עיר מקלט – טשקנט

עיר מקלט – טשקנט

מצב

הפליטים בכי רע

בקיץ תש"א החלו החסידים הפליטים להגיע לטשקנט.

גם מצב הפליטים בטשקנט החב"דיים היה בכי רע. לעיר הגיעו מאות אלפי

פליטים, רובם המוחלט בחוסר כל, ללא מזון וכסף ורק מעט מיטלטלין בידיהם. רבים

הסתובבו ברחובות בלי שידעו איפה יניחו את ראשם בלילה הקרוב.

"הרעב היה מייסר ומציק מאוד, פרוסת לחם בפה היה בה כל הטעמים. אך

לפעמים לחם לא היה, ואז אכלו קמח רתוח בתוך מים. מרתיחים מים מעורבבים עם קמח עד

שהכל רותח טוב, ואת זה אכלנו ולפעמים אכלנו 'מקוחע חומה' – פסולת של כל סוגים

הדביקים מעובדים בצורת קרש צהוב או חום, ואת זה היה צריך לרכך איכשהו על ידי

מים".

במילים אלו מתאר הרב שלמה גלפרין ע"ה בזיכרונותיו זווית אחת מיני רבות

של הרעב, ממנו סבלו רוב החסידים עם הגיעם בימי השואה לעיר טשקנט בחוסר כל.

שני

ריכוזים חסידיים

כבר בחודשים הראשונים לשהות החסידים בעיר, התגבשו שני ריכוזים חסידיים.

הגדול שבהם היה באיזור ה'סטארי גורד' – העיר העתיקה של טשקנט, והריכוז השני היה ב'קרסו'

שכונה הממוקמת בקצה העיר. בשנים הבאות, רוב החסידים שהתיישבו ב'קרסו' עברו אף הם

לגור ב'סטארי גורד'.

לעומת סמרקנד, בה עד מהרה התארגנה עזרה של היהודים המקומיים ובשלב מאוחר

יותר החסידים עצמם הקימו ארגוני עזרה, הרי בטשקנט הקהילה החסידית הקטנה נסמכה על

עזרתם של בודדים שפתחו את ביתם וליבם בפני אחיהם שזה עתה הגיעו לעיר.

עם התחלת חורף תש"ב החמיר מצב הפליטים עוד יותר. השלטונות ניסו להקל

במעט על הפליטים אולם לא יכלו להתמודד עם המשימות הקשות להמציא דיור ועבודה

לפליטים הרבים שזרמו לטשקנט ללא הרף. בחנויות לא נמצא לחם בכמות המתאימה לצריכה,

שעלתה עם בואם של הפליטים.

אנשים נאלצו לעמוד לילות שלימים בתור כדי להשיג ככר לחם, ולבסוף לא השיגו

את מבוקשם. מצרכי אוכל בשוק השחור התייקרו לאין שיעור. הרעב, הזוהמה והצפיפות

בדיור הביאו בעקבותיהם מגיפת טיפוס שפשטה בדרך כלל בין הפליטים. בתי הרפואה היו

עמוסים מידי ולא יכלו לקלוט את המוני החולים, מלאך המוות קצר את קצירו ללא רחם.

ברחובות העיר נמצאו מוטלות גופותיהם של מתים במשך ימים, באין מטפל בהן.

כשנה חלפה מאז הגיעו ראשוני הפליטים והמצב החל להשתפר, וזאת כאשר הממשלה

הסדירה את אספקת הלחם על ידי כרטיסי מזון שתמורתם ניתנו לכל נפש 400 גרם לחם.

כרטיסי המזון של המתים נשארו בידי קרוביהם ומכריהם (המתים נקברו ללא רישום) וסיפקו

להם מנות לחם כדי שביעה. כמו כן נמצאו דרכים שונות לקבל כרטיסי מזון על שמות

בדויים, בדרך כלל בעזרת פקידים מקומיים. חלקם נענו להצעות שוחד, ואחרים התעוררה

בהם חמלה לסייע לפליטים שרעבים ללחם.

הרעב והמחלות פגעו קשות גם בחסידי חב"ד, גברים נשים וגם ילדים

ותינוקות נפלו למשכב, וחלקם נפחו את נשמתם בייסורים. הנפטרים נקברו בבית העלמין

האשכנזי הישן 'בורטיוק' שלדאבון הלב נהרס עם השנים וכיום מצבות רבות לא ניתנות

לזיהוי.

מסירות

נפש על כיבוד אב

אחד האסונות הטראגיים בטשקנט היה פטירתה של איטה הניה לוין, בתו של החסיד

הנודע הרב ישראל נעוולער-לוין. איטה הניה, שהייתה בת חסידית למופת, מסרה את נפשה

על מצות כיבוד אב. היא לא יכלה לשאת את מראה אביה הסובל מרעב, והחלה להביא את מנת הלחם

היומית שלה לאביה, כשהיא מספרת לו שהצליחה לקנות את הלחם בשוק השחור. מחוסר מזון

חלתה בדיזנטריה, הרופאים לא הצליחו להצילה ובכ"ו שבט תש"ב נפטרה, והיא

בת עשרים בלבד.

פטירתה של איטה הניה היתה

הקשה במהלומות שנחתו על המשפחה שידעה סבל ומרורים שכן היו להם 11 ילדים,

שבעה נפטרו בצעירותם באירועים טרגיים שונים, וכעת השמינית הלכה לעולמה. בני המשפחה

הנותרים וידידיו של ר' ישראל היו בעצב רב. והנה בתוך ה'שלושים', הגיע פורים, ור'

ישראל שהיה איש שמח מטבעו, לא נתן לעצבות לשלוט. כאשר שב מתפילת שחרית בבית הכנסת,

הצטרפו אליו מספר חסידים ממתפללי בית הכנסת. כולם התיישבו לסעודה, שכללה שיירי

מזון ומעט 'משקה', ועד מהרה השמחה שרתה בבית, כשר' ישראל היה ראש המדברים.

בפורים הבא, בעת התוועדות חסידית לאחר שאמר 'לחיים', שוב צפו צרותיו

והטרגדיות שעבר, ולפתע החלו עיניו זולגות דמעות, כשהוא נשען על ידו כשעיניו

עצומות. כעבור דקות מספר, פתח את עיניו, ניגב את הדמעות, אמר שוב 'לחיים' וזעקה

פנימית מעומק הלב מתפרצת מפיו וצועקת: "גם כשקורעים מבשרך חתיכות, אמור שזה

טוב". על משפט זה חזר פעמים רבות, היו שאמרו כי שמונה פעמים חזר על משפט זה,

כמניין הבנים והבנות ששכל בחייו.

ר' ישראל חזר שוב ושוב על הדברים והדמעות פורצות ושוטפות את לחייו וזקנו

ומרטיבות את השולחן. רבים לא יכלו לעצור דמעותיהם, והצטרפו לבכיו של האב השכול.

כמה רגעים חלפו, ור' ישראל התעשת וקרא בקול: 'פורים היום, צריך להיות

בשמחה, יהודים תגידו 'לחיים'. ההתוועדות שהחלה בצהרי הפורים נמשכה עד לאחר חצות

הלילה.

צפיפות, מחלות ,

פטירה

עשרים בני משפחה בחדר אחד! כך חיו בני משפחת ר' יחיאל יוסף ריבקין, עם

הגיעם לטשקנט. סיפר לימים הבן הרה"ח ר' זושא ריבקין:

"זה היה לא נורמלי לחלוטין. גרנו עשרים בני משפחה, היינו המשפחה

המורחבת, בתוך דירת חדר. דירה של אוזבקים בה לא הייתה ריצפה. על האדמה פוזר קש

עליו ישנו עשרים איש. בצד אחד של החדר ישנו הגברים ובצד השני הנשים".

אחותו של ר' זושא, מרת פרידה לוין, מתארת את הרעב והמחלות שהורגשו היטב

בקרב בני משפחתה:

"כל אחד בישל לעצמו ממה שהצליח להשיג. לקראת חג הפסח קנתה אמי מרת

שיינא 100 גרם שמאלץ (שומן), וכן 2 ק"ג של תפוחי אדמה. לפעמים גם זה לא היה,

ואנשים רבים מתו מרעב. בימינו קשה לשער זאת: 100 גרם שומן שהספיקו למשפחה שלימה

למשך שמונת ימי חג הפסח!"...

אם לא די בכל הצרות הללו, באחד הימים בעלי ר' בנימין לוין חלה בטיפוס. מחלה

קשה, מסוכנת ובעיקר גם מידבקת. חולים אלה נלקחו מיד על ידי השלטונות לבית הרפואה,

גם שלא ברצונם, כדי שלא ידביקו את האוכלוסייה שסביבם.

באו אפוא אנשי משרד הבריאות לביתנו ולקחו אותו לבית הרפואה, ידעתי שבמקרים

כאלה הרופאים אפילו לא מנסים להציל את החולה. הם היו עושים לחולה אמבטיות, ובחורף

הקשה ששרר, החולה היה מקבל דלקת ריאות וכעבור ימים אחדים נפטר. כך נפטרו כמה מבני

אנ"ש.

כשהגענו לבית הרפואה, ראיתי כי הרופא הראשי הנו יהודי, וגם האחיות טיפלו

במסירות בחולים; הם עשו ככל שיכלו, וכשראיתי כך נרגעתי במקצת. משום מה בעלי נשא חן

בעיניהם באופן מיוחד, והם טיפלו בו במסירות רבה עד שהחלים. היה זה נס גלוי, כי

באותם ימים מעטים נרפאו מהמחלה הקשה.

לאחר מחלת הטיפוס מתעורר תיאבון רב, אך לא היה כמעט לחם לתת לבעלי. נתתי לו

אפוא את כל מנת הלחם שלי, ואילו אני אכלתי אורז ואגוזים.

לאחר כשנה, ילדתי את ילדנו הראשון, אבל בגלל התנאים הקשים בהם חיינו, הוא

לא שרד וכעבור חמשה ימים בלבד מהלידה, נפטר. בסייעתא דשמיא, לאחר שנה זכינו לחבוק

בת"...

התמתנות זרם הפליטים

הנחשול הגדול של הפליטים בטשקנט, היה במשך שנה - מקיץ תש"א עד קיץ

תש"ב, אבל גם לאחר מכן הגיעו מידי פעם חסידים בודדים או מספר משפחות. עם

התמתנות זרם הפליטים, המצב הרפואי-כלכלי בעיר השתפר, אבל היו עוד מגיפות, רבים

נפטרו מרעב ורבים נלחמו על חייהם. בתחילת שנת תש"ג החלה ארצות הברית לשלוח

לברית המועצות משלוחי מזון ותרופות שנקראו "לינד לייז" והם הקלו במעט את

הרעב והמגיפות.

כמה מחשובי החסידים נפטרו בטשקנט בימי השואה, ובהם: הרב חיים עזרא

ברונשטיין - שכונה על ידי הרבי הריי"צ "עזרא הסופר" על שם היותו

סופר סת"ם שהיה גיסו של המשפיע הרב שלמה חיים קסלמן, הרב זלמן פרוס שהיה אחיו

של הרב מול'ע פרוס, הרב פייטל לוין – אחיו של הרב ישראל נעוולער ועוד.

דלת פתוחה לפליטים

חסידים רבים בטשקנט פתחו את ביתם בפני משפחות שלא מצאו מחסה לראשם. חסידים

אלו שאך לפני ימים או שבועות חיפשו בעצמם אכסניה, אירחו לזמן קצר או באורח קבע

בודדים ומשפחות, למרות שלהם עצמם לא היה במה להשביע את נפשם.

הרב זושא גרוס, זוכר כי אביו הרב שמואל פרוס אירח במשך תקופה את משפחתו של המשפיע

הרב שלמה חיים קסלמן, ועוד תמימים התגוררו בביתם תקופות כאלו ואחרות. הרב בערל

ריקמן ע"ה סבל ממצוקת הפרנסה ובשביל לקנות לחם לבני ביתו, עבד בעבודות כפיים

פשוטות. למרות מצבו, הכניס באחד הימים לביתו פליט יהודי בשם ישעיה גרבר, שהפך לבן

בית אצל משפחת ריקמן עד תום המלחמה.

בעל הבית ישן על הרצפה

בספר "תולדות היהודים באסיה התיכונה", מובאת סקירה ממצה על ראשי

הפעילים למען הפליטים בטשקנט, ובהם הרב מרדכי סירוטה והרב מנדל קליין. השניים פעלו

במלא כוחם למען הפליטים בכלל ופליטים חרדים וחב"דיים בפרט.

ר' מרדכי ורעייתו מרת רבקה סירוטה נולדו באוקראינה, ובצעירותם עברו להתגורר

בטשקנט, שם נישאו והקימו את ביתם. ר' מרדכי היה במקורו חסיד ברסלב ובימי המלחמה, כאשר

אירח פליטים רבים, הכיר את חשובי חסידי חב"ד והתקרב לחב"ד.

בשלושת החדרים הקטנים של משפחת סירוטה, התארחו פליטים ובהם חסידי חב"ד

רבים, ואלה זכו לאוכל ומקום להניח את ראשם. למרות הדוחק והצפיפות שנוצרו בבית, לא

נרתע ר' מרדכי. אדרבה, כששמע שהגיעה לעיר רכבת ובה פליטים יהודים, היה נוסע אל תחנת

הרכבת ומחפש אחר פנים יהודיות וכשהיה מוצא יהודים היה מביא אותם לביתו ברוב כבוד

ומקבלם במאכל ובמשקה. היו שסעדו את ליבם, הודו לו והמשיכו בדרכם, ואחרים התגוררו

אצלו במשך חודשים ארוכים. אחד ה"אורחים" שהה בבית במשך שנתיים ימים!

מספר אחד מחסידי חב"ד שהתגורר בביתו תקופה ממושכת: "הגעתי לביתו

בשעת לילה מאוחרת. ראיתי המוני אנשים ישנים על המיטות ועל השולחנות ומתחת להן.

חיפשתי את בעל הבית ולא מצאתי אותו. כיון שכך התכוננתי לשים את הראש ולישון,

כשלפתע ראיתי אותו ישן על הרצפה בפרוזדור יחד עם כל האורחים..."

ר' מרדכי אף אירח בביתו חולים שהיו במצב מסוכן ועזר להם כפי יכולתו עד

שהבריאו. ולא רק לאש"ל ורפואה דאג, אלא אף היה משתדל למצוא להם עבודות כדי

שיוכלו לפרנס את בני משפחותיהם בכבוד. בכך ביסס משפחות רבות שהיו עניות ורעבו

ללחם.

אירוח הפליטים בבית, לא היה מן הדברים הפשוטים. רובם היו ללא מסמכים מזהים.

אנשי הנ.ק.וו.ד. ערכו חיפושים אחר פליטים ללא תעודות, אך למרות זאת ר' מרדכי הסתכן

ואירח אותם בביתו. באחד הלילות, בשעה מאוחרת, נודע לר' מרדכי כי אנשי הנ.ק.וו.ד

עורכים חיפוש בבתי הסביבה. מיד הזדרז להעיר בעדינות את האורחים הרבים והורידם

למרתף שהיה מתחת לביתו, ואת פתח המרתף כיסה בשולחן. בפעם הזאת לא היה החיפוש

דקדקני, והמחפשים לא מצאו דבר.

בתו מרת חיה גולדשמיד, מעלה זיכרונות מהימים ההם:

"פעמים אחדות אירע שאנשי הנ.ק.וו.ד. הגיעו מבלי שנתקבלה אזהרה מוקדמת.

לעיתים אבא היה פוטר אותם בשוחד כסף או בוודקה והם עזבו את הבית, אבל קרה כמה

פעמים, שהם לקחו את אבא איתם לחקירה. אני כילדה קטנה פחדתי מאד, חשבתי שאבא יחזור

מהחקירה שארכה בדרך כלל כמה שעות ויאמר שמכאן ולהבא לא יארח יותר. אולם אבא לא

התפעל, והמשיך תמיד להביא עוד ועוד אורחים.

לילה אחד זכור לי כלילה נורא. 'הם' שוב דפקו בדלת, וכרגיל אבא ניסה להסביר

לאנשי המשטרה החשאית כי האנשים שבביתנו הינם בני משפחה עניים שאין להם איפה להיות,

אבל הם לא רצו לשמוע, ולקול זעקות שבר של המשפחה והאורחים, לקחו לחקירה את אבא וגם

את אמא. הדמעות בבית נשפכו כמים; דאגנו מאוד לאמא שהיתה אשה עדינת נפש.

תפילותינו עזרו ובשעות הקטנות של הלילה חזרו ההורים מהחקירה. מזיק האור

שדלק בעיניהם, הבנו מיד כי ממשיכים לארח אורחים כמו תמיד".

במשך הזמן רקם ר' מרדכי מערכת קשרים עם אנשי שלטון ומשרד הפנים בטשקנט. הוא

ניצל את קשריו כדי להשיג מסמכים עבור הפליטים, סידר תעודות פטור מהצבא, ועוד. כל

פעולה כזאת היתה כרוכה בהוצאות רבות, ובדמי 'לא יחרץ' לא מבוטלים.

כל אורח – מלך

גם הרב שמואל מנחם ורעייתו מרת מרים קליין היו מראשי העוסקים בסיוע לפליטים

הרבים שנהרו לטשקנט. בית המשפחה היה כתובת לאירוח ונערכו בו חתונות בריתות

והתוועדויות.

מספר הרב נתן קנלסקי: "בזמן המלחמה הגעתי עם אמי לטשקנט בחוסר כל,

והתארחנו פעמים רבות בבית משפחת קליין. מרת מרים קליין התייחסה לכל אורח כמו אל

מלך. ברגע שהגעת לביתם, היא הייתה מגישה לך מיד צלחת עם מאכלים מגוונים וטעימים.

מידי יום התארחו בביתם עשרות אורחים, פשוטו כמשמעו".

הרה"ח ר' אליהו וולוביק, אז בחור צעיר, התגורר במשך חצי שנה בבית

משפחת קליין, והוא התפעל מאוד מאישיותו של אבי המשפחה ר' שמואל מנחם: "הוא

היה יהודי שקט, צנוע ונוח לבריות, מעולם לא הרים קול. הוא היה יושב ולומד עד השעות

הקטנות של הלילה".

פעילות הרב חייקל חאנין

הרב חייקל חאנין עם רעייתו מרת חיה לאה ושתי בנותיהם, הגיעו לטשקנט כפליטים בראש חודש אלול שנת

תש"ב. מאז שהגיעו למקום ועד סיום המלחמה, הקדישו את זמנם מרצם וכספם לעזרה

לפליטים החב"דיים.

בנם הרב שניאור זלמן חאנין סיפר על החסדים של אביו בימי השואה:

"אבא השתדל לעזור לכל אחד ואחד בגמילות חסדים כפשוטה, כמו בהשגת מכונות

לתפירה, מציאת מקומות עבודה בבתי חרושת, עזרה ליתומים ולאלמנות שהיו אז, לא עלינו,

למכביר, מתן עצה לידיד, או יסוד חדר. כמה מאנ"ש סיפרו לי כי בעת הגיעם לטשקנט

בעירום ובחוסר כל, רעבים ללחם וצמאים למים, כשחלקם

היו, רחמנא ליצלן, נפוחי רעב - הם ידעו שאצל ר' חייקל ימצאו אוכל, מקום

לינה וגמ"ח

עד שיעזור ה' וישיגו איזשהו מקור פרנסה".

כמה חסידים היו אורחים של קבע בבית משפחת חאנין, ובהם הגה"ח הרב אברהם

אליהו פלוטקין מחשובי רבני חב"ד בדור הקודם. הרב פלוטקין הגיע לבית המשפחה

יחד עם רעייתו וילדיהם, כאשר הוא עצמו חולה וסובל מרעב מתמשך. הוא התארח אצל חאנין

עד שהחלים, בזכות תושיתו של ר' חייקל שהצליח להביא רופאים ולהשיג תרופות מתאימות.

גם באותם ימים טרופים, הקפידו החסידים על כל החומרות, וכאשר התארח הרב

בצלאל ווילשנסקי אצל משפחת חאנין, חשש שמא אין הם מקפידים על כל החומרות הנהוגות

אצלו בחג הפסח.

להיכנס סתם כך למטבח כדי להבין אלו הידורים נהוגים אצל המשפחה המארחת,

לא היה מתאים. מה עשה? ניגש לגברת חאנין ובעדינות אמר לה, כי מכיוון שאין

באפשרותו להשתתף בהוצאות החג ומאידך,

לא מתאים לאופיו להיות "פרזיט" החי על חשבון אחרים, לכן, כדי

להשתתף ולו במשהו

בהוצאות ברצונו להציע את ה"מיסארובקע" (מכונת טחינה ידנית)

המיוחדת שיש לו לפסח, שהייתה יקרת המציאות, כדי שישתמשו בה לצרכי החג. בצורה זאת,

חשב, תהיה לו אמתלא

להיכנס למטבח, ולבדוק האם ההידורים מספיקים לדידו.

גב' חאנין הבינה מיד את ה'תרגיל', ואמרה לו: ר' בצלאל, אתה חושש להידורים

שלי? האם שכחת מהיכן הגעתי? הרי אני בת למשפחת נימוטין...

'כל נדרי' לאחר התוועדות ארוכה

שמחה על ההצלה מהנאצים לצד מתח וחרדה, רעב ומחלות היו חלק מהחיים במשך

חודשי קיץ תש"א. והנה מתקרב יום הכיפורים, בו יבקשו כולם שנה טובה הרבה יותר.

הרגשות מעורבים, והחסידים בטשקנט מתכוננים ליום הכיפורים בסגנון המתאים לימים

טרופים אלו.

מספר הרב זושא גרוס: "ערב יום הכיפורים תש"ב היה מיוחד במינו

בטשקנט. לאחר תפילת שחרית של ערב יום כיפור שאל החסיד המפורסם הרב ניסן נמנוב את

אבא ר' מול'ע אם יש לו משקה בבית. אבא השיב בחיוב ור' ניסן הגיע אלינו הביתה, והחל

להתוועד יחד עם אבא. השמועה עשתה לה כנפיים ואט אט החלו להתאסף חסידים רבים

להתוועדות של ערב היום הקדוש. חסידים רבים הצטופפו בביתנו, התוועדו והמשקה נשפך

כמים.

בשעת אחר הצהרים, כולם רצו מהר רבה לאגם קטן שהיה בסמוך, טבלו במהירות ורצו

מהר להתפלל בדירה שהוקצתה לבית הכנסת באותם ימים. זמן לסעודה מפסקת כבר לא נותר.

הבעל תפילה ב'כל נדרי' אמור היה להיות החסיד הרב פרץ מוצ'קין, אלא שהוא היה כבר

אחרי הרבה 'לחיים'... לכן הוא הציע שילך לטבול שוב וכך יתרענן מעט. הוא רץ בכל

כוחו אל האגם, טבל ורץ בחזרה לבית הכנסת.

השתפכות הנפש של ר' פרץ בכל נדרי אותה שנה היתה משהו מיוחד. אחרי הכול, היה

זה 'כל נדרי' אחרי התוועדות ארוכה".

התקרבות יהודים מכל החוגים

בתקופה בה שהו חסידי חב"ד בטשקנט, יהודים מכל החוגים התקרבו לחסידות.

התהליך היה מורכב ביותר, כיון שחסידי חב"ד חששו כל העת מהלשנות ומעקבים ושמרו

בסוד כמוס על מידע כמו מקומות וזמני תפילות והתוועדויות. ועם זאת, במהלך השנים

הללו, תורת חסידות חב"ד האירה אצל פליטים יהודיים בטשקנט, ומהם שהפכו לחסידי

חב"ד מן השורה. אחד הבולטים שבהם הוא הרב שלמה מיידנצ'יק – לימים מראשי עסקני

חב"ד בארץ הקודש.

הרב מיידנצ'יק נולד למשפחה חרדית, אבל רוחות ותלאות הזמן הובילו אותו

למחוזות אחרים ולפני השואה הוא למד בבית ספר לקטרים. בינתיים פרצה המלחמה. הוא

נאלץ לברוח והגיע לטשקנט. כאן סיים את לימודיו והפך לעוזר-קטר.

המהפך בקרבו החל כאשר הגיע יום אחד לבית כנסת חב"די, כפי שסיפר בעצמו בראיון:

"ראיתי שם יהודים עם זקנים שהזכירו לי את אבי. בעיירה שלי היו אולי

עשרה יהודים עם זקנים, כאן היו עשרות יהודים כאלה. ראיתי איך הם מתפללים, ומה

גדולה שמחתם. דומה היה עלי כי נכנסתי לגן עדן. מאז באתי הרבה פעמים לבית הכנסת

שלהם.

בזמן הראשון פחדו יהודים אלה ממני. הם התרחקו מעלי, כמעט נידו אותי, חששו

שמא אני מלשין".

הרב אהרן חזן מבני ברק, הוא שהפיג את החששות הללו. מספר הרב חזן:

"היה זה בליל הסדר תש"ד. לאחר שסיימתי את ה'סדר' נכנס לביתי הרב

נפתלי גרינברג שגר בשכנות אלי, וביקש ממני ללכת עמו אל האדמו"ר ממחנובקה

שהגיע כפליט לטשקנט. בתחילה סירבתי, כי חששתי שהשעה מאוחרת, ואנחנו נהיה לנטל

עליו, אבל הרב גרינברג שכנע אותי, והלכנו יחדיו.

כאשר הגענו לבית האדמו"ר, התפלאנו לראות את האדמו"ר והרבנית

יושבים ולצידם בחור צעיר שנראה שאינו שומר מצוות. סיקרן אותי לדעת, מה הביא בחור

כזה אל האדמו"ר, והצעיר סיפר:

רציתי לחוג את ליל הסדר, פניתי לחסידי חב"ד כאן, אבל הם חששו מפניי,

עד שאחד מהם החליט להפנות אותי לכאן, ואכן, האדמו"ר הסכים לארח אותי בליל

הסדר.

הצעיר גילה לי כי הוא רוצה להיות בחברה יהודית. האמת שבתחילה גם אני חששתי,

כי באותה תקופה הקמתי 'חדרים' מחתרתיים ואם הוא יהיה בקשר עמי, וידע על כך, מי

יודע למי הדברים יכולים להגיע. אבל בכל אופן הוא מצא חן בעיניי, היה נראה לי שהוא

כנה בדבריו כי רצונו להיות בחברה יהודית.

קישרתי אותו לחסידי חב"ד בעיר והסברתי להם שלדעתי הוא באמת רוצה ללמוד

תורה ולהתפלל, והוא לא ילשין דבר לשלטונות. הכנסתי אותו צעד אחד צעד, למניין

חב"די, להתוועדויות, וגם לעבודה במפעל שומר שבת, בהנהלה של אחד מחסידי

חב"ד. עם הזמן ר' שלמה הפך לחסיד חב"ד".

התמתנות ברדיפות

טרדות רבות מילאו את מחשבותיהם של הפליטים בטשקנט. לרבים היו קרובים

וידידים באזורי הכיבוש הנאצים, ואיש לא ידע מה עלה בגורלם. לאחרים היו קרובים

שגויסו לצבא האדום, ועם רובם לא היה קשר רציף. רעב ומחלות, מצוקת פרנסה, ובעיית

הדיור – אלו הטרידו את מנוחתם של הפליטים.

מאידך, רדיפות הקומוניסטים התמתנו במידת מה בימי המלחמה, ועניבת

החנק התרופפה מעט. הסיבה המרכזית לרגיעת מה ברדיפות, הייתה עומס עבודה גדול שהיה

לכל אנשי השלטון בימי המלחמה. בספר "יהודים ויהדות בברית המועצות" מובאת

עוד סיבה אפשרית:

"אחת מהסיבות ליחס הסובלני כלפי הדת היהודית בזמן המלחמה הייתה

נוכחותם של פליטי פולין בברית המועצות, שהשלטון הסובייטי לא רצה לפגוע בהם בתור

נתינים זרים, אגב כך הונח גם ליהודי ברית המועצות".

תפילה בעבודה כבימים עברו

בגלל השינוי ביחס השלטונות כלפי שמירת המצוות, התאפשר לחסידי חב"ד בטשקנט

לארגן תפילות במניין, ולהקים 'חדרים' אם כי ללא פרסום מיותר.

בכמה מקומות התארגנו מניינים של חב"ד וברחוב טשעקאר שכרו בית בו נפתח

בית כנסת חב"די למהדרין. בבית הכנסת היו שני חדרים ובו התפתחה קהילה

ליובאוויטשית חדשה שעמודי התווך שלה היו מחשובי החסידים.

מידי שבת בשבתו, נראו בבית הכנסת כמה מחשובי החסידים מתפללים ב'עבודה'

כבימים עברו. תפילת ה'עובדים' מתוארים בזיכרונות החסידים מהימים ההם.

בזיכרונות ר' שלמה גלפרין מופיע תיאור מרגש על תפילתו של ר' שלמה חיים

קסלמן בימים ההם:

"אנו כולנו אנ"ש קטנים וגדולים יחד, היינו נהנים לראות, וגם

לשמוע נעימות התפילה שלו בקבלת שבת, עם הניגון החסידי המסורתי מדור דור... וכשהיה

הרב שלמה חיים יושב בשבת בעת תפילת שחרית על הספסל בבית הכנסת בצד ומתפלל, והטלית

מכסה את ראשו ומתנועע, ולפעמים בדביקות עצומה דומה הוא למלאך ה'".

תפילתו באריכות של ר' ישראל נעוולער מתוארת אף היא בזכרונות ר' שלמה גלפרין:

"היה אפשר לראות כיצד שופך נפשו לפני ה', היה מתפלל באופן של 'שפתיה נעות

וקולה לא ישמע' ואז היה מתבונן בענייני השגה מתוך יגיעה רבה עד הבינו אותם".

התוועדות מחיה נפשות

גם מקומם של ההתוועדויות החסידיות לא נפקד מהזיכרונות האותנטיים של חסידי

טשקנט. התוועדויות התקיימו מידי שבת בבית הרב חייקל חאנין, כפי שמספר בנו הרב

שניאור זלמן:

"בכל שבת קודש הצליח אבי, על-ידי קשריו וממונו, להשיג אוכל, וכל מי שהשתתף באותם התוועדויות,

יצא שבע במובן הגשמי והרוחני גם יחד.

למותר לציין שחסידים

רבים שחסרו פת לחם היו עדינים מידי והתביישו לבקש עזרה על אף שכמעט גוועו

ברעב. אך כשהגיעו לקידוש כזה, בו ישבה כל החבריא בצוותא, אמרו לחיים, טעמו את הפארבייסען וכך החיו את נפשם

בפועל ממש".

בבית ר' מרדכי סירוטה התקיימו התוועדויות לרוב. בביתו התוועדו גדולי

המשפיעים באותם ימים בהם: הרב יונה פאלטאווער, הרב ישראל נעוועלער, הרב פרץ מוצ'קין,

הרב שלמה חיים קסלמן ועוד.

כיון שגדל בעיירה הסמוכה לאומן, היתה בליבו פינה חמה לחסידות ברסלב. על

שולחנו התארחו חשובי חסידי חב"ד, וחשובי חסידי ברסלב. מרתק היה לראות את

ה'ציור' כאשר נכבדי חסידי ברסלב הרב לוי יצחק בנדר והרב חיים בנימין ברוד, ומאידך

גדולי המשפיעים החב"דיים מתוועדים יחדיו. "באותם לילות היה המשקה בביתו

נשפך כמים" - נזכר אחד מבאי הבית - "הם היו רוקדים על השולחן עד אור

הבוקר".

לאחר כשלושים שנה, כאשר יצא ר' מרדכי סירוטה מברית המועצות, ולקראת

יו"ד שבט תשל"ב נסע לרבי, זכה להיכנס ליחידות. עם כניסתו לחדר

ה'יחידות', פנה אליו הרבי בחיוך רחב: "למה לא הבאת לכאן את השולחן שעליו

התוועדו כל כך הרבה?"

ושננתם לבניך

חינוך הילדים עמד בראש מעיינם של החסידים, וכמה מהם דאגו לשכור מלמדים

שילמדו את הבנים כל אחד בביתו. הרב פרץ מוצ'קין שכר לילדיו את הרב ישראל נעוולער

כמלמד, ואילו מרת חיה פערלא גלפרין, דאגה שהרב דוד לבקובסקי ילמד את בנה הרב שלמה

תורה. הרב דוד לבקובסקי היה 'עובד' מפורסם ובקי בתורת החסידות, לאחר כמה שנים נאסר

ונפטר במרתפי המשטרה החשאית בטשקנט.

על הלימוד עם הרב לבקובסקי סיפר הרב שלמה גלפרין:

"הרב דוד לבקובסקי, היה חסיד בעל צורה, תמיד מסודר בלבושו ובדיבורו,

חולצה לבנה כשלג וסירטוק כחדש, נעליו תמיד מצוחצחות, בקיצור מסודר מאוד ודייקן.

וזה הייתה תקופה של דחקות והמצב לא היה משופר כלל, ובכל זאת הוא שמר על הנהגה של

תלמיד חכם "בכל עת יהיו בגדיך לבנים".

הוא היה בא לביתנו ללמדנו חומש. שומר זמן ודייקן. לא האריך בהסברים, אבל

פירש כראוי כל פסוק ולפי סדר מסודר".

לאחר תקופה מסויימת, החלו להתגבש כיתות קטנות ללימוד גמרא. הרב שלמה חיים

קסלמן לימד שתי כיתות שכל אחת מנתה כמה תלמידים.

חדרים לכלל הציבור

מלבד החדרים עבור ילדי חסידי חב"ד, הוקמו גם חדרים עבור ילדי כלל

הציבור היהודי. הרב אליהו ליפסקר היה מראשי הפעילים להקמת חדרים אלו, והוא פנה בשנת

תש"ד אל הרב אהרון חזן בבקשה שיטול על עצמו את מלאכת הקודש.

הרב חזן נענה בחיוב ותוך מספר חודשים הספיק להקים ארבעה 'חדרים' ברחבי העיר

טשקנט, בהם למדו כשמונים תלמידים, החל מקריאה בסידור ועד לימוד גמרא ועד בכלל.

כדי להביא ילדים אל ה'חדר', נהג הרב חזן לבקר בבתי יהודים ולשדלם כי מן

הראוי שילדיהם ידעו מעט יהדות ואת השיעורים יקבלו חינם אין כסף. כאשר ההורים הביעו

את הסכמתם, החל הרב חזן ללמד את הילדים בבית הוריהם. הוא כתב במחברת את אותיות האל"ף-בי"ת

ובמשך ימים ספורים הילדים החלו לדעת את האותיות ואז הסביר להורים כי כדי להרחיב את

ידיעות ילדיהם, כדאי שילמדו בחדר.

ומהיכן הושג התקציב להקמת מוסדות אלו? את התשובה נותן הרב חזן:

"ההוצאות הכספיות היו עצומות, משכורתם של ה'מלמדים' בלבד הסתכמה

בעשרים אלף רובל לחודש. פרט לכך, ניתנה לתלמידים ארוחה אחת בכל יום, שעלתה לנו

עשרות אלפי רובלים. על כך יש להוסיף את שכר הדירות של ה'חדרים'.

בעול ההוצאות נשאו בעיקר חסידי חב"ד אמידים. את רווחיהם השיגו באופן

בלתי חוקי, ובתנאי המשטר הסובייטי היה זה דבר שכרוך בסכנת נפשות. לבעלי העסקים

החב"דיים היו מכרים שעמדו עמם בקשרי מסחר – יהודים הרחוקים מתורה, אולם חסידי

חב"ד השפיעו עליהם לתרום ביד נדיבה למען מוסדות התורה".

הרב חזן שימש כמפקח על סדרי הלימוד, ובד בבד היה אחראי על הצד הגשמי – היה

עליו לספק ארוחה בכל יום לכל התלמידים, וגם המלמדים קיבלו את המשכורת מידיו, ללא

שידעו כי חסידי חב"ד הם התורמים לכך.

את החשאיות שננקטה מתאר הרב חזן בקצרה: "נקטנו באמצעי זהירות קפדניים

וכל הפעולות היו סודיות, והעיקר השלטונות הסובייטים העלימו עין מהפעולות הדתיות כל

עוד נמצאו פליטי יהודי פולין בברית המועצות".

"שניאור דער רב"

הגאון החסיד הרב שניאור זלמן גרליק, המכונה "שניאור דער רב"

[שניאור הרב], מי שלימים היה רבו של כפר חב"ד, כיהן כרבה של הקהילה

הליובאוויטשית בטשקנט בימי המלחמה.

כשהגיע

הרב גרליק לטשקנט מצא בה רבים מאנ"ש שהצליחו להגיע לשם לפניו ויהודים רבים

שברחו מפולין. הקהילה קיבלה אותו מיד כרב והוא נרתם במרץ לארגון חיי הקהילה, תוך

שימת דגש על חינוך הילדים. בעיר כבר היה "חדר", אך הרב גרליק לא הסתפק

בקיים, הקים כיתות נוספות, עקב אישית אחר הישגי התלמידים, ארגן ולימד בעצמו שיעורי

תורה בבתי הכנסת, ובד בבד דאג גם להקמת מקווה טהרה במקום.

"כשחסר

לו כסף לתשלום שכר עבודה", סיפר עליו יהודי מפליטי טשקנט, "הוא היה עובד

ובונה את המקווה במו ידיו. מובן שהיו לו שותפים לבנייה, אך הרב גרליק היה 'הרוח

החיה באופנים'. הוא לא הסכים לוותר על שום הידור, ולבסוף הקים תוך זמן קצר יחסית

מקווה משוכלל ביחס לתנאי הימים ההם".

לפרנסתו

עסק הרב, לפחות רשמית, בסריגת גרביים במכונה – מלאכה שאפשרה לו, כמו לרבים

מאנ"ש, להימנע מעבודה בשבתות. "המכונה עמדה אצלו בבית", סיפרו בני

ביתו, "אך הרב גרליק כמעט לא עבד בה. כל היום ובדרך כלל רוב שעות הלילה היה

לומד ומלמד תורה. הוא ארגן שיעורי תורה לצעירים ולמבוגרים שרובם נאמרו על ידו, ואף

בשעותיו הפנויות היה מוסר שיעורים ליחידים, מבוגרים ואברכים".

מוסיף

ומספר על אותם ימים נכדו, הרב אלעזר גרליק:

"עם

פרוץ המלחמה הצלחנו להגיע לטשקנט. סבא הגיע יותר מאוחר. הייתי אז ילד קטן וכשהגיע

הכרתי אותו לראשונה. אבא ודודי גויסו למלחמה וסבא דאג לנו הנכדים. תמיד היה בוחן

אותנו, עוקב אחר התקדמותנו, לוקח אותנו ל'חדר' כדי ללמוד ולבית הכנסת כדי להתפלל.

כל אימת שהייתי בא לסבא, הייתי מוצא אותו יושב ולומד לבדו או עם מישהו. איני זוכר

את סבא ללא ספר.

בינתיים

נודע לנו שדודי הרה"ג הרה"ח ר' נחום טרבניק (מי שמילא את מקומו של הרב

גרליק ברבנות כפר חב"ד לאחר פטירתו) נאסר ונשלח לעומק סיביר. לכאורה לא היתה

כל אפשרות גישה אליו, אך סבא עשה מאמצים רבים והפעיל רבים מחסידי חב"ד, עד

שהצליח להוציא אותו מהארץ גזרה ולהביא אותו לטשקנט. בדרך זו סבא איחד לאט לאט את

המשפחה שהתפזרה עם פרוץ המלחמה ברחבי רוסיה.

כולנו

ידענו שסבא מסתכן בלי הרף, אך למרות עסקנותו הגדולה בענייני תורה ומצוות, הקמת

שיעורי תורה, הפעלת בתי כנסת ולהבדיל מקוואות טהרה, תמיד הצליח להתחמק מהמשטרה

החשאית. סבא אפילו התבטא פעם בעניין זה כשאמר שמעולם לא זכה 'לשבת'

ברוסיה"...

זכרונות הרב אהרן זאקאן

אחד

החסידים שהעלה על הכתב בפרטיות את זיכרונותיו מימי המלחמה בטשקנט, הוא הרב אהרן

זאקאן. הנה תיאוריו:

בעקבות

המלחמה שפרצה בין גרמניה הנאצית ורוסיה בסוף חודש סיון תש"א, החלו תושבי

רוסיה לברוח מערי הספר לעומקה של המדינה. אנ"ש חסידי חב"ד ברחו בעיקר

לערי אסיה התיכונה, ורבים מהם הגיעו לערים סמרקנד וטשקנט באוזבקיסטן.

בני

משפחתי ואני נסענו תחילה ממוסקבה לכפר קאראסו השוכן ליד העיר טשקנט בירת אוזבקיסטן

– נסיעה שנמשכה שבע יממות – ובשנת תש"ב עברנו לעיר טשקנט עצמה ורכשנו בה בית

מגורים בשכונת אורצא.

'עובדים' ב'טשעקארער שול'

בטשקנט

של אותה תקופה התגוררו חסידי חב"ד רבים, ובמשך שהייתי במקוום תפס ומשך אותי

מאוד מראה התפילה באריכות של החסידים ה'עובדים'. זאת, למרות שבאתי מבית חסידי, כי

אבי נמנה עם חסידי מאקרוב מגזע טשרנוביל. בשבתות נהגתי להתפלל ב'טשעקארער שול' –

השטיבל של חב"ד ברחוב טשעקאר בעיר העתיקה של טשקנט.

לאחר

סיום מניין התפילה הרגיל, ראיתי את החסידים הידועים ר' יונה פאלטאווער [כהן], ר'

ישראל נעוולער [לוין], ר' שלמה חיים קסלמן, ר' איטשע לימא'ס [מינקאוויטש], ר' זלמן

הלוי דוכמאן וחסידים נוספים, מתפללים באריכות. זה עומד ליד החלון וזה בפניו אל

הקיר; זה מתפלל בהתלהבות, זה מתבונן וזה מנגן ניגון של דבקות. המחזה הגדול הזה

נשאר חקוק בלבי עד עצם היום הזה.

ב'טשעקארער

שול' כיהן אז ברבנות הרב שניאור גרליק; השמש היה ר' חיים בנימין ברוד והאחראי

למקווה ששכן קרוב לבית הכנסת היה ר' מרדכי דובער לאקשין. ר' שלמה חיים קסלמן היה

המשפיע שהיה מוסר לבעלי בתים שיעור ב'לקוטי תורה' ומתוועד עמם.

התמיכה נשארה בסוד

בתקופה

ההיא באו פעם לאסוף כסף בשביל אביו של הרבי, כ"ק הרה"ג הרה"ח

המקובל רבי לוי יצחק שניאורסאהן זצ"ל, ואבי נתן להם תרומה שנחשבה באותם ימים

לסכום גדול.

אגב,

בשנת תש"ז הייתי עם משפחתי בפריס, וכשנודע לנו שהרבי, שהיה מכונה אז

הרמ"ש, עומד לבוא לעיר כדי לבקר את אמו הרבנית חנה, אבי הזדרז להזהיר אותי

שלא לספר לרבי דבר וחצי דבר על התמיכה הגדולה ששלח לאביו רבי לוי יצחק בעת שהייתנו

בטשקנט. אבי לא רצה שהרבי יכבדנו משום כך, ואכן לא סיפרתי על כך לרבי אף פעם.

ביום

כ"ט בכסלו תש"ג, נר ה' דחנוכה, הייתי לבר מצווה ובין המשתתפים בסעודת

המצווה שאבי ערך בלטו ר' ישראל נעוולער והאדמו"ר ממכנובקה שעמד בקשרי ידידות

עם אבי.

חלון קטן בגן עדן

ההתוועדויות

היו מתקיימות בבית הכנסת החב"די ברחוב טשעקאר. ר' יונה היה בעל מנגן נפלא.

אמרו עליו שהוא מנגן מדי ערב שבת את ניגוני רבותינו נשיאינו. זכור לי שאמרו שיש לו

הוראה על כך מהרבי הריי"צ.

כשהמשפיעים

היו מתוועדים בינם ובין עצמם, היו 'יורדים' זה על זה כהוגן. פעם אירע שבאמצע

ההתוועדות נגמר המשקה. השעה היתה בערך שתים לפנות בוקר ור' יונה לקח את מקלו והלך

בלווייתי – הייתי אז בחור גבוה וחסון – לחוצות העיר. הסתובבנו בעיר, דפקנו על

דלתות של אנ"ש, הערנו אותם משנתם וביקשנו שינדבו מעט משקה. רק כשהיה ברשותנו

די משקה, חזרנו להתוועדות.

בשבת

אחרת, בעוד ר' יונה מתוועד עמנו, הגיע ר' נחום לבקובסקי מהתפילה (בשבתות היה גומר

להתפלל מאוחר ולפעמים היה מאריך עד השקיעה) ור' יונה שלגם קודם מעט משקה קרא

לעברו: כשנבוא לעולם הבא, יושיבו את ר' נחום בגן עדן ויעשו לו חלון קטן שמבעדו

יביט בנו ניצלים בגהינום!"

באותה

תקופה הגיע ר' אברהם דרייזין לטשקנט ומדי פעם התוועד עימנו. בהתוועדות אחת אמר:

"כשהייתי במוסקבה ושמעתי את מטוסי הגרמנים ימ"ש עוברים מעלינו ומפציצים,

הציף אותי בתחילה רגש של שמחה על שסטלין ימ"ש ילמד בדרך זו אז ס'איז פאראן אן

אויבערשטער אויפ'ן וועלט [=שיש מנהיג לבירה זו] אך כשנודע לי שהגרמנים רודפים גם

אחרי היהודים - נמוגה שמחתי". כשהתוועד אתנו ר' אברהם בי"ט בכסלו, אמר

לנו לפני שניגנו את הניגון של אדמו"ר הזקן, כי בשעה שמנגנים את הניגון של

אדמו"ר הזקן, הוא נמצא איתנו.

'גויאיש' באמצע הלימוד...

בטשקנט

התגורר אז הרב ר' נחום טרבניק. הוא היה אז נוהג לבחון אותנו ועמו ישבו ר' ישראל

נעוולער ור' יונה פאלטאווער. באותה עת למדנו מסכת בבא מציעא, וכשבחן אותי והתחלתי

להסביר את הגמרא, נפלטו מפי תוך כדי הסבר מילים ספורות ברוסית. ר' נחום היה מרוצה

מכך שהיה לי 'קאך' וחיות בלימוד, אך ר' יונה לא היה יכול לסבול שדיברתי 'גויאיש'

(רוסית) והעיר לי על כך...

בתום המלחמה יצאו רוב חסידי חב"ד את ברית המועצות, בבריחה הידועה דרך

העיר לבוב, ורק כמה עשרות משפחות חב"דיות נותרו בטשקנט והמשיכו לנהל חיי

קהילה חסידיים יחד עם יהודי בוכרה תושבי העיר. בראשית שנות הלמ"ד גם הם עלו

לארץ הקודש.