הכנסת אורחים של יהודי בוכרה
הכנסת אורחים של יהודי בוכרה
הכנסת
אורחים מופלאה
המוני
הפליטים חסידי חב"ד הגיעו לסמרקנד ולטשקנט בעירום ובחוסר כל. המצב הכלכלי של
ברית המועצות כולה היה איום ונורא והרעב שלט בכל. ובנסיבות הללו, מי שהתגלו באותם
ימים קשים ואפלים במלוא יופיים ואצילותם היו בני הקהילה הבוכרית המקומית. הם פתחו
את דלתות בתיהם וחצרותיהם בפני המוני הפליטים וסייעה להם ככל יכולתם. כמעט כל
משפחה בוכרית אימצה אל חיקה כמה משפחות של פליטים. כמות הפליטים היתה כפולה
ומשולשת מכמות היהודים המקומיים, אבל האחרונים השאירו את דלתות בתיהם פתוחות
לרווחה לפליטים ורבני הקהילה הבוכרית הורו לבני עדתם לא להשאיר אף פליט יהודי אחד
ברחוב.
היהודים
הבוכרים המקומיים פתחו בפני המוני פליטים את בתיהם, את החצרות שלהם וגם מחסנים וכל
מה שהיה יכול לשמש איכשהו כמקום מחסה מפני הקור או החום הכבד, ובעיקר פתחו את היד
ואת הלב, כדי להקל על מצוקתם של הפליטים.
התיישבות
ב'מחלא'
כאשר
הגיעו החסידים בימי המלחמה לסמרקנד, רבים מהם התיישבו ב"מחלא" השכונה
היהודית בסמרקנד, שם היה קיים בית כנסת חב"די. בית כנסת זה היה בניהולו של
אחד היהודים המקומיים שלמד בעבר בישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש, בשם
מנחם, והוא דיבר אידיש. שאר המתפללים התחנכו אף הם בכרם חב"ד, והרב חזקיה
קייקוב היה רב בית הכנסת.
בבית
כנסת זה התפללו בנוסח עדת בוכרה, אולם ראשי הקהילה הנהיגו את מנהגי חב"ד.
למשל ב'שבת מברכים' לפני התפילה אמרו את כל התהילים לאחר מכן היו לומדים חסידות
במשך שעה, ולאחר התפילה התוועדו בכל שבת מברכים בבית אחר. בנוסף, מידי יום ביומו, התקיים
בבית כנסת שיעור בתניא.
הסיוע
של ר' אליהו מני ניאזוב
את
ה"עזרה הראשונה" קיבלו הפליטים החב"דיים מקבוצה זו אשר הייתה
מקורבת לחסידות חב"ד. ר' אליהו מני ניאזוב המכונה "מולא ג'ורא",
שלמד בצעירותו אצל שלוחי הרבי הרש"ב, היה מראשי המארחים. כאשר החל זרם
הפליטים, עזב ר' אליהו מני את כל עיסוקיו ונרתם למאמץ ארגוני גדול בהיקפו להגשת
עזרה לפליטים.
באחד
הימים פנה ר' אליהו מני אל המתפללים בבית הכנסת בסמרקנד והשפיע עליהם בכישרון
הדיבור המופלא שלו לפתוח לפני הפליטים את לבם, בתיהם וכיסיהם:
"יהלומים
מתגלגלים ברחובות! יהודים זקוקים לסיוע באספקת מזון, במציאת מקומות מגורים ועבודה
ובאפשרותכם לזכות באלפי מצוות של צדקה וגמילות חסדים!".
בני
הקהילה נענו לקריאה הנרגשת ופתחו את שערי בתיהם ואת חצרות המגורים שלהם לפני
הפליטים, הנשים הכינו עבורם כמויות גדולות של דברי מזון – והכל ללא כל תמורה.
ר'
אליהו מני אירח בביתו פליטים רבים. היו בין הפליטים כאלו שנדבקו במחלות מידבקות
כגון טיפוס, והוא המשיך לארחם. אחד מאורחיו שחלה, היה הרב נתן נטע רבינוב מפאהר,
שבצעירותו היה ראש קבוצת המנגנים בליובאוויטש. זמן קצר לאחר שר' נטע הגיע לסמרקנד הוא
חלה בטיפוס, אך ביקש מר' אליהו מני שלא ישלח אותו לבית רפואה כי שם לא תהיה לחייו
כל תקוה. למגינת לב בני משפחת ניאזוב, כוחותיו של ר' נטע לא עמדו לו, המחלה התגברה
והוא נפטר.
פעם
אחת הגיעה לעיר קבוצה גדולה של פליטים שמנתה כשישים משפחות. היה זה בעצם יום השבת,
ור' אליהו מני שרצה לאסוף בעבורם מצרכים, נתקל בבעיה: הרי אין עירוב בעיר, והטלטול
אסור. האנשים היו מורעבים ממש, ומה יהא עליהם? פנו השואלים אל ביתו של הרב חזקיה
קייקוב שלימד באותה שעה שיעור בליקוטי תורה לאדמו"ר הזקן.
על
אתר הורה הרב חזקיה לטלטל את כל הדרוש ללא כל פקפוק, כיוון שהיה מדובר בחשש פיקוח
נפש. משתתפי השיעור התפזרו במהירות בשבילים הפונים לחלקי ה"מחלא" השונים
וכל אחד ערך מגבית מהירה של מצרכי מזון ברחוב אחר.
ר'
אליהו מני נכנס בהתלהבות לבית אמיד וניגש ללא כל שהיות אל ה"אושטון" –
התנור שמעליו חיממו את הסירים. הוא גרף אל סלו את הסירים שעמדו על התנור, את החמין
ואת כל יתר התבשילים והפטיר לעבר בני הבית: "הרי אתם לא תישארו רעבים, תמצאו
כבר מה לאכול"... למותר לציין שאיש לא התנגד.
הקריב
את חייו למען אחיו
משפחת
ניאזוב המשיכה לארח חולי טיפוס עד שר' אליהו מני בעצמו וכמה מילדיו נדבקו במחלה.
הילדים נשלחו לבתי רפואה והבריאו, אבל ר' אליהו מני עצמו לא הצליח להתגבר על המחלה
ולאחר שנלקח לבית הרפואה, נפטר שם בי"ג ניסן תש"ב והוא בגיל 47 בלבד.
פעילותו
הרבה של ר' אליהו מני גרמה לאחר פטירתו לתקרית מביכה. זמן מה לאחר פטירתו הגיעו
אנשי הנ.ק.וו.ד. לביתו וחיפשו אותו. כאשר בני המשפחה הסבירו כי ראש המשפחה נפטר לא
מכבר, סירבו אנשי הנ.ק.וו.ד להאמין, עד שבני המשפחה הלכו עמם לבית הקברות והראו את
קברו.
עזרת
ר' גבריאל ניאזוב
באותם
הימים שאל ר' אליהו מני את אחיו ר' גבריאל, אם הוא מוכן לקבל לביתו שש משפחות
פליטים. ר' גבריאל ענה בחיוב. אמר לו ר' אליהו: גם אם לא היית מסכים – היית מקבל
אותם!...
ואכן,
גם אחיו ר' גבריאל ניאזוב אירח רבים מהחסידים, כפי שהוא עצמו סיפר לאחר שנים רבות:
"בשנות
המלחמה השתדלנו אני וכל עמיתיי בסמרקנד לעזור לפליטים ולסייע לכל פונה, ובין השאר
אירחתי בביתי רבים מחסידי חב"ד.
היה
לי בית גדול והרבה חסידים היו באים אלינו ללמוד להתפלל ולהתוועד, ביניהם המשפיע
הרב מענדל פוטרפס, הרב יעקב גורקוב, הרב מענדל דובראווסקי, הרב אליעזר גורביץ
ואחרים. לאחרון אף סייעתי במציאת עבודה.
אני
זוכר גם את ר' ישראל נח הגדול (בליניצקי), שנחשב כבר אז לאחד מזקני החסידים, כשהוא
רוקד בהתוועדות חסידית בביתי".
על
ראשי המסייעים נמנו גם הרב חזקיה קייקוב, הרב רפאל חודיידטוב, ר' אברהם בורוכוב ועוד,
שהתאמצו ללא לאות כדי להגיש סיוע לפליטים, כפי שיסופר להלן.
רעב
כבד
זרם
הפליטים החל בקיץ תש"א והמשיך ואף התגבר בחורף תש"ב. בתקופה זו שרר רעב
כבד בין הפליטים והאוכלוסייה המקומית לא הצליחה להגיש עזרה לכמות האדירה של
הפליטים שהגיעו בחוסר כל.
בספר
"תולדות היהודים באסיה התיכונה" מתואר המצב החמור:
"מצבם
של רוב הפליטים בשנה הראשונה למלחמה, קיץ תש"א-קיץ תש"ב, היה קשה מאוד.
בעלי מקצוע מבוקשים הצליחו להסתדר מהר, אך רבים היו חסרי מקצוע או שלא עבדו מעולם
עבודה פיזית ולאלה היה קשה להסתגל לתנאים הקשים ששררו בברית המועצות בתקופת
המלחמה. דברי מזון ומצרכים חיוניים אחרים נמכרו רק לפי תלושים שקיבלו הפועלים
והפקידים במקום עבודתם. רבים מבין החסידים התקשו להסתדר בעבודה במיוחד בגלל היותם
שומרי שבת, ולכן לא קיבלו תלושי מזון, ובאותה עת האמירו המחירים בשווקים מיום
ליום".
רעבים
לפת לחם
400
גרם לחם - זו הייתה ההקצבה היומית שקיבלו בסמרקנד, הן התושבים הקבועים והן הפליטים
וזה היה כל מזונם שכן בתקופה הראשונה של המלחמה, לא היה בידי הפליטים כסף לקנות לעצמם
אוכל נוסף.
כדי
לקבל את מנת הלחם היומית, נאלצו להמתין שעות בתורים אין סופיים, תורים בהם פרצו כל
העת מריבות בין הפליטים שהמתינו בסבלנות לתורם, לבין גויים מקומיים.
התפרצות
מגיפות מדבקות
הפליטים
המשיכו להגיע, והאינפלציה גאתה. הרב מרדכי שוסטרמן ע"ה בספרו "למען
ידעו"מתאר את דהירת האינפלציה44:
"בתחילת
בואנו היה מחיר קילו תפוחי אדמה 25 קופיקות [100 קופיקות=רובל] ובמשך איזה שבועות
עלה לחמשה רובל!!! ופרנסה אין!
בחודשים
הראשונים לבואנו היה עוד לכל אחד מעט כסף שהביא אתו, או שמכרו הבגדים והמטלטלים שהביאו
אתם (כאשר עשיתי אני), או מי שהיו לו מכר חפצים יקרי ערך. אבל לא לכל אחד היה מה למכור
- ופרנסה אין!
גם
הרעב התחיל להראות אותותיו - כל אחד קבל לפי 'כרטיס מזון' שלש מאות גרם לחם ליום. כמות
הלחם שהביאו לחנות למכור לא הספיקה למאות האנשים שעמדו בתור כל הלילה, והיו מעשים בכל
יום שבבוקר עזבו את החנות בלי לחם!
בשוק
היה לחם לקנות אבל ביוקר מאד. אנשים גוועו מרעב באמצע הרחוב!
זכורני
כי בליל שבת קודש אחד הביא אלי לביתי דודי הר"ז בחור אחד מליטא שכבר שכב ברחוב
ואמר לי דודי, תן לילד לאכול משהו! (אחר כך למד הבחור בישיבה שארגן הר"ר היים
שאכנאוויץ ז"ל).
כן
זכורני, שבאחד מימי הפסח פגשתי את הרב החסיד הישיש ר' מ"מ דובראווסקי ז"ל
(שהיה ידיד אבא ז"ל כי היה רב בזלאבין) הולך בסמטה אחת קרוב לחצר מסוים (שבעליו
היו בעלי אמצעים) ושאלתיו לאן הוא הולך? וענה לי שהולך בזה החצר אולי יוכל להשיג פה
בחצר זו חצי מצה!
אחר
כך פגשתיו בצאתו מהסמטה ושאלתיו: האם השיג את חצי המצה? ויען בשלילה!"
בלית
ברירה נאלצו הפליטים למכור בגדים וחפצים יקרי ערך שהביאו עמם. אבל לא לכל אחד היה
מה למכור, ופליטים רבים ובהם גם חסידי חב"ד, רעבו ללחם. מלבד זאת, חורף שנת
תש"ב היה חורף קשה ביותר, עד שהיו מתושבי המקום ש'האשימו' את הפליטים שהביאו
את החורף מהאזורים הקרים ברוסיה, כמו אוקראינה וביילורוסיה.
הרעב
והצפיפות גרמו להתפרצות מגיפות מידבקות, ובהם מחלת הטיפוס שהפילה חללים רבים.
אנשים גוועו ברחוב מרעב, קור וטיפוס, ואין מושיע להם. התמותה שהלכה וגברה הביאה
לקריסת מערכות הקבורה המקומיות. עדות לכך אפשר למצוא בבתי העלמין היהודים והלא
יהודיים ברחבי אסיה התיכונה, בהם מצויים מאות קברים של פליטים יהודיים שאין עליהם
מציבה ושום סימן אינו מעיד על היות הנקברים יהודים.
זעקות
קורעות לב
על
הרעב שפרץ בסמרקנד בתחילת חורף תש"ב, מספר הרב נחום שמריה ששונקין45:
בסמרקנד
נפגשנו פנים בפנים עם הרעב. אלפי פליטים נהרו לשם והשלטונות לא היו מסוגלים לכלכל את
כל ההמונים הללו. הם הנהיגו קיצוב קפדני באספקת הלחם, ולכל נפש הוקצב לא יותר מארבע
מאות גרם ליום.
השגת
מנת הלחם כרוכה היתה בסיוט נורא. אי אפשר היה לדעת זמן מדויק בו מביאים את הלחם,
ומאחר שמי שלא היה נוכח בעת קבלת הלחם, עלול היה לרעוב כל אותו היום - נאלצו אפוא האנשים
לבלות שעות ארוכות ליד החנות, ולא אחת גם להישאר במקום במשך כל שעות הלילה!
לעתים
תכופות היו מקבלים מנה מוקטנת ופחותה מהמשקל, כי ככרות הלחם היו בדרך כלל חמים,
והמוכר שחתך את הלחם לא היה מקפיד על המשקל הנכון, וכך היו מקבלים גם פחות מארבע מאות
הגרמים הזעומים.
ואל
יהא קל בעיניכם העמידה בתור. בראשונה היו חנויות הלחם ברשותן הבלעדית של התושבים המקומיים.
הללו, האוזבקים הצעירים, בעלי המרפקים, נוהגים היו לפלס דרכם הישיר אל החנות, לקחת
משם כל מה שלבם חפץ, ומכרום לעומדים בתור במחיר כפול ומכופל. לא הועילו צווחותיהם וזעקותיהם
הקורעות לב של העומדים שעות ארוכות בתור, ולא היה אף אל מי להתלונן. להיפך, אבוי היה
לו למי שניסה להתקומם נגדם!
מעשה
היה באחד מאברכי חב"ד - שם משפחתו ליס - שלא יכול היה לראות בסיבלותם של האומללים
ובהתנהגותם האכזרית של האוזבקים, וניסה להתמודד אתם. הללו לא טמנו ידם בצלחת והכו אותו
מכות נמרצות ואכזריות, הוא קיבל מכת אגרוף חזקה בלבו וצנח ארצה מתעלף. הוא נפח את נשמתו
ונקפד פתיל חייו בדמי ימיו---
השם
יקום דמו!
נקל
לתאר את המצב הנורא ששרר אז, כאשר אין במה להחיות את הנפש הרעבה ופרט לחתיכת הלחם,
שהושגה אחרי עמל רב, אי אפשר היה להשיג כל מאום - מלבד יחידים ממש אשר היתה בידם היכולת
לרכוש מצרכי מזון תמורת תשלום הגון - וכך נתקיים בנו מאמר חז"ל ירבה נפוחי כפן
מדלית איסר.
הרעב
כשלעצמו לא היה עדיין בבחינת סוף פסוק. בגלל חוסר תנאים סניטריים מינימאליים, הורעל
האוויר ונעשה דחוס יותר ויותר. הריחות והצחנות מילאו את החלל, ההמונים לא יכלו להתרחץ
ולהתלבש כראוי והאוכלוסייה הגדולה, בתוספת המוני הפליטים שנהרו לסמרקנד, גרמו למחלות
מדבקות - ובעיקר מחלת הטיפוס אשר הפילה חללים ללא רחם.
חסידים גוועים ברעב
בנוסף
למחלה מדבקת זו, סבלו רבות מהמחלה המקומית "פיבר קרנק" אשר מצאה לה קן במדינות
מרכז אסיה. אף היא היתה מחלה קשה וחמורה, ולא ניתן היה להשיג את התרופה 'חינין' לרפואתה.
היתה אמנם גם תרופה אחרת, דומה, אך גם אותה ניתן היה להשיג רק בשוק השחור ותמורת תשלום
הגון, אשר רק מעטים יכולים היו להרשות לעצמם.
בתקופה
הראשונה לבואנו שם סבלנו ככל השאר חרפת רעב. אנשים רבים חולים ותשושים, לא יכלו להחזיק
מעמד ברעב הנורא, ונפחו את נשמתם. מדי בוקר, כשהיו יוצאים לרחובות קריה נתקלו בגוויות
של נפוחי-כפן, אשר כוחם לא היה עמם, ומתו מרעב. הגוויות התגוללו כדומן על פני האדמה
ואיש לא טרח לקוברם. בין אלה היו גם אשר לא נספו בגלל הרעב, אלא עקב מחלה קלה שנדבקה
לגופם ולא יכלו להתגבר עליה.
גם
על עדתנו לא פסח מלאך המות. כעשרה מטובי יקירנו, חסידים ואנשי מעשה, גוועו מרעב או
ממחלות אחרות - מלבד נשים וילדים רבים שנפגעו ומתו...
בין
אלה שהיו אתנו, שנים מהם עסקו בצרכי צבור עוד בעיר מגורם: האחד הר' יהודה ליב לוין,
אשר הגיע לסמרקנד מעיר סרטוב, שען במקצועו; והשני שהגיע אלינו מקיוב ר' משה וינרסקי.
שניהם זכו לעלות מעמק הבכא לארץ הקודש, והתגוררו לימים בירושלים ת"ו.
מה
עשה ר' יהודה ליב? הוא כיתת את רגליו אל בית החולים, אסף וליקט את בגדיהם של אלה שהלכו
לעולמם, וניסה פה ושם למכור את הבגדים שהיו עדיין במצב טוב, ובכסף זה קנה לחם או מזון
אחר והחיה בהם את האנשים החולים ששכבו על ערש דווי בבתי החולים. כך עלה בידו להציל
נפשות רבות מישראל.
גם
זכור איש זה לטובה אשר הקים וארגן תלמוד תורה בעיר החדשה.
יסוד
חברא קדישא
על
עבודתו זו של הרב יהודה ליב לוין, וכן על יסוד חברה קדישא לטיפול בקבורת החללים המרובים,
מספר גם הוא עצמו46:
בבואי
לסמרקנד חשכו עיני. המצב שם היה איום ונורא. הרעב המחריד הפיל חללים לאלפים ולרבבות;
אנשים נפלו ברחובות קריה כשהם נפוחי כפן, ונופחים את נשמותיהם בגלל חוסר פת לחם...
בסמרקנד
עצמה היו המונים רבים של פליטים יהודים אשר זרמו לשם מכל המדינות אשר אליהן הגיעו המרצחים
הגרמנים ימ"ש. הפליטים זרמו כולם לרוסיה, והמקום הבטוח ביותר, שם לא התחוללה המלחמה
האיומה, היה אזור מרכז אסיה.
ברם,
אם את עצמם ובשרם הצליחו להציל - אך במה להזין את נפשם לא היה להם. עבודה לא היתה כלל;
כסף לקנות איזה מאכל לא היה, וגם כאשר הכסף היה ביד - לא ניתן היה להשיג מצרכי מזון,
והתוצאה היתה: רעבון מוחלט. אפיסת כוחות ומיתה של ממש!
בעיר
עצמה היתה קיימת חברה קדישא עירונית, של יהודי בוכרה, אך לרגל המצב הנורא שנתהווה,
כאשר רבים היו חללי רעב, היה צורך השעה להקים מיד חברה קדישא נוספת, אשר תטפל בהבאת
החללים הללו לקבורה.
הרגשתי
את עצמי מתאים להתעסק בכגון דא, והחלטתי לקחת את הענינים לידים. לקחתי אתי לעזרה כמה
מאנ"ש ויסדתי חברה קדישא.
מרובה
היתה העבודה ורבים היו התפקידים שיש לטפל בהם, כגון רכישת חלקת אדמה לקבורה, לקנות
תכריכים, מציאת האנשים המתאימים לטהר את הנפטרים, למצוא כמות מספקת של עצים בקבר עצמו
לכסות את הגוף, לאסוף את גופות הנפטרים, לקבור אותם ולהציב עליהם מצבות ועוד עשרות
פעולות דומות.
ריכזתי
סביבי קבוצה של 13-15 איש וחלקתי אותם לקבוצות שונות עם תפקידים שונים. קבוצה אחת,
למשל, בת שני אנשים, היתה מבקרת מדי יום ביומו בבתי החולים שבעיר. השנים היו מבקרים
בכל יום בבתי החולים השונים, שואלים ומתעניינים באם יש אצלם איש יהודי שנפטר.
כאשר
היה מקרה כזה, היו האנשים נכנסים מיד לפעולה. בראש וראשונה היו מוציאים את הנפטר מכותלי
בית החולים, למען לא יוזרק כאבן דומם יחד עם גופותיהם של ערלים ונכרים.
מיד
עם קבלת הידיעה, שולח הייתי לשם שני אנשים עם אלונקה אשר הוציאו את גופת הנפטר משם
והיו מביאים אותו לחדר המיוחד שבבית העלמין, שם טיפלו בו כדת וכדין עד להבאתו לקבר
ישראל...
להציל את החיים
תוך
כדי עבודתי בעניני החברא קדישא חלפה פעם במוחי מחשבה "מוזרה", הרהור של "לכתחילה
אריבער": אולי במקום להפעיל כל כך הרבה פעילות, מרץ ויוזמה בטיפול עם המתים -
הבה ננסה להפעיל את מלוא המרץ עם החיים! כלומר יש למצות את כל האפשרויות איך לשפר את
המצב עם בני האדם בעודם בעלמא דין, לעזור להם באריכות ימיהם ושיפור תנאי חייהם!
באחד
הימים כינסתי בביתי אסיפה מצומצמת של נשי חב"ד. הסברתי להם כי כאן, בסמרקנד, ישנם
13 בתי רפואה, בהם מאושפזים יהודים רבים, והצעתי שכל אחת מהנשים "תאמץ" בית
חולים אחד, הקרוב לביתה. היינו כל אחת תבקר בבית רפואה מסוים, תחפש אחר איש או אשה
- יהודי - המאושפזים בבית הרפואה, ואשר בגלל הרעב האיום הם ממשיכים לרעוב בתוך כותלי
בית הרפואה, והיא תביא להם אוכל להחיות את נפשם. כך יתאוששו מחולים ומרעבונם,
יחזרו לחיים תקינים ומאושרים - ולא יצטרכו ליפול לידיהם של אנשי החברא קדישא!...
ובאשר
לכספים הדרושים לכך, אמרתי, הרי מי שתוכל להתרים אנשים ולהשיג כספים בכוחות עצמן, מה
טוב, ומי שלא תצליח בכך - אני אתן לה את כל הכסף הדרוש ולא תצטרך לדאוג כלל!
ההצעה
הצליחה ת"ל למעלה מהמשוער. הנשים קיבלו על עצמן את ביצוע הדבר בחשק רב והצליחו
מאד. יום יום היו מבשלות בביתן תבשילי מאכל שונים, מביאים אותם לבית החולים ומחיים
בהם נפשות רבות מישראל. רבים מבני ובנות ישראל אשר היו כבר על סף המוות והאבדון, בגלל
מחלה או רעבון – התאוששו, חזרו לאיטם למצב בריאות תקין ועוד המשיכו לחיות שנים רבות
וארוכות!
לשם
דוגמא, אציין, למשל, שמם ופועלם של הר"ר מענדל דייטש ואשתו. מה עשו השניים? הם
העמידו סיר ענק בחצרם, בישלו בו תבשיל חם ומזון, וכל מי שבא לשם - קיבל ארוחה חמה וטרייה
חנם אין כסף. נוסף לכך, לקחה האשה את התבשילים בידיה, ביקרה בבית החולים הקרוב והאכילה
כל נפש יהודי אשר מצאה שם והחייתה את נפשם.
בביתם
היו מבקרים אנשים שונים, סוחרים, אשר היו קשורים עם ר' מענדל בעסקי מסחר. כאשר פוגשת
היתה האשה בסוחרים אלה, התרימה אותם לצורך מצוה זו של הצלת נפשות וכך הצליחה להשיג
את הכספים הדרושים.
כאמור,
רשמתי את שמות הנ"ל בתור דוגמא, וכאלו היו עוד נשים רבות אשר עסקו בענין זה במסירות
נפש, בכל להטן ובכל מאודן, ולזכותן יש לרשום המונים רבים מבני ישראל אשר נצלו ממוות
בטוח הודות לפעילותן הבלתי נלאית...
חושבני
שצריך גם לפרסם עושי מצוה אשר עסקו רבות הן בעניני החברא קדישא והן בביקור חולים -
כגון הרב ישראל נח בליניצקי, הרב יהושע קוטנר, הרבנים החסידים הרב בנימין גורודצקי,
האחים הרב צמח הורביץ, הרב שמואל והרב אליעזר (בני הגאון החסיד המפורסם מוהר"ר
יצחק הורביץ 'מתמיד' ז"ל) ונשותיהם, הרב אהרן יוסף בליניצקי ועוד.
המשפיע הרב פיניע שרייבר
ז"ל
בין
הנפטרים בסמרקנד, היה המשפיע הרב פינ'יע שרייבר המכונה "פיני'ע
ראקשיקער". ר' פינ'יע שנחשב למתמיד בלימודו ובעל זיכרון אדיר, כיהן במשך שנים
רבות כמשפיע בעיר מגוריו ראקשיק ולאחר מכן במוסקבה. בימי השואה נמלט לסמרקנד, ועם
הגיעו החל לפעול להפצת מעיינות החסידות בקרב העדה הבוכרית, למרות התת תנאים בהם
חי, כפי שתיאר זאת בנו הרב חיים שרייבר:
"כל
אחד קיבל 400 גרם לחם לפי כרטיסיה שחולקה לנו, ואם הצלחנו להשיג סלק ולבשלו במים
היה זה יום חג לכולם. במקום תה היינו שותים מים רתוחים עם צימוקים, שקנינו בצ'אי-חאנה
[בית תה]. זה היה כל האוכל.
ובכל
זאת על אף התנאים הקשים אבא, לא שינה את סדר יומו. בבוקר היה יושב ולומד שעות
אחדות ולאחריהן מתפלל עד שעה 2 בצהרים בערך, טועם ממה שנתנו לו ומתיישב ללמוד מספר
שעות גמרא ושולחן ערוך, מנחה וערבית, ושוב לימודים עד מאוחר בלילה.
מהר
מאוד הכירו תושבי המקום יהודי בוכרה, את הנהגתו בקודש, התלקטו סביבו וראו בו מורה
ומשפיע. אבא שש על תלמידיו החדשים. הוא למד עמם תורה, שולחן ערוך תניא ומאמרי
חסידות, ובלילות התוועד עימהם – מעלה את רמתם הרוחנית ומדריכם בתורת החסידות. הוא
דבק בדרכו בעקשנות, ואפילו מחלת הקדחת הטרופית שלקה בה לא שינתה את הרגליו.
כשהחלים מהמחלה שהפילה בסמרקנד חללים רבים, המשיך בדרכו בקודש – מתפלל באריכות,
מקדיש שעות מידי יום הן ללימודו העצמי והן ללימוד עם הזולת – וצם מידי שבוע מידי
שני וחמישי למרות חולשת גופו".
בשלהי
שנת תש"ב חלה ר' פיני'ע בדיזנטריה. בחסדי ה' הוא התגבר על ההתקף הראשון של
המחלה, אבל בתחילת שנת תש"ג המחלה תקפה אותו שוב. גופו כבר היה חלוש ותשוש
מהרעב והמחלות ובל' תשרי, א' דראש חודש מר חשוון תש"ג, השיב את נשמתו לבוראה.
משפחה שלימה נגדעה
לר'
פיני'ע נותרו צאצאים שיגידו קדיש, שיזכרוהו לאורך שנים, אבל כאשר משפחה שלימה
נגדעת, נעלמת ואינה, מי יזכרם?
הרב
חיים כבש כיהן לפני השואה כרב העיר יוכאוויטש. בצעירותו למד ב"תומכי תמימים"
ליובאוויטש שבליובאוויטש וזכה שהרבי הרש"ב היה מסדר קידושין שלו. יחד עם
רעייתו ובנו הגיעו לסמרקנד והם רעבו ללחם כפשוטו. הרעב והחולשה הכריעו את שלושת
בני המשפחה בזה אחר זה, והמשפחה הזו אבדה מן העולם.
פטירתה
של משפחה חסידית זו נגעה לליבו של הרב ר' מוט'ל קוזלינר ע"ה, שבימי השואה
התגורר בסמרקנד, והוא החליט לציין את כ"ד אייר יום פטירתו של הרב כבש. מידי
שנה ערך ביום זה, התוועדות מיוחדת והתוועד במשך שעות ארוכות לעילוי נשמתו של הרב
חיים כבש ומשפחתו ע"ה.
יללות
קורעות לב
כדי להבין עוד את חומרת מצבם של הפליטים
באותם ימים, הנה קטע מעדותו של החסיד הרב מאיר גורקוב ע"ה, כפי שהוא מפרט
אותה בכאב רב בספרו 'ספר הזיכרונות דברי הימים'. הרב גורקוב חווה את התקופה הקשה
בסמרקנד על בשרו:
"בתחילת בואם של חסידי חב"ד
למקום החדש, עברו על כולם תלאות ומצוקות רבות, כי המצב החומרי של כולם היה הרוס
וחרב. את כל הונם ורכושם עזבו במקומות מגוריהם, כי לא היה די זמן אלא להימלט
ולהציל את הנפשות. כמעט כולם באו ערומים ויחפים, לוקים, מעונים וחולים, מטלטול
ונדנודי הדרך הקשה, אשר ארכה זמן רב עד בואם אל מקום מנוחה. וגם כשבאו, נשארו בלי
משען, כי לא היה במה להיאחז ולהתעסק ולמצוא מקור לפרנסה. דוחק גדול היה, גם
בדידות. רבים שכבו בחוצות והתגוללו באשפתות. העינויים והייסורים גברו כל כך, עד
שבאו לידי חוליים רעים, רחמנא ליצלן.
ונוסף לזה, התחיל עוד הרעב להרע ולהציק
ביותר, אשר זו הייתה התוכחה היותר קשה ומרה. כי לבד זאת אשר צרור הכסף אשר היה ביד
כל אחד נתמעט מיום אל יום, עוד זאת אשר בקשיים ותלאות רבות עלתה להשיג כיכר לחם.
כל הימים, לרבות הלילות, עמדו אנשים למאות בשורות הארוכות, איש אחר איש, ליד
החנויות ללחם. ואלה אשר עלה בידם להשיג כיכר לחם, נחשבו מן המוצלחים, כי ברוב
הפעמים לא הספיק הלחם שבחנות לכל השורה. הראשונים היו תמיד האוזבקים תושבי המדינה,
וידם היתה על העליונה. הם החזיקו לעצמם את הזכות במשפט קדימה, וגם אם באו מאוחרים
נדחקו בחוזקה בכוח, גם עד כדי הכאה, להפריד בין הדבקים, ועמדו הראשונים בתור.
לאורך ימים לא יישכח מזיכרוננו ולא ירפא
כאב לבנו ופצענו האנוש אשר ירד האסון הנורא ר"ל, אשר קרה לאחד התמימים
המצוינים, קדוש וטהור, אשר נפגע מאחד האוזבקים, בעת עומדו בשורה ללחם, ובא זה
להדפו ממעמדו ולהחזיק מקומו, והכהו האוזבקי על חזהו מכת מוות, ובמשך ימים אחדים
נפטר לעולמו ושבק חיים לכל חי.
קצרה יד אנוש לתאר את גודל הצער
והייסורים של האומללים אשר התחזקו בשארית כוחותיהם לעמוד כל היום, ולפעמים עד שעה
מאוחרת בלילה, רעבים חלושים ומעונים, וגם היו זמני חורף אשר רעדו עצמותיהם מקור
וצינה, והשלגים אשר הרטיבו בגדיהם עד בשרם. בשמעם את הבשורה כי תם הלחם, חשכו
עיניהם ונפל לבם בקרבם.
נתבלבלו מוחם ודעתם עד אשר לא ידעו איזו
דרך לפנות, אם יבואו לביתם בידיים ריקניות, בעת אשר ילדיהם שוכבים חולים ומעונים,
מצפים בכיליון עיניים לפרוסת לחם להחיות את נפשותיהם העטופות ברעב.
נשברים ונדכאים חזרו לביתם, רגליהם
נגררות מכבדות, מאפס כוח ומרוב צער. הילדים, בשמעם את צעדי אביהם, ניגשים אל הדלת,
קמים ממשכבם, ומקיצים גם את אמם אשר ישנה למחצה מחלישות הרעב. בשמחה הם מחכים
לכניסת אביהם הביתה, כי עוד רגע וישקיטו את רעבונם הלוחץ להם עד אפס כוח.
אכן, כאשר נראו פני אביהם בעיניו הכהות
אשר בא ריקם, הרימו כולם קולם כאחד בבכיות ויללות קורעות לב. לב האב האומלל נקרע
לגזרים, הלא שכח על רעבונו ובזה הרגע נבחר לו המוות מחיים. באין אונים נפל כאבן
דומם על מצע התבן אשר הכין למשכב לו, כי מיטה וכרים וכסתות לא היו לו.
גם האם הרחמנייה האומללה, נמס לבה בקרבה
כמים מצער ילדיה, ותחבה פניה בכסת אשר תחת מראשותיה וסתמה את פיה שלא יתפרץ בכייה
לחוץ. ודמעותיה אשר שטפו כנחל, הרטיבו את הכסת מכל צדדיה. ארוכה בכו ההורים
האומללים עד אשר תקפתם השינה, ודומיית מוות שררה בבית".
עזרת
הרב קייקוב לפליטים
על
רקע התיאורים הקשים הללו של הרעב הנורא והמחלות האיומות שהיו מנת חלקם של תושבי
סמרקנד באותם ימי מלחמה, זוהרת דמותם ואצילותם של יהודי בוכרה, שנהגו במידה שלא
תיאמן של הכנסת אורחים למען הפליטים חסידי חב"ד, כאשר הם חולקים עמם את פת
לחמם ואת חדרי ביתם.
ואכן,
רבים מחסידי חב"ד בני אותו דור מציינים כי הם חבים את חייהם ליהודי בוכרה
שפתחו בפניהם את בתיהם, האכילו אותם והצילו אותם ממוות לחיים.
כאמור,
נכבדי וראשי העדה הבוכרית בסמרקנד עשו כל שביכולתם כדי לסייע לחסידים הפליטים. הרב
חזקיה קייקוב יחד עם רבי רפאל חודיידטוב, היו מראשי היהודים הבוכרים שעשו רבות
למען הפליטים. הם היו צועדים מידי יום לתחנת הרכבת כדי לקלוט פליטים ולארחם
בבתיהם. .
יהודי
בוכרה התמסרו לסייע לאחיהם הפליטים עד כדי כך שלעיתים כבר לא היה ברור הגבול בין עזרה
לזולת לבין מניעת צרכים בסיסיים מבני הבית. מספר בנו של הרב חזקיה קייקוב:
"אני
זוכר כיצד אמא יצאה פעם מהבית לזמן מה, וכאשר שבה הביתה היא ראתה את אבא לוקח את כל
המצעים, השמיכות, הכריות והמגבות בבית ומחלק לפליטים. אמא לא הבינה ושאלה: מה זה
צריך להיות?! אך אבא בשלו.
לא
פעם כאשר היו מגיעים יהודים שלא היה להם מאומה, אפילו לא נעליים ללבוש, אבא היה
מוריד את הנעליים מרגליו ומעניק להם באמרו: קח, לי יש עוד בבית, לך אין גם את זה.
אחד
מאלו שעזרו רבות ליהודים האשכנזים היה ר' אברהם בורוכוב ע"ה, שהקים מפעל
לייצור בדים ושטיחים וה' ברך אותו בעושר רב".
הכנסת
האורחים של רבי אברהם בורוכוב
רבי
אברהם היה איש חסד שתמך והחזיק עשרות משפחות, הציל רבים ממוות ומשבי ממושך, עסק
בהכנסת ילדים בבריתו של אברהם אבינו, החזיק תלמידי חכמים וישיבות במחתרת.
רבי
אברהם ע"ה נולד בסמרקנד בשמחת תורה תרס"ז, להוריו רבי ישעיהו ומרת ברוריה
ז"ל.
בהיותו
ילד קטן, התייתם מהוריו והוכנס לבית יתומים שם התגורר בילדותו. למרות שנות ילדותו
בהן גדל ללא אב, ואם התבלט הנער הצעיר בכישרונות טובים וכאשר החל לשלוח ידו במסחר,
הצליח ביותר.
הגיעו
הדברים לידי כך שהחל לפרנס את אחיו הגדולים ממנו ובבוא העת אף חיתן אותם ודאג לכל
צרכיהם.
במשך
כל השנים תמך באחרים ופרנס מכספו עשרות ומאות אנשים. ביתו היה פתוח לרווחה לכל
נצרך ולכל בקשה, ואוזנו תמיד היתה כרויה לכל עני ונצרך, בבקשה מכל סוג שהוא. אם
בפדיון שבויים בסכומי עתק, אם בחתונת זוג יתומים או במקרים רבים שנטל על עצמו
הוצאות סעודת ברית מילה שערך על חשבונו לנזקקים, בהחזקת ישיבות ותלמידי חכמים,
ובעשיית חסד בגופו ממש. למרות עיסוקיו הרבים, ורבים מציינים זאת עד היום בהתפעלות
רבה, היה שש ושמח לעזוב הכל על מנת לעשות מעשה חסד.
בתקופת
המלחמה בה הפכה סמרקנד מפלט לרבים שברחו מאימת ההפגזות ברחבי רוסיה היה, כאמור, מחירו
של כיכר לחם בודד, גבוה מאוד. רבי אברהם בורוכוב, שהיה עשיר מופלג, לא שמר את כספו
לעצמו וחילק במו ידיו מאות כיכרות לחם שעלו אז סכומים גדולים, עבור הפליטים ועבור
התושבים המקומיים.
אחד
הפליטים מאותם ימים מספר כיצד ראה בעיניו את רבי אברהם לוקח שק של לחם, אותו היה
מכנה בשם "לחם הקודש", ומחלק מידי יום כיכרות יקרות ערך לפליטים הרעבים,
בהם רבים מחסידי חב"ד המצהירים עד היום כי הם חבים לבורוכוב את חייהם.
אחד
מהם, מבחירי התמימים בישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש, היה הרה"ח
רבי דוד קיבמן (הורודוקער) ע"ה. מידי בוקר היה ר' אברהם בורוכוב מביא כיכר
לחם לרבי דוד, בין יתר הפליטים.
פעם
אחת איחר בורוכוב עם הלחם, ורבי דוד "נזף" בו באמרו "כיצד אתה מרשה
לעצמך לאחר בדבר שחיי אחרים תלויים בו". למרות ה"נזיפה", רבי אברהם
לא כעס חלילה, אלא קיבל בהכנעה ובענווה את הדברים, ביקש את סליחתו של רבי דוד.
כעבור שנים, לאחר פטירתו, לקח על עצמו את עלות הקמת המצבה ועריכת יארצייט מידי שנה
לרבי דוד ע"ה.
"את אותה תקופה ואותו
זמן לא ניתן לתאר ולא ניתן כלל להעלות על הכתב", שיחזר לימים הרב נתן נטע ברכהן
ע"ה. "המצב היה פשוט נורא. בבוקר ובערב הייתה עוברת עגלה ואוספת את מתי
הרעב שנפלו פגרים ברחובות סמרקנד. לאנשים לא היה לחם לאכול. הם פשוט מתו מרעב. גם
בסמרקנד התקופה קשה מאד, ואנשים גידלו בחצר שלהם אוכל כדי לשרוד. בית תבשיל לא
היה, כי לא היה ממה לבשל וממה לאפות. המצב הכלכלי בעקבות המלחמה היה נורא.
רבי אברהם בפרט, בתוך
כלל בני העדה הבוכרית, נחלצו חושים לקראת אחיהם הבורחים, וחלקו מלחמם לפליטים. רבי
אברהם, היה נותן לפליטים קורת גג ולחם לאכול, וכך הציל אותם מחרפת רעב וממוות
בטוח. מאות אנשים שחיים היום ברחבי העולם, צאצאיהם של אותם פליטים, חבים את חייהם
לרבי אברהם ע"ה ולבני העדה הבוכרית".
פדיון
שבויים של ר' אברהם
מוסיף
ומספר הרב נתן ברכהן:
"אחד הזיכרונות
שלי מרבי אברהם היה מתקופת המלחמה בה ישבו חסידים בכלא בעוון הפצת יהדות. רבי שמחה
גורודצקי סיפר כי פעם הלך ברחוב בסמרקנד ופניו נפולות. כאשר פגש אותו רבי אברהם,
שאל אותו לפשר עיצבונו. רבי שמחה השיב כי ישנו חסיד אחד השרוי בבית הכלא, וצריכים
סכום גדול של חמישים אלף רובל בכדי לשחררו. רבי אברהם לא חשב פעמיים, הוציא את
הכסף ונתן אותו לרבי שמחה.
רבי שמחה הלך ושחרר את
אותו חסיד, ולאחר שלושה חודשים בא לרבי אברהם עם חמישים אלף רובל ושם אותם על
השולחן. רבי אברהם שאל את רבי שמחה מה פשר הכסף הזה? ורבי שמחה השיב כי הוא מחזיר
את ההלוואה אותה העניק לו לפני מספר חודשים. רבי אברהם השיב את הכסף לרבי שמחה
ואמר לו כי זו לא הייתה הלוואה אלא מתנה, והוסיף: מצוות אני לא מוכר בכסף".
בהקשר זה של פדיון
שבוים, יש לציין כי במצווה זו עסק רבי אברהם רבות, כאשר רבים מהסיפורים נותרו
עלומים עד היום. ר' אוריאל יצחקוב מנחלת הר חב"ד מספר כי אחד מבני משפחתו
הקרובים נעצר והושם בכלא. יום לאחר מכן, כאשר הגיעו בני המשפחה לשחררו, התברר
במפתיע כי הוא כבר שוחרר.
לאחר זמן התברר כי רבי
אברהם היה עובר לעיתים קרובות בתחנת המשטרה ומברר האם יש יהודים עצורים. במידה
והתשובה הייתה חיובית, הוא היה מוציא סכום כסף מכיסו ומשחד את אחד השוטרים עמו היה
לו קשר והיהודי היה משוחרר, מבלי שהמשחרר והמשוחרר נפגשו כלל. סיפורים כאלו מצויים
לרוב.
המלאך
רפאל
בקרב בני הקהילה הבוכרית התבלטה וזהרה באותם
ימים גם דמותו של רבי רפאל חודיידטוב, שמעשי החסד הכבירים שלו זיכו אותו בכינוי
'האגדה המהלכת מסמרקנד'. ר' רפאל עבר מרחוב לרחוב ומעיר לעיר ובאופן אישי הציל
מאות ואולי אלפים ממוות. רבים רבים מצאו מחסה בביתו ובחצר הגדולה שהקיפה אותו.
כשהיה ר' רפאל טרוד בטיפול בפליטים שכבר
נקלטו אצלו, הוא שלח את ילדיו הגדולים לתחנת הרכבת כדי להביא משם אל ביתו פליטים
יהודים נוספים. אולם גם בכך לא הסתפק. האיש שחסד וטוב לב זרמו בעורקיו, הפעיל גם
את ידידיו ומכריו בקהילה הבוכרית. בעידודו יצאו אלה יום יום אל תחנת הרכבת, איתרו
בה פליטים יהודים ודאגו להם לקורת גג ולמזון.
לר' רפאל היה מפעל לייצור יין והמחסור
הכללי במוצרי מזון בסיסיים השפיע גם על היקף היבול שהגיע למפעל, היקף שהידלדל מאוד
בזמנים הקשים של המלחמה. אלא שגם את העובדה הזאת ניצל ר' רפאל לטובת הפליטים,
בהעמידו לרשותם חלק ממחסני המפעל, אותם הפך למקומות מגורים.
ר' רפאל התגורר באזור באגי-שאמאל, בחווה
גדולה שהייתה בעבר חלק ממשק שיתופי (קולחוז) בו כל התושבים התחלקו ביניהם בתוצרת.
כיוון שבאגי-שאמאל הייתה קרובה מאוד לתחנת הרכבת, הפכה חצרו של ר' רפאל לכתובת
הראשונה אליה פנו המוני הפליטים. ר' רפאל הפך חלקים רבים משטח החצר שלו לבתים
קטנים בהם נקלטו הפליטים.
"עבורנו, היהודים שחוו את שנות
הרעב המרות בסמרקנד", העיד לימים הסופר הנודע, הרב יהושע דובראווסקי ע"ה47,
"השם ר' רפאל חודיידטוב צלצל כמו אגדה. כמו אגדה חיה, כמו מילת קסם עבור
אינספור היהודים הבודדים, הרעבים והשבורים, שבאותם ימים סוערים התגלגלו לסמרקנד.
כתובתו של ר' רפאל בעיר החדשה הייתה
ונשארה מאז ולתמיד, כמו אי שאליו נמשכו יהודים חסרי מזל מהעיר הישנה, פליטים חסרי
בית ותשושים שהגיעו מהשטח העמוס לעייפה סביב תחנת הרכבת, ואפילו פליטים שנדדו
בכפרי הסביבה. מפה לאוזן נישא השם 'רפאל', כמו איזה מלאך מושיע, כמו המלאך רפאל,
השליח לרפא את לבבות ישראל.
ומתי, אם לא באותם זמני אימה מצערים,
זמני אבדון ונפילה, כאשר הרעב והחשש כרסמו בכל פינה, כאשר הדאגה המתמדת לחתיכת לחם
הציקה לכל כך הרבה חצאי-אנשים רעבים שהתהלכו באפלה, וכמה מהאנשים שהיו שבעים קצת
יותר התהלכו במקומות המסתור שלהם בחרדה חייתית? מתי אם לא אז, היתה ההזדמנות
הנאותה לגילוי הטוב היהודי והאנושי של הלב היהודי! ר' רפאל הראה את הכוח הנעלה
ביותר, הנאה ביותר והמאיר ביותר של לב יהודי חסידי!".
העסקת
בחורי ישיבה
אחת הדרכים שמצא ר' רפאל להעסקת בחורי
ישיבה במקום עבודה מסודר ומתאים, היתה באמצעות ידידו הוותיק ר' שמחה גורודצקי. ר'
שמחה הקים בית חרושת קטן וקיבל לעבודה בחורי ישיבה רבים, כולם תלמידי ישיבת קלצק.
סדר היום שלהם כלל לימוד תורה במשך חצי יום ועבודה בחציו השני של היום. העבודה
היתה קשה עבורם, אך הם היו מאושרים נוכח יכולתם להרוויח כסף ולהתפרנס למחייתם.
הסדר זה נמשך עד שר' שמחה נתפס ונאסר בשנת תש"ו, אז תמה המלחמה, אלא שבדיוק
אז הורשו הפליטים מפולין לצאת מרוסיה ולחזור לארצם.
כאמור, בין הפליטים הרבים להם סייע ר'
רפאל היו בני ישיבה רבים, הן תלמידי ישיבות "תומכי תמימים" של חב"ד
והן מישיבות מיר, סלבודקה, קלצק ועוד.
בנוסף לפליטי המלחמה, היו גם פליטים
יהודים מרוסיה שברחו מהק.ג.ב. במרכז המדינה ומצאו מקום מקלט אצל ר' רפאל. הוא לא
היסס לרגע והכניס את עצמו לסכנות חמורות, הכול במטרה לסייע לאחיו היהודים.
גם
על חשבון הילדים
בין חסידי חב"ד שמצאו מקלט ומחסה
בביתו של ר' רפאל, אפשר למנות את החסיד ר' דוד קיבמן שהוזכר לעיל. ר' רפאל שהבחין
מיד בגדלותו ובחסידותו של ר' דוד, דאג מאוד לכל צרכיו עד שהלה הסתדר במקום של קבע.
גם ר' שלום זאב קרוגליאק ע"ה (חמיו של ר' יעקב לרנר), ברח בשנת תש"א
ממוסקבה והגיע לסמרקנד, שם שהה במשך תקופה בביתו של ר' רפאל.
"באמצע שנות המלחמה הגיע הדוד שלי
לסמרקנד", סיפר לימים ר' יעקב ('יאני') קריצ'בסקי, מחסידי חב"ד בבני
ברק. "הוריי היו בעצמם פליטים שהתארחו בביתו של מאן דהו, ולא הייתה להם כל
אפשרות לסייע לו. בתור נער צעיר יצאתי לפגוש את הדוד. בתחנת הרכבת אמרו לכולם
שהפליטים הולכים תחילה לחצרו של ר' רפאל חודיידטוב, והלכתי איתו לשם.
בהגיענו לחצר, ראיתי שורה של שולחנות
ארוכים ולצידם יושבים פליטים רבים. הפליטים האחרים המתינו בתור. כל אחד מהפליטים
קיבל צלחת מלאה מרק מהביל ומנת אוכל חמה להחיות את נפשו. הפליטים שהגיעו עם בגדים
קרועים ובלויים קיבלו סיוע משמעותי גם בביגוד. גם משפחתנו נעזרה בר' רפאל במקרים
שונים. למשל, לפני פסח הגעתי לביתו וקיבלתי מתוצרת היין שהוא ייצר בחצר".
היו גם רבים מחסידי חב"ד הפליטים
שהצליחו להשיג לעצמם קורת גג, אך מדי פעם בפעם הלכו אל ביתו של ר' רפאל כדי לסעוד
את ליבם. הרב צבי הירש חיטריק ע"ה סיפר כי בשנות הרעב בסמרקנד הוא ואחיו הרב
אהרן ע"ה היו נערים צעירים וסבלו קשות מהרעב המציק, עד ששמעו על ר' רפאל
והלכו כמה פעמים לחצרו שם קיבלו ארוחות מזינות.
כל הפעילות הענפה הזאת התאפשרה גם בזכות
רעייתו רחל, שבמסירות נפש עמדה לימין בעלה בכל הנוגע להצלת הפליטים היהודים. היא
אשר פיקדה על המבצע המסועף של הכנסת האורחים והאכלתם במסירות אין קץ, היא אשר
טיפלה במאות חולים ואומללים חסרי בית שבעלה ר' רפאל הביא הביתה והיא אשר ידעה
להרגיע יהודים מודאגים, לחזק לבבות נדכאים, לעודד פליטים שבורי לב, להקשיב
לצרותיהם ולקבל את כולם באהבה.
פעם, אף נדבקה רחל במחלת הטיפוס שחלו בה
הפליטים. רוב האנשים שחלו בטיפוס לא החזיקו מעמד הרבה זמן ונפחו את נשמתם בייסורים.
ר' רפאל, למרות שהתעסק וטיפל בפליטים החולים בכל מיני מחלות מעולם ולא נדבק מהם,
אך לא כך רחל. מחלת הטיפוס הקשה לא פסחה עליה עקב הטיפול והשהייה בקרבת החולים ורק
בדרך נס שרדה והתגברה על המחלה.
לא תמיד הספיק האוכל שהיה בביתו של ר'
רפאל להזנת כל אותם מאות פליטים. לפעמים נטל ר' רפאל מהאוכל שאשתו הכינה בעבור בני
משפחתו והעביר זאת לפליטים. וכאשר הייתה אשתו שואלת, "ומה ניתן לילדינו
לאכול?", היה ר' רפאל משיב, "לילדים שלנו יש הורים דואגים, תודה לא-ל,
בעוד ליהודים הללו, אין אף אדם שידאג עבורם!".
מאחר שר' רפאל חש מחויבות אישית כלפי כל
אותם מאות פליטים וכדי למנוע מראש מצב של מחסור, פתח במבצע מסיבי של גיוס מזון לטובת
הפליטים. ביחד עם ר' אליהו מני ניאזוב ועוד כמה מנכבדי הקהילה הבוכרית, עברו ר'
רפאל ואנשיו מבית לבית ודרשו מבעלי הבתים להתחייב על מכסה מסוימת של אוכל אותה
יתרמו בקביעות לצורך הזנת הפליטים.
בשבתות היו ר' רפאל ושותפיו הולכים לבתי
אחיהם היהודים הבוכרים ומטיפים להם מוסר. "הייתכן שאתם תאכלו סעודת שבת
משביעה ודשנה, בשעה שאחינו האשכנזים שניצלו מאש התופת הנאצית יישבו רעבים
וצמאים?!", היו אומרים להם. ואכן, דבריהם הנוקבים חדרו לליבות השומעים ופעלו
את פעולתם.
מעשי חסד בכל האזור
לא רק בגבולות סמרקנד פעל ר' רפאל במעשי
החסד למען הפליטים. מצודתו הייתה פרושה גם על עיירות וכפרים בסביבה הקרובה אליו
וגם בזו הרחוקה ממנו. וכך הוסיף ותיאר הסופר הרב יהושע דובראווסקי ע"ה,
בלשונו הייחודית, את פועלו של ר' רפאל מחוץ לסמרקנד:
"ר' רפאל, כפי שאני זוכר אותו מאז,
הוא יהודי פעיל ותוסס, שחמימות לבבית שרויה על פניו. הוא מעולם לא נח. הוא ריחף
מעל הכפרים האוזבקיים הנידחים סביב סמרקנד. הוא ידע שהיהודים המתאכסנים בביתו
חווים רק טיפה קטנה מתוך ים הסבל היהודי. אבל 'שם', אי שם מסביב, מתגלגלים יהודים
הסובלים חוויה של גירוש זוועתי, יהודים כאלה שאפילו אינם יכולים לחלום על הגעה
לסמרקנד העיר הגדולה. ר' רפאל ארז אפוא את חלציו ויצא לחפש את אחיו התועים
במרחקים. פעם הוא רכב על חמור, פעם נסע על אופניים ופעם הלך ברגל. והיו שסברו שר'
רפאל טס אליהם על כנפי פלאים...
נו, ניתן להבין שאי אפשר לספר – אם לא
בספר עב כרס – מה היהודי החסידי הבוכרי היקר הזה פעל באותן שנים מספר שהיו שנים
נוראות ואיומות, והוא לא הפסיק לפעול עד הרגע האחרון למגוריו בסמרקנד".
אחד המקומות הבולטים אליהם הגיעה ידו
הרחומה הארוכה של ר' רפאל הייתה העיר הגדולה טשקנט, כשלוש מאות ק"מ מסמרקנד.
"חמי ר' מרדכי סירוטה גר
בטשקנט", מספרת הגב' יהודית סירוטה, תושבת שכונת נחלת הר חב"ד בקריית
מלאכי. "ר' רפאל היה מגיע הרבה מסמרקנד לטשקנט. הוא היה חבר וידיד נאמן של
חמי, ופעמים מספר אף ביקר בביתו. היו להם הרבה תכונות משותפות. שניהם היו יהודים
בעלי לב חם, היתה להם אהבה עצומה לכל יהודי והם אהבו לסייע ליהודים. חמי היה מסודר
מבחינה כלכלית. בשנות המלחמה חמי היה הולך לתחנת הרכבת, שם שכבו הרבה פליטים על
הרצפה הקרה בימי החורף הקשים. הוא חיפש ביניהם יהודים והביאם לביתו, שם נתן להם
לאכול ולישון וסייע להם בהשגת האישורים הדרושים לצורך המשך הסתדרותם בעיר.
כשר' רפאל היה מגיע לטשקנט, היה נכנס
לביתו של חמי והם היו פועלים ביחד בתחום העזרה לפליטים. בבית חמי היה מתחת השולחן
חור ברצפה שירד למרתף. במקור זה היה מיועד לאכסון תפוחי אדמה לחורף, אבל בשנות
המלחמה חמי היה מסתיר שם פליטים שלא היו להם אישורי שהייה בעיר, יהודים שערקו
משירות צבאי או כאלה שנרדפו על ידי השלטון הקומוניסטי.
דמותו של ר' רפאל היתה ממש דמות אגדית.
לפעמים היו צריכים לשחד פקידי משטרה בכסף או בבקבוקי וודקה, כדי שייתנו אישורים
רשמיים לפליטים ולעריקים, ור' רפאל שהיה בוכרי ותיק והכיר את המנטאליות האוזבקית,
ידע לעשות את הדברים באופן הכי מוצלח".
עדות
הסופר ר' דוד זריצקי
הסופר
הנודע ר' דוד זריצקי ז"ל, הנציח את תחושותיו ביום הגיעו לסמרקנד כאשר הוא זכה
ונקלע לידיו הרחימאיות של רבי רפאל חודיידטוב. הנה דבריו המרגשים המדברים בעד עצמם48:
זו
הפעם הראשונה שאני משתוקק לראות את פניו של עולה חדש – של עולה מסמרקנד. לראות את
פניו, ולו רק פעם אחת, ולשאול אותו רק שאלה קטנה: היכן ר' רפאל?
הוא
ודאי מכיר אותו, כי מי זה לא הכיר את ר' רפאל? כעת ודאי שערותיו כבר הלבינו, והוא נראה
אולי כמו אליהו הנביא...
הוא
היה מלא כל כולו יהדות תוססת, ערה, מלאת אהבה והשתפכות הנפש. הוא היה מלא מצוות
כרימון, והוא עצמו לא ידע מזה. הוא היה כולו קודש לה'. זה היה ר' רפאל...
הוא
הופיע אצלנו פתאום, ואנו קומץ בחורי ישיבה המחזיקים בשארית כוחנו בקרנות האמונה,
השומרים על גחלתנו לבל תכבה ח"ו, הרעבים משום שאינם רוצים להיגעל במאכלי
טריפה, הגוועים מרעב בגלל אי רצוננו לעבוד בשבתות, הנרדפים עד צוואר בגלל היותנו
שומרי אמונים, שעוקבים אחרינו משום שאנו הקימונו בית כנסת ומחפשים עשירי למניין.
לא הרעב הציק לנו, לא הלחם היה חסר לנו. הייאוש הוא אשר אכל בנו, לא ראינו כל
תקווה לצאת אי פעם ממקום זה...
והנה
הוא בא פתאום אלינו, אל בקתתנו הענייה, ואנו שכובים על גבי הקרקע, אכולי כינים
וייאוש...
קודם
כל ראיתי את עיניו, אותן לא אשכח כל ימי... פתאום נשפכו עלינו מ' סאה של מים חיים
מתוך שתי העיניים הללו... והאהבה שהשתפכה מהן האירה את פניו, עטפה את כולו, ולאט
לאט עברה גם אלינו... הוא התיישב, אמר לכל אחד "שלום עליכם", החליק בשתי
ידיו את זקנו השחור וכמו באגדות הפלאים הופיעו על הרצפה פיתות, פירות ובקבוק
שמן... ואכלנו, אני רוצה שתדעו אל נכון את פירוש המילה הזאת: א-כ-ל-נ-ו!!!
כשהשתכרנו
אין אונים מרוב אכילה, הוא שאל אותנו את השאלה הראשונה: אתם בני ישיבה? כן.
ואז
הוא התחיל לדבר אתנו על חייו מלאי מסירות הנפש. הוא סיפר לנו כי אפשר לחיות חיי
אושר ממש, למרות שברור לך שכעבור שעה עלול אתה להיות מובל לעבודת כפייה. כי אפשר
לרקוד לפני הגרדום, אם רק העיניים נשואות השמיימה... הוא הרצה לפניו שיחה מוסרית
ארוכה, שכה חסרה לנו, ושכה ציפינו לשמעה, מפיו של יהודי בוכרי. הוא דיבר ארוכות
בניגון של תפילה בוכרית, דיבורו היה חתוך, היה זה בליל של רוסית ועברית ואידיש.
בתום השעתיים שהוא דיבר, הבנו כי לפנינו יושב אדם בעל שיעור קומה שמעטים כמוהו,
שהוא מלא וגדוש יראת שמים יותר מאשר כולנו ביחד...
הוא
נודד על פני כל רוסיה, בונה מקוואות מכספו הוא, עוזר לנצרכים... בונה בתי כנסת,
מדבר על לב נדכאים שאותם הוא פוגש באקראי ברחוב, נותן להם כסף, משקמם... אשתו
וילדיו עמלו כל הימים בבישול ואפייה... הוא היה מהלך ברחובות סמרקנד, מחפש אנשים
שמראה פניהם העידו כי הם יהודים שומרי מצוות, מקים אותם מאשפתות ומביאם לביתו...
הוא היה מזיל מאות אלפי רובלים מכיסו...
חשקה
נפשי לדעת היכן הוא נמצא כעת, ר' רפאל... את כל כספי הייתי נותן לו, את כל החיוך
שנשאר לי, הייתי מוסר לו.
הקרוב
הראשון – הנער אבנר לבייב
העזרה
לה זכו הפליטים מיהודי בוכרה הגיעה לא רק מהמבוגרים שביניהם, אלא גם נערים צעירים
היו שותפים לה. אחד מאלו היה הנער אבנר לבייב, יחד עם חבריו.
המצב
בסמרקנד היה נורא. מאות פליטים נפחו את נשמתם מחמת הרעב הכבד וכתוצאה ממחלות
ותשישות. הם נפלו בפינות הרחוב, קרסו אל מותם. ומול הצורך לקברם עמד החשש להתקרב
ולהידבק חס ושלום באחת המחלות הקשות שהסתובבו כזבובים והדביקו בכנפיהן כל יצור חי.
אך
לא נער כאבנר לבייב ייכנע לשיקולים אישים מול חובה מפורשת שנקרתה לפניו. מת מצווה –
הכל קרוביו, והוא נחפז להיות הקרוב הראשון. על גבו, גב של נער בן חמש עשרה, העמיס
אותם, ובמו ידיו הצעירות קבר אותם בקבר ישראל.
הוא
וחברו הטוב אליהו קייקוב יצאו כל בוקר עם עגלה גדולה והסתובבו בעיר. מתי מצווה
רבים חיכו להם ברחובות... אבנר ואליהו העלו את הנפטרים על העגלה והביאו את כולם
לקבר ישראל. עשרות נפטרים הם זכו לקבור. כך עשו מדי יום, בלי לסגת מהתפקיד הקשה
שנטלו על עצמם, עד שלא היה בכך צורך עוד.
מגדל אור אנושי
הסופר
החסידי הרב יהושע דובראווסקי ע"ה, הרבה לכתוב ולתאר את הווי החיים בסמרקנד
בימי מלחמת העולם השנייה. עמודים רבים בבטאון 'די אידישע היים', רבעון נשי ובנות
חב"ד בניו יורק, מספרים את סיפורה של סמרקנד כפי שנחרטה בזיכרונו.
הנה
קטע אופייני, אחד מרבים, מתיאוריו המקוריים על סמרקנד של אותם ימים, קטע המתייחס
לעובדה שבתוככי הרעב והמצוק האיומים, קם איש חסד, הרה"ח ר' מענדל דייטש
ע"ה, והקים בביתו מעין 'בית תבשיל' שהציל חיים, פשוטו כמשמעו:
"כמו חורבה
גדולה וחשוכה עומדת לנגד עיני העיר סמרקנד של אותם ימים קשים בראשית שנות הארבעים.
וכעמודי אור יצאו ממנה פינות מאירות שונות שממש על סף תהום של ייסורים, רעב
ובדידות האירו בחום ועידוד.
ואולם,
היה שם מגדל אור שהתנשא באופן מיוחד ואורו עלה על כל השאר בצורה הכי חמה, הכי
לבבית, הכי אנושית, הכי יהודית והכי חסידית.
היו
אלה זמנים שבהם רעב וייסורים ירדו ככנפיים שחורות של ציפור פצועה, החשיכו את אור
החמה בחוץ והטילו צל על החיים מבפנים. דמויות-אדם מדוכאות נדדו במבטים תאבים
ומגורים, עם לבבות כבויים ועם רגשות מעולפים. קרובים התקוטטו על פירור לחם; אחים
חתכו מאפה דק לשלושה חלקים בעצבנות ובחשדנות: אוי, האם החתיכה הזו לא קצת יותר
קטנה? בשווקים, חולים קשים התהלכו ברחובות במבטים מלאי ייאוש, 'קיררו' את החום
הגבוה במי 'ארק' מלוכלכים, וחיפשו פינה קטנה להניח בה את הגוף המיובש. ובבקתות
הנמוכות, כמו חיות מבוהלות בכלובים, אנשים פרפרו בחלחלה במאמץ לשמור על הרכוש
האישי המועט, חששו מפני המחר ורעדו מהרעב שבחוץ. היתה זו תקופה שבה הנקודה הכי
מהותית של האדם הושמה על אבן הבוחן.
בוודאי
שכמו יהלומים נצצו פה ושם יהודים שבכוחה של הרחמנות היהודית חילקו ביניהם את לחם
העוני לשלוש ולארבע. בוודאי שבתים יהודיים רבים חלקו את רכושם עם הפליטים חסרי
הבית; ואפילו התחלקו בקרבנות הטיפוס ומחלות אחרות. אבל ... ועדיף לשתוק.
ר'
מענדל דייטש ז"ל היה אחר לחלוטין! לא הכרתי את ר' מענדל קודם לכן בשנים
ה"נורמאליות". רק ממרחקים נישא שמו הטוב המפואר וברכתם של מעשיו הטובים,
אבל הכרתי אותו במקומו - ושם, בתחתית הכאב והייסורים האנושיים, התגלתה גדולתו.
כעבור
שנים אמר ר' מענדל בפשטות טבעית: "באתי לסמרקנד עם מעט 'צענערלאך' (מטבעות
זהב בנות עשר רובל). וחשבתי לעצמי: אמיר אותם ואציל יהודים מרעב". שום שלט לא
תלה על ביתו של ר' מענדל. הוא לא ארגן פעילות הצלה. אבל את הדרך לחצרו, אנחנו
הרעבים הכרנו היטב...
ר'
מענדל לא גרר את הנבוכים בצורה משפילה ולא בשפת חלקות שמעמיקה את הכאב. הוא התייצב
כתף אל כתף עם המסכן ומשך אותו אליו באחווה כשווה אל שווה. ואם הלה התלבט – כן, היו גם כאלה שבעת הרעב הכבד ביותר
לא איבדו את גאוותם –
ר' מענדל פנה אליו בפנים של פתיחות וטוב לב ואמר לו בנימה של לבביות אינטימית
ואבהית: נו, בוא, למה אתה מחכה?! והלה הלך. שכן, כל דמותו היציבה של ר' מענדל אמרה
גם הכנעה טבעית מקרבת. וזאת ללא שום העמדת פנים. איי, כמה היה ר' מענדל רחוק מכך !... "
חסד
מעל ומעבר ליכולת
עברה
שנה, הרעב התחיל לדעוך במקצת והמצב הכללי במדינה והשתפר. בד בבד התחילו חסידי
חב"ד להסתדר פה ושם, זה בכה וזה בכה. בעיקר הסתדרו במלאכת האריגה - אריגת כותנות,
שמלות וכדומה אשר היה להם קופצים. האנשים הסתדרו בכל הכרוך מסביב למלאכה זו, גם בעבודות
המכניות השייכות להן.
במשך
הזמן הרעב כמעט ודעך לגמרי. האנשים שהצליחו להסתדר במקצת ולהתאושש - השפיעו מהונם ומאודם
על אחרים. גם מידת הטוב והחסד שהעניקו והשפיעו חסידי חב"ד על אחרים, היו מעל ומעבר
ליכולתם. הם הראו במוחש מה שלימדה אותם תורת החסידות. כספי הצדקה שלהם לא ממותרות באו,
אלא חסכו מפיהם והתחלקו בפת לחמם בכדי להחיות נפשות רבות מישראל, אשר נבצר היה מהם
לזכות בפת לחם. פתם לא ערבה לחיכם ביודעם כי רבים הם המחכים ומצפים לפת הלחם אשר ישיבו
בה את נפשם. כי "מאי חזית דדמך סומק טפי" - היו מהרהרים לעצמם עת לקחו אוכל
לפיהם.
ואמנם
זכו הם, במעשיהם ובמסירותם, להציל נפשות יקרות מישראל מרדת שחת או לגווע בראש חוצות.
[44] עמוד 54 ואילך.
[45] בספרו
"זכרונותי" עמוד 237.
[46] יהדות הדממה
עמ' 207.
[47] אלגעמיינער
זשורנאל, 18 במאי 1972.
[48] בספרו
"האש המתלקחת" עמ' קצו.
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.