המלחמה והבריחה למרכז אסיה

ערי מקלט בתקופת המלחמה

המלחמה והבריחה למרכז אסיה

פרק

מיוחד במינו, כתוב באותיות של דם, רעב וייסורים מצד אחד וגילויים של אחווה ואהבת

ישראל עד כדי מסירות נפש מצד שני, בתולדות הקשר הייחודי בין יהודי בוכרה וחסידות

חב"ד, נרשם בימי מלחמת העולם השנייה, בין השנים תש"א-תש"ו.

בעוד

שבמרכז רוסיה, באוקראינה וברוסיה הלבנה, השתוללה באותם ימים המלחמה העקובה מדם מול

צבאות גרמניה הנאצית, אוזבקיסטן היתה רחוקה מהקרבות והעובדה הזו הביאה לאסיה

התיכונה המוני פליטים יהודים שנמלטו מרוסיה, ביילורוסיה, אוקראינה, פולין, ליטא,

לטביה ואסטוניה. הם האמינו כי הנאצים לא יגיעו למזרח.

ואכן,

הקרב על סטלינגרד (במהלך סתיו תש"ג) שינה את כוונות הנאצים שרצו להגיע

מהקווקז למזרח התיכון הערבי שאהד את הנאצים, ולחבור על אדמת ארץ ישראל לכוחות שלהם

שיגיעו מצפון אפריקה. שתי המערכות באל-עלמיין שבמצרים ובסטלינגרד היו נקודות המפנה

במלחמת העולם השנייה.

הסובייטים,

שהתעשייה הכבדה שלהם הותקפה ללא הרף על-ידי מטוסים גרמניים, האמינו כי למרכז אסיה

בכלל לא תגיע הרעה. הם העבירו לאוזבקיסטן ולמדינות נוספות במרכז אסיה את התעשייה

הכבדה, לרבות תעשיית המזון, הנשק, והמטוסים. רכבות-אמבולנס הביאו משדות הקרב רבבות

פצועים שטופלו במרכזים הרפואיים באוזבקיסטן.

יש

לציין כי למרות שאסיה התיכונה רחוקה מאזורי הקרבות, לנאצים היו תכניות פרטניות

לכיבוש האזור. יומיים לפני הפלישה לברית המועצות, כינס אלפרד רוזנברג, השר הגרמני לענייני

השטחים במזרח, את הפקידים הבכירים שנועדו למלא תפקידי מפתח במנגנון האזרחי הגרמני

בשטחי הכיבוש בברית המועצות. בכינוס זה נשא המנהיג הנאצי נאום ארוך ומפורט על

המטרות הפוליטיות של גרמניה במלחמתה בברית המועצות ועל הממשל והמדיניות הגרמנית

בשטחים הכבושים.

בנאומו

ציין רוזנברג כי בתעמולה הגרמנית בקרב האוכלוסייה הסובייטית יש להדגיש את

"השליטה היהודית" על ברית המועצות. בתוכנית "הסדר החדש" שלו

לא פסח רוזנברג גם על הרפובליקות הסובייטיות שבאסיה התיכונה. לפי תוכנית זו,

התכוונו הנאצים להקים באזור מדינה לאומית שתשרת את גרמניה.

בימי

המלחמה הצליחו הנאצים להחדיר סוכנים חשאיים לאזור, אבל לבסוף המלחמה נעצרה הרחק

מהאזור.

רוב

חסידי חב"ד שנסו על נפשם, הגיעו בשלב כזה או אחר לאוזבקיסטן ולמעשה רוב חסידי

חב"ד תושבי ברית המועצות שניצלו מהנאצים, התגוררו בימי השואה בעיר סמרקנד

שבאוזבקיסטן. קבוצת חסידים נוספת התיישבה בטשקנט בירת אוזבקיסטן, ואחרים התיישבו

באלמא אטא שבקזחסטן ובאזור סיביר ואורל.

הפליטים מחסידי חב"ד, שהכירו את

החסיד הרב שמחה גורודצקי, וששמעו על הגרעין החסידי שהקים בבוכרה, קיוו למצוא שם אחים

אוהבים מבני המקום, שיסייעו להם להתאקלם ולהתקיים במקום.

הבריחה

מערי הספר

על

הבריחה של חסידי חב"ד מאזורי החזית בראשית המלחמה, סיפר לימים הגה"ח הרב

נחום שמריה ששונקין³⁸:

בעת

שהשתוללה המלחמה והגרמנים נכנסו לרוסיה, התחילו השלטונות בהקמת מקלטים עבור האוכלוסייה.

מדי לילה, בשעה העשירית, היה מגיח מטוס גרמני ומפציץ את העיר, ובעיקר את בתי החרושת

שבה. לא אחת היתה ההפצצה פוגעת גם באוכלוסייה ורבים נפגעו. מיד עם רדת הלילה שררה אפילה

מוחלטת - אם כי היו גם אנשים מושחתים אשר עם הופעת המטוס היו פותחים את דלתות וחלונות

בתיהם למען הרבות אור. היו אלה אנשים קיצוניים אשר חיכו בקוצר רוח למען השלטת השלטון

הנאצי במדינה...

זה

היה בסוף הקיץ וכך נמשך המצב עד לאחר החגים. בחודש חשון, כאשר התחילו הגשמים העזים,

שוב לא היתה אפשרות לרדת למקלטים, ולא היתה כל ברירה אלא לשבת בבית ולהפיל תחינה ותפלה

לה' אשר לא יעזוב את בני עמו וישמרם מכל נזק וצוקה.

בעלי

היכולת למיניהם, היו משאירים את הכל מאחוריהם, לקחו אתם את אשר ניתן היה להציל וניסו

לברוח לעבר המדינות המרוחקות, לאזורים מרוחקים כמו סיביר, שם לא יכול היה האויב הגרמני

להגיע. גם היו נוהרים למרכז אסיה, כמו טשקנט וסמרקנד, מרחק של כארבעת אלפים קילומטרים

ממוסקבה. מרבית היהודים ברחו למרכז אסיה, לאוזבקיסטן, בוכרה.

מאחר

שלא היו לנו האמצעים הכספיים הדרושים, נאלצנו למכור חפצים מהבית, אך קבלנו בעדם תמורה

קטנה, כי הקונים ידעו היטב כי בין כה ניאלץ לברוח ולהשאיר מאחורינו את כל הרכוש.

נאלצנו אפוא להישאר במקומנו ולחכות לבאות.

ביום

חמישי אחד הגיע אל ביתנו מכרינו מענדל סמורדינסקי, עם משאית גדולה, בכדי לקחת מהבית

את אשר ניתן להציל. "מדוע הנכם יושבים כאן - התפלא עלינו - הלא רדיו מוסקבה הודיע

כי התושבים יעזבו את מוסקבה?!". לקחנו את כל אשר ניתן לקחת, העמסנום על המכונית

ונסענו למוסקבה. פחדנו ללון כאן, בראותנו כי הגויים לוטשים כבר עין על היהודים, ומה

גם לאחר שהמנהיגים בורחים אף הם - הרי מי יעכב בעדם מלשפוך את כל חמתם על היהודים,

להורגם ולבוזזם. באותו ערב נשארנו ללון במוסקבה.

מתחילה

חשבנו כי בליל חמישי נוסעת מכאן הרכבת המיוחדת אשר אמורה היתה להעביר את הפקידים ועובדים

בכירים אחרים. לבסוף נסעה הרכבת בליל שבת... מאחר שהיינו במצב של פקוח נפש ממש, נאלצנו

לנסוע מכאן בכל מחיר. בינתיים הגיעה הרכבת והגענו העירה. את חפצינו הפקרנו לגמרי ושמחנו

שנפשנו נשארה לנו לפליטה.

נסענו

משם באותו לילה. הסכנה להתעכב בתחנה היתה גדולה, כי המפציצים הגרמניים התכוננו להפציץ

את התחנה לבל יוכלו לברוח. בעמדנו בתחנה, אפופי פחד ורעדה, הבחנו במטוס גרמני שנורה

מלמטה; לשונות האש אפפוהו והוא שקע ארצה כגחלת אש. הרכבת שלנו זזה סוף סוף ממקום הסכנה

והודינו לה' על אשר יצאנו משם - אם כי במסתרים תבכה נפשנו על אשר נאלצים הננו לנסוע

בשבת קודש.

אוכל

לא היה חסר עדיין, כי כל המאפיות שבעיר אפו לחם בכמות הדרושה לכמה ימים. גם היתה אפשרות

לרכוש קמח. הנסיעה היתה ארוכה כי מפעם לפעם נעצרה הרכבת בכדי להשיג לחם ומצרכי מזון

לנוסעים, וכן היו צריכים להצטייד בפחם ומים להמשך נסיעתה.

סמורדינסקי

ובניו היו מסורים מאד אלינו. הם היו דואגים שלא יחסר לנו גם מים לנטילת ידים שחרית

ולסעודה. בעת התפילה נאלצנו להסתיר את עצמנו לבל יראונו הגוים עטופים בטלית ובתפילין

בתפילתנו.

בכל

העת שהיינו קרובים עדיין לאזור מוסקבה, לימדו אותנו כי במקרה שנתקל באווירונים, על

כולנו לצאת מהרכבת ולהשתטח על הארץ. אך בחסדי השם עלינו, לא נתקלנו במטוסים כל שהם

וככל שהתרחקנו ממוסקבה לעבר מרכז אסיה, שקטה רוחנו.

ברכבת

זו, שהסיעה פקידים בכירים מאנשי המחלקה של סמורדינסקי, ואשר הוא היה ממונה עליהם בתור

קצין, הגענו לעיר קאזאן, עיר גדולה של הטטרים. בעיר זו מצאנו בית כנסת, רב ושוחט. הגענו

לאיזה אכסניה, שם היה דוד גדול עם מים חמים. הנוסעים הגויים חטפו מכל אשר בא לידם,

וכאשר רצינו גם אנו לקחת כוס מים חמים להבדלה - היה אז מוצאי שבת - לא נתנו לנו הגוים

בטענה שזה דרוש להם עבור הילדים הקטנים שלהם. נוכחנו לדעת עד כמה גדולה שנאתם של הגויים

אל היהודי - על אף שנמצאים היו תחת חסותו של קצין יהודי.

מענדל

הביא לנו לחם לכמה ימים. לדבריו מוכרח הוא להישאר בעיר זו, עם כל השאר, וכי יהיה עלינו

להיפרד. נפרדנו ממנו בלבביות ואנו המשכנו דרכנו באנייה על נהר הוולגה...

כך,

סחופים ויגעים, רעבים וצמאים, קפואים מקור ו"מרוחשים" מכף רגל ועד ראש, הגענו

סוף סוף לטשקנט.

כאן,

בטשקנט, רווח לנו בע"ה. בתחנה חילקו לכולם חלות, לחם ועוגות. השקטנו בע"ה

את רעבוננו, ואף יכולנו להכין צידה לדרך להמשך נסיעתנו לסמרקנד.

כאן

התפצלו הנוסעים. חלקם נשארו בטשקנט וחלקם המשיכו לסמרקנד. אלה שלא רצו להמשיך הסבירו

זאת, כי בסמרקנד מתרכזים כל היהודים החרדים, והם אינם יכולים לחיות יחד אתם בכפיפה

אחת!...

ירדתי

בתחנת הרכבת וחיפשתי אולי אוכל למצוא איזה בית ממכר לסיגריות. לפתע, בעודני מתהלך שם,

באו מולי שני אברכים משלנו, מיכאל טייטלבוים וישראל לוין.

שמחנו

מאד איש לקראת רעהו וסיפרתי להם מכל התלאות שעברו עלינו בנסיעה. הם מיהרו לרכבת שלנו,

לקחו את כל חפצינו והעבירום לרכבת שלהם. הם סידרו עבורנו מקום נוח באחד הקרונות שם

התאוששנו ונשמנו לרווחה. הרכבת נסעה במהירות וגם הקור לא היה כל כך חזק. לאחר נסיעה

של לילה אחד בלבד הגענו לסמרקנד.

"כולם

לסמרקנד"

סיפורו

של הרב ששונקין יכול לשמש דוגמא לסיפורים של אלפים נוספים שכמוהו ברחו מערי

מגוריהם לסמרקנד וטשקנט שבמרכז אסיה. וכך מספר גם הרב ישראל לוין בזיכרונותיו:

באו

הימים הנוראים והחלטנו, אני ומיכאל והחסיד ר' אברהם קצנלנבויגן, לחכות עד אחרי שבת

בראשית. כולם כבר נסעו ואנחנו נשארנו, חוץ מאלו שרצו להישאר עד אחר כיבוש הגרמנים.

הגרמנים

הפציצו את חרקוב, אני ומיכאל היינו בבית אחד ונשותינו ובני היו בבית אחר, ובלילה היתה

התפוצצות הכי גדולה. במקום שהיינו היתה חומה של הרבה קומות, חצי קומה התפוצצה ונעשה

חושך ושמענו בלילה איך שמקבצים ההרוגים. אנחנו נשארנו עד שנגמרו הפיצוצים ויצאנו לראות

אם משפחתנו נשארו בחיים.

אחרי

שבת בראשית החלטנו לנסוע מחרקוב. הרכבת זזה ומיד התחילו להפציץ... הרכבת נעמדה וקצין

אמר לכולנו לרוץ לאיזה צד שהראה. התחלנו לצאת מהרכבת עם הילד בן השנתיים ורבע ור' אברהם

לא היה יכול ללכת. הוא נשאר במקום קרוב ואנו גם כן נשארנו. ופתאום התחילו להפציץ על

אותו המקום שכולם רצו לשם. כשראינו זאת הפסקנו לרוץ רק ישבנו בתוך הרכבת. באנו לסרטוב,

ושם ירדנו מהרכבת עם החבילות ונכנסנו לדירה של גויות (כי הגברים כולם היו על המלחמה)

לא רחוק מאיפה שנעמדה הרכבת. היינו רעבים...

הלכנו

ברחוב על יד חנות לחם ובקשנו מהקונים חתיכת לחם ונתנו לנו והבאנו הביתה קצת לחם. שבתנו

שבת בסרטוב והיינו אצל הנכבד הרה"ח ר' יעקב אייזיק קאראסיק, גם כן מלא עם צרות,

והוא אמר לנו נסיעתכם זהו כבר לחוץ לארץ, כולם לסמרקנד.

אחר

כך התחלנו לנסוע עם רכבת אחרת ועל שבת מברכים כסלו באנו לקאזיל-ארדה, ושבתנו שם בשבת,

גם כן רעב ובלילה קור נורא וביום חום, ולבסוף הגענו לסמרקנד...

פליטים

מרוסיה ופליטים מפולין

מצב הפליטים היה אפוא חמור ביותר.

לשלטונות המקומיים בבוכרה לא היו הכלים לקלוט את המוני הנמלטים, לספק להם מקומות

עבודה כמו גם יתר צורכיהם החיוניים דוגמת מזון וקורת גג.

גרוע במיוחד היה מצבם של נתיני פולין

אשר שוחררו ממחנות העבודה. בעוד אזרחי רוסיה הכירו את השפה הרוסית, היו מודעים

להסדרים הנהוגים במדינה והביאו איתם מעט כסף ומיטלטלין אשר הוחלפו על ידם במוצרי

מזון, הפליטים מפולין לא שלטו בשפת המקום, לא הבינו את הקודים החברתיים המקומיים,

והגיעו נטולי כסף או שווה כסף. הם התגוללו ברחובות בעליבות מכמירת לב. רבים מהם

מתו מרעב או ממגיפת הטיפוס שבאותם ימים השתוללה ועשתה שמות.

מדי יום הגיעו לערי אוזבקיסטן רכבות עמוסות

בפליטים יהודים, תשושים מהנסיעה הארוכה, רעבים, צמאים וחלקם אף חולים. מי שלא

הצליחו להידחס אל תוך הקרונות, נתלו עליהם מבחוץ כשהם נאחזים בסולמות ובצינורות

המחוברים אליהם.

הגעת

חסידי חב"ד מרוסיה הפנימית

כשהתחילו

חסידי חב"ד להתיישב בסמרקנד, באו לשם גם חסידים שקודם לכן הסתדרו ברוסיה הפנימית.

כך סיפר לימים הרב יהודה ליב לוין³⁹:

עם

פרוץ מלחמת העולם השניה התגוררתי בעיר סרטוב, ושם עצרו אותי השלטונות הסובייטים.

באותם

ימים הגיעו לביתי כמה חסידים אשר הגיעו לכאן מחרקוב, בבורחם משם מאימת המלחמה. לשאלתי

לאן פניהם מועדות – ענו, כי הם ממשיכים לסמרקנד. אמרתי לבני משפחתי בי מוכרחים הננו

להתכונן לנסיעה ארוכה, ועלינו לעזוב את העיר ויפה שעה אחת קודם. מכרתי את ביתי והתחלנו

בהכנות לנסיעה לסמרקנד, אשר במרכז אסיה, מרחק של כשלשת אלפי קילומטרים מעירנו - שם

לא התחוללה המלחמה.

לאחר

נסיעה קשה ומעייפת, טלטולים לאין קץ ותנאי נסיעה מחרידים - הגענו אני ואשתי לסמרקנד.

חודש

ימים של טלטולי דרך

להשלמת

התמונה, הנה קטע נוסף, מזיכרונותיו של החסיד הרב בנימין גורודצקי⁴⁰:

...הסכנה

הלכה וגדלה, בינתיים, ונאלצנו לחשוב ברצינות אודות עזיבת העיר במהירות הכי אפשרית.

למזלי הגדול הצלחתי לנסוע עם ה"עשאלון" [רכבת משא שבנסיבות ההם הסיעה

נוסעים] האחרון שיצא מווארוניז' לטשקנט. "עשאלון" זה הסיע אך ורק את בני

משפחותיהם של הקצינים הרוסיים. שלמתי הרבה שוחד, וכך רשמו את זוגתי כאשתו של קצין גבוה,

ואותי רשמו כאביה, וכך יצאנו מהעיר ווארוניז' המסוכנת. הנסיעה עצמה ארכה כחודש ימים,

והרבה הרפתקאות עברו עלינו בדרכנו, עד אשר הגענו בשלום לטשקנט.

התעניינות

הרבי הריי"צ במצב הפליטים

הידיעה

על התיישבות חסידי חב"ד בסמרקנד וטשקנט הגיעה, עד מהרבה לרבי הריי"צ, שהיה

אז בניו יורק. מפני מצב המלחמה היה קשר המכתבים עם אירופה רופף, מה גם שאף לפני

המלחמה היה צורך בתחבולות כדי להעביר לרוסיה מכתבים מהרבי. אך הרבי הריי"צ התעניין

במצבם בכל דרך אפשרית. כך הגיעה לידינו אגרת שכתב הרבי לר' חנניה ניאזוב, אחד מיהודי

בוכרה ממכריו שגר בירושלים. באגרת זו מבקשו הרבי בב' מר חשון תש"ב (הובאה

לעיל)⁴¹:

יכתוב לי

בפרטיות מהנעשה אתו עמו ואם יש לו ידיעות מידידינו שי' מסאמארקאנד ושארי ערי בוכרא.

יכתוב לי בפרטיות מכל מי שהוא יודע ואם אפשר לו יכתוב להם פ"ש משמי וברכה מאתי,

ואשר הנני מתגעגע לשמוע משלומם ושלום בניהם יחיו הגדולים עם הקטנים, ואיך הם מתפרנסים

בגשמיות וברוחניות.

דיווחים

לרבי הריי"צ

ידיעה

מפורטת יותר בעניין הפליטים, אנו קוראים באגרת שכתב הרב משה ליב רוטשטיין אל הרב ישראל

ג'ייקובסון, בערב שבת פרשת פנחס תש"ב:

זה

עתה קבלתי מכתב מאה"ק ת"ו מהת' ליבל כהן, ומבשר טוב כי חתני גיסי הרב ר"א

[ר' אהרן] טומארקין ז"ל, והם יהודא חיטריק ובני ביתו, שלמה ובני ביתו ואשת צמח

ובני ביתו, ור' אבא (גיסו של הרב ר"א) וזוג', כולם נמלטו לסאמארקאנד, ואשת הרב

ר"א ובנה מאיר הם בקיסלאוואדסק. מבקשים לשלוח להם חבילות בגדים ותמיכת כסף כו'.

כמו

כן, לפנינו מכתב שנשלח מסמרקנד במוצאי שבת פרשת וארא תש"ג, בחתימת "אנ"ש"

ובו נאמר:

ב"ה,

הננו להודיע שהרוב ממשפחתנו נמצאים בכאן, ובדרך כלל המצב הגשמי ב"ה הוטב מעט לפי

ערך שנה הקודמת, וכעת כמעט כולנו עוסקים בפ"ג דאבות במאמר דר' נחוניה בן הקנה

כו' [כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות], וה' יתברך ירחם עלינו ויאר

עינינו בזה, וה' יתברך יעזור שנזכה להתראות בקרוב ממש.

הרבי

דואג לפליטים

התייחסות

ישירה של הרבי הריי"צ למצבם של החסידים ברוסיה באותם ימים מצויה באגרת מו' שבט

תש"ג, אל הרב שלמה אהרן קזרנובסקי⁴²:

ראיתי את התלגרמה מידידי גיסו [ר' שמואל גרוסמן]

שי'. ונכון היה אשר תכתוב להם בלשון רוסיה לדרוש בשלומם (רק בעניני הבריאות) ולבקשם

לכתוב משלומם ומשלום שאר הקרובים אשר נמצאים במחנם, ודרך אגב יכתוב להם פרישת שלום

בשמי, וברכתי שיעזור להם השי"ת בבריאות ובכל טוב בגשמיות וברוחניות.

כעבור

זמן מה הגיעו אל הרבי הריי"צ ידיעות מפורטות יותר ואף איגרות מאת חסידי

חב"ד בסמרקנד. את המענות היה הרבי שולח דרך ארץ הקודש, חלקן על ידי הרב משה גוראריה,

כפי שהרבי כותב לו בכ' טבת תש"ד⁴³:

בזה הנני

שולח מענות על מכתבי ידידי צמודי לבבי, ה' עליהם יחיו, ובבקשה להמציא להם את המענות,

ולכתוב להם כי יעוררו את כל קרובינו לכתוב משלומם ושלום בני ביתם יחיו. וגם יכתבו האדרעסין

שלהם למען יוכלו בעזה"י לשלוח להם חבילות, וירבו באדרעסין מכל משפחה. ודמי המכתבים

שיעלו דמי הדואר לתמן ולהבא יזקוף על חשבוני.

אמנם,

ככל הידוע לנו, אגרות אלו לא הגיעו לידי החסידים שבגלות סמרקנד.

[38] בספרו

"זכרונותי" עמ' 230.

[39] יהדות הדממה

עמ' 205.

[40] "ספר

זכרוון" עמ' 64.

[41] אגרת א'תקעו,

אגרות קודש שלו כרך ו עמוד ל.

[42] אגרת ד'תקנט,

אגרות קודש שלו כרך יב עמוד רט.

[43] אגרת ב'רלז*,

אגרות קודש שלו כרך ח עמוד קיז.