שליחות הרב שמחה גורודצקי

שליחות הרב שמחה גורודצקי

משלחת

מבוכרה אל הרבי הריי"צ

כחמש-עשרה שנה פעל בבוכרה שליחם הראשון של

אדמו"רי חב"ד למדינה, הגאון החסיד רבי שלמה יהודא לייב אליעזרוב, בשהותו

שם לתקופות קצרות וארוכות, עד שנאלץ לעזוב בשנת תר"פ, בעקבות מאורעות מלחמת

העולם הראשונה.

לאחר נסיעתו החפוזה של הרב אליעזרוב מסמרקנד,

הורגש בחללה של בוכרה חסר רוחני. הרב אליעזרוב היה אחראי על הישיבה, על תלמודי

התורה ועל לימודי השחיטה, וכמובן על ענייני הרבנות המורכבים. תלמידיו, שהתרגלו

להנהגה מבית ליובאוויטש, חשו את החסר הגדול בהעדרו של רב ומנהיג לעדתם מאותו בית

מדרש.

בחודש סיון בשנת תרפ"ו קמו אפוא שלושה מנכבדי

תלמידיו של הרב אליעזרוב – האחים ר' אליהו מני ור' יעקב ניאזוב, ובן דוד ר' חנניה

ניאזוב ונסעו אל הרבי הריי"צ ללנינגרד, לבקש ממנו לשלוח להם שליח שימלא את

מקומו של הרב אליעזרוב ויכהן כאיש על העדה.

עדות מפורשת לביקור זה של תלמידי הרב אליעזרוב

אצל הרבי הריי"צ, מצוי באגרת הבאה, אשר נשלחה אל הרב אליעזרוב בארץ הקודש בי"ח

סיון תרפ"ו, ואשר חתומים עליה שלושה מתלמידיו, יונה אהרונוף, ציון קימיאגרוב

וחזקיה קייקוב. וכך הם כותבים בין הדברים:

...והנה

עתה ב"ה כל התלמידים . . בהשקט ובטח, וכל אחד מזמין לו הקב"ה פרנסתו כפי

הצריך כידוע במכתבים הקודמים, וכעת ג' החברים דהיינו מ' אליהו מני, ומו' יעקב

וחנניא, יחד עם רבי משה לייב יצ"ו נסעו ללנינגראד לקבל פני אדמו"ר הקדוש

יצ"ו, ועדיין לא חזרו, בעוד שבוע יחזרו בע"ה, ומצב חברתנו כמו שהי'

ב"ה...

הרבי האזין

לבקשתם של תלמידים אלו, והבטיח להם לפעול בכך. ואמנם נמצא האיש שהרבי ראה אותו

כמתאים לשליחות הגדולה הזו, הלא הוא החסיד הדגול, איש מסירות הנפש, רבי שמחה

גורודצקי זצ"ל.

באותה עת, בשנת תרפ"ו, היה הרבי למוד סבל

מציפורניהם האכזריות של הייבסקים. הם החלו להתאנות לו והכריזו עליו מלחמת חורמה

רווית משטמה. מגמתם ומשימתם הייתה לשלחו מן העולם כליל. הם חיפשו כל דרך להפלילו,

לאסרו ולהובילו אל בית האסורים. באותן שנים סגרו את ישיבות "תומכי

תמימים" וגם את ה"חדרים". הרבי היה נתון אז ברדיפות מפנים ואחור.

עם כל זאת, הרבי מצא את הפנאי להיענות לבקשתם של היהודים מבוכרה הרחוקה.

חסיד

אגדי

רבי שמחה גורודצקי מהווה עד היום, יותר משלושים

שנה מאז שעבר לעולם שכולו טוב, סמל ודמות של חסיד אגדי, איש מסירות נפש, עקב

פעולותיו ההרואיות במסירות נפש עצומה ובהתמדה גדולה, למען חיזוק היהדות והחסידות

ברחבי רוסיה, בשליחותו של הרבי הריי"צ.

קרוב לשלושים שנה נמשכה שליחותו בבוכרה. ראשיתה

בשנת תרפ"ו וסיומה עם עלייתו לארץ הקודש בשנת תשכ"ד, כאשר בחלקים

ממושכים מתקופה זו ישב בעקבות שליחותו זו בבתי מאסר, סבל עינויים קשים ונוראים,

והוגלה לערבות סיביר לשנים ארוכות.

הרב גורודצקי נולד בשלהי חודש מנחם אב

תרס"ג, בעיר באברויסק שבביילארוס. בצעירותו למד ר׳ שמחה בישיבות

המחתרתיות של ״תומכי תמימים״ ברוסטוב וחרסון, שם ספג

לתוכו את כח מסירות הנפש המופלאה שבאה לידי ביטוי בכל פעולותיו עד יומו האחרון.

בתקופת לימודיו בישיבה, חש ר׳ שמחה יום

אחד ברע. היה לו כאב ראש, ובנוסף הרגיש חלישות כללית בגופו. המשגיח, הרב יחזקאל

(חאטשע) פייגין, לקח אותו לפרופסור, ולאחר שהלה בדק אותו ביסודיות, קבע כי הוא

סובל מחולשה מיוחדת ועליו לנוח ולאגור כוחות. משום כך, אמר הפרופסור, כדאי שלא

ימשיך ללמוד בישיבה אלא ייסע לביתו.

ר׳

שמחה מיאן לקבל את קביעתו הנחרצת של הפרופסור, ואמר שלא יעזוב את הישיבה עד שישאל

בעצת הרבי. ר' חאטשע הסכים והשניים נסעו יחדיו אל הרבי הריי"צ. בבואם אל

הרבי, נכנס ר' חאטשע ליחידות ור' שמחה נשאר בחוץ. לאחר שר' חאטשע סיפר לרבי על

מצבו של ר' שמחה ודבריו של הרופא, הורה הרבי להכניס את ר' שמחה לחדר היחידות.

מיהר

ר' חאטשע לצאת מחדר היחידות, ואמר לר' שמחה כי הרבי ממתין לו. כאשר ניכנס ר' שמחה

לחדר היחידות, אמר לו הרבי: שמעתי מחאטשע את דברי הפרופסור בקשר למצב בריאותך,

וקביעתו כי עליך לנסוע לביתך. האמת היא שאינך שייך היום ללימוד מלא בסדרי הישיבה,

שמונה שעות נגלה וארבע שעות חסידות. יחד עם זאת, עליך להישאר ב"תומכי

תמימים". לשם כך, אתן לך דרך אחרת, ואם תשמע לי – אני מבטיח לך שתהיה בריא

ותאריך ימים!

אשלח

אותך – אמר לו הרבי – לבקר במושבות אנ"ש. תשאל בשלומם, ותראה היכן חסר שוחט,

מוהל וכדומה, ואחר כך תדווח לי.

כחסיד

נאמן, לא היסס ר' שמחה לרגע, ומיד קיבל את השליחות של הרבי. לימים סיפר ר' שמחה,

כי מיד כשנכנס לרכבת בנסיעה הראשונה לשליחות, החל להרגיש יותר טוב. תוך כדי הנסיעה

חש כיצד כאב הראש הולך וחולף, וגופו הולך ומתחזק.

שליחויות

במרחבי רוסיה

ואכן, כבר בהיותו בן עשרים, בשנת תרפ"ג,

החל לפעול בשליחות הרבי הריי"צ ברחבי ברית המועצות.

על תחילת פעילותו בשליחות הרבי הריי"צ

סיפר רבי שמחה לימים:

"היה זה בשנת תרפ"ג. המצב הכללי היה קשה

מאד. הפרנסה לא היתה מצויה והעוני והדחקות היה גדול ביותר. מצב של רעבון שרר במדינה,

והקשר עם הרבי הריי"צ היה רופף למדי.

בכל מקום בואי שוחחתי רבות עם כל אשר נפגשתי, הקשבתי

למצבם והתכוננתי להעביר לרבי את כל אשר ראיתי ושמעתי.

כאשר חזרתי, סיפרתי לרבי מכל אשר ראו עיני ושמעו

אזני. מסרתי לו דו"ח מפורט מכל המקומות אשר בהם ביקרתי, לפי סדר וזמן הביקור,

מחסיד זה או אחר, ומכל מה שהתרשמתי מהם. סיפרתי למשל מאברך פלוני אשר ראוי להיות רב,

או אברך פלמוני המסוגל להיות שוחט מומחה ואשר משום מה מתעסקים הם בענינים אחרים, וכן

הלאה.

רבינו היה שבע רצון מאד מהדו"ח שמסרתי לו,

ונראה היה לי כי באותה שעה הגה רבינו את הרעיון לייסד את "אגודת חסידי חב"ד".

לאחר מכן אמר לי רבינו ביחידות כי אכתוב לו בפרטיות על הכל וכן שמות האברכים וכתובותיהם,

בכדי לאגד אותם באגודה אחת.

לאחר חג הסוכות תרפ"ד אמר לי רבינו ביחידות,

כי בהיותו במקום המרפא קיסלאוואדסק הבטיח לו יו"ר הקהילה היהודית בבאקו, כי ישתדל

לפרסם באמצעות הקהילה שלו, אודות ההיתר החוקי ללמוד תורה עם ילדים.

רבינו ביקש אפוא ממני להיפגש עם הנגיד הידוע ר'

נחמיה גינזבורג בקיסלאוואדסק, ולקחת ממנו מכתב עבור יו"ר הקהילה של באקו.

לאחר מכן נסעתי לבאקו, נפגשתי עם יו"ר הקהילה,

וסיפרתי לו על מטרת בואי. אך הוא לא עשה מאומה ואף צחק ממני - יחד עם חבורת מרעיו שהקיפוהו.

אמרתי לו שוב, כי שלוח הנני מהרבי מליובאוויטש אשר שלחני אליו, אך הוא התקצף עלי ואמר

לי: מה הוא שולח אלי ילדים?! לא רק שלא אעזור לך אלא להיפך אשתדל לקלקל לכם.

בראותי שאין לי מה לעשות אצלו עזבתי אותו. המשכתי

לחפש אחר יהודים חרדים בבאקו, יצרתי אתם קשרים וחילקתי ביניהם את ההודעות אודות יסוד

חדרים שלקחתי אתי. עבדתי ויסדתי שם חדרים ללימוד תורה עם ילדים, אך לצערי לא עלה בידי

לעשות ולפעול בהתאם למה שרבינו קיווה וציפה ממני. הייתי שם עד לפני י"ט כסלו

תרפ"ד.

כעבור תקופה נוספת שלחני הרבי לשליחות בקרים.

בתקופה ההיא הקימו מושבות רבות של יהודים בקרים, בשיתוף עם הג'וינט. הרבי אמר לי

אז, כי היות והקימו מושבות וכפרים רבים – ישנו צורך דחוף לייסד שם חדרים, להושיב מלמדים,

לבנות להם מקוואות, ולדאוג להביא לשם שוחטים ורבנים. "כל השמות והכתובות שמסרת

לי אז - אמר לי רבינו - בו הצעת שפלוני יהיה רב והאחר ישמש כשוחט, אשתמש בזה עכשיו

למטרה זו. עליך רק לכתוב לי היכן דרוש רב, והיכן צריכים לשלוח שוחט וכדומה".

נסעתי לקרים והייתי שם משך זמן של חמשה חודשים.

נדדתי ועברתי מכפר לכפר ומישוב לישוב. חיפשתי ובדקתי את המצב בכל מקום בכל הקשור ליהדות.

פעלתי שם רבות ת"ל, יסדתי שם חדרים, ודאגתי להביא לשם מלמדים או שוחטים".

כך המשיך רבי שמחה לפעול באותם שנים לחיזוק

היהדות במרחבי ברית המועצות, כאשר השליחויות הללו היו כרוכות בסכנות מרובות. לא

פעם ולא פעמיים היה במצב של סכנת נפשות ממשית וכפסע היה בינו בין החיים להיפך

ח"ו, אך בחסדי ה' הוא ניצל.

"סע

ישר לסמרקנד"

ר' שמחה המשיך למלא שליחויות שונות שהטיל עליו הרבי, עד לנישואיו. גם

בתקופה הראשונה לאחר חתונתו המשיך בשליחותו כרגיל, וכאשר היה נוסע לדרך ארוכה הייתה

רעייתו נשארת אצל הוריה בקרמנצ'וג.

באותן שנים לא היו טלפונים כמובן, ואפילו התחבורה הרגילה הייתה

משובשת לחלוטין בעקבות המהפכה הקומוניסטית והאנרכיה ששררה בכל רחבי המדינה.

המכתבים לא היו מגיעים בזמן, והפחד ששרר באותן שנים ניתק כמעט לחלוטין את הקשרים

בין אנשים. לא פלא אפוא, שכאשר נולדה בת לר' שמחה, הוא לא ידע על כך משך זמן, עד

שהגיע אל הרבי ללנינגרד, ושם נודעה לו הבשורה הטובה...

בקיץ תרפ"ו, כאשר ר' שמחה נכנס ליחידות אמר לו הרבי: הרי אתה

נוסע ממקום למקום, ולאחר החתונה העבודה הזאת קשה עבורך. כעת אשלח אותך לסמרקנד,

ליהודי בוכרה, שם תשמש עבורם כמנהיג רוחני, ותהיה במקום אחד.

בקבלת עול מושלמת קיבל ר' שמחה מיד את השליחות החדשה שהוטלה עליו,

ללכת לארץ נכריה הרחק מהרבי ושאר קהילות החסידים, ולהתעסק עם יהודים שאת טיבם לא

ידע ואת טבעם לא הכיר. השיב ר' שמחה בחיוב להצעתו הוראתו של הרבי, ורק ביקש שמאחר

ומגיע לו מזל טוב להולדת בתו – ברצונו לנסוע תחילה לקרמנצ'וג להתראות עם אשתו

ובתו, ומשם יסע לסמרקנד.

אולם הרבי, שמצבם הרוחני של יהודי סמרקנד היה לנגד עיניו, אמר לר'

שמחה: לשם מה עליך לנסוע כעת לקרמנצ'וג? הרי אין זה בן שעליך להיות בברית המילה.

לכן, סע ישר לסמרקנד, ואשתך עם בתך יבואו אחריך לשם!

עבור חסיד שגר כל ימין בקהילה חב"דית במרכז רוסיה – הייתה סמרקנד

נחשבת ל"סוף העולם" בימים ההם. אבל ר' שמחה לא הרהר אחר הוראת רבו, ונסע

מיד לסמרקנד. בבואו לעיר, שכר דירה וקבע את מושבו בעיר העתיקה, שם התגוררו רוב

יהודי בוכרה. כעבור תקופה הגיעו לשם אשתו ובתו והצטרפו אליו לשליחותו.

התחלת

השליחות – ייסוד תלמוד תורה

על

עיקר פעילותו של הרב שמחה גורודצקי בקרב יהדות בוכרה במסירות נפש, אנו למדים מפיו

של הרב גורודצקי עצמו מדברים שסיפר לימים, והתפרסמו באותיות של אש ודם בספר

"יהדות הדממה" מאת הסופר החסיד הרב נפתלי צבי גוטליב.

להלן

יובאו עיקרי הדברים כפי שסופרו על ידי הרב גורודצקי עצמו, בשילוב מקורות וחומרים

נוספים, אשר בצירוף של כל אלה יחד משתקפת לעינינו תמונה מלאה, מדהימה בעוצמתה, על

פעילותו של הרב גורודצקי בבוכרה.

תיאוריו

המפורטים של ר' שמחה מעניקים לנו מבט לפני ולפנים על מצב יהדות בוכרה באותם ימים,

על הרדיפות הקשות של המשטר הסובייטי, ועל שיתוף הפעולה והעזרה ההדדית שזכה לה ר'

שמחה בעבודתו מצד רבים מיהודי בוכרה.

מספר

הרב גורודצקי³⁰:

בשנת

תרפ"ו, לאחר חתונתי, שלחני הרבי הריי"צ בשליחות לסמרקנד. לפני כן, כאשר

הייתי ביחידות אצל הרבי ומסרתי לו דו"ח מעבודתי, נענה אלי כי מיד אחר החגים

עליך יהיה לנסוע פה ושם.

אחר

כך הרבי קרא לי ואמר לי כי עלה בדעתו לשלוח אותי לסמרקנד שבבוכרה. הוא

דיבר אתי בארוכה אודות יהודי בוכרה, הן על מצבם הרוחני והן על המצב

הגשמי שלהם. כן הפליא מאד את האמונה פשוטה שלהם.

בזמנו

היה שם רבי שלמה יהודא לייב אליעזרוב והיו לו שם תלמידים רבים, והם ביקשו

מהרבי לשלוח להם גם כעת רב ומורה דרך. הרבי אמר לי כי בתקופה הראשונה הוא ישלח לי

עבור ההוצאה למשך כמה חדשים, ולאחר מכן אשתדל להתעסק שם בעבודה מסוימת.

מיד

עם בואי, יסדתי שם תלמוד תורה גדול, "תפארת בחורים". התלמוד תורה התפתח

והיה למוסד מפואר, בו למדו כאלף ילדים, ועשרים וחמש מלמדים, תלמידי-חכמים, מאנשי

המקום.

[ד"ר גיורא פוזיילוב, חוקר תולדות יהדות

בוכרה, כותב בספרו על השנים ההן³¹:

"יהודים בוכרים שביקשו שילדיהם ילמדו יהדות, שלחו אותם למלמדים פרטיים

ולתלמודי תורה מחתרתיים שהקימה תנועת חב"ד בסמרקנד. שם למדו כ-800 ילדים

יהודים במחתרת"]

ברם,

ככל שהמוסד גדל והתפתח - נודע הדבר לאנשי הנ.ק.וו.ד. והם התחילו להתענין בכל הקשור למוסד נפלא זה.

נשיא הקהילה היהודית במקום, מר "כלנתר" ("גדול")

- אשר כל בני המשפחה שלו היו נשיאים - הגיע אלי ואמר לי כי הם רוצים להושיב אותי

במאסר ואשתדל לברוח משם. כן הציעו לי אנשים נוספים לעזוב את

המקום כי אנשי השלטון רוצים להתנכל לי.

עניתי

כי באם אעזוב את המקום - עלול ח"ו הכל להיחרב. אך הוא בשלו, כי גם באם

יעצרוני עלול התלמוד תורה להתבטל.

עניתי

לו תשובה חד משמעית, כי יעבור עלי מה - ואת המקום לא אעזוב! הנני שם מבטחי בה' אשר לא יעזוב

את חסדו מאתי!

תמציתה של אהבת ישראל

התחלת השליחות של הרב גורודצקי בבוכרה, הייתה

כרוכה בהשגחה פרטית מיוחדת³²:

בהיותו ב'יחידות' אצל הרבי הריי"צ לפני

צאתו לשליחות זו, דיבר אתו הרבי על משמעותה של מצוות אהבת ישראל, והרבי אמר לו: עומק

אהבת ישראל הוא שכאשר הנך פוגש יהודי שמעולם לא ראית אותו ולא היה לך עמו כל קשר,

ויהודי זה הוא מנוגע ומוכה חולאים, לובש בגדים לא נקיים וכל מראהו כאדם מסכן

ביותר, ולמרות מראהו ומצבו ולמרות כל הקושי שבדבר, אתה ניגש אליו ומנשק ומחבק אותו

– זוהי תמציתה של אהבת ישראל.

ר' שמחה שמע את הדברים והפנים.

בבואו לסמרקנד ניגש ר' שמחה תחילה לבית הכנסת. עם

בואו הבחין לתדהמתו ביהודי העונה בדיוק לתיאור אותו תיאר לו הרבי הריי"צ

ביחידות אך לפני זמן קצר, יהודי מסכן, מנוגע ומוכה חולאים וכו'. ר' שמחה ניגש

לאותו יהודי, חיבקו ונישקו וקירב אותו מאוד.

יהודי בוכרה שנוכחו לראות את הקירוב הנפלא

שמעניק ר' שמחה ליהודי מסכן זה שמעולם לא ראה קודם לכן – השתאו עד מאוד, ואמרו

לעצמם כי אכן מיהודי כזה ראוי לקבל השפעה.

כך, קיום הוראתו של הרבי הריי"צ לפני

נסיעתו בשליחות, סייעה לר' שמחה רבות בתחילת שליחותו בבוכרה ופתחה בפניו דלתות לפעילות

הענפה.

ימים

טרופים

על

הימים הראשונים לפעילותו של הרב גורודצקי בסמרקנד, מוסיף ומספר ר' חנניה ניאזוב, מתלמידיו

של הרב אליעזרוב ובהמשך ממושפעיו של ר' שמחה:

"הרב גורודצקי הגיע אלינו לבוכרה בחודש

חשון תרפ"ז ומיד החל ללמד בישיבה גמרא וחסידות והשתדל למלא את מקומו של רבי שלמה

לייב אליעזרוב בכל. הימים היו ימים טרופים, היבסקציה פרשה את כנפיה נגד הדת, והדת

נרדפה עד חורמה בכל מקום. בתי הכנסת נחרבו, המקוואות נסגרו, אנשים הושלכו לבית

סוהר וסיביר קלטה בין השאר גם המון יהודים, ברובם אף ללא משפט ודין, ולצערנו

המונים לא חזרו משם.

גזרה זו חדרה גם לבוכרה, ובחיפושיהם מצאו כביכול

אשמות חמורות במנהיגנו ר' שמחה והתחילו ברדיפות אחריו. תוצאות רדיפות אלו היו

שבאופן פורמלי כל הפעילות ירדה למחתרת. ולמרות זאת היו התנגשויות גלויות במקרים

רבים עם הג.פ.או.".

יצויין, כי באותן

השנים רובם ככולם של יהודי בוכרה היו שומרי מצוות והקפידו על קלה כבחמורה. ועל אף

התקופה הקשה, תקופה של ירידה רוחנית ושפל גשמי, הייאוש לא חדר לליבותיהם של רבני ומנהיגי

העדה הבוכרית. מהם שנאסרו, נחקרו ועונו, אבל לאחר שיצאו לחופשי, המשיכו במילוי

תפקידם – שמירת הגחלת היהודית ודבקות מלאה במורשת היפה של יהדות בוכרה.

כאשר הופיע

בקרבם חסיד דגול בדמותו של ר' שמחה גורודצקי, התחזקה זיקתם לחסידות והתגברה עוד

יותר החלטתם למסור את הנפש למען היהדות.

יהודי

פשוט שמאמין באמונה פשוטה

בבואו לסמרקנד, התפעל ר' שמחה מאוד מהחמימות והמסירות של אנשי הקהילה

המקומית אל הרבי ("אדמו"ר", בלשונם) – פרי חינוכם והדרכתם של

החסידים הקודמים שהיו בסמרקנד בשליחות רבותינו נשיאינו, הרב שלמה יהודה לייב

אליעזרוב והרב חיים נאה.

התמימות של יהודי הקהילה שבתה את לבו. בבית הכנסת שבעיר העתיקה פגש

אברך פשוט מאוד שאומר תהלים בחיות רבה, אשר שמו היה ראובן אקילוב. שאל אותו ר'

שמחה: האם אתה יודע את פירוש המילות? והשיב בשלילה. שאלו ר' שמחה: אולי יודע אתה

את פירוש המילים הראשונות בתהלים "אשרי האיש"? והשיב שאינו יודע. ומה

פירוש המילים "אשר לא הלך", המשיך ר' שמחה לשאול. "אינני

יודע", הייתה התשובה. ור' שמחה אינו מרפה: אולי יודע אתה את פירוש המילים

"בעצת רשעים"? כאן ניצת אור בעיניו של היהודי, ובנימה של כעס השיב:

"רשע זה רע מאוד, וצריך להכותו!"

ר' שמחה היה נהנה להיכנס לבית הכנסת ולראות כיצד ראובן אקילוב אומר

תהלים בחיות, והוא ממש אהב את התמימות של אותו יהודי פשוט. הוא נזכר שלפני אחת

השליחויות שלו, אמר לו הרבי הריי"צ: אם יזדמן לך ותראה יהודי פשוט המאמין

באמונה פשוטה, ותאהב אותו – אז תדע לך שיש לך חוש בעבודת הכלל ואתה ראוי לשליחות.

חשב ר' שמחה לעצמו: בוודאי ליהודי כזה התכוון הרבי...

ראובן זה היה המתפלל בבית הכנסת במניין של חסידי חב"ד, וכאשר

למדו 'לקוטי תורה' היה יושב בקרבת מקום ומטה אוזנו כאילו מקשיב לנאמר. שאלו אותו

פעם: הרי השיעורים מתנהלים באידיש, שפה שאינך מבין, וגם הנושאים הנלמדים עמוקים

מאוד. מדוע יושב אתה ומקשיב לשיעור, אם אינך מבין דבר?

ענה להם ראובן במשל: פעם ישב אדם ליד חבורת גנבים ששיחקו קלפים. הגיעו

שוטרים ואסרו את כולם, כולל את האדם שישב לידם. החל הלה להתנצל ולטעון: הרי איני

שייך לחבורה זו, ואיני יודע בכלל איך משחקים בקלפים. אמרו לו השוטרים: אתה תבוא

אתנו כעת לתחנת המשטרה, ושם אנחנו נברר... וסיים ראובן: שם, בעולם הבא, אנחנו נברר

מה הבנתי ומה לא...

כמובן שמול המהפכה הרוחנית של ר' שמחה, לא יכלו הקומוניסטים לשבת

בשקט. אנשי המשטרה החשאית, שלחמה בחירוף נפש נגד נושאי דגל הדת – חיפשו כל העת

תחבולות לתפוס אותו "על חם" בפעילות דתית. הרפתקאות רבות, גזירות

ואיומים היו מנת חלקו של ר' שמחה מאז הגיע לסמרקנד, אולם הוא לא נח לרגע והמשיך

בשליחותו של הרבי במלוא העוצמה.

הזמנה

אל הנ.ק.וו.ד.

ממשיך

ומספר הרב גורודצקי:

באותם

הימים קבלתי הזמנה ממשרד הנ.ק.וו.ד. להתייצב בפניהם ביום י"ג ניסן. כן שלחו הזמנות דומות

לכל עשרים וחמשה המורים של התלמוד תורה.

בלילה

שלפני כן ביקרתי אצל כל המלמדים וביקשתי מהם כי בעת חקירתם יטענו שאינם מכירים אותי, כי

אינני מתערב יותר בעניני התלמוד תורה, ואת משכורתם הם מקבלים ישירות מההורים,

מכל אב בנפרד. כן ביקשתי אותם שלא יגלו את מספר התלמידים שבכיתתם

וישתדלו להפחית מהמספר הנכון של התלמידים.

כל

המורים הבטיחו לי - פרט לשנים. אחד מהם אמר לי שאינו יכול להיענות לבקשתי כי אין

הוא רוצה לשקר.

הסברתי לו כי המקרה שלנו הוא בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך", וכי

השלטונות עלולים לעצור אותי ואז יתבטל התלמוד תורה לגמרי, ובמקרה שכזה אפשר - וצריך – לשקר!

אך הוא אמר לי כי מעולם לא הוציא דבר שקר מפיו וגם כעת לא

יוכל לשקר.

גם

עמיתו אמר לי שאינו יכול להגיד שקר ויצטרך לספר את האמת, כי אני הוא שארגנתי

ויסדתי את התלמוד תורה, וכי אני משלם את המשכורת!...

שרוי

הייתי במבוכה גדולה ולא ידעתי מה לעשות. למחרת בבוקר עלי להופיע בפניהם, והנה

מתעקשים הללו על שלהם ועלולים להרוס את הכל.

אותו

יום - י"ג ניסן היה, יום ההילולא של כ"ק רבינו ה"צמח צדק" נ"ע.

התפללתי להשי"ת אשר זכותו של אותו צדיק וקדוש תגן עלי להנצל ממרעין

בישין, וכי אצא בשלום מכל הענין הזה. סוף סוף - מלמלתי תפילה ובקשה - הרי אני שליח של רבינו,

נכדו של אותו צדיק!

למחרת,

בהגיע השעה המדויקת, התייצבתי בפניהם. לפני הגיעו המלמדים ואני אחריהם. בחקירה כיחשתי מכל

וכל. לאורך כל החקירה טענתי: לא היו דברים מעולם! אינני יודע

מכלום! גם כאשר החוקר טען נגדי כי הנני שליחו של הרבי מליובאוויטש - עניתי כי אין אני

יודע משום דבר, וכי הנני יהודי המתפרנס מיגיע כפיי. אמרתי להם גם, כי

יודע הנני מיהו אשר הלשין עלי, בגלל שנעלב ממני בזמנו על אשר לא רציתי לאכול

ממאכליו.

נביאים

בזמן הזה

מה

באמת קרה עם האיש ההוא?

היה

שם "כלנתר" אחד, קומוניסט, אשר היתה לו משרה רמה אצל השלטונות.

הוא היה מתנגד גדול שלי, ושם משפחתו פילוסוף, משפחה של דרשנים ונואמים ידועים. לרבי שלמה לייב

היו מתנגדים במקום, כי הוא הכניס לשם שוחטים חדשים, מומחים ויראי שמים. אחד

מתלמידיו, יהודי אחד, עשיר מקומי אשר למד כמה שנים בארץ ישראל, הכתיר עצמו כרב,

העמיד שוחטים

משלו ורצה להעביר הכל תחת חסותו.

פעם

בא אלי אברהם כלנתר הצעיר וסיפר לי כי אביו נפצע קשה בתאונת דרכים בלנינגרד והוא מסוכן גדול.

הוא ביקש ממני מכתב עבור הרבי הריי"צ, שהוא מתכונן לנסוע

ללנינגרד, ולכן רוצה לבקר אצל הרבי ולבקש את ברכתו לרפואתו השלמה והמהירה.

במכתבי

שהיה מיועד לרבינו כתבתי, כי היות ומוסר כתב זה עושה לנו צרות-צרורות, וכתוצאה מכך

הנני תמיד בסכנה, ומאחר שאביו נמצא כעת במצב קשה עקב תאונת דרכים קשה - לכן בקשתי

מרבינו לעשות טובה ליהודי זה, למען יעזור לי בעבודת הקודש כאן.

האמת

היא, שאינני מסוגל להבין איך הרהבתי עוז לכתוב בצורה כזו לרבינו, ומאין היה לי ההעזה

ואומץ לב זה!

לאחר

כמה ימים הוא הגיע ללנינגרד. הוא מצא את אביו במצב חמור ונואש, מוחו

פגוע, והרופאים מתכוננים לעשות לו ניתוח ליד המוח - על אף שהם עצמם

לא היו בטוחים כי הניתוח יצליח.

בצר

לו, הלך אצל הרבי והגיש לו את המכתב. רבינו אמר לו כי עצתו שיבקר אצל רופא פלוני, רופא מומחה

בריפוי בעשבים, והוא יוכל לרפא אותו גם בלי ניתוח.

הלה,

בשחצנותו, ענה לרבינו: לא באתי אליכם לבקש עצות, אלא מבקש הנני ברכה שאבי יתרפא.

אמר

לו רבינו: ברכה היא ברכה, ועצה היא עצה. הנני נותן לו את ברכתי לרפואתו

השלימה, אך יחד עם זה אני משיאך עצה מה לעשות. שוב נענה הלה כי לא בא לבקש עצות. אולם רבינו לא

נואש ממנו ואמר לו שוב: שמע נא את אשר הנני אומר לך - השתדל להביא

אותו רופא לאביך כי קשה יהיה לך להביאו לבית החולים, אבל הדבר כדאי,

כי הוא יתן לו תרופה מתאימה ויתרפא בעזרת השם. הרבי נתן לו שוב את ברכתו ונפרד

ממנו.

בסופו

של דבר השתדל והביא את הרופא אל אביו. הרופא נתן לו תרופות מתאימות, ותוך כדי שבוע

ימים נתרפא כליל ממחלתו הנואשת, בלי שום ניתוח! לא עברו שבועיים

ימים ואותו חולה נואש, אשר הרופאים כמעט התייאשו מחייו, חזר לביתו

בסמרקנד כשהוא בריא ושלם ללא כל פגע!

הוא

ערך סעודת הודאה רבתי, אליה הזמין את כל החכמים, אישי ציבור וההמונים, וגם אותי הזמין לסעודה זו.

בנו

הצעיר אברהם, סובב בין ההמונים ואמר כי הוא רואה כעת שגם היום ישנם נביאים בישראל,

כמו בשנים עברו בתקופת הנביאים. הוא סיפר מכל אשר קרה עם אביו על מצבו הנואש, ועל העצה

שהרבי השיא לו, ואשר כתוצאה מכך נתרפא למעלה מדרך הטבע.

גם

אביו דיבר כל הזמן כי הוא נוכח לדעת כי גם היום יש נביא בישראל, לאחר שהרבי הציל

אותו למעלה מדרך הטבע, וביקש כי מהיום ואילך יקרבו את תלמידיו של הרבי - היינו

להפסיק את המריבות נגד תלמידיו של ר' שלמה ליב אליעזרוב - ולחיות אתם

בשלום.

לפני

הסעודה סיכמתי אתם שלא יבקשו ממני ברבים, בעת הסעודה, לאכול שם, אלא יעשו זאת בצורה שלא יהיה

ניכר ברבים. כן ביקשתי מהתלמידים שלי, תלמידי ר' שלמה ליב

הוותיקים, אשר לא יבואו לסעודה בכדי שלא להביך את המארחים ולא

יבואו לידי עלבונות, מאחר שהם לא יאכלו את מאכלי הבשר שיכינו

בסעודה.

משום

מה לא שעו הללו לבקשתי ובאו להשתתף בסעודה. כמובן שהם לא אכלו מהמאכלים, וכך קמה שערוריה

וסערה רבתי. אחד מהמתנגדים הללו אף קם וצעק בפני כל: האם אנחנו לא

יהודים כשרים?! מדוע אינכם רוצים לאכול מהמאכלים שלנו?! אני עוד

אלמד אתכם לקח!

זהו

סיפורו של האיש אשר נעלב בזמנו על ידינו.

חקירות

שהסתיימו בשלום

הסברתי

אפוא לחוקר, כי בטוח הנני שהאיש הזה אשר חפץ לנקום בנו עבור אותו מעשה - הלשין עלי כעת, כאילו

הנני פועל נגד השלטונות, אך למעשה הכל שקר וכזב.

בשמעו

את טיעוני, הרפה ממני החוקר ואמר שהוא ממשיך כעת לחקור את כל השאר, ולפי זה יראה מה חלקי בכל

הענין הזה.

לאחר

שיצאתי מהחוקר, קראו למורה שאמר שאינו מוכן לשקר. כאשר שאלו החוקר לשמו והוא ענה -

עלה קצפו של

החוקר, והתחיל לצעוק בקול: מדוע הביאו אותך אלי? לא אליך נתכוונתי כלל! הוא קילל קללות נמרצות את

השוטר שהביאו, בזעמו, כי ישנו יהודי אחר בשם זה, קומוניסט - וגירש

מיד את המורה!...

מיד

אחריו נכנס לחקירה המורה השני. לאחר ששאלו לשמו וענה - שוב התרתח החוקר והתחיל

לצעוק שיש כאן טעות והביאו לו מישהו אחר! הוא המשיך להמטיר על אנשיו

קללות נמרצות, וגירש את האיש בטרם התחיל לחקור אותו...

כך

נסתיימה כל מסכת החקירות אודות התלמוד תורה, והכל נסתיים בשלום, ללא כל פגע!

ראיתי

אז בעיני מופתים גלויים, נסים של ממש, בכל הכרוך בעבודת הקודש שלנו בבוכרה.

בריחה

ברגע האחרון

ביום

בו אסרו את הרבי הריי"צ בט"ו בסיון תרפ"ז, הגיעו אנשי הנ.ק.וו.ד.

לביתי בסמרקנד לעצרני. באותו זמן לא ידעתי כלל כי עצרו את הרבי בלנינגרד.

הלשכה

הראשית של הנ.ק.וו.ד. שבכל חבל אוזבקיסטן הייתה אז בסמרקנד, וראש הלשכה העביר את התיק שלי

לידי השוטרים, למען יעצרו אותי לשם חקירות.

על

התיק היה מצורף פתק בו היה רשום "שמחה גורודצקי" – מארגן "באגאסלבסקי

שקאלע", כלומר בתי ספר ללימודי דת.

כאשר

הגיעו לביתי השוטרים האוזבקים - אשר בקושי ידעו קרוא וכתוב את השפה הרוסית - עם התיק שבידיהם,

נעניתי להם כי השם שלי איננו "באגאסלבסקי", כנראה

שחלה כאן טעות, והם טעו בכתובת!

האוזבקים

אשר, כאמור, לא ידעו היטב לקרא את השפה הרוסית, הצביעו לי על הכתובת הרשומה על

התיק. כלומר, גם באם השם אינו זהה עם שמי - הרי הכתובת היא אותה כתובת של

ביתי, ולכן אין כאן טעות.

אך

אני עמדתי על שלי: שמי אינו "באגאסלבסקי", ואין הכוונה אלי כלל.

באותה

שעה שהם הגיעו אלי, עמדתי בדיוק וקראתי מכתב מהרבי אשר זה עתה הגיע לידי - מכתבים מהרבי הייתי

מקבל בדרך כלל באמצעות ספר כלשהו, שם היה המכתב, שנכתב על ידי הרב

חיים ליברמן, מודבק בין שני דפים, וקשה היה להבחין בו - והתעמקתי

לקרוא במכתבו ובתוכנו, שהיה כתוב בדרך כלל ברמזים, ואשר היה מדובר

שם אודות תשב"ר, עניני כספים וכדומה.

בראותם

כי אני עומד על שלי וכי אין בדעתי להתלוות אתם - אמרו כי יבדקו שוב במשרדי המיליציה לברר אולי

באמת קרה כאן טעות. בינתיים ביקשו את הבטחתי כי לא אצא מהבית עד אשר

יחזרו שוב. הבטחתי...

ביוצאם

מהבית ביערתי במהירות מטורפת את כל המכתבים והמסמכים אשר עלולים היו להפליל אותי בעיניהם,

ואמרתי לאשתי כי מוכרח הנני לברוח מיד, בטרם יספיקו לחזור. אינני

יודע היכן אברח ואיפה אסתתר, אך מוכרחני לברוח מיד וברחתי.

כאשר

חזרו השוטרים ולא מצאו אותי בבית, התחילו להקים שערוריה ומהומה, אך את הנעשה לא יכלו כבר להשיב.

פגישה

עם הרבי הריי"צ והרבי נשיא דורנו

הגעתי

אל ביתו של החסיד ר' מענדל חורושוכין, והתחבאתי שם. בלילה החביא אותי ר' מענדל

בעגלה שמובילים בה משאות. את העגלה כיסה בבריזנט, והוביל אותי במשך כל

הלילה לעיר בוכרה.

לר'

מענדל היה שם מרתף של יין, וכן כרם גדול, בו גידל ענבים ופירות אחרים

והוא החביא אותי שם משך חודשיים ימים.

באחד

הימים סיפר לי ר' מענדל על מאסרו של הרבי הריי"צ ועל שחרורו, וכן אמר

לי כי הרבי נמצא כעת במלחובקה שליד מוסקבה. הוא הציע לי, אפוא, לנסוע

אל הרבי במלחובקה.

עשיתי

כדבריו ונסעתי לשם. בהגיעי למלחובקה נכנסה הרבנית אל הרבי וסיפרה לו על בואי. נענה הרבי בבת צחוק:

"נו, זאל זיין שמחה דא און ששון דארט" ["שיהיה שמחה כאן

וששון שם"]!

מדברי

תשובתו הסקתי כי עלי להשאר במלחובקה - ונשארתי.

חשוב

לציין, כי באותם הימים שרבינו היה במלחובקה - היה זה לאחר מאסרו הכבד ושחרורו, והפחד שרר עדיין

בכל. שהותי שם - בעוד שאני נחשב כעריק ואנשי הנ.ק.וו.ד. חיפשו אחרי

בכל מקום אפשרי - היה מקשה על כולם, וצריך הייתי למצוא מקום

כלשהו לעבור לשם.

באותו

זמן הגיע לביתו חתן רבינו הלא הוא כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו. הוא יעץ לי, כי היות והרבי

יערוך "יחידות" לפני נסיעתו מחוץ לרוסיה, הרי שבעת היחידות אוכל להיכנס

אל הרבי.

באותו

ערב לפני נסיעתו לחוץ-לארץ, התאסף קהל עצום אשר רצו להיכנס ל"יחידות"

בטרם יעזוב רבינו את המדינה, ואשר לרבים מהם תהיה זו הזדמנות אחרונה בשנות

חייהם עלי אדמות לראות את תואר פני רבינו. אולם לא נתנו להיכנס אל

רבינו, ושרוי הייתי במבוכה גדולה.

לאחר

שהרבי יצא מחדרו בתום היחידות, בדרכו לחדרו הפרטי, פנה אלי ואמר לי: "לך אענה במכתב מריגא – למוסקבה".

נסעתי אפוא למוסקבה.

לא

עברו עשרה ימים, וקבלתי מכתב מהרבי לנסוע בחזרה לסמרקנד. "ימשיך בעבודתו הקודמת,

ויעתיק דירתו מהעיר הישנה לעיר החדשה. והשי"ת יעזרו" - היתה תשובת רבינו

במכתבו, בצירוף ברכות נוספות.

במקום

שבעלי תשובה יושבים

מיד

עם קבלת התשובה חזרתי לסמרקנד. שכרתי דירה בעיר החדשה וכדי שיהיה לי ממה להתפרנס,

התחלתי לעבוד בסריגת גרביים. בסתר ובחשאי התחלתי להתעסק בעבודת הקודש, שלא יהיה

בזה שום פרסום.

לא

עברו שלשה שבועות, באו אלי שוב והזמינו אותי אל הג.פ.או.

כשנכנסתי

לחקירה, הקריאו בפני שתי עבירות שעברתי: ראשית, ברחתי מתחת ידם כאשר באו לאסרני, בט"ו

בסיון; שנית, אם כבר ברחתי - לשם איזה מטרה חזרתי שוב?! "אם ברחת

כדי להנצל משוט העונש - ניתן הדבר להבין; כאשר אדם נמצא במצוקה

ורצונו להיחלץ מהצרה - בורח הוא. אולם, לחזור לאותו מקום בכדי לעבור

שוב על אותן עבירות שעבר בהן?!"

כאן

התפתח דו-שיח בין שלושת החוקרים - ביניהם אחד יהודי ושנים לא יהודים – לביני:

"מאין

אתה"? - שאלני החוקר היהודי.

"מלנינגרד"

- עניתי בבלבול מה.

"האם

סבור הנך שאיננו יודעים כי נסעת לביקור אצל הרבי מליובאוויטש כדי להיפרד ממנו בטרם נסעו?!

דע לך כי אנו יודעים הכל אודותיך"! נענה החוקר היהודי לאחר ששני חבריו הלכו

להם לדרכם.

בראותי

כי ידוע להם הכל וכי המצב חמור, עניתי לו: "לא עשיתי מאומה ואינני יודע מה אתם רוצים ממני".

"החושב

הנך שלא ידוע לנו כי שלחת 10 ילדים לישיבה בנעוול ללמוד שם תורה, לאחר שחזרת כעת? הלא תראה כי

אנו יודעים הכל אודותיך ועל מעלליך!" הוא אף התחיל להקריא מתוך

הכתב את שמותיהם המדויקים של התלמידים.

בראותי

כי אמנם הם יודעים הכל אודותי, וכי לא אוכל להמשיך ולהתחמק - עניתי לו, כי מאחר שעוקבים

ובולשים אחרי ללא הרף, ומלשינים עלי, מחליט הנני שלא להתעסק

בזה יותר והופך ל"בעל תשובה"!

ענה

לי החוקר היהודי, אותו "שנה ופירש", בלעג ובציניות:

"כתוב

אמנם בתלמוד, במקום שבעלי תשובה עומדים , אך אנו גורסים במקום שבעלי תשובה יושבים !"...

עיני

הצדיק צופיות

החוקר

ישב לו כל הזמן וכתב בלי הרף. לאחר מכן נענה אלי חרישית כאילו הוא מדבר לעצמו:

"מה

יהיה לי כבר מזה שאושיב יהודי במאסר?! אתן לך עצה: אל תמשיך להתגורר בעיר הישנה, אלא עבור אל

העיר החדשה".

"אבל

הלא מתגורר הנני כבר בעיר החדשה?" הקשיתי.

"אינני

יודע מזה - ענה - אם תבטיח ותחתום לי שתעבור לעיר החדשה, ולא תהיה כלל בעיר הישנה, אשחרר

אותך. אבל בתנאי מפורש שאסור לך לספר לאיש מה שאמרתי לך כעת!"

הבטחתי

לו, כמובן, ושוחררתי.

כך

המשכתי לעסוק בחשאי בעבודת הקודש. ראיתי אז במוחש מה גדלו דברי רבינו, באמרו לי אותם הדברים

"לעבור מהעיר הישנה לעיר החדשה", וכי עיני הצדיק ראו כל זאת מראש!

הקמת "תפארת בחורים" בבוכרה

בערך באותה תקופה, בנר ה' דחנוכה תרפ"ט,

כתב הרבי הריי"צ אודות פעלו של ר' שמחה בבוכרה, באגרת אל הגאון החסיד הרב

מאיר אשכנזי ³³ :

...בכמה

מקומות במרחבי תבל נוסדו אגודת תפארת בחורים, וענינה של אגודה זו אשר מתקבצים

צעירים בחורים מבני י"ח-כ' שנה ולמעלה ואברכים עד בערך ל"ה ומ' שנה,

אשר רובם הם מבעלי

מלאכה, בעלי עסקים עוזרי בתי מסחר ועבודה.

חוקי

האגודה הם אשר מתקבצים יחד בזמן קבוע בכל יום ללמוד שעה אחת, והלימודים הם פרשה חומש עם פירוש

רש"י, קיצור שולחן ערוך, ומהם גם ישנם הלומדים גמרא ומתחזקים בשמירת שבת

בטהרת המשפחה.

אגודה

כזו ישנה ברוסיא בהרבה והרבה מקומות ת"ל, ובהם נכנסים גם תלמידי האוניווערסיטעט, רופאים

ועורכי דין כו', והביאה אגודה זו כמה ענינים טובים בחיזוק הדת, אשר ת"ל בהרבה

צעירים נראה

תנועת חיים בעניני היהדות.

אגודה

כזו נוסדה בין יהודי בוכארא בסמרקנד ועוד, ובגרוזיא בכותאיס טיפליס ועוד, ות"ל עשתה פרי

טוב.

הנסיון

היומי מראה לנו לדעת כי ההתעסקות בחיזוק הדת מביא בעזרתו ית' תועלת רב, ואין הדבר תלוי אלא

במעורר ראוי לכך...

הרבי

מתאר את פעלו של ר' שמחה

תיאור

מפורט על ההיקף הכביר של פעולות הרב גורודצקי בשלוש השנים מאז בואו לבוכרה, בשנים

תרפ"ו-תרפ"ט, ותיאור הייסורים ומסירות הנפש שלו, מצוי באגרת המרטיטה

והנדירה הבאה, אותה כתב הרבי הריי"צ בב' שבט תרפ"ט (שבועות אחדים לאחר

האגרת שנכתבה לעיל), אל הגאון רבי מנחם זעמבא הי"ד.

וכך

כותב הרבי³⁴:

...מי

הוא זה אשר העמיד עצמו בסכנה ממש, ובא לבוכארא, ובעזה"י בעיר סמרקנד יסד

חדרים, ובמשך כשלושה חדשים אסף וקיבץ כשמונה מאות תלמידים שי' קטנים אצל ארבעים וחמשה

מלמדים שי', וגם עשה התעוררות גדולה בין האבות אשר ישלמו שכר לימוד, והשאר על

חשבון הקהילה על

ידי ועד מיוחד, ופעל ועשה "תפארת בחורים" (הוא קיבוץ של צעירים מבני כ'

עד ל' שנים ויותר, בעלי עסקים, עוזרי בתי מסחר, ובעלי מלאכה) ונתקבצו כק"נ כן

ירבו תלמידים שי'.

שנה

תמימה עבד שם ר' שמחה שי', וכל מעשיו ופעולותיו היו בהסתר דבר, עד אשר נודע מי הוא המצביא

והעושה תעמולה גדולה כזו, ובאו לקחת אותו למאסר, ועל פי סיבה שבא אחד מטאשקענט (עיר גדולה בבוכארא)

לבקשו אשר יסע עמו שמה לייסד כמוסדות סמרקנד נסע בלילה ההוא, וזה היתה הצלתו.

שלושה

חדשים הרסו החריבו והשחיתו המחבלים הידועים יעווסעקציא את כרם ד' צבאות אשר נטע ר'

שמחה שי' בדמי לבבו, ובזיעת אפיו, ברתת ובפחדים נוראים. עשרים מלמדים שי' לוקחו

לבית הסוהר

ועינו אותם בעינויים גדולים, והעריכו עליהם משפט, וכשמונה מלמדים שי' ברחו ונמלטו,

והשאר נשארו על מקומם, עד כי בעמל רב ובהוצאות מרובות הוציאו את הנאסרים ממאסרם ת"ל.

כארבעה

חדשים ישב לו ר' שמחה שי' בהגלילות ההם, ועבד שם בדמי לבבו, ליסד חדרים, ות"ל כי עלתה

בידו, וגם כהיום אשר זה כשמונה חדשים אשר הוכרח לעזוב את המדינה ההיא כולה (כי צו ניתן

אשר בכל מקום שישיגו את האיש הזה (על פי התמונה אשר נשלחה לכל מוסדי הגפ"א שבמדינה ההיא)

אחת דתו) הנה קול התורה נשמע ת"ל בעיר סמרקנד בתוככי ארבע מאות תלמידים יחיו

כן ירבו, וכעשיריות עשיריות תלמידים יחיו בשארי העיירות, אבל דא עקא כי כסף אין במה

להחזיקם, ירחם השם.

ר' שמחה

שי' העובד לא הרף ידו ח"ו מעבודה, ויעבור עד קצה גבול אחינו היהודים ההרריים, היושבים בהרי

קאוקאז ד' עליהם יחיו, ויבוא לעיר דרבנט, וימצא שם כשלשים תלמידים קטנים שי' הלומדים אצל מלמד, תעמולה

גדולה עשה שם, ובעזה"י שלשה מאות וששים תלמידים יחיו לומדים היום.

ארבעה

חדשים עבד שם, והועד החשאי אשר עשה בשם מודיע, כי ביכולתם להגדיל מספר הלומדים עד חמש מאות

רק דורשים עזרה מבחוץ, עזרה פעוטה, עזרה של ק"ן רו"כ לחודש, אשר

לפי שער היומי הוא חמשים שקל, אבל עד כמה גדל הכאב כי אי אפשר למלאות.

תנאי

המקום דורשים זהירות גדולה ביותר, וסכנה ח"ו נשקפת לו בשם, ויעשה מסעו הלאה לעיר קובא, עיר

גדולה מלאה הרבה יראי אלוקים ויודעי תורה, עוד לפני שלשה שנה כאשר שלחתי לשם את

הרב ר' צבי

שי' ווילק, לבקר מה נעשה שם מצא כי נמצאו כחמישים בעלי-בתים בעלי עסקים (רובם עוסקים בנטיעת כרמים)

המתקבצים בכל יום ללמוד שיעור גמרא בעיון, וראש הרבנים הרב ר' יצחק שי' מזרחי,

למדן גדול (ספרדי וגם לימודו הוא בסגנון המיוחד לספרדים) וירא אלקים, בראשם, ואז סידר

שם הרב הנ"ל תשב"ר, והתקבצו סכום נכון בערך כשלש מאות כן ירבו.

על פי

הלשנה של היעווסעקציא הנה הקיץ העבר העריכו משפט על ראש הרבנים הזקן הרר"י שי' מזרחי,

וידנוהו בגירושין לעיר מקלט, על אשר לימד ברבים עם גדולים וזקנים, וכעת הוא במצור ובמצוק

ר"ל.

לא אפונה

אשר בעזה"י הר' שמחה שי' הנ"ל בודאי יעשה שם תעמולה גדולה בעניני

חיזוק הדת והרבצת תורה, והשי"ת יהיה בעזרו בכל אשר יפנה לטובה ולברכה.

מבין

השיטין באגרת זו אנו למדים עד כמה היה הרבי הריי"צ מעורה ומעורב בכל הנעשה

בבוכרה כך שלמרות המרחק הגדול והגבולות שהפרידו בין בוכרה שבאסיה התיכונה לריגה

שבלטביה, מקום מושבו של הרבי באותם ימים, ידע הרבי פרטים ופרטי פרטים על פעולותיו

של ר' שמחה בבוכרה.

חיזוק

הקשר עם תלמידי הרב אליעזרוב

באגרת

הרבי הריי"צ שהובאה לעיל, סוקר הרבי את הפעילות בבוכרה במסגרת "תפארת

בחורים", וכותב כי כתוצאה מכך "ת"ל בהרבה צעירים נראה

תנועת חיים בעניני היהדות".

ואכן,

בשנות שליחותו העמיד הרב גורודצקי תלמידים רבים אשר הוא עורר בהם חיות בכל תחומי

היהדות, לעמוד בנסיונות הקשים העומדים לפניהם במאבק מול השלטון הקומוניסטי, כך

שלעבודתו של הרב גורודצקי היו מעגלי השפעה שהלכו והתרחבו.

בה

בעת, דבקו ברב גורודצקי גם התלמידים שהעמיד השליח שלפניו הרב אליעזרוב, שביקשו

להמשיך את דרך החסידות על ידי התקרבות אל שליחו של הרבי הריי"צ.

הקשר

של תלמידים אלו עם החסידות ועם נשיאי חב"ד שהחל בתקופת הרב אליעזרוב, הלך

והתעצם בשנות שליחותו הממושכות של הרב גורודצקי, ואף הם סייעו לו רבות בכל ענייניו.

בין אלו יצויינו ר' גבריאל

ניאזוב, שהיה הגבאי של חברת "תפארת בחורים", ר' יוחאי, ר' מנחם אלאייב, ר'

עמנואל קימיאגרוב, ר' דוד פוזיילוב, ר' יעקב אליאסוף, ר' מנחם רובינוב, ר' נרי' פוזיילוב

ועוד.

מושפעים

נוספים היו הר' חזקיה קייקוב, הר' זבולון לבייב, הר' חנניה ניאזוב, הר' רפאל

חודיידטוב ועוד, אשר כנסקר בפרק הקודם התקרבו לחסידות על ידי הרב אליעזרוב והמשיכו

וחיזקו את הקשר עם ממשיכו הרב גורודצקי, כפי שיסופר אודותם להלן בהרחבה.

יסוד

קולחוז יהודי

ממשיך

הרב גורודצקי ומספר:

במשך

תקופה חיפשתי אחר עבודה שתהא בה כדי להתפרנס. הקושי העיקרי היה להשיג עבודה אשר לא תהיה

כרוכה בחילול שבת.

בסמרקנד

היה יהודי אחד בשם הרב רפאל חודיידטוב. הוא היה אז איש אמיד והיו לו שטחים גדולים

של אדמה חקלאית וגידל שם ענבים.

באותם

הימים החרימו השלטונות את האדמות שהיו בידיים פרטיות, והעבירו את השטחים לבעלותם

לשם הקמת קולחוזים. הוא התחכם אפוא, ובטרם הגיעו השלטונות להחרים את

אדמותיו הקים הוא עצמו קולחוז משותף עבור יהודים בלבד, וביקש

ממני לעזור לו במטרתו.

עזרתי

לו רבות בהקמתו וביסוסו, וקולחוז זה הצליח מאד. אנשי המלוכה בראותם את ההצלחה לא נטפלו לחודיידטוב

והשאירו בידו את כל רכושו וביתו הפרטי.

בשטחים

הגדולים נטענו כרמים, אשר יבול היין הצליח במאד, וכן גידלנו שם את כל סוגי הפרחים. ההצלחה היתה

גדולה ת"ל וכולנו הרווחנו בטוב. יכולנו כמובן לשמור על קדושת השבת, מבלי שאיש

יפריע לנו, ומצבנו היה די טוב.

אנשי

המלוכה, בראותם כי מצליחים הננו בעבודתנו – הציעו לנו שטחים חקלאיים נוספים למען

נקים שם קולחוז נוסף. היו אלה שטחים אשר היו נמצאים שם פושעים ומורדים במלכות,

וכאשר חיסלו או הגלו אותם משם – נשארו ריקים ומוכנים לעיבוד.

בימים

ההם שלח רבינו מכתב גם להגרש"י זווין זצ"ל, בו הוא מבקשו לסדר עשר ויזות עבור 10 איש אשר

נקב שם את שמותיהם, ואני ביניהם.

נסעתי

למוסקבה, אך לצערי לא יצא הדבר לפועל מכמה סיבות ונשארתי בעמק הבכא.

ר' שמחה בתפקיד אגרונום

הקמנו

שם קולחוז גדול ואני הייתי שם בתפקיד אגרונום. מקצוע זה למדתי מאיש שיכור, אגרונום

במקצועו, אשר הגלו אותו לאזור שלנו. הייתי מעניק לו מפעם לפעם כמויות של יין לשתות

לרוויה, ובתמורה הוא לימד אותי את המקצוע. הוא הי' מצ'כוסלובקיה, שבוי ממלחמת העולם

הראשונה.

כאשר

ידעתי כבר היטב את המקצוע, נסעתי למוסקבה, עברתי שם את הבחינות המתאימות וקבלתי תעודה

רשמית בתור אגרונום. ידיעת מקצוע זה עזרה לי במאד, כי בכך פתרתי את הבעיה הגדולה בשמירת

שבת.

במקצוע

זה לא היה לי כל צורך לעבוד בשבתות, וכך יכולתי בע"ה לשמור בשלמות על קדושת השבת.

באחד

הימים נודע לשלטונות כי היהודים העובדים בקולחוז שלנו אינם עובדים בשבתות. הדבר חרה

להם מאד, והעמידו אותי למשפט. לדבריהם, אני הייתי המארגן והעומד מאחריהם שלא לעבוד

בשבת, וכן ארגנתי להם בית כנסת, ואסרו עלי לעבוד בין יהודים.

נאלצתי

אפוא לעבור ולעבוד בקולחוז בו אינם נמצאים יהודים אלא גויים.

[על

תקופה זו בחייו של ר' שמחה, בשהותו בקולחוז היהודי יחד עם הרב רפאל חודיידטוב, נרחיב

להלן עמוד ##, בסקירת הקשר של ר' רפאל עם ר' שמחה].

באותם

הימים קבלתי מכתב מהרבי הריי"צ בו הוא כותב לי, "עלה בדעתי להתראות פנים

אל פנים, בהנוגע לתקלין חדתין (הכוונה היתה לסכומי הכסף הדרושים, בדולרים, לסידור פספורט)

- יסע לעיר הבירה לרמ"ג (ר' משה גור אריה) והוא יעשה מה שצריך".

הכנות לקפיצה מרכבת נוסעת

בשנת תרצ"ג (1933) החלו רבים מיהודי בוכרה

לנסוע לארץ ישראל דרך אירן ואפגניסטן.

כאשר הגיעה הרכבת לעיירה מערר שליד אירן, נאלצה

להאט את מהירותה עקב עליה קשה אשר לפניה. בשלב זה היו קופצים מהרכבת, ומשם עברו את

הגבול ברגל או על חמורים.

אם היו תופסים את הנוסעים, אשר היו יהודי בוכרה,

היו מחרימים את כל רכושם, אך הרשו להם להמשיך בדרכם, לא עצרו בעדם ולא אסרו אותם. לא

כן התנהגו ביהודים אחרים, ממוצא אשכנזי, אותם עצרו והשליכו בבית האסורים והעמידום למשפט.

ניסיתי גם אני, אולי יתמזל מזלי ואצליח לעבור את

הגבול ולעלות לארץ הקודש. כאשר הרכבת הגיעה למקום שם היו צריכים לקפוץ ממנה, נעמדתי

ליד הדלת והתכוננתי לקפיצה. פניתי לימיני ולשמאלי לראות אם אין איש, וכשראיתי כי בודד

אני ואין איש מלבדי, תפסתי בידיות של הדלת ומתחתי את גופי לשם קפיצה.

לפתע, מרגיש הנני, כי אי מי תפס אותי בזרועותיי

מאחורי, וצועק אלי: היכן אתה רוצה לברוח? האם דעתך נטרפה עליך? חזור אל מקומך!

ויתרתי. בתחילה הייתי נדהם, בידעי כי איש לא היה

לידי כל הזמן, והנה לפתע צץ מישהו לידי, אורח בלתי קרוא, וקלקל את כל תכניתי. אך כמובן

שלא יכולתי כבר להגשים את תכניתי ונשארתי לשבת על מקומי. המשכתי לנסוע ברכבת עד תחנתה

הסופית ולמחרת חזרתי למקום.

הסוכן שהושתל על ידי הנ.ק.וו.ד.

כאשר ירדתי בתחנה, מצאתי את האיש שאמור היה להוביל

אותי בדרכים העקלקלות והבלתי ידועות לי, ולהראות לי את הדרך עד לגבול. כאשר ראה אותי,

שאלני: היכן היית אתמול? כל אלה שאמורים היו לעבור את הגבול יחד אתך - כבר עברו אותו

בשלום, ורק אתה נשארת בודד! הוא הציע לי לחכות עד רדת הלילה בחדר הסמוך, ואז יעבירני

את הגבול.

לאחר שנגמרה השיחה בינינו, התקרב אלי איש צבא ושאל

אותי בלחישה, מה אמר לי איש זה ששוחחתי אתו כעת. "דע - אמר לי בפנים רציניות -

כי מלשין הוא האיש, סוכן ואיש הנ.ק.וו.ד. ואל תשמע לו. קח מיד רכבת וסע מכאן חזרה -

בטרם יהיה מאוחר מדי עבורך!"

עשיתי כדבריו ונסעתי משם. לאחר מכן נודע לי, כי

אמנם איש זה היה שתול מטעם הנ.ק.וו.ד. ולאחר שהוביל את כולם עד לגבול - הלשין עליהם

ומסר אותם בידי הנ.ק.וו.ד. אשר עצרו את כולם!

ברור הדבר, כי אלמלא ניגש אלי אותו חייל אלמוני

ובלתי ידוע ומגלה את אזני על טיבו של האיש ההוא - הייתי מובל לכלא ונמצא בסכנה גדולה.

שונה הייתי מכל האחרים שהתכוננו לעבור הגבול עקב היותי בעיניהם "פושע ותיק"

אשר חפשו ועקבו אחרי ללא סוף.

כך ניצלתי שוב, ת"ל, בחסדי ההשגחה העליונה,

אותה ראיתי והרגשתי על כל צעד ושעל, באופן וצורה אשר לא תאמן!

בתור "שעיר לעזאזל"

בשנת תרצ"ה (1935) החליטו השלטונות להפסיק

את מעשי הבריחה, והחלו לחפש אחר "שעיר לעזאזל" אשר יואשם בהברחת אלף ומאתיים

מיהודי בוכרה שהבריחו את הגבול.

כמה מהבורחים שאסרו אותם והביאום לדין אמרו כי ידי

היתה במעל הזה, ולכן אין האשמה רובצת על שכמם. הם עשו זאת, כמובן, בכדי לרחוץ את ידם

ושלא יענישום.

מכיון שכך, באו אלי שוב ורצו לאסרני. הם חיפשו אחר

"חטאיי" הקודמים, היינו: בריחתי מהבית כאשר באו לאסרני בשנת תרפ"ז;

"עבודה מיסיונרית" למען היהדות; כי מכריח הנני אנשים פשוטים לשמור על מצוות

התורה; אי עבודה בקולחוז בשבת וכו'. את כל ה"חטאים" הללו כרכו בחבילה אחת,

וכן חיפשו אחר אנשים נוספים אשר היו יחד אתי בעצה ופעולה בהברחת הגבול.

השלטונות התכוננו לעצור ולהושיב במאסר את כל חברי

"תפארת בחורים" שיסדנו, וכן את כל מי ששייך לליובאוויטש, אשר חברים המה בארגון

הזה. אך למעשה רק אותי הושיבו במאסר, בודד ומבודד. בידי השלטונות היתה רשימה מפורטת

את מי ומי להושיב מאחורי סורג ובריח, אך הם העדיפו שהאחד ימסור וילשין על חברו, וכך

יוקל עליהם להאשים את מי שרצו להאשים, לאור ההלשנות ההדדיות.

כאשר החלו להתעלל בי, לא אמרתי ולא סיפרתי על איש.

טענתי, חזרתי וטענתי, כי אינני מכיר איש ואינני יודע משום איש אחר זולתי. הייתי מוכן

לסבול בשקט הכל, וח"ו לא להלשין על איש מישראל. הם התחילו לגולל עלי את האשמות

הראשונות אשר בגללן נאסרתי אז, ובעיקר רצו להאשימני במרידה במלכות על ידי כך שארגנתי

ארגון שלם נגד המלוכה, על ידי הברחת אזרחים רוסיים לארץ ישראל, והאשימוני בציונות -

אשר באותם הימים היתה זאת אשמה כבדה מאד.

הם הדגישו כי אמנם ידוע להם כי לחסידי חב"ד

אין קשר עם ציונות, אך אותי האשימו באשמה מפורשת בהקמת ארגון נגד הממלכה הסובייטית.

37 יום בצינוק

בראותם כי אין אני מודה במאומה, וכי לא הלשנתי על

איש - גבר קצפם וזעמם והחליטו להעניש אותי בכל חומר הדין.

הם הכניסו אותי לצינוק למשך שלושים ושבעה יום! בימים

אלה הייתי בודד, יחיד וגלמוד, בתא מחניק אשר בקושי הכיל ד' על ד', ונתנו לי חתיכת לחם

קטנה וכוס מים, שהיו צריכים להספיק לי למשך כל היום. כסא ושולחן לא היו, ובקושי יכול

הייתי לצעוד שלש פסיעות בתא זה.

בכדי להגדיש את סאת צרותיי, היו מובילים אותי לחקירה

למשך כל הלילה, כדי שלא אוכל לחטוף אפילו תנומה קלה. במשך כל שעות היום היה אסור לי

לשכב או לנוח, אלא לשבת בתנוחה אחת בלבד. הסוהר היה מסתכל בלי הרף דרך חור הדלת, לתוך

תאי, ואבוי היה לי באם הייתי מנסה לשכב או לנוח.

למזלי היו ברשותי זוג תפילין אשר הרשו לי לקחת אתי,

וכך יכולתי להתפלל.

מיום ליום נחלשתי יותר ויותר, כי הלחם שנתנו לי

היה מעט מאד. גם מנת הלחם של 300 גרם, שהיו צריכים לספק לי - לא נתנו לי בצורה סדירה,

ובמידה שכן קיבלתיה - נאלצתי להוריד ו"לחסוך" בכדי שיהיה לי "סעודה

מספקת" לשלוש הסעודות ליום שבת קודש. כך יצא לי לאכול רק אחת לשלשה ימים, כי במשך

יומיים לא נגעתי בלחם שקיבלתי, בכדי להשאירם לשבת, ורק ביום השלישי אכלתי את הלחם!

בין מיליוני זבובים

בראותם שגם זאת ללא הועיל, וכל מה שעוללים לי אין

בהם תועלת - נפלו על פעולה אכזרית חדשה:

יום אחד לאחר שהייתי אצלם במשך כל שעות הלילה תחת

חקירה צולבת, החזירו אותי בבוקר לתאי. כאשר נכנסתי לתא - נרתעתי אחורנית. מצאתי עצמי

לפתע מול זרקור ענק בעל 1500 וואט לפחות. אורו היה עצום כל כך שלא יכולתי לפתוח את

עיני פן אתעוור במקום!

כנראה שעונש זה לא היה מספיק אכזרי עבורם. מה עשו?

הזרימו אל תוך תאי הזעיר מיליוני זבובים אשר מילאו את כל חלל התא ועקצו אותי ללא הרף.

בעלי-חיים זעירים אלה חדרו לתוך נחירי אפי, בתנוכי

האוזניים ומילאו את שערות זקני. בשתי כפות ידי אשר הקב"ה בראני בהם - לא ידעתי

במה להשתמש בהם לראשונה: להסתיר את שני עיניי המסונוורים מול הזרקור הענק - או לכסות

בהם את אוזניי; להסתיר את נחירי אפי - או את פי אשר "גדודים" שלמים מהם רצו

לחדור אל תוכו כל רגע; להדק את חולצתי שעל גופי - או לגרשם מעל ראשי.

הפתרון להתלבטותי ולמועקתי היה דוקא מהיר למדי -

הסוהר שבחוץ, אשר עקב דרך חלון תאי מהנעשה בפנים, צעק עלי שלא להזיז את ידיי – וחסל!

ישוטו-יעופו הזבובים ככל אשר ירצו; יחדרו לגופי כיצד שיאבו - אך אסור לגרשם חלילה!

אסור לי לעכבם מלמצוץ את שארית לחלוחית דמי אשר עדיין נשאר בגופי, וחלילה לי להגביל

את מעופם!

אינני יודע איך יכולתי עמוד בפני הייסורים הנוראים

האלה, ואלמלא הקב"ה עוזרי - לא יכולתי להם בשום פנים ואופן.

אפס, למרות כל זאת - הייתי מחושל ותקיף בדעתי, וכאשר

יענו אותי, כן הייתי חזק בעצמי יותר ויותר. לא עזר לו מאומה לחוקר; לא הודיתי ולא הלשנתי

על איש, וכאשר החוקר הגיש לי לחתום על הפרטי-כל שערך - לקחתי אותו וקרעתי זאת בפניו,

באמרי, כי כל מה שנאמר כאן שקר וכזב, ולא אחתום על שוא ושקר!

כך עמדתי ת"ל בתוקף, לא הודיתי על שום פרט

ולא היה לו כל חומר נגדי להאשימני בו. גם אלה אשר שאל אותם עלי, ענו כי הנני עובד ונהנה

מיגיע כפיים, ולכן לא היה בידו שום חומר מרשיע נגדי.

משלוש לשמונה שנות מאסר

למרות כל זאת, העמידו אותי למשפט וגזרו עלי שלוש

שנות מאסר. לא השלמתי עם הפסק דין והגשתי ערעור. ידעתי כי לפי החוק, באם מגישים ערעור

אי אפשר להגדיל את העונש, אלא להשאירו, או אפילו להפחיתו.

לא כן היה עמדי; לאחר שמיעת הערעור, פסקו השופטים

להרבות בעונש וגזרו עלי שמונה שנות מאסר, במקום שלשת השנים שפסקו לפני כן. "גם

באם אין חומר מספיק נגדו - הורו שלטונות הנ.ק.וו.ד. במוסקבה לעמיתיהם בטשקנט - עליו

לשבת במאסר שמונה שנים, כי האיש הוא קונטר-רבולוציונר ועליו לשלם עבור פשעיו!".

הצעה קוסמת

הועברתי למחנה ריכוז, שם עבדתי בתור אגרונום, וכך

יכולתי להתחמק מעבודה בשבתות ובחגים. ה"נאטשאלניק" התייחס אלי יפה, בגלל

התמצאותי במקצוע זה, וגם העניק לי חדר מיוחד עם ספרים, ובשעות הלילה יכולתי לשבת במנוחה

בחדרי וללמוד את אשר לבי חפץ.

לילה אחד, כאשר ישבתי בחדרי ולמדתי, הופיע אצלי

המנהל הכללי, בליווי עוד אחד, ובידו רובה. הוא שאל אותי מה הנני עושה ובמה אני מתעסק.

עניתי לו כי הנני קורא בספרים.

לאחר מכן קרא לי בחוץ וסיפר לי כי הוא הושיב במאסר

את מנהל המחנה, וכי הוא מחפש אחר איש מתאים במקומו. "מאחר שמצאתי בך איש מהימן

ואחראי - באתי להציע לך את התפקיד לשמש בתור מנהל המחנה במקומו!", הציע לי.

עניתי כי אינני מסוגל לכך, וניסיתי להתחמק מההצעה.

אך הוא עמד על שלו, ואמר לי כי יעמיד לרשותי עוזר חרוץ ומתאים, ועלי להיות המנהל והאחראי.

במחנה זה נשלחו אסירים כאלה אשר אי אפשר היה להגלותם

למקומות מרוחקים, כי הם היו נמצאים כאן זמנים קצרים בלבד, לאחר שהגישו ערעורים על גובה

העונש שהוטל עליהם וחיכו כאן רק עד לפסק דינם הסופי.

עלי הוטל התפקיד לסווג את האסירים ולחלק להם עבודה

בהתאם לאשמותיהם, היינו, מי שהואשם בהאשמה קלה ניתן היה להטיל עליו עבודה קלה יותר

ופתוחה יותר, מאחר שאסיר כזה לא כדאי היה לו להסתכן ולברוח מהמחנה; לא כן מי שהואשם

באשמה יותר כבדה, כגון גניבה גזילה וכדומה, אותו נאלצו להעסיק בעבודה יותר קשה, תחת

שמירה חזקה יותר, ובתנאים קשים יותר, למען לא יסתכן לברוח ממעצרו.

פחדו של שופט אסיר

כאשר הובא בפני אותו מנהל שסרח ובראותי כי אין הוא

אסיר או פושע פלילי וכי הוא שפוט לתקופה של שנתיים בלבד - הטלתי עליו לעבוד בבצירת

ענבים, מאחר שאותו זמן היתה עונת הבצירה. הלה לא רצה להשלים בכך, וענה לי כי אין רצונו

לעסוק בעבודה זו מאחר שהוא עצמו היה שופט בית משפט גבוה, אשר שפט בעצמו רבים מהאסירים

הנמצאים כאן, וכאשר יעבוד במחיצה אחת עם האסירים הללו יתנקמו בו ועלולים להרגו בו במקום!

עניתי לו, כי אין לי ברירה מאחר שמנהל בית הסוהר

בעצמו הוא ששלח אותם אלי והוא יודע היטב את עברך וחטאתך, וקשה לי להתנהג אחרת אתך.

הצעתי לו שינסה לעבוד בעבודה זו כמה ימים, ואחר כך אשאל למנהל מה לעשות בו.

באין ברירה הלך לעבודה זו. בתחילה חשב כי הנני המנהל

היחיד כאן, אך לאחר שנודע לו כי גם אני הנני אסיר - התסיס נגדי אסירים אחרים להעליל

עלי עלילה רבתי.

בעונה ההיא היה יבול הענבים זעום מאד. בתור אגרונום

לימדתי אסירים רבים איך לעבוד עם הגפנים, לעבדם בצורה נכונה, לגזום את הענפים והעצים

ושאר העבודות הנחוצות.

עלילה שפלה

הלה, ביודעו את מעשי ועבודתי, העליל עלי כי כל אשר

אני עושה - לא למען שפר את העצים והגפנים הנני עושה זאת, אלא להרוס ולקלקל, וכי רצוני

לחתור נגד הממשלה על ידי הרס רכוש הממשלה.

האסירים שלחו, בהשראתו, מכתב למנהל המחנה ובו האשמות

כבדות וחריפות נגדי.

עם קבלת המכתב, מיהר המנהל אלי והתריס נגדי בכעס

כי הנני קונטר-רבולוציונר החותר נגד המלוכה. "הנה חשבנו כל הזמן - התכעס - כי

איש ישר ומהימן הנך, אך כעת מתברר כי הכל שקר וכזב, וכי הנך פועל בזדון נגד המלוכה.

כיון שכך עלינו לשלוח אותך מכאן, ולהגלותך הרחק הרחק אל הצפון הרחוק!"

בכעסו כי גדל, רצה מיד להוציא את גזר הדין לפועל

ולהגלותני למרחקים.

עניתי לו, כי אמנם אסיר הנני ויכול הוא לעשות בי

מה שלבו חפץ, אך עליו לדעת כי באם לא אהיה במקום ליד מטעי הגפן, הרי הכל ילך לאיבוד

ויפסיד את כל היבול של השנה הבאה. בייחוד כעת, כאשר מתקרבים הימים הקרים ויש לטפל במטעים

בטיפול מיוחד, ובאם לא יטפלו בהם כהוגן, עלול הכל לרדת לטמיון!"

"עליך לדעת - אמרתי לו - כי אתה תהיה האחראי

הבלעדי על כל אשר יתרחש, כי אני מצדי עשיתי את כל המאמצים הדרושים להצלחת יבול הענבים,

ובמחי יד עלול הנך לאבד את הכל. מומחיותך היא אמנם בעניני צבא ובית הסוהר, אך אין לך

שום מושג בחקלאות!"

"איך אוכל להיות בטוח כי דבריך כנים?"

- התרכך והנמיך את הטון.

"יכול הנך לבקר אצל הקבוצה אשר לימדתי אותם

לעבד את הגפנים והשדות, ולשאול אותם אודותי!", עניתי לו.

על דאטפת אטפוך

הוא נפגש מיד עם קבוצת האסירים והתעניין אצלם אודותי.

הם סיפרו לו כי עד אשר הגעתי היה היבול רע מאד, ולאחר שהלה הגיע ולימד אותנו איך לטפל

במטעים, נהפכו פני הדברים ונוכחנו לדעת כי האיש מומחה גדול במקצועו.

בשמעו את דבריהם, כינס את האסירים ואמר להם כי התברר

לו כי אכן איש זה הציל את היבול שלנו. "ואתה - פנה אל המעליל - אשר הלשנת עליו

ודיברת עליו סרה, אותך אוציא ממחנה זה ואשלח אותך למרחקים!"

בתקופת מלחמת העולם השניה

בתקופת מלחמת העולם השניה הגיעו כידוע לסמרקנד פליטים

רבים מאד שזרמו לעיר זו. בין ההמונים היו חסידים רבים, אשר הגיעו לכאן לאחר שידעו כי

נמצא הנני כבר בעיר זו עוד משנת תרפ"ו.

כידוע, היה בתקופת המלחמה מצב נורא מאד; רעב גדול

שרר במדינה, ורבים נפלו ר"ל חללים נפוחי-כפן ומזי-רעב.

לבסוף התחיל המצב להשתנות. המצב הכלכלי השתפר, אנשינו

הקימו שם ישיבה מפוארת, בה למדו בשקידה הבחורים שנמצאו בה, וכן הקימו מקווה בעיר ושאר

מוסדות תורה.

בשנת תש"ו הרשו השלטונות לאזרחים הפולניים,

אשר זרמו למדינה בתקופת המלחמה, לצאת מהמדינה ולשוב לארצם ולמולדתם. אז, באותם הימים,

יצאו רבים מאנ"ש את גבולות המדינה, לאחר שהצטיידו בתעודות מזויפות בתור אזרחי

פולין.

[על תקופה זו בחיי יהדות בוכרה, יסופר בהרחבה

בפרק הבא]

מאסר חדש

באותם הימים שוב אסרו אותי בגלל אשמה אחרת שטפלו

עלי:

ארגנתי בית עסק קטן ושם לקחתי לעבודה בחורי ישיבה

רבים. הם הובאו לסמרקנד על ידי ר' רפאל חודיידטוב, וכולם היו מישיבת קלעצק. סדר יומם

היה: חצי יום עבדו וחצי יום למדו תורה. העבודה היתה אמנם קשה בשבילם, אבל יכלו להתפרנס

מזה להוצאת מחייתם.

באחד הימים הגיעו אלי אנשי הנ.ק.וו.ד. ואסרו אותי.

מישהו הלשין עלי, אך אני לא ידעתי על מה ולמה הושיבו אותי תחת מסגר ובריח. לשלטונות

עצמם לא היה שום חומר מרשיע נגדי, אבל החזיקו אותי במעצר במשך שנה שלימה ללא שום הוכחות!

אחד ממפקדי בית הסוהר הכיר אותי עוד ממעצרי הראשון,

משנת 1935, והוא ידע את מומחיותי כאגרונום. הוא רצה מאד כי אבוא אחריו למקום ההוא,

שם כבר נשלחתי פעם לעבוד במקצועי כאגרונום.

לפי החוק, אסור היה לאסיר אשר נמצא בתהליכי חקירה,

ואשר טרם עמד בפני השופט לפסוק את דינו, לעזוב את בית הסוהר אל מקום אחר. ברם, הלה

אשר רצה מאד בהמשך עבודתי שם - אמר לי להתכונן לקראת העברתי למקום ההוא, וכי הוא כבר

יסתדר עם החוקרים בקשר להעברתי.

אחרי כמה ימים הגעתי אתו לאותו מחנה. הוא העסיק

אותו שם בעבודה קלה יחסית - הכנת מים חמים לאסירים. טוב למדי היה לי במקום זה, כי היו

לי התפילין שלי וספרים אחרים, ויכולתי ללמוד ולהתפלל באין מפריע. כן היה מביא לי מהבית

כל מה שביקשתי ממנו.

הצעה שפלה לשידול אסירים

פעם הגיע אלי אחד מאנשי הנ.ק.וו.ד. ואמר לי: "הלא

תראה, כי נוהגים הננו אתך ביחס טוב ומיוחד. סידרנו לך עבודה קלה ונוחה ולא חסר לך אצלנו

מאומה. מדוע אם כן לא תעמוד גם אתה לצדנו - בכך שנושיב אותך עם אחדים מהאסירים, ותנסה

להוציא מהם את הפרטים הדרושים לנו מהם!

כידוע, נוהגים היו אנשי הנ.ק.וו.ד. במקרים כאלה,

כאשר החוקר לא יכול היה להוציא מפיו של הנחקר את מה שרצה, ולא הודה על מה שביקש - נהגו

להושיב עם אסיר זה בתאו אחד מסוכניהם, אשר היה מדובב את האסיר להודות לדבריו, וכך יכול

היה החוקר להשתמש בדבריו כהודאה מצדו.

עניתי בשלילה להצעתו ואמרתי לו כי אינני יכול לעשות

דבר כזה.

הוא התחיל לאיים עלי כי ינשל אותי מעבודתי, יפסיקו

את כל התנאים הטובים העומדים לרשותי, לא ירשו לבני משפחתי להיכנס אלי ושאר הנוחיות

העומדים לרשותי. אך אני עניתי לו כי אינני מוכן לקבל עלי תפקיד שכזה.

"בן אדם - הסברתי לו - צריך שיהיה לו שתי עינים,

אף אחד, פה אחד ושתי ידים - ואזי הוא בן אדם ככל השאר. ברם, כאשר לבן האדם יש לו הרבה

עינים, ידים רבות ופיות רבות - הרי אינו כבר בגדר בן אדם. הנה, דרושים לכם גם עובדים

וגם מלשינים; תאר לעצמך: באם כולם יהיו מלשינים - מי יהיה העובד ומאין יקחו עובדים?!

הלא הנכם שבעי רצון מעבודתי, ויודעים להכיר את ערך עבודתי, מה לכם אם כן להורידני מעבודתי

הנחוצה ואעבור להיות מלשין ומרגל?! מי אשר ימלא את מקומי בעבודתי?"

בראותו כי עומד הנני בתקיפות על דעתי, וכי לא יוכל

לעשות אתי מאומה - הרפה ממני ולא המשיך להציק לי.

יום אחד קרא לי מפקד בית הסוהר ואמר לי: דע, כי

הגיע ממוסקבה איש מיוחד ושואל ומתעניין רבות אודותיך. אני עצמי אינני יודע למה ומדוע

הוא מנהל חקירה זו, כי אינו מספר לי מאומה אודות זה. אך מה שידוע לי, כי הוא אחד מאנשי

הנ.ק.וו.ד. הבכירים במוסקבה ומשהו מתבשל סביבך. באם אמנם יתחילו אתך ויקשו עליך - נא

ספר לי על כך, ואשתדל לעשות לך טובה כלשהי.

למחרת, קרא לי אחד, אשר לפי מראהו ולבושו נראה היה

כאחד החוקרים הגדולים. הוא התחיל לחקור אותי באם מכיר הנני אחד בשם בנימין גאראדעצקי

- הוא שינה לעצמו קצת את שם משפחתו. עניתי, כי אמנם הוא קרוב משפחה שלי אך אינני מכיר

אותו.

"ואת שמואל לויטין הנך מכיר?" - "לא".

כן שאל אותי אודות כמה וכמה אנשים אחרים, ועניתי

כי אינני מכיר אף אחד מהם.

"הרבה אנשים נסעו לפולין, דרך למברג, יש לנו

ידיעות שזהו פרי עבודת יד שלך, ואתה ארגנת זאת. האם נכון הדבר?"

"הרבי מליובאוויטש - ממשיך החוקר - שלח אותך

בשנת 1926-1927 לסמרקנד. זה היה מצדו מבט למרחוק, עינים צופיות מראש, כדי שבתקופת המלחמה,

בשנת 1942, יהיה ליהודים השייכים לחב"ד היכן לברוח ולהציל את נפשם. אתה ארגנת

שם את בתי הכנסת, מקואות וישיבה. האם נכון הדבר? ספר לי את כל האמת!"

עניתי לו כי הכל שקר ואינני מודה על שום דבר.

גזר דין מהיר

יום אחד הגיעה לבית הסוהר שופטת ושלחה אחרי להתייצב

בפניה. אני הכרתי אותה היטב, בעת ששימשה כמזכירת בית המשפט ששפט אותי בשנת 1935.

"האם הנך מכיר אותי?" שאלה.

"כן - עניתי - לא רק אותך אני מכיר, אלא הכרתי

גם את אביך, אשר היה יהודי שומר תורה ומצוות, וגם היה ידיד אישי שלי".

"דע - אמרה - כי עלי הוטל לשפוט אותך. הזכות

בידך להתנגד לכך, עקב היותי פעם מעורבת במשפט שלך, כאשר שימשתי אז כמזכירת בית המשפט

(לפי החוק, באם לא נראה לנאשם שופט מסוים, מסיבה צודקת, מפנים אותו לשופט אחר). אך

לדעתי התנגדותך עלולה להיות רק לרעתך, כי באם אני אשפוט אותך לעשר שנות מאסר, אוכל

בד בבד לעשות עמך טובה, לכתוב כך שתוכל אחר כך לערער ולתת לך האפשרות להגיש ערעור נגד

פסק הדין. לא כן באם ישפוט אותך אחר - לא תוכל להגיש ערעור כלל. עליך גם לדעת שישנה

הוראה ממוסקבה לפסוק לך עשר שנות מאסר".

בשומעי זאת, הסכמתי שהיא תשפוט אותי.

בו במקום גזרה את דיני ופסקה לי עשר שנות מאסר במחנה

ריכוז. זה היה בבית הסוהר בסמרקנד.

מבית הסוהר בסמרקנד לצינוק בטשקנט

כעבור חצי שנה העבירו אותי לבנין הנ.ק.וו.ד. בטשקנט.

הם הכניסו אותי לצינוק, מקום שם לא יכולתי לזוז ממקומי ונשארתי לעמוד ליד הדלת, מבלי

יכולת לזוז ימינה או שמאלה. בצינוק זה החזיקו אותי משך יממה ואחר כך העבירו אותי לחדר

אחר, בו היו החלונות פרוצים והקור היה חזק מאד. נאלצתי לשכב על הרצפה הקרה שלא היתה

מרוצפת כלל. לאחר שהייתי ב"חדר" זה משך יממה, העבירו אותי שוב לחדר אחר,

שם היה אסיר אחד.

האסיר סיפר לי כי הוא יהודי, וכי אביו וגם אחיו

מתו במחנה, והוא עצמו נמצא כבר זה עשר שנים במחנה. כעת לקחו אותו שוב ובודאי יפסקו

לו עוד 25 שנה. כן סיפר לי כי הוא עורך דין במקצועו.

מתחילה שמחתי על עמיתי החדש, בהיותו עורך דין וכך

יוכל להדריך אותי לקראת צעדיי הבאים. אך לאחר מכן נזכרתי, כי אין הדבר פשוט כל כך,

וכי בודאי שתול הוא מטעם השלטונות בכדי לדובב אותי ולהוציא מפי דברים אשר עלולים להרשיע

אותי. נזכרתי על כך לאחר שה"נאטשאלניק" הציע לי פעם תפקיד שכזה, וביקשני

להוציא מפי האסירים דברים הנחוצים להם ולמסור על כך לשלטונות.

שלושה חודשי חקירות ועינויים

עד השעה 11 בלילה לא יכולתי לעשות מאומה. אסור היה

לשכב או לעשות עבודה כלשהי, ובשעה 11 מוכרחים היו לישון מיד... עד אשר נקראתי אל החוקר,

כעבור שעה, אשר עיכב וייסר אותי עד הבוקר.

במשך שלשה חדשים וחצי רצופים, היו מוציאים אותי

מדי לילה בלילה לחקירות מתישות ומורטות עצבים, ולא נתנו לי לחטוף תנומה כלשהי. החוקר

היה צועק וזועק, מתקצף ורועש, ומייסר אותי קשות - בכדי לחתום על האשמות אשר הכין עבורי.

ראשי היה מסתחרר, וכל חושיי היו מעורפלים מחוסר שינה, ובקושי יכולתי לעמוד על הרגלים.

אותו אסיר מלשין שהיה אתי בחדר, התייגע אתי קשות,

אך לא הצליח להוציא מפי את אשר רצה. שלטונות הכלא היו מביאים לו ספרים על גבי ספרים,

ספרי קבלה וספרי דת אחרים. לי לא נתנו אף פעם ספר כלשהו, אך אליו היו מביאים ספרים

שונים ללא הגבלה.

הוא היה מנסה להיכנס אתי לשיחה שוטפת על עניני דת,

והיה משתדל לדבר על נושאים של רבי וחסידות, אך נשמרתי ממנו היטב ואף ביקשתי ממנו שיפסיק

להתנכל אלי.

עשרה ימים לפני חג הפסח קרא אותי החוקר ואמר לי:

"אשתך הביאה לי מצות עבורך, ולכן, באם תחתום על מה שהנני מבקש ממך - הרי טוב,

אחרת - לא אמסור לך אותם ותצטרך לרעוב במשך כל ימי חג הפסח! זאת ועוד, גם אותה נושיב

בבית הסוהר וכך יהיה לשניכם חג פסח "נהדר".

"אבל במה אשמה אשתי שהנכם רוצים להתנכל אליה?",

שאלתי.

"יש לנו מספיק חומר מרשיע נגדה" - ענה

החוקר.

הוא שלף מהמגירה מכתב שנשלח עבורה, משנת 1927, בחתימת

"שרה בת לייב שניאורסאהן". לפי דבריו, כותבת המכתב היא הרבנית של הרבי מליובאוויטש,

ובו נאמר: "מסרי ד"ש לבעלך, ואולי תוכלי לעשות משהו עם הנשים, אשר יתנהגו

כמו שצריך, שלא יעבדו בשבתות וכו"'.

"אנו יודעים היטב - ממשיך החוקר - מי אשר כתב

מכתב זה. השם הוא אמנם של הרבנית, אך ידוע לנו כי הרבי בעצמו כתב את המכתב, אלא שכתב

את שמה לשם הסוואה. המכתב אינו מיועד כלל לאשתך אלא אליך אישית, אבל יש לי בזה חומר

מספיק, לפי החוק, לאסור גם אותה! (למעשה הוא לא ידע כי כותבת המכתב היתה אשתו של הר'

זלמן שניאורסאהן).

"ממילא נבצר ממני לעזור לה בזה, והיא נמצאת

בידכם", עניתי.

שוב הגיש לי את הגיליון לחתום עליו, אך לא חתמתי.

הם העבירו אותי במכונית לבית סוהר אחר בעיר והושיבוני

בודד בתא. בהיותי בתא שמעתי, דרך החור בו מותקן נר החשמל לשני חדרים שבין תא לתא, את

קול בכייתה של אשתי. שוכנעתי כי אמנם לא היה זה איום בלבד, אלא שכבר אסרו אותה.

למחרת, כאשר הובילוני לחדרי השירותים מצאתי שם פתק

כתוב בכתב ידה, באידיש, כי הילדים עלולים להתייתם בלעדי ובלעדיך, ולכן מקבלת הכל על

עצמה בכדי שתוכל להשתחרר! היא חתמה את שמה המקורי כפי שהיתה נקראת על ידי אביה בילדותה,

בביתו.

[ברשימה אחרת של ר' שמחה מופיע התיאור הבא, על

אותם ימים בכלא:

יום

אחד כאשר הובילו אותי לבית השימוש ואני נעמד שם לעשות צרכי, פתאום אני רואה על אחד

הקירות רשום באותיות ברורות, "אתה יכול לסבול, אבל אין אתה רשאי להעניש אותי ואת

הילדים, תודה על כל האמת ויהיה קץ". מילים אלה הרסו אותי כולי והוסיפו צער על

הצער הקיים.

פתאום

מגלה אני שגם זוגתי נמצאת כאן וביותר כאשר החזירו אותי לתא, פתאום שומע אני קול אשה

הבוכה ומיללת קטעי אותיות עם המון בכי, צועקת ומתחננת: שמחה! עד מתי? אני בטוחה שתמצא

אותי בבית משוגעים, או בבית העלמין, אין בי כוח לסבול, כולי הרוסה... תודה... תודה...

על כל פנים חלק, שמחה... שמחה!...

ואני

הכרתי שזה קול זוגתי, ולא יכולתי לעמוד יותר, דמעות לא הזלתי, קול לא השמעתי, רק כמטורף

הייתי. והאמת היא שהפעם "נשברתי", כי כתב היד היה ללא שום ספק של זוגתי,

ואף שהיא היתה אשה חזקה, ואם היא כבר מבקשת כך סימן שאין בה כוח לסבול יותר, והקול

שלה צולל באזני. כאמור החלטתי להודות, ומסרתי לשומר שאני רוצה למסור משהו לחוקר.

השומר

שהיה יחידי עזב את השמירה והלך לקרוא למפקדו, ואני בדיוק בשניה הזאת נרדמתי - בעמידה

שעל גבי המים - ופתאום הנני רואה בחלומי את ידידי וחברי היקר ר' רפאל נחמן הכהן והוא

מדבר אלי: שמחה מסרתי הכל לרבי! והוא ציוה לעמוד בחזקה, ולא יארכו הימים ותשוחרר.

והתעוררתי,

כאשר כולי המום, והנה החוקר עומד מולי ושואל מה רצוני?

התחלתי

לטשטש את דברי הקודמים והתנצלתי שרק מתוך שינה עשיתי זאת, אבל מן האמת איני יכול לזוז

ואפילו תהרגו אותי לפחות לא אקבר כשקרן.

החוקר

הוציא צרור קללות שלא שמעתי מחיי, ופלט: אנו עוד נראה לך עם מי האמת! נבל, חולירע שכמוך!]

שביתת רעב

והנה המשך הדברים מתוך "יהדות

הדממה":

בכל יום בשעות הצהרים היו מחלקים את מנת הלחם היומית,

שהכילה 400 גרם, ואשר היתה צריכה להספיק לכל היום. בערב פסח, כאשר חילקו את מנת הלחם,

לא לקחתי ואמרתי לסוהר כי הנני מכריז על שביתת-רעב על אשר אסרו את אשתי. אני עשיתי

זאת, כמובן, לרגל הפסח, אך לא היה איכפת לי באם יתפרש אצלם הדבר כשביתת רעב מצדי.

כך עברו עלי שמונת ימי החג בשתיית מים בלבד, ולא

נגעתי באוכל אשר הביאו לי.

בתום החג, כאשר התחלתי לאכול לחם, הרגשתי כאבים

איומים. לאחר שלא אכלתי מאומה משך שמונה ימים, הצטמקו מעי, וכל בליעה גרמה לי יסורים

קשים ומרים. בקשתי מהסוהר שיקרא אלי רופא לבדוק אותי ולהקל על מכאוביי.

בינתיים הגיעו אלי החוקר, התובע ומנהל הכלא, ושאלו

אותי מדוע אינני חותם על מה שמבקשים. "הלא יכול הנך למות כל רגע?!" - אמרו

לי.

עניתי, כי אין אני יודע מה רוצים ממני. מגישים לי

לחתום על דברים שאין לי כל קשר אליהם, ואיך אוכל לחתום על דברי שקר?! חולה הנני במאד,

ומדוע לא מזעיקים רופא עבורי?!

הם הבטיחו לי להביא רופא, ואמנם באותו יום הגיעה

רופאה, יהודיה, שהיתה רופאת בית החולים.

נסיון של מאכלי טריפה

בהגיעה, התלוננה בפני על כי הלשנתי עליה שאין היא

רוצה לבוא אלי. הבהרתי לה, כי תלונתי לא כוונה נגדה אלא נגד האחראים האחרים, אשר עליהם

החובה להזעיק רופא מתי שהאסיר מבקש זאת. תשובתה היתה כי היא לא תוכל לעזור לי מאומה

באם לא אחתום על מה שהם מבקשים. "אך - הפטירה - סוף סוף גם לי נפש יהודית ואשתדל

לעשות לך טובה כלשהי".

לאחר שבדקה אותי, בעיקר באזור הלב, אמרה לי כי לפי

פעילות הלב - לא תוכל לחיות אלא יומים או שלשה בלבד! "הלא אינך אוכל מאומה - ומה

אוכל לעזור לך?!"

בטרם הלכה ממני שאלה אותי: "באם אשלח לך דייסה

מאורז - האם תאכל זאת? מבטיחך אני שאבשל זאת בעצמי בביתי, ובסיר חדש שאקנה עבורך!"

עניתי לה בחיוב.

למחרת, בהגיע שעת האוכל, שמעתי את קולה כאשר התקרבה

לתאי, בעת שאמרה אל הסוהר: תוציא את הבשר, הלא באם יראה את הבשר הוא לא יטעם מזה מאומה!

נדהמתי לשמוע דבריה והדבר חרה לי מאד. בטחתי על

הבטחתה כי היא תבשל זאת בידיה - והנה בישלה גם בשר טרף ועוד היא רוצה לרמות אותי!

הרגשתי מאד ברע. הכאבים היו נוראים, ותקותי היחידה

כי הנה אוכל להשקיט מעט את הכאבים בדייסה כשרה - התנפצה במחי יד. זרקתי את כל מה שנתנו

לי, ובצר לי פרצתי בבכי מר, ואמרתי: "ריבונו של עולם! עזור נא לי שלא אכשל במאכל

טריפה. תן להם במחשבה שיתנו לי לפחות חתיכת לחם!"

לא עברו אלא דקות מספר, נפתח לפתע חלון תאי והסוהר

זרק אלי חתיכת לחם, אשר החייתי בה את נפשי---

מכיון שכך, בראותי כי תפילתי עמדה לי, כבר כאב לי

מדוע לא ביקשתי והתפללתי על משהו יותר חשוב...

טיול צורב ומורט עצבים

מצב זה נמשך כמה ימים, וכאשר נודע לחוקר כי אינני

אוכל מאומה, וכי רעב הנני במאד - נפל על המצאה זדונית:

שלא כבאסירים אחרים, אותם היו מוציאים לפחות למשך

עשר דקות ליום, לטיול קצר ולשאוף אויר - הייתי אני כבול בצינוק, סגור על מסגר, בודד

וגלמוד, ולא יכולתי לשאוף לתוך ריאותי טיפת אויר צח. לפתע החלו להוציא גם אותי ל"טיול",

אך לא למקום שאליו הובלו כל האסירים, אלא לבית התבשיל שם בישלו מאכלים טעימים ומיוחדים

עבור אנשי השררה. ריח המאכלים הטעימים עלה באפי, ויסוריי הלכו ותקפו. באם לא הוגדשה

סאת צרותיי ומכאוביי מהרעבון הקשה בו שרוי הייתי עד היום - ניתכה על ראשי צרה חדשה

זו.

ה"טיול" נמשך היה יותר מעשרים דקות. יום

אחר יום סחבו אותי בכוח מתאי, והובילו אותי תחת חלון בית התבשיל, ממנו בקעו ריחות התבשילים.

לא הועילו לי התנגדותי וטענותיי, כי מוותר הנני על "הטיול המהנה", ובלבד

שישאירו אותי "לנוח" בתאי. אכזרים אלה מטרה אחת היתה להם: להגדיל את מנת

יסוריי, להרבות את מכאוביי ולהכפיל את תלאותיי.

שבעה שבועות - מפסח ועד עצרת - נמשכו פני הדברים

ולא ראיתי סוף וקץ לצרותי.

בערב חג השבועות, קרא לי החוקר ואמר לי: "בין

כה וכה הנך כבר חסר צלם אנוש, אין לך שום סיכוי לחיות. מדוע לא תחוס לפחות על ילדיך

ועל אשתך האסורה כאן?"

כפי שכבר סיפרתי, הגיע לאוזני קול אשתי כשהיא בוכה,

ואינה אוכלת בפסח. פעם פתחו את חלון תאי וראיתי אשר הם מובילים אותה באלונקה לבית החולים

שבכלא, והרופא מדבר אליה בלי הרף: הלא תמותי באם לא תאכלי. מובן שהם פתחו בכוונה את

האשנב באותה עת, למען אוכל לראות כל זאת ולהגדיל את צערי וכאבי.

"מה, אפוא, אוכל לעשות?" עניתי לחוקר

בשאלה.

"חתום על מה שמבקשים ממך, והנני מבטיחך שישחררו

את אשתך מהכלא!"

"על מה עלי לחתום?"

"הנה לך הפרוטוקול לחתום עליו" - הגיש

בפני איזה נייר אשר על חתימתי עליו הוא נוגש אותי זמן כה רב.

עיינתי בפרוטוקול בו נאמר, כי אני ארגנתי את כל

המשלוחים של האנשים מאנ"ש אשר הבריחו בלמברג את הגבול לפולין בשנת 1946; כי הרבי

מליובאוויטש שלח אותי בשנת 1927 לסמרקנד וארגנתי שם ישיבות וחדרים. בזמן מלחמת העולם

השניה, כאשר באו לסמרקנד פליטים רבים, ארגנו הם באמצעותי ישיבות וחדרים; פתחתי בית

כנסת שלא כחוק, לאחר שהשלטונות סגרו אותו, ועוד "חטאים" דומים.

אמרתי לו כי מוכן הנני לחתום רק על חלקי בבית הכנסת,

אשר היה קיים בהתאם לחוק, ושם למדו אנשים מבוגרים, ועל שאר הסעיפים לא אחתום.

בסוף הגיליון שהוגש לי, הוספתי בכתב ידי כי אינני

מסכים על כל האמור לעיל, רק בקשר ללימודים שהתקיימו בבית הכנסת המותרים לפי החוק –

וחתמתי.

על סף המוות

בחג השבועות בבוקר הוציאוני מתאי והעבירו אותי לתא

אחר. בהיכנסי לתא החדש מצאתי שם גרמני-רוסי, ידיו שסועות ושותתות דם. מיד כאשר נכנסתי,

שאל אותי: אולי יש לך דבר מה לאכול? רעב אני עד מוות, תן לי משהו ואוכל! הוא סיפר לי

תוך כדי כך, כי מאשימים אותו בכך שנשלח מגרמניה בתור מרגל, כדי להרוג את סטלין, וכי

מייסרים אותו קשות בלי סוף. החוקר אמר לו כי רק באם יחתום על מה שמבקשים ממנו, יקבל

היום אוכל. "חתמתי - מסיים הלה את סיפורו - והביאו אותי לכאן. בטוח הנני שהכינו

עבורי כאן אוכל!"...

עניתי לו כי לא נמצא אצלי שום דבר מאכל.

באותו רגע הכניסו לי חבילה, שאשתי שלחה אלי, ושם

ארבע ככרות לחם, חמאה, סיגריות ודברי מאכל אחרים, אשר לא ראיתי זה עידן ועידנים.

כאשר הביאו את החבילה, הגישו לי מסמך לחתום שקבלתי

את החבילה. באותו רגע שגמרתי לחתום, קראו לי להתייצב בפני החוקר.

"הלא תראה כעת כי הנני ישר ומהימן - התגרה

בי החוקר - הנה הבטחתי לך כי ישחררו את אשתך מיד כאשר תחתום, ותיווכח כעת לדעת כי שחררוה

וכבר הספיקה לדאוג להעביר אליך חבילת מצרכי מזון שהנך כה זקוק לה. כעת נתחיל שוב בניהול

החקירה!"

לאחר שעינה אותי שוב במהלך החקירה, החזירו אותי

לתאי החדש. נדהמתי לראות כי מכל אשר היה בחבילה לא נשאר אף פירור אחד! כאשר שאלתי את

"חברי החדש", היכן כל האוכל שהיה בחבילה - ענה לי כי זה שלש-עשרה יום שלא

בא כל אוכל לפיו, והרעב הציק לו מאד, ולכן לא יכול היה להתאפק ואכל את כל מה שהיה בחבילה!...

"אם אכלת את הכל - תן לי לפחות לעשן מהסיגריה

להשקיט רעבוני בעישון!" - הרמתי את קולי.

הסוהר, שעמד ליד הדלת ושמע את קולי, נכנס ושאל מה

קורה כאן. עניתי לו, כי הוא אכל את כל האוכל שלי ולא השאיר מאומה. "אם כן, גנב

הוא!" - קרא הסוהר, ומיד הוציא אותו מהתא. נשארתי שוב לבדי בלא פירור אוכל.

הרב והתלמידים במרתף חשוך

תקופה של שנה וחצי כלוא הייתי בבית הסוהר, מאחורי

מסגר ובריח, בתנאים איומים, חקירות ועינויים אין סופיים.

באחת החקירות התחיל החוקר לשאול אותי אודות פלוני

ואלמוני - תלמידיי משכבר הימים ב"תפארת בחורים". מתוך דבריו הבנתי שאסרו

אז שמונה עשר מאנשינו.

עניתי כל העת כי אינני יודעם ואין אני מכירם.

באותו זמן העבירו אותי לבית הסוהר המרכזי, יחד עם

כל אלה שאסרו. הם הושיבו את כולנו בחדר אחד, למשך יום שלם, והחדירו בתוכנו איש מוסווה

משלהם, למען ישמע את אשר אנו מתלחשים בינינו, וכך יהיה בידם חומר מספיק במה להאשים

אותנו.

לאחר מכן השאירו אותי בבית סוהר זה, בעוד שאת האחרים

הפרידו ממני. הם העבירו אותי לבית החולים, להיטיב את מצב בריאותי, לאחר שמשקל גופי

ירד לחצי. בבית החולים נתנו לי אוכל כזה אשר בני המעיים יוכלו לעכל, כגון ביצים, חלב

וכדומה.

שהיתי שם משך כמה חדשים עד אשר הבראתי קצת, והחזירוני

למקומי הקודם.

כאשר החזירו אותי, נודע לי גם כי אשתי לא היתה כלל

אסורה בכלא, וכי היה זה רק ביום וחיקוי, בכדי להרבות צערי ויגוני. הדבר נודע לי על

ידי יהודי, שר לשעבר, שישב בכלא בשל האשמות שווא שטפלו עליו. הוא היה הולך העירה מידי

יום ונתתי לו את כתובתי בסמרקנד, כדי שיוכל למסור דרישת שלום לאשתי. היא סיפרה לו כי

כלל לא היתה בכלא, וכל הענין היה רק אחיזת עיניים כדי לשברני. החבילה ששלחה בשבועות

- הסבירה לו אשתי - היתה עקב מברק מיוחד שקבלה בערב שבועות מהק.ג.ב. ובו הודיעו לה

על האפשרות לשלוח לי חבילה...

מתקופה זו ואילך הפסיקו לקרוא אותי לחקירות.

שרשרת התעלפויות

באחד הימים קראו אותי שוב לחקירה. על שולחנו של

החוקר מונחים היו 15 תיקים עבי כרס, בהם קרוב לאלפיים דפים.

"נכון שהנך מעשן?" שאל אותי החוקר.

"כן - עניתי - כאשר יש לי"...

הוא הושיט לי קופסת סיגריות וכיבד אותי בסיגריה.

כאשר רק התחלתי לעשן מהסיגריה - נפלתי מיד בהתעלפות

חזקה. כשהתאוששתי, ראיתי כי עומדים סביבי ושופכים עלי מים קרים, ומיד התעלפתי שוב.

כך נמשך הדבר כמה פעמים, עד שהוקל לי מעט.

שוב התחיל החוקר לתבוע ממני לחתום. אמרתי, כי מקודם

עליו להראות לי על מה הנני חותם.

"אין לך צורך לקרוא את הכל - אמר - אקרא בפניך

את האשמה שמאשימים אותך, ואתה תחתום שאמנם קראת את כתב האשמה.

כאשר התחלתי לקרוא, חשכו עיני. במסמך נאמר כי ברחתי

בשנת 1927 כאשר באו לעצרני; יסדתי תלמוד תורה ו"תפארת בחורים"; ארגון מרד

בקולחוז של יהודים כאשר אני ושאר העובדים לא עבדנו בשבתות; רבים מהקולחוז ברחו לארץ

ישראל בשנת 1933; כל מטרת הקולחוז היתה ללמד יהודים עבודה חקלאית כדי שיוכלו אחר כך

לנסוע לארץ ישראל; ציוני גדול הנני; חיים וויצמן הוא מרגל בריטי ואני משמש כעוזרו;

הנני עוזר כאן לדוד בן גוריון אשר הוא מרגל מארה"ב; עוזר אני למשה שרתוק המרגל

מגרמניה, ועוד שקרים והאשמות דומות, אשר אחת דינם: מוות!

עניתי כי לא אוכל לחתום על דברים שאין להם אחיזה

במציאות, ואשר לא היה לי כל קשר אתם.

כאשר החוקר לא נתן לי מנוח, אמרתי לו: "תנו

לי מנוחה לפחות לילה אחד, לנוח ולישון כבן אדם, ואז אוכל להתעמק ולהתבונן בכל האמור

כאן. הלא זה זמן רב שאינכם מאפשרים לי לישון כבן אדם!"

"אינני מבקש ממך שתחתום על הסכמתך להאשמות

אלו - נענה החוקר - עליך רק לחתום שקראת הכל מה שכתוב כאן, ולאחר מכן יאפשרו לך לישון

בשקט".

מצב בריאותי היה בכי רע. כנראה שהסיגריה הכילה סם

חריף מאד אשר הרס את בריאותי ושווי משקלי. הרגשתי כי לא אוכל שאת יותר את הייסורים

הנוראים.

באין מוצא אחר - חתמתי על הכתב. לא חתמתי על הסכמתי

למה שנאמר בו, אלא שקראתי את האמור.

לאחר החתימה נתנו לי לישון, ובמשך כל יום המחרת

לא נגעו בי לרעה.

כעבור זמן נאמר לי, כי הם שולחים את התיק שלי למוסקבה

ושם יתקיים המשפט. אך לאחר מכן התחרטו ואמרו, כי הם אשר ישפטו אותי בבית משפט רשמי.

מאסר שמונה עשר פעילים

מה באמת קרה עם 18 האסירים ואיך אסרו אותם³⁵?

זה היה ביום י"ב תמוז תש"ט. הרב חזקיה

קייקוב והרב רפאל חודיידטוב, שני אברכים מהעדה הבוכרית, באו מסמרקנד לטשקנט ופגשו רב

אחד, ששימש כרב בלתי רשמי בטשקנט, ור' מני בורוכוב שמו. הם אמרו לו שהערב, י"ב

תמוז - יום גאולת הרבי הריי"צ - יתוועדו כולם בביתו, לרגל חג הגאולה.

באותו רגע התקרב אליהם אחד, אשר חזותו העידה עליו

כי "חסיד" הוא, ובשמעו את דבריו, נענה: "אהה - י"ב תמוז! בוודאי

מוכרחים להתוועד ביום שכזה! גם אני אבוא להשתתף בהתוועדות!"

הלה - שהיה סוכן שלהם - שמר אמנם על "הבטחתו"

והגיע להתוועדות.

למחרת, מסר לשלטונות על הכל - בביתו של מי נערכה

ההתוועדות, מי ומי השתתפו בה ופרטים רבים אחרים.

מיד אסרו את הרב בורוכוב, הרב מטשקנט. בעת החקירה

שאלו אותו, מאין ידוע לו על י"ב תמוז, ומה לו ולי"ב תמוז בכלל.

הוא ענה לחוקר אודות השניים מסמרקנד שבאו אליו וסיפרו

לו על מהותו של יום זה. מיד אסרו את ר' חזקיהו והחלו לחקור אותו: מה לכם, אנשי בוכרה,

עם י"ב תמוז בכלל, ועם חסידי חב"ד בפרט?!

הוא סיפר לחוקרים - אחרי כמה חדשים שסבל ייסורי

מוות מהחוקרים שרימו אותו - כי הרבי מליובאוויטש שלח את שליחו, רבי שמחה גורודצקי,

לבוכרה בשנת 1926, הוא אשר קירב אותנו לתנועת חסידי חב"ד, ולכן ידוע לנו אודות

חג זה. החרו-החזיקו אחריו כל אלה שנאסרו, אשר כולם הצביעו עלי - פרט לאחד שעמד בתוקף

על כך שהם היו מאליהם ולא הזכיר את שמי כלל.

בטרם אסרו אותו, ובכדי שיהיו בטוחים כי אמנם נכונים

הם דברי המלשין, החליטו לנסותו. הם שלחו את המלשין לביתו של הרב אשר ביקש ממנו לכתוב

עבורו שתי מזוזות ולמכור לו. מאחר שהתחזה ליהודי חרדי, לא פחד ממנו, וכתב עבורו שתי

מזוזות תמורת תשלום. הלה העביר מיד את המזוזות לאנשי הק.ג.ב., וכך היה בידם חומר מרשיע

נגד רב-סופר זה, מאחר שלפי החוק אסור להפיץ עניני דת.

הם אסרוהו מיד, ויחד אתו אסרו עוד ארבעה עשר איש,

אנשים יקרים, אשר כולם היו תלמידים שלי. עשרה מהם שלחתי - בעודם ילדים - ללמוד בנעוול,

בישיבת "תומכי תמימים", ולאחר מכן חזרו לארצם תמימים וחסידים, יראים ושלמים.

אחדים מהם הצליחו, בזמנו, לעזוב את המדינה ואת היתר אסרו. רק אחד הצליח לברוח ולא הצליחו

לעצרו.

לאחר שאסרו את כולם, הביאו אותי מהמקום המרוחק בו

הייתי אסור, והושיבו אותי יחד אתם.

[עוד על מאסרם של ארבע עשרה ממנהיגי יהדות

בוכרה אלו, ובהם הרב חזקיה קייקוב, יסופר להלן עמוד ##].

מקום המשפט שם הרשע

ממוסקבה הגיעה ההוראה לשפוט את כולנו במשפט רשמי,

ולא להסתפק בחוק היבש המאפשר לגזור לכל אחד מאתנו עשר שנות מאסר והגליה, גם בלי משפט.

מבית הסוהר העבירו את כולנו - דרך מרכז העיר - למקום

בו התקיים המשפט, כאשר כל אחד מאתנו כבול בשלשלאות של ברזל וחייל מזוין מלווה את כל

אחד ואחד בנפרד.

הבית עצמו, שם התקיים המשפט, היה מוקף חיילים מזוינים,

אשר הפילו אימה ופחד על כולם, משל היינו גנבים ופושעים מועדים, גזלנים ורוצחי נפש.

גם החדר בו נערך המשפט, היה מלא חיילים ששמרו עלינו מכל משמר.

היינו חמשה עשר איש, והאשמה העיקרית שלנו היתה:

מרד וחתירה נגד הממשלה – קונטר-רבולוציונרים, ציונים!

לכל שנים מאתנו העמידו השלטונות סנגור, עורך-דין

יהודי, אשר עליו היה להוכיח את חפותנו וניקיון ידינו.

לראשונה ניגש אלי ראש הסנגורים, אשר אמור היה להיות

הסנגור שלי.

"האם בדקת את התיק שלי ומתמצא הנך בכל הקשור

למשפטי?", שאלתיו. "לא!" ענה לי.

"אם כן אפוא איך תוכל לשמש כסניגורי?!"

המשכתי להקשות. "אין זו בעיה. תוך כדי מהלך המשפט אתמצא בכל מה שקשור אליך",

ענה בציניות מרושעת.

יכולתי להבחין כי שנים מהשופטים עצמם אינם מתמצאים

כלל במשפט אשר עליהם לדון ולפסוק, מאחר שאך זה עתה הביאו החוקרים את חמשה-עשר התיקים,

עבי הכרס, ושמו אותם על השולחן לפני השופטים, מבלי שהיה סיפק בידם לעיין בהם לפני בואם

למשפט.

אגב, במשך כל עשרות הימים, בהם נמשך המשפט ברציפות,

הביאו החוקרים את תיקי הנאשמים לפני השופטים בטרם התחילו במשפט, ולאחר שקמו ממקומותיהם,

עם גמר הדיון באותו יום, לקחו את התיקים חזרה, כך שהשופטים לא יכלו לעיין בהם, לא לפני

שהתחילו בדיון ולא לאחר שנגמר הדיון!

זיוף גס

אחד מאלה שהושבו על ספסל הנאשמים, היה החכם רבי

עמנואל קימיאגרוב. כאשר שאל אותו השופט מאין מכיר הוא את שמחה גורודצקי - ענה לו, כי

אביו הביאו לארגון של חסידי חב"ד, בשנת 1920, כאשר הרב שלהם היה רבי שלמה ליב

אליעזרוב ז"ל. את מקומו מילא רבי שמחה גורודצקי, ובשנת 1926 נכנס לארגונו של גורודצקי.

באמרו דברים אלה, קמתי ממקומי ובקשתנו את רשות השופט

לשאול איזו שאלה. כאשר הרשות ניתנה לי, שאלתי את השופט:

"לפי מה ששמענו כאן, נכנס הנאשם בארגונו של

רבי שלמה ליב בשנת 1920, לאחר מכן הכניסוהו בארגון שלי בשנת 1926. אולי יואיל כב' השופט

לחשב בן כמה היה בשנת 1920?"

הסתכל השופט בתיק ונענה כי נולד בשנת 1917...

מבטיו של השופט נפלו על התובע ועל החוקרים. גם הסנגורים

מעיפים מבטים, האחד על חבירו: הנה נתפסו בשקר גס ומזויף...

"אבל אתה בעצמך הלא חתמת על כל מה שכתוב כאן?!"

- הפנה השופט את שאלתו לחכם עמנואל.

כאן חגר רבי עמנואל עוז, וענה באומץ רב, מול פני

חוקריו והשופטים: "ומה יכולתי לעשות, כאשר הרביצו בי מכות נואשות ואכזריות, ונאלצתי

לחתום על המסמך שהוגש לי, עקב סכנת המוות שהייתי נתון בה?!"...

לשנה הבאה בירושלים

בעת מהלך המשפט, עמד התובע ומנה את כל החטאים והפשעים

אשר הואשמתי בהם.

בתום דבריו - הגיע תורו של הסנגור, אשר אמור היה,

בתוקף תפקידו, לסנגר עלי ולבטל כליל את תביעתו החמורה של התובע. הוא עמד אפוא ופתח

"בדברי סנגוריה":

"איך אוכל, אני, לסנגר על מורד במלכות זה,

פושע שכמותו?! באם היה רוצח במו ידיו עשרה בני אדם - קל היה בעיני לומר עליו דברים

של טובה. אבל לאחר שלשים וחמש שנות קיום הקומוניזם בארץ, והוא עדיין עומד ואומר

"אתה בחרתנו מכל העמים" - היינו "פאשיסטע ראסעווע סיאריע". כמו

היטלר, אשר טען כי רק העם הגרמני הוא העם הנבחר, ואת כל השאר צריכים להכחיד מעל פני

האדמה – כמוהו, טוענים אף הם, כי רק אנו, היהודים, העם הנבחר! ביום הכפורים עצמו אומרים

הם "לשנה הבאה בירושלים", היינו שהם אומרים בפה מלא ובפרהסיא שרוצים הם להיפטר

מממשלת רוסיה ולהגיע לירושלים לארץ ישראל!!"

בקשתי מבית המשפט רשות להפסיקו, ולאחר שהרשות ניתנה

לי, שאלתי אותו:

"האם יודע אתה כי תפילת "לשנה הבאה בירושלים"

לא אומרים רק ברוסיה, אלא גם בירושלים עצמה אומרים תפילה זו?! זהו נוסח של תפילה, אשר

יסודה היא, כאשר בני ישראל היו באים לירושלים שלש פעמים בשנה לקיים מצות עליה לרגל,

ובסופו של חג, כאשר נפרדו אחד מרעהו, היו מתברכים ומאחלים איש לחברו: "לשנה הבאה

בירושלים", היינו, אשר גם בשנה הבאה יזכו להתראות שוב ביחד עם כל ישראל! נוסח

זה נקבע לכן בנוסח התפילה, אותו אומרים בכל העולם כולו - וגם בירושלים עצמה!"

ההסבר שלי לא שכנע אותם והם נשארו בשלהם.

גזר דין מוות - והחלפתו למאסר

המשפט נמשך 10 ימים רצופים, ועם תום המשפט גזרו

השופטים את פסק דינם: 9 מהנאשמים יומתו בירייה, והשאר יוגלו למשך עשרים וחמש שנים!

עם תום השמעת גזר הדין, נשמע צחוק בין כמה מהנאשמים.

ראש השופטים, אשר לא השכיל להבין על מה ולמה צוחקים, נענה בתדהמה: "האם לא הבנתם

נכונה, או לא שמעתם את פסק הדין, כי דנו אתכם למוות? - לצחוק מה זה עושה?!"

לידי ישב יהודי ישיש בן 76 ופנחסוב שמו. הוא נדון

לעשרים וחמש שנות מאסר, ועוד 3 שנות גלות, בהם אסור יהיה לו להתגורר בביתו. לשאלת השופט

ענה "מדוע לא אצחק?" אנשים טובים שכמותכם, אשר כבר הואלתם להאריך את חיי

ב-25 שנה - מדוע לא גזרתם עלי עוד 25 שנה והייתם מאריכים את שנות חיי בחמישים שנה?!"...

שנה לפני שהתקיים המשפט שלנו, יצא החוק מטעם המלוכה,

כי בעתות שלום לא יומתו אנשים בירייה אלא אם כן הנאשם הוא פושע מועד, כמו מרגל בוגד

וכדו', אבל עבור האשמה אחרת, יענישו "רק" בעשרים וחמש שנות מאסר. "אמנם

אשמתו כבדה מאד - טען סנגורי - אך עלינו להתחשב בכך שהוא עבד כל השנים, ובשבילו מהווה

הדבר זכות אשר בגללה יש להחליף את עונשו ממוות ל-25 שנות מאסר!"

בסופו של דבר, אלה שנדונו למיתה - הוחלף עונשם ל-25

שנות מאסר והגליה, ועוד 5 שנות גירוש מביתם.

חידה סתומה

לאחר מתן פסק הדין, בטרם שלחו את האסירים למחנות

הריכוז המרוחקים, היו מאפשרים לאסירים להיפרד מבני משפחותיהם. גם אשתי היתה באה בעת

שהתקיים המשפט, אבל לא נתנו לה לגשת אלי. אך בטרם שלחו אותי למרחקים, אפשרו לי לדבר

איתה, משך חמש דקות, דרך חלון ומחיצה מפסקת.

מכבר הייתי מאד מסוקרן לדעת באם גם היא היתה אסירה

בכלא. כפי שכבר תיארתי, שמעתי את קולה בבית האסורים וכן מצאתי פתקאות עם כתב ידה, אך

מעולם לא ראיתיה שם. כעת כאשר נתנו לי לשוחח אתה משך דקות מספר, שאלתי אותה באם אסרו

אותה בבית האסורים ועבור איזה סיבה.

היא אמרה לי שאינה יודעת מכלום, וכי מעולם לא היתה

אסורה שם!... על שאלתי איך הביאה לי חבילת מזון בחג השבועות – ענתה, כי הגיע אליה מברק

בסמרקנד, מטשקנט, כי ניתנה הרשות להביא אוכל, ולכן מיהרה לטשקנט והביאה לי חבילה עם

מצרכי מזון!

האמת היא, כי עד היום אינני מסוגל להבין איך עלה

בידם לטשטש את מוחי לחשוב שאשתי אסורה שם, להראות את כתב ידה, ולשמוע את קולה כשמעבירים

אותה מתאה לבית החולים וחזרה. התופעה הייתה בעיני כחידה סתומה כל ימי!

אור וחושך משמשים בערבוביה

שעת הגירוש הגיעה. עם תום דקות הפרידה, ובהגיע רגעי

התהייה והספיקות אל העתיד הבלתי-נודע - הובלנו בכח אל הרכבות. דחסו אותנו בקרונות המשא,

בהם מוסעים בהמות, חיות, ובעלי חיים אחרים, וסגרו עלינו את הדלתות והחלונות, משל היינו

גם אנו יצורים הולכי על ארבע, ולא בני אדם בעלי צלם אלוקים.

בתנאים איומים ומחרידים עשינו את דרכנו למרחקים

האין-סופיים. נסענו ונסענו, ולא ראינו סוף וקץ. משך כמה שבועות ארכה הנסיעה עד אשר

הגענו סוף סוף אל היעד - בצפון הרחוק. היה זה מקום מרוחק מאד, בשם "זאפאלערע".

שם, בצפון הרחוק - אור וחושך, יום ולילה, קיץ וחורף,

משמשים בערבוביה. בחורף, למשל, שורר החושך משך עשרים וארבע שעות ביממה, אין יום ואין

לילה. החושך פורש אז את השתלטותו המוחלטת, על כל היקום הצפוני. לא כן בקיץ, אשר במשך

כמה חדשים פורשת החמה את מלכותה ושולטת נחלה בלי מצרים. היא זורחת ברציפות, בלילות

כבימים, ואינה שוקעת לא בלילה וכל-שכן ביום.

הטלית ותפילין שלי לא היו אתי. אמנם, אשתי הביאה

לי אותם, אך הרשעים הללו קרעו אותם לגזרים לנגד עיני, בחללם אותם ברשעות ואכזריות נוראה!

כבהמות דמינו!

אותי שיבצו לעבוד ב"בריגדה של סוסים".

הקור והכפור היה נורא. בחורף שרר שם קור של 40-45 מעלות מתחת לאפס! מכיון שהשלג היה

מכסה תמיד את פני הקרקע - הרי גידולי קרקע מאן דכר שמיה! לא עץ ולא עשב, לא דרדר ולא

צמח האדמה. פרט לקור וכפור, ברד ושלגים, רוחות מיבבות ומטרות עוז - לא היה שם מאומה.

במחנה זה היו שמונה עשר אלף איש, ומסביב מחנות נוספים

לרוב.

את הגברתנים והחסונים שבאסירים היו שולחים לעבודות

קשות, בכורי פחם או בחטיבת יערות, אך החלשים שבינינו היו משבצים בבריגדה מיוחדת, אשר

היה עלינו לשרת את אנשי הצבא המרובים שהיו שם ושאר ההצטרכויות של המחנות עצמם.

מאחר שבעלי חיים, או סוסים, לא היו שם, או שחבל

היה לשלוחי השלטון "לנצל" את בעלי החיים - החליטו כי "הולכי על שתים"

יכולים לעשות זאת לא פחות מבעלי החיים עצמם ואולי אף יותר טוב מהם! מכיון שכך - פשוט

רתמו בן אדם, בשר ודם, אל העגלה, ובעל-חי זה, הולך על שתים, היה סוחב את העגלה! חד

וחלק!

בגיהינום נורא

היות ובכל המרחב האדיר הזה לא גדל שום צמח וכל עשב,

וצריך היה לייבא כל פריט וכל מצרך ממרחקים באמצעות קרונות רכבת - הרי לא היתה בפני

השלטונות שום בעיה: אנשי הבריגדה היו נרתמים לעגלות מיוחדות. ברגליהם הכושלות היו צועדים

על פני השלג הטובעני, או הקפוא, עד לתחנת הרכבת, מקום שם היו מורידים את הסחורות מהקרונות

ומעמיסים אותם על העגלות. כאשר התמלאה העגלה בסחורה, עד כי לא תוכל שאת, היה איש הבריגדה

נהפך לבעל חי, בן אדם ללא צלם אלוקים, ילוד-אשה במסווה של סוס, בן תמותה בתפקיד של

פרד - וסוחב את העגלה העמוסה לעייפה עד למחסן המרכזי, שם היה עליו להתפרק ממושכותיו,

לפרק הכל במו ידיו, ולהעבירן למקומם הנכון!

אני עצמי, למשל, צריך הייתי לפסוע – רגלי, כמובן,

כבול למושכות העגלה - עד לתחנת הרכבת. שם הייתי נאלץ לפרק קרון שלם עם קמח, לסדרם היטב

על העגלה, ולאחר מכן לתפוס את מקומו של הסוס ולנהוג בעגלה מרחק של 2 קילומטר על הדרך

המסוכנת, הרצופה שלג וכפור מוקפא, תחת סופות השלג שהכו על ראשי ללא הרף, בכפור האיום

של חמישים מעלות - בעוד שהתנזרתי ולא אכלתי מאומה פרט לפת קיבר!

מי שלא התנסה בגיהינום הנורא הזה, אינו יכול לתאר

לעצמו אפס קצהו מהטעם הזה, לעבוד ולשרת תחת הבריגדה הזאת!

את העבודה היינו מתחילים בשעות הבוקר המוקדמות וגומרים

בשעה מאוחרת בלילה.

כאשר היינו מביאים למשל קמח - היו מכניסים אותנו

בבית המרחץ, מפשיטים מעלינו את בגדינו ועורכים חיפוש מדוקדק על גופנו ועל כלינו, פן

ואולי לקחנו מאומה מהקמח הזה.

בתום העבודה היומית המפרכת, היו מביאים אותנו לצריף

הענק, שם יכולנו להניח את ראשנו על הקרש ששימש לנו למיטה.

לא עברו שעות ארוכות, ובהגיע חצות הלילה, הגיעה

הפקודה לקום מהשינה. מיד היינו צריכים להסתדר והתחילו לערוך חיפוש כללי בין האסירים.

היה זה תרגיל פשוט מאד - להכאיב ולייסר את האסירים, למען לא יוכלו לישון בשקט או לנוח

קצת מעמל היום.

בימות החורף נפתחים היו ארובות השמים, ומבול של

שלג היה יורד ללא הפסק וללא מעצור. לפעמים היה מגיע גובה השלג עד עשרה מטרים! הבית

שלנו, בו היינו ישנים, היה מכוסה שלג עד לגגו - ואף מעבר לו!

בדרך כלל היתה בריגדה אחת מנקה את הדרך מהשלג,

ולאחריה התקדמה הבריגדה שלנו, ובאם היה מתחשק לאי-מי, לסטות ימינה או שמאלה, ולא

להמשיך בדרך שהושוותה – היו יורים עליו בו במקום בתור בורח. לאן יכול היה לברוח,

ואפוא יש כבר לברוח? – למלאכי החבלה הפתרונים! דינו כבורח, וכל הבורח מות יומת. בו

במקום. ללא דין וללא משפט. כך עלה ברצונו של הזקיף היושב לו בשלוה, לבוש במיטב

בגדיו החמים, אצבעו על ההדק ומכוון את נשקו לעבר טרפו המסכן אשר אינו יודע מכל

מאום ולא מעלה על דעתו כלל, כי עוד רגע קט יפלח כדור-מרצח את לבו, על כי סטה ללא יודעין

סנטימטרים ספורים ממסלולו, וגופו יזרק בתוך הבור אשר יכרה לו, מבלי להשאיר אחריו

כל סימן, שום זכר או עקבות!

שביתת אסירים וסופם המר

פעם פרצה שביתה בין האסירים של אחד המחנות. הם פשוט

לא יצאו לעבודתם במכרות הפחם ולא רצו לעבוד. שביתה זו נתנה אותותיה במדינה כולה: תעשיית

הפחם שותקה בחלקה ומחסור חמור הורגש בבתי חרושת ובתעשיה כולה.

הדבר עורר אי שקט חמור בחלונות הגבוהים, וביום בהיר

אחד הגיע למקום מטוס מיוחד עם אנשי הק.ג.ב. להתעניין מה קורה ועל הלך הרוחות במקום.

התברר, כי האסירים דורשים שתי בקשות עקרוניות: 1) להקל קצת על סבלם ולתת להם יותר חופשיות,

בעיקר לאחר שחוזרים מעבודתם והולכים לישון - לבל יסגרו עליהם הדלתות והחלונות, ולאפשר

להם לנשום אויר צח. 2) שלא להכביד כל כך על בני משפחותיהם - נשים וילדים - אשר היו

אסורים במחנות הסמוכים.

מול המחנה שלהם היה מחנה מיוחד של נשים ושל ילדים.

האסירים היו רואים איך מענים, במחנות שממול, את נשותיהם וילדיהם, וביקשו להקל קצת על

סבלם.

ראש הק.ג.ב. הבטיח להם להעביר את בקשותיהם למוסקבה,

ושם יפעל למילוי בקשותיהם.

לפתע, ביום בהיר אחד, נראו המוני חיילים מזוינים

על הגגות. הם התחילו לירות לכל עבר. את נשקם כוונו לעבר האסירים השובתים וקצרו בהם

ללא הבחנה. תוך דקות מספר היו שרועים על הרצפה יותר מאלף אסירים אשר נרצחו בדם קר.

מארגני השביתה לא נהרגו אלא העבירו אותם אל המחנה

שלנו, וכך נודע לנו על כל הפרשה, לאחר שהם עצמם היו שומרים על כך בסוד.

מענין לציין כי אף לאחר מעשי הרצח לא נשברו האסירים

לגמרי, אלא המשיכו בשביתתם בצורה אחרת. הם יצאו אמנם מהמחנה אל עבודתם אשר במכרות הפחם,

אך במקום העבודה עצמו לא עבדו כלל, אלא שבתו בתוך המכרות. אסור היה לחיילים להיכנס

שם עם נשק בידיהם, וכך לא יכלו להרוג בהם.

בסופו של דבר הקלו מעט על האסירים ונענו במקצת לבקשותיהם.

הם הורשו לשלוח מכתבים לבני משפחותיהם וכן לקבל מהם מכתבים. גם אני התחלתי מאז לקבל

מכתבים מהבית פעמיים בשנה, וכן קיבלתי חבילת מצה לפסח לפני חג המצות.

יותר מארבע שנים אסור הייתי במחנה זה ומצבי היה

קשה למדי. שום אוכל לא בא אל פי בגלל טריפות המאכלים, ופרט ללחם ומים לא היה לי במה

להחזיק את גופי. נקל לתאר מצב בריאותו של האדם, כאשר שום אוכל מזין ומבריא לא נכנס

לגופו, ועד כמה הדבר משפיע על מצב בריאותו הכללי!

מות סטאלין ופניה לחרושצ'וב

לאחר מותו של סטאלין ימ"ש, הוקל המצב בכללותו.

כתבתי מכתב אל חרושצ'וב, ממלא מקומו, אשר יהודי אסיר אחד, פרופסור, כתב עבורי.

במכתב נאמר: "בפסק-דין שהוצא נגדי נאמר כי

מצאו אותי משוטט ברחובות, מאחר שאין לי מקום מגורים קבוע; אינני עובד, אין לי שום עבודה

קבועה, ומתעסק הנני בפעולות שונות נגד המלוכה.

באם תואיל לעיין בתיקי, ולבדוק באמור בראשית פסק

הדין, תיווכח לדעת כי כל זה אינו אמת; בסמרקנד עבדתי במקום עבודה קבוע. יש לי שם בית,

ברחוב פלוני, וכן יש לי משפחה - אשה וילדים שיחיו - כך שכל האמור בפסק הדין אין לו

שום אחיזה במציאות.

התעניין נא בכל מקום אפשרי - סיימתי את מכתבי -

ותוכל להיות משוכנע כי כל דברי אמת לאמתו, ולכן מבקש הנני ממך להתנהג עמי בצדק וביושר

ולשחרר אותי ממאסרי!"

באחד הימים קבלתי מכתב ממשרד התובע הכללי כי מכתבי

נתקבל, וכי בקשתי נמצאת בטיפול.

הבשורה - והשחרור

ביום בהיר אחד נקראתי להופיע במשרד המחנה. המפקד

אמר לי כי נתקבלה הוראה לשחרר אותי ממאסרי וכי עלי להתכונן לשחרור...

"אינני יודע על מה ולמה שחררו אותך פתאום -

אמר לי הלה - אך זוהי המציאות. למעשה, אינני יודע מה לכתוב בכתב השחרור: אם אכתוב כי

היית אסיר בתור קונטר-רבלוציונר, לא תוכל להמשיך ולהתגורר בעיר גדולה כמו טשקנט, אלא

במקום נידח. אכתוב לכן כי היית אסיר אצלנו במשך ארבע שנים וחצי, וכי נתקבלה הוראה מגבוה

לשחרר אותך!"

שוחררתי ויצאתי לחרות, ת"ל.

מהכלא – בחזרה לפעילות

חזרתי לטשקנט לביתי, הייתי שבור ורצוץ מכל אשר עבר

עלי. את אשתי מצאתי במצב חמור. באותו יום שהוציאו נגדי פסק דין מוות - קיבלה שיתוק

במקום, ומאז היתה משותקת כל הזמן. צרות רבות עברו עליה ושרויה היתה במצב בריאות קשה.

התחלתי לחפש עבודת בית כלשהי, שאוכל לפרנס את משפחתי.

גם נודע לי כי ברחוב שלנו מתגוררות כמה משפחות יהודיות וילדיהם אינם לומדים מאומה.

התחלתי ללמוד עם הילדים תורה. הסתגרתי בביתי עם הילדים ולמדתי אתם בשקט ובמחתרת.

ראיתי כי עוקבים ובולשים אחרי בלי הרף. כאשר הלכתי

ברחוב - עקב אחרי איש הק.ג.ב. מיד כאשר יצאתי מפתח ביתי, כבר הרגשתי את ה"צל"

העוקב אחרי ומודד את צעדיי.

בינתיים נודע לי כי אין מקוה בעיר, והמצב היה חמור

מאד בכל הכרוך בשטח שמירת טהרת המשפחה. צעירים רבים באו אלי להתלונן ולשאול בעצתי,

כי הדבר גורם לערעור שלום-בית אצלם. לא הרהרתי רבות, סיכנתי את נפשי והתחלתי לחפש דרכים

ועצות להקים מקוה טהרה.

סוף סוף בא הדבר על תיקונו, בע"ה, לאחר שעשו

מקוה במרתף, תחת הרצפה, למען לא יורגש הדבר. בכדי להרגיע את הנשים אשר פחדו פן ילשינו

עליהם, הלכתי אני בעצמי אתן, הסתובבתי אתן סחור סחור למען לא יבחינו אף הן בכתובת המדויקת

של המקוה, וכך ניצלו ת"ל משפחות רבות לחיי קדושה וטהרה.

זיכרונות הרב חיים עוזר מרינובסקי

עדות

נוספת מכלי ראשון על הנעשה עם ר' שמחה באותם הימים, ובתוספת פרטים נוספים על

המסופר לעיל, מצויים בעדותו של החסיד הרב חיים עוזר מרינובסקי ז"ל. בין משפחת

מרינובסקי ומשפחת גורודצקי שררו קשרי ידידות עזים, כפי שהדבר בא לביטוי בין היתר

במכתב ששיגר ר' שמחה מבית הכלא לבנו ר' מרדכי אודות משפחת מרינובסקי (המכתב המלא מופיע

בעמוד ##). וכך מתאר זאת הרב מרינובסקי בזכרונותיו³⁶:

מאסרו

זה של ר' שמחה בא כתוצאה של שרשרת אירועים משונה. ומעשה שהיה כך היה:

ר'

שמחה נאסר מספר פעמים בשנות השלושים, אך שוחרר סמוך למלחמת העולם השניה. בבואנו

לסמרקנד מצאנו אותו פעיל ועסקן.

עד

שנת תש"ו היה בסמרקנד קיבוץ גדול מאד של אנ"ש, ואיש לא חשב

שיוכלו אי פעם לעזוב את המדינה. בשנת תש"ו הכריזו שלטונות ברית

המועצות על "רפטריאציה", כלומר חזרה למולדת: כל אזרחי פולין שגורשו או

ברחו בזמן המלחמה לרחבי רוסיה, הורשו לחזור לארץ הולדתם. ואכן רוב

האזרחים הפולניים ניצלו הזדמנות זו וחזרו לפולין.

רבים

מאנ"ש ראו ב"רפטריאציה" הזדמנות לברוח: הם זייפו מסמכים פולניים

והציגו עצמם כאזרחי פולין. בדרך זו עזבו את רוסיה מאות משפחות מאנ"ש והגיעו דרך פולין

לעולם החופשי. כל פרשת הבריחה הזו כבר כתובה בספר דברי הימים של חב"ד

ברוסיה, ונקראת במקומות רבים בשם "פרשת לבוב", על שם נקודת

הגבול העיר לבוב-למברג שממנה עברו מרוסיה לפולין.

גם

ר' שמחה ביקש לעזוב בדרך זו. הוא לא נאלץ לזייף מסמכים, כי חתנו היה אזרח פולני, והחוק התיר לכל

אזרח פולני לקחת עמו את כל משפחתו.

אך

בטרם הספיק לעזוב, נעצר ר' שמחה, אך לא בשל עסקנות בהפצת היהדות אלא בשל דבר המסתעף מכך.

ר'

שמחה פתח בית מלאכה קטן לאריגת בד צבעוני, והעסיק בו בחורי ישיבה גלמודים שהגיעו

עד פת לחם. בחצי היום הראשון היו עובדים אצלו, ובחצי היום השני ישבו

ולמדו תורה.

לא

ידוע איך ולמה, אך באחד הימים הגיעו אנשי הנ.ק.וו.ד. ואסרוהו. תחילה לא גילו את סיבת

מעצרו, ורק בהמשך החקירה נודע לו שהאשמה היא כלכלית והוא נידון לשלוש שנות מאסר.

אנ"ש

חיפשו דרכים לחלצו. לבסוף הגיעה אליהם שמועה, שאם יגישו ערעור על חומרת העונש (על סמך שלא היתה

לתביעה חומר מרשיע), וישחדו את השופט שלפניו יוגש הערעור, יוכל ר' שמחה לצאת לחפשי.

מאחר

שהיה מדובר בסכום כסף גדול, אבי ועוד מספר עסקנים גייסו, תוך כדי מאמצים רבים, את הסכום הדרוש לשוחד.

לדאבון לב כולם, המאמצים לא נשאו פרי, ולא עוד אלא שהשופט

שהערעור הוגש לפניו, החמיר בעונשו של ר' שמחה, ובמקום שלוש שנים

גזר עליו שמונה שנות מאסר.

בשנת

תש"י זממו ראשי הנ.ק.וו.ד. באוזבקיסטן להפוך את ר' שמחה מ"פושע כלכלי" ל"פושע

פוליטי", ואת תנועת חסידות חב"ד כולה למפלגה פוליטית, אשר שמה לה למטרה - לא פחות

ולא יותר - לקעקע את השלטון הסובייטי בכח הנשק (!). לשם כך

עצרו בסמרקנד את כל מנהיגיה הרוחניים של יהדות בוכרה. כולם היו

תלמידי או מקורבי ליובאוויטש, ור' שמחה הובא מהכלא שבו ריצה את "ענשו"

הקודם.

החוקרים

הגישו לפניו רשימה ארוכה של אנשים, וציוו עליו לציין את מי הוא מכיר. היו אלה אנשים שהוא היה

נפגש עמהם יום יום. ברור שר' שמחה לא ציין שום ציון שהוא. כששאלוהו אישית על כל

אחד, ענה לאקונית:

איני מכירו. בין השמות היה גם שמו של אבי, וכשענה גם הפעם "איני מכיר",

התרעם עליו החוקר: הלא שמעיה מרינובסקי היה הרב בפועל בקרמנצ'וג ואתה התחתנת בקרמנצ'וג,

איך זה שאינך מכירו?

ענה לו

ר' שמחה בו במקום: אני בכלל לא התחתנתי בקרמנצ'וג כי אם בוורוניז'. הדבר עורר

את חמת החוקר והוא ציווה להכניס אותו לצינוק, שבו לא יכל ללכת אלא

רק לשבת, כאשר טפטפת שנקבעה מעליו טיפטפה לראשו טיפות מים בזו אחר זו שעה אחר שעה, כל הזמן.

בלילה

היו לוקחים אותו לחקירות ובימים נאסר עליו לישון.

העינויים והחקירות נמשכו בדרך זו חודש ימים, והוא נשאר בשלו. בסוף החודש

"קיבל" חודש נוסף בצינוק, וחש כי כחותיו כלים. בסופו של דבר הוא החליט

סופית: מוטב לי ללכת מן העולם אבל עם פה סגור, מאשר להמשיך

לחיות עם הרגשה, אפילו של ספק ספיקא, שמא בזאת שאומר על יהודי

"אני מכירו", אגרום לו נזק כלשהו.

בסופו

של דבר העמידו אותו ואת 15 ראשי ונכבדי העדה הבוכרית ל"משפט". האשמה העיקרית היתה

התארגנות פוליטית כדי להפיל את השלטון הסובייטי בכח הנשק. כאשר ר' שמחה

פנה לשופט ואמר: "הרי לא מצאתם אצלי כל נשק, מעולם לא החזקתי

בנשק ואיני יודע אפילו להשתמש בו", צעק כלפיו השופט:

"נשק רוחני גם הוא נשק! הנה את הספר הזה מצאו אצלך", והשופט הראה על ספר

התניא שהיה מונח בין מסמכי האישום, "והוא נשק רוחני

ממדריגה ראשונה".

לבסוף

נידונו כולם ל-25 שנות מאסר, ואילו ר' שמחה נידון למוות, אך אחר כך עונשו הוחלף למאסר עולם.

אימה

וחשיכה גדולה נפלה על היהודים, ובפרט על אנשי חב"ד והמקורבים אליהם. גם אבי היה בפחד זה,

והחליט לברוח לטשקנט.

אין

אפשרות לתאר את ימי האימה ההם. כל יהדות גלויה כבר לא היתה ברוסיה. הקומוניזם הצליח להכניע את כולם.

הנס

הגדול אירע בפורים תשי"ג, כשנודע כי צורר היהודים סטאלין ימ"ש

התפגר, וכי גם יד ימינו לברנטי בריה ראש הק.ג.ב. נורה למות. כעבור שנה-שנתיים החלו

השלטונות אט אט בשחרורם של מיליוני האסירים הפוליטיים. אז גם שוחררו כל

נכבדי העדה הבוכרית, אמנם שבורים ורצוצים בגוף אך איתנים וחזקים

ברוח, והמשיכו במסירות נפש לשקם ולהפיץ תורה ויהדות.

פרשת החקירות והעינויים

בשנת

תשי"ד לערך שוחרר גם ר' שמחה וחזר לטשקנט, כחייל נאמן לרבי, ביודעו כי

חייל אסור לו לזנוח את משמרתו, וכשם שבשליחותו הוא פעל עד כה,

כך גם ימשיך לפעול כדי לחזק את היהדות במקום זה.

באחד

הלילות בחצות, שמענו נקישות קלות בדלת, נקישות שונות מאלו שהזכירו את נקישותיהם של מלאכי

החבלה הקומוניסטיים. כשפתחתי את הדלת ראו עיני את ר' שמחה עם בנו שבאו לבקר את אבא,

ולהודות לו על המאמצים שעשה לשחרורו. הוא הסביר את ביקורו בשעה כה

מאוחרת, בחששו שמא עדיין עוקבים אחריו.

באותו

לילה הוא ישב אצלנו שעות ארוכות וסיפר לנו את כל פרשת החקירות, העינויים והצינוק, וכן את

החלטתו להיות מוכן למות ולא להזיק לשום בר ישראל אפילו אם זה רק ספק-ספיקא.

במיוחד הפליאה אותי הפשטות שבדבריו האחרונים, ללא כל שמץ של

התרגשות או נימה של התפעלות, מכך שעמד בניסיון הזה...

עליה לארץ הקודש

ממשיך ומספר ר' שמחה בזיכרונותיו:

התחלתי לפעול להשגת ויזה לי ולבני משפחתי, לעלות

לארץ הקודש. נאמר לי, לאחר הגשת הבקשה, כי בקשתי נדחתה ואין לי שום סיכויים לצאת מהמדינה.

לא התייאשתי וחיכיתי לישועת ה'.

כעבור שנה, בימי החנוכה, נקראתי לבוא למשרדם. הם

שאלו על תכניתי בעתיד ובאם עדיין מתכונן הנני לעלות לארץ ישראל. עניתי להם כי אכן מחכה

הנני לאותם יום שאוכל לנסוע לארץ ישראל. הוא עלעל בתיק ואמר לי כי אמנם אישרו את בקשתי,

ויכול הנני לנסוע לאחר שאשלם את המוטל עלי.

חזרתי לביתי שמח וטוב לב, על כי סוף סוף יתגשם חלומי,

אעלה לארץ הקודש ואזכה לחונן את עפרה.

מיד כאשר ניתן לי האישור - הושיבו בביתי איש משלהם.

על האיש הוטל התפקיד לבדוק אחר כל מי שבא אלי להיפרד. מובן שהדבר הפחיד רבים מלבוא

אל ביתי.

כאשר הגעתי לשדה התעופה ליוו אותי שני חיילים מזוינים,

אחד מימיני ואחד משמאלי. כן הצטרף אלי חייל שלישי אשר נסע אתי עד מוסקבה, לאחר שהשניים

האחרים הרפו ממני בטרם יצא המטוס לדרכו.

ביום י"ד אדר, תענית אסתר, יצאתי ממוסקבה,

ובערבו של אותו יום, פורים דמוקפין, הגעתי ת"ל לארץ הקודש, למושב

החסידים כפר חב"ד.

כאן

פגשתי את חברי יקירי ידידי כאח לי ר' רפאל נחמן הכהן. לא ענינו אותי יתר האנשים במיוחד,

ורק אותו רציתי לחבק ולנשק על שזכר אותי בעת צרה ומסר הכל לרבי הריי"צ.

עד כאן מזיכרונותיו של ר' שמחה. כך הסתיימו

כשלושים שנים של מסירות נפש למען יהדות בוכרה בשליחותו של הרבי הריי"צ.

"אבי הבוכרים"

גם

בארץ הקודש לא ישב ר' שמחה אפילו יום אחד ללא מעש. בכפר חב"ד הוקם מטעם

הסוכנות 'מעון עולים' לקבלת עולים חדשים, ור' שמחה מצא את עצמו כמדריך ומשפיע של

תושבי המעון. במיוחד הקדיש את זמנו ומרצו לבניו-תלמידיו, יוצאי בוכרה.

ר'

שמחה הוא גם "אבי הבוכרים", אשר יחד עם עסקנים חב"דיים נוספים הקים

בכפר חב"ד מוסד חינוך ייחודי לקליטת ילדי העולים מבוכרה, הלוא היא 'ישיבת

הבוכרים' שבה גדלו והתחנכו מאות ואלפי תלמידים שהקימו בתים נאמנים בישראל ולאחר

פטירתו נקרא המוסד על שמו ולזכרו 'אור שמחה'.

על

פעלו הרב של ר' שמחה בארץ הקודש, יסופר להלן בפרק "הרבי ויהדות בוכרה".

אגרת מהכלא

פן

מיוחד באופיו ובדמותו החסידית של ר' שמחה, נחשף במכתב שהצליח להגניב מתוך כתלי בית הסוהר, בשנת

תש"ח. הוא חש אז שלא יצא חי מן הבור הזה, ושלח

מכתב-צוואה לבנו יחידו יבדל"ח הרה"ח ר' מרדכי שי', אז בחור צעיר, בו ביקש

להעניק לבנו הדרכה חסידית-פנימית.

וכך

כותב ר' שמחה:

ב"ה, אור ליום ב' י"א כסליו

מן המיצר אקרא אליך בני יחידי מחמד נפשי.

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר (בפרקי

אבות), יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכו'. הלל אומר (שמה) אין

בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד וכו'. במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, מדברי רבי טרפון

(שמה). לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להפטר ממנה וכו'. רבי יונתן אומר כל

המקיים את התורה מעוני סופה לקיימה וכו'. אמר רבי יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול

יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו'.

היוצא מאלו הדברים שמאמריהם אמרי א-ל ומדבריהם אנו

חיים, חיים נצחיים, חיים שאין בהם בושה וכלימה (כי ההולך בדרכי התורה ובמצוותי' לא

יבוש ולא יכלם, אדרבה נעשה מכובד בין הבריות). ואל תיפול ברוחך ח"ו וח"ו

כי מצבך החומרי אינו נותן לך שתהגה בתורה ולהיות מיושבי בית המדרש, וגם מצב הזמן גרם

שלא תוכל להיות גולה למקום תורה, ומוכרח הנך לעמול במלאכה (זמני, כי לא צריך ח"ו

להתיאש וקוה לה' שזה זמן עובר וארעי). הלא רבן גמליאל שם אמר "טוב תורה וכו' שיגיעת

שניהם וכו"'.

על כן השתדל לקבוע עיתים לתורה בכל יום ממש. עשה

לך רב וקנה לך חבר טוב שילמד עמך בכל יום ממש אחרי המלאכה. וללמוד שולחן ערוך לידע

את הדין, כי ח"ו לא עם הארץ חסיד כדברי הלל.

והעניין של קביעת עיתים הוא העיקר בנפש, לקבוע בנפש

שלא יכול להיות העניין באופן אחר, ובאם שתקבע הדבר בנפשך אז אנדערש קען ניט זיין

[שאחרת לא יכול להיות], אז תמצא זמן על זה ולא יכבד עליך מלאכתך. דו וועסט ניט פילן

קיין פארמאטערטקייט פון דיין ארבעט בהנוגע צום זמן פון לערנען, וייל דער עניין פון

לימוד התורה באופן פון קביעות בנפש רופט ארויס פרישע כוחות [לא תחוש כל עייפות

מעבודתך בנוגע לזמן הלימוד, כי ענין לימוד התורה באופן של קביעות בנפש מעורר כוחות

רעננים].

ובמקום שאין אנשים, שלא תוכל למצוא רב וחבר, השתדל

בעצמך להיות איש. והנני חושב שעוד לא אלמן סמרקנד ועוד ימצא אחדים מאנ"ש. והלוא

הרב ר' שמעי' [=מרינובסקי] ובניו כאן, ובדעתי שתבקשם יקבלוך ויקרבוך.

ויום השבת ק' צריך לקדשו כולו לה', וגם ללמוד בכל

יום פרק תניא, כי לימוד החסידות יתן לך חיות בלימודך ובהנהגתך במדות טובות.

ותשתדל בני יקירי לא להתרחק ח"ו וח"ו

מאנ"ש, כמה שיש אחד או שניים תהיה אתה השני או השלישי, ובפרקים קרובים להתראות

ולישב ביחד בהתוועדות, ובפרט בימי פגרא של אנ"ש כמו יו"ד וי"ט כסלו,

וה' חנוכה, כ"ד טבת, ב' ניסן, ל"ג בעומר, י"ב בתמוז, אז תרדוף ותחפוש

כמו שמחפשים אחר מטמון למצוא מקום שיושבים ומתוועדים ומדברים יראי ה' איש אל רעהו.

והמקיים את התורה מעוני סופה לקיימה מעושר. וירחם

ה' ויעזור שהזמן הלא טוב יעבור במהרה ותוכל עוד להיות מיושבי בית המדרש ולחזות בנועם

וכו'. כי לא יחידי אתה בדורך, דודך שי', אחי, היה זמן בילדותו שלא יכל להיות מיושבי

בית המדרש, ועסק בעסק, ועכ"פ עסק בלימוד, וכשעזר לו ה' תיכף עזב עסקו וגלה למקום

תורה. ובזמנו גם כן ר' ניסן שי' עסק באמצע כמה שנים בעסק, וכשעזר לו ה' תיכף השליך

עסקו וכו'. מי נתן להם כח בזה, זה שבזמן עסקם לא עשו עסקם קבע אלא ארעי, שהזמן גרם,

ועשו קביעות בנפשם לתורה. אחר כך כשה' עזר להם, תיכף עשו תורתם קבע לגמרי.

בבקשה גדולה לקבל דברי כיהודה ועוד לקרא, כי כבר

יודע אתה בזה, רק להזכירך באתי. ובהיות שאין אדם יודע וכו', ורחוק אני מכם ובינינו

כותל המבדיל ר"ל, ומי יודע כמה, ובמסתרים תבכה נפשי. על כן באתי במכתב מצד אחריות

אב לבנו יחידו. ותקרא בו כמה פעמים עד שיוקלט אצלך, כי לא דברי הם רק דברי תורה הם

וללמוד הם צריכים.

ויסור יסרני ה', אבל אין רע יורד מלמעלה ובוודאי

יש בזה כוונה לטוב, חוץ מזה שייסורין ממרקים וכו'. וידוע הפירוש מהבעש"ט זצ"ל

על הפסוק: "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" (תהילים ס"ב), שהחסד

הוא בזה שהוא נותן ייסורים כמעשהו, מדה כנגד מדה, כדי שאדם יפשפש במעשיו וימצא במהירות

במה לתקן. וכותל המבדיל ביני לביניכם הוא מהכותל של ברזל ר"ל, שעשיתי, שעל זה

אמר ישעי' עוונותיכם וכו', וכהדומה וכו', והמבטל את התורה מעושר סופה וכו'.

ואני תפלה שישבר ה' את הכותל והמחיצה ונהיה עוד

ביחד כמקודם, ואזכה לחנך אותך ואת בתי אחותך תחי' בדרכי התורה והמצווה אכי"ר.

תדע בני יקירי תשתדל והתייגע לקנות בנפשך עניין

הקבלת עול מלכות שמים, כי ההיפך מזה הוא הפריקת עול מלכות שמים, ופריקת עול הוא הסיבה

והמקור לכל מיני רע, כידוע. וקבלת עול מלכות שמים הוא מקור ושורש לכל מיני טוב, ואין

טוב אלא תורה ועבודת ה', ואם אין יראה וכו', וצריך לירא מהחטא.

וקבלת עול נקרא בכל הכחות והלבושים והחושים, להיות

עוצם עיניו וגו', בולם פיו וגו' אוטם אזניו וגו'. וכשתגדר חושיך (חוש הראיה חוש השמיעה)

מצד קבלת עול, אז יהיה בנקל לך לטהר לבושיך שהם מחשבה דיבור ומעשה. והעיקר הוא לבוש

המחשבה כי הוא לבוש פנימי, ובו תלוי הדיבור והמעשה. על כן תשתדל שתדע בעל פה איזה עניינים

ומאמרים מדא"ח או משנה, שתמיד יהיה המחשבה עסוק בתורה ועבודה וממילא גם החושים

יהי' בטוב. כי הגם שבראשונה הוא הגדרת החושים, וכשמגדירים החושים אז בנקל לטהר המחשבה,

עכ"פ שני העניינים הם כעוזרים זה לזה, והם יסודיים ועיקריים.

אבל דע יקירי כי לזה צריך הלימוד בתורה, כי בלא

לימוד ובלא יגיעה בתחילה בתורה, לא תוכל לפעול בעצמך שום עניין. וזהו שאמר הלל

"אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד", וזהו שאמר רבי אליעזר בן עזרי'

"אם אין יראה אין חכמה ואם אין חכמה אין יראה", צריך ששני הדברים יהיו כאחד

ללמוד על מנת לעשות. וכשהמחשבה טהורה ונקיה אז הלימוד נקבע בנפש ופועל ישועות ומספיקים

בידו ללמוד ולעשות.

ואל תאמר בלבבך איך אני שייך לתורה ועבודה כשאני

עוסק במלאכה כל היום. די שעה בלימוד, אבל השעה הזו דארף זיין וויא מען דארף [צריכה

להיות כדבעי], בהנחה טובה. ובעניין העבודה הוא שייך גם בזמן העסק והמלאכה, וכמו שנצטווינו

"ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך".

וצריך להתעסק בתורה. וזהו העסק, כמו שאדם טרוד בעסק,

שיש לו מהעסק פרנסה מרובה, הוא מתעסק בהתמדה ותמיד הוא חושב מחשבות איך להיטיב עוד

את עסקו ושח"ו לא יתקלקל עסקו. כך הוא בעניין העסק בתורה ועבודה, שצריך להיות

יקר העניין ויקר הנפש האלוקית, אז במילא בכל זמן המחשבה עכ"פ תהיה טרודה בזה.

ובשבתך בבית בוודאי תלמוד, ובלכתך בדרך תלמוד במחשבה

וכו', ובאופן כזה השעה שלומדים בזמן הקביעות יהיה בהצלחה מרובה ותפעול ישועות בנפש,

גם בזיכוך המדות הלא טובות.

וזהו קבלת עול מלכות שמים אמיתי בהחושים והלבושים

והכוחות שהם המדות, ובזה משלימים הכוונה העליונה בבריאת ויצירת האדם בעשיית משכן ודירה.

אבל באם שח"ו חסר היסוד בלימוד התורה, כוונתי בלא לימוד ח"ו, תורה, ואז לא

יכולים לקבל עול מלכות שמים, ובמילא יהיה מהפורקי עול ח"ו, ופריקת עול היא הסיבה

והמקור לכל מיני רע ח"ו. כי כשלא יש עול מלכות שמים אז במילא עיניו פקוחות וליבו

חומד ומחשבתו הורדת חטותיה, ועלול ח"ו אחר כך לרע בפועל ממש.

על כן באתי בלשון עטי מרוב אהבתי אותך שתעיין במכתבי,

ודברי אלה לא בדויים מליבי המה, כי אם דברי תורה הם ותקבלם על ליבך ותצליח במלאכתך

ובלימודיך, והקב"ה יעזור אותך ואותי וכל ב"ב, שנהיה מעובדי ה' באמת ובלב

שלם ונזכה לגאולה שלימה בקרוב בתוך כל ישראל אמן כן יהי רצון.

אביך הדורש שלומך וחפץ בטובתך כל הימים והכותב בדמעות.

[30] "יהדות

הדממה" חלק א עמוד 58 ואילך.

[31] "יהדות בוכארה גדוליה

ומנהגיה", עמוד 61.

[32] מפי הגה"ח

הרב ברוך בליזינסקי, חתנו של הרב מרדכי גורודצקי, בנו של השליח החסיד ר' שמחה.

[33] אגרת תטז, אגרות קודש שלו כרך ב

עמוד קלב.

[34] אגרת תכג,

אגרות קודש שלו כרך ב עמוד קמז.

[35] עוד על מאסרם

של פעילים אלו, ראה בהרחבה להלן בפרק "לאחר המלחמה", עמוד ## ואילך.

[36] בספרו "על אבותינו ועל

יחוסם" עמוד 405 ואילך.