"תומכי תמימים" סניף בוכרה

"תומכי תמימים" סניף בוכרה

פריחת הישיבה בימי האימים

בחודש

אלול תרנ"ז יסד כ"ק אדמו"ר הרש"ב ישיבה בליובאוויטש. באותם

ימים לא היו חסרות ישיבות ברחבי רוסיה, ליטא ופולין, אבל הרבי הרש"ב חזה ברוח

קדשו כי הניסיונות המיוחדים במינם העתידים לבוא על הדורות הללו מחייבים הקמתה של

ישיבה מיוחדת במינה. ישיבה שלצד לימוד התורה בש"ס ופוסקים כמו בכל שאר

הישיבות, ילמדו בה את תורת החסידות וישימו דגש מיוחד על יראת שמים טהורה. ישיבה

שבוגריה יהיו חדורים בתודעה כי מוטלת עליהם זכות וחובה לדאוג לא רק לשלמות הרוחנית

האישית שלהם, אלא להאיר את כל סביבתם באור התורה והחסידות.

לישיבה

ניתן השם ישיבת "תומכי תמימים", ולתלמידי הישיבה ניתן התואר

"תמימים". זאת, על שם שהלימוד הוא בתורה התמימה והשלימה, על כל חלקיה,

והחינוך הוא ליראת שמים מלאה. הרבי הרש"ב מייסד הישיבה אף הגדיר את תפקידם של

התלמידים – להיות "נרות להאיר", עמודי אור שמפיצים את התורה והחסידות

לקרוב ולרחוק.

ואכן,

המציאות בפועל הוכיחה כי ה'תמימים' שהתחנכו בין כתלי הישיבה חושלו כראוי, אל מול

הניסיונות והאתגרים שהציבו ה'ההשכלה' מצד אחד ורדיפות הקומוניסטים מצד שני.

בימי

מלחמת העולם הראשונה נאלצה הישיבה לעזוב את ליובאוויטש, וככל שהרדיפות גברו,

הישיבה הלכה והתפצלה לסניפים קטנים ברחבי רוסיה. אך גם כשמעל ראשם של ה'תמימים'

ריחפה סכנת מאסר וגלות, גם כשהם סובלים חרפת רעב וגם בימים שהבחור ה'תמים' לא ידע

היכן יסעד את ליבו או היכן ילון באותו לילה – הלימודים והעיסוק בעבודת ה' בדרך

החסידות לא חדלו.

והנה,

דווקא בשנות האימה והזעם של ימי מלחמת העולם השניה, רשמו תלמידי "תומכי

תמימים" פרקי הוד של מסירות נפש למען לימוד התורה והחזקת היהדות, כאשר בכל

מקום אליו התגלגלו חסידי חב"ד ועמם תלמידי התמימים – הם עשו כל שביכולתם כדי

לפתוח ישיבה במקום, ולחדש את לימוד התורה. וכך היה עמם בבואם

לערי המקלט סמרקנד וטשקנט שבבוכרה

למרבה

הפלא, דווקא שנות המלחמה היו שנות פריחה של הישיבה. המשטר הקומוניסטי, שהיה עסוק

במלחמה מול גרמניה הנאצית, לא השקיע מאמץ רב במלחמה הפנימית נגד אנשי הדת

"אוייבי המשטר הקומוניסטי". לעומת שנות הצדי"ק, בהם נרדפו אנשי

הרוח בשיטתיות ואכזריות רבה, היו שנות המלחמה באזורים אלה שנים שבהם הוקל עול

הרדיפות. חסידי חב"ד ניצלו את ההזדמנות ובמהלך שנים אלו הוקמו בסמרקנד

ובטשקנט ישיבות ותלמודי תורה, שהוגדרו כמובן "מחתרתיים"

ו"חשאיים", אולם למעשה התנהלו באופן כמעט גלוי.

עם

בואם של חסידי חב"ד לסמרקנד בשנת תש"א, התאספו כמה תלמידים אצל הרב אליהו

חיים רויטבלאט שלמד אתם, אלא שבאותם ימים שרר הרעב הגדול, כמסופר לעיל. רבים מהבורחים

מתו מיתת רעב. רבים עוד יותר היו החולים במחלות הרעב והטיפוס, וגם אלו שזכו ונשארו

בחיים, לא היתה דעתם פנויה לכל דבר אחר מלבד השגת פרוסת לחם להם ולבני ביתם.

גם

על התלמידים שלמדו אצל הרב רויטבלאט עברה כוס התרעלה. אחד אחד הם חלו במחלות המתהלכות.

התלמיד יהושע דובראווסקי חווה את פטירת אביו ואחותו והוא עצמו חלה במחלת הטיפוס. וכך

גם שאר התלמידים עד שהתבטל הלימוד.

הישיבה מתארגנת מחדש

בתחילת

שנת תש"ג התחילה הישיבה להתארגן מחדש. ראשון התלמידים היה הרב שלום לברטוב שברח

אז מכותאיסי שבגרוזיה ובא לסמרקנד. הוא התחיל ללמוד בביתו של הרב מיכאל טייטלבוים.

אחריו בא לשם גם הרב יהושע דובראווסקי שכחותיו התחילו לחזור אליו מעט. כך באו גם האחים

הרב זעליג והרב הלל כצמן, שהוריהם מתו מרעב ברחוב. מיום ליום נוספו עוד תלמידים עד

שעברו ללמוד בבית הכנסת המקומי.

התלמידים

היו אוכלים "ימים" אצל חסידי חב"ד שהתיישבו בסמרקנד, ולאט לאט התחילו

להתאושש מהרעב. בסוף חורף תש"ג קיבל עליו הרב מנחם מענדל פוטרפס את עול החזקת

הישיבה, תחת פיקוחו של המנהל הראשי הרב יונה הכהן מפולטבה שגר בטשקנט.

שני

אברכים עם מסירות נפש וכמה ילדים יתומים, הם שהיוו אפוא את אבן היסוד לישיבת תומכי

תמימים שהוקמו בסמרקנד בימי המלחמה, כפי שסיפר הרב ישראל לוין:

"בט"ו

בשבט התוועדנו בביתו של הרב יהושע קארף, מיכאל [ידידו הטוב הרב מיכאל טייטלבוים]

אמר לי אז: 'מוכרחים לעשות פה ישיבת "תומכי תמימים". בזמן ההוא הגיע

שלום בנו של הרה"ח ר' דובער קובליאקער [לברטוב] שאסרוהו במוסקבה ונפטר בבית

הסוהר, ובנו בא עכשו לסמרקנד. כמו כן הגיעו לסמרקנד, הרה"ח ר' משה כצמן ואשתו

ושני בניו: זעליג והלל (שהיה אז ילד קטן). ר' משה ואשתו נפטרו באמצע הרחוב, ונשארו

שני יתומים.

מיכאל

אמר שניקח את שני הנערים, שלום לברטוב וזעליג כצמן, ונעשה "תומכי תמימים".

ומאיפה יקחו על ההוצאות? שיאכלו ימים, והוא ילמד איתם. הוא אמר לי: אתה תיקח על

יום בשבוע, ואני אקח, ואז נוכל לדבר עם אחרים שגם כן יקחו. אני לקחתי, והיום הזה (בו

התארחו התלמידים אצלו) היה אצלי כמו יום טוב, כי השתדלתי שיהיה יותר לחם וגם קניתי

חתיכת ריאה מהשו"ב, ובישלנו מרק עם ריאה, והיה יום טוב.

אחר

כך אמר לי מיכאל שניכנס אל בית מרת מאניע דובראווסקי, בעלה ובתה נפטרו, ונשאר אצלה

נער, היישקע [הלא הוא הרב יהושע דובראווסקי] ונבקש ממנה לרשום אותו בישיבת "תומכי

תמימים".

נכנסנו

וראינו נער חיוור שוכב חסר אונים על מיטה, ומיכאל התחיל לדבר שתיתן הנער לישיבת "תומכי

תמימים". היא הייתה שבורה מאוד, ואמרה: מה לתת לכם, הוא חולה, אתם רואים.

בזמן ההוא כשאמרו המילה 'חולה' היה הפירוש שהתייאשו ממנו. מיכאל אמר: מה אתם

תפסידו, תרשמו אצלנו בישיבה, ויהיה לו רפואה שלימה. והיא אמרה, תרשמו אותו.

הלכנו

וכבר היה לנו ישיבה משלושה נערים. תוך זמן קצר, הילד נתרפא והתחילו ללמוד".

בתחילת

הקיץ בא לסמרקנד הרב משה מקאראלעוויץ (רובינסון), והתחיל ללמוד עם הכיתה שנוספה בינתיים.

שוב נפתחה כתה במשך הקיץ, שלמד אתה הרב זלמן שמעון דבורקין. וכך גם במשך השנים הבאות

נפתחו עוד ועוד כתות.

הרב

ישראל נח בליניצקי היה הגזבר ומנהל החשבונות של הישיבה זאת במקביל לעבודתו כמגיד

שיעור בישיבה.

במהירות

רבה הוקמו עוד כיתות של 'חדר' וישיבה בבתי החסידים בסמרקנד, מונו מלמדים ומגידי

שיעורים והישיבה הפכה לעובדה מוגמרת. זרם הפליטים שגבר והלך גרם להתרחבות הישיבה,

שהייתה כאמור תחת הנהלתו של המנהל הראשי של "תומכי תמימים" בברית

המועצות, הרב יונה כהן שהתגורר בטשקנט.

בישיבה

קיבלו התמימים מנות גדושות של נגלה וחסידות וגם לחם שהיה מציל את התלמידים מגוויעה

ברעב. את הלחם – סם-החיים הגשמי - השיג עבורם ר' אהרון יוסף בליניצקי.

הרב

רפאל ווילישנסקי אז תלמיד בישיבה, סיפר לימים: "מידי בוקר, למד ר' אהרון יוסף

שיעור חסידות עם הרה"ח ר' זושא קובליצר, ולאחר מכן היה מסתובב ברחובות

סמרקנד, ועל גבו שק גדול, בו היה אוסף לחם מבתי יהודים טובים. את הלחם חילק בין

מחלקות 'תומכי-תמימים' שלמדו בהיחבא במקומות סתר".

הרב

דוד מישולובין שלמד בישיבה משנת תש"ב, מספר כי ההוצאות היו לערך חצי מיליון

רובל ל"זמן", היינו חצי שנה. הרב שמריהו ששונקין סיפר כי הרב מענדל

פוטרפס שהיה "הרוח החיה של הישיבה" הוא שהשיג כספים רבים לישיבה:

"לר' מענדל היו קשרים טובים והדוקים עם 'בעלי המאה' והיה מצליח לגבות מהם

סכומים ניכרים לטובת הישיבה, וכך הייתה הישיבה מבוססת מבחינה כספית, ולא היה מחסור

בכספים". אחד התורמים הנכבדים לישיבה היה הרב חייקל חאנין שהתגורר בתקופה זו

בטשקנט.

המשפיע הרב ניסן נמנוב

בקיץ

תש"ד התרחבה הישיבה בסמרקנד והורגש מחסור במשפיע מיוחד שיתמסר לתלמידים. המשפיע

הרב ניסן נמנוב הובא לשם כך מטשקנט, ומאז היה למשפיע הראשי של הישיבה, ובמקביל לקח

תחת אחריותו גם את הניהול הגשמי של הישיבה. יד ימינו בנושא הגשמי היה הרב שלמה

מטוסוב, הוא סייע בעדו בגיוס כספים, הסתרת הכספים, ודאג לאוכל ובגדים לתלמידים.

כדי

שהישיבה תשרוד, ר' ניסן התרים את חסידי חב"ד בסמרקנד. הוא העריך את יכולתו של

כל אחד, ולפי זה החליט כמה הוא אמור לתרום. החסידים שידעו כי ר' ניסן מבקש לטובת

הישיבה נשמעו לו, והתרומות החלו לזרום. המלמדים ומגידי שיעורים קיבלו משכורות

נמוכות, המזון והבגדים לתלמידים ניתן בצמצום, ואילו חלק מהתרומות לא נוצלו מיד אלא

ר' ניסן החליט לשומרם, כי איש לא ידע כמה שנים תימשך המלחמה העולמית, וכמה תרומות

יגיעו בעתיד הקרוב והרחוק.

הרב

שלמה מטוסוב מתאר כיצד יחד עם ר' ניסן שמר את ה'אוצר' של 'תומכי תמימים':

"ידוע

כי חז"ל אמרו 'אין שמירת כספים אלא בקרקע', אבל כאן המדובר בשטרות נייר, והיה

צריך להטמינם בצורה נכונה. סידרתי את השטרות בקדרות אלומיניום, והן נעטפו בעטיפה

עשויה פלסטיק.

ר'

ניסן סיכם עם אחד החסידים, שירשה להטמין בביתו חלק מהאוצר, והמלאכה נעשתה באישון

ליל, כאשר בני הבית נמים את שנתם, ורק בעל הבית מודע לנעשה.

את

הקדירה לקחתי בשק, ר' ניסן היה הולך לפני, לראות שאין דמויות חשודות באיזור, ובאם

חשש כי מאן-דהו עוקב אחרינו, היה רומז לי, והייתי משתמט לאיזו סמטה צדדית.

כאשר

הגענו לבית המיועד, הייתי יחד עם בעל הבית חופר בור קטן ברצפת הבית, תחת איזו מיטה

או ארון, מטמין שם את הקדירה מכסה בעפר, וטח את החדר בטיט חדש. בסמרקנד באותן שנים

לא הייתה ריצפת אבנים או עץ, רק עפר וטיט, ולעיתים היו טחים את הרצפות בטיט חדש.

הטמנו

את האוצר בתשעה בתים ברחבי סמרקנד, וכל בעל הבית ידע רק

על האוצר הטמון בביתו, על כל התשעה מקומות יחד ידעו רק שניים, ר' ניסן ואני.

מפעם לפעם היה צורך לבדוק מה מתרחש במקום המטמון, אם השטרות לא החלו

להירקב או להעלות חלודה או משהו אחר. גם קרה לפעמים שבעל הבית הרגיש כי ישנו מעקב

אחריו, והייתי צריך עם ר' ניסן לסלק משם את המטמון באישון לילה ולמצוא מקום מסתור

חלופי. מובן שכל מבצע ופעולה שכזאת, היו כרוכים בסכנות עצומות. אבל הודות לקל

עליון השומר את עמו ישראל, שגם עלינו פרס סוכת שלומו, ולא אירע כל דבר, והכל עבר

בהצלחה רבה".

המטמונות של הישיבה נפתחו ונוצלו, כאשר החלה היציאה מברית המועצות.

אז הופקדו כל הכספים בידיו הנאמנות של הרב ישראל נח בליניצקי שחילק את הכספים

למלמדים, מגידי שיעורים אלמנות ויתומים, כדי שיהיה להם מימון לנסיעה.

תמיכת ר' אברהם בורוכוב בישיבה

אחד

מבני העדה הבוכרית שתמך ביד רחבה בהחזקת הישיבה בסמרקנד, היה ר' אברהם בורוכוב,

מראשי העדה, שעל נדיבותו כבר סופר לעיל.

הרב

נתן נטע ברכהן ע"ה, ששהה בתקופת המלחמה בסמרקנד והכיר היטב את ר' אברהם, העיד,

"הייתי אחד מתוך מאה וחמישים תלמידים בישיבה, שאחזקתה התאפשרה הודות לתמיכתו

הבלתי מסויגת של רבי אברהם ע"ה".

סקירה מפורטת על מצב הישיבה

בתחילת

שנת תש"ו נשלחה מסמרקנד כתת תלמידים ללמוד בטשקנט, ואתם נסע הרב משה רובינסון.

בתחילת הקיץ נשלחה גם מסמרקנד כתה ללמוד בכותאיסי שבגרוזיה.

כשיצאו

חסידי חב"ד מרוסיה בקיץ תש"ו ונפגשו עם שליחו של הרבי הריי"צ הרב

ישראל ג'ייקובסון, הם מסרו באמצעותו סקירה מפורטת על מצב הישיבה בסמרקנד:

"במשך

שלש שנים היתה נמצאת ישיבת תומכי תמימים בעיר סאמארקאנד. ארבעים בחורים לערך למדו בסדר

ה'זאל', ועוד צעירים מהם מאה נערים בערך היו שם וחמישים מהם למדו גמרא ותוספות.

בעיר

טאשקענט היה גם כן מחלקה מהישיבה אשר הכילה ששים נערים בערך לומדי גמרא ותוספות, לבד

הקטנים.

כן

בעיר כותאיסי היתה נמצאת מחלקה אשר מספר לומדיה עלה עד עשרים ואחר כך העתיקו כולם אהלם

לסאמארקאנד.

בהיות

בסאמארקאנד יהודי פולין, שהיה באפשרות לחסות תחת צל דגלם, היה אז בעז"ה הכל שלום

בסדר נכון כראוי על צד היותר טוב, ואולם בשוב הפולנים למגורם נהפך הגלגל ונתרופף המצב

ירחם השם. הפחד בחדרים והפחד ברחובות לא עלינו ונתפרדה החבילה שלא להיות במקום אחד.

המנהל

הראשי היה הרב ניסן נעמאנאוו.

והראשי

ישיבות היו: הרב אברהם אליהו פלאטקין; הרב מענדיל דובראווסקי; הרב ישראל ב"ר דוד

אבא לעווין; הרב שלמה חיים קעסעלמאן; הרב יונה כהן; הרב ישראל נח בליניצקי; הרב זלמן

שמעון ב"ר ירוחם חתן הר"ר מענדל דובראווסקי; הרב יהושע קארף; הרב משה ב"ר

בן ציון רובינסאהן; הרב מיכאל טייטעלבוים; הרב הירש ליבערמאן; הרב דובער ב"ר פרץ

חן; הרב זלמן ב"ר משה שלמה הלוי [לויטין]; הרב חיים מאיר גארעליק; הרב אברהם פייוויש

מבאברויסק; הת' ישראל מאיר ב"ר סענדער [מוניץ]; הרב נחום וואלאסאוו; הרב חיים

זלמן קאזלינער; הרב הלל בן צבי אזימאוו; הרב שמואל נאטיק מכותאיסי; הרב זלמן באבערער

[פבזנר]; הרב מאיר גורקאוו.

המייסדים

היו: הרב מענדיל ב"ר מנחם מענדיל פוטערפאס; הרב אבא פליסקין; הרב אהרן יוסף ב"ר

ישראל נח [בליניצקי], והת' שלמה ב"ר יצחק אייזיק מאטוסאוו, מזכיר.

הנ.ק.וו.ד. מתעניין בישיבה

על

הפחד שהתחיל בשנת תש"ו ועל משלוח הקבוצה לכותאיסי, סיפר לימים הרב יהודה ליב שי'

מוצ'קין:

לפי

ערך הרגישו שמה חופש בענינים רוחניים. בכלות המלחמה והפולנים כבר התחילו לעזוב את רוסיה,

נודע שאנשי הנ.ק.וו.ד. כבר התחילו "להתעניין" אודות אנ"ש, עד שביום

אחד הוצרך הרב ניסן נמנוב, שהיה המנהל של "תומכי תמימים", לברוח מביתו אחר

שהרגישו שמחפשים אחר צעדיו. זה היה בשנת תש"ו בחדשי כסלו-טבת.

עסקני

וזקני אנ"ש התאספו לאסיפה להחליט אם לנסות לנסוע ולעבור את הגבול עם ניירות מזויפות

של פולנים. היו מיימינים ומשמאילים, והחליטו ברוב שלא להעמיד בסכנה ולא לנסוע.

אך

לא היה כבר באפשרות להשאר במקום, בפרט הישיבה, והתחילו לחשוב אודות העתקת הישיבה למקום

בטוח ביותר, ונשאר שיהיה זה בגרוזיה, בכותאיסי, מקום שהיתה שמה קודם ובהתחלת המלחמה,

וכבר שלחו איזה בחורים להתחיל בהעתקת הישיבה.

הרב יונה כהן הי"ד

הישיבה

התקיימה בסמרקנד עד אמצע קיץ תש"ו, אז עזבו חסידי חב"ד את סמרקנד, הצטיידו

בניירות פולניים והגרו מרוסיה. הרב יונה כהן מפולטבה בא אז מטשקנט וסידר את אחרוני

התלמידים שלמדו בסמרקנד לבדם, והוריהם לא היו אתם. כדי לאפשר את הגירתם מרוסיה הוא

סידר שיירשמו כבני משפחות אחרות מאנ"ש, כך יכלו גם הם לצאת את רוסיה יחד עם שאר

אנ"ש הנוסעים.

משם

נסעו ללבוב, התחנה האחרונה לפני היציאה מרוסיה. הרב יונה עצמו לא נסע מלבוב עד שסידר

את שאר הנוסעים, ולפני שהספיק לנסוע בעצמו נאסר ועקבותיו לא נודעו. ה' יקום דמו.

סניף "תומכי תמימים"

בטשקנט

כאמור, באותן השנים הקים הרב יונה כהן הי"ד, מנהל רשת ישיבות "תומכי

תמימים" המחתרתית בברית המועצות, חדרים וישיבות "תומכי תמימים" גם

בטשקנט. לשם כך הוא דאג למלמדים ולבתים בהם התקיימו הלימודים. מלבד זאת הוא דאג

לארוחה חמה לכל התלמידים, מה שעלה הון עתק בימים ההם.

על המלמדים ומגידי השיעורים בטשקנט במשך שנות המלחמה, נמנו סולתה ושמנה של חסידי

חב"ד בטשקנט: הרב חיים מאיר גרליק, הרב הירשל ליברמן, הרב שניאור זלמן בובער

(פבזנר – לאחר המלחמה מונה לרב קהילת חב"ד בטשקנט), הרב שלמה חיים קסלמן, הרב

ישראל נעוולער, והרב משה רובינסון (האמור לעיל).

הרב נחום טרבניק שלימים היה רבו של כפר חב"ד, הגיע לטשקנט באמצע

המלחמה ומונה ל'בוחן' של ה'חדרים' והישיבות. הכספים של ה'חדרים' והישיבות הופקדו

בשלב מסויים אצל גב' חאנין שהיתה מעין גזברית של "תומכי תמימים" בטשקנט.

כיתת 'חדר' אחת מוקמה בביתה של מרת חיה פערלא גלפרין, שם לימד הרב ישראל

נעוולער קבוצת ילדים וביניהם את ר' שלמה גלפרין בנה של בעלת הבית.

למרות התמתנות הרדיפות, מפעם לפעם ניסו שוטרים או אנשי המשטרה החשאית ללכוד

תלמידי 'חדר' וישיבות. כך גם קרה לכיתה זו בבית משפחת גלפרין. יום אחד שוטר התקרב

לבית ועוד בטרם היה סיפק בידו להיכנס לבית קפץ ר' ישראל נעוועלער מהחלון. השוטר

האוזבקי שידיעותיו בעניני דתות היו קלושות במיוחד, שאל את הילדים ברוגזה איפה

הכומר? אחד התלמידים פרץ בצחוק למשמע השאלה המוזרה ושאר הילדים הצטרפו לצחוק

המתגלגל.

השוטר ניסה להסות את הילדים וחזר על שאלתו איפה הכומר? הילדים שוב החלו

לצחוק. השוטר חזר על השאלה שוב ושוב ולא הבין למה הילדים מתפרצים בצחוק, למשמע

השאלה. לבסוף השוטר התייאש והלך לו. כך בנס מאת בורא עולם בצחוק ילדותי, הצילו

הילדים את עצמם ואת המלמד, מחקירות ועונשים.

בגלל מעקבים ורדיפות אלו, עברו ה'חדרים' והישיבות ממקום למקום באופן תדיר.

ר' ישראל נעוולער נדד מכיתה לכיתה ומבית אחד למשנהו, אבל שיטות הלימוד שלו

ובעיקר הסיפורים שלו, חקוקים על לוח ליבם של התלמידים שלו מטשקנט.

רבים מתלמידיו

באותם הימים נזכרים בגעגועים בסיפורים שר' ישראל היה מספר להם בימי צום אחרי-הצהריים, כשלא

היו לימודים. הוא היה יושב ומספר להם סיפורים והם ישבו בפיות

פעורים ובלעו כל מילה.

אחד מהם מבטא את תחושתיו: "ר' ישראל היה מספר מופלא. כל סיפור שסיפר

לנו היה מצטייר

בעינינו כאילו ראינו את הדברים מול העיניים".

כאשר ראשוני החסידים מברית המועצות הגיעו לארצות הברית, הם נכנסו ל'יחידות'

אצל הרבי הריי"צ, ששאלם: "ר' ישראל נעוולער עוד מספר סיפורים?"

בעלה נלחם למען המולדת

מחשבה רבה הושקעה בהסוואת ה'חדרים' והישיבות, וכך הוחלט למקם את אחת הכיתות

בבית משפחת אסטולין. בעל הבית ר' זלמן לייב אסטולין היה מגוייס לצבא האדום

וההיגיון אמר שהשלטונות לא יחפצו להתנכל לגב' רייזל אסטולין שבעלה נלחם למען

המולדת.

מידי יום היו התלמידים בני אנ"ש מתקבצים השכם בביתם, שלא להיחשף לעינא

בישא, ואף בערב לא עזבו את הבית עד שכלו רגלי המסתובבים ברחובות. גב' רייזל

אסטולין התמסרה לסידור המקום ולהכנת אוכל מזין לתלמידים. מוסיפה לספר על כך אחותה

מרת שרה לבקיבקר:

"ביתה של המשפחה הצעירה כלל חדר אחד ששימש לאכילה שתיה ושינה, ובנוסף

לכך שימש כסניף "תומכי תמימים" לבחורים צעירים. בעת הצורך תלו חתיכת בד 'וילון'

סביב מיטתו של התינוק ישראל נח, בכדי שיוכל לנום את שנתו".

לאחר זמן שב ר' זלמן לייב לביתו, מדדה על רגליו בעקבות פציעה קשה. ר' זלמן

לייב שמח שבביתו מתארחים תלמידי הישיבה. הוא דאג לכל צרכם, ועם הזמן אף נהיה

ל'משגיח' של התמימים.

ליצים מתעללים ב'משוגע'

מספר הרה"ח ר' בערל שייקביץ מכיתת ה'צעירים':

"כחודש לאחר הקמת הישיבה חזר ר' זלמן לייב לביתו. דמותו הייתה מרשימה,

שמעו כלמדן מופלג הלך לפניו, והוא הצטרף לצוות הישיבה. במשך היום היה הוא משגיח על

למודנו ומשיב לכל בחור שהתקשה בלימודו.

"גם בתקופות קשות של רעב ומחסור, כאשר נאלץ ר' זלמן לייב לצאת ולחפש

בקבוקים ריקים על מנת להחזירם לחנות בעד כמה קופיקות, כדי להביא טרף לביתו – הרי

מיד לאחר שמכר מספר בקבוקים שהעניקו לו את האפשרות לקנות פת לחם ליום המחרת, הפסיק

את סיבובו, בלא לדאוג למה שיהיה בעוד יומיים, וחזר לשקוד על לימוד התורה".

יום אחד התקרבו אנשי הרשע אל בית משפחת אסטולין והתלמידים הגו מיד רעיון

מוזר שהצילם, כפי שמתאר ר' בערל שייקביץ:

"במרכז החדר עמדה חבית גדולה, ובין רגע הושלכו הספרים לתוכה. במהירות

לקחתי חתיכת נייר שהתגלגלה לה על רצפת הבית, גזרתי כמה פיסות והצמדתי לזקנו של ר'

זלמן לייב, וכאשר אחד מאנשי הנ.ק.ו.ד נכנס אל תוך הבית, גילה לתדהמתו אדם המקפץ על

קביים כשגזרי נייר משתלשלים מזקנו, וסביבו רוקדים ומקפצים קבוצת ילדים הלועגים

לו... הלה הבין כי נקלע לקבוצת ילדים לצים שמצאו איזה 'משוגע' להתעלל בו, וכשעל

פניו ארשת תימהון עזב אותנו לנפשנו. בעינינו היה זה נס גלוי שהביקור הסתיים בצורה

זו".

שחרור תמורת שוחד

הרב אברהם מאיור (דרייזין) שהיה אף הוא ממנהלי ישיבות "תומכי תמימים"

בברית המועצות, הגיע לטשקנט בשנת תש"ד ומאז החל לבחון את תלמידי תומכי תמימים

בעיר, ומפעם לפעם התוועד עם התלמידים המבוגרים וגם עם ציבור החסידים.

לאחר סיום המלחמה, ועוד לפני יציאת החסידים מטשקנט, הגיעה לעיר קבוצה גדולה

של תמימים יחד עם המגיד שיעור שלהם - הרב משה קארלוויצער (רובינסון). הם באו מסמרקנד

לאחר שבתקופה זו השלטונות שבו והדקו את עניבת החנק סביב החסידים, המעקבים חזרו,

ובמקרה אחד, אף נעצרו שני תמימים, אלא שהם שוחררו לאחר זמן קצר תמורת שוחד הגון.

החששות והלימודים בישיבה בטשקנט

מוסיף

ומספר הרה"ח הרב אהרן זאקאן, על תקופת לימודיו בישיבה המחתרתית בטשקנט:

זמן

מה לאחר שמשפחתי הגיעה לטשקנט, החליט ר' יונה פאלטאווער, מנהל רשת ישיבות

"תומכי תמימים" ברוסיה, לפתוח מחלקה של ישיבת "תומכי תמימים"

גם בטשקנט, כאשר הישיבה המרכזית היתה אז בסמרקנד בניהולו של הרב ניסן נמנוב.

בישיבה

זו למדו בתחילה מעט בחורים, כיוון שהתקבלו רק כאלה שהנהלת הישיבה ידעה שמשפחתם

תשמור בסוד את דבר קיומה של הישיבה. אני הייתי אחד מהם.

הישיבה

התקיימה בדירתו של ר' זלמן לייב אסטולין שהייתה בחצר של בית. הדירה כללה חדר עם

שתי מיטות ותנור ובאמצע החדר שולחן שעליו למדנו.

ר'

זלמן לייב שגויס במלחמה, נפצע וקיבל פטור מלא מהצבא וכן הטבות ופיצויים. בתחילה

תכננו להשתמש בפציעתו בתור 'תירוץ': אם וכאשר הנ.ק.וו.ד. יתפסו אותנו יחדיו, נטען

שהתכנסנו לכבוד חזרתו של ר' זלמן לייב בשלום מהצבא...

היינו

באים לביתו של ר' זלמן לייב ללמוד לאחר תפילת שחרית שהיינו מתפללים באחד מבתי

הכנסת המקומיים. זמן מה היה ר' זלמן לייב גם המשגיח עלינו.

אני

הייתי לומד בחברותא עם ר' וועלוועל סירוטה, בנו של ר' מרדכי סירוטה שהגיע לטשקנט

עם משפחתו כמה שנים לפני המלחמה. עם הזמן, כשהגיעו לטשקנט יהודים רבים, שכר ר'

מוטל את ביתו של השכן האוזבקי הסמוך לדירתו וקיים שם מניין לתפילה.

בתקופה

מסוימת הר"מ היה ר' ישראל נעוולער שלימד אותנו גמרא ותניא. בטשקנט שרר בקיץ

מזג אוויר חם מאוד ובשעת הלימוד היה ר' ישראל פושט את כובעו ובגדו העליון, אך בכל

פעם שהגיעה העת ללמוד תניא, היה ר' ישראל נוטל ידיו ולובש את הכובע והבגד העליון.

בשעה שהיינו חוזרים תניא בעל פה היה ר' ישראל מדקדק שנדע את התניא באותיותיו כשהוא

מדייק ב"כו'" או "וכו'".

אשר

לביטחוננו, בתחילת הרחוב התגורר יהודי שהיה מזהיר אותנו כל אימת שאנשי הנ.ק.וו.ד.

נכנסו לאזור, ובעקבות האזהרה היינו בורחים מהבית. זכורני שיום אחד הגיע ופניו של

ר' ישראל החווירו כסיד, וכמובן מיד נשאנו רגלינו וברחנו.

כשהצוררים

היו 'מבקרים' בביתו של ר' זלמן לייב, היה מכבדם לפעמים בלגימה מבקבוק יי"ש

והם היו עוזבים את המקום. בדרך כלל – כל עוד פליטי יהדות פולין נמצאו בברית

המועצות – השלטונות הסובייטיים העלימו עין מהפעילות הדתית, מלבד זאת שהיו עסוקים

יותר במלחמה עצמה.

הישיבה

מנתה שתי כיתות, האחת למבוגרים והאחת לצעירים. כשר' ישראל היה מוסר שיעור

למבוגרים, היו הצעירים יושבים בקצה השני של החדר ולומדים לעצמם, וכן להפך.

בכיתת

המבוגרים היו בן ציון פרידמן, שלום דובער שם טוב, שלום פלדמן (נכדו של ר' ישראל

נעוולער), חיים ישראל שפערלין, שלמה גלפרין, וועלוול סירוטה, חיים רטובסקי, אני

ועוד מספר בחורים.

בכיתת

הצעירים היו בערל שייקביץ, ישראל דוכמאן, שמריה פרוס (אחיינו של ר' יונה), ברוך

בריקמאן, יוסף גרינברג, חיים ריבקין, בערל רטובסקי ועוד.

בשנת

תש"ד לערך, נוסף לצוות הישיבה ר' משה רובינסון מקאראלעוויץ שלמד עם המבוגרים,

ואילו ר' ישראל שלמד עם הצעירים עבר למקום אחר. אנחנו הספקנו ללמוד תניא עם ר'

ישראל רק עד פרק ד, כי ר' ישראל היה מרבה בסיפורים. למדנו מעט תניא גם עם ר' יונה,

כנראה אחרי שר' משה הגיע.

הבחורים

היו לומדים לפעמים בחברותא גם בביתו של ר' משה – אבל יכלו ללמוד שם בו זמנית רק

חברותא אחת או שתיים.

מאסר באמצע הלילה

בגמר

המלחמה בשנת תש"ה, התלוויתי אל משפחתי שחזרה למוסקבה עם אחותי, גיסי ר' נחום

ובנם, אך לאחר מכן חזרתי לטשקנט, להמשך חוק לימודיי בישיבה.

לפני

הנסיעה, נתן לי אבי שטר של עשרת אלפים רובל בשביל הישיבה. כשהגעתי לישיבה, ניגשתי

מיד לר' יונה ואמרתי לו, "איך האב א צענרול" [=יש לי עשירייה]. בתחילה

חשב שהתכוונתי לכסף במטבעות זהב לכן ביטא אי שביעות רצון, כיוון שלא רצה להסתבך

בהחזקת זהב אם יתפסו אותו, אך מיד כשאמרתי לו שהכוונה לרובלים, התרצה מאוד.

כשחזרתי

לישיבה, ישנתי בחדר שנמצא בחצר של אוזבקי מקומי והישיבה שילמה לו את דמי השכירות.

שותפיי לחדר היו ר' מענדל אהרונוב ור' לייבקע לוין שלמדו תחילה בישיבה בסמרקנד

ונשלחו משם עם כיתה שלמה ללמוד בטשקנט. הם למדו אז סופרות ובחדר היה ריח חריף

מעיבוד הקלף והדיו. את ארוחות הערב היינו אוכלים 'טעג' ['ימים'] בבתי נדיבים.

החברותא

שלי היה בן ציון פרידמן שנהג להגיע אליי לחדר והיינו לומדים בצוותא. כל חברותא

למדה במקום אחר, אך באמצע היום היינו כולנו הולכים לביתו של ר' זלמן לייב לשמוע

שיעור מר' משה רובינסון.

לילה

אחד הגיעו שוטרי הנ.ק.וו.ד. לדירת האוזבקי בה גרנו, כדי לאסור את כולנו. מענדל

ולייבקע התעוררו מיד אבל אני המשכתי לישון. מיד כיסו שני חבריי את כל גופי וראשי

כדי להסתיר אותי, וכך יצא שהצוררים אסרו רק את שניהם ואותי בכלל לא ראו. המשכתי

לישון ולא שמתי לב לכל מה שקרה. כשקמתי בבוקר ולא ראיתי אף אחד, הדבר נראה בעיניי

תמוה במקצת, ובכל זאת קמתי כרגיל, נטלתי ידיים, אמרתי ברכות – והנה בן ציון פרידמן

דופק בדלת. ניגשתי אל הדלת וניסיתי לפותחה, אך זו הייתה נעולה גם מבחוץ. דחפנו קצת

את הדלת ובן ציון הצליח לדחוף את עצמו פנימה ושנינו התחלנו ללמוד יחד.

פתאום

ניגש לחלון הגוי האוזבקי שראה את שנינו לומדים ושאל אותנו בתמיהה אם איננו מפחדים.

לא הבנו למה כוונתו והוא הסביר לנו שהקלגסים אסרו אמש את חבריי לחדר, והם עלולים

לחזור כל רגע ולחפש גם אותי. לא התמהמהנו – בן ציון שהיה גמיש יצא מיד ואני

התעכבתי במקצת בדחיפת הדלת עד שיצאתי ושנינו נמלטנו מהמקום. סיפרנו זאת מיד להנהלת

הישיבה, וזו שילמה לנ.ק.וו.ד. דמי 'פדיון שבויים' ולאחר מספר ימים מענדל ולייבקע

שוחררו.

נשיקה לבבית

שבועות

מספר לפני חג הפסח תש"ו, ביקשתי רשות מהנהלת הישיבה לחזור הביתה לחג הפסח.

הדבר לא מצא חן בעיניהם והם טענו והקשו, 'מה תעשה בבית במוסקבה בימי החג; מוטב

שתישאר כאן בתומכי תמימים'. הבנתי שהם חוששים שאפגע מרדיפות היהודים במוסקבה ולכן

רצו שאשאר בישיבה. באשר אליי, הסיבה האמיתית לרצוני לחזור, הייתה ידיעתי שמשפחתי

מתכוננת לצאת מרוסיה על ידי התחזות לנתיני פולין, אך מטעמים מובנים לא סיפרתי

לחברי ההנהלה על כוונתי. רק כשבוע לפני יציאתי מהישיבה אמרתי להם שאני כנראה נוסע

ולא חוזר, ובמילים אחרות, רמזתי להם שאנחנו עומדים לחצות את הגבול.

לפני

עזיבתי את הישיבה, הלכתי לכולם לומר שלום ולהיפרד. באותם ימים איש מאתנו לא ידע מה

המצב מעבר לגבול בעיקר בכל הנוגע למצב היהדות בפולין. וכל שידענו היה שהרבי נמצא

שם – ומסיבה זו לכל אחד מחבריי הייתה איזו דרשה שהיה חייב להשמיע לי.

לדוגמה,

חסיד אחד השמיע לי את המשל הידוע אודות הציפור הצמאה למים: היא אמנם צמאה, אך

עצלנית ועומדת במקומה. הקב"ה עושה לנו טובה ומעביר משב רוח הנושא אותה אל

מקור מים. העצלנית עדיין לא זזה והקב"ה מביא את המים אל פיה, ועכשיו היא

צריכה רק לפתוח את מקורה כדי לשתות – ורק בה תלוי אם תרווה את צמאונה או לא.

"כך גם בנוגע אליך", אמר, "הקב"ה הביא אותך לתומכי תמימים,

ועכשיו, כשאתה נוסע, אתה צריך תמיד לזכור להישאר בתומכי תמימים".

מיוחדת

מאלה היתה הפרידה מר' ישראל נעוולער. הוא חייך אלי חיוך רחב ונתן לי "א

הארציגן קוש" [=נשיקה לבבית] מבלי לומר מילה. את הנשיקה החסידית הזו, אני

זוכר עד היום.

אחרי

תלאות שאין זה המקום לפרטן הגעתי לארצות הברית. בחודש אלול תש"ז נכנסתי בפעם

הראשונה ליחידות אצל הרבי הריי"צ ששאל אותי פרטים על לימודיי ברוסיה. סיפרתי

על הכל, וכשהזכרתי שלמדתי אצל ר' ישראל נעוולער, התעניין הרבי הריי"צ אודותיו

וביקש לדעת כמה זמן ומה בדיוק למדתי אצלו.

פרק מזהיר ומפואר

הנה

כי כן, במשך כל שנות המלחמה שהו תלמידי הישיבה בסמרקנד ובטשקנט שבבוכרה, שם למדו

תורה והתעלו בעבודת ה' על אף הקשיים העצומים מבית ומחוץ שעמדו בדרכם. למרות הרעב,

המגפות, הרדיפות וההמולה שפקדו את המדינה – התמימים המשיכו לשקוד על לימוד התורה

ולעסוק בעבודת ה' בפנימיות.

כך

נרשם על אדמת בוכרה, בדם ואש, פרק מזהיר ומפואר בקורותיה של ישיבת "תומכי

תמימים", ובמשך מספר שנים היוו תלמידי התמימים מוקד של אור תורה בבוכרה, כאשר

יהודי בוכרה מצידם נוטלים חלק באחזקת התורה והיהדות במסירות נפש.

על

המשך קורותיהם של חסידי חב"ד בסמרקנד ובטשקנט לאחר המלחמה, וחייהם בערים אלה לצד

יהודי בוכרה – יסופר בפרק הבא.