עיר מקלט - סמרקנד
עיר מקלט - סמרקנד
להתראות עם כ"ק
אדמו"ר שליט"א
חסידי
חב"ד שהתקבצו בסמרקנד, ניסו ככל יכולתם להתגבש יחד ולנהל חיים יהודים וחסידיים
סבירים ככל האפשר, למרות כל הקשיים והאתגרים הגדולים היום יומיים.
קרן
אור באותם ימים אפלים, היו ההתוועדויות החסידיות. הדאגות והצרות היו חלק בלתי נפרד
מאורח החיים בסמרקנד. היו שסבלו כלכלית, אחרים ממחלות, וכולם דאגו לבני המשפחה
וידידים שנותרו תחת הכיבוש הנאצי. ובימים האלו, ההתוועדויות היוו קרן אור במנהרה
החשוכה, שאיש לא ידע מתי תגיע לסיומה.
חשובי
החסידים התוועדו שעות ארוכות, כאשר הדמעות, ה'לחיים' וניגוני הגעגועים שולבו זה
בזה, ואילו 'פארבייסן' הוגש במשורה.
בשנים
הראשונות ראש המתוועדים היה הרב ישראל נח בליניצקי שהגיע לסמרקנד מקרמנצ'וג, וכאשר
הרב ניסן נמנוב הגיע לסמרקנד בשנת תש"ג היו שניהם מתוועדים ומעודדים את
אנ"ש והתמימים שהדאגות היו חלק מאורח חייהם.
הרב
מאיר גורקאוו מתאר בזיכרונותיו את ההתוועדויות בסמרקנד:
"כל
אברכי התמימים התחזקו בקביעת עתים לתורה ללימודי הנגלה וללימוד החסידות, איש לא
נעדר. לפרקים מזומנים התוועדו בהתוועדות של אהבת אחים איש את רעהו, וחיזקו אחד את
השני בתורה ועבודה.
הברכות
שנתברכו בשתיית 'לחיים' היו רק באחת, שיעזור השם יתברך להתראות פנים אל פנים, עם
כ"ק אדמו"ר שליט"א [הריי"צ] בשובע שמחות. בראש חבורת התמימים
היה הרה"ח המפורסם התמים ר' ישראל נח בליניצקי, אם כי היה זקן וחלוש אכן ליבו
ער תמיד, והתיחסו אליו בכבוד והדר".
סיפר
לימים הרה"ח ר' חיים סרברנסקי, שעם בואו בתחילת המלחמה לסמרקנד היה בחור כבן
שבע-עשרה:
"ביומי
דפגרא, היינו הבחורים וכמה מאנ"ש מתקבצים לבית משפחת בליניצקי להתוועדויות.
בהתוועדויות אלו, היה מדבר ר' ישראל נח הגדול, בהתרגשות רבה על החובה ללמוד נגלה
וחסידות, וכן עודד אותנו להמשיך ולשמור על הנהגה יהודית וחסידית, הגם שהדבר כרוך
במסירות נפש. בין החסידים שזכור לי כי נטלו חלק בהתוועדויות: הרב אברהם אליהו
פלוטקין ע"ה, הרה"ח ר' זושא קובליצר ע"ה, הרה"ח ר' ניסן נמנוב
ע"ה, הרה"ח ר' דוד הורודקער [קיבמן] ע"ה".
הרהור תשובה אמיתי?!
כך
סיפר לימים המשפיע הנודע הרב מענדל פוטרפס ע"ה:
"באחת
משנות מלחמת העולם השנייה, החסידים בסמרקנד התוועדו בי"ב תמוז התוועדות 'חמה'
ביותר ולקחו הרבה 'משקה'.
ראיתי
אז את החסיד ר' ישראל נח בליניצקי, שהיה עייף ומותש מאוד ונשכב בפינה כלשהי לנוח.
הבטתי עליו כמה רגעים, והבחנתי שהוא טרוד במחשבות של התבוננות. הוא היה חסיד פנימי
מאוד, שלא מדבר אודות עצמו מאומה, אך כיוון שראיתי שהוא לקח הרבה מאוד משקה, הבנתי
שעתה זוהי הזדמנות טובה לחדור לעולמו של חסיד פנימי זה.
ניגשתי
אליו ושאלתיו: 'ר' ישראל נח, על מה אתה חושב כעת, מה מטריד אותך?' הוא הסתכל בי
במבטו הפיקח ובלב שבור אמר לי: מתבונן אני במהלך ימי חיי ומנסה אני למצוא אם אי
פעם עבר בקרבי הרהור תשובה אמיתי".
וסיפור
נוסף מהתוועדות עם ר' מענדל:
באחת
ההתוועדויות בתקופה הקשה ההיא, אמר ר' מענדל 'לחיים' פעמים רבות. ר' ישראל נח אמר
לו: "לפי כמות המשקה שאתה לוגם, עליך להוריד דמעות בקריאת שמע שעל המיטה, עד
שפניך ישטפו בדמעות".
על
התקופה שלאחר בואו של ר' ניסן נמנוב לסמרקנד, מספר הרב שלמה מטוסוב:
"ר'
ניסן היה משפיע לחסידי חב"ד והפך להיות המנהיג המקומי לכל עניניהם. היו
כפופים ונשמעים לו, ושואלים את עצתו בגשם וברוח, ושמרו כל הגה היוצא מפיו. היה
מתפלל באריכות, עובד את ה', ומדבר בכל התוועדות על התקשרות לרבי, ועל הצורך וההכרח
לעמוד במסירות נפש".
חשש מגיוס לצבא האדום
חשש
גדול היה לחסידים באותם ימים מפני גיוס לצבא האדום, שכן באותם ימים כל הצעירים גויסו.
ולמרות שרובם המוחלט של החסידים הוציאו בצעירותם 'תעודה לבנה' - היינו פטור משירות
צבאי, הרי בימי המלחמה כל הפטורים בוטלו וכל מי שבגיל שירות נקרא לצבא. היו שנאלצו
בגלל סיבה זו להתחבא במקומות מסתור, כפי שמספר ר' ישראל לוין ע"ה:
"הוכרחתי
להתחבא, השגתי איזו חורבה להתחבאות בה ושם גרנו. זוגתי הייתה רגילה לקום בבוקר
ולסגור הדלת מבחוץ, כי אסור היה לי לצאת החוצה". פעם אחת פשטו חיילים על ביתו
של ר' ישראל ואך בנס לא גילו אותו.
כך
היה גם עם הרב חיים שניאור זלמן קוזלינר. בכל פעם שבאו חיילים לביתו, הוא הצליח
לחמוק. פעם אחת החיילים התדפקו על הדלת וכבר היה מאוחר מלהימלט. מי שהציל אותו היו
בנותיו. הן הורידו את המזרון מהמיטה, הוא נשכב ועליו הניחו מזרון ושמיכות. במהירות
הן סידרו את המיטה בקפידה, והחיילים שהגיעו חיפשוהו ויצאו בידיים ריקות.
פריחה רוחנית למרות הכל
רעב,
צרות, מחלות ודאגות אפפו את החסידים בסמרקנד מכל כיוון. וחרף כל זאת, נרתמו חסידים
רבים להפרחת החיים הרוחניים בקהילה שהתלכדה בעיר.
הרדיפות
מצד השלטונות הקומוניסטיים היו בעוצמה פחותה מאשר בשנים הקודמות, בימי המלחמה הייתה
הקלה במידת מה ברדיפות מצד השלטונות הקומוניסטיים. זאת בשל העובדה שמירב הכוחות
ותשומת הלב הופנו לחזית ולא לנעשה בפנים המדינה. וכך התאפשרה הקמת
"מניינים" חסידיים, כיתות 'חדר' ואפילו ישיבת "תומכי תמימים".
מניין קרסיק-שוסטרמן
רוב חסידי חב"ד התפללו
ב"מניינים" שהוקמו בבתים פרטיים. ר' אייזיק קרסיק שהגיע לסמרקנד בקיץ
תש"א מספר על הקמת ה"מניין" בביתו:
"מיד
כשהגענו לסמרקנד חיפשנו מקום להתפלל. לבית הכנסת המקומי פחדנו להיכנס מחשש שמא
מישהו ילשין למשטרה, ולכן במשך תקופה ממושכת התפלל ציבור החסידים אצלנו בבית. גם
התוועדויות חסידיות רבות התקיימו בביתנו. כמובן שהכל התנהל בחשאיות ובזהירות
רבה".
לקראת
הימים הנוראים, סוכם כי בראש השנה יתקיים מניין מצומצם בבית הרב מרדכי שוסטרמן שגר
סמוך למשפחת קרסיק, ואילו ביום הכיפורים שוב יתפללו אצל משפחת קרסיק, כדי להסתיר
את מקום התפילה מעיני השלטונות.
אלא
שהתוכניות השתבשו בליל 'כל נדרי'. בסמרקנד היו גם יהודים רבים מפולין. בליל יום
הכיפורים יהודים אלו שחיו כל חייהם בסביבה יהודית, ביקשו להתפלל את תפילת "כל
נדרי" במניין. הם עברו מחצר לחצר לשמוע אולי יגיע לאוזניהם קול מתפללים
"כל נדרי". וכאשר עברו ליד החצר של ר' אייזיק ושמעו כי מהחצר הזו יוצא
קול חזן בניגון "כל נדרי", התחילו לדפוק בשער. וכאשר נפתח השער התמלא כל
הבית...
לאחר
תפילה המונית שכזו, היה חשש פן המניין יתגלה, ולכן למחרת התפללו בבית משפחת
שוסטרמן ומאז המניין נותר בבית משפחת שוסטרמן במשך שנה שלימה.
סיפר
הרב מרדכי שוסטרמן (לימים "בעל הקריאה" אצל הרבי נשיא דורנו): "במהלך
השנה הראשונה למלחמה, כיוון שהמלחמה היתה עוד בשיאה, סידרו אנ"ש שבכל ליל שישי
אחרי חצות לילה לגמור את כל התהלים בציבור. כמובן, שכל אחד השתתף במבצע לקיים אל
תפרוש מן הציבור, אף שהיה כרוך עם סכנה".
מניין "שפיץ
חב"ד"
כאשר
זרם הפליטים גבר הוקמו עוד "מניינים" חב"דיים, שהיוו מקום לתפילות,
לימוד והתוועדויות. מניין ייחודי שכונה "שפיץ חב"ד" וגם "ר'
ישראל נח'ס מניין" (המניין של ר' ישראל נח) התנהל בבית ר' ישראל נח בליניצקי.
במניין
זה התפללו ה'אריות שבחבורה' – זקני וחשובי החסידים, ובו התקיימו מידי שבת שני
מניינים - מניין אחד מוקדם ומניין שני מיוחד ל'עובדים'.
הרב
מאיר צבי גרוזמן, לימים מראשי ישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד, שהה בתקופה ההיא
בסמרקנד. וכך הוא מספר אודות "מניין שפיץ חב"ד":
"במניין
בביתו של ר' ישראל נח, שררה אוירה עילאית. בעת התפילות איש לא שת אל ליבו לסבל
היום-יומי. החסידים שהתחנכו בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש, היו שקועים בתפילתם
כמו בימים הטובים.
בית
משפחת בליניצקי היה בן חדר אחד ולפניו פרוזדור צר וקטן. בתוך החדר עמדה מכונת
אריגה, ממנה ר' ישראל נח התפרנס בדוחק. המכונה תפסה רבע מהחדר, ואילו בצידי החדר
עמדו מיטות. בזמן שה'עובדים' התפללו, ישבו ר' ישראל נח ורעייתו סביב שולחן צר
לסעודת שבת. ובתוך המקום שנותר בין המיטות המכונה והשולחן, נדחסו כחמש עשרה חסידים
שהתפללו באריכות ובדביקות".
תור לארבעת המינים
הרב
שמריהו ששונקין אירח אף הוא "מניין" בימים הנוראים ולקראת חג הסוכות באחת
השנים הצליח להשיג ארבעת המינים, עליהם בירכו המונים.
את
כל זאת הוא מתאר בצורה חיה בזיכרונותיו:
"בדירה
שלנו הייתה גם כעין אכסדרה גדולה, אותה ניצלנו עבור מקום לתפילה. בשנה הראשונה
לשהותנו בסמרקנד לא היה לנו מקום מיוחד לתפילה, ולכן סידרתי בדירה שלנו מקום מתאים
לתפילה בציבור בימים הנוראים, וכמה מנינים השתתפו אתנו בתפילה...
התחלתי
להשמיע שיעור ב'עין יעקב' בין מנחה לערבית, ובימי שבת קודש מסובב הייתי בבתי
מדרשות לחזור חסידות".
הרב
ששונקין דאג גם לארבעת המינים בחג הסוכות:
"זכורני
כי בשנה השניה לשהותנו בסמרקנד, בחודש תשרי תש"ג, ניצלתי את הקשרים שהיו לי
עם נדיב לב רפאל שמו [=כנראה הכוונה לרבי רפאל חודיידטוב], אשר היה רותם את סוסו
החסון למרכבתו, ויחד היינו נוסעים בשעות הבוקר בכל הגנים אשר ברחבי סמרקנד עד אשר
עלה בידינו להשיג לולב והדסים. אתרוג, בחזקת בלתי מורכב, היינו מקבלים מארץ ישראל.
היה
אז קידוש שם שמים גדול, רגילים היינו כולנו להיות עדים למחזה של תורים ארוכים
המחכים ללחם או למצרכים גשמיים אחרים. והנה, כאן התמשך תור גדול של אנשים, אשכנזים
וספרדים, אשר היו מחכים בתור לזכות לרגע לברך על ארבעת המינים".
סיפור נוסף בעניין זה סיפר לימים הרב
צבי הירש חיטריק ע"ה:
"בתקופת המלחמה היינו פליטים
מרוסיה והגענו לסמרקנד. כולנו התרכזנו ב'מאחלה', שכונת הבוכרים בעיר העתיקה. והנה
הגיע חג הסוכות ולאיש מאיתנו אין ארבעה מינים. קשה מאוד היה להשיגם באמצע המלחמה.
מישהו מבני העדה הבוכרית אמר לי שבעיר החדשה יש אדם שלו ארבעה מינים ושמו ר' רפאל
חודיידטוב. ביררתי היכן הוא גר, והתברר לי שהמקום מרוחק כעשרה קילומטרים מה'מאחלה'.
החלטתי ללכת לביתו ברגל, בלילה הראשון
של החג. הגעתי לביתו בשעת לילה מאוחרת. דפקתי בדלת, הוא פתח לי, קיבל את פני בסבר
פנים יפות ושאל במה יוכל לעזור לי.
אמרתי לו 'בעיר העתיקה יש הרבה פליטים
יהודים שאין להם ארבעה מינים ואיש מהם לא יוכל לקיים מחר בבוקר את המצווה. האם
תואיל להשאיל לי את האתרוג מיד לאחר שתברך עליו עם אור הבוקר, כדי שאוכל לזכות בו
את הפליטים?'.
ר' רפאל הביט בי במבט בוחן. הייתי בחור
צעיר, והוא שאל בחשד, 'ומי אחראי לכך שהאתרוג יחזור אליי עד מחר בצהריים?'. אמרתי
לו, 'הרי ביום הראשון חייב האתרוג להיות שייך למי שמברך עליו ("לכם").
תוכל אפוא להקנות את האתרוג לכל אחד מהמברכים ב'מתנה על מנת להחזיר' באותו יום,
ואז נהיה חייבים להחזירו לך עד מחר, שאם לא כן, איש מאיתנו לא יצא ידי חובה!'...
הוא אמר לי, 'תשובתך משכנעת אותי, אתה
נראה לי בחור נאמן. קח את האתרוג, תן לכולם לברך ותחזיר לי עד מחר בצהריים'. הגעתי
ל'מאחלה' בשעת בוקר מוקדמת, ומאות אנשים עמדו בתור כדי לברך על ארבעת המינים. את
האתרוג החזרתי לו בשעת צהריים, וכך זכו ביום הראשון של החג מאות פליטים לברך על
אתרוגו המהודר של ר' רפאל".
התפילה שקירבה לחסידות
היו
מהפליטים הלא חב"דיים שהתקרבו לחב"ד דווקא בתקופה טרופה זו. אחד מהם,
הוא הרה"ח ר' בעריש רוזנברג מחסידי ראדומסק. לפני פרוץ השואה הוא התגורר
בצ'כסלובקיה, ובגלל מאורעות המלחמה הגיע לסמרקנד, כאן החל להתקרב לחב"ד.
הרב
חיים שניאור זלמן קוזלינר קירבו מאוד, ואף נהג לגלות לו היכן מתקיימות התוועדויות.
באותם ימים של שלטון הקומוניסטים מיקום ההתוועדות היה בבחינת סוד גמור, אולם ר'
חיים זלמן הכיר כי ר' בעריש רוצה מאוד להתקרב לחב"ד ולכן גילה לו בכל פעם
היכן תהיה התוועדות. עם הזמן החל ר' בעריש לנהוג כחסיד חב"ד מן השורה, ולאחר
עלייתו ארצה, היה מחשובי חסידי חב"ד בלוד.
גם
הרב יעקב יהודה מאיעסקי ע"ה שלימים כיהן כמנהל רוחני של "בית רבקה"
בקראון הייטס, התקרב לחב"ד בתקופת סמרקנד. הרב מאיעסקי למד בתקופת טרום
המלחמה בישיבת ברנוביץ שבליטא, ובימי המלחמה התגלגל לסמרקנד.
יום
אחד עבר בסמטאות העיר שהיתה מלאה פליטים רעבים וחולים ולפתע אוזניו קולטות מנגינה
מעולם אחר. מנגינה של תפילה עריבה, יהודי קורא קריאת שמע בדביקות מיוחדת.
הוא
חשב לתומו כי היום יש ליהודי האלמוני, סיבה מיוחדת בגינה התעורר להתפלל מתוך
דביקות עילאית. למחרת, שוב עבר באותה שעה ושמע את התפילה הייחודית. כך יום אחר יום
עבר הבחור הצעיר בסימטה הסמרקנדית, ושמע יהודי שמתפלל בדביקות והתפעלות, כאילו
נמצא הוא בימי שלוה ורוגע, ולא בימי מצוקה רעב ומחסור.
ר'
יעקב יהודה השתוקק לדעת מי הוא היהודי המיוחד הזה, אבל התבייש להיכנס לבית זר,
בכדי לראות מי המתפלל. לאחר לבטים התגבר על הבושה, דפק על דלת הכניסה, ונכנס
בצעדים מהוססים אל תוך הבית.
לעיניו
התגלה חסיד חב"די זקן, עטור בטלית ותפילין, כשהוא מתפלל ומשלב בתפילתו ניגוני
געגועים חסידיים. התפעלותו גברה, והוא נותר במקום עד לסיום התפילה, אז החל לשוחח
עם החסיד, הלא הוא ר' ישראל נח בליניצקי. לאחר זמן הבין כי ראשו של ר' ישראל מונח
בתפילה, אבל רגליו בקרקע – עזרה לפליטים בגשמיות וברוחניות. ר' ישראל נח החל לקרבו
לחסידות, צעד אחר צעד עד שהיה ל'תמים' במלא מובן המילה.
לאחר
זמן, הפך ר' יעקב יהודה ממקורבו לחתנו של ר' ישראל נח, שכן הוא השתדך עם הבת מרת
חיה. והחתונה התקיימה ביום שישי ב' ניסן תש"ה.
הפתעה במהלך החתונה
בימי
מלחמת העולם השניה, החתונות בקרב חסידי חב"ד היו שמחות, אבל השמחה לא היתה
מושלמת. באווירה כזו החלה חתונתו של הרה"ח ר' שלום וילנקין עם רעייתו מרת
פריידה מריישא, בתו של הרה"ח ר' חיים אלעזר גורליק, אלא שבמהלך החתונה נכונה
לחתן הפתעה מדהימה:
ב'זאת
חנוכה' תש"ב הועמדה החופה. את צד החתן 'ייצג' הגיס ר' ליפא שפירא. השמחה
והעצבות שימשו בערבוביה שכן לכל אחד היו קרובים ומכרים רבים באזורי הקרבות והחששות
היו גדולים. גם המצוקה הכלכלית האיומה ששררה לא הוסיפה לשמחה הגדולה. סעודת החתונה
הורכבה מעשר ליפיושקות (פיתות אוזבקיות), חצי קילו בשר וקילו אורז...
בתו
מרת שרה רבקה גורליק מתארת את החתונה כפי ששמעה על כך לימים:
"בימי
המלחמה שרר רעב כבד, והלחם חולק במשורה. לכל אזרח היה כרטיס תמורתו יכול היה לקבל
מנת לחם יומית קטנה. מי שנתפס עם יותר מכרטיס אחד או שנמצאה ברשותו כמות גדולה של
לחם, נענש קשות.
לקראת
החתונה השיג אבא בדרך-לא-דרך עשר ליפיושקות, ועמן הלך ברחוב כשהוא מחביאן היטב
מתחת לחליפתו ונחפז להגיע לביתו. אלא שמעשה שטן, בדיוק עצרו שוטר מקומי שביקש
לראות את תעודותיו. לאחר מכן החליט לערוך חיפוש על גופו. כעבור רגע גילה השוטר
נדהם עשר ליפיושקות חמות וטריות... אבא התחנן בפניו שלא יחרים את הליפיושקות כיון
שהיום הוא מתחתן, וזה כל הכיבוד שיוגש למוזמנים. בדרך נס האמין לו השוטר, ריחם
עליו ושיחררו לדרכו...
בסעודת
החתונה הדליק הסבא (אבי הכלה) ר' חיים אלעזר, נר של חנוכה, עליו בירך בקול רם:
'להדליק נר חנוכה'. לא היה זה הלילה הראשון של חנוכה, אולם בשל המחסור החמור בנרות
ובשמן, רק בקושי הצליח להשיג נר אחד..."
אל
החתונה הגיעו אורחים רבים מפליטי המלחמה ששהו בעיר. למרות שהאוכל היה בצמצום,
ולמרות הימים הקשים והטרופים, השתדלו כולם לשמוח ולרקוד בשמחה עמוקה שנבעה מתוך
הלב. הריקודים נמשכו במשך כל הלילה, אף על פי שרובם לא הכירו את החתן.
במהלך
החתונה התברר כי אחד המוזמנים פגש לא מכבר את אביו של ר' שלום - החסיד ר' שניאור
זלמן וילנקין שזכה כי הרבי נשיא דורנו למד אצלו בילדותו – ואת אחיותיו. בימי
המלחמה לא ידע ר' שלום היכן הם, וכעת בעיצומה של החתונה התבשר בבשורה טובה שכזו,
והשמחה שהיתה גדולה גם כך, התעצמה והלכה.
בתום
השמחה, נסע אחד מבני המשפחה מסמרקנד לקווקז שם היו האבא והאחיות, והם הגיעו יחדיו
לסמרקנד. שמחה שהחלה בחתונה והסתיימה באיחוד משפחות.
שמחה בגשמיות ושמחה ברוחניות
מוסיף
ומספר הרב מרדכי שוסטערמאן בזכרונותיו49:
כאשר
החל המצב הגשמי להשתפר, בדרך ממילא השתפר גם המצב הרוחני. אחדים מאנ"ש יסדו מפעלי
אריגה, והרבה מאנ"ש וגם אני בתוכם העמידו מכונות אריגה בבתיהם, וכשנהיה שמח יותר
בגשמיות נהיה שמח יותר ברוחניות.
במוסקבה
עבדתי ב'רעטוש' של פורטרטים, ולעבודה זו צריכים אור חזק. ומאחר שגם בביתנו שבמוסקבה
לא היה עוד חשמל, הבאתי מז'לובין 'לאמפ' מנורה גדול מספר 30 של נפט המפיץ אור גדול,
ולאור 'לאמפ' כזה יכולתי לעבוד ב'רעטוש' גם בשעות הלילה, אך היו צריכים לדעת איך להדליק
את ה'לאמפ' הזה.
בי"ט
כסלו תש"ה סדרו אנ"ש לראשונה התוועדות גדולה, בחדר גדול שהשיגו בשביל ההתוועדות.
לפנות
ערב של י"ט כסלו לקחתי את ה'לאמפ' אתי, והלכתי למקום ההתוועדות בכדי להדליק את
ה'לאמפ'.
רוב
אנ"ש העמידו בבתיהם מכונות אריגה, וגם אני בתוכם. אחותי גולדה בבואה לסמרקנד עבדה
על מכונת האריגה שבביתי, ובבית הורי העמדתי את מכונת ה'שתי'.
אצלי
היתה מכונת עץ עגולה כמו חבית גדולה, שהקוטר שלה היה מן הסתם עשר מטר, ועליה עשיתי
את חוטי השתי בשביל אותם שהיה להם מכונת האריגה, המכניסה את חוטי הערב בין השתי.
על
מכונה זו עבדתי בעצמי לעשות את חוטי השתי, בשביל אותם שהיו להם מכונות האריגה, ואבי
ז"ל ניהל את החשבונות עם הלקוחות.
אם
כי המצב הגשמי וכן הרוחני השתפרו, "עס איז גיווארן פרייליכער", וגם בחורים
רווקים התחילו להתחתן, אבל בדעת כולם היה שככלות המלחמה לא יישארו בסמרקנד.
זכרונות
הרב אבא דוד גורביץ
זכרונות
מרתקים נוספים מימי המלחמה בסמרקנד, מצויים בפיו של הרב אבא דוד שי' גורביץ, כפי
שהעלה בספרו "זכרונותיו של חסיד". להלן חלק מתיאורים אלו:
בסמרקנד,
כמו בכל ברית המועצות היה רעב נורא. בכל יום פליטים יהודים נפלו מרעב כמו זבובים
ר"ל, וזה למרות עזרתם הנפלאה מצד יהודים המקומיים, שהכניסו בהמוניהם משפחות-משפחות
לביתם, טהתחלקו איתם עם חתיכת לחם שחסר בלאו הכי לבני ביתם. לפני ראש השנה
תש"ב עוד לא היה כפור, אבל כמעט לכולם חסרו בגדי חורף, לא היה במה להתכסות
במיטה...
בשנות
תש"ב-תש"ג מתו מרעב וממחלות הרבה מאנ"ש. אחד מהם היה הרה"ח ר'
שמואל הלוי ע"ה הורוביץ, שהשאיר אלמנה מרת דאבא (שהייתה צריכה בקרוב ללדת),
עם שני יתומים. עם הזמן נולד לה ילד ויקרא שמו בישראל שמואל בן שמואל.
כשנה
אחרי פטירת בעלה, ביקר אותה, לא פעם ראשונה, ידיד המשפחה הרב מענדל פוטרפס
והתעניין אודות חייהם. שמוליק הקטן ישן במיטה, ושני המבוגרים היו עובדים כדי לתמוך
במצב הכלכלי בבית. ר' מענדל הציע לגברת הורוביץ לשלוח את הבן האמצעי בצלאל ללמוד
בישיבת "תומכי תמימים". "ידיעות התורה שהוא ירכוש עכשיו יחזק העתיד
שלו שיוכל להקים משפחה חסידית כמו החברים שלו, ואת המצב הכלכלי במשפחתך אנו נשתדל
לסייע ולחזק". גברת דאבא בלי לחשוב פעמיים הסכימה ובשמחה, ואכן הת' בצלאל למד
כמה שנים נגלה וחסידות בהצלחה בצוותא עם בני גילו הרב חיים עוזר מרינובסקי, הרב
זלמן לוין, האחים מישולובין וזלצמן.
איך
משיגים חיטה?
למרות
היותי ילד בן חמש, הנני זוכר את הדברים הבאים מפסח תש"ב: בהתקרב חג הפסח
הבעיה שהטרידה את כולם הייתה איך להשיג חיטה? הרי מתקרב החג! זהו בנוסף לכל ימות
השנה שהייתה בעיה עם אוכל, כי לכל הפליטים לא היו "קארטוצקי" (כרטיסיות)
לקנות בחנויות צרכי אוכל. חייבים להבהיר שלחם כמעט תמיד אי אפשר היה להשיג, שכן מלחמה
במדינה! רק חיפשנו משהו כתחליף. ובהתקרב חג הפסח הבעיה הייתה שבעתים. נשאר רק
להישען על ישועת השי"ת!
והשי"ת
עזר. בין עדה הקדושה הבוכרית בסמרקנד היה יהודי יו"ר "קולחוז" (זהו
המקור של "קיבוץ" בארץ) שלא מכבר עזב את תפקידו – הרב רפאל חודיידטוב.
נשאר לו קצת "צידה לדרך", ובהיותו יהודי עם לב חם, הנה הוא, ביחד עם
חסידי חב"ד, טחנו חיטה עם כל ההידורים ואפו מצות שיספיקו לכל החג הממשמש ובא.
כשהגיעו
לליל הסדר ובאו יותר ממה שתכננו, יותר מאלף יהודים – מה יש להתבייש? כולם רעבים...
מה אפשר להגיד?!... – הנה למחרת באמצע יום ראשון של חול המועד פסח היו חייבים
לאפות מצות מחדש ליהודים הרעבים לפת. נדיבות כזאת מיהודי בתקופת רעבון נורא... הנהגה
חסידית כזאת אי אפשר לשכוח...
הסתדרות
וביסוס הישיבות
בסוף
הקיץ ההוא, בשנת תש"ב, התחילו יהודים לעבוד במשהו. למשל קנו מכונות לאריגת
גרביים וכדומה והתחילו לעבוד, והכל בבתים השכורים. אבל איך משיגים כרטיס לדברי
אוכל? לפי החוק, "קארטוצקי" היו מקבלים רק בני משפחות החיילים שנמצאים
בקרב, או עובדי מפעלים ממערכת הצבא, גם ילדי בתי הספר העממי היו מקבלים. אבל
החסידים שלא היו על פי הרוב בסוגים אלו, לא היו זכאים לקבלם. אולם בעזר ה' הרבה
מהחסידים ואבי בתוכם הצליחו איך שהוא על ידי שוחד, בדרכים ללא דרכים להשיג לכולם
"קארטוצקי". כך התחילו לאט לנשום.
ראשית
כל ייסדו ישיבת "תומכי תמימים" בסמרקנד וגם בטשקנט. מהפליטים הראשונים
שנקלטו בישיבה היו האחים התמימים ר' משה ור' שלום לברטוב, (בני הרה"ח ר'
דובער, שהיה שו"ב ומוהל. הוא נאסר ונפטר אח"כ בגלות ז' אלול תש"ט –
הי"ד). גם אחיי אברהם ושמואל התחילו ללמוד בתומכי תמימים עם בני גילם. אני
הצעיר במשפחה זכיתי ללמוד בישיבה התחלת גמרא, כמה שנים אחריהם, אצל המורה הדגול
והיקר הרב אליהו חיים רויטבלאט.
ברצוני
להזכיר פרט קטן אבל מאוד חשוב: בחדר שלמדנו עם המורה האהוב הזה, על הקיר בצד היה
תלוי מקל, ואף אחד מאיתנו לא הרגיש על עצמו את כוחו. אפילו הרב אליהו חיים לבד פעם
הצהיר שאף פעם לא השתמש בו למעשה.
בתחילת
ה'זמן', כשהייתי אמור ללכת לחדר ללמוד חומש עם רש"י, היה לי פצע על הרגל.
תרופות כמו אספירין או אנטיביוטיקה לא היה בנמצא. אז 'זמן' אחד למדתי אצל אבא שלי,
שהיה מלמד דרדקי מצוין. פרטים על כך הזכיר לי אחרי כיובל שנים הרה"ח ר' חיים וולוביק
בנחלת הר חב"ד. בתור משגיח ר' חיים היה "מבקר" הרבה מהשיעורים, פעם
הוא נכנס לשיעור שמסר אבא, למדנו פסוק י"ג בפרשת שמות: "ויעבידו מצרים
את בני ישראל בפרך". מפרש בעל הטורים: "בפה רך, שאמר להם בנו לכם ערים
לשבת". ואבא הסביר כך: פרעה אמר לבני ישראל, אתם עובדים לטובת עצמכם... תקבלו
"קארטוצקי" במה לקנות לחם, וגם מים ושאר צרכיכם, זהו לטובתכם... הוא
תיאר לנו החיים במצרים בדוגמת מצב חיינו העכשווי ברוסיה הקומוניסטית...
ב'זמן'
הבא המשכתי ללמוד אצל הרה"ח ר' חיים דובער חן, המשפיע הידוע שעלה לארץ הקודש
בשנת תשכ"ב אחרי שנות גלות רבות.
ה'קסקט'
של ר' מענדל
בין
עסקני ותומכי הישיבה היה הרב מנחם מענדל פוטרפס. הוא היה בעל עסק ומהכסף שהרוויח
סיבסד את הישיבות: כל יום ששי הוא היה בא הביתה עם הכסף, הריווח השבועי, ושואל את
זוגתו הצדקנית מרת לאה: "כמה כסף את צריכה להוצאות השבוע"? ונותן לה,
ושאר הכסף הביא לקופת תומכי תמימים. וכך כל שבוע ושבוע.
דרך
אגב: ר' מענדל היה גר אז בטשקנט. בשנת תש"ג ר' מענדל בצוותא עם הרה"ח ר'
בן ציון שם טוב פתחו מפעל טריקוטאז' לבגדים, ובשנת תש"ה הם לקחו למנהל יהודי
שהגיע לטשקנט ישר מהקרב, הרב אברהם שמואל בן הרה"ח ר' שניאור זלמן גורליק
מברזין, חייל עם צל"שים, שעבר עם כל הקשיים במשך חמש שנות קרב. בימים ההם אדם
כזה היה מאוד מכובד ובעל זכויות – הוא הרי שפך דם בהגנה על המולדת מהגרמנים! בפניו
היו נפתחים כל שערי המשרדים בעיר. בגלל זה מינו אותו להיות כמנהל המפעל. בכל אופן,
העסק הצליח עוד יותר והביא הרבה ריווח.
ר׳
מענדל כמו רוב אנ״ש היה הולך עם כובע קסקט ״סטלינקא״ הדומה לכובע צבאי, אבל יותר
מידי משומש. המנהל ניסה להעיר לו שכדאי להחליפו לחדש, בפרט שלפעמים מגיעים למפעל
פקידי המשטר , אך ללא הצלחה. פעם כאשר הם ישבו ביחד ור׳ מענדל שם את הכובע על
השולחן, הוא ניצל את ההזדמנות, מדד את גודל הכובע, ובקרוב הביא כובע חדש.
לר׳
מענדל כל הענין לא מצא חן בעיניו, ועוד והוא העיקר, שהשותף עוד מרוצה מפעלו - הנה
בנוסף לזה הצאת עכשיו כסף מיותר גם עבורי. הרי ידוע לך כמה אלמנות עם ילדים רעבים
ללחם ר״ל חיים מסביב, ולתמימים בישיבה חסרים כל התנאים המינימליים, ועלינו להאכילם
ולהלבישם!...
מענין
לענין באותו עניין: השותף רצה לשכנע את ר׳ מענדל שכדאי עם חלק מהכסף לקנות זהב,
לפחות לזמן קצר, ואחר כך הריווח יעלה, שכן האינפלציה הייתה מאוד גבוהה. אחרי הרבה
וויכוחים חמים עם השותף, ר׳ מענדל עשה כדבריו.
בגמר
שיעורי הלימוד היומיים שלו, התחיל ר׳ מענדל להתכונן לקריאת שמע על המיטה. הוא
העריך איך עבר היום ונזכר שברחוב ממול גרה אלמנה עם כמה ילדים שבטח רעבים... הוא
התלהב ויצא החוצה, חפר והוציא ה״אוצר״ שלו, דאג להחליף על ״רובל״ והביאם לנצרכים.
הבית
והמשפחה שלנו
אנחנו
גרנו בסמטה בשם ״חוג'ום״ בחצר גדולה ביחד עם הרה״ג ר׳ זלמן שמעון דבורקין, הרה״ח
ר׳ אברהם שמואל לבנהרץ, ועוד. היו כמה בתי תפילה חב״ד בסביבה. אנו התפללנו בבית
כנסת חב״ד של הרב ישראל נח בלניצקי, וב״גומבאז״ של הרב החשוב של השכונה רבי חכם
חזקיה קייקוב, שהיה בין תלמידי הרה״ג ר׳ שלמה יהודה ליב אליעזרוב, ואחר כך של בן
גיסו הרה״ג ר׳ אברהם חיים נאה, והמשיך תחת הדרכת הרה״ח ר׳ שמחה גורודצקי.
הרב
קייקוב היה גר בבית מול בית הכנסת הנ״ל. כמה פעמים הוא נאסר ונשלח לסיביר עם עוד
חברים ״ליובאוויטשער׳ס״. הנני נזכר שהייתי הולך אליהם הביתה לקנות חלב, הם היו
מרתיחים את החלב ומורידים את ה״פענקא״ (שמנת). תמיד הייתי מקבל מהם משום מה
״פענקא״ קצת יותר מאחרים... דברים קטני ערך כאלה נשארו אצלי בזיכרון.
אבי
כאמור היה מלמד דרדקי ובהצלחה ב״ה. אבל פרנסה בבית היה קשה. פעם בשבוע היה קונה ״א
זייטל״, צלע של בהמה, ומוכר בין אנ״ש המיוחדים. הנני זוכר את תלונות אמנו: ״אתה
מביא הביתה רק עצמות"... אבא הצטדק שהקונים צריכים להיות מרוצים... פעם
ההורים השאירו אותי בבית, סגרו את הדלת והתריסים שעל החלונות מבחוץ, וחזרו רק אחרי
צהרים עם קצת ״אוטרובי״ (סובין) על חשבון בני משפחתנו. זה היה הישג גדול בשבילנו
שהיה מה לאכול.
את
הסיפור הבא שמעתי בנחלת הר חב״ד מידידי הרה״ח ר׳ מרדכי קוזלינר: ביום שישי אחד אבא
קיבל משכורת שבועית של 50,000 רובל (ככר לחם עלה יותר מ-100 רובל), והולך הביתה
שמח שיביא סוף סוף כסף הביתה. הוא מתקדם בסמטאות הצרות לכיוון הבית, ופתאום הוא
רואה שני שוטרים מובילים את השוחט הרה״ח ר׳ לייזר וואלף (היה חסיד קוידנוב) עם
״זייטל״ בשר על כתפיים.
אבא
שיער תיכף את הרגש והמצב אליו נקלע החבר מאנ״ש, אין זמן לחשוב! צריכים להצילו! בלי
אריכות ההתבוננות בן רגע הוא ניגש לשוטרים ושאל ״כמה?״ וקיבל מענה ברור בלי בושה:
50,000 רובל! בדיוק הסכום שהיה לו עכשיו בכיס. אבא נתן לו הכסף מיד וכך זכה למצווה
רמה של פדיון שבויים ממש! גם אמנו, למרות שנשארה בלי הכסף שחיכתה כל כך לקבל, הייתה
שמחה ושיבחה את הנהגת בעלה...
עד
היום נשאר אצלי הנוהג שלימד אותי אבא: ״ביומי דפגרא כשיש התוועדות בבית הכנסת, הנה
מקודם הולכים הביתה לאכול ואחר כך נלך להתוועדות״. להדגיש אשר לשולחן ההתוועדות
ילדים לא היו ניגשים. היינו מתחבאים תחת השולחן ואוספים בקבוקים ריקים עם כמה
טיפות שיריים של משקה ובצד היינו אומרים ״לחיים״ כמו הגדולים. בין החברים שלי הנני
זוכר את ידידי האהוב לכולם ועדין הנפש הרה״ח ר׳ נפתלי קרביצקי ע״ה, הרה״ח ר׳ דוד
אליהו משה יוניק ע״ה, ויבדלח"ט הרה״ח ר׳ אברהם יצחק שי׳ ששונקין.
ה'הרוג'
שחזר מהמלחמה
אביו
של ידידי ר׳ נפתלי קרביצקי, הרה״ח ר׳ אשר, נלקח בהתחלת המלחמה לקרב. בשנת
תש"ט אשתו מרת נחמה קיבלה תעודת פטירה, אשר בעלה נהרג אי שם בקרב. כעבור כמה
חדשים הגיע לסמרקנד יהודי פצוע מהמלחמה, שסיפר איך שראה את חברו ר׳ אשר נהרג: הוא
ראה איך שכדור נכנס לראש וכל הפנים היה מלא דם ר״ל. כעבור שנה של צער, אבל עם
תקווה של חסד חינם - הגיע הרה״ח ר׳ אשר הביתה...
התברר
שהכדור אכן פגע לו בעין ולכן ראו את כל הפנים מלא בדם, אבל חובשים בשדה הקרב ב״ה
הבחינו בו, ובמסירות נפש הצליחו להביאו למקום מבטחים. חודשים רבים הוא העביר בבתי רפואה
עד שהגיע בגמר המלחמה הביתה. המכתבים שהרב אשר קרביצקי שלח מאי שם לא הגיעו למענם.
לשמחת המשפחה וכל אנ״ש לא הייתה גבול. כאן ראינו את עמקות התורה, שבימי המלחמה
נאמן להעיד על מוות רק מי שהשתתף בקבורת המת.
אחרי
כשנה במשפחת קרביצקי נולדה בת, אבל למרבה הצער, הלידה הייתה קשה והרופאים לא
הצליחו להציל לא את האם ולא את הילדה, הרי לא היו שום תרופות להשיג. משפחת הרב
מרינובסקי, הגיס של הנפטרת, שכנע את האברך להתחתן עוד הפעם כי היה לו בן קטן נפתלי
שהיה צריך לאמא...
בכיתה
היה תלמיד אחד שאביו היה מהמקורבים מפליטי פולין. בכלל, עבור אלו שלא היו מעדת
חסידי חב״ד ייסדו ישיבה חוץ מ״תומכי תמימים״, עם כל ההידורים אבל לא הצריכו אותם
להתפלל בנוסח האריז״ל.
למדנו
בחומש שמצווה לעקור ולשרש עבודה זרה מתוכנו. כל יום ביומו היינו הולכים הביתה דרך
״ציי-חאנא״ (״בית קפה״) על יד שלולית שם עמד פסל דמותו של השר קיראוו. בחור אחד
מאיתנו בהיותו לבד הלך ושבר את הפסל, וזרקו למים הזורמים... הדבר גרם לבהלה, והיו
צריכים להשתיק את הרעש על ידי ששילמו כסף להנהלת ה'מאחלה'.
לקראת
יום הולדת השמיני שלי, בימי חנוכה תש"ה, אבא קנה בקבוק משקה, ואימא
הביאה מבית החרושת בו עבדה מעיל עם צמר גפן בפנים. היינו חמשה חברים ביחד, אמרנו
"לחיים" וכולם איחלו לי שנת הצלחה בכל. בחוץ השלג כיסה את השבילים ואנו
התגלשנו על "סאנקי". זה היה ביום שישי, ולמחרת בשבת אבי המשיך את חגיגת
יום הולדת שלי...
בכ"ח
ניסן תש"ה התקיימה בישיבת תומכי תמימים הבר מצוה של אחי הת' שמואל גרשון
ניסן, שמחה שהשתתפו בה רוב אנ"ש. חתן הבר מצוה חזר שני מאמרים ואחד מהם
"אין הקב"ה בא בטרוניא" של הרבי הריי"צ.
וועד
ההצלה
בשנת
תש"ו התחילו שמועות בין חסידי חב"ד שכאילו הרבי הריי"צ הביע תקווה
ואפילו ברכה על האפשרות לצאת מברית המועצות. היו גם שמועות סותרות אחת לשנייה. רק
אחרי שהרבה חסידים נסעו כבר, נודע רשמית על ברכת הרבי.
החסידים
ארגנו "וועד הצלה" שהחליט על תכנית שהייתה כרוכה עם הרבה כסף ומסירות
נפש ממש. בראש "וועד ההצלה" עמדו הרבנים הגאונים החסידים והמשפיעים:
יונה הכהן (פאלטאבער) כהן הי"ד, ר' זלמן שמעון דבורקין, ר' ישראל נח בליניצקי,
ר' שמואל נוטיק הי"ד ועוד.
התוכנית
היתה שכולם יגיעו ללבוב, יקבלו שם ניירות מזויפים, ומשם יבריחו את הגבול
ב"עשאלונים" הנוסעים לחוץ לארץ דרך העיר פשעמישל. הניירות המזויפים היו
פספורטים של שמות אנשים פולניים שברחו במלחמה מפולין ועתה כביכול רוצים לחזור לשם.
הפספורטים האלה ניתנו לאנ"ש כאילו הם אזרחי פולין.
הייתה
תקופה אשר את הפספורטים היה ממלא הרה"ח ר' מנחם מענדל גורליק. הייתה גם קבוצת
צעירים ונשים שהיו מתעסקים בהעברת המסמכים למשטרה הלוך וחזור: כך "מומע
שרה" קצנלבויגן הייתה פעילה מרכזית בזה, מרת ציפא קוזלינר, הרה"ח ר'
יהודה לייב שי' מוצקין, ועוד הרבה.
הסכנה
הייתה כרוכה בזה שהתעסקו עם המשטרה הבולשת. כמובן שהם עשו זאת עבור תשלום כסף
גדול, אבל אחר כך ראינו אשר באם מישהו מהם לא קיבל את חלקו ובפרט הראשים שביניהם –
כל עבודת ההצלה עמדה בסכנה, כמו שקרה לצערנו.
על
הוועד היה גם להשגיח על הסדר בלבוב, מי ומי הנוסעים: קודם כל יקבלו ניירות משפחות
אלמנות, וגם משפחות עם בחורי תמימים שלומדים בתומכי תמימים. תשלום כסף: כאמור אשר
כל המבצע עלה הרבה כסף, ו"כסף מנלן"?... לא לכולם היה מהמוכן. סוכם אשר
אלו שישלמו מכספם לנצרכים עבור מסמכים – יקבלו התרומות בחזרה במרכז
אחרי
שבת נחמו תש"ו יצאנו בשעה טובה ברכב, בצוותא עם משפחת הרה"ח ר' חיים
דובער חן, וחמיו וחמותו הרה"ח ר' שניאור זלמן ומנוחה קלמנסון. בנסיעה בין
הסמטאות הצרות של "מאחאליא ווסטאק", שכונת המזרח בה גרו רוב יהודי העיר
סמרקנד, נתקע הרכב שלנו ופגע בבית קטן, וכדי להתפטר מהבעלים שילמנו כסף רב...
בתחנת
הרכבת עלינו על "עשאלון" שיוצא למוסקבה, בתוך הקרונות היינו ישנים על
החפצים אשר כל אחד לקח לדרך. בתחנות בדרך היינו קונים מים רותחים לשתייה, וגם
פירות וירקות אפשר היה לקנות בשופי בשוק העשיר המזרחי.
כאשר
הגענו למוסקבה ראינו שדירה שלנו הייתה תפוסה. אבל לא דאגנו לזה, כי בין כך לא
חשבנו להתעכב שם רק לכמה ימים. עזבנו את מוסקבה והגענו ללבוב בראש חודש אלול תש"ו.
עד כאן מזכרונות הרב גורביץ
אולם,
משפחת גורביץ לא הצליחה לצאת את לבוב באותם ימים, והם נשארו להתגורר שם עוד שנים
ארוכות, ובשנת תשכ"ב הם חזרו לאוזבקיסטן, לטשקנט, כפי שיסופר בפרק הבא.
יציאת סמרקנד
על
תקופת 'יציאת סמרקנד', מספר הרב מרדכי שוסטערמאן בספרו "למען ידעו"50:
"המלחמה נגמרה
בקיץ תש"ה. כעבור זמן קצר יצאה פקודה מנציגות ממשלת פולין שבסמרקנד כי כל הפולנים
שברצונם לשוב למולדתם לפולין יכולים לסדר זה אצלה.
בחורף
תש"ו פתחו משרד, וכל מי שהביא איזה נייר שהוא יליד פולין קיבל על סמך זה (אחרי
איזה חדשים) דרכון פולני על שמו שיכול להגר לפולין.
היו
הרבה דרכים איך לקבל פספורט רשמי פולני בלי קשיים מרובים, אבל בין אנ"ש היה אז
בלבול ולא ידעו מה לעשות. זה אומר כך וזה אומר ההיפך - גם לא ידעו מהו דעת כ"ק
אדמו"ר הריי"צ.
בין
אנ"ש היו שנים שהצהירו שאינם מתחשבים עם שום דבר – ונוסעים! הלא הם הרב מיכאל
טייטלבוים והרב ישראל לוין.
גם
גיסי הר"ר יחזקאל לאנגזאם הצהיר: אתם, הלא רוסישע אתם, אבל אני הלא יליד לטביה.
אני נוסע!
ואני
- אם כי לא היתה אצלי שום החלטה בנוגע לנסיעה, אבל החלטתי להכין דרכונים, באמרי: בכל
אופן שיהיו דרכונים בכיסי! באם יחליטו לנסוע - הרי יש לי דרכונים, ואם לאו - אינני
מפסיד מאומה. אם לא יועיל גם לא יזיק!
הכינותי
דרכונים עבורי ועבור זוגתי ושתי בנותינו שי', וגם בעד אבי ואמי, כי איך אוכל לעזוב
את הורי לבדם, וגם בעד אחותי גאלדע שהיתה עדיין רווקה.
בינתיים
הוציאו שמועה שדעת הרבי היא שעם ילדים קטנים לא לנסוע. כל זה היה בחורף תש"ו,
והנסיעה בפועל היתה צריכה להיות בקיץ שלאחריו.
היות
שבסמרקנד היו הרבה יהודי פולין, נתנה הממשלה ארבע 'עשאלונים' עם הרבה קרונות של משא
הנקראים 'טאווארנע וואגאנעס', וכל אחד היה צריך להירשם באיזה 'עשאלון' הוא רוצה לנסוע.
בינתיים,
אחדים מאנ"ש התחילו לחשוב אודות הגירה, אבל בסמרקנד כבר נגמר הרישום להגירה -
איחרו את המועד!
אכן
אמרו שבלמברג יכולים עוד לסדר להגר, ויסעו אחדים מאנ"ש ללמברג באופן פרטי, אבל
רוב אנ"ש לא חשבו עוד אודות הגירה.
אחרי
שאחדים מאנ"ש החליטו באופן פרטי לנסוע ללמברג ומשם לפולין, הנה הגיע טלגרמה שאי
אפשר לסדר את ההגירה, וכאן באותו יום נסעו אחדים, כמדומני שהם היו ר' ישראל לייבוב
ור' יחזקאל פינסאן, במשאית לתחנת הרכבת, והשאלה היא האם להחזירם או לאו?
כל
אנ"ש הלא גרו בשכונה אחת, ותיכף נודע הדבר לכל אנ"ש, והתאספו לחצר דירת הרה"ח
הישיש ר' ישראל נח בליניצקי. מכיון שהיה זה בקיץ, התיישבו כולם על האדמה בחצר לטכס
עצה - מה לעשות עם אותם הנוסעים.
ויעמידו
שולחן וישבו הר' ישראל נח והר' ניסן, וישלחו שליח אחרי המרא דאתרא הרב ר' שמרי' ששונקין.
ויבא הרב וישב גם הוא ליד השולחן להחליט מה לעשות עם הנוסעים.
והנה
ניגש הרה"ח ר' חיים זלמן קוזלינר שהיה נודע כ 'א פרייליכער איד' ויאמר: "נו
ר' שמרי', שטעלט אן דעם רוח הקודש אויף דער העכסטער אקטאווע" [=נו, העמד את
הרוח הקודש על המדריגה היותר עליונה}...
ההחלטה
היתה כי חדשים לא יסעו, אבל מי שנסע – שיסע לשלום!...
ואכן,
בתום המלחמה, רוב מוחלט של חסידי חב"ד עזבו את סמרקנד ויצאו את ברית המועצות
בבריחה הידועה דרך לבוב. רק משפחות מעטות נותרו במקום, ואלה המשיכו לנהל בעיר חיי
קהילה חסידיים יחד עם אחיהם ושכניהם יהודי בוכרה, עד ראשית שנות הלמ"ד, אז
יצאו כולם את ברית המועצות, כפי שיסופר בפרק הבא.
[49] "למען
ידעו" עמוד 57 ואילך.
[50] עמוד 60.
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.