פעולות מושפעי הרב גורודצקי
פעולות
מושפעי הרב גורודצקי
לא לבדו ולא בחלל ריק פעל ר' שמחה בבוכרה. עבודתו
ופעולותיו היו בבחינת "טופח על מנת להטפיח". ר' שמחה קירב אליו תלמידים
ומושפעים, אם זה במסגרת חברת "תפארת בחורים", אם זה במסגרת
ה"תלמודי תורה" שהקים, המלמדים אותם הפעיל, וכדומה – את כל אלו האיר ר'
שמחה והחיה אותם בתורת החסידות, וכל אחד מהם הפך בעצמו למוקד של השפעה, עמידה
איתנה ומסירות נפש.
אחדים ממושפעיו של ר' שמחה התקרבו לחסידות על
ידי קודמו הרב אליעזרוב בצעירותם, ובבואו של ר' שמחה דבקו בו והמשיכו באמצעותו את
דבקותם בתורת החסידות וברבי הריי"צ.
לפנינו דוגמה לפעילותם של אחדים ממושפעים אלו.
הרב חזקיה קייקוב
נסיונות בריחה כושלים
בין הבולטים שבמושפעיו ומקורביו של הרב גורודצקי,
אשר הקשר שלו עם חסידות חב"ד החל כבר בזמנו של הרב אליעזרוב, היה רבי חזקיה
קייקוב ע"ה, רב העדה הבוכרית בסמרקנד.
בשנת תרצ"ג רצה הרב קייקוב לעלות לארץ
ישראל. הוא יצר קשר עם אחד ממבריחי הגבול, שיחד אותו בשלוש מאות רובל, וכאשר הגיעו
לגבול הוא נעצר. "כנראה שאותו אדם היה מרגל של הק.ג.ב שגם לקח את הכסף וגם
הכניס את אבא לכלא", אומר בנו ר' ניסן קייקוב, "הוא נתפס, הושם במעצר
ושוחרר רק לאחר כששה חודשים. כך ניסה שלוש פעמים לברוח את הגבול ובכל פעם לא
הצליחה דרכו".
"משאל דמוקרטי"
באותם ימים היה בסמרקנד בית כנסת אחד בלבד. לפני
ימי הקומוניזם היו בעיר בתי כנסת רבים שנבנו באהבה רבה על ידי התושבים, בעיקר
העשירים שבהם. כל משפחה אמידה בנתה בית כנסת לעצמה ופיארה אותו במיטב הפאר –
שטיחים, כיסאות מרופדים, נברשות יפות ושאר עיטורים. דוגמה למשפחות שלהן היה בית
כנסת היו משפחות כלנתרוב ומשפחת מולאקנדוב.
אולם לאחר המהפכה התחילו יהודים קומוניסטים
לקעקע את מוסדות הדת. הם שהסיטו את עיניהם של השלטונות אל פינת החמד הסמרקנדית. הם
היו קוראים ליהודים לאספות וכולם היו חייבים לבוא, ושם היו עורכים "משאל
דמוקרטי" ושואלים מי בעד סגירת בית הכנסת. כיוון שהאספות שרצו מלשינים, לא
העז איש להביע את דעתו האמיתית.
כולם פחדו להיראות דתיים מדי וכשעצב בליבם אך
פניהם חתומות, נאלצו להצביע בעד, בעוד מעיהם מתהפכים בקרבם. וכך הוחלט "פה
אחד" על הסגירה. הביטוי "פה אחד" היה חביב על הקומוניסטים. מי נגד –
זאת מעולם לא שאלו. לא פלא אפוא כי ההחלטות היו מתקבלות כביכול "פה אחד".
למחרת הייתה מתפרסמת מודעה צוהלת בעיתונות המבשרת
כי גם מתפללי בית כנסת פלוני הבינו כי הוא מיותר, והם עצמם ערכו אספת עם והחליטו
לסגרו! באופן זה נסגרו בשיטתיות כל אותן פינות חמד שמהן נשמעו תמיד הרינה והתפילה,
והפכו לבתי ספר, קופות חולים ומוזיאונים...
בית הכנסת 'גומבאז'
באופן כזה נסגרו ה"חדרים" והישיבות
שפרחו ברוסיה. הכל נעשה על ידי יהודים שבגדו בעמם, הלא אלה אנשי היבסקציה הארורה.
עם כל זאת נותר בסמרקנד בית כנסת אחד פתוח רשמית. היה זה בית הכנסת "גומבאז"
שברחוב חוג'ום, הרחוב הראשי, שם גם גר רב בית הכנסת, מולא חזקיה. ('גומבאז',
בבוכרית, פירושו, כיפה עגולה, ובית הכנסת נקרא כך בגלל הכיפה העגולה הגדולה
שהתנשאה בגובה תקרתו).
ב'גומבאז' היו
שלושה מנייני תפילה של עדת הבוכרים. בנוסף לכך, התקיים בו מניין רביעי של רב בית
הכנסת, הרב חזקיהו קייקוב, שבו התפללה עדת החסידים בנוסח חב"ד. למניין זה היו
מגיעים גם חסידים מהעיר החדשה. המניין הרביעי התקיים בחדר צדדי שנבנה על ידי הרב
ואף נשא את שמו, "המניין של מולא חזקיה". (יצויין כי בית כנסת זה נותר
קיים עד היום, ובשנים האחרונות אף שופץ ושוכלל).
מספרים בניו של הרב חזקיה קייקוב:
"היו תקופות שלא ניתן היה להשיג אתרוג
בקלות. השלטונות הקשו גם על זה, והיינו מקבלים מחוץ לארץ ארגזים סגורים עם ארבעת
המינים. ב"ה אף שנה לא היה חסר, בזכות פעלתנותו של אבא ע"ה. הוא היה
מחלק בכל העיר שבכל שכונה יהיה את ארבעת המינים. אני זוכר את רבי זבולון לויוב
ע"ה, הסבא של ר' לוי לבייב, מגיע לביתנו ומקבל ד' מינים, את רבי יוסף אלייב,
רבי אברהם חיים לדיוב ואחרים. אני זוכר כיצד כבר בערב יום כיפור היו מגיעים לביתנו
לעשות לולאות בכדי לקשור את ארבעת המינים, וכך היה נכנס החג בשלום".
בשנת תש"י, נאסר רבי חזקיה יחד עם רבני
ומנהיגי העדה הבוכרית, שהיו מקורבים לחסידות חב"ד, ונשלח לגלות בסיביר למשך
חמש שנים. על כך יסופר בהרחבה להלן עמוד ## ואילך.
הנהגתו ותוקפו כרב
המעשה הבא מעיד על הנהגתו התקיפה של הרב
קייקוב:
אותה שבת בה אירע הדבר, שבת חתן היתה, וכמנהג
המקום הזמינו הורי החתן את הקהילה לסעודת מצווה. בסעודה זו הקהל היה מברך את החתן
והכלה, מקדשים וסועדים מעט ואחר כך חוזר כל אחד לביתו לסעודת השבת. כחלק מהסעודה
נהגו לחלק ביצים מאודות שעמדו על האש מערב שבת. הציבור היה מגיע מכל בתי הכנסיות,
לאחר התפילה.
וכך גם הפעם החל הציבור להגיע ולסעוד. מכל בתי
הכנסיות הגיעו כבר, מלבד אשר בית הכנסת של רבי חזקיה אשר בו היו מאריכים בתפילה
כמנהג חסידי חב"ד. לפתע שמו לב במשפחת החתן שנגמרו הביצים, ולא ידעו מה
לעשות, איך ישאו את הבושה שדווקא למניינו של הרב לא יהיה מה לחלק. התלבטו מאוד ואז
אחד הציע לקנות ביצים חדשות, לבשל אותן, ואת זה יגישו.
ההחלטה היתה קשה שכן מדובר בשבת! אך לבסוף הפחד
מהבושה גבר... וכך הלכו כמה אנשים בסתר לשוק לקנות ביצים. בישלו את הביצים וסיכמו
ביניהם שכולם שמים "יד לפה" שהדבר לא יתגלה לרב. בישלו את הביצים עם צבע
שגרם לביצים להאדים וכך היו נראות כביצים מאודות וקשה היה להבחין בהבדל. והנה הגיע
מניינו של הרב, ר' חזקיה לבוש בבגדי שבת לבנים ופניו מאירים, ברך את החתן והכלה,
קידש על היין וכנהוג הגישו את הביצים לשולחן וגם לרב הגישו.
הרב חזקיה מיד שם לב שמשהו לא כשורה עם הביצים.
למרות שנראו בחוץ ככל ביצה מאודה. מיד החל לחקור ולדרוש מה נעשה וגילה שאכן קנו
ובישלו את הביצים בשבת! רבי חזקיה הזדעזע עד עמקי נשמתו. "שכך ייעשה
בקהילתנו? וכי ממנהג מבורך של ברכת חתן וכלה יבואו לתקלה כזו של חילול שבת?!"
המעמד היה מרטיט כולם ישבו בדממה דקה והתבוננו
ברב השקוע במחשבות. איש לא פצה פה, כולם חיכו במתח מה יהיו המשך דבריו של הרב.
"מהיום והלאה" קרע קולו של הרב את הדממה. "אך ורק המניין בו מתפלל
החתן ומשפחתו רשאים להשתתף בסעודת המצווה, ואיש ממניין אחר שלא יגיע!"
דבריו של הרב נאמרו בתקיפות רבה ולא הניחו
למחשבה שונה לחדור לראשי הנוכחים. "כך נמנע תקלות בעתיד. אני מבקש שתעבירו את
דברי לכל הקהילה" סיים הרב את דברו ויצא מהמקום יחד עם כמה מלווים. הנוכחים
היו בהתפעלות גדולה וכך התפזרו לבתיהם. השמועה על המעשה התפשטה במהירות וכך גם
התקנה החדשה. ואכן מאותה שבת נהגו שרק מניינו של החתן יגיע לברך את החתן והכלה
ולהשתתף בסעודת המצווה.
עשירי הקהילה נרתמים לעזרה
רבי
חזקיה היה מיודד עם עשירי ונכבדי הקהילה, וכולם ידעו שאם ישנם בעיות מצוקה ניתן
לפתור זאת באמצעות רבי חזקיה, שהיה משוחח עם עשירי הקהילה שהיו נרתמים לאנשי
הקהילה.
פעם
לאחד מאנשי הקהילה נולד בן ועקב מצוקתו הכלכלית לא יכל לקיים לו סעודת מצווה. בצר
לו פנה אותו יהודי אל רבי חזקיה שיסייע לו.
בדיוק
באותו רגע נכנס אליו אחד מעשירי ומנכבדי הקהילה, ר' אברהם צבי בורוכוב ע"ה
להתייעץ עימו בעניין ציבורי כלשהו.
רבי
חזקיה ביקש מר' אברהם עזרה לאותו יהודי בעשיית סעודת מצווה, וה' ישלח לו ברכה
בעסקיו.
הסכים
מיד ר' אברהם לכך, והסעודה התקיימה לתפארת. ואף זכה ר' אברהם לשמש סנדק בברית
המילה.
יצויין
כי רבי חזקיה ביקש מר' אברהם בורוכוב לשמש כסנדק בברית המילה של בנו ר' ברוך, כאות
הערכתו לפועלו של ר' אברהם במסירות נפש למען היהדות בבוכרה בכלל ולמען מצוות מילה
בפרט.
השניים
היו ידידים בלב ובנפש ואותותיה של אותה ידידות באה לידי ביטוי בברית המילה של בנו
של רבי חזקיה, ובתמיכות הרבות שעברו מידו של ר' אברהם בסתר לידו של רבי חזקיה ממנו
לנזקקים רבים, ומצוות פדיון שבויים, וחתונות ליתומים.
הישועה של גב' ישועה
תקצר היריעה מלהכיל סיפורים אודות גדולתו של רבי
חזקיה זצ"ל שהוחזק בקרב יהודי בוכרה כצדיק, קדוש ובעל רוח הקודש.
לאחר לידת ביתה הבכורה, נודע לגב' ישועה לביוב
כי היא שוב בהריון אך בניגוד לפעם שעברה, היה זה הריון בסיכון שהיווה סכנה לאימא.
תחושה של חוסר אונים אפפה אותה. "לא ידעתי
מה לעשות ולמי לפנות, והמתנתי בציפייה דרוכה לימים הקרובים".
במקצועה הייתה ישועה מיילדת ואחות, ומידי בוקר
היא ניגשה לבית אחת משכנותיה בכדי לתת לה זריקת פניצילין. לולא אותה זריקה לא יכלה
אותה שכנה לאכול ולשתות, ולכן עם שחר הייתה ישועה מקפידה למהר לביתה להזריק לה את
התרופה.
באחד הבקרים קמה ישועה וחשה ברע מאוד. היה זה
לאחר שבעלה הלך לעבודתו והיא נותרה בבית עם בתה התינוקת.
ככל שנקפו הדקות והשעות היא חשה ברע, והייתה
קרובה להתמוטטות. התינוקת ששכבה בעריסה ואשר הייתה רק בת שמונה חודשים צרחה ובכתה,
והאימא לא יכלה אפילו לגשת אליה.
"מאין יבוא עזרי", היא בכתה, ולפתע
נפתחה הדלת ואל הבית נכנסה נערה צעירה ושאלה אותה: "גברת ישועה מה עם הזריקה
שאימי צריכה לקבל?"
באותו הרגע, רגע בטרם התמוטטה על הרצפה הספיקה
ישועה לצעוק לעברה שתזעיק עזרה.
הנערה המבוהלת רצה לבית הוריה, והם הזעיקו צוות
רפואי אשר לקח את ישועה לבית רפואה, ובמקביל הם לקחו את התינוקת שנותרה בעריסה.
מצבה של ישועה הסתבר כמצב מסוכן מאוד. לאחר
ניתוח מסובך השתחררה מבית הרפואה.
להרגשתה הרעה ולחולשתה הכללית שאחזה בה התווסף
מימד נפשי: במהלך הימים אמרו לה הרופאים שמפאת מצבה איבדה את יכולתה להביא ילדים
נוספים לעולם.
"הייתי עצובה מאוד" מספרת גב' ישועה
שהייתה אז צעירה לימים ורצתה ככל אישה להביא ילדים לעולם. "בעלי לקח אותי
לבית אימי להתאוששות ומרגוע וכך הגעתי שוב לסמרקנד לנוח".
באחד מהימים נוקשת אימי על דלת חדרי ומספרת לי
כי אורח דגול הגיע לביתנו. ואכן ההפתעה הייתה גדולה מאוד, כאשר בחדר הסמוך המתין
רבי חזקיה קייקוב, אשר היה אז בא בימים וסבל מקוצר נשימה ונשם מתוך מאמץ רב.
"ביקשוני לברך אותך" אמר הרב, ובירך
אותי "שאזכה לשנים טובות ובריאות ושאזכה להביא ילדים נוספים לעולם מתוך
בריאות איתנה".
"הברכה הייתה מעודדת מאוד אבל קשה היה
להאמין שכך יקרה, שכן בבית הרפואה ייעצה אחת האחיות לבעלי שאם ברצונו לזכות בעוד
ילדים עליו לשאת אשה אחרת..."
אולם בחסדי ה' ברכתו של הרב לא חזרה ריקם. ולאחר
תקופת התאוששות התקיימה ברכתו של רבי חזקיה, וגב' ישועה זכתה לעוד 3 ילדים.
כמו שאבא צפה
מספר בנו של רבי חזקיה, ר' ציון קייקוב:
"עמי התרחש סיפור מופלא. כשאחי היה בצבא קיבלתי צו גיוס. הדוור שהביא את הצו
להביא היה יהודי והתבייש מאד אך לא הייתה לו ברירה. אבא לקח את הצו, קרא אותו ואמר
לי את המילים הבאות: תלך ללשכה, קח עמך תעודת זהות. ישאלו אותך מספר שאלות, תענה
להם את האמת, ותחזור למנחה, אל תתעכב שם.
כך בדיוק קרה. ישבתי באחד החדרים, הגיע סגן
משנה ואמר לי: אתה קייקוב? קוראים לך. נכנסתי לחדר, ישבו שם רופא, אלוף משנה, רב
סרן ומזכירה, והחלו לתחקר אותי בשאלות. שאלו אותי: אתה יהודי דתי? השבתי בחיוב,
אני מאמין באלוקים. יש לך קשר לארץ ישראל? השבתי בחיוב, יש לנו משפחה ואנחנו
מקבלים מהם מכתבים.
לאחר מספר שאלות נוספות אמרו לי להמתין, ולאחר
כרבע שעה חזר הרב סרן וקרא לי לבדיקה. הייתי שם מעשר בבוקר עד שלוש וחצי. בשעה זו
קראו לי, העניקו לי תעודת שחרור ופטרו אותי משירות צבאי בנימוק של חוסר התאמה.
בדיוק מדהים כמו שאבי צפה, הגעתי הביתה בדיוק
בזמן מנחה. רציתי לספר לאבא את כל מה שהתרחש אך הוא סרב לשמוע: לך לבית הכנסת
להתפלל מנחה ולאחר מכן נדבר. לאחר מנחה סיפרתי לאבי את כל מה שארע עמי באותו יום
בלשכת הגיוס, ואבי אמר שהשבתי טוב על השאלות. בכל פעם אני שואל את עצמי, איך הוא
ידע בדיוק כל כך מופלא מה יתרחש וכיצד העניין יסתיים. זה דבר פלא".
מה שאבא אמר, היה קדוש
דבריו של רבי חזקיה היו נשמעים בקהילה
ומחייבים. מספרים בניו: "אם אבא היה אומר משהו זה היה קדוש. אנשים התייחסו
לדבריו באימה ויראה. כולם ידעו: אם רבי חזקיה אומר משהו, זה משפיע יותר מאשר
סטאלין. לממשלה לא היו מקשיבים כמו לאבא. היראה וההערצה אליו היו בכל
אוזבקיסטן".
רבי חזקיה ניצל גם את השפעתו על מנת לחלק צדקה
ליהודי הקהילה הנזקקים. כאשר היו מי מעשירי ונכבדי הקהילה רוצים לתרום כסף ליהודי
אחר, היו מגיעים לביתו של רבי חזקיה, מניחים את מעטפות הכסף והוא היה קורא לגבאים
ומורה להם לחלק את הכסף לנזקקים.
אך הוא עצמו, מעולם לא נהנה מפרוטה. כאשר רבי
חזקיה נכנס לרבנות, לאחר חודשיים שלושה כאשר בקופה לא היה כסף והרב לא קיבל את
משכורתו. התארגנו כמה מיהודי העיר לאסוף כסף ולשלם לרב את משכורתו.
כאשר הגישו לרבי חזקיה את המעטפה עם הכסף הוא
שאל, מאיפה אספתם את הכסף? השיבו לו: מהתושבים. שאל רבי חזקיה: ומה אמרתם להם?
השיב אחד הנוכחים: שזה כסף לעניים. רבי חזקיה זעם ואמר: תקחו את הכסף לעניים, אסור
להשתמש בזה. אני לא צריך את הכסף הזה. ואכן, עד יומו האחרון הוא לא נטל אף פרוטה
מאדם כלשהו.
הנה סיפור הממחיש את סמכותו של הרב קייקוב
והערצתם של בני הקהילה אליו: אחד היהודים, תושב סמרקנד רכש לפני חג הפסח שלושים
חביות של שמן כותנה. הגיע היום והוא ביקש למכור אותם לבני הקהילה היהודית. בכדי
להעלות את הביקוש הוא הפיץ כי רבי חזקיה אמר שאסור לאכול שומן כבש בפסח, אלא רק
שמן כותנה. מיד עם הוודע השמועה הגיעו מאות יהודים לרכוש עשרות ליטרים של שמן
כותנה.
כאשר נגמר השמן הגיע אחד בני הקהילה לרבי חזקיה
וביקש ממנו היתר לרכוש שומן כבש, כי השמן כותנה נגמר. רבי חזקיה הנדהם שאל מה פסול
בשומן כבש, השיב היהודי: אמרו בשמך שאסור. רבי חזקיה השיב לו כי השמועה בטעות
ייסודה וכי ניתן לאכול שומן כבש ללא כל חשש בפסח.
כאשר שאלו את אותו יהודי מדוע הפיץ את השמועה
בשם הרב, השיב: אם לא הייתי טוען זאת, מי היה קונה ממני את השמן כותנה?...
המפגש האחרון עם אבא
הבן ר' ניסן מספר על המפגש האחרון עם אביו, גם
הוא קשור בעניני צבא: "באותו יום שהייתי צריך להתייצב לשירות בצבא אבא ישב
איתי ואמר לי: תשמע בני, אתה הולך כעת לצבא. תשמור על עצמך ככל יכולתך. אנחנו
מתראים זה עם זה בפעם האחרונה. כאשר שמעתי זאת לא תפסתי ברגע הראשון את משמעות
הדברים. הוא ברך אותי שאחזור בשלום.
באחת הפעמים האחרונות שהיינו יחד, אבא לקח אותי
לבית העלמין, למצבה של אביו. הוא סידר את חלקת הקבר והצביע עם מקלו על חלקת אדמה
הסמוכה לציון אביו, ואמר לי: זה המקום שלי, אך אל תעשו את המצבה שלי יותר גבוהה
משלו. סיפרתי את ההוראה שלו לכולם, אך לא חשבתי שאבא ייפטר בגיל כה מוקדם.
חודש וחצי לאחר שגויסתי הגיע אלי המפקד ושאל: את
מי השארת בבית? השבתי: אבא, אמא ואחים. לאחר מספר שעות נלקחתי למפקד היחידה שבישר
לי על פטירתו של אבא. בתוך שלושה ימים כבר הייתי בסמרקנד, וכמובן שההלוויה כבר
נעשתה, וכולם ישבו 'שבעה'.
ר' ציון: "אבא נפטר בעשרה בטבת בשעה 11
בבוקר. זה היה ביום ראשון, ובמהלך השבת כולה שלפני הפטירה הוא אמר לנו: מחר בשעה
כזו כבר לא אהיה כאן. וכך אכן היה".
הרב חזקיה
קייקוב נפטר בסמרקנד בצום עשרה בטבת תשכ״ב בשיבה טובה עם שם מכובד, ושם מנוחתו
כבוד.
ר' אליהו מני ניאזוב
תלמידים מסמרקנד לנעוול
בין
תלמידיו הראשונים של הרב אליעזרוב, כמסופר לעיל, היה ר' אליהו מני ניאזוב, אשר
לאחר עזיבתו את בוכרה, נסע אל הרבי הריי"צ לבקש ממנו שישלח להם מדריך רוחני.
עם
בואו של הרב שמחה גורודצקי לבוכרה דבק בו ר' אליהו מני, ובהשפעת הרב גורודצקי
התחזק הקשר שלו עוד עם חסידות חב"ד. ממשיך ומספר הרב גבריאל ניאזוב על הקשר
של אחיו ר' אליהו מני עם הרב גורודצקי, והשפעת חסידות חב"ד עליו:
בישיבה של
ר' שמחה היו שלוש כיתות, אחי ר' אליהו-מני היה מתלמידי הכיתה הראשונה, בן-דודנו ר'
חנניה ניאזוב (לימים בבני-ברק) היה בשנייה ואני בשלישית.
לאחר תקופה
מסוימת, שלח אחי ר' אליהו-מני קבוצה של כשמונה נערים ללמוד בסניף ישיבת
"תומכי תמימים" בנעוול. אני זוכר אחדים מהם – ר' יוחאי יעקובוב, ר' מנחם
אלאיוב, ר' עמנואל קימיאגארוב, ר' אברהם יצחקוב ואחרים. בשלב מאוחר יותר המשיכה
הקבוצה הזו ללמוד בעיירה סאצחארי שבגרוזיה, בהנהלתם של הרבנים התמימים הידועים הרב
אברהם-לוי'ק סלוין ז"ל והרב מרדכי פרלוב ז"ל.
(על פעילותם
של חסידים אלו למען יהדות גרוזיה, ראה בהרחבה בספר "אדמו"רי חב"ד
ויהדות גרוזיה".
לפני שיצאו
לדרך, אחד הנערים אמר לאחי: יש לנו חבר בן 12 שנה, חיים שמו – יתום שנלקח לפנימייה
ממשלתית ליתומים. אחי לקח גם אותו לישיבה בנעוול וכשחזר לבוכרה השאיר אותו שם.
חיים שהה בה שישה חודשים ואחר חזר לפנימייה, ועוד נשוב לכך בהמשך.
חסיד, ירא שמים ומהדר במצוות
בינתיים תפס
אחי את מקומו גם בקהילה, והכל הכירו בחסידותו, ביראת-השמים שלו ובנוהגו להדר באפן
מופלא בקיום מצוות, כמו-גם בתכונותיו האישיות שייחדו אותו משאר בני גילו. הכל חשו
כי דמותו התמירה והדרת-פניו משקפות את המראה הפנימי של אישיותו, ובעיקר את נטייתו
להרבות במעשי חסד ועזרה לזולת.
ברבות
השנים, הכרה זו קיבלה ביטוי בכינוי שדבק בו, "מולע ג'ורא": "מולע"
שפירושו בבוכרית "חכם", ו"ג'ורא" – שפירושו "ידיד
טוב". הקהילה ראתה בו ידיד טוב ליחיד ולרבים שמרבה לדאוג לזולת, והחסידים
שהכירוהו בסמרקנד היו מכנים אותו "ג'ורא" ולא בשמו הפרטי.
יכולת נוספת
שהתברך בה היתה כשרון הנאום. כפי שאספר להלן, הרב חזקיה קייקןב היה מלמד חסידות
לקבוצת אברכים חסידיים בעירו, שהיו כולם מתלמידיו של הרב אליעזרוב וביניהם ר'
אליהו-מני, כאשר הרב קייקוב רצה לעורר את הציבור לעניין מסוים, היה מבקש מתלמידו
ר' אליהו-מני להשפיע על הציבור בדברים היוצאים מן הלב, והלה היה מדבר ומשפיע
בכיוון הרצוי.
ישיבה במאסר
כבר הזכרתי
את מעורבותו בארגון הלימוד בנעוול, אך זו הייתה רק דוגמא אחת מרבות. מסירות-נפשו
של "מולע ג'ורע" להרבצת התורה והפצת היהדות הייתה לשם-דבר, ופעמיים אף
ישב בשל כך במאסר.
וכך ארע
מאסרו הראשון: באחת השבתות, בעיצומה של התפילה, נכנסו אנשי הג.פ.או. לבית-הכנסת
שהיה מלא בקהל גדול של מתפללים, והודיעו שהם מחפשים את אליהו-מני ניאזוב. השלטונות
בחרו בכוונה בעיתוי זה, כדי להטיל אימה ופחד על כל קהל המתפללים.
כשמצאו אותו
לבסוף יושב במקומו הקבוע בבית-הכנסת, אמרו אנשי הג.פ.או. בנוכחות כל הקהל שהוא
מסייע בארגון הפעילות בתלמוד-התורה המקומי, עוסק בהפצת היהדות ומטיף לחיזוק הדת,
ולבסוף נטפלו למעשה הבא:
זמן קצר
לפני כן, נתפס ר' אליהו-מני מלמד בביתו שני ילדים, ועתה העלו נקודה זו והוסיפו
שהגיעו אליהם אף שמועות שהוא שולח ילדים לישיבה של הרבי הריי"צ. השוטרים אמרו
בגילוי שאילו היה זה יהודי אחר שלוקח ילדים ומלמדם היו עוברים על כך לסדר היום,
אבל לא-כן כשמדובר בו: "מי שאתה שם את ידך עליו, נקשר אליך בקשר אמיתי. זו
עובדה ידועה בעיר: כאשר 'ג'ורא' מדבר עם ילד יהודי, הלה נצמד אליו לנצח.
ר' אליהו-מני הכחיש את כל האשמות הללו מכל וכל.
ההמולה בבית-הכנסת הייתה רבה, ולפיכך אמרו אנשי הג.פ.או. שהם מסכימים לשחררו בתנאי
שיחתום ברגע זה על התחייבות שמעתה ואילך לא יעסוק בלימוד תורה לילדי ישראל. מובן
שר' אליהן-מני סירב בכל תוקף לעשות זאת, מה-גם שהיה זה יום שבת קודש, והשוטרים
נטלוהו למעצר.
ר'
אליהו-מני שכר להגנתו עורך-דין יקר, אך נשפט לארבע שנות מאסר. רצה הקב"ה,
וכעבור תקופה קצרה הממשלה הכריזה על חנינה כללית לאסירים שנגזרו עליהם פחות מחמש
שנים. ור' אליהו-מני שוחרר.
המאסר השני
המאסר השני
היה בשנת תרצ"ז והיה הרבה יותר קשה מקודמו. באותה שנה הקצין השלטון
הקומוניסטי את רדיפת הדת והבולשת חיטטה בעברם של יהודים רבים במטרה להעמידם לדין
ולאסרם. כשהגיעו לתיקו של ר' אליהו-מני, מצאו רשום בו את העניין שהזכרתי קודם –
ששנים רבות קודם-לכן, לקח עימו ר' אליהו-מני שמונה בחורים ללמוד בישיבת
"תומכי תמימים" בנעוול, ביניהם ילד יהודי יתום ששמו חיים, ששהה עד אז
במוסד ממשלתי לילדים יתומים.
על-פי העדויות
שהצטברו, בביקורו הבא בנעוול נוכח ר' אליהו-מני שחיים אינו מצליח בלימודיו; לקח את
הילד והחזיר אותו למוסד ליתומים בסמרקנד. הג.פ.או. בהנהגתו של יז'וב החליט משום-מה
להיטפל אל ר' אליהו- מני בשל אותה פרשה, ועצר אותו לחקירה.
22 חודשים
ישב ר' אליהו-מני במעצר מבלי שאיש מבני משפחתו ידע על מה ולמה נאסר. החקירות נמשכו
ללא-הרף ולוו בעינויים קשים (כמו למשל מכות רצח בהיותו בצינוק), במטרה לאלץ אותו
להודות שהוציא ילד ממוסד סובייטי ממשלתי ושלח אותו ללמוד תורה, אך ר' אליהו-מני
סירב להודות באשמות ועמד בגבורה בעינויים.
באחד הימים
זכה אחד האסירים בכלא לביקור של קרוב משפחה, ור' אליהו-מני ביקש ממנו להגניב בצאתו
מעיל ולמסרו לבני משפחתו. כשהמעיל הגיע אלינו, פרמנו מיד את תפריו ומצאנו בתוכו
מכתב שבו אחי פירט במה הוא מואשם והסביר שזמן מעצרו נתארך רק משום שחוקריו מצפים
שיודה בחטאו, ואילו הוא מכחיש את האשמה וטוען שהמעשה המיוחס לו התבצע על ידי אחיו
יעקב (שבאותה עת כבר יצא מרוסיה והתגורר בירושלים).
לאחר קבלת
המכתב, ידענו במה מדובר ויכולנו לפתוח בפעולות לשחרורו. אני וקרובנו ר' ששון
נפגשנו עם אותו יתום, חיים, שבינתיים גדל והיה לאיש, וביקשנו ממנו שיעזור לנו
ויצהיר שהודאתו בעבר, כאילו אליהו-מני הוא שהוציא אותו מהמוסד, הייתה מבוססת על
טעות, אך אותו חיים סירב לחזור-בו וטען שאינו מסוגל לסתור את דברי עצמו. הוא גם
סירב לחזור בו מהצהרתו, כי בדרכם לנעוול אמר לו אליהו-מני: "בקרוב יבוא משיח,
ואז נשתחרר כולנו משלטון זרוע הברזל וכולם יבואו להשתחוות לפני היהודים".
לאחר מאמצי
שכנוע רבים, הסכים חיים ל"פשרה" שהצענו לו: הוא ימשיך לטעון שמישהו לקח
אותו מבית-היתומים לישיבה, אך יאמר שאינו זוכר את שמו וצורתו, אלא רק זאת שהייתה
לו קרחת בעורפו, בעוד שלאליהו-מני הייתה קרחת מלפנים.
זכאי בדין
לקראת המשפט
שכרנו עורך דין והורינו לו לנווט את חקירת העדים באופן שיביא אחד מהם להצהרה שהאיש
שלקח את חיים היה קירח בעורפו. המשפט עצמו התקיים בדלתיים סגורות ואפילו אנו, בני המשפחה
לא הורשינו להיות נוכחים בו, ורק לאחריו שמענו מה התרחש במהלכו. בהתחלה, ר׳ אליהו-מני
הצהיר שלא הוא זה שלקח את חיים אלא אחיו יעקב. בהמשך לקר עורך-הדין את חיים, והלה קיים
את הבטחתו ואמר בהיתממות כי אינו זוכר את שמו של האיש שלקח אותו.
כאן שאל עורך-הדין
את חיים בערך כך: אתה אומר שהיית איתו שישה חודשים, שבמהלכם אכל לידך וישן לידך. אתה
זוכר איזה סימן-היכר על גופו? בהתחלה חיים ״לא זכר״ דבר, אך לאחר שעורך-הדין תקף אותו
(כמוסכם מראש) בשאלות צולבות, חיים הצליח איכשהו ״להיזכר״ והשיב, ״כן, עכשיו אני נזכר
שהיה קירח״. כאן מזדעק אחי: ״אבל זה לא סימן! יש הרבה אנשים בעלי קרחת במצחם!״ אך חיים
מיהר לתקן את עצמו, ״אבל אני זוכר שהיה לו קרחת בעורפו״...
בנוסף להתאמת
עדותו של חיים לצורכנו, דאגנו מראש להביא עדים שיאמתו את גירסתו. אחד מהם, חזקיהו סעזענייב,
סיפר לבית-המשפט שיעקב ניאזוב הביא אותו ללניגרד כדי שילמד שם חייטות, וכעבור זמן-מה
ראה את יעקב חוזר ומגיע והנער חיים איתו. ״באותה הזדמנות שוחחתי עם יעקב״ אמר העד,
״והודיתי לו על כל מה שעשה למעני״. כאן שאל עורך-הדין האם היה ליעקב איזשהו סימן היכר
בולט, והעד השיב, ״כן, הוא קירח והקרחת נראתה מאחוריו״... בדרך זו העביר עורך-הדין
את האשמה מאליהו מני לאחיו יעקב, שחי, כאמור, בארץ-הקודש.
לאחר שמיעת העדויות,
שאלה השופטת שישבה בדין את ר׳ אליהו-מני האם רצונו לומר משהו להגנתו לפני מתן פסק-הדין.
הוא השיב בחיוב וביקש שהמלשין יובא לבית המשפט ויחזור על עדותו בעל-פה (כתב ההלשנה
השתרע על 13 עמודים). בקשתו נתקבלה, והמשך המשפט נקבע למחרת, כדי לאפשר למלשין לבוא
ולהעיד.
כשנודע לנו שהמשך
המשפט נדחה, אמר אחי ר׳ ששון : ״בת דינא - בטל דינא״ [= לן הדין - בטל הדין] ואנו נכנסנו
לפעולה בידיעה שיש לנו 24 שעות כדי להצליח. תחילה ביררנו ומצאנו שהשופטת היא יהודייה
ושמה זלמנובה שמתגוררת בעיר החדשה של סמרקנד, ולאחר מכן מצאנו מתווכת שפנתה אליה מטעמנו
והציעה לה סכום גדול בתור מתנה, אך השופטת החזירה את המתנה באומרה שזה משפט מיוחד שוועדה
מיוחדת צריכה לדון בו. עם זאת היא הבטיחה שתעשה למען הנאשם ככל שתוכל. בינתיים פנינו
גם אל הממונה על השכונה, וקיבלנו ממנו אישור כי המלשין אינו נמצא בעיר.
למחרת התחדש
המשפט, וכיוון שהמלשין העיקרי נעדר, התביעה הזמינה מלשין נוסף, וביקשה ממנו לחזור
על הדברים שמסר לפני שנים. הלה מסר את עדותו, אך כאשר נשאל מי יכול לאשר את קביעתו
שאליהו מני עסק בהפצת תורה, השיב שהוא יכול לנקוב בשמותיהם של אלף אנשים. אמרה לו
השופטת: "אין צורך באלף איש – אסתפק בעשרה שמות של אנשים שאוכל להזמין למסור
עדות בבית המשפט".
באותו רגע
התבלבל המלשין שלא התכונן לעדות ולא הצליח לנקוב אפילו בשם אחד. בשלב זה הכריזה
השופטת על הפסקה למשך שלוש שעות לצורך כתיבת פסק הדין, ובחידוש המשפט הקריאה את
הכרעת הדין – כיוון שאין ממש בדברי העדים, הנאשם נמצא זכאי והוא משוחרר לביתו. אין
צורך לומר שלאחר מעשה הצענו לשופטת "מתנות" רבות, והפעם הסכימה לקבל
ברצון.
כזכור, המשפט
התנהל בדלתיים סגורות. ר' אליהו מני, שלא שלט היטב בשפה הרוסית והיה גם שבור ורצוץ
מחמת העינויים שעבר במעצר ובחקירות במשך קרוב לשנתיים, לא קלט את דברי השופטת,
והבין שיצא זכאי בדין רק כשזו ניגשה אליו בעצמה, הובילה אותו החוצה והורתה לו ללכת
לביתו.
המאסר השלישי
המאסר
השלישי של ר' אליהו מני היה כמה שנים אחרי המעשה האמור. פעם אחת לקח ר' אליהו מני מספר
צמידים כדי למוכרם בעיר מרגלן, אף היא בבוכרה, במחיר של שש-עשרה אלף רובל. ממרגלן עמד
לנסוע לטשקנט. הוא הלך לתחנת הרכבת והיה עליו להמתין כשעתיים עד בוא הרכבת.
בינתיים
פגש אותו אחד ממכריו והציע לו לבוא לביתו עד שעת יציאת הרכבת, והוא נענה להזמנה. כשעמד
לחזור לתחנה נתקל בדבר מסוים ונפל על המדרכה, ולכן סטה לכביש. הליכתו על הכביש עוררה
חשד אצל איש ג.פ.או. וזה עצרו, וכמנהגם ערך חיפוש בכיסיו ומצא את הכסף - פדיון מסחרו.
העבירו אותו כעציר לסמרקנד אל הק.פ.ז. (המחלקה המשטרתית העוסקת בעבירות כספיות) וכך
ישב במאסר חצי שנה ורק אחר כך נערך משפטו.
במשפט
טען ר' אליהו מני שהכסף שבידו היה כסף "כשר", ובדעתו היה לקנות בכסף זה בית
בטשקנט אלא שהיה צריך לעבור במרגלן, השופט שוחד ושיחרר את הנאשם.
השחרור
היה בערב חג הפסח שחל להיות בשבת. מפאת קדושת השבת, השאיר ר' אליהו מני את חפציו בכלא.
גוי אחד לקחת החפצים והביאם לבית ר' דניאל, שהיה לא רחוק מהכלא. ר' אליהו מני סעד בשבת
בצהרים אצל ר' דניאל, אחרי הסעודה הלך לבית הרב חזקיהו קייקוב ע"ה והיה שם כל
הפסח.
מסר את חייו למען הזולת
את חייו
הגדושים ברדיפת מצוות ומעשים טובים סיים ר' אליהו מני על מזבח ההקרבה למען אחיו
היהודים, שעה שאלה נהרו אל סמרקנד בשנות המלחמה, כפי שיסופר בפרק הבא, והוא בן
ארבעים ושבע שנים בלבד, עתיר מצוות ומעשים טובים.
ר' גבריאל ניאזוב
חג הפורים תרפ"ז במחיצת הרבי הריי"צ
האח
השלישי למשפחת ניאזוב שהיו ממושפעי שלוחי אדמו"רי חב"ד, הוא ר' גבריאל ניאזוב
(המכונה "אג'ילדי", 'הפתוח', על שם שלבו היה פתוח לרווחה) - אחיהם של ר'
אליהו מני ור' יעקב.
כאשר
הרב שמחה גורודצקי ייסד את חברת "תפארת בחורים" בסמרקנד, התמנה ר'
גבריאל לגבאי החברה.
בחג הפורים
תרפ"ז שהה ר' גבריאל במחיצת הרבי הריי"צ בלנינגרד, לאחר שהגיע לשם
ממוסקבה יחד עם ר' מרדכי פנחסוב.
בליל פורים
הרבי הריי"צ בעצמו קרא את המגילה. ר' גבריאל ור' מרדכי שאלו את החסידים מתי
תתקיים סעודת הפורים אצל הרבי, וענו להם שהסעודה תתקיים למחרת בשעה שלוש בצהריים.
ר' גבריאל שאל האם זה מקובל שמביאים משלוח מנות לרבי? וענו לו שבאם ארצה יוכל
להביא. הוא שאל מה להביא, ואמרו לו שניתן להביא מה שרוצים, אך מישהו מבני הבית נתן
להם רשימה של מוצרי מזון שכדאי, לדעתו, שיביאו לרבי. באותם ימים לא חסר להם אוכל, והם
הביאו הרבה דברים.
כאשר הם
הגיעו לסעודת הפורים, ניגש ר' גבריאל אל הרבי הריי"צ ומסר לו את משלוח המנות.
הרבי אמר לו שישב מולו, ור' גבריאל הלך לקצה השני של השולחן, שם ישב כל מהלך ההתוועדות
– בדיוק מול הרבי.
במהלך
הביקור הזה זכה ר' גבריאל להיכנס ל'יחידות' אצל הרבי הריי"צ. באותה תקופה הוא
היה כאמור הגבאי הממונה על ישיבת "תפארת בחורים" בסמרקנד, שבה הבחורים
למדו חצי יום ובחציו השני עבדו, ובמסגרת תפקידו הוא היה דואג לכל צורכיהם הגשמיים
והרוחניים. ישיבה זו פעלה בנוסף לישיבה ותלמוד התורה הכלליים בסמרקנד, שפעלו
בהנהלתו של הרב חזקיהו קייקוב.
באותה
יחידות הרבי הריי"צ העניק לר' גבריאל ברכות רבות לגבי עבודתו ב"תפארת
בחורים", ובאשר אליו אישית, הרבי הורה לו לחפש שידוך דווקא מבנות עדת
הבוכרים.
בריחה עם קבוצת חסידים
כמו
אחיו, גם ר' גבריאל טעם את זרוע הק.ג.ב. ופעמיים ישב בכלא.
המאסר
הראשון שאירע עמו היה כאשר בשנות השלושים התארגנו קבוצות של יהודי בוכרה לשם יציאה
בלתי ליגאלית מרוסיה. חלקם תכננו את בריחתם על ידי קפיצה מרכבת העוברת בסמוך לגבול
אפגניסטן. הם היו משלמים לנהג הקטר שיאט את מהירות הנסיעה ליד הגבול, ואז היו קופצים
מהרכבת.
אחרי
הקפיצה היו צריכים לצלוח נהר שחצה בין רוסיה ואפגניסטן. לשם כך היו עושים מעין
"רפסודות" מעורות עיזים ועליהן היו עוברים את הנהר. הסכנה של צליחה כזאת
הייתה רבה. אישה אחת, זוגתו של ר' דוד יוחנן ניאזוב, כמעט שנפלה לנהר במהלך הקפיצה
מהרכבת.
ר' גבריאל הצטרף לקבוצה אחרת שאמורה היתה לעבור
את הגבול בבאטום שבגרוזיה, להמשיך לקונסטנטינופול שבטורקיה ומשם לארץ ישראל.
הקבוצה מנתה עשרים ושלושה איש, אך הם התחלקו
לקבוצות קטנות יותר, לשם בטחון, בדומה ליעקב אבינו שאמר: "אם יבוא עשו אל
המחנה האחת – והיה המחנה הנשאר לפליטה". אולם הללו לא ידעו שאנשי הקשר שהיו
צריכים להעביר אותם את הגבול היו אנשי ג.פ.או. והענין היה פרובוקציה של ה-ג.פ.או.
כדי לתפוס יהודים שברצונם לברוח מרוסיה.
הקבוצה כללה בחלקה יהודים אשכנזים, ביניהם: הרב
מרדכי פרלוב ז"ל, הרב אברהם סלוין ז"ל, ר' אברהם בער שטיגליץ ז"ל,
הרב אלימלך קפלן ז"ל, הרב אליעזר הורוויץ ז"ל וכן יהודים בוכרים, ביניהם
הרב חזקיהו קייקוב, אשתו ואמו, וכן ר' גבריאל ניאזוב עצמו, ר' מנחם אליוב, ר'
יוחאי מיזלוב, ר' רחמים ישועיוב.
חברי הקבוצה סיכמו ביניהם סימנים שכל קבוצה קטנה
תשמש בהם לשם הודעה לתת הקבוצה הבאה – אם ההברחה עברה בשלום או שנתפסו.
כאשר הגיעה הקבוצה הראשונה (כל תת קבוצה מנתה
3-4 אנשים), הם נתפסו. הללו נאלצו על ידי הג.פ.או. להודיע לאלה שהיו אמורים להגיע
אחריהם שההברחה הצליחה. כשהגיעה הקבוצה השניה, נתפסה אף היא וגם אנשיה הודיעו –
מחמת עינויי הג.פ.או. היו צריכים הבורחים להגיע עד הגבול ממש ושם יתפסו אותם בשעת
"ביצוע העבירה".
בקבוצתו של ר' גבריאל היו עוד שני אנשים. כל
הנתפסים נידונו למספר שנות מאסר. ר' גבריאל קיבל עונש מאסר של שנה וחצי.
כאשר העבירו אותם מכלא לכלא ועברו ברחוב בסמוך
למקום שנתפסו, הרים אחד מהנתפסים את קולו בשפה אחרת, ר' יוחאי מיזלוב שידע שפות,
ואמר "רימו אותנו והאשימו אותנו כאילו רצינו להבריח את הגבול". באותה
שעה היו שם תיירים מחוץ לארץ והם שמעו את הדברים וכך התפרסם הדבר במערב.
למרבה המזל, לא ישבו הנאסרים אלא חלק מן הזמן –
בין חצי שנה לתשעה חודשים, בגלל סיבות חיצוניות. מספר חדשים לאחר מאסרם, נסע שר
החוץ הסובייטי ליטבינוב לארצות הברית לשם שיחות אודות הכרת ארצות הברית ברוסיה
הסובייטית וכינון יחסי מסחר עמה.
במסגרת השיחות הועלה גם ענין מאסר הקבוצה
וארצות הברית ביקשה את שחרור האסורים. ליטבינוב שלח מברק בנידון וביקש את שחרור
האנשים. ההוראה לשחרור האסורים הגיעה לכלא בלילה ומיד רצו לשחררם, אך האסורים אמרו
שיעזבו את הכלא רק בבוקר שכן הם פחדו שגם זה אינו אלא שקר ורוצים להרגם.
ר' גבריאל היה אסור אפוא ששה חודשים ואלה
שנתפסו לפניו ישבו תשעה חודשים עד שחרורם.
בשנות מלחמת העולם השניה היה ביתו של ר' גבריאל
בסמרקנד פתוח לרווחה לסייע לכל פונה. על כך יסופר להלן בפרק "בתקופת
המלחמה".
בשנת תש"י, כאשר נערך גל המעצרים הנרחב בקרב
החכמים בבוכרה, נערך גם הרב גבריאל ונשלח למספר שנים לסיביר. על כך יסופר להלן
בפרק "לאחר המלחמה".
בשנת תשל"ב זכה ר' גבריאל לעלות לארץ
הקודש, ואף להיכנס ל'יחידות' אצל הרבי נשיא דורנו. על כך יסופר להלן בפרק
"הרבי ויהדות בוכרה".
ר' זבולון לויוב
לימוד ילדים מאחורי תריסים מוגפים
אישיות נוספת בולטת במושפעיו של הרב גורודצקי,
אשר גם הקשר שלו עם חסידות חב"ד החל כבר בזמנו של הרב אליעזרוב, היה אבי
משפחת לבייב, הר"ר זבולון.
כמסופר בפרק הקודם, ר' זבולון נולד בשנת
תרס"א למשפחה מקומית ענייה. למרות יתמותו ולמרות עוניו של אביו, זכה
זבולון לחינוך מעולה, ומן השמים כיוונו את דרכו לישיבתו של הרב אליעזרוב.
ר' זבולון
היה מצעירי חבורת התלמידים של הרב אליעזרוב והוא הצטער מאד כאשר הרב אליעזרוב נאלץ
לעזוב את בוכרה, בשעה שר' זבולון היה בן תשע עשרה שנה.
עם בואו של
הרב גורודצקי לבוכרה כעבור מספר שנים, היה ר' זבולון מקורב אליו מאד.
תחת ידיו האמונות של ר' שמחה, הפך ר' זבולון
למלמד ילדים, אחד מארבעים המורים שהפעיל ר' שמחה בסמרקנד ובסביבותיה. ר' זבולון היה
מלמד ילדים בביתו בסתר, מאחורי תריס מוגף, ולבו ולב תלמידיו דרוכים בפחד לדעת מה
ילד רגע.
אשתו יעל הייתה שולחת את בנותיה מרוסיה
וסורישקה לשחק בחצר החיצונית, כדי שתוכלנה לשמש כצופות ולהתריע מבעוד מועד אם
מתקרבת סכנה אל הבית.
חבורת יהודים מושפעי חב"ד
ר' זבולון לויוב נמנה עם חבורת יהודים מושפעי
חסידות חב"ד, שהתגוררה בסמרקנד ושמרה על הגחלת בכל עוז ותוקף.
על חבריה נמנו ר' אליהו מני ניאזוב ואחיו ר' גבריאל
(הידוע בכינויו
"אוצ'לדי" ניאזוב), ר' אברהם חיים לדיוב, חברו הטוב ושכנו של ר' זבולון,
ר' יוחאי יעקובוב, ר' עמנואל קימיאגרוב, ר' אברהם יצחקוב, ואחרים. הם היו עמודי
התווך של הקהילה, וצדקתם הייתה לשם דבר בסמרקנד. מרביתם גרו באזורים העניים של רובע
ה"מחלא", אך למרות זאת נחשבו לחכמי העדה והיו מורמים מעם.
רבם היה הרב 'מולא' חזקיה קייקוב, שהיה גם רב
בית הכנסת השכונתי. בין כל חברי הקבוצה שרר אמון מלא, והם לא הסתירו זה מזה את
הקפדתם היתרה בשמירת המצוות. הם סייעו זה לזה וחיזקו איש את רעהו.
בני החבורה היו נבדלים במעט משאר אנשי
ה"מחלא" בכך שהיו מקושרים לחסידות חב"ד. הם ינקו השפעה רבה מחסידי
חב"ד שגרו בסמרקנד והרב גורודצקי בראשם, וראו ברבי הריי"צ את מורה דרכם
מאז הימים שבהם הסתופפו תחת צילו של הרב אליעזרוב.
ישיבה בכלא בעוון סעודות מצווה
הם היו עורכים התוועדויות חסידיות בהיחבא. מסוכן
היה שדבר זה יוודע בציבור. הרב חזקיה היה רומז בבית הכנסת על התוועדות העומדת
להיערך, וכל מי שהיה צריך להבין היה מבין. בהתוועדויות אלו היו משוחחים בדברי
תורה, מספרים סיפורי צדיקים ושרים מעומק הלב.
בכל מוצאי שבת הם היו מתאספים כדי לסעוד בצוותא
סעודת "מלווה מלכה". סעודה זו, המכונה גם "סעודת דוד המלך",
נערכה בכל שבוע בביתו של מישהו אחר. בית משפחת לויוב היה אף הוא בין הבתים המארחים
של סעודה זו. הם היו מדברים דברי תורה וחסידות לרוב, מתחזקים ומתעלים.
לימים הושיבו הקומוניסטים את ר' זבולון בכלא בגין
סעודות המצווה הללו. הקומוניסטים אמרו לו: 'אתה אירחת בביתך אספות פוליטיות שנועדו
להפיל את המשטר!"
אומץ ליבם של ילדים
באותם ימים, הכניסה לבית הכנסת הייתה מותרת רק
מגיל שמונה עשרה. השלטונות החליטו להניח לבני הדור הבוגר, ותלו מגמתם בדור הצעיר.
הם קיוו שמהדור הצעיר תצמח נחת קומוניסטית ראויה והשקיעו רבות בחינוכו הנאות,
לפיכך אסרו עליהם להיכנס לבית הכנסת. הם גם מינו אדם שיפקח על כך.
אולם היו ילדים ב"מחלא" שקורצו מחומר
שונה. בניו של ר' זבולון, ר' אבנר ואחיו וחבריהם, היו להוטים לשמוע את התפילות
שנערכו בבית הכנסת. לכן, בשעה שהשומר היה מסתובב, היה ר' אבנר מזנק פנימה וממהר
להתחבא מתחת לשולחן.
חבריו שאבו ממנו אומץ ומיהרו לעשות כמותו. גם
מתחת לשולחן לא פחד ר' אבנר להשמיע את קולו ברמה. הוא שר במלוא גרונו וקולו ניסר
בחלל בית הכנסת.
בניו של ר' זבולון, ובראשם ר' אבנר, זכו אפוא
לקבל מילדותם חינוך יהודי שורשי ואיתן, המושפע רבות מחסידות חב"ד, ובהמשך
חייו זכה ר' אבנר לקשר ייחודי עם הרבי נשיא דורנו, כפי שיסופר להלן.
הרב
רפאל חודיידטוב
הקולחוז
היהודי הראשון
קשר מיוחד ורב
משמעות היה לר' שמחה גורודצקי עם הרב רפאל חודיידטוב, אף הוא ממושפעי הרב אליעזרוב
בצעירותו, ולימים ממנהיגי יהדות בוכרה בארץ הקודש.
קשר זה אירע
בעקבות מאורעות חייו של ר' רפאל שהביאו אותו להקמת קולחוז יהודי בבוכרה, אשר גם ר'
שמחה עצמו היה פעיל בקולחוז זה, ומשם השפיע ר' שמחה על כל תושבי הקולחוז, ור' רפאל
בראשם.
כפי שנסקר בפרק
הקודם, ר' רפאל תכנן בצעירותו לעלות לארץ הקודש, יחד עם עוד מבני משפחתו, אף הם
ממקורביו של הרב אליעזרוב, אולם תוכניתם השתבשה בדרך על ידי שודדים שנטלו מהם את
כל כספם וזהבם.
לאחר שהתוכנית
לעלות לארץ ישראל התבטלה, נותר ר' רפאל מחוסר כל. כספו נגזל, אל האדמות החקלאיות
נבצר ממנו להגיע והוא נדרש להתחיל את חייו מחדש, כאשר כיסיו ריקים מכסף.
אדם אחר עשוי
היה להתייאש ומנסה את מזלו כפועל שכיר במקום עבודה כלשהו. מה גם שבאותה תקופה החלה
להתפשט ברחבי ברית המועצות וגרורותיה מדיניות ה'נעפ', במסגרתה הולאם כל הרכוש
האזרחי ועבר לבעלות הממשלה, על מנת להחיל את עקרונות הקומוניזם על כל המפעלים
והעסקים ברחבי הרפובליקה הקומוניסטית. השיטה הקומוניסטית גרסה כי יש להפקיע את
ההון הפרטי מידי העשירים הגדולים ולאפשר לבני המעמד הבינוני לעבוד במפעלים ממשלתיים,
ואחר כך יחולקו הרווחים שווה בשווה בין כל האזרחים. לאור כל זאת, לא היה לכאורה כל
טעם להתחיל דווקא בימים אלה בניהול עסק עצמאי כלשהו.
אך לא אדם כר'
רפאל ייפול בזרועות הייאוש. קרן אור אחת עוד נותרה בחייו, ועליה ביקש לבסס מעתה את
כל עתידו הכלכלי. בן משפחה היה לו, נתן קטנוב. נתן זה, עשיר גדול היה, ובבעלותו
החזיק בין השאר שדה ירק גדול מאוד בפאתי העיר סמרקנד. כבר שלוש שנים קודם לכן, עוד
בימים שבהם התגורר ר' רפאל בכפר וניהל את שדות התבואה שקיבל מחותנו, הציע לו נתן
להיות שותף עמו בבעלות על השדה שלו. ר' רפאל נענה להצעתו. מלבדם היו עוד שני
יהודים שותפים בבעלות על השדה שהניב לכל הארבעה הכנסה נאה.
עתה, עם השתלטות
הממשלה על כל הנכסים בבוכרה, ביקשו נציגי השלטון ליטול מנתן קטנוב את שדה הירק שלו
שהיה משענת הפרנסה המרכזית שלו ולהלאימו, בטענה כי הוא, כלומר נתן – עשיר גדול.
ר' רפאל ונתן
התייעצו ביניהם מה לעשות. ועד מהרה התגלה ר' רפאל כבעל תושייה רבה. הוא החליט
להיכנס לעובי הקורה ומצא פתרון מבריק ונועז שרק מוח יצירתי מסוגל היה להגות:
אחד היעדים
המרכזיים של השלטון הקומוניסטי היה הקמת 'קולחוזים' ברחבי המדינה. הקולחוז הוא
למעשה יישוב חקלאי שיתופי, בדוגמת הקיבוץ הישראלי במתכונתו המקורית. הבעלים של
הקולחוז היא הממשלה, כאשר הפועלים בקולחוז הם אזרחים המתגוררים בשטחו ומקבלים בגין
עבודתם משכורת חודשית קבועה. עיקר הרווחים מן התוצרת החקלאית זרמו, כמובן, היישר
אל קופת הממשלה.
ר' רפאל החליט
אפוא לבצע את הרעיון הזה, אבל בשינויים קלים, שינויים כאלה שרק אדם כריזמטי,
אופטימי ובעל יוזמה מסוגל היה להוביל עד לביצוע:
במקום להניח
לשלטונות הקומוניסטיים להגשים את תוכניתם – ואגב כך לנשל את האזרחים מנכסיהם
ולעשוק את כספם - הוא בעצמו יקים קולחוז שכזה. הוא יאסוף סביבו קבוצת משפחות
יהודיות שומרות שבת, וכאשר יציגו נציגי השלטונות את דרישותיהם, יוכיח להם כי בדרך
זו הוא נאמן לעקרונות המשטר הקומוניסטי.
ר' רפאל פנה
אפוא אל הממונה על הקמת הקולחוזים בסביבות סמרקנד וביקש לקבוע עמו פגישה בעניין
חשוב ביותר. בפגישה עצמה הציג עצמו ר' רפאל כצעיר קומוניסטי שרעיון הקולחוזים שבה
את ליבו והוא מעוניין לשתף פעולה עם השלטונות ולסייע להם במלאכתם. לכן, הוא יזם את
הקמת הקולחוז היהודי הראשון בסמרקנד, ויש לקוות שימשוך אליו משפחות יהודיות רבות
ככל האפשר.
"מדוע הינך
סבור שאנו זקוקים לעזרתך?", תמה הממונה בחשדנות מסוימת, "הרי יש לנו
צוות שלם של פקידים ועוזרים שתפקידם לעסוק בהקמת קולחוזים?!".
"הכול טוב
ויפה", ענה לו ר' רפאל, "אולם אין לכם שפה משותפת עם בני הקהילה היהודית
בסמרקנד, ולכן יקשה עליכם לחדור לתוככי הקהילה ולהשפיע על היהודים לעבור לקולחוז.
ואילו אני, בהיותי מעורה בחיי הקהילה, יש באפשרותי להשפיע על יהודים רבים להתערות
בחיי הקולחוז!".
דבריו ההגיוניים
התקבלו על דעת הממונה. "וכיצד תשכנע את חבריך לעזוב את דירתם הנוחה בסמרקנד
ולעבור לקולחוז מרוחק?". תמה הלה.
"זאת לא
תהיה בעיה", השיב ר' רפאל בנימה בוטחת ומרגיעה. "יש לי ידיד שבבעלותו
שדה ירק גדול השוכן ממש בפאתי העיר סמרקנד, לא הרחק מתחנת הרכבת. המקום מרוחק
כשלושה עשר ק"מ בלבד ממרכז העיר והוא אינו נחשב למקום מרוחק כל כך. גם ידידי
התלהב מרעיון הקולחוז, והוא מוכן לתרום את כל השטח למטרה נעלית זו!".
הממונה על
הקולחוזים החליט לאשר את בקשתו של ר' רפאל, לא לפני שהתנה את הסכמתו בבדיקות
תכופות של מספר העובדים ושל היקף היבול שעתיד הקולחוז החדש להניב.
לאחר שהצליח
להדביק את הממונה בהתלהבותו, הציג גם ר' רפאל תנאי מוקדם למעשה: "השאירו לי
את הזכות לנהל את הקולחוז בכוחות עצמי. עם הידע החקלאי שצברתי במרוצת השנים, הריני
מבטיחכם נאמנה להוביל את הקולחוז אל פסגת ההצלחה!".
האישור ניתן,
ובאותו רגע הפך שדה הירק הגדול של ר' רפאל ושלושת השותפים הנוספים ל... קולחוז
היהודי הראשון.
הקולחוז מושבת לרגל החגים
נהג המשאית,
איוואן סולימנוב, שפשף את עיניו בתדהמה לנוכח השלט שמצא תלוי על שער הקולחוז.
"לרגל שמחה משפחתית ייסגר המחסן החל מהיום, יום רביעי, 18 באוקטובר, בשעה אחת
בצהריים, עד ליום ראשון, 22 באוקטובר, בשעה שבע בבוקר". כך, לא פחות ולא
יותר.
מי שמע על
קולחוז המושבת למשך ארבעה ימים רצופים בגלל שמחה משפחתית?! ומה יעשה עתה עם יבול
הענבים הרב שהביא עמו? האפשרות להחזיר את הסחורה לכרמים שמהם הגיעה ולשוב לכאן
כעבור ארבעה ימים, הייתה דבר שאין להעלותו על הדעת. גם כך שהו הענבים במשאית זמן
רב למדי, חשופים לשמש הלוהטת ולטלטולי הדרך הארוכה. ארבעה ימים נוספים בתנאים כאלה
יהפכו אותם לרקב מבאיש.
אמנם האשמה
תלויה בו, שכן הוא זה שאיחר להגיע לקולחוז בלי לתאם או להודיע על כך מראש, אבל את
הנעשה אין להשיב ועתה יש לדאוג לגורל הענבים. לא, אין לו ברירה אלא לדווח על
התקרית החמורה לגורמים האחראים במרכז סמרקנד. הם כבר יידעו איך לטפל במנהל הקולחוז
שהחליט לסגור אותו למשך זמן רב כל כך.
ובינתיים, עליו
לעשות מעשה... איוואן החל לפרוק במרץ את כל תכולת המשאית, ליד פתח מחסן הקירור.
כשסיים להוריד ולסדר את כל הארגזים, חיכך את ידיו בשביעות רצון. "החבר
חודיידטוב יואשם בגרימת נזק חמור לכלכלת המדינה, ואני אצא מהסיפור הזה חף מכל
פשע...", אמר בליבו.
למחרת בבוקר,
החנה איוואן את המשאית בשערי משרדו של הממונה על הקולחוזים באזור סמרקנד, וגולל
בפני המנהל הראשי את סיפורו הפיקנטי. המנהל, שמעולם לא פרגן יתר על המידה להצלחתו
של ר' רפאל, שש על ההזדמנות לייחס לו האשמה חמורה של פגיעה בכלכלת המדינה.
"נראה כי
מאחורי כל הדיבורים היפים על השיטות המוצלחות של חודיידטוב בניהול הקולחוז, מסתתרת
רשלנות פושעת", אמר המנהל לסולימנוב.
בתוך כך הוא אף
נזכר כי אין זו הפעם הראשונה שבה הוא נתקל בתלונה מסוג זה. בעבר הרחוק הגיעו אליו
טענות על סגירת הקולחוז בשבתות ובחגים יהודיים. אלא שאם עד כה הוא נמנע מלנקוט
צעדים של ממש כנגד חודיידטוב – לא עוד! לא כאשר מדובר על סכנת השחתה ליבול רב כל
כך של ענבים. על נזק כספי שכזה אין לעבור בשתיקה!
"כבר מחר
ייצא מבקר ממשלתי לבדוק את הנעשה בקולחוז", הודיע המנהל חגיגית לנהג המשאית.
"אם אמנם יתברר כי רפאל וחבריו היהודים יצאו לחגוג למשך כמה ימים והשאירו את
הפירות תחת השמש הקופחת – הם יתנו על כך את הדין וישלמו על המעשה ביוקר!".
מה באמת הסתתר
מאחורי אותה "רשלנות פושעת" של ר' רפאל?
ובכן, מסתבר כי
בחודש תשרי של אותה שנה חלו שלושה ימי קודש צמודים זה לזה, שלוש פעמים. הפעם
הראשונה הייתה כאשר שני ימי ראש השנה חלו בימים חמישי ושישי ובסמוך להם יום השבת
קודש. אך אז סייעה ההשגחה העליונה לר' רפאל חודיידטוב ובאותם שלושה ימים לא הגיעה
אליו כל אספקה חקלאית.
כך גם היה בפעם
השנייה, אז שני ימי החג הראשונים של סוכות חלו בצמוד לשבת. גם בפעם הזו לא הובאו
אל הקולחוז ענבים. אולם בפעם השלישית, כאשר שמיני עצרת ושמחת תורה חלו גם כן בימים
חמישי ושישי, בדיוק אז, הופיע ובא איוואן סולימנוב בשערי הקולחוז.
ביקורת באמצע ה'הקפות'
המבקר הממשלתי
שנשלח מהמשרד הראשי בסמרקנד הגיע למפעל ביום שישי בצהריים, כאשר כל באי הקולחוז
היו בעיצומן של ה'הקפות'. בראותו את ארגזי הענבים המונחים מחוץ לשערים הנעולים של
מחסן הקירור, יצא לעקוב אחר הנעשה בשטחי הקולחוז. דממה חשודה אפפה את השטחים
הנרחבים, והמבקר תהה לאן נעלמו עשרות המשפחות המאכלסות את הקולחוז.
הוא הוסיף
להתהלך אנה ואנה, עד כי לפתע קלטו אוזניו מרחוק קולות רמים של שירה וזמרה. האיש
צעד בעקבות הקולות ומה רבה הייתה הפתעתו כאשר מצא את האולם ששימש בית כנסת, גדוש
בתושבי המקום, שרים, שמחים ורוקדים.
בבת אחת נפתרה
התעלומה. המבקר, יהודי שעבד בשירות המשטרה החשאית, התקשה להכיל את חוצפת אחיו
ה'חשוכים'. הנה כי כן, חוגגים הם להם בנחת וללא כל בושה, משביתים את העבודה
בקולחוז למשך כמה ימים ואינם מתחשבים בנזק העצום שהם מסבים לכלכלה הסובייטית!
המבקר התקרב
למרכז בית הכנסת ושאל היכן המנהל של הקולחוז. ביד רועדת הצביע מאן דהו לעבר ר'
רפאל, שניצח על השמחה הגדולה. בצעדים החלטיים התקרב המבקר אל ר' רפאל והודיע לו
בקול רם, באוזני כל הנוכחים: "הינך נדרש להתייצב מחר לחקירה במשרדי הק.ג.ב.
בקשר לפרשיות הרשלנות והשחיתות האופפות את ניהול הקולחוז!".
לשמע דבריו אפף
פחד גדול את כל הנוכחים. אם המנהל ר' רפאל ייחקר בחשד לרשלנות ולשחיתות, מה יעלה
בגורל כולנו? מה יהיה עתיד הקולחוז?...
אולם כאן אירע
דבר מפתיע. בטרם יהיה סיפק בידי המבקר לעשות צעד אחד נוסף, התקרב אליו ר' רפאל
וחיבק אותו בחיבה גדולה. "ברוך הבא בצל קורתנו!", קרא לעברו בהתלהבות,
"כמה שמחים אנחנו לראותך משתתף עמנו ביום שמחתנו!".
ר' רפאל הוסיף
ואמר בהתלהבות, "הלוא יהודי אתה, בדיוק כמו כולנו! חדל אפוא לבלבל לנו את
המוח עם השטויות שלך... הרי היום חג הוא לכולנו, חג שמחת תורה! הבה נסב ביחד
לסעודת החג, ועל כל הדברים האחרים נוכל לחשוב ולדבר גם מאוחר יותר!".
החיבה האמיתית
שהרעיף ר' רפאל על האיש, כמו גם הצלחת העמוסה בתקרובת וכוס הוודקה שהוגשו לו, פעלו
את פעולתן. אחרי הכוס הראשונה באה כוס שנייה ושלישית, עד כי מהר מאוד שקע המבקר
בתרדמה עמוקה, ושמחת ה'הקפות' נמשכה הלאה באין מפריע.
למחרת בבוקר
התעורר המבקר כשהוא מפוכח לגמרי. הוא חזר אל הממונים עליו ודיווח להם על ממצאי
ביקורו בקולחוז של חודיידטוב.
למרות הכל, ר'
רפאל לא הניח לדאגות יום המחר להשבית את שמחת השבת. בלב עולז הורה להמשיך את שגרת
היום, ובביטחונו המוחלט בקב"ה הצליח להדביק את כל שאר בני הקולחוז.
צדיק מצרה נחלץ
רק בצאת השבת,
לאחר ה'הבדלה', החל ר' רפאל לתכנן את צעדיו הבאים. הוא ידע היטב כי כבר בימים
הקרובים עומד הממונה על הקולחוזים להאשימו ברשלנות שהזיקה לאינטרסים הכלכליים של
מדינה. כאדם בעל תחושת אחריות, ידע ר' רפאל שאין להפחית מערכה של ההאשמה. ומה יהיה
על משפחתו וילדיו, כמו גם על כל שאר המשפחות היהודיות המתגוררות בקולחוז?
כמו במקרים
אחרים, גם הפעם גילה ר' רפאל תושייה רבה והחליט להקדים רפואה למכה:
באותם ימים שרר
בסמרקנד מחסור חמור בצמיגים למשאיות, והדבר גרם להשבתה ממושכת של אחד המפעלים
הגדולים בעיר, מפעל לייצור חלקי חילוף של מכונות תעשייתיות גדולות. בברית המועצות,
כמו בברית המועצות, איש לא טרח להזדרז ולהשיג את הצמיגים הדרושים. שבוע רדף שבוע,
המפעל עמד שומם ומושבת וההשלכות על התעשייה בסמרקנד וסביבותיה החמירו מיום ליום.
עתה, עם צאת
השבת. יצא ר' רפאל בדרכו לנמל התעופה וקנה כרטיס טיסה לטשקנט הבירה. עם בואו
לטשקנט יצר קשר עם בכיר בצמרת הצבאית המקומית, עמו היה מיודד מקדמת דנא, וביקש את
עזרתו להיחלץ מהצרה אליה נקלע. לר' רפאל הייתה תוכנית מפורטת כיצד לעשות זאת
והבכיר ניאות לשתף עמו פעולה. בעזרתו הצליח ר' רפאל לרכוש כמות גדולה של צמיגים
למשאיות, שהוחזקו כרזרבה במחסני הצבא.
את הצמיגים הסיע
ר' רפאל לפנות בוקר היישר אל שערי המפעל המושבת. כעבור שעות אחדות נפתחו מחדש שערי
המפעל, בקול תרועה גדולה. תנועת המשאיות התחדשה והעבודה במקום שבה למסלולה. מנהל
המפעל הודה לר' רפאל מעומק ליבו ולבקשתו אף הנפיק מכתב תודה עמוס בשבחים לאזרח
הסובייטי שגילה ערנות, אכפתיות ותושייה יוצאות מגדר הרגיל.
מהמפעל נסע ר'
רפאל אל הקולחוז, שם כבר המתינה לו הודעה כי הוא מוזמן בדחיפות לחקירה במשרדו של
הממונה על הקולחוזים. כצפוי, המנהל האשים אותו ברשלנות חמורה: "היכן היית
בימי החג של היהודים? האומנם אתה סבור שאינני יודע מה היו מעשיך בימים האחרונים?
שלחתי אליכם ביקורת, והמבקר גילה כי במקום להשקיע את כוחותיך בחיזוק הכלכלה
הסובייטית המשוועת לצמיחה, חגגת שלושה – ארבעה ימים ואף השתכרת ביחד עם כל יתר
חבריך בחג היהודי!".
ר' רפאל שהגיע
לפגישה מוכן, לא איבד את לשונו. "האם אינכם מתביישים?!", הרשה לעצמו
להגביה מעט את קולו. "וכי לא מצאתם את מי להאשים בחוסר דאגה לכלכלה הרוסית
מלבד אותי?!... הרי הכול יודעים על המחסור החמור בצמיגי משאיות שפגע חמורות בכל
מערך השינוע של חלקי החילוף בסמרקנד ובסביבותיה. אף על פי כן, איש מכם לא עשה
מאומה כדי לפתור את הבעיה. רק אני לבדי גיליתי אכפתיות לנוכח המצב, ונסעתי במיוחד
לטשקנט כדי להביא משם מלאי גדול של צמיגים למשאיות. אלה החזירו לתחייה מפעל שלם
שברגעים אלה ממש שוקק עבודה. האם זהו השכר המגיע לי על נאמנותי למולדת
הרוסית?!".
בתוך כך הוציא
ר' רפאל מכיסו את מכתב התודה הטרי שקיבל ממנהל המפעל והניחו על שולחנו של הממונה
על הקולחוזים. "רק אדם חסר דעת יאמין לעילה העלובה לפיה בימים האחרונים עסקתי
בשתייה ובבטלה...". הוסיף.
דבריו התקיפים
כמו גם המכתב המפורש שהציג, הכו בהלם את הממונה וסתמו באחת את כל טענותיו. התקרית
המסוכנת הסתיימה באזהרה חד משמעית ששיגר הממונה אל מבקר הקולחוזים – "מהיום
והלאה אל תעז לנסות להסית אותנו נגד הקולחוז של האזרח הנאמן והמסור
חודיידטוב!"...
ר' שמחה נפגש עם ר' רפאל
כפי שנסקר לעיל
בסיפורו של ר' שמחה גורודצקי, ביום שהיבסקציה אסרה את הרבי הריי"צ בט"ו
סיון תרפ"ז, באו הקומוניסטים לאסור גם את ר' שמחה. הוא נמלט מהם ובהמשך הרבי
הורה לו לחזור לסמרקנד ולעבור לאזור העיר החדשה. בשובו לסמרקנד הוא נעצר על ידי
השלטונות ונחקר, אולם הם שחררו אותו ואפשרו לו לעבור ולהתגורר בעיר החדשה.
עם מעברו לעיר
החדשה חיפש ר' שמחה עבודה שתספק לו פרנסה טובה שלא תהיה כרוכה בחילול שבת. הוא
קיווה שהעבודה תסייע לו להסוות את פעילותו ותאפשר לו לשוב בהדרגה אל עבודת הקודש –
המשך הפצת התורה בסמרקנד.
יום אחד ניגש ר'
שמחה אל יהודי מקומי, ר' ראובן אקילוב שמו. הלה נראה לו איש נאמן ור' שמחה שיתף
אותו במצבו החדש. "ברצוני לחדש את עיסוקיי בעבודת הקודש, והייתי רוצה לשמוע
ממך עם מי כדאי לי לעבוד כאן, באופן שאוכל לשמור על חשאיות מוחלטת".
"צר לי
לאכזב אותך", ענה לו ר' ראובן, "אבל אתה חייב לדעת שמצויים בינינו
מלשינים רבים ויהיה קשה לך מאוד לפעול כאן ללא הפרעות".
"מה אם כן
אעשה?", שאל ר' שמחה בדאגה, "הלוא הרבי שלח אותי לכאן ועליי לבצע את שליחותי!".
"עצתי לך
כי תיסע לקולחוז החדש בבאגי שאמאל ותיפגש שם עם ר' רפאל חודיידטוב", הציע בן
שיחו. "תוכל לסמוך עליו גם בעיניים עצומות, ולעבוד איתו בשיתוף פעולה מלא בלי
כל חשש".
עוד באותו היום
פגש ר' שמחה את ר' רפאל ומהרגע הראשון נקשרו ביניהם קשרי ידידות עזים.
קולחוז חסידי
ר' רפאל התגלה
לר' שמחה כאיש תם לב וישר דרך, אדם שעושרו ומעמדו לא סחררו את ראשו, יהודי המוכן
לעשות הכול כדי לעזור לזולת. הליכותיו הפשוטות שהסתירו לחלוטין את עושרו ונכונותו
לפעול בכל כוחו לחיזוק החיים הרוחניים בקרב אחיו היהודים, שבו תכף ומייד את ליבו
של ר' שמחה.
גם ר' שמחה מצא
חן בעיני ר' רפאל. הקשר של ר' רפאל עם חסידות חב"ד החל כמסופר לעיל עוד
בנעוריו, בימי לימודיו בתלמוד תורה של הרב אליעזרוב. גם רחל רעייתו קיבלה מאביה ר'
רחמים את הרוח החסידית שספג מרבי שלמה יהודה לייב. עתה הגיעה העת לחידוש והחייאת
הרוח החסידית. ר' רחמים עצמו נהנה מאוד מהשהות בקרבתו של החסיד ר' שמחה.
ר' שמחה שהיה
אדם בעל אישיות כובשת, השפיע והאציל מרוחו החסידית על כל תושבי הקולחוז ועל ר'
רפאל בראשם. בהתוועדויות החסידיות שקיים עמם הוא הגביר את רוח מסירות הנפש שנשבה
בקולחוז, ועורר את לבבות שומעיו שלא להיכנע לרוח המהפכה הקומוניסטית שסחפה אחריה
רבים וטובים.
ר' רפאל אף דאג
למשוך את כלל דיירי הקולחוז לשיעורים ולהתוועדויות של ר' שמחה. ר' רפאל הבין כי
הלהט החב"די שקרן מר' שמחה הוא תנאי הכרחי כדי לשרוד את אימי השלטון הקומוניסטי
הכפרני. ר' שמחה גם לימד בקולחוז את ספר התניא וספרי חסידות נוספים.
בנוסף לר' שמחה
גורודצקי, היו מספר חסידי חב"ד נוספים שנאלצו להימלט ממרכז רוסיה, כיוון
שהשלטונות רדפו אותם עקב עיסוקם בהפצת יהדות. את כולם קיבל ר' רפאל בזרועות
פתוחות, והעסיק אותם בעבודות שונות במסגרת הקולחוז. אחד מהם הוא המשפיע הנודע הרב
חיים שאול ברוק ע"ה, שהועסק בקולחוז כמנהל חשבונות.
מהר מאוד הפך
הקולחוז של ר' רפאל לקהילה חסידית לכל דבר.
ניסיון בריחה שכשל
"רבות
עזרתי לר' רפאל בביסוס הקולחוז", מספר ר' שמחה בזיכרונותיו, "וקולחוז זה
הצליח מאוד. בשטחים הגדולים נטעו כרמים, יבול היין הצליח מאוד וגידלנו גם כל מיני
פרחים. ההצלחה היתה גדולה וכולנו הרווחנו טוב".
תפקידו הרשמי של
ר' שמחה היה – אגרונום ראשי של הקולחוז. את תחום האגרונומיה למד ר' שמחה מאגרונום
גוי, אזרח צ'כוסלובקיה שנפל בשבי הרוסי בזמן מלחמת העולם הראשונה והוגלה
לאוזבקיסטן. ר' שמחה פגש אותו בהשגחה פרטית, והגיע איתו להסכם מעניין של החלפת
מידע בסחורה. אותו צ'כי אהב את הטיפה המרה, ותמורת כמה בקבוקי יין משובח היה מוכן
למכור את כל הידע שלו בקשר לשיטות גידול והשקיה ולהעביר לר' שמחה קורס מזורז
באגרונומיה. ר' שמחה היה מספק לו באופן סדיר כמויות של יין מתוצרת הקולחוז,
ובתמורה הכניס אותו הצ'כי לנבכי המקצוע.
לאחר שלמד היטב
את רזי האגרונומיה, נסע ר' שמחה למוסקבה, שם עבר סדרה של בחינות שלאחריהן קיבל
תעודת אגרונום רשמית. ידיעת מקצוע זה הועילה לו מאוד, שכן כך היה יכול לעבוד
בעבודה שאינה כרוכה בחילול שבת, ובד בבד להוכיח לשלטונות כי הוא עוסק בעבודה
יצרנית המביאה תועלת למדינה.
כמעט מיותר
לציין, כי עבודתו של ר' שמחה בקולחוז לא תפסה את רוב יומו. אמנם באופן רשמי היה
האגרונום הראשי של הקולחוז, אך בפועל הוא עבד בתפקיד זה שעות ספורות בלבד, ואילו
ברוב הזמן הוסיף לנהל במחתרת את עבודת הקודש שהטיל עליו הרבי הריי"צ. זמן קצר
לאחר הגעתו לקולחוז הקים בו תלמוד תורה וישיבה, מהם הוסיף להפיץ תורה ויהדות בכל
ערי הסביבה.
כפי שכבר הוזכר,
החיים בקולחוז התנהלו במשך כמה שנים כאוטונומיה מוחלטת. בזכות העבודה הפורייה
והיצרנית של תושבי הקולחוז. נמנעו השלטונות מהתערבות כלשהי בנעשה בקולחוז, ובעובדה
שהעבודות החקלאיות הושבתו כליל בכל שבת וחג.
מצב זה עשוי היה
להימשך באין מפריע, אלא שבשלב מסוים התחלפה ההנהלה במשרדי הממונה על הקולחוזים
בסמרקנד. וכשהמנהל החל מקבל דיווחים על כך שהקולחוז של חודיידטוב אינו פועל בשבתות
וחגים, הוא התקשה להשלים עם כך והחליט לחקור ולגלות מיהו הגורם ה'מסית' את עובדי
הקולחוז הנאמנים, להשתמט מעבודתם אחת לשבוע.
באורח די צפוי
החיצים הופנו אל ר' שמחה שבעיני השלטונות נחשב 'פושע מועד'. ר' שמחה נאסר והואשם
בכך שהוא גורם למדינה אובדן של יום עבודה שלם אצל עשרות עובדים. במשפט שנערך לו
טענה התביעה כי ר' שמחה הוא האיש שגרם לעובדי הקולחוז שלא לעבוד בשבת. גזר דינו
היה העברה לקולחוז אחר שבו מתגוררים גויים.
המציאות הזו
היתה קשה מנשוא עבור ר' שמחה, ובשנת תרצ"ג הוא ניסה כאמור לברוח ביחד עם
קבוצת יהודים בוכרים לארץ ישראל, דרך אירן ואפגניסטן, אך למרבה הצער הדבר לא עלה
בידו.
כעבור שנתיים
נאסר ר' שמחה שוב, בגלל הצטברות חדשה של עבירות – הפצת הדת בין יהודי בוכרה, שכנוע
יהודים בקולחוז של חודיידטוב שלא לעבוד בשבתות וניסיון לארגן בריחה קבוצתית לארץ
ישראל.
פרנסה לעוד חמישים יהודים
מאסרו של ר'
שמחה נמשך כמסופר לעיל תקופה ארוכה, ולאחריה נגזרו עליו שמונה שנות מאסר. במשך כל
אותן השנים דאג ידידו ר' רפאל להגיש תמיכה וסיוע לבני משפחת גורודצקי. הוא אף שכר
עורך דין שינסה להמתיק את גזר דינו של ר' שמחה. ר' רפאל ידע שפעילותו זו כרוכה
בסכנת נפשות, שהרי השלטונות התייחסו אל ר' שמחה כאל נציגו של הרבי מליובאוויטש,
והזדהות עם ר' שמחה התפרשה בהכרח כהזדהות עם אויב המשטר הקומוניסטי. אבל ר' רפאל
לא התחשב בכך. הוא היה מוכן לסכן את חייו כדי לסייע ליהודי אחר!
בחודש אדר
תר"צ, זמן קצר לאחר מאסרו הראשון של ר' שמחה, החלו השלטונות להתערב אישית
בנעשה בשטח הקולחוז. נציגיהם ביקשו לסלק את ר' רפאל ועוזריו מהנהלת הקולחוז ולמנות
תחתם מנהלים גויים. אבל לא איש כר' רפאל ימהר להרים ידיים ולהיכנע. הוא דרש
מהממונים על הקולחוזים לערוך בירור מקיף בעניינו, כנדרש על פי החוק.
חודש לאחר מכן
זומן ר' רפאל לאסיפה חשובה במשרד הממונה על הקולחוזים בסמרקנד. באסיפה הוצג
כתעשיין גדול, המנהל קשרים אסורים עם אנשים בחו"ל ואף מנצל אותם כדי לגרוף
לכיסו הון רב.
ר' רפאל נזקק
לכל כוח השכנוע שלו כדי להוכיח למשתתפי האסיפה את נאמנותו המוחלטת לעקרונות
הקומוניזם. בדבריו הנרגשים גולל את מסכת חייו, החל מבריחתו כפליט מהעיר קוקנד,
עבור דרך הגעתו לסמרקנד, בעירום ובחוסר כל, וכלה בתפקידו הנוכחי כמנהל הקולחוז,
תפקיד אותו הוא ממלא ביושר ובאמונה.
בגמר תהליך
הבירור הסכימו הממונים להשאירו כמנהל הקולחוז, אך זאת בתנאי שיגדיל את מספר תושבי
הקולחוז ויוסיף עוד חמישים עובדים, ובתנאי שלא יהיו אנשים עשירים אלא מבני המעמד
הבינוני.
ר' רפאל קיבל
עליו את התנאים ואף הצליח לקיים אותם. הוא גייס עוד חמישים יהודים לקולחוז שלו,
ביניהם רבנים, שוחטים ונושאי משרות תורניות אחרות. בין המצטרפים החדשים היו גם כמה
מחסידי חב"ד ובהם החסיד ר' אהרון בריקמן, והחסידים לייטמן וקפלינסקי.
כך הצליח ר'
רפאל לשרוד בקולחוז עוד שנים אחדות.
תשובה תמימה ונועזת
בארבע השנים
שלאחר מכן התנהלו החיים בקולחוז המורחב על מי מנוחות. מדי פעם בפעם נמצאו אמנם צרי
עין שהלשינו לשלטונות על היהודי המנהל קולחוז מוצלח ומקיים בו חיי יהדות מלאים,
אבל בחסדי שמים כל ההלשנות הסתיימו בלא כלום.
עד שביום קודר
אחד החלו השלטונות להתנכל שוב למקום. מסתבר כי מה שבעיקר הפריע לשלטונות
הקומוניסטיים הייתה העובדה שהקולחוז של ר' רפאל מצליח ומשגשג הרבה מעבר למקובל
בברית המועצות. עובדה זו גרמה להם לחשוד כי הקולחוז מתנהל כמושב קפיטליסטי,
שעובדיו מרוויחים כסף רב, הרבה יותר מהשכר הנהוג בכל יתר הקולחוזים במדינה. גם
השמועה לפיה הקולחוז מקבל סיוע מהג'וינט – ארגון יהודי 'בורגני', הקשור לאמריקה
ולבעלי השקפות 'אימפריאליסטיות' – חיזקה את חשדנותם וביקורתם של השלטונות כנגד ר'
רפאל ומפעלו ההתיישבותי והחקלאי.
אך מאחר שלא היו
בידם הוכחות של ממש, החליטו השלטונות לטפול על ר' רפאל את האשמה שהקולחוז שלו מרכז
קבוצה גדולה של יהודים מאמינים, שומרי שבת כדת וכדין. לאחר חקירה קצרה שנערכה בשטחי
הקולחוז קבעו השלטונות, כמיטב המסורת האנטישמית, כי עקב השבתת הפועלים בימי שבת
וחגים יהודיים, מואשמת הנהלת הקולחוז כולה ב"פגיעה בקופת המדינה".
במילים אחרות,
אפשר לומר כי הצלחת הקולחוז היהודי של ר' רפאל הייתה מעין קריאת תיגר כנגד
האידיאולוגיה הקומוניסטית הכפרנית, והדרך היחידה של השלטונות להתמודד איתה הייתה
באמצעות פגיעה קשה בקולחוז.
ההוראה הראשונה
שקיבל ר' רפאל ממשרדי הממונה על הקולחוזים הייתה קשה וכואבת. "עליך לסלק מיד
מהקולחוז עשרה עובדים יהודים המפריעים להשלטת הרוח הקומוניסטית במקום", נאמר
לו. בראש רשימת המיועדים לסילוק הופיע, כמובן, ר' שמחה גורודצקי.
ר' רפאל ניסה
להמתיק את הגלולה המרה ולבטל את פיטוריו של ר' שמחה, אך כל מאמציו עלו בתוהו.
השלטונות הקומוניסטיים לא סבלו את הקשרים הישירים והתכופים של ר' שמחה עם הג'וינט
וטענו כי הדבר מצביע על נטיותיו הציוניות של ר' שמחה.
הם אף קבלו על
כך שר' שמחה מוסיף לשמור על קשר הדוק עם הרבי הריי"צ, שבאותה עת שהה
בחו"ל, וכי במצוותו מוסיף החסיד לנהל רשת של תלמודי תורה בסמרקנד וסביבותיה.
לפחות בכל מה שקשור לעובדות עצמן, הם לא טעו.
בשלב הבא הגיעו
השלטונות לר' רפאל עצמו וטענו כלפיו: "לא ייתכן שאדם העומד בראש מפעל ממשלתי
כה גדול, לא יהיה חבר התנועה הקומוניסטית!".
תשובתו של ר'
רפאל הייתה תמימה ונועזת כאחד. "אמנם אני דוגל בכל העקרונות החברתיים של
התנועה הקומוניסטית", אמר להם ללא מורא ופחד, "אבל איך אני יכול להיות
חבר בתנועה שמכריזה על כפירה בקיומו של הא-ל בה בשעה שאני אדם המאמין בו ובהנהגתו
בכל ליבי?!"
גם אם עניינית
הבינו השלטונות לליבו של ר' רפאל, הם לא היו מוכנים לחזור בהם מהחלטתם. בשורה
התחתונה הם הודיעו לו באופן ברור וחד משמעי כי עליו לבחור באחת משתי האפשרויות –
להצטרף כחבר רשמי בתנועה הקומוניסטית או להתפטר מניהול הקולחוז.
מהקולחוז למפעל יין
הידיעה על כך
התפשטה במהירות בקרב עובדי הקולחוז וחוללה סערה רבתי. היו מהם שטענו כי ר' רפאל
חייב להצטרף, ולו גם אם למראית עין בלבד, למפלגה הקומוניסטית, וזאת כדי להציל את
עתיד הקולחוז ועובדיו היהודים. אך היו גם שהבינו לרוחו של ר' רפאל וסברו כי אסור
לכפות עליו לפעול בניגוד לאמונתו הפנימית החזקה.
הימים הבאים היו
קשים מנשוא עבור ר' רפאל. רבים מעובדי הקולחוז היו מזכירים לו בכל הזדמנות:
"דע לך שאם אתה עוזב, אתה גורם לכולנו לעזוב ולהפסיד את מקור פרנסתנו ואת
ההזדמנות המאפשרת לנו לשמור שבתות וחגים". בתור אדם בעל נפש טובה ורכה,
שהתחשבותו בזולת הייתה חלק מאישיותו, התקשה ר' רפאל להישאר אדיש. הוא לא היה יכול
לשאת את המחשבה שבגללו ייגרם נזק להמוני משפחות יהודיות.
מצד שני, הוא גם
לא היה מוכן או מסוגל לעשות שקר בנפשו ולהצהיר הצהרה שתתנגש חזיתית עם אמונתו!
בשלב מסויים
הודיע ר' רפאל לחבריו כי אינו חש בטוב ולכן הוא נוטל חופשה בת חודשיים מעבודתו
בקולחוז.
החודשיים הללו,
במהלכם נעדרה מהאזור דמותו הסמכותית והמשפיעה של המנהל המוצלח, הספיקו כדי לפגוע
בתפקודו של הקולחוז. התוצאות הכואבות הגיעו מהר מן הצפוי – השלטונות שהבחינו
בתפקודו הלקוי של הקולחוז מיהרו להכריז על סגירתו. בתוך זמן קצר נהרס המפעל המרשים
שבנה ר' רפאל בשנים ארוכות של עמל ויזע. למרבה הצער, רוב היהודים שעבדו בקולחוז
פוזרו לקולחוזים אחרים בסביבה והשלטונות הקימו במקום קולחוז חדש, בהנהלה גויית.
ומה עשה ר' רפאל
עצמו? באותם חודשיים הוא שהה בנופש ממושך עם בני משפחתו בהרי הקווקז. לאחר מכן שב
לסמרקנד ובחסדי שמים הצליח לשכנע את השלטונות שייתנו לו לנהל מפעל ממשלתי לייצור
יינות וליקרים. את המפעל פתח ר' רפאל בשטח הקולחוז הראשון שהקים בבאגי-שאמאל.
גם במסגרת המפעל
הזה עשה ר' רפאל חיל רב. הוא ניהל עסקאות במיליונים רבים של רובלים, וגם הממשלה
נהנתה מרווחי המפעל. עם הזמן שילב עוד ועוד יהודים בעסקי היינות. כך הוא גם סייע
להם להתקיים בכבוד וגם הציל אותם מעבודה בשבתות ובחגים.
גם במפעל החדש
היו גורמים שהלשינו עליו על כי איננו עובד בשבתות, ועל כך שבדיוק בתקופת הבציר –
שהקבילה לחגי חודש תשרי –הוא סוגר את המפעל מדי פעם לכמה ימים וגורם נזק רב
לענבים. אנשים אלה אף לא שכחו להדגיש את קשריו האסורים של ר' רפאל עם חסידי
חב"ד ומנהיגם, הרבי הריי"צ, השוהה בחו"ל.
אך בחסדי שמים
הצליח ר' רפאל לדלג מעל כל המכשולים ולכבוש עוד ועוד יעדים שהציב לעצמו.
"הכוונה שלי היתה באמת", מעיד ר' רפאל על עצמו בזיכרונותיו,
"והצלחתי בעזרת ה'".
ועוד נשוב
לדמותו הייחודית ר' רפאל חודיידטוב בפרקים הבאים.
ר' חנניה ניאזוב
עידוד מהרבי הריי"צ
דמות מרכזית נוספת בקהילה בסמרקנד שהתקרבה מאוד
אל חסידות חב"ד ולנשיאיה, הנו ר' חנניה ניאזוב, אחיינם של האחים ניאזוב,
אודותם סופר בפרק הקודם.
גם ר' חנניה התקרב בצעירותו אל ישיבתו של הרב
אליעזרוב (כפי שנזכר בפרק הקודם), ולימים, בשנת תרפ"ה, היה בין חברי המשלחת
שנסעה מבוכרה לפטרבורג לבקש מהרבי לשלוח שליח לבוכרה.
על מאורעות אותם ימים ועל המאבק הקשה שניהלו
יהודי בוכרה מול היבסקציה ונחישותם לעמוד על משמר היהדות, סיפר לימים ר' חנניה:
פעם באו אנשי הג.פ.או. ביום השבת וקראו לאסיפה
דחופה בבית הכנסת אבל ר' יעקב (ג'ורא) ניאזוב הכריז: "זאת לא! לא ניתן את בית
הכנסת הקדוש לאסיפות חול ובפרט בשבת קודש! כאשר אנשי הג.פ.או. ראו התנגדות שכזו חזרו
בהם מדרישתם, כי לא רצו לבוא לידי עימות איתנו. הם ביקשו שר' יעקב ניאזוב יחתום על
נייר המחייב את הקהילה לא להרשות בשום אופן ללמד בבית הכנסת.
מובן שאף אחד לא חתם על כך בשבת, סירוב זה היה
הקש ששבר את גב הגמל והתקבלה החלטה להתחיל בחיפושים אחרי המארגנים ולאסור אותם.
בתקופה זו השתוללו היבסקים בכל רחבי המדינה.
בחודש תמוז תרפ"ז נודע לנו שהרבי הריי"צ נאסר על ידם ונגזר עליו דין
מוות ר"ל, ורק בהשתדלות יתירה וחסדי השי"ת החליפו את משפטו לעשרים וחמש
שנות מאסר ואחר כך לשבע שנים, ובלחץ פעילי ליובאוויטש שמחוץ למדינה שחררוהו,
ובתנאי שיעזוב את המדינה.
הרבי חזר כבר לביתו אבל החרב טרם חזרה לנדן ומי
יודע מה ילד יום. לכן התעורר בנו הרצון לנסוע אל הרבי ולהתראות עמו. ואמנם לקראת חודש
החגים של שנת תרפ"ח נסענו אל הרבי יחד עם ר' יעקב ור' ששון ניאזוב.
אצל הרבי שהינו במשך הימים הנוראים עד אחרי חג הסוכות
תרפ"ח, וזכינו לראותו בטרם עזב את רוסיה לריגה שבלטביה.
הרבי עודד אותנו והפיח בנו מרץ להמשיך בדרכיו.
הפרידה מהרבי היתה מרגשת ביותר, ונחלי דמעות נשפכו בה. בידינו לא נשארה ברירה אלא
לחזור לסמרקנד ולהמשיך להילחם ככל האפשרי למען היהדות.
תמיכה בפעילות היהדות
באותם ימים, להתפרנס משחיטה או מלמדות לא היה
אפשרי, ועל כן פניתי למסחר. התחלתי לסחור בבגדי משי אותם הבאתי מעיר לעיר ובעיקר
מעיר הבירה מוסקבה.
ברוך השם מצבי הגשמי היה טוב ויכולתי לתמוך בכל
מוסדות הדת הקיימים, אך המצב הרוחני החמיר מיום ליום. הקומוניסטים השתלטו על הכל
והחריבו כל פעילות טובה עליה ידעו. כך זה נמשך עד שנת תרצ"ג (1933) ואז
החלטנו שגם עלינו לעזוב בהקדם את המדינה (כמובן בדרכים לא כשרות, כי המדינה סגורה
ומסוגרת ואין יוצא ממנה), ותכננו בריחה מבוכרה.
בריחה מסוכנת
בחדש כסלו של שנת תרצ"ג היינו מוכנים לצאת
לדרך, אני ואשתי ובתנו בת השנתיים מרים, ומעט מטלטלים. התקרבנו לגבול אפגניסטן עד
העיר קרקי הסמוכה לגבול, שכרנו חדר וחיפשנו מובילי דרך תמורת כסף, אם כי לא תמיד
אפשר למצוא איש נאמן. רבים מהם היו מעמידי פנים ורמאים, שהיו מקבלים את הכסף ואחר
כך נעלמים.
במקרה שלנו, מוביל הדרך הגוי הביא אותנו אל תוך
יער, שם מצאנו כמה יהודים שמחכים גם הם ללילה על מנת לעבור את הגבול. מה הופתענו
לפגוש שם את ידידנו ראובן גבריאלוף ובנו אליצור, ועוד כמה מכרים.
המוביל הגוי הסביר לנו שהוא הולך להביא סוסים ויחזור
רק באמצע הלילה, ואשר עלינו להיות מוכנים לקראת היציאה. כולנו יושבים על החבילות
ומחכים לבואו וכל רגע נדמה שהוא מופיע, אבל לריק. הבוקר האיר ואיש לא בא, ומה
גדולה הייתה אכזבתנו.
הלילה הבא מצא אותנו עדין ממתינים. הקור היה
גדול, השלג יורד ללא הרף ושוב צפינו אולי יבוא כעת המדריך שלנו, אבל הקור גבר
והחשש גובר מי יודע כמה זמן נוכל להחזיק מעמד ובפרט הילדים הקטנים. לשמחתנו בתחילת
הלילה הופיעו שומרי הגבול ואסרו את כולנו, ואכן אני אומר תודה לה' שנאסרנו, שכן אחרת
היינו קופאים מהקור.
בתחנת המשטרה נערך חיפוש בכל החפצים שלנו ואת
הכל ציוו להשאיר בתוך המשטרה. כאשר האיר הבוקר הם שחררו את הנשים ואת הילדים, לחפצים
שלנו כבר לא היה זכר ואילו את הגברים עיכבו.
כאשר שחררו את אשתי ובתי בת השנתיים הם פנו
לעיירה קרקי. זמן רב לקח להם למצוא חדר או פינה זמנית, כי כולם פחדו לקבל אשה זרה
למגורים ובקושי היא מצאה מקום לעצמה והיתה שם עד תחנתה הבאה.
בשלב זה קיבלה בתנו חום ודלקת ראות וללא מזון
וללא תרופות או עזרה רפואית, ונוסף לכך אשתי גם דאגה לי, וכיון שידעה שלא אוכל שום
מזון לא כשר, הצליחה להביא לי כמה לחמים ומיץ.
ה' שלח לעזרתה מלאך בדמות ר' ששון ניאזוב והוא
דאג להביא אותם בחזרה לסמרקנד, שם מצאה קורת גג וכן מכרים שידעו להגיש לה עזרה.
יציאה בשלום
כאשר אשתי חזרה לסמרקנד, השתדלה לקבל מכתבי
המלצה עבורי ובמיוחד מכתבים שיאשרו שאיני עשיר ואיני חייב שום כסף לאיש או למדינה,
ואיש אינו רודף אחרי, שכן בימים ההם היו מקרים רבים שנמסרו לשלטונות אודות חטיפות
ומעשי רמאות.
היא חזרה שוב לקרקי ובידיה האישורים, אותם מסרה
למשטרה וביקשה שישחררו אותי. אבל אלה לא הסכימו והמשיכו להחזיק אותנו בתנאי מאסר
וחיכו להוראות מגבוה.
והנה נתקבלה הוראה להעביר כל אסיר אל עירו
ולהושיבו בבית המעצר שבעירו ובכל מקום המשטרה תדע כיצד להתנהג אתם. כמובן חיפשו
מקומות ברכבת למשלוח האסירים ואני בכוונה לא רציתי להיות בין הנשלחים הראשונים
והשתדלתי להשתחרר מידיהם.
כסף רב בזבזנו על זה אבל סוף כל סוף הצלחתי. ביום
ג' ניסן, יום השנה לפטירת סבי רבי סימן טוב ע"ה, שוחררתי מידיהם לחופשי.
חזרנו לסמרקנד לקראת חג הפסח, ובחודש תמוז שוב
יצאנו לדרך לנסות מזלנו הפעם, כמובן לא דרך אותה עיירה קרקי, אלא דרך העיר חאמיוב,
שגם היא סמוכה לגבול.
ארץ ישראל נקנית בייסורים
בפעם הזו העסק היה יותר מסובך. היה צריך לנסוע
ברכבת ולקפוץ ממנה באמצע הנסיעה כאשר הרכבת מתקרבת אל הגבול. ובאם כבר הצלחת לרדת
צריך עדיין לעבור שני נהרות ורק אז היו נמצאים מחוץ לגבולות רוסיה.
עלינו לרכבת ומחכים לאות שעלינו לקפוץ, אבל
הפעם המוביל רמז שיש כעת חיילים בדרך ואין לרדת עתה, ורק הספקנו לזרוק את החבילות.
כך המשכנו עד התחנה הבאה, שם ירדנו כולנו. התכוננו לצאת לדרך בלי מקלותינו או
תרמילינו כי חפצינו נלקחו. במחנה זה פגשנו ידידים ומכרים שגם הם כמונו קיוו לעבור
את הגבול.
כעבור זמן הגיעה רכבת בכיוון הפוך ועמה חזרנו
לתחנה הראשונה שלנו. כאן שוב חיכינו לרכבת שתיסע לעבר הגבול ועמה ננסה את מזלנו
שנית.
כאשר הרכבת באה, ראינו שהיא רכבת משא המובילה
דואר ללא קורת גג, אך אין אנו מחפשים נוחיות וכל רכבת טובה להשיג מטרתנו. המובילים
שלנו הבטיחו שנהג הרכבת קיבל כסף והוא יאט את הנסיעה בקטע הקרוב לגבול, וכך יוכלו
לקפוץ גם הנשים והילדים.
אך לצערנו גם זה היה שקר, ובהתקרב הרכבת אל
הגבול נמסר לנו שאם נראה את המדריך קופץ עלינו לקפוץ בעקבותיו. ואמנם כך היה.
הרכבת לא האטה, היא נסעה בכל המהירות, ולמרות זאת הגוי קפץ. את הילדה קשרתי בסדין
אל גופי וגם אני קפצתי עם הילדה. רבי יעקב שלשל את שני ילדיו ואחר כך גם הוא קפץ,
אשתי וכן אשתו של רבי יעקב שהיתה מעוברת קפצו בלי לחשוב האם ישארו בחיים ומה יקרה
לפרי בטנה. ברוך השם כעבור שעה או קצת יותר נפגשנו כולנו יחד, והשבח לה' לאיש לא
נגרם כל נזק רציני, פרט לפצעים קלים וכאבי רגלים.
המוביל גם כן בא ואסף את כולנו לתוך חורשה שהייתה
בקרבת מקום ועדיין דרך ארוכה לפנינו. מתוך הכרח ועל אף הסכנה יצאנו לחפש מים.
מרחוק נראו לנו אוהלי טורקמנים, שבטים נוודים, וקיווינו שנמצא אצלם לפחות קצת מים
עבור הילדים.
ואמנם מצאנו מים, הילדים והנשים יכלו לשתות
לפחות במידה קטנה. גם המובילים שלנו דאגו למזון והביאו לחם וכן הראו לנו מקום של נחל
קטן עם מים זכים, אך כל היום חיכינו כמעט תחת השמש הלוהטת.
ושוב מודיעים שלקראת הלילה נעבור את גבול
אפגניסטן כי עדיין שני נהרות מפרידים בינינו והגבול.
הלילה ירד ואנו דרוכים ומוכנים. הילדים על
כתפינו, מורי הדרך מסבירים לנו שאי אפשר לשוט כאן בסירות בגלל השומרים שמסביב, רק
יש נאדות מתנפחים המסוגלים להחזיק נפח מסוים ובעזרת חבלים ומקלות נוכל לאט לאט
לעבור את הנהר שרחבו כשלושים מטר. הנאדות קטנים ובכל אחד מהם יכולים לשבת שנים
שלושה ולא יותר.
וכעת אין מה לחשוב ואין מה להפסיד, מפליגים
ומתפללים לאבינו שבשמים. רק הספקנו להתיישב, המוביל נותן פקודה "עצור",
הלילה ישנם שומרים בשטח. מספר לילות חזרנו על התרגיל הזה, ובכל פעם גילינו את
שמירת החיילים והסכנה.
ברוך שפטרנו מעונשו של זה
בלילה הרביעי, ירדנו אל הנאדות המנופחים, ששה
עשר איש בארבעה נאדות, כולם מוכנים לקראת ההפלגה וב"ה הפעם הפלגנו. הלב פועם
בחזקה, הפחד גדול ונורא, אבל הבטחון בה' היה גדול. ואם לא פחדנו מהמשמר מספיק,
פתאום מצאנו את עצמנו ליד מערבולת מים וחשבנו שכולנו נטבעים, אבל השי"ת
ברחמיו המרובים חס עלינו ועברנו את הנהר הראשון בריאים ושלמים.
כאשר ירדנו מהנאדות, רגלינו דרכו על היבשה
והבטנו אחורנית, לא האמנו שאמנם עברנו... כולנו היינו המומים ומבוהלים, אבל
מוכרחים להמשיך, ואין מקום למנוחה ולחשבונות. על פי הוראת המוביל הוצאנו את האוויר
מהסירות, קיפלנו אותם ואנו צועדים לקראת הבאות.
המוביל קרא "רוצו אחרי!" וכולנו
התחלנו לרוץ. כאשר ראינו שאשתו ההרה של ר' יעקב ממש כורעת תחתיה, מסרתי אני את בתי
בת השנתיים לאשתי ולקחתי ממנה את בנה וכך רבי יעקב אחז בשתי בנותיו ואני את בנו
והמשכנו במרוצה.
כעבור עשר דקות היינו על יד הנהר השני, גם אותו
יש לעבור בסירות, ואם כי איננו עמוק במיוחד ויש מקומות שאפשר לדרוך ברגלים, בכל
זאת יש מקומות עמוקים וסכנה לעבור בהם ברגל.
נסחבנו בתוך הנהר בקושי אחרי המדריך, לפעמים
מכניסים רגל וקשה להוציאה אבל לרווחתנו כעבור זמן מה ניתנה ההוראה לנפח את הנאדות
ולהיכנס אליהם ובעזרת חבלים, קני סוף ודחיפות מן הצד עברנו גם את הנהר השני ואנו
מחוץ לגבולות רוסיה. "ברוך שפטרנו מעונשו של זה!"
מרוסיה לאפגניסטן
אין לתאר את גודל השמחה והששון, כולם התנשקו זה
עם זה, ועל אף העייפות שמנו יד על שכם וכולנו יצאנו במחול. ברוך השם שהוציאנו
ממצרים.
המובילים השלימו את מלאכתם וביקשו מאתנו שנחתום
על פתק שהם גמרו את עבודתם ומגיע להם התשלום המלא.
הם קיבלו מאתנו את החתימות ונפרדנו לשלום.
עליהם היה להביא זאת לר' ששון ניאזוב בסמרקנד, והוא אשר ישלם את המגיע להם.
המשכנו ללכת בכיוון שנאמר לנו, והנה פרשי משטרת
אפגניסטן באים לקראתנו. סיפרנו כי אנו בורחים מרוסיה ומבקשים מחסה במדינת
אפגניסטן. השוטרים שהיו אדיבים אלינו, אמרו שכדאי לנו לשכור חמורים להליכה זו
ובפרט עבור הנשים. אבל מחוסר כסף מזומנים המשכנו לתחנת המשטרה ברגל ורק כעבור חצי
שעה של הליכה מעייפת בחום הגדול, הגענו אל התחנה.
השוטרים בתחנה שהיו בלבוש ערבי, התייחסו אליו
בגסות. הם אמרו שבארץ ישראל היהודים הורגים ערבים ואף אנו נפגע בכם פה, אבל למעשה
לא נגעו בנו לרעה. בתחנת המשטרה פגשנו בפליטים נוספים.
אחרי שהשוטרים בדקו את כל הניירות שלנו, הם שחררו
אותנו והראו לנו את הכיוון בו עלינו להמשיך ויעצו לנו לשכור ערבי שיוביל אותנו, כי
הדרכים מפותלות והוא ידע איך לקצרן, וכן תמורת תשלום לערבי יביא מספר גמלים, כי
הדרך ארוכה והחום מעיק.
בלית ברירה, הבטחנו לערבי שיקבל את סכום הכסף
בסוף והוא הביא ארבעה גמלים, כך שכולנו יכולנו לעלות ולשבת עליהם.
פגישה מרגשת עם הרב אליעזרוב
שבוע שלם נמשך ה"תענוג" הזה. מזון
יכולנו לקנות בדרך ובפרט פירות וירקות. מים ב"ה היה בכל פינה והערבי ידע היכן
לפוש קמעא. בכל פעם מצא חורשה או צל שם חנינו מספר שעות.
היינו כולנו עייפים וסחוטים עד לשד העצמות. אחדים
התעלפו בדרך, הרבה הקיאו דם, הנשים חשבו כי הן על סף המות וצעקו, אבל ב"ה
הגענו אל העיירה ערצא, שם כבר פגשנו מעט יהודים תושבי העיר, שקיבלו אותנו בסבר
פנים יפות וערכו לכבודנו סעודה.
בעיירה זו יכולנו לנוח כמה ימים, להתרחץ מעט,
להביא רופא לנשים ולחולים ולאט לאט חזרנו להרגיש כבני אדם.
כעבור ימים אחדים המשכנו בדרכנו. משם יכולנו
להודיע לרב אליעזרוב בירושלים שהנה מגיעים אנו לגבולות הארץ ועליו לדאוג שיתנו לנו
רשות להיכנס לארץ הקודש – ואשר אנו מונים שמונה עשר איש.
בראש חודש אב הגענו לעיר שבורג'ו. גם כאן
התפללנו בבית כנסת ונפגשנו עם אחינו בני ישראל. וכך אנו ממשיכים להתקרב אל ארץ
הקודש ואני בעיירה מזר. בחול המועד סוכות, אחרי שנה וחצי של טלטולי דרך, הגענו
לקצה גבול אפגניסטן. כאן קבלנו את הידיעה שהרישיונות עבורנו נמצאים ליד הגבול
ומחכים שם לקראתנו. כך המשכנו בצורה זו "ויסעו ויחנו" במשך חצי שנה
בדרכנו לארץ הקודש, דרך עירק, סוריה ולבנון.
לבסוף הגענו לירושלים עיר הקודש בי"ג ניסן
שנת תרצ"ה, ומתוך אושר ושמחה פגשנו את מורנו ורבנו הגדול רבי שלמה לייב אליעזרוב
זצ"ל. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!
אגרת
מהרבי לר' חנניה ניאזוב
גם
בעלותו לארץ הקודש, המשיך ר' חנניה את הקשר הקרוב שלו עם הרבי הריי"צ, קשר
שהחל כאשר הוא נפגש עם הרבי בשנת תרפ"ה, בבואו לבקש שהרבי ישלח שליח לחיזוק
היהדות בבוכרה. ר' חנניה המשיך לכתוב לרבי מהנעשה עמו בכלל, וכן מהנעשה בקרב בני
העדה הבוכרית תושבי שכונת הבוכרים בירושלים, והרבי מצידו עודדו לכתוב לו בפרטיות.
מאלפת
היא האגרת הבאה, אותה כתב הרבי לר' חנניה ניאזוב, בב' מרחשון תש"ב, בו מבקש
ממנו הרבי לכתוב לו מכל הידוע לו מהנעשה באותם בימים בסמרקנד37:
במענה על
מכתבו אודות התלמוד תורה של עדת הבוכרים יצ"ו, הנני זוכר את ביקורי שמה עם
כבוד ש"ב ידיד"נ הרה"ג הרה"ח שיל"א שליט"א, ואת הרושם אשר
עשה עלי המוסד הזה אז, עכשיו אין אני יכול להשיב לו על הצעתו, וידבר בזה עם כבוד
ש"ב הנ"ל הרה"ג ר' שלמה יהודה ליב שליט"א אליעזרוב, וכשאקבל מכתב
ש"ב הנ"ל בנדון זה אז אתבונן אי"ה בהצעתו, אם אפשר לי הדבר לעשותו.
יכתוב לי
בפרטיות מהנעשה אתו עמו ואם יש לו ידיעות מידידינו שי' מסאמארקאנד ושארי ערי בוכרא, יכתוב לי
בפרטיות מכל מי שהוא יודע, ואם אפשר לו יכתוב להם פרישת-שלום משמי וברכה
מאתי, ואשר הנני
מתגעגע לשמוע משלומם ושלום בניהם יחיו הגדולים עם הקטנים, ואיך הם מתפרנסים
בגשמיות וברוחניות.
יפרוש
גיני בשלום חבריו יחיו באה"ק ת"ו וימסור להם את ברכתי.
ר'
אברהם חיים לדיוב
יד
ימינו של הרב גורודצקי
יהודי
נוסף מתושבי בוכרה שדבקה נפשו בשלוחי רבותינו נשיאינו, והיה לימים לחסיד מובהק,
הוא הרה"ח הרב אברהם חיים לדיוב ז"ל
הרב לדיוב נולד בשנת תרס"ה בעיר סמרקנד שבבוכרה.
בשנת תר"ע, בהיותו בגיל חמש התייתם מאביו רפאל ז"ל, ואמו דינה הכניסה
אותו ל'חדר' ספרדי על טהרת הקודש, שם למד עד היכנסו לגיל המצוות בשנת תרע"ח,
שאז הקומוניסטים סגרו את כל ה'חדרים'. בשנים הראשונות זכה לקבל את חינוכו ב'חדר'
משליחו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב הרב שלמה יהודה לייב אליעזרוב.
בהמשך הוא זכה לקבל רבות משלוחו של הרבי
הריי"צ, הרב שמחה גורודצקי שנשלח לבוכרה בשנת תרפ"ו. בשלב מאוחר יותר הוא
היה לעוזרו ויד ימינו בעבודתם הקדושה בהרבצת התורה ובהפצת היהדות בכל האיזור, והיה
מראשי הפעילים שעסקו במסירות נפש ממש בכל תחומי היהדות ושמירת הגחלת שלא תכבה
ח"ו.
בשנת תרפ"ג, בהיותו בגיל שמונה עשרה,
התחתן עם האשה מרת יפה, שהייתה אז בגיל בת מצווה. נולדו להם עשרים
ילדים (לפי זכרון אחדים במשפחה היו 22 ילדים), אך למרבה הצער רובם נפטרו בסמרקנד
בגיל מאוד צעיר, ונשארו מהם (שעלו אחר-כך לארץ הקודש) רק תשעה: הרב יצחק חי
ע"ה (קראו לו את השם "יצחק חי" שהוא לכל הפחות יישאר חי), מרדכי, שמחה ע"ה, משיח ע"ה, שם טוב, אליהו,
חייא, טוביה ועמנואל.
ר' אברהם חיים היה גר ברחוב דינבסקי, בבית מספר
עשרים. בביתו המורחב ובמשפחתו ברוכת הילדים, מצאו מחסה ומקלט כל קשי היום ומבקשי
העצה והתושייה, והיה מקבלם בסבר פנים
יפות וביד פתוחה ובלב נדיב. בימי חמישי היה מחלק עזרה למאות נצרכים, וביום שישי היה
מחלק כסף לעניים. בחורף היה מחלק חינם טונות של פחם לחימום בתי העניים. בערבי חגים
היו נהנים מעזרתו ביתר שאת, ולקראת הפסח היה דואג למצוות ליהודים שלא הייתה להם
אפשרות להשיג בגלל המשטר.
בחג
הסוכות היו אלפי אנשים משכימים לפתחו מהבוקר עד הערב, והיה מזכה אותם
במצוות ד' מינים וכו'. אי אפשר להעלות את כל חסדיו על הכתב, כי רבים המה.
הוא היה מייסד חדרים ותלמודי תורה ללמוד תינוקת
של בית רבן במחתרת, וגם ארגן שחיטה כשירה כאשר הוא היה בעצמו השוחט, וכן בריתות,
וגם היה בונה מקוואות ודואג לאחזקתם, כולל תעמולה בקרב האוכלוסייה על החיוניות של
טהרת המשפחה, וכל זה מתוך סכנות נפשות ומסירות נפש ממש.
תוספת
מרץ לאחר השחרור
באמצע עבודתו, בערך בשנת תש"י, מישהו
הלשין במשרדי הק.ג.ב. על פעולתו בעבודת הקודש. אנשי הק.ג.ב.
מיהרו לעוצרו, וגזרו עליו עשרים וחמש שנה בסיביר. בסופו של דבר הוא היה בבית
האסורים בסיביר רק כארבע וחצי שנים, כיוון שלאחר מות סטאלין ימ"ש בחג הפורים
תשי"ג, החלו לשחרר את העצירים, ובערך בשנת תשט"ו יצא אף הוא לחירות. על
כך יסופר בהרחבה להלן עמוד ## ואילך.
בצאתו מהמאסר, המשיך ר' אברהם חיים לדיוב בתוספת
מרץ בעבודת הקודש הנ"ל, למרות הסכנה הכפולה ומכופלת בהיותו אסיר משוחרר.
למרות ייסורי הגוף והנפש לא ראו אותו מעולם ב'רוגז', אלא תמיד היה לו חיוך לבבי
נסוך על פניו.
הוא היה אחד מבני העליה שבזכותם נותרה יהדות
נפלאה ותוססת מאחורי מסך הברזל, ובפרט באזור בוכרה, אחר שבעים שנות רדיפות והשמדות
ה"י,
כיוון שגם לאחר עלייתו ארצה - הותיר אחריו את
תלמידיו ותלמידי תלמידיו, שהמשיכו בדרכו שנים רבות אחר-כך.
מקווה בשלוש לפנות בוקר
מספר הגה"ח הרב יצחק רייטפורט: כאשר אחותי
הייתה כלה, לפני החתונה חיפשו המשפחה מקווה טהרה, אך בימים ההם חששו כולם, וגם
הבודדים שהקימו מקווה בביתם – חששו מהק.ג.ב. ולא הסכימו להכניס אותנו למקווה שלהם.
בשלב מסויים החלטנו ללכת לביתו של ר' אברהם
חיים, בתקווה שהוא יסכים. הגענו אליו בשלוש לפנות בוקר, וברוך ה' הוא הסכים, וכך
יכלו להינשא בטהרה.
נס ביום כיפור
בין שאר עיסוקיו, היה ר' אברהם חיים סוחר בשוק
השחור בחיטים מסוג 'קלובה'. אחד מספקי הסחורה היה אוזבק, גוי מגושם. פעם בכמה
חודשים הוא היה מגיע עם עגלה מלאה סחורה, ור' אברהם חיים וילדיו היו עוזרים לו
לפרוק במהירות את הסחורה – ואת השקים היו מחביאים מאחורי קיר שבנו במרתף הבית.
בשנת תשכ"ט הגיע הסוחר הנ"ל לביתו של
ר' אברהם חיים בליל יום הכיפורים. כמובן שאף אחד לא היה יכול לסייע לו בפריקת
הסחורה, והוא הניח את השקים בחצר. כמעט יממה שלימה שהו שקי החיטים בחצר, וחשש כבד מילא את ליבם של בני המשפחה, פן יעבור
במקום אחד משוטרי החרש של הק.ג.ב. ויגלה את הסחורה האסורה. בנסי-ניסים עבר האירוע
בשלום, ולק.ג.ב. לא נודע דבר.
*
סיפורם
של דמויות-מופת אלו, הרב חזקיה קייקוב, ר' אליהו מני ניאזוב, ר' גבריאל ניאזוב, ר'
זבולון לויוב, ר' רפאל חודיידטוב, ר' חנניה ניאזוב ור' אברהם חיים לדיוב, לא ללמד
על עצמם בא אלא ללמד על הכלל כולו בא. קורות חייהם ופעולותיהם הברוכות הם עדות
נאמנה עד היכן הגיעה השפעתו של הרבי הריי"צ באותם השנים, באמצעות שליחיו,
תלמידיו ומושפעיו, על יהדות בוכרה כולה וכיצד השפעה זו היתה גורם מכריע בעמידתה
האיתנה של יהדות בוכרה כולה בימי הרדיפות של השלטון.
הקשר
של יהודי בוכרה עם חסידות חב"ד ועם הרבי הריי"צ הלך והתרחב, הלך והתהדק,
והגיע לשיאו בימי מלחמת העולם השניה ואחריה, כאשר רבים מחסידי חב"ד נמלטו
מאימי המלחמה לערים טשקנט וסמרקנד שבבוכרה, והתגוררו במשך מספר שנים בין אחיהם יהודי
בוכרה. פרק בחיי חסידי חב"ד ברוסיה שנמשך גם אחרי 'יציאת רוסיה' בשנים
תש"ו-תש"ז, שכן קהילות חב"דיות הוסיפו להתקיים בסמרקנד ובטשקנט עד
גלי העלייה הגדולים בראשית שנות הלמ"ד, כפי שיסופר בפרקים הבאים.
[37] אגרת א'תקעו, אגרות קודש שלו כרך
ו עמוד ל.
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.