידים ומשם ניהלו את פעולותיהם.

ר'

יעקב נזכר בסיפור שהתרחש כשהיה בן שבע בסך הכל. היה זה ביום ראשון. בשבת שעברה

נאלץ ללכת לבית הספר. לכתוב סירב, וכעת חשש שיכניסו בשל כך את אביו למאסר. ואז הוא

פגש יהודי בעל הדרת פנים מיוחדת, הוא הרב רפאל חודידייטוב, שהתעניין בשלום הילד,

והאזין למצוקתו וקורותיו בשבת שחלפה. בסוף הוא אמר: "היודע אתה שליהודי אסור

להיות עצוב?".

"איך

לא אהיה עצוב?", עונה בתום הילד וחזר שוב על ההשפלות שספג מחבריו ומוריו.

היהודי

נוטל אותו לביתו של הרב מרינובסקי. סביב השולחן ישובים גדולי החסידים, ר' אלי'

פאריטשער, ר' בערל איטקין, ר' ירחמיאל חדש, והם מקבלים את הילד במאור פנים.

"תשמעו,

רבותי", פותח היהודי הדור הפנים. "אתם עוסקים כאן בדברים גדולים, אבל

איך אתם יכולים לסייע לילד הזה?" לשולחן הובאו פירות, והנוכחים ניסו לבחון את

רמת ידיעותיו של הילד בדיני ברכות. ר' יעקב בקושי ידע לקרוא חומש, ובסופו של דבר

השפיעו על מורתו היהודייה שתמנע את ההצקות החוזרות ונשנות.

אהבת

אחים נדירה

חומת

הקומוניזם שמקיפה את ברית המועצות, נסדקת מעט בשנת תש"כ. ביהדות גרידא אין די

כדי להושיב יהודים במאסר, אלא אם כן נלווה ל'עבירה' גם סעיף בתחום כלכלי.

אולם

הפחד לא סר. אנשים ידעו שחוסר זהירות הוביל יהודים רבים לגלות ומוות והעדיפו

להמשיך בחיי הסתר. התפילות וההתוועדויות נערכו עדיין בבתי החסידים. משפחות שיף, מישולבין,

זלצמן, גולדשמיד, שיף, נוטיק, לוין ולרנר היו מוקד ההתארגנויות החשאיות בסמרקנד.

ר'

יעקב נזכר באנקדוטה מעניינת שמשקפת את אופיים של ילדי החסידים באותן השנים: אחד

הילדים, שמואל לוין בנו של החסיד ר' זלמן לוין ונכדו של ר' אלי פאריטשער, בא באחת

הפעמים למניין יחד עם אביו. כשנכנסו, התברר להם שהתפילה כבר בעיצומה. הילד פרץ

בבכי. הוחלט לביים תפילה. מטבע הדברים, התפלל הציבור מהר יותר. כשנוכח בכך הילד,

הגביר את בכיו.

"מה

הבעיה עכשיו?", שאלו אותו. "אני רוצה להתפלל כמו שצריך, ולא בקצב

שהתפללתם עכשיו". ענה.

ההתוועדויות

היו רוויות חום חסידי ואהבת אחים נדירה. ברשותו של החסיד ר' יענקל נוטיק היה אוצר

נדיר ויקר ערך בימים טרופים – ספר המאמרים תש"ח של הרבי הריי"צ. בתום

התפילה בשבת, היו מסובים הכל לקידוש, ור' יענקל היה חוזר מאמרים מתוך הספר.

כשסיימו, גילו המתפללים שלא נותר עוד זמן לנטילת ידיים בבתיהם.

וכך

היה מראה שולחן ההתוועדויות החסידיות בסמרקנד: ראשית, המוצר הראשון במעלתו היה,

כמובן, ה'משקה'. כ'פארבייסען' היו מגישים רצועות בצל בשמן בתוך קערה גדולה. סביבו

התוועדו ר' בערקע חן ור' מענדל פוטרפס ועל גבה נוצק השמן שהחיה את להבת האש

היהודית.

מקווה

מתחת לשטיח

בית

משפחת לרנר התברך בדבר החשוב ביותר עבור חסידי סמרקנד. מקווה קטן הוסתר מתחת לשטיח

חדר האמבטיה, והוא הפך את הבית למועדף ביותר. בחצר ניצבה בריכה ששמשה להשקיה ועקב

הקושי והסכנה כמעט לא הוחלפו המים שבמקווה. עובדה זו לא מנעה מהחסידים לפקוד את

המקווה. במקרי סכנה, היו בני הבית חותמים את הפתח במכסה. קרה פעם ובעת שר' יעקב

שהה למטה, חשו בני הבית בסכנה ומיהרו לסתום את הבור. המכסה נפל על ראשו והוא נפצע

קלות.

התפילין

שהעמידו בסכנה

ר'

יעקב עצמו חווה מקרים בהם התרגשה סכנה לו עצמו והוא ניצל אך בנס. ראשון שבהם אירע

באחד מימי כיפור. ר' יעקב נישא זה כבר לבת משפחת קרוגליאק, סיים את חוק לימודיו

באוניברסיטה והרצה בתחום השכלתו – תורת המנגנונים. לעתים היו מגיעים אליו תלמידיו

לשם עזרה בהגשת עבודה, ומשום כך העמיד בפתח ביתו את בתו הקטנה בת השלוש (כיום הגב'

צפורה מיידנצ'יק מכפר חב"ד) על תקן 'שומרת'. יום כיפור בפתח, השמש החלה לשקוע

והחסידים התכוננו לתחילת תפילת כל נדרי, נטולת פחד מהבלי עולם הזה, וכולה התעלות –

כמו אחיהם שבעולם כולו. זה היה הרגע בו הפעוטה לא הספיקה להתריע ואל הבית נכנס

סטודנט יהודי.

זו

הפעם הראשונה שנתקל ר' יעקב בסכנה האורבת לפתחו. הוא התחלחל וכמעט איבד את

עשתונותיו. בליבו חשב שזה הסוף. היה בטוח שהלה ילשין עליו ולא שעה לדברי ההרגעה

והעידוד של הסובבים. באורח פלא, התלמיד לא עמד על משמעות הטלית ולא שאל שאלות

מיותרות. הימים הבאים חלפו להם בשגרתיות ופעימות ליבו של ר' יעקב שבו לקצבן הרגיל.

בפעם

אחרת עמד בסכנה ממשית עקב שמירת מצוות, ורק נס הציל אותו מהסגרה לק.ג.ב.: מתוך

מחויבות לרעיון הקומוניסטי, נדרשו הסטודנטים, המרצים ויתר אנשי האוניברסיטה, לעבוד

במשך שלושה חודשים בשדות כותנה גדולים. המלאכה נדרשה מכולם, ללא יוצא מן הכלל.

איסוף הכותנה בקולחוז והכשרתו לשימוש בצורת שמן ובד, התפרש משעות הבוקר עד הלילה.

ר' יעקב שכיהן כמרצה הצטרף גם הוא לנסיעה. כאשר יהודי שומר תורה ומצוות יוצא

מביתו, הוא נוטל עמו גם זוג תפילין. עבור יהודי כזה בברית המועצות מדובר היה בסכנה

של ממש.

ר'

יעקב חלק חדר עם סגנו. סגן זה היה אחיין של מנהל האוניברסיטה. זיקה כזו לאדם הבכיר

ביותר באוניברסיטה כולה – היחיד שנושא בכל האזור תואר אקדמי מדרגה גבוהה – הרימה

את קרנו של האחיין על פני שאר חבריו ועמיתיו. בנו של אותו רקטור למד אצל ר' יעקב,

ובזכות זאת שררו בין השניים יחסים חמים. האחיין-הסגן, לעומת זאת, היה מוקד לאזהרתם

של ידידי ר' יעקב. "הוא עוקב אחריך", אמרו לו. ייתכן שחמד את משרתו של

היהודי הדתי והמתין לשעת כושר. כעת, הוא חולק עמו חדר בקולחוז שבאוזבקיסטן,

ובמזוודתו של ר' יעקב – תפילין.

כדי

לסייע לו בהנהלת החשבונות, נטל ר' יעקב לחדרו תלמיד מוכשר במיוחד, בשם ראובן לוי –

יהודי מצד שני הוריו. אמו הרופאה הייתה ידידה של רעייתו הרופאה של ר' יעקב, ור'

יעקב נהג לסייע לו מתוקף מעמדו באוניברסיטה מול המכשולים שהציבו לפניו בהנהלה. כדי

לחגוג את יום השבת כהלכתו, פרש ר' יעקב למקום מרוחק מעט, ללא מיטלטלין, ובאין

רואים התפלל וערך קידוש. כאשר חזר, קידם את פניו עוזרו ראובן, וסיפר לו בחשש על

הסגן שמישש בחפציו. ר' יעקב חשש מאוד, אך גם ניסה לאלתר פתרון מידי לבעיה החמורה.

בערב

התקיים בקולחוז סיכום של תוצר העובדים. מי שמתעצל ואינו עומד ב'נורמה' הקבועה

למסגרת היומית – נזרק תוך ימים ספורים מלימודיו באוניברסיטה. במעמד כולם, נטל ר'

יעקב את רשות הדיבור. בפנים מרצינות הוא מדווח על מקרה חמור שאירע לו במהלך היום:

אלף רובלים נעלמו מכיס מזוודתו. "אנחנו במדינה קומוניסטית ולא ייתכן שיתרחשו

גניבות בארץ השוויון", הוא מכריז. בזווית עינו הוא מבחין בפניו של הסגן

מחווירות. זה ניגש לר' יעקב ומתחיל להתנצל ולגמגם סיפורים לא ברורים: "לא

ראיתי... לא נגעתי...". כעת רווח לו. הצבת הסגן בעמדת הגנה הועילה מאוד.

חתונה

ונסיעה לארץ ישראל

ניגון

ד' בבות חרישי, וחופה מאולתרת שאת עמודיה המוזהבים מחליפים ידיים. האורחים מגיחים

לאולם הזמני שמשמש סלון משפחתי בשאר ימות השנה. איש ומתנתו: קילו אורז, מנת תפוחי

אדמה ושאר ירקות. פגישת האורחים מחוץ לעיר הייתה נושא לשמחה בפני עצמו. 'פנים

חדשות' מלנינגרד וממוסקבה, מאודסה וממקומות רבים אחרים. השמחה, גם אם נשמרה בטונים

שקטים וללא תזמורת רעשנית, הייתה שלמה. ר' יעקב נישא בצורה חשאית זו לרעייתו

למשפחת קרוגליאק. הוא מרצה באוניברסיטה והיא לומדת רפואה.

באחד

הימים מוצא ר' יעקב את ידידו ר' מיכאל מישולבין נרגש מתמיד. הלה סוחב אותו לפינה

ולוחש לו: "אני מוכרח לספר לך משהו!". וכך, לנגד עיניו הנדהמות, לוחש ר'

מיכאל את הבשורה שקיננה רק בדמיון: נסיעה לארץ ישראל.

"חשתי

כמו יתרו", מספר ר' יעקב. "על המלים 'ויחד יתרו' מוסבר שיתרו חש ברגשות

מעורבים. מצד אחד שמח, ויחד עם זאת גם היה עצוב". אין כמו קבלת אישור הגירה

לארץ הקודש כדי להקפיץ באחת את לבבות היהודים, אבל הבשורה הקשה על הפירוד הצפוי

בחברותם של השניים משגרת תחושת עצב משלה. אחיו, ר' אלי', היה בתקופה הזו חולה,

וארץ ישראל נתפסה בדמיון כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. מדינה בה יהודים חיים

בשלווה.

עד

התוועדות י"ט כסלו תשכ"ט. רעייתו של ר' יעקב שבה הביתה ובפיה בשורה.

"הרבי אמר בהתוועדות שכעת ייפתחו הדלתות. יש להכות עליהם, אבל השערים

ייפתחו". הבשורה הזו הייתה כה מופרכת, עד שהיא אפילו לא עמדה על סף מחשבותיו

של ר' יעקב.

"מבחינתי

הייתי די מסודר מבחינה כלכלית, עם דוקטורט ומשרת מרצה באוניברסיטה. חשתי שבידי

נאגר כוח רב, וכעת עלי לצאת ולפעול ממש כמו אלעזר בן אהרן הכוהן. אשתי קובעת

בפסקנות ש'חייבים להגיש בקשה'. ואני לא מנסה לחלום על אפשרות כזו. הלא גם לשומר

פשוט בכניסה למתחם צבאי אסור לחצות את גבולות המדינה מחשש שיחשוף 'סודות' אליהם

התוודע... על אחת כמה וכמה אני, בעל משרה אקדמאית, שחותנו עובד במפעל למטוסים. אבל

האישה מתעקשת שהרבי אמר, אז מתחילים להגיש בקשות למשרד ההגירה".

הגברת

לרנר הייתה רופאה ובהתאם קיבלה תואר קצונה. אמו של ר' יעקב הלכה גם היא להגיש את

הבקשות, למרות חששותיה. על ר' יעקב היה מוטל להציג 'תעודת אופי' מהאוניברסיטה

שתכלול את הנתונים הבאים: האם המבקש הוא נקי כפיים. המלכוד היה גלוי לעין: אם

האזרח עובר בהצלחה את המבחן, הפקידים מעמידים פנים תמהות: למה הוא צריך לצאת מכאן?

ואם מצליחים למצוא כתמים בעברו – זו הסיבה הטובה ביותר להענישו ולשלול את בקשתו.

זאת

עוד: בתעודת האופי יש לציין את בקשתו של נשוא התעודה – לעלות לארץ ישראל. עולה על

כולנה המעמד המשפיל בו נבחנת הבקשה. קבוצה של מאה איש מתאספים יחד ודנים בקורותיו

של ה'בוגד'. במהלך הטקס הרשמי יורקים כולם לעבר הקומוניסט שסרח.

ר'

יעקב מגבש פתרון חלופי. הוא משתף בסודו ידיד מהאוניברסיטה, ששומר על קשר טוב עם

האישה החשובה ביותר במתחם האוניברסיטה. מכאן, זרמו העניינים במהירות ניסית כמעט.

ר'

יעקב: "הוא שוחח איתה וביקש ממנה בזה הלשון: תני ליאשה (יעקב) את האישור ללא

אסיפה ופרוצדורה. למרבה ההפתעה היא אינה משיבה בלאו מוחלט. רק מבקשת שאפגש עמה.

בשיחה היא נותנת את אישורה לרישום תעודת אופי חיובית, אבל רוצה שאת הילדים נשאיר

בברית המועצות. 'שלא יהרגו אותם שם', היא מנמקת ברחמנות. בסופו של דבר העניקה את

החותמת החיובית, תוך לקיחת סיכון גבוה".

כעבור

זמן קצר, עלתה משפחת לרנר למטוס שעשה דרכו אל מחוץ לגבולות רוסיה. מעתה הם משפחה

מארץ ישראל.

זכרונות

ר' בצלאל שיף

מזכרת

מימים רחוקים

מוסיף

ומספר על תקופה זו, הרה"ח ר' בצלאל שי' שיף, יליד אוזבקיסטן:

משפחתי

הגיעה לאוזבקיסטן בשנת 1946 יחד עם עוד משפחות אנ"ש שברחו מזרחה לאחר מלחמת עולם

השנייה, ואני עצמי נולדתי ולמדתי באוזבקיסטן.

לפני

כמה שנים נפגשתי עם נשיא אוזבקיסטן מר קרימוב, בקבלת פנים שנערכה לכבודו בבית נשיא

המדינה בירושלים, ולא העליתי בדעתי לאן הפגישה תוליך.

כשעברתי

ללחוץ את ידו, אמרתי לו באוזבקית "חוש קליפסס", כלומר "ברוכים

הבאים", והנשיא המופתע השיב, "אוה, אז אתה משלנו". לאחר מכן התחלנו

לשוחח, וסיפרתי לנשיא ששנינו למדנו באותו בית ספר.

מששמע

הנשיא ששם משפחתי שיף, נזכר ואמר, "אז אתה לובה שיף", אך אני תיקנתי, "לובה

הוא אחי אריה לייב ואני בצלאל". בהמשך השיחה הזכרתי לנשיא אירוע נחמד ששנינו היינו

שותפים לו.

בבית

הספר בו למדנו שרר מנהג, לפיו בוגרי בית הספר נותנים מתנות לאלה שנכנסים ללמוד, והמתחילים

נותנים מתנות למסיימים. כשהתחלתי ללמוד, קנתה אמי שתי מתנות יקרות, באומרה שהמתנות

ממילא ישארו במשפחה, שכן לובה המסיים יתן לבצלאל המתחיל ולהפך. כשהתחלנו בטקס החלפת

המתנות נתקלתי במישהו, וכשהגעתי לאחי כבר היתה בידו מתנה שקיבל ממתחיל אחר, והיה

עלי לחפש מסיים אחר, כדי למסור לו את המתנה שנועדה מלכתחילה ללובה. הנער שקיבל את המתנה

היה לא אחר מהאיש שעמד מולי בטקס קבלת הפנים - נשיאה הנוכחי של אוזבקיסטן.

השיחה

קלחה בנעימים, ובהמשך ביקש ממני נשיא אוזבקיסטן לעזור לו להקים בארץ שדולה למען אוזבקיסטן,

כדי לסייע לארצו שנמצאה במצב קשה. אני הבטחתי מה שהבטחתי ונפרדנו לשלום.

כעבור

זמן-מה הגיע לארץ שר החוץ של אוזבקיסטן ובקבלת הפנים היו גם הרב זלמן סטמבלר ואני.

במהלך הטקס נתבקשתי לנאום ואמרתי מספר מילים באוזבקית, וכך נמשכו והתפתחו הקשרים ביני

ובין אנשי השגרירות וראשי הממשל באוזבקיסטן.

לקראת

יום העצמאות האוזבקי, ערכה השגרירות בארץ מסיבה. נמניתי עם המוזמנים אך לא הגעתי. כשנשאלתי

על ידי אנשי השגרירות מדוע נעדרתי, השבתי שהמסיבה נערכה בשבת ומובן שלא יכולתי לבוא.

אנשי השגרירות התנצלו על שלא ידעו, ובהמשך ביקש ממני הקונסול שאבוא לפגישה עמו בתל

אביב.

הפגישה

התקיימה ביום ראשון, ובמהלכה סיפרו לי מארחיי שהם כותבים ספר זיכרונות על הנשיא וביקשו

שגם אני אכתוב משהו, כיון שאני מכיר אותו מנעוריו.

אמרתי

להם שיפנו לאחי אריה לייב - אותה לובה שהזכרתי - שהכיר את הנשיא היטב, וכן להרב יעקב

לרנר, שנמנה עם מוריו של הנשיא קרימוב כשלמד באוניברסיטה.

"מישהו

צריך לעבוד עם יהודי רוסיה"

השיחה

התפתחה, ולפתע שאל אותי הקונסול אם תמיד היינו חסידי ליובאוויטש. "גם אני וגם

אבי!", השבתי בחיוב, ואז פרץ בשאלה שהקפיצה אותי: "אם כן, כיצד ייתכן שלא

נכתב על כך שום דבר?"

בתחילה

לא תפסתי על מה הוא מדבר. הבלגתי על סקרנותי ואמרתי לו בניחותא שתמיד היינו דתיים ותמיד

שמרנו תורה ומצוות. הקונסול המשיך לשאול אותי: "אם כן, כיצד הצלחתם לשרוד ולהישאר

יהודים כאשר הרבי שלכם עזב את רוסיה כבר בשנת 1927?"

אמרתי

לו בהתפעלות: "אני רואה שעשית שיעורי בית"... אך הקונסול לא הגיב, אלא המשיך

ושאל אם קיבלנו מכתבים מהרבי, איזה קשר היה לנו עם הרבי, ועוד שאלות שכיוונן לא היה

מובן. השבתי לו שלחסיד ורבו יש תמיד קשר ולאו דווקא במכתבים, כי הקשר הוא רוחני ביסודו.

המשיך

הקונסול להקשות: "הרי הרבי הקים אימפריה בארה"ב, לשם מה היה נחוץ לו בכלל

קשר עם יהודי רוסיה?" ואז עניתי לקונסול בסיפור אישי: בשעתו הייתי עם בני אצל

הרבי כשבני היה בן ארבע או חמש, והרבי שאל אותי באיזו שפה לדבר עם בני שנולד כבר בארץ.

בשניה הראשונה לא הבנתי את השאלה, ומאחר שלא השבתי, הרבי התחיל לדבר עם בני ברוסית.

התפלאתי ואז אזרתי אומץ ואמרתי לרבי שבני מבין גם יידיש וגם עברית, ואז הרבי חייך ואמר,

"מישהו צריך לעבוד עם יהודי רוסיה"...

הקונסול

האזין בריכוז, וכשסיימתי את הסיפור, אמר: "יש לי מתנה בשבילך מהנשיא",

ואז שלף ממעטפה פריט קטן ושאל: "את זה אתה מכיר"?...

החום

עלה לי לראש ודמעות החלו לזלוג מעיני. "בטח שאני מכיר"... ואז מצאתי עצמי

תופס את המתנה הקטנה ומתחיל לחבק ולנשק אותה בכל עבר.

היה

זה "מנחה ומעריב" מחתרתי זעיר, שאני ותלמידי, יקותיאל אבייב, צילמנו

בימים ההם במחתרת והפצנו אותו בין אנ"ש כדי שיוכלו להתפלל מבלי שאיש יבחין בתפילתם.

אני עצמי התפללתי מאותו סידור עצמו כשהייתי סטודנט באוניברסיטת טשקנט.

שאלתי

את הקונסול בהתפעלות ובתמיהה גדולה מהיכן השיג את הסידור, והוא ענה ובעצם השיב בכך

על כל תמיהותי: "מה זאת אומרת מהיכן? מובן שמהתיק של הקג"ב"...

כאן

התפלאתי. "היה עלי תיק? מעולם לא פשעתי ולא עברתי על שום חוק"... ואז אמר

לי הקונסול - שהיה בשעתו איש ק.ג.ב. - ולאחר מכן הראה לי מעטפה מיושנת והוציא ממנה

תיק שכותרתו באותיות קריליות: "סודי. הנהלת הקג"ב, טשקנט, מחוז טשקנט, מחלקה

10 – ציוניסטים – תיק התכתבות. תאריך ביקורת – 3.3.1969", ולמטה ציון נוסף: "תיק

1". כלומר, היו עלי עוד תיקים.

שאלתי

את איש הק.ג.ב. לשעבר, כיצד הגיע הסידור לתיק, והוא סיפר כי אחד ששמו אלכסי שלמד אתי

בפקולטה למשפטים, הוציא את הסידור מהמגירה שלי בקמפוס ומסר אותו לקג"ב. אלכסי

היה חבר גוי ונחשב בעיניי אדם טוב. עזרתי לו רבות בלימודים - ולך תאמין שהוא שהלשין

עלי, אבל העובדות דיברו בעד עצמן. כך זה היה ברוסיה של אותם ימים.

הנס

הגדול היה בכך שאנשי הק.ג.ב. לא עצרו אותי ולא העמידו אותי למשפט, שאז היו פותחים בחקירות

מי הכין את ה"מנחה ומעריב" ומי הפיץ אותו וכן הלאה.

עכשיו

אני לא זז בלעדי הסידור המיוחד שחזר אלי בהשגחה פרטית, ומתפלל בו מדי יום...

הוראות

לאמירת קדיש

מוסיף

ומספר הרב בצלאל שיף:

אבי

ר' יוסף שיף ז"ל נפטר בחודש אלול תשי"ט. אבי היה פעיל נמרץ בכל ענייני היהדות

ברוסיה דאז; הוא לחם ב'צבא האדום' נגד הנאצים ואף נפצע, ובשנת תשי"ט נסתלק מהעולם

כשהוא בדמי-ימיו ועומד בשיא פעילותו שהיתה גם גלויה וגם חשאית.

לאחר

הפטירה, בדרך כלל אמרנו 'קדיש' בבית. אך כעבור תקופה מסוימת, פנו אלינו ידידים ומכרים

שהיו 'מבינים' בדרכי התנהגות בענייני יהדות באותם ימים של מעקבים צמודים ורדיפות מצד

סוכני הק.ג.ב., ויעצו לנו שלפחות במשך זמן-מה לא נאמר 'קדיש' במניין שהתקיים בביתנו,

אלא דווקא במניין בבית-הכנסת.

ההיגיון

מאחורי העצה שלהם היה כנראה זה: אם נתפלל ונאמר 'קדיש' בבית, הדבר יבליט יותר מהרצוי

את העובדה שהבנים הצעירים למשפחת שיף הם שומרי מצוות, ואילו בבית-הכנסת מתפלל ציבור

גדול יחסית - בתוכו רבים מהיהודים הבוכרים המקומיים - ואנחנו נבלוט בו פחות. בעקבות

העצה, הוחלט שאני ואחי הגדול ממני הרב גרשון-דובער אכן נאמר את ה'קדיש' בבית-הכנסת

המקומי ששכן בעיר העתיקה של סמרקנד.

אותם

ידידים ומכרים הכינו אותי לקראת ההליכה היומית שלנו בבית-הכנסת והזהירו: אם ישאלו אותך

מי אתה ומה מעשיך בבית-הכנסת, תגיד רק זאת: אבא נפטר וסבא אמר שמחובתך לתת לאבא כבוד

אחרון - לבוא לבית הכנסת ולומר 'קדיש'. סבי, הרב התמים ר' ירחמיאל חדש ע"ה, היה

כבר זקן והם ידעו שאין חשש לומר שהוא 'דתי'. ואז הוסיפו: אל תיתן לאף-אחד להכשיל אותך

בלשונך. אל תאפשר לאף-אחד להבין שאתה בחור שלומד תורה ושומר מצוות ואל תעז לספר דבר

מהידוע לך על החיים היהודיים בכלל ועל החיים החב"דיים בסמרקנד בפרט.

אחי ואני

הקשבנו להוראות ומילאנו אותן כלשונן, עד האירוע שאני רוצה לספר עליו.

'תקרית'

בבית הכנסת

באחת

השבתות של חורף תש"כ, כשבאנו לבית-הכנסת לפנות ערב למנחה של שבת וערבית של מוצאי

שבת, התיישב לידי יהודי שלפי מראהו לא היה מקומי. שערו היה מגודל ולראשו חבש כובע מסוג

שלא היה מצוי בסמרקנד, לא בקרב הבוכרים ולא בקרב האשכנזים.

להפתעתי

פנה אלי ביידיש והתחיל לשוחח אתי. הוא פתח בשאלה תמימה לכאורה - האם אסכים להיות עשירי

במניין שנאסף באותה שעה בבית-הכנסת - ואחר-כך המשיך לשוחח ולשאול שאלות שונות, ביניהן

בעניינים שנתבקשתי להיזהר בהם.

אינני

יודע מדוע לא נהגתי לפי ההוראות שניתנו לי - אולי מעוצמת ההפתעה שגרם לי המפגש ואולי

מפני שהאיש דיבר אידיש בסגנון ישיר - אבל בתמימותי עניתי על כל השאלות שלו. כששאל באיזה

אוטובוס הגעתי לבית-הכנסת, השבתי לפי-תומי שבשבת אני לא נוסע באוטובוס. כששאל איזו

פרשת השבוע קראו באותה שבת - נקבתי בשם הפרשה, אף שנער בגילי המקבל חינוך סובייטי,

לא היה אמור לדעת. אחר-כך שאל אם בחגים היה בסמרקנד אתרוג - עובדה שהייתה עשויה להיות

ידועה לי רק אילו הייתי ממש 'בעניינים' של החיים המחתרתיים בעיר - ועוד כמה וכמה שאלות

מסוג זה.

לעת

הסעודה השלישית אחד המתפללים חילק בין הנוכחים ספלי תה מתוק ובשיחה שהתפתחה לאחר-מכן,

הבחנתי שאיש-שיחי לא מדבר רק אידיש אלא גם בוכרית ואז אמרתי לעצמי: עכשיו כבר ברור

שנפלתי בפח והאיש אינו אלא סוכן ק.ג.ב. פתאום ייחסתי חשיבות לעובדה שבין שאר דבריו

אמר שבא ממוסקבה: אשכנזי ממוסקבה שמדבר בוכרית ומתעניין כל-כך בחיי היהדות בעיר, לא

יכול להיות אלא איש ק.ג.ב. בהמשך הערב התרחקתי ממנו, אבל הרגשתי שהיתה לי מעידה...

כשסיפרתי אחר-כך על ה'תקרית' לאחי, הוא הצטרף לפחדיי - מי יודע מה עלול לקרות לנו בעקבות

הדיבורים הללו. חיינו בחששות האלה זמן מה, אך שום דבר לא קרה ובחלוף השנים האירוע כמעט

נשכח.

המעגל

נסגר

לימים

זכיתי לעלות לארץ הקודש והייתי לפעיל בענייני שונים של יהודי ברית המועצות.

בשנת תשל"ה ארגנה כידוע 'הסוכנות היהודית' ועידה מיוחדת בבריסל למען יהודי ברית-המועצות.

באותם ימים הייתי גם יותר צעיר וגם יותר נאיבי ויצאתי לוועידה עם רצון להשפיע על החלטותיה

ולשנות דברים.

במטוס

מארץ ישראל לבלגיה היו ראשי הסוכנות ו'לשכת הקשר', כמה עשרות סירובניקים לשעבר, מר

מנחם בגין והגב' גולדה מאיר. לידי ישב יהודי שלא הכרתי ובמהלך הטיסה התפתחה בינינו

שיחה. הצגתי את עצמי וסיפרתי על אגודת 'שמי"ר' ואיש-שיחי הציג עצמו, 'אני פרופסור

מיכאל זנד ממוסקבה'.

מיד נזכרתי

ששמעתי עליו בעבר: בשנת תשכ"ט לערך, הפעילו ארצות המערב לחץ אדיר נגד האיסור על

חופש הדת בברית-המועצות ובתגובה החליטו הסובייטים לארגן במוסקבה ועידה של גבאי בתי-הכנסת

מכל רחבי ברית-המועצות.

הסובייטים

הביאו לוועידה עיתונאים מחו"ל וכל משתתף סיפר להם מה קורה בעירו בענייני דת כפי

שהורו לו מראש: זה אמר שיש בעירו בית-כנסת, זה סיפר על 'חיי הקהילה' בעירו וכיוצא-באלה.

פתאום קם מר זנד שהיתה לו תעודת עיתונאי והצליח להיכנס, ואמר שהכל דברי-שקר: אין כאן

יהדות ואין כאן בתי-ספר יהודיים ואין כאן ארגוני נוער יהודיים - והוא אומר את כל אלה

לפני נציגי העיתונות העולמית שהוזמנו מחו"ל.

כשסיפרתי

לו באותה טיסה שבנעוריי גרתי בסמרקנד, השיב שביקר פעם באזור ואז הוסיף, "והייתה

לי הזדמנות לראות מקרוב את החיים היהודיים שחסידי חב"ד ניהלו במחתרת. אני זוכר

במיוחד פגישה עם בחור צעיר שאמר 'קדיש'".

די מהר

התברר שאני הוא אותו נער. התחבקנו ואמרתי לו: "עשית בחוכמה ששאלת אותי סחור-סחור,

אך אני חשבתי שנפלתי בפח".

האזנה

לשיעורי תנאי ברדיו

ברוסיה,

מספר ר' בצלאל, היינו מאזינים לשיעורי התניא ששודרו ברדיו בפי ר' נחום גולדשמיד באמצעות

'קול ציון לגולה'. הסובייטים ניסו לשבש שידורים אלה, אבל הצלחנו לשמוע - והנה פתאום

הפסיקו לשדר. כיוון שבשידורים היו משמיעים כתובת לתגובות, אזרתי אומץ ושלחתי לאותה

כתובת מכתב ובו טענה "למה הפסקתם".

כעבור

זמן שלחו לי מכתב תשובה, בו הובטח לי שבעקבות הפנייה שלי יחדשו את השידורים. בדיעבד

הבנתי שההתכתבות הזו היתה מסוכנת אבל, כאמור, הייתי צעיר ולא חששתי. אגב, לאחר שעליתי

ארצה, הראיתי לר' נחום את מכתב התשובה שלהם.

זכרונות

ר' אבא דוד גורביץ

משפחת

גורביץ' מגיעה לטשקנט

בפרק

הקודם הובאו מזיכרונותיו של הרב אבא דוד שי' גורביץ, אשר בתקופת המלחמה התגורר

בסמרקנד, ולאחר המלחמה נסע ללבוב, בתקווה לצאת את רוסיה.

אולם

הוא לא הצליח לצאת ונאלץ להישאר בלבוב עוד שנים ארוכות, שם חיו בפחד יום יומי

ובתנאי מחתרת. בראשית שנת תשכ"ב, כאשר הרב גורביץ עמד בפני סכנת מאסר מיידית,

הוא נמלט מלבוב והגיע לטשקנט, שם התגורר כעשור שנים יחד עם החסידים המקומיים.

בעוד

שהתיאורים דלעיל מתארים את חיי החסידים לאחר המלחמה בסמרקנד, הרי זיכרונותיו

המרתקים של הרב גורביץ מאותם ימים מעניקים לנו מבט בלתי אמצעי על חיי החסידים

בעשור השנים הללו בטשקנט, על ההתמודדויות היומיומיות שלהם לשמירת היהדות, על הקשר

עם הרבי ועוד.

לפנינו

חלק מזיכרונות אלו:

אחרי

שמחת תורה תשכ"ב היינו מוכרחים לברוח מלבוב דרך מוסקבה לטשקנט. הגענו ביום

רביעי פרשת נח תשכ"ב עם זוגתי המסורה והיקרה מלכה, בננו הבכור ברוך בן השנתיים

וחצי ובתנו הקטנטונת ברכה בת 8 חודשים. בין הפוגשים אותנו בשדה התעופה בטשקנט היה ידידנו

היקר ולימים המחותן ר' אלימלך לבנהרץ.

ר'

מיילך הציג בפנינו יהודי בשם וואלודיא קרוגליאק שאצלם נגור. שאלתי את ידידי רק

שאלה אחת – "ער איז א אייגינער מענטש"? (האם הוא יהודי מ"שלנו"?)

כן, כן! הוא הרגיע אותנו, הוא משלנו – הוא יהודי שומר שבת וכשרות. יותר כבר לא

דאגתי.

הדירה

הייתה גדולה גם בגשמיות, בחצר רחבה ובסביבה יהודית, לגבי הדירה שלנו בלבוב בגודל

9.6 מטר מרובע, והפחדים והחקירות והדרישות שעברנו בחודשים האחרונים – זו היתה

יציאה מן המצר אל המרחב. גאולה פרטית!

זכור

לי שילדיהם אהבו לשחק עם ברוך וברכה. לאט לאט התחלנו להתאקלם, ולפני הדלקת נרות החלטנו

לצאת להדליק נרות לקראת שבת איתם בחדר הגדול. בגלל מצבינו הלא ברור לא סיפרנו הרבה

על עצמנו, וגם הם לא שאלו שום שאלות כי הם העריכו שאנו פליטי המשטר.

משפחת

קרוגליאק, התברר, הייתה מאוד מכובדת ובעלי מסירות נפש. אנו ידענו וראינו שבבית זה

שומרים שבת בהקפדה גדולה. את היין שיצרו אצלם, כולנו שתינו בלי חשש בהסכמת הרב מרא

דאתרא ר' זלמן באברער. הרבה התוועדויות ובפרט בחגים העבירו בבית החם הזה.

בשנות

הרדיפה הקשות מצאו אצלם מקלט גם הרה"ח ר' שמעון ליצקובסקי מלבוב. כאשר אשתו

סירבה לשמוע עצות וחששות מביני דבר והגיעה אליו מלבוב, הקדימו אותה אנשי החבלה

שנסעו אחריה ונכנסו הראשונים, והחזירו את הפליט ללבוב לבית הסוהר. בליל שבועות אני

עם האחים לבנהרץ הסתובבנו סביב בית הסוהר, אולי נצליח להשמיע אליו בקול על

נוכחותנו...

באותה

תקופה הרב יצחק זילבר זצ״ל (קאזאנר), אחרי שנאסר לשנה, נמלט לטשקנט, מכיוון שהמשטר

הקומוניסטי רצה ח״ו לשלול מהם, מההורים, את הזכות להחזיק את ילדיהם בן ציון ושרה,

בגלל ה״חטא״ שנתנו להם חינוך ברוח ישראל סבא. אבי כתב אז לחסידים בטשקנט בקשה

שיעזרו לו לקלוט את משפחתו. ומי זכה למצווה גדולה זו? לא אחר מאשר ר' וועלוול ולאה

קרוגליאק, אשר בקרוב גם אנחנו מצאנו אצלם מקלט.

בשבילנו

הם היו כאחים קרובים ומסורים במשך כחצי שנה. לא פעם בעלת הבית לבד סיפקה את צרכי

האוכל כדי שאשתי תוכל עוד קצת לישון אחרי לילה שלא הצלחנו להרדים את ילדינו. כשאני

הבאתי לבית החדש הקנוי מכונית מלאה פחם ועצים להתחמם בחורף, כמה שקים עם תפוחי

אדמה ועוד ירקות (שאפשר היה אז בחורף להשיג) - רק אז הם הסכימו שאנו עוברים לשם

לגור, וליוו אותנו עם לחם, כמה בקבוקי שמן...

עוד

בחודשים הראשונים אשתי מלכה פנתה אליהם בשאלה כמה אנחנו צריכים לשלם?.. הרי אצלכם

גרו דיירים, אז תגידו כמה משלמים?! גברת קרוגליאק חייכה וענתה: אנו כבר אחרי ההתחשבנות...

החיים

באוזבקיסטן

מדינת

אוזבקיסטן נמצאת באסיה התיכונה. הכפור שם לא יורד מתחת ל-10-15 מעלות למטה מאפס,

הגם ששלג בחורף לא נדיר. בסתיו יורדים הרבה גשמים, אבל בקיץ כמעט ולא יורד גשם, וביום

מגיע מזג האוויר למעלה מ-40 מעלות חום. בלילה אפשר לנשום כי החום יורד. במשך כשמונה-תשע

חודשים בשנה אנשים ישנים בחצרותיהם הסגורות כחומה.

הבתים

בעיקר בנויים מעפר, אדמה ו"סאמאן", תערובת החומר עם קנים ושאר שיירי

עצים. הקירות היו בנויות ב"כרכס" של חלקי עצים עשויים בצורה מרובע

שביניהם לבנים עשויים מ"סאמאן". בחדשי הקיץ הם מתייבשים בחצר ומזה

בונים. בקירות אלו היו מעין חורים סתומים, שם החזיקו במשך היום כלי מיטה.

באמצע

הדירה על הרצפה העשויה מאדמה (דברי עץ שם מאד יקרים) ישנו "טאנדיר"

(מוקד) עם גחלים בוערים. עליו נמצא שולחן נמוך, ומסביבו על הרצפה מכוסה במחצלות-

שטיחים, יושבים האנשים ואוכלים בישיבה כשהרגליים משוכים תחת השולחן קרוב למקור

החום, או מקופלות מתחת לגוף וכך מתחממים. בבתים היותר עשירים בנו תנורים עגולים

(מלבנים בנויים סביב עטיפת ברזל) בתוך הקירות, כשמפיו למעלה יוצא עשן החוצה. בפנים

התנורים היו גם כן מבשלים, שכן המושג גז לא היה קיים.

היה

קיים אצלם מעין "בית קפה" שנקרא "ציי-חאנא", היכן שהאוזבקים

יושבים תמיד בתלבושת חמה ושותים תה חם חזק. היה ביטוי אצלם "צ'אי גאריאצי פיט

נע בודעש – אטקודא סילא וואזמיוש?"" (תה חם לא תשתה – מהיכן כוח תיקח)?!

מקווה

בחצר השוחט

בטשקנט

מצאנו קהילה קדושה שלמה של אנ״ש. בכלל שם בסביבה האוזבקים המוסלמים הלכו כמעט כולם

עם כיסוי ראש, גם הגברים וגם הנשים. בלבוב רק 7-8 נשים יהודיות הלכו בחוץ עם

מטפחת, וזה בלט די חזק. היו ששאלו אפילו למה ומדוע. אך בטשקנט אנשים היו חיים כל

אחד בחצרו הסגורה מסביב במבצר שלו.

לפני

שהגענו כמעט שנה הנשים היו הולכות ל״קומסומולסקויא אוזערא״, אגם מים על שם

קומסומול שמגיע מנהר אנכור שעובר בעיר. בתוך האגם מצאו מקום שקט ממטיילים, הכניסו

ארגז גדול עם סולם בפנים, וכך טבלו. בינתיים בנו מקווה בחצר השוחט הרב יהודה אריה

ליב ברזין. בצעירותו הוא למד ב"תומכי תמימים" ואכל הרבה ״ימים״ אצל

הרבנית הצדקנית רבקה ע"ה.

כשהגענו

חיכו בעיר לגשמי ברכה כדי למלא את הבור עם מי גשמים. גם אנחנו הגברים השתמשנו בשקט

במקווה זו בעיקר בחורף. רוב חודשי השנה, עד אחרי חגי תשרי, הלכנו לנהר או לאגם

האמור. המקווה שימשה את נשות ישראל עד שעזבנו בשעה טובה את טשקנט.

מהנדס

המטוסים מכין חנוכיה

בשנים

ההם ר' וולוול שהיה מהנדס למטוסים, הכין מתנה חשובה לכמה יהודים מאנ״ש. מתקרב חג החנוכה

ולא לכולם יש חנוכיה מכסף או אפילו ממתכת. כמובן שבחנויות של האוזבקים (או אפילו

במוסקבה) לא תשיג כלי כזה להדלקת נרות כאלה.

לר׳

זאב וולף קרוגליאק עלה רעיון: באחד מהמפעלים, ״אוויציאונני זאווד״, המכיל אלפי

פועלים ומהנדסים מנוסים - הוא הצליח לחרוט עם מכונה ולשייף בעזרת מחרטה גביעים

משוקדים, עם כל החלקים הנדרשים לחברם בבית על חתיכת פלטה מעץ או ממתכת. ר׳ שמעון

גלפרין הביא מר׳ זאב קרוגליאק במעילו מוטמן חומרי גלם ומזה הוא הרכיב לפני הדלקת

נר ראשון שתי חנוכיות, לו ולבנו ראובן.

״בלי

שאלות״, הגיב אביו כאשר בנו שאל מניין השיג את חומרי הגלם. לאחר שמלאכת הרכבת

החנוכייה הושלמה, הניח הרב גלפרין כלי קיבול עשוי זכוכית ויצק לתוכם שמן כותנה.

האב ובנו הביטו בנרות המרצדים בעיניים נוצצות ושרו יחדיו ״הנרות הללו״. כזו שמחה

מיוחדת הם הרגישו פעם הראשונה, כי עד אז דלקו בבית חנוכיות שהוכנו מתפוחי אדמה.

פחד

ברחובות והרס משפחות

בשנת

תשכ״א היו מעצרים בכל מדינות ברית המועצות. הפחד שנוצר לא היה כמוהו בשנים

הקודמות. גם בטשקנט שרר אז אותו פחד. הנני זוכר שהלכתי פעם עם אלימלך לבנהרץ חברי

על יד נהר שנמשך מ'קוסומולסקיא אוזרא' לכיון רחוב בולשביק, והציע לי לקחת שני

״צענערלך״ (מטבעות זהב בשווי 10 רובל של ימי הצאר הרוסי). לא מיהרתי לקחת והוא זרק

אותן לנהר. גם פה התרחשו הרבה מעצרים ואפילו הוצאה להורג ר״ל.

חייבים

להדגיש, שהמשטר הסובייטי, חוץ מזה שהיה הורג ושולח לסיביר בלי סיבה, גם הרס מאות

משפחות, גם משלנו. תארו לעצמכם שאחרי החתונה שלחו את הבעל לסיביר לשנים בלי שום

סיבה. כל חסיד חב"ד היה בוגד המדינה בכוח. מספיק איזה מסירה - והוא ״קיבל״ 10

שנים לסיביר או אפילו לסולובאקי, מקום בו כמעט 10 חודשים בשנה אין יום, רק חושך

הלילה.

כאלו

היו למשל הרה״ח ר׳ מאיר צינמן וגיסו הרה״ח ר׳ משה ליין, שזכו ב״ה לחזור לטשקנט

ולחזק את המשפחות החסידיות, שנשותיהם מרים וגיטא, אחיותיו של ר׳ שמעון גלפרין,

למרות השנים הקשים החזיקו מעמד בגבורה, וזכו אחר כך לצאת עם ילדיהם שנולדו בקדושה

ובטהרה.

כשבאו

לר' פרץ ליין במוסקבה להודיע על מאסר בנו, החסיד הגיב: ב״ה אני רואה שאפילו הק.ג.ב.

מודים שבני משה שייך ל'שניאורסאהנים'. מה שהוא הרגיש בנפשו אפשר רק לתאר, אבל הוא קיבל

את הבשורה בגבורה.

מציאת

עבודה ללא חילול שבת

התחלתי

לחפש עבודה. הכרתי יהודי יקר בשם גרצמן (בארץ הקודש הם החליפו את שם משפחתם לריכטר),

יהודי שאיבד ל״ע את משפחתו בזמן המלחמה, הי״ד, ועכשיו הקים משפחה חדשה. הוא עבד

בחברת ביטוח ממשלתית. בעזרתו התקבלתי לעבודה, קיבלתי רשימת מבוטחים פרטיים ועובדים

במפעלים, שפעם בחודש היה עלי לבקר אותם ולקבל מהם סכום מסוים.

כבר

בחודש הבא תכננתי לאן ולמי עלי לגשת. מהניסיון למדתי שלהכניס כסף לבנק ע״ח חברת

הביטוח אפשר פעמיים בחודש, וזה אפשר לי להשתמש עם סכומי הכסף להוצאות פרטיות. הגם

שעצם המשכורת לא הייתה גבוהה, הייתי מרוצה ממעמדי, שכן קודם כל כבר לא דאגתי על

בעיית חילול שבת, כי אף אחד לא השגיח אחריי.

יום

אחד עסקתי עם מבוטחים שלי במשרד רכבות במדינה. באחד המשרדים פגשתי את הזוג ר'

בנימין וזוגתו אסטולין. ראיתי שהם שניהם מסכנים ונשענים במקלות. הם נבהלו לפגוש

אותי שם. למה נבהלו? מה הסוד? כי זה היה סוד בינתיים, וגם אני כאילו לא הכרתי

אותם.

לאחר

מכן הגיע לטשקנט גם אחי שמואל. כשהוא מצא דירה, הוא הביא את אשתו ובנו חיים.

הבית

שלנו עמד בחצר גדולה. בשלוש מדרגות מגיעים אל המרפסת באורך 10 מטר, שמזה בנינו חדר

3 על 3 מ"מ, שדרכו נכנסו לחדר שינה בגודל 10 על 5 מטר מרובע. המרפסת שימשה

למטבח עם מכשיר גז. החדר הבנוי שימש לי כבית תפילה. קבעתי כמה מדפים בקיר, שם

הנחתי ספרי קודש שהבאנו אתנו מלבוב וגם השגנו חומשים, נ"ך וספרי חסידות. כבר

היה לנו סידור תהלת ה' החדש, "היום יום" וכל פעם התווספו שיחות קודש

ומאמרי הרבי שהיינו משיגים דרך היוצאים לארץ הקודש – עד תשכ"ד היה זה משפחה

אחת בשנה.

כשקיבלו

היתר יציאה היו נכנסים לשגרירות ישראל במוסקבה ומשם יוצאים עם ספרי קודש, טליתות,

אתרוגים ועוד. גם תיירים היו מביאים לבתי כנסת בעיר דברי קודש, ובכסף אפשר היה

לקנות אצל הגבאים. בעיקר התפללתי בבית מצד החשד של מוסרים וגם כי בבוקר מוקדם היה עלי

להופיע בעבודה.

אשתי

המסורה מלכה עד שהתפללתי, הייתה עושה את כל הקניות בשוק, מביאה דברי חלב מהחנות. לקח

כמה שנים שמצאנו חצר עם בהמה, והיינו הולכים פעם בשבוע עם דלי להיות נוכח בשעת החליבה.

זמני התפילה והלימוד לקחו אצלי הרבה שעות בבוקר ובערב. לפני אשמורת הבוקר למדתי

חסידות, וגם בלילה. הודות לזוגתי מרת מלכה, שהסכימה לקחת על עצמה את כל הנטל כעקרת

הבית, יכולתי ללמוד מאמרי ושיחות אדמו"רי חב"ד.

חשמלאי

ראשי ב"קומבינת העוורים"

האחים

אלימלך ומשה לבנהרץ עבדו במפעל אריגה הנקרא "קומבינת העוורים", שהיה מפעל

חצי פרטי. לאו דווקא שכל הפועלים לא ראו כלום, רק רובם. אבל אפילו אלו ידעו

להלשין. התברר, שאצל העיוורים כתחליף עובד חוש המישוש ותודה לזה הם ידעו לבצע הלשנות

כמו בכל מפעל וארגון רגיל ברוסיה. תוך זמן קצר התקבלתי שם כחשמלאי ראשי. כמה

חודשים המשכתי גם עם משרד הביטוח עד שעזבתי אותם לגמרי. היינו שלושה-ארבעה

חשמלאים, והיה עלינו להשגיח שבכל מקום העבודה יהא חשמל ומכונות האריגה יעבדו

כתיקונם.

בין

כולם היה חשמלאי מבוגר שהשתדל תמיד לבוא לעזרתי, ובמיוחד בשבת היה עובד במקומי.

הבעיה שלו הייתה שלפעמים הוא בא שיכור מדי, ובמקרה יותר גרוע, במצב של שיכור כלוט,

הוא היה נשאר בכלל בבית. כדי להגיע למפעל, הייתי נוסע באוטובוס בין עירוני 20 דקות.

בשבת הייתי צריך ללכת זמן רב.

עזר

השם שלא רחוק משם, במרחק שניים שלושה קילומטרים, היתה גרה משפחת גורודצקי, ר'

מרדכי עם זוגתו מרת דבוניא ואביו הרה"ח ר' שמחה. אני זוכר כי לשבת מברכים החודש

כסלו פרשת חיי שרה נשארתי אצלם. הרי היינו צריכים בהשכמה להגיד כל ספר תהילים.

באמצע סעודת ליל שבת גיליתי את דאגתי לר' שמחה: "הערל הטוב הבטיח לי שאם הוא

לא יהיה שיכור יבוא מחר לעבודה, הגם שהוא לא חייב בזה. אז שה' יעזור שהוא ירגיש

טוב...". ר' שמחה הגיב: "...בקש טובתך, שה' יעזור לך שהשבת תעבור אצלך בשקט

ובשלווה". וכך היה שהגוי בא וביצע במקומי כמה פעולות.

המהנדס

אצלנו היה טכנאי טטרי צעיר שייחסו כלפינו היה בסדר. פעם באמצע השיחה הוא התחיל:

"דוד, חשבתי שאתה בן אדם פשוט, אך פתאום נודע לי שאתה"... ומיד השתתק

באמצע המילה. הרגשתי תיכף שאנשי הק.ג.ב. מלבוב מצאו אותי וגילו למהנדס, קומוניסט

כמובן, חומר עלי. הרי ידעתי שבאותו זמן בלבוב היה משפט גדול. הם ארגנו משפט

"עממי" בהשתתפות כל הפועלים. פה אחד הם הכריזו: את כל המנהלים, רובם

יהודים, להוציא להורג בתלייה. למעשה את כולם שלחו לעבודות פרך במכרות אורניום.

אחרי כמה חדשים החזירו את הבגדים של רובם למשפחותיהם... הי"ד.

מקבלים

מכתב מהרבי

באותה

תקופה, בהשתדלות גיסתי בלה ואחיה ר' אלימלך, התחלנו לקבל חבילות עם בגדים יקרי ערך

מצרפת, מארגון חב"די בראשות בא כח של הרבי באירופה וצפון אפריקה הרב בנימין

אליהו גורודצקי.

שלחנו

לרבי הודעה על הסתדרות בהצלחה בטשקנט וקיבלנו מכתב קצר מהרבי שתוכנו: שלום רב,

היקרים! שמחתי לקבל מכתב מכם מ-2.1.62. הנני מקווה גם בעתיד לקבל מכם מכתבים

טובים, עבור עצמך עם זוגתך וילדים, כן עבור כל הקרובים. עם דרישת שלום חמה ועם

איחולים הכי טובים. מענדל.

הרב

שמחה גורודצקי הביע את חוות דעתו, אשר לפי צורת המכתב ולפי השם שחתום בו, הרבי

אינו חושב שכדאי לי להמשיך לכתוב אליו ישר אלא דרך ארץ הקודש, ושמעתי בקולו.

מלמד לילדי

ישראל

לפי הצעת

אנ״ש התחלתי בטשקנט ללמד ילדי ישראל. הייתי מתחיל מקרוא וכתוב. דייקתי שיידעו את אותיות

התורה והנקודות, הגם שלפעמים הוצרכתי לעמוד בתוקף המתאים עם הנוגע בדבר. לימוד

חומש היינו מתחילים מפרשת קרבנות בחומש ויקרא, ואחר כך מתחיל ביסודיות מחומש בראשית.

חיפשתי מורה

מנוסה עבור בני ברוך. לא מצאתי מי שילמד את בני, עד שנאלצנו בשנת תשכ״ד לשלוח אותו

לסמרקנד, כשהוא בן שש, והוא ישן אצל ידידנו ר׳ בן ציון בן ר׳ יחיאל מיכל גולדשמיד.

באותה תקופה היה גר אצלנו יוסף יצחק בן ר׳ חיים דובער זלצמן, שגם הוא לא ביקר בית

ספר עממי בסמרקנד ולמד אצל ר׳ שלום אליהו ווילנקין בישיבה מחתרתית.

לבתנו ברכה

היו באות חברות שרה רבקה וויסוצקי, חוה ומלכה זילבר – בנות ר' יצחק זילבר. הייתי

לומד איתם חומש עם פירש"י, דיני התורה – שו"ע ושיחות הרבי שכבר היינו

מקבלים דרך השגרירות ועוד.

ידעתי למשל

שכמעט מולנו מצד השני של הרחוב היה קיוסק של מים קרים, והמוכרת הייתה המוסרת. היא

ראתה שכל יום באים אלינו ילדות ללמוד. "שם" ידעו ש"דוד עם

משקפיים" (כינוי שנתנו לי הקגביסטים, ומסרו לי על זה יודעי דבר) מלמד בהרבה

בתים, לא רק ילדי אנ"ש ממש.

הרה"ח ר'

שניאור זלמן פבזנר פנה אלי בקשה שאלמד את הנכדים שלו – התמימים מנחם מענדל ויוסף

יהודה בני הרה"ח ר' משה הכהן אייזלר. "החתן שלי ר' משה – כך אמר לי המרא

דאתרא שלנו – הביע הסכמה שאם אתה מוכן להגיע אליהם כל יום הביתה ללמדם, הוא

ישמח", והתחלתי.

בשכנות גם

לימדתי את התמים ווילע בן מיליא (שמואל) קלעפפיץ, והתמים נחום בן נחמיה נודעל

(התמים נחום הי"ד – לילה אחד הוא יצא לשלוח לתיבת דואר מכתב לאביו שחי

בסמרקנד, התנפלו עליו גויים עד שנפל למשכב. ואחר ימים ספורים הסתלק. התפללנו אצלם בשנת

האבלות).

המשכתי

בעיקר ללמד תורה לילדים. השם עזר, והצלחתי בקרוב למשוך את התמים יוסף צבי וולוביק

לבוא מסמרקנד לטשקנט כי ראיתי בו מורה ומחנך טוב עבור ברוך. הוא הגיע לשמחת רעים –

בר מצווה של התמים וועליא גייסינסקי, שהעזתי להרשות לעשות אצלנו. בשמחה זו באו כמקובל

הרבה אנ"ש לעזור: לבשל ואחר כך להגיש לשולחנות.

הרה"ח

יוסף צבי התחיל ללמד את ברוך, מענדל ולייזער גלנט – בבית של הרב זלמן פבזנר.

צריך לציין

שכמעט בכל מקום שהייתי נכנס יום יום ללמד, היו יושבים אנשים בחוץ או ב"ציי-חאנא"

או סתם על הספסל על ידי הבית. הם ראו אותי ניגש באותו זמן לשכנים יהודים. אצלי היה

מוכן תירוץ: אני בא לחבר לאכול ארוחת צהריים. אותי הם לא שאלו, אבל את השכנים

לפעמים היו שואלים.

שם

יהודי בתעודת הלידה

שנה

וחצי לאחר בואנו לטשקנט, נולד לנו בשעה טובה בננו יוסף יצחק, בו' ניסן תשכ"ג.

לשמחתנו הצטרפה גם הבשורה שההורים יגיעו לקראת פסח אלינו. דאגנו איפה ניקח כסף

לקנות תרנגול לחג. חג החרות עבר עלינו ברוב פאר וחדווה. אבי ביקר בזמן שהותו

בטשקנט בבית הכנסת הוותיק "סגב"ן" שברחוב סגב"ן בעיר העתיקה.

אבא מצא אצל אחינו הספרדים מנהג יפה: בסוף תפילת שחרית הם חוזרים בלי ברכה את

ספירת העומר, כך שאם מישהו שכח אמש לספור, יוכל בערב להמשיך לספור עם ברכה.

חצר

בית הכנסת היתה מחולקת לשני בניינים: אחד לאחינו הספרדים ואחד לאשכנזים. בחצר

הייתה משחטה לעופות ומקווה טהרה עם מעיין חי. את הברית עשה ידידנו המוהל המפורסם

במחננו הטהור הר' חיים עוזר מרינובסקי, והסנדק היה אביו הרב שמעיה בן הרב נפתלי.

כדאי

לציין שבלבוב את כל תעודות הלידה לילדינו הוציא לנו אבא, עם שמות יהודיים: ברוך,

ברכה, חיים וכו'. עכשיו החלטתי לגשת אישית ל"זאג'ס", המשרד בו מוציאים

תעודות לידה. חוץ ממני עמדו בתור עשרות אוזבקים להוציא תעודות לידה. עלה לי רעיון:

היות שהרבה מחכים בתור ומי יודע אם הפקידה היחידה שישבה שם תספיק לשרת את כולם עד

סוף היום, לכן הצעתי לה שאני ימלא את התעודות גם כן, והפקידה בשמחה קיבלה את עזרתי.

כשנשארו

רק כמה אנשים בתור, התחלתי למלא תעודה בשביל בננו וכתבתי ״יוסף יצחק״. סיימתי והצגתי

את כל התעודות שכתבתי לפקידה לחתימה. כשהיא לקחה את תעודת הזהות של בננו, היא שאלה:

״איזה שם זה ובפרט משתי מילים?״. הסברתי שזה שמות יהודיים יפים, לא פחות משם עבדאלא

ומוחמד, שכתבתי לפני זה. לכתוב עוד פעם היא התעצלה, והעיקר - התעודות הן עם מספרים

רשמיים שאסור בהן למחוק, ובסוף היא הסכימה.

משפחת

גורודצקי

כשהגענו

לטשקנט כבר גרו שם ממשפחת המחותנים שלנו לבנהרץ, האחים ר' יוסף וזוגתו חייקה עם

שתי הבנות מירל ורייזל, הר' יונה וזוגתו דבורה (בת הרב שמחה גורודצקי), עם ילדיהם,

וטרם התחתנו אז - משה ואלימלך.

הרב

שמחה גורודצקי חזר קודם לכן אחרי עשר שנות גירוש מסיביר בשנת תשט״ז, כשאשתו ראשע

זעלדע בת ר׳ יצחק, עברה שנים קשות מרשעי הק.ג.ב. שגרם לה לשיתוק וריתוק למיטה ר״ל.

היא נפטרה בכ״א שבט תש״כ. בתה דבורה (אשת הרה״ח ר׳ יונה לבנהרץ) והבן מרדכי שיחיו

טיפלו באמא שלהם במסירה ונתינה. גם אחרי חתונת בנם הר' מרדכי בשנת תשי״ז עם מרת

דבוניא (בת הרב משה ווישצקי, שגר אז בצ'רנוביץ'), ההורים נשארו לחיות איתם.

משפחות

החסידים בטשקנט

בטשקנט

גרה גם משפחה חסידית מפוארת שבראשה הר' שמואל מנחם קליין וזוגתו מרת מרים. בניו

הר' שניאור זלמן עם זוגתו פערל תחי׳, הר' שואל משה עם זוגתו חנה, והר' יום טוב

ליפמן עם זוגתו רחל לאה. לכולם היו ילדים שלמדו אצל מלמדים יראי שמים. האחים עבדו לפרנסתם

במכולת, מי בדברי אוכל ומי בחומרי בנין. הם כולם חיו ברחוב אחד 'יאנגי מאכאלא', לא

רחוק מהאגם "קומסומולסקויא אוזערא".

באזור זה

גרו גם משפחות הגיסים הר' מנחם מענדל גורליק שהגיע מסמרקנד, והר' שלום אליהו

ווילנקין עם ילדיהם. בקירוב להם ברחוב בולשעוויק (כיום רחובות אלו אינם קיימים

בעיר כי חרבו אחרי רעידת האדמה בשנת תשכ"ו) גרה משפחת גיסם הר' שמעון וזוגתו מוסיא

קצנלנבויגן עם בתם פייגה. מהצד השני, ברחוב בעש שאגאץ, בו עברה רכבת מספר 4 עד העיר

העתיקה, היו גרים הר' זלמן ליב וזוגתו מרת רייזל אסטולין, והר' דוד וזוגתו לובא גייסינסקי.

במרחק תחנה אחת, "צעקר", ברכבת זו, ברחוב אוזגריש, גרו המרא דאתרא הרב

שניאור זלמן פבזנר (בוברער) והר' שמחה גורודצקי עם בנו הר' מרדכי.

ברחוב דרחן

גר ר' אברהם אהרן חן. חייבים להזכיר לטובה את החסיד הגיבור הזה. בהיותו בסיביר

נאלצו לעשות לו טיפול רפואי כדי להצילו ממות: עם מסור ש'ניקו' עם קצת אלכוהול, כשר'

אברהם אהרן היה בהכרה מלאה. בבית הרפואה לא היו אמצעי הרדמה, והוא חזר מאמרי

אדמו"ר האמצעי שבזה הצטיין כל החיים. אחר כך למזונו הוא היה עושה מיץ מכל הירקות

והפירות שהצליח להשיג בסיביר. כך הוא המשיך לנהוג עם אוכל כשחזר ללבוב ואחר כך

לטשקנט. גם בחורף הוא היה ישן במזג אוויר 20 מעלות למטה מאפס בחצר, כדי לנשום אוויר

צח.

באזור אחר, שייכנטאור,

לא רחוק ממשרד הדואר-טלגרף, גרו משפחת ר' שמעון וזוגתו מרת בלומה (בת הרה״ח יעקב

זכריה זוראביצ'ר, הי״ד) גאלפערין, ר' דוד גייסינסקי - השוחט שלנו, ואנו -

ב״דזאר-קוצא״, סמטה 4, בית 11. מהצד השני יצאנו ל״אוויציאונני פרוייעזד״.

במרחק מה

בעיר העתיקה גרו הגיסים הר' לוי וזוגתו מלכה פרסמן, והר' משה וזוגתו חיה גולדשמיד,

הר' יהודה לייב ברזין עם משפחת חתנו הר׳ יעקב וזלטה גלנט, עם המקווה בחצרם. להרב

יהודה ליב הייתה בת שנייה שרה רבקה, שהתחתנה עם הר׳ יוסף רבינוביץ שהגיע מצ'רנוביץ'.

הוא היה קצת זמן אצלנו ואחר זמן קצר חגגנו חתונה.

ברכה

מהרבי לשידוך

באזורים

האלו גרו מאות משפחות של יראים ושלמים לדבר השם, לאו דווקא מחסידי חב"ד. הגם

שבעיר היו כמה בתי כנסת, אנ״ש ברובם נזהרו שלא להופיע שם מצד חשד של הלשנות. כל

פעם בשבתות ובחגים היינו מתפללים במניינים, שכל אחד מזמין ידידים מוכרים ״לכבוד

יום הולדת, חתונה או יארצייט״׳. הרבה פעמים התפללנו אצל בני משפחת קליין והר' משה

גולדשמיד.

ידידי הר' אלימלך

לבנהרץ פנה אלינו באותם ימים לדבר נכבדות עם משפחת הר׳ גרשון יוסף גרצמן עבור בתם

פערל, בחורה נאה וצנועה. משפחת גרצמן וגם פערל הסכימו עקרונית על השידוך. מה

שהטריד את כולנו היה הפרש הגילים ביניהם. גם ידידנו הנכבד הרב מנחם מענדל פוטרפס

אמר שבמקרה כזה חייבים לפנות לשמוע חוות דעת קדשו וברכתו של הרבי.

היות שאחיו

הר׳ שניאור זלמן לבנהרץ כבר היה בארץ הקודש, אלימלך כתב לו מכתב עם בשורה טובה,

שהוא ובת גילו מבקשים הסכמתו וברכתו של ״דוד חיים״ (בק.ג.ב. כבר ידעו ש״זיידע״ -

זה רבי. לכן כך האחים הידברו ביניהם כשנפרדו במוסקבה: זה ישמש כסיסמה כשצריכים

לפנות לרבי). כעבור זמן קצר הגיע מכתב מאחיו זלמן, שב״ה יש לנו דוד חיים שהוא חכם גדול

והוא מאחל לכם: אם היא תנהל חיי משפחה ברוח ישראל סבא וכו׳, שיהא בשעה טובה

ומוצלחת. החתונה שלהם התקיימה בט״ו כסלו תשכ״ג.

יציאת נכבדי

החסידים בשנת תשכ"ד

בשנת תשכ״ד

חל שינוי לטובה במדינה. פעם ראשונה שיצאו כמה חשובי חב״ד במשך שנה אחת. המועמד

לראש ממשלת בריטניה מר ווילסון היה אמור להגיע למוסקבה. משפחת הרב מענדל פוטרפס

פנתה אליו, בהתאם לחוות דעת קדשו של הרבי, עם בקשה לפעול שהרוסים יאפשרו לאביהם

להתאחד עם בני משפחתו אחרי חמש עשרה שנות גלות. ר' מענדל פוטרפס לפי הוראת וברכת

הרבי עבר מצ'רנוביץ' לגור בסמרקנד. היינו מתראים איתו מזמן לזמן להתוועד ולהתייעץ,

ובכלל היינו מאד בידידות. כאשר שמענו שר' מענדל סוף כל סוף בקרוב ייפגש עם זוגתו

הרבנית לאה, ועם בנו שלום בער (שלמדתי איתו בשנות המלחמה בסמרקנד) ובתו, שמחנו מאוד

לבשורה טובה עבורו - למרות שיחסר לנו משפיע כזה.

זה היה

בשבוע של פרשת ויצא. ר' מענדל קיבל מלונדון כרטיסי טיסה ומקום במלון יוקרתי

במוסקבה. יום לפני המראתו ללונדון דפקו בדלת בחדרו במלון. ״מי שם״? – ״משטרה״. תארו

לעצמכם את מצבו, כמה מחשבות נכנסו בשנייה - התברר שהם הזמינו אותו לקבל פטור מאשמת

״בוגד המדינה״, ועליו לחתום על זה.

ב״ה הוא

הגיע בהצלחה ללונדון לזוגתו ושני ילדיו עם בני משפחתם. ביום שני פרשת משפטים תשכ"ד

יצא לחופש הר׳ אשר ששונקין, שבהיותו בסיביר החזיר בתשובה נשמה גבוהה - הרה״ח ר׳

נחמן, שנהיה בטשקנט קצב, שהראה מסירות נפש ממש בפועל. לפני פרשת זכור תשכ״ד יצא

מטשקנט הרב שמחה גורודצקי, ובחג הפורים הוא רקד ביחד עם אנ״ש בכפר חב״ד.

שליח ראשון מהרבי

מגיע

בשנת תשכ״ה

הרבי הכין בשבילנו מתנה נדירה ויקרה לקראת י״ט כסלו. הרבי שלח אלינו את הרב בנימין

כ״ץ משיקאגו - השליח הראשון מהרבי שהגיע אלינו, שקיבל הוראות מפורטות איך לנהוג

במשך ימי השליחות וההכנות לזה⁵¹. עליו

לדרוש רשות לקבלת ויזה כתייר לבקר במוסקבה ובלנינגרד, ואחרי כמה ימים בהגיעו

למוסקבה, הוא יזמין ויזה לביקור טשקנט. הגם שיצטרך לשלם קנס גדול עבור שינוי

התכנית, עליו יהא לנהוג באופן כזה, כדי שלא ייפול עליו חלילה חשד על קשר עם אנ״ש

אצלנו, רק שהוא באקראי שמע במוסקבה שיש עיר עתיקה שגם שם גרים יהודים שנשארו

כפליטי מלחמת העולם.

בשבוע לפני

י״ט כסלו הוא הגיע לבית כנסת האשכנזים של ״סגב״ן״ בעיר העתיקה. שם התפללו באופן

קבוע הר׳ אברהם אהרן חן והר׳ לוי פרסמן, הר׳ יעקב גלנט ועוד. בין רגע נודע הדבר

להרבה מהחסידים, ונפגשו איתו במקום מסתור.

ממנו שמענו אז

סיפורים חיים וטריים על הרבי: כמה פעמים בשבוע הרבי נוהג לבקר את אמו הצדקנית

הרבנית חנה. לפני זה הוא נכנס לחנות של ליפסקר ברחוב קינגסטון לקנות דברי חלב, שם

בבוקר כרגיל עמדו כמה אנשים בתור. בראותם את הרבי כולם פינו את המקום, אבל הרבי

סירב וחיכה בתור.

מעניין היה

לשמוע שאז בראש השנה היו הולכים ל"תשליך״ לפארק במרחק כמה קילומטרים. היה גשם

מבורך עד שכולם נרטבו כהוגן, ואז ראו שהשער של הפארק סגור. הרבי בלי להתמהמה עלה

על השער וקפץ.

הרבה שמענו

על אווירת הפארבריינגענס, ושהרבי נוהג בשמחת תורה לפנות בוקר ללמד ניגוני חב״ד. ר׳

בנימין לימד את הניגון החדש ״ופרצת״. בי״ט כסלו ר׳ בנימין כבר היה בלנינגרד.

באותו זמן הייתה

שמחת חתונה של הר' שלום דובער בן הר' מנחם מענדל גורליק, עם בת גילו מרת רבקה

בת הר' שלום אליהו וילנקין. בהליכם ב'באדעקניש' ולחופה שרו כולם "מארש

נפוליאון" וגם את הניגון החדש "ופרצת", חוץ מניגוני חב"ד

הידועים לנו מאז ומתמיד.

ראשי

המדברים בהתוועדויות

בשבת קודש

היינו מתפללים במקומות שונים. כמה שעות לימוד חסידות 'אדעתא דנפשי', ואז התפללו

בחיות, בטוב טעם. איך להתפלל היה לנו ללמוד מהחסידים בעלי מדרגה: הר' מנחם מענדל

פוטרפס, הר' חיים דובער (בערקע) חן ועוד. גם ר' שואל משה קליין היה מתפלל בטוב טעם

ובערבות.

ראשי

המדברים בהתוועדויות אז היו האחים ר' שואל משה ור' יום טוב ליפמן קליין ועוד כמה,

אבל המשפיע העיקרי שלנו בטשקנט היה הר' שלום אליהו ווילנקין. הוא נזכר פעם שהוא

נשלח להביא כסף לעיר מסוימת ששם ר' זלמן משה היצחקי התוועד. בראותו פנים חדשות ר'

זלמן משה השתתק. אמרו לו: "הוא משלנו". המשפיע שאלו: "במה אתה

משלנו? כמה פרקי תניא אתה יודע בעל פה אדעתא דנפשי? באיזה חסידות של הרבי אתה

מתפלל"?

פעם

"ר' שלום", כך קראנו לו באהדה, הדגיש: לא כל כך חשוב כמה אתה יודע ללמוד

גמרא עם תוספות, הגם שזה מאוד חשוב, אלא איך אתה מבצע את ידיעות התורה בחיים חיותו

בפועל, ובמה אתה מתפלל לה'.

כנראה זה

היה בהתוועדות פורים בסוף שנות הכ"ף, אחרי ששמענו דרישת שלום חיה מהרבי דרך

השליח הר' בנימין כץ. כטוב לב המשפיע וכולנו ב'משקה', דאגנו על מצבינו הרוחני ומה

יהיה איתנו, ר' שלום התבטא כך: הרבי הוא שלנו, הוא מרגיש את נפשנו וכאב נשמתנו

בגלות המר מה שהביא אותנו כמו שאנו... זה הכניס בנו בטחון וכוח לעמוד בתוקף נגד כל

המניעות והעיכובים עד שנצא בקרוב להתראות עם הרבי.

פעם אחת

ישבנו כולנו באחת ההתוועדויות, ואחד מהמסובים פתח חומש כדי להעביר "שנים מקרא

ואחד תרגום". ידידנו ר' מרדכי קוזלינר העיר: בתוך התוועדות שאנו מתוועדים

כידידים בצוותא, ואם אתה מנצל עתה זמן על משהו אחר – איזה דבר חשוב שלא יהיה, אתה

לא נמצא לא בפארבריינגן ולא מעביר את הפרשה, כי "אי אפשר לרקוד בבת אחת על

שתי חתונות"...

ר' מענדל

פוטרפס היה מתוועד איתי הרבה כשנפגשנו, הוא היה מתעניין האם קורה שאני שוכח בשעת

הלימוד על הזמן (לא להשגיח על השעון)? האם שמור אצלי בלי לשכוח חלילה יום אחד לימוד

שיעור תניא כפי שחולק על ידי הרבי? אם ארע דבר כזה - חייבים ללמוד בעל פה דף

בתניא. האם יודע אני בעל פה הפרק ״איזהו מקומן״ שאומרים לפני התפילה?

תהילים

באשמורת הבוקר

באשמורת הבוקר

הייתי גומר את כל ספר התהלים. לאחר מכן הייתה לי קביעות עיתים לתורה עם ר' שואל

משה קליין, ר' משה גולדשמיד ועוד. אחר כך התפללנו. הכל התקיים ב"יאנגי

מאכאליא", שם היה גר יהודי מבוגר בשם ר' חוניא שהתאלמן ר"ל. המניין נמשך

אצלו גם אחרי שנת האבלות. היינו משלמים לו "שכר דירה" וגם ל"אוצסטקובי",

אחראי המשטרה באזור. בשעה תשע בבוקר כבר היינו צריכים להיות בעבודה.

אני זוכר שהר'

מרדכי סירוטה היה בא אלינו כל יום השכם כשעוד מוקדם להתפלל, לטבול במקווה. לא

הייתי צריך אפילו להפסיק מאמירת התהילים ולשאול מי זה, כי הוא היה נותן סיסמה שזה

הוא.

פעם שאלתי:

האם לא קשה לכבודו לקום כל כך מוקדם אפילו בקור החורף? וקיבלתי תשובה שנשארה

בזכרוני: "היום יש אצלנו ברית מילה בבית הכנסת ויבוא אליהו הנביא. איך אפשר

להיפגש אתו בלי להיטהר במקווה?" זאת ענה יהודי שלא הכיר אולי הרבה חסידות בעל

פה.

עבודה חדשה

ו"פיטורין" על שמירת שבת

כעבור זמן עברתי

ממפעל העיוורים, והתחלתי לעבוד במפעל היכן שתפרו תלבושת לחיילים. במפעל זה הייתי

צריך לדאוג שכל מכונות התפירה יעבדו בסדר, וגם שנרות החשמל יאירו בכל מקום. יום

המנוחה במפעל היה יום שישי.

עלי היה גם

כן לשרת מפעל קטן הנמצא במחנה צבאי באזור אחר בעיר, שם עבדו ארמנים וגם המנהל היה

ארמני. הם שמחו שאני אינני דורש מהם תשלום נוסף, והבטיחו לי שתמיד הנני יכול להיות

רגוע. אם יתקשרו מהמשרד לשאול איפה הייתי ביום שישי או בשבת שעברה - הם יגידו

שהייתי אצלם (אצלם השבתון ביום ראשון), ולכן מגיע לי לשבות למחר בשבת. בכל אופן זה

היה הצדקה בשבילי לעבוד שם, ואני מאוד שמחתי שה' שלח לי הזדמנות כזו בהשגחה פרטית.

כך עבדתי כמעט שנה.

מנהל מחלקת

כוח אדם שם היה תת אלוף במילואים (למעשה זה משרה ששייכת לק.ג.ב.). פעם הוא הזמין

אותי באומרו: עלי לקבל אישור ממשרד החשמל בעיר עם היתר גישה למערכת החשמל עד 380

וולט. לפי עזרת ידידי הרה״ח ר׳ יצחק זילבר, מפקח ממשרד חשמל המתאים (יהודי המוכר

לו) קיבל ממני המבחן בהצלחה עם ציון 5 (״מצוין״).

העניין הוא

שלקבל את האישור הזה דרושה וועדה שבראשה עמד האיש ק.ג.ב. אצלנו. בהתחלה הוא ניסה

לשים ציון 2 (״לא טוב״), אבל לזה התנגד המפקח המומחה. והסכימו ל-3 (״כמעט טוב״).

כעבור חודש התת אלוף הזה שוב הזמין אותי: איפה הייתי בשבת? באמת הופעתי במפעל בבוקר

בשבת שיראו אותי ומיהרתי לברוח (כי בצאתי שמעתי: ״חשמלאי, נא להחליף נר חשמלי מול

משרד המנהל״. ביום שני (כי המנהלים לא עבדו גם ביום ראשון) מכריזים ברמקול:

״אלעקטריק גורביץ, נא להיכנס למנהל״. כמו תמיד הייתה לי תשובה שהייתי מוזמן דחוף

למפעל במחנה.

״שמע,

גורביץ - הוא פנה אלי - הנני יכול לכתוב ״הודעה שחורה״ בפנקס בו רושמים את מקום העבודה

של הפועל שאתה מחסיר להגיע לעבודה באופן קבוע, כך שאחר כך לא תצליח להתקבל בשום

עבודה, ואפילו אפשר להיכנס לכלא. אעשה לך טובה: כתוב שאתה מבקש להתפטר מעבודה מצד

סיבות משפחתיות"... כמובן תיכף כתבתי ומסרתי לו ביד את 'בקשתי' זו, שהוא אישר

במקום, באומרו: ביום שני הבא תגיע לקבל את הניירות ממקום העבודה עם הכסף

המגיע לי.

כשהגעתי

וניגשתי למחלקת מנהלי החשבונות, פגשו אותי עם ״מזל טוב״! שאלתי: בן אדם נשאר בלי

עבודה - איזה מזל טוב? הם ענו לי בשמחה: אתה לא יודע מכלום? ביום חמישי קבוצת ההנהלה

נסעה לנוח מחוץ לעיר לנופש. כשהגיע האוטובוס וכולם נכנסו לבניין, השומר במקום שמע

קול של שיכור שהגיע. ״לא הספיק להגיע, כבר שיכור״, חשב השומר, תפס אותו ברגליים

ומשך לכיוון הבניין. פתאום נשמע רעש ויצאה נשמתו של איש הק.ג.ב. שלנו. ״בגלל שהוא

פגע ביהודי הדתי, אלוקים נקם בו״, כך אמרו בקול שתיים מהפקידות...

לאחר זמן

קצר התקבלתי לעבודה למפעל אחר אשר בו ציירו על יריעות פח, שלטים למניעת תאונות

בעבודה. כמה מפעלים כאלו היו בטשקנט, שם היינו צריכים להופיע גם ביום השבת, אולי

יגיעו מהנהלה לבדוק אם המפעל עובד. שם גם עבד אחי שמואל, הר׳ מרדכי קוזלינר ועוד.

בשבת היו לומדים בציבור מאמר חסידות, ובשבת מברכים היו אומרים את כל התהלים, ואחר

כך היו פונים למקום שבו נתפלל.

מנהל המפעל,

במקום שאני עבדתי, היה הר׳ יוסף בן ר׳ פרץ מוצקין. איתי שם עבדו גם ר׳ יום טוב

ליפמן קליין, ר׳ יוסף ואשתו סוניא ווילנקין, שניאור זלמן בן המשפיע הידוע הר׳ שילם

קוראטין. הוא עבר את שנות המלחמה בקרב וחזר לטשקנט בלי רגל כשהוא הולך על קביים.

הייתה להם

בת, וביום ה׳ פרשת ויצא, י״ד כסלו תשכ״ט, כל אנ״ש השתתפנו בסעודת הנישואין שלהם,

שהתקיימה בשמחת שבע ברכות של ידידנו ר׳ יוסף צבי ושרה וולוביק שיחיו.

סיכמתי עם

המנהל שאני יעבוד רק שעתיים ביום, כי קודם היה לי מאוד קשה ללמד ילדים (שהתחלתי

כמעט אחרי שנה בהגיעי לטשקנט, לפי בקשת כמה מאנ״ש). עכשיו את רוב המשכורת הייתי

מחזיר למנהל, אבל יכולתי יותר זמן להקדיש למלמדות. האחראית כמובן לא הייתה שמחה

שאני לא עובד יום שלם, אבל בכלל היא אהבה לעמוד על ידי כשאני שם צבע על הפח באמרה:

״כשדוד עובד - תענוג להסתכל ולהתפעל״!

השפעת מלחמת

ששת הימים

בתקופת

מלחמת ששת הימים, כל יום ניסינו לשמוע את רדיו ״סוואבאדא״ המשודר מברלין. כעיקרון,

השתדלו לשבש כל הזמן את הגלים מחוץ לארץ. יצוין כי בלי הפרעות שמענו רק פעמיים בחודש

שיעור של הרה״ח ר׳ נחום גולדשמיד ב״תניא״ קדישא.

מבין המעט

שקלטנו הצלחנו להבין שהיה ניצחון גמור על אויבנו. בין העובדים במפעל הייתה אשה שאינה

יהודיה. במשך השבוע של ימי המלחמה השתנו לה הפנים מלבן לשחור. היא בזהירות רק חזרה

דברי העיתונות. אפילו בנסיעות ברכבת העירונית, לאו דווקא יהודים, היו עם חיוך על

הפנים, והיו מצדיעים כשמכסים עם כף היד את עין שמאל – להדגיש את ההתפעלות מהאלוף

משה דיין שהיה אז שר הביטחון. כזו התפעלות הייתה אפילו ברוסיה.

רעידת אדמה

ותוצאותיה

אחרי פסח

תשכ״ו, לפנות בוקר אחד, התקיימה רעידת אדמה חזקה בטשקנט, שכל מכשירי המדידה "ריכטר"

נשברו. כל הממשלה ממוסקבה הגיעה דחוף לראות מה קרה. כאשר הדבר נודע בארצנו הקדושה,

הם נבהלו מאד לגורלנו: לא עבד טלפון אפילו ציבורי. ההורים שלחו מברקים אחד אחרי

השני עם בקשה נפשית למקבלי המברק לענות האם אנו חיים?

אצל ר' יונה

לבנהרץ כמה דקות לפני הרעידה התעוררה הילדה רעיה שהתחילה לבכות וביקשה מההורים

לקחת אותה לעצמם. כשהאמא השכיבה הילדה במיטתה, התרחשה רעידת האדמה הנוראית. בעריסה

שלה נפלה לבינה, והילדה ניצלה בהשגחה העליונה. אותו סיפור אירע במשפחת ר' יעקב

לפקיבקר.

אנו נשארנו

אותו לילה לישון אצל אחי. אחרי יומיים נסעתי הביתה. התברר שבמיטה של מלכה על הכרית

שכבה לבינה גדולה שנפלה מהתקרה, הגם שבכל הבית לא קרה כלום.

צריך להדגיש

שהאזור יאנגי – מאכאליא ב"ה לא נפגע. שם גרו רוב משפחות חב"ד, רוב

שיעורי התורה, מניינים והתוועדויות התקיימו באזור. שמעתי שאפשר לקבל פיצויים

מהממשלה, אבל אני לא האמנתי שאפשר לקבל מהם טובה, עד ששמעתי שהסטודנט מרדכי (מוטי)

גורליק מתעסק בזה ופניתי אליו, אבל כבר היה מאוחר.

הבית שלנו

נשאר שלם ב"ה, וחשבתי שנישאר שם לגור. אבל הממשלה חשבה אחרת: הם החליטו

להחרים כמעט את כל האזורים עם הבתים הפרטיים, מקום אשר כל אחד חי

ב"מבצר" שלו והשכנים לא יודעים מה הולך אחרי הגדר הגבוה.

מכל ברית

המועצות הגיעו אלפי פועלים לבנות עיר "חדשה" בשם "צלנזר".

במשך כשנה הקימו אלפי בנינים רבי קומות, בצורה שאתה לא רק שומע את דיבור השכן אלא

רואה אותו באופן קבוע. רובם שנשארו בבתים שעמדו להיחרב קיבלו דירות חדשות.

אנחנו לא

הסכמנו לקבל שם דירה, והיו לכך כמה סיבות. ברוך'קע חזר מסמרקנד אחרי שנה שקיים שם

"הוי גולה למקום תורה", והיה לומד גמרא בביתנו עם פרש"י ביחד עם

מענדל ולייזער שיחיו גלנט. המורה התמים יואל ניימרק היה מגיע אלינו. ברוך היה יוצא

לחצר לנשום אוויר צח רק בלילה מאוחר, כי הוא נחשב שהיגר ללבוב להורים שלי. כך הוא

התפטר מהחיוב ללכת לבית ספר העממי... הרי ידוע שאין דבר רע תחת השמש בלי טוב,

כתבנו מכתב רשמי ששלחנו אותו לסבא וסבתא מצד פחד שחוזרים תופעות של רעידת אדמה.

איסוף כתבי

חסידות

ביחד עם

ידידי הר' מרדכי קוזלינר התחלנו לאסוף ספרי דא"ח, במיוחד של הרבי

הריי"צ. בישיבות שהיו קיימות בטשקנט ובסמרקנד במחתרת, התמימים כתבו כל אחד את

המאמרים שלמדו בכתב ידם. כך כתבו את ה'המשכים' של השנים תרנ"ט, תרס"ו,

תרע"ב, תרח"צ, תש"ג, ועוד, גם אני כתבתי הרבה. בעת הצורך אפילו

הוצאתי כמה מאמרים מספר חסידות שהצלתי בלבוב, על מנת לשלוח לרבי.

בשנת

תש"כ הרבי הכריז על שנת המאתיים להסתלקות הבעל שם טוב, ולשם כך יסד קרן מיוחד

להדפסת כתבי חסידות מהבעל שם טוב וממלאי מקומו עד הרבי הריי"צ. לי זה נודע

אחרי כמה שנים, והתחלתי לאסוף כסף לשם כך. בכספי הקרן הנ"ל השתמשתי עבור נסיעות

למצוא כתבי קודש. כל התעסקות בזה היה בסוד גדול. ידענו טוב שלכוחות הטומאה של

הק.ג.ב. אין רוח הקודש ח"ו, וכדי שלא יגיע אליהם ח"ו שום מידע

מפעולותינו, היה צריך להיזהר בינינו.

למשל, בהמשך

כשמסרתי מזוודות שלמות עם כתבי חסידות לאחי שמואל או לידידי אלימלך לבנהרץ, הם לא

ידעו שאני בתוך העניינים. אני לא רשמתי את שמי בשום ספר שעבר דרכי. וזה מדובר על

יותר ממאה. שמעתי שהרבי שאל אותם ביחידות מי מתעסק בזה מאנ"ש, הם ענו: ר'

מרדכי קוזלינר.

באמצע שנות

הכ"ף קיבלנו ספר מאמרים של אדמו"ר ה"צמח צדק" עם הקדמה, שיחת

קודש של הרבי ששם הוא מזכיר על פדיון שבוים דפנימיות התורה, שלאחרונה נפדו מן המצר

אל המרחב והתקבלו בניסי ניסים בבית חיינו. בשבילנו היה זה עידוד גדול, שהרבי

התייחס לעבודתנו.

(על המשך

קורות חייהם של משפחת גורביץ בטשקנט עד לעלותם לארץ הקודש, יסופר להלן בהמשך

הפרק).

מקבץ

התיאורים והזיכרונות החסידיים שהובאו כאן אינו ממצה את קורות חייהם ואת פועלם של

חסידי חב"ד שהתגוררו באותן שנים קשות בסמרקנד ובטשקנט. לכל אחד מהחסידים ובני

משפחתו שחוו על בשרם את אותם ימים בערי בוכרה, או במקומות אחרים בברית המועצות, יש

מן הסתם כהנה וכהנה סיפורים וזיכרונות, איש איש ומשפחה ומשפחה, מאשר עבר עליהם

במהלך המאבק המתמיד לנהל חיים יהודיים למרות האימה והפחד שהטיל הק.ג.ב.

עם

זאת, אין ספק כי בתיאורים אלו, שהובאו מפיהם ומפי כתבם של חסידים שגדלו והתחנכו

'שם' וחיו ב'מדינה ההיא' שנים רבות, כדי להעניק לנו מבט רחב ומקיף על החיים

המורכבים והמרתקים של חסידי חב"ד בערי בוכרה לאחר המלחמה, הדמויות החסידיות

המרכזיות, ההתמודדות שלהם למען שמירת התורה ויהדות והגעגועים העזים והקשר שלהם עם

הרבי נשיא דורנו, עד לצאתם את ברית המועצות בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים

למניינם.

[51] ראה עוד על

שליחות זו בהרחבה להלן עמוד ##.