תלמידי הרב אליעזרוב
תלמידי הרב אליעזרוב
שלוש קבוצות תלמידים
בין
פעולותיו המרכזיות של הרב אליעזרוב בשליחותו בבוכרה בלטה העובדה שזכה להעמיד דור
של תלמידים, אותם חינך וטיפח, במטרה שכל אחד מהם יהיה בעצמו מלמד תורה ומוקד של
השפעה יהודית איתנה על סביבתו.
תלמידיו של הרב אליעזרוב
נחלקו לשלוש קבוצות: שוחטים ותיקים, שהפכו
בהדרכתו להיות שוחטים בשיטת חב"ד; בחורים ואברכים, שהתחילו אצלו את לימודי
השחיטה וקיבלו ממנו סמיכה לשוחט; וקבוצה שלישית של נערים צעירים שלמדו גמרא.
התלמידים של הרב אליעזרוב נעשו לחסידים במידה
כזו או אחרת שכן הוא לימד לתלמידיו שיעורים בתניא, ובחגי הגאולה החב"דיים היה
עורך התוועדויות חסידיות כנהוג בין החסידים. כך החלה רוחה של ליובאוויטש לנשב
בסמרקנד לראשונה.
מתלמידיו של הרב אליעזרוב ידועים בין השאר השמות
הבאים: הרב חזקיה קייקוב, הרב יוסף אלייב, ר' מנחם אלייב, ר' שלמה אלייב, שלושת
האחים לבית ניאזוב – ר' יעקב, ר' אליהו מני ור' גבריאל, אחיינם ר' חנניה ניאזוב, ר'
ניסים קימיאגרוב, ר' מני אהרונוב, ר' יונה אהרונוב, ר' דניאל שקרוב, ר' מרדכי
פינחסוב, ר' רחמים פוזיילוב, ר' עמנואל מולקאנדוב, ר' מני איליץ, ר' אברהם חיים
לדיוב ור' זבולון לויוב.
בעבור יוצאי סמרקנד מהווה כל אחד מהשמות הללו
אבן חן מזהירה, באשר כולם התפרסמו בצדקותם, בחסידותם ובלמדנותם.
לדבקה בו יתברך
על
סיפור מיוחד שאירע עם אחד מתלמידיו של הרב אליעזרוב, סיפר לימים המשפיע הנודע הרב מנחם
מענדל פוטרפס23:
הרבי
הרש"ב שלח את הרב אליעזרוב למדינת בוכרה כדי לפעול שם בהפצת המעיינות וחיזוק היהדות. הרב
אליעזרוב עשה את שליחותו באמונה, הרביץ תורה ברבים הן לילדים והן למבוגרים, הוא
גם לימד והכשיר רבנים, שוחטים ומלמדים מבני המקום.
אחד
משיעוריו הרבים לתושבי המקום היה שיעור בספר התניא, ה"תורה שבכתב"
של חסידות חב"ד.
אחד
המשתתפים הקבועים בשיעוריו, ובמיוחד בשיעור התניא, היה בחור מקומי שעסק במסחר והגיע לעושר רב. למרות
עסקיו המסועפים מצא לו פנאי לשיעורי תורה, ודבק בשליח לעלות בדרך
העולה בית א-ל.
במסגרת
השיעור בתניא הגיעו לפרק מ"ט, בו מבאר רבינו הזקן "כי ראוי לאדם גם
כן להניח ולעזוב כל אשר לו מנפש ועד בשר, ולהפקיר הכל בשביל לדבקה בו יתברך
בדביקה חשיקה וחפיצה, ולא יהיה שום מונע מבית ומחוץ, לא גוף ולא נפש ולא
ממון ולא אשה ובנים".
מששמע
זאת אותו בחור, התלהב מאוד, ובו במקום החליט לקיים את הדברים כפשוטם, "להניח
ולעזוב את כל אשר לו" ולנסוע לליובאוויטש ללמוד בישיבת "תומכי תמימים"
כדי "לדבקה בו יתברך". וכן עשה. הוא עזב את כל עסקיו ונסע לליובאוויטש,
ל"תומכי תמימים".
אותו
בחור לא ידע ולא הבין את שפת האידיש, בה דיברו ולמדו ב"תומכי תמימים", וגם מושגיו
וידיעותיו ביהדות היו מועטות מאוד, אבל הוא התעקש, חיפש ומצא "חברותא"
שילמד עימו, ולאט לאט התקדם עוד ועוד בלימוד נגלה וחסידות.
כשהיה
הרבי הרש"ב אומר מאמר דא"ח, היה אותו בחור עומד מולו, ובכל משך אמירת
המאמר לא הסיר את עיניו מפני הרבי, למרות שבתחילה לא הבין אף מילה.
וכך
התקדם הבחור בלימודיו, עד שהצליח ללמוד ולהבין גם את המאמר 'המשך תרס"ו' שנאמר באותם
שנים ונלמד בישיבה. לאחר ששהה זמן מה ב'תומכי תמימים', נכנס הבחור לרבי הרש"ב
ל'יחידות' וקיבל את ברכתו והסכמתו, לחזור למדינתו ולמצוא את זיווגו.
הרבי
ברכו בשידוך הגון, ואילו הבחור הוסיף וביקש גם ברכה לעשירות. הרבי חייך חיוך
רחב וברכו גם לזה. הבחור אכן חזר לבוכרה, נשא אשה ונעשה שוב עשיר גדול...
לפנינו
אפוא סקירות אחדות על הבולטים בתלמידיו של הרב אליעזרוב, אשר בהשראת רוח החסידות
ומסירות הנפש שנטע בהם, הייתה גם להם השפעה רבה על יהדות בוכרה.
הרב
חזקיה קייקוב
תחזור לסמרקנד, צריכים אותך
בין
הראשונים והבולטים בתלמידיו של הרב אליעזרוב, היה רבי חזקיה קייקוב זצ"ל,
לימים רבה של סמרקנד.
רבי
חזקיה קייקוב נולד בחודש אדר תרס"ג להוריו ר' אבא ולאמו אביגיל. מילדותו גדל על
ברכי התורה והמצוות.
בצעירותו הוא למד בישיבתו של רבי יוסף תלמודי. לאחר מכן, כאשר הרב אליעזרוב
הגיע לבוכרה, הוא הלך ללמוד אצלו והיה מראשוני תלמידיו. רבי חזקיה התקדם מאד
בלימודיו, והרב אליעזרוב היה מחבב אותו.
כאמור לעיל, כאשר המהפכה ברוסיה הגיעה גם לאיזור בוכרה, הרב אליעזרוב עזב
את סמרקנד וחזר לארץ הקודש ברגל דרך אפגניסטן ופקיסטן.
הוא רצה לקחת את הרב קייקוב יחד עמו לארץ הקודש. ואכן הם עזבו יחד את
המקום, וכאשר הגיעו לגבול בוכרה, אמר הרב אליעזרוב לרב קייקוב: תחזור לסמרקנד,
צריכים אותך שם.
הרב קייקוב חזר לסמרקנד מעט אחרי גיל עשרים, כשהוא נעשה לימים לרב העיר
ולרב העדה כולה.
רבי חזקיה כיהן כרבה של סמרקנד וכרב בית הכנסת הגדול בעיר הישנה. בין פעליו
הרבים הוא היה שוחט, סופר סת"ם ומסדר קידושין וגיטין. כמו כן היו אנשי העיר פונים
אליו כאשר היו מתעוררות בעיות הלכתיות מחיי היום יום, ואף התייעצו עמו בנושאי מסחר,
שכן הכל העריכו את חכמתו.
כאשר נאסרו רבני הקהילה הבוכרית בשנת תש"י, גם רבי חזקיה קייקוב נאסר
יחד עמם. הוא נכלא ונשפט לעשרים וחמש שנות גלות בסיביר. הוא עונה בכלא ונפטר בגיל שישים
ושבע בלבד.
על פעלו של הרב קייקוב ומסירות נפשו למען בני העדה – יסופר להלן בפרקים
הבאים.
ר'
אליהו מני ניאזוב
מצטיין ביראת שמים
בין תלמידיו של הרב אליעזרוב בלטו שלושת האחים לבית ניאזוב, ר' אליהו מני,
ר' יעקב ור' גבריאל.
ר' אליהו מני היה אדם נמרץ ובר פועל. הוא היה מוכר ב"מחלא" בכינוי שהוצמד
לו – "מולא ג'ורא", שפירושו "חבר", וזאת משום אופיו הטוב
ויחסו הנאצל לבריות. הוא היה ירא שמים גדול ומדקדק בהלכה.
על לימודו של ר' אליהו מני אצל הרב אליעזרוב,
סיפר לימים אחיו הרב גבריאל ניאזוב:
"אחי החסיד ר' אליהו מני ניאזוב, נולד
בסמרקנד שבבוכרה בשנת תרנ"ה ולמד בילדותו אצל הרב ר' אליהו ג'אנאק, אך כבר
לאחר בר המצווה נכנס בעול הפרנסה והחל לעבוד בבית-חרושת לייצור מטפחות-משי שהיה
בבעלות אחד מקרובי המשפחה.
כסף רב לא הרוויח משם אך הסתפק במה שקיבל, ואפשר
שהיה ממשיך בכך אלמלא הודיע לו הבעלים באחד הימים שהוא מפוטר מעבודתו. אליהו-מני,
שהיה בחור נבון ובעל תושיה לא התרשם מעבודת הפיטורים, ולמחרת הופיע לעבודה כרגיל.
שאל אותו בעל-הבית מדוע הוא ממשיך להגיע לעבודה על-אף הודעת הפיטורים, שהרי לא
יקבל תמורת עבודתו כל שכר, אך אליהו-מני בחר שלא להשיב והמשיך להגיע לעבודה.
כשראה בעל-הבית שהוא מתעקש, ריחם עליו ואמר לו:
שמע לעצתי. אני אמכור לך בזול מטפחות בצבע המבוקש ביותר, ואתה תמכור אותם ותרוויח.
הסכים אליהו-מני והחל לסחור במטפחות, ואילו בעל-הבית עמד בהבטחתו: אף שהמפעל נהג
לספק לכל הסוחרים חבילות מוכנות של מטפחות בכל הצבעים – מהם מבוקשים ומהם שאינם
מבוקשים – אליהו-מני קיבל חבילות שהחילו רק מטפחות בצבעים המבוקשים. הצליח
אליהו-מני במסחרו, ולאחר מספר חודשים הרוויח כבר סכום גבוה יחסית לאותה תקופה –
1800 זהובים בסיכום שנתי, והוא בן 17 בלבד.
עם זאת, ההצלחה לא סנוורה את עיניו, ויום אחד
הגיע לאחיינו ר' ששון, מסר לו את כל כספו ואמר לו: "אני הולך ללמוד בישיבתו
של ר' שלמה-לייב".
בתחילה לא הסכים ר' שלמה-לייב לקבלו לישיבתו, ומספרים
שאמר לו בערך כך: למה אתה יושב פה? האם אינך מרגיש שדבקו בך ריחות השוק? לאחר
שהרחת את ריחו של השוק לא תצליח בלימודיך!...
ר' שלמה-לייב התכוון כנראה לבחון את מידת
רצינותו ונכונותו ללמוד של אליהו-מני, כמו-גם על מידת יראת-השמיים שלו שהייתה תנאי
ללימודי השחיטה, אך אליהו-מני ענה לו בנחישות: "אני אשאר פה". המשיך הרב
אליעזרוב לעמוד בסירובו לקבלו לישיבה, אך לאחר שראה שאליהו-מני מתעקש על רצונו
ומתאמץ ללמוד אפילו לבד, נעתר לבקשתו.
אליהו-מני נכנס ללימודים בכל כוח רצונו. הוא למד
בהתמדה רבה וניצל כל הזדמנות כדי להוסיף בלימוד, ואפילו היה הדבר כרוך בצמצום
הארוחות החמות שאמנו, מרת חפציבה ע"ה, הייתה מביאה לשלושתנו – לאליהו-מני,
ליעקב ולי. יוסף אלייב, חברו המבוגר לספסל הלימודים, היה נוהג ללכת בהפסקת הצהריים
לביתו כדי לאכול. אמר לו אליהו-מני: הרי הדרך לביתך הלוך חזור נמשכת חצי שעה. אתן
לך מהאוכל שאמי מביאה לי ובחצי שעה שתחסוך, תלמד איתי...
הכישרונות וההתמדה הניבו תוצאות, תוך זמן קצר
נמנה אליהו-מני עם מצטייני התלמידים וכעבור שנתיים-שלוש השיג את כל התלמידים
בקבוצתו. בין שאר תכונותיו ניחן גם בזיכרון מעולה, וכל חומר שהיה לומד פעם אחת,
זכר כל חייו והשתדל לקיימו הלכה למעשה.
בהגיע העת קיבלו תלמידי הישיבה "קבלה"
לשחיטה מר' שלמה-לייב, אך בשנים הבאות, ר' אליהו-מני לא ראה בשחיטה רק אמצעי
פרנסה. למעוטי-היכולת היה שוחט את העופות בחינם, ולצורכי פרנסה ממש המשיך לעסוק
במסחר בדים".
מספר הרה"ח ר' יצחק שי' ניאזוב:
"המשפיע הרב מענדל פוטרפס אמר על סבי ר' אליהו-מני, 'ג'ורא היה לומד חסידות
כמו שהיה מתפלל'; כלומר שדרגתו הייתה כזו, שבלימוד מאמרי ה'עבודה' לפני התפלה הוא כבר
היה בדרגה של עבודת התפילה"...
ר'
אליהו מני היה גם בין אלה שנסעו אל הרבי הריי"צ לבקש ממנו, אחרי נסיעתו של הרב
אליעזרוב, מדריך רוחני, ובעקבות בקשה זו נשלח אליהם הרב שמחה גורודצקי ז"ל,
כפי שיסופר להלן.
על
המשך הקשר של ר' אליהו מני ניאזוב עם הרב גורודצקי, ופעלו למען יהדות בוכרה, יסופר
אי"ה להלן עמוד ##.
ר' יעקב ניאזוב
מטובי התלמידים
אח
נוסף במשפחת ניאזוב הוא ר' יעקב ניאזוב. גם ר' יעקב למד ב"תלמוד תורה" של
הרב אליעזרוב ואף קיבל ממנו "קבלה" בתור שוחט. הוא היה תלמיד חכם מטובי תלמידיו
של הרב שלמה לייב אליעזרוב.
בזמנו
גם הוא היה בין הנוסעים אל הרבי הריי"צ לבקשו שישלח שליח נוסף לבוכרה. הוא היה
חסיד חב"ד, אוהב תורה, מלמד תורה ודרשן מצוין.
התכתבות עם הרב אליעזרוב בדיני שחיטה
ר'
יעקב, כמו אחרים מתלמידי הרב אליעזרוב, המשיכו לעמוד אתו בקשר מכתבים גם שנים רבות
לאחר עזיבתו את סמרקנד. לפנינו מכתב שכתב ר' יעקב ניאזוב לרב אליעזרוב בשנת
תרצ"א, מסמרקנד ובו שאלות בהלכות שחיטה24:
ב"ה. סמרקנד י"ג סיון תרצ"א, ערב שבת נשא
כ' אדמו"ר הרב שליט"א
הננו פה הנטעים שלכם ב"ה מושרשים בשורשינו הא' שנטעתם בדרך הטוב והישר,
נצמחים ומוצלחים, והחיים והשלום אשר איתנו, ב"ה כמעט במצב בינוני ברוח ובגשם
וה' הטוב והמטיב יטיב לנו ויהי' בעזרינו תמיד כל הימים, שאנו מקוים ובטוחים בחסדו
הגדול ולא יחזירנו ריקם, ומבקשים מאתו ית' שלומכם ושלום בני ביתכם ושלום ק"ק
ירושת"ו וד' אביכם אמן.
אחד"ש. הנני בא לבקש ממעלת כבוד תורתו למלאות שאלותי שאני הולך נבוך
עליהם, ואין לי פה עם מי להתישב ועל מי לסמוך, ובפרט בדור כזה שהוא נשאר יתום
אצלינו, ועוד יותר שגם מו"ה יונה כמעט אינו בעבודתו והולך לאנגריא מצד
הדוחקים אותו, על כן תשיבו בפרטות ליישב דעתי השאלות בעוף.
השאלה הא' - אם נזדמן לשוחט ספק אם עמד בשחיטה או לא באופן שיכול
להיות ספק ספיקא אפשר לא עמד ולא היה דרסה כלל, ואת"ל עמד והיה דרסה אפשר לגמרי
היה אחר השחיטה.
או
בציור כזה שנשאר המיעוט בתרא ונדמה לשוחט שעמד בשעת השחיטה, ויכול לעשות ספק ספיקא
כזו אפשר לא עמד ולא היה פה דרסה ושהי', כי הפסיק אחר כך מלשחוט, ואפילו תאמר עמד והיה
דרסה ושהי', אפשר היה במיעוט בתרא, ואפשר שהלכה כמאן דאמר שבמיעוט בתרא אינו פוסל שום
פיסול, ואנו קבלנו דעת המחמיר אך כאשר יש ספק ספיקא אפשר יכולים להקל, ובפרט בעת הזו
כידוע מה שאצלינו הדחק וגם הפריקת עול שנתהווה אצלינו אין להאריך כי מובן מאליו.
והשאלה
הב' - אם חתך באצבעו, רבינו השמ"ה אומר ונבהל וראה או הרגיש בעוף טריפה מה יהיה
הדין אם לא נבהל השוחט, יכול לסמוך על עצמו לומר לא ניבהלתי ראיתי והרגשתי מכל
מקום לא נתפעלתי מזה.
ואין
פה מי שיפשוט ויוציא זה הספק מלבי, והעת דחוק ואי אפשר להכביד עליהם, וכעת אני שוחט
עופות, ובהזדמן דברים כאלו מה לדון עליהם ויש לי עגמת נפש גדול, והענינים דקים מאוד
ליזהר ולהרגיש והנני הולך נבוך עליהם.
אשר
על כן הנני בא בבקשה שישיבני בפרטות מה לדון עליהם בזמן הזה ובמקום הזה, ויניח את רוחי,
והשי"ת יניח את רוחכם וישלם את גמולכם בזה ובבא אמן. ונא להשיבני יפה שעה אחת
קודם.
ממכתב
זה אנו למדים בין השורות על המשך השפעתו של הרב אליעזרוב על תלמידיו ומושפעיו, גם
עשור שנים לאחר עזיבתו, כפי שכותב לו ר' יעקב, " הנטעים שלכם ב"ה מושרשים בשורשינו הא' שנטעתם בדרך הטוב והישר, נצמחים
ומוצלחים "...
לימוד תניא כסגולה לעלות לארץ
בשנת
תרצ"א לערך הגיע ר' יעקב ניאזוב אל הרבי הריי"צ, וביקש ממנו ברכה שיצליח
לעלות לארץ ישראל. אמר לו הרבי: כשתלמד את ספר התניא בעל פה, בעזרת ה' תוכל לנסוע.
וכן היה, כעבור שנתיים, בשנת תרצ"ג, ידע ר' יעקב את ספר התניא בעל פה על בוריו,
והצליח לעלות ארצה והתיישב בעיר הקודש ירושלים בשכונת הבוכרים.
בשנת
תש"ח, בעת המצור הערבי על ירושלים בעמדו בתור לקבל מים לשתיה, נפגע ר' יעקב מפגז
ירדני. הי"ד.
ר' חנניה ניאזוב
"קבלה" לשחיטה מהרב אליעזרוב
תלמיד נוסף מתלמידי הרב אליעזרוב בסמרקנד, הוא הרב חנניה ניאזוב, בן דודם
של בני משפחת ניאזוב האמורים. הרב ניאזוב נולד בסמרקנד בחודש אדר תרס"ד.
בימים ההם לא היה בעיר תלמוד תורה מאורגן והלימודים התקיימו על ידי מורים פרטיים.
כל מורה היה נשכר על ידי מספר הורים והוא לימד את התינוקות החל מאלף-בית, חומש,
רש"י ועוד.
מוריו בתלמוד תורה היו רבי יוסף כוג'הינוף, ר' יעקב קייקוב, אליעזר קייקוב,
אהרון יכובוד, שלום כתיוף וכן חיים קטגורגני.
סיפר לימים הרב ניאזוב: הלימודים התקיימו בתלמוד תורה על יד הנהר אבמיישד,
וכך למדתי עד גיל שתים עשרה. בגיל זה פגשתי בשליחו של הרבי הרש"ב, הרב שלמה
לייב אליעזרוב אשר עסק בארגון צרכי העיר הדתיים ובמיוחד את התלמוד תורה. בעזרתו קיבל
התלמוד תורה סדר וחלוקה פנימית, ונעשה למוסד מסודר עם ועד ובקורת פנימית.
המשכתי בלימודים עד גיל 17. עד אז למדתי את מלאכת השחיטה וקיבלתי מהרב
אליעזרוב "קבלה" לשחיטת עופות. אך לצערנו באותו זמן הרב אליעזרוב הוכרח
לעזוב את המדינה וחזר לארץ הקודש משם בא.
כאשר הרב אליעזרוב עזב אותנו הגיע חסיד חב"ד נוסף בשם רבי משה, אשר לא
זכור לי שם משפחתו, גם הוא היה תלמיד ישיבת "תומכי תמימים" שבליובאוויטש,
שמילא את מקומו. אבל גם הוא לא היה אצלנו בסמרקנד אלא זמן קצר, וגם הוא הוכרח
לעזוב את המדינה.
על המשך הקשר של ר' חנניה ניאזוב עם הרבי הריי"צ, והמשך תיאור חיי
מסירות הנפש שלו, יסופר בפרק הבא.
ר' זבולון לויוב
חינוך לאהבת תורה
תלמיד נוסף מתלמידיו של הרב אליעזרוב, אשר לימים
היה מן הבולטים שבמנהיגי יהדות בוכרה, הוא ר' זבולון לויוב זצ"ל.
ר' זבולון נולד ברובע היהודי, ה"מחלא",
בסמרקנד בשנת תרס"א (1901) להוריו ר' יצחק ומרת מזל לויוב.
משפחת הוריו הייתה אחת המשפחות הפשוטות
שב"מחלא". יצחק אביו היה רצף ומוכר פירות יבשים עני, אך בעל מידות טובות
ואמונה גדולה, אותן הוריש לשמונת ילדיו אשר ילדה לו אשתו מזל. בשנת תרע"א
(1912) נפטרה אשתו מזל, והאב גידל לבדו את שמונת הילדים. זבולון הצעיר היה אז בן
אחת עשרה שנים.
למרות יתמותו ולמרות עוניו הגדול של אביו, זכה
זבולון לחינוך מעולה, ומן השמים כיוונו את דרכו לישיבתו של הרב אליעזרוב.
מצעירי חבורת התלמידים של הרב אליעזרוב ואחד
הצנועים שבה היה הרב זבולון לויוב.
ימי השלווה של ר' זבולון וחבריו לא ארכו זמן רב.
בשנת תר"פ, עת היה בן תשע עשרה, הגיעו הבולשביקים לסמרקנד, והרב אליעזרוב נאלץ
להיפרד מתלמידיו ולברוח לארץ ישראל. הוא עלה לירושלים ותלמידיו מבוכרה המשיכו
להתכתב עמו בהלכה. ואילו בני ה"מחלא" נכנסו לתקופה חדשה בחייהם, ימי
האימה הקומוניסטית.
או אז ניכרה השפעתו הברוכה של הרב אליעזרוב,
וקבוצת תלמידיו המשיכה להשפיע על כל בני ה"מחלא". על אף שכל העדה היו
כולם קדושים, עמדו תלמידי הרב אליעזרוב בראש המערכה על שמירת המצוות.
לאחר יציאתו של הרב אליעזרוב את בוכרה, המשיך
והעמיק ר' זבולון את הקשר עם חסידות חב"ד ועם שלוחי רבותינו נשיאינו, כפי
שיסופר בע"ה בפרק הבא.
דברים לזכר הרב אליעזרוב
עד כמה הייתה גדולה השפעתו של הרב אליעזרוב על
תלמידו ר' זבולון לויוב, בתוך כלל תלמידיו, והערצתם את מורם ורבם, אנו למדים מן הרשימה
הבאה, שכתב ר' זבולון לזכרו של מורו ורבו:
בה"י שיל"א ז"ל
איתא במסכת בבא מציעא דף פ"ה, אמר ר' יוחנן
כל המלמד את בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (ירמיה ט"ו) אם
תשוב ואשיבך לפני תעמוד, וכל המלמד את בן עם הארץ תורה אפילו הקב"ה גוזר גזרה
מבטלה בשבילו, שנאמר ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה...
כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, וארבעים
ושמונה מעלות שמנו חכמים בפרקי אבות, כל המעלות והמידות אלה במלואן ובשלמותן
נתקיימו ברבינו ז"ל. מילדותו ועד זקנה היה שוקד על דלתי התורה ומתמיד בלימודה,
וכמעט שלא פסק פומיה מגירסא, והתמדתו זאת לא מתוך לעשות לו שם ולהגיע למעלות עילוי
וגאון, כי אם בדחילו ורחימו מתוך אהבת התורה ויראת שמים, והיה מאיר עיני חכמים.
היה מעמיק בכל מקצוע של תורה, נוקב ויורד עד
התהום ומסיק שמעתתא אליבא דהילכתא, מתוך דייקנות וזהירות מרובה, והיה משתמש על פי
רוב ברעיון עמוק בלימוד התלמוד, מצטיין בצחות הלשון ובהירות הסברה, וכל חידה סתומה
יפתור וכל תעלומה הוציא לאור, יושב ועוסק בתורה יומם ולילה.
מכל תפוצות ישראל באו לשמוע תורה מפיו, והריצו אליו שאלות בענייני דת ודין.
בימים ההם היתה עדת ישראל בעיר סמרקנד, ירושלים של גלות, אחת מן הקהילות החשובות,
חכמים סוחרים ואנשי מעשה יודעי תורה, היום היה להם לעבודה ולמלאכה, והלילה לתלמוד
תורה.
בכל ערב וערב אחרי עבודת היום היו מתאספים לבית המדרש, ושם מסביב לשולחנות
על יד ספרים פתוחים היו יושבים זקנים ובחורים יחדיו, כולם למודי ה' עוסקים בתורה
והמאור שבתורה, היינו זכרונו לברכה, משמח ומענג את ליבם ומשרה על כולם מזיו השכינה,
וייסד בעיר זאת ישיבה כדי להגדיל תורה ובחורים רבים נלחמו במלחמתה של תורה.
נתפרסם שמו לשם ולתהילה, רבים היו באים מקרוב ומרחוק להתברך מפיו ולקבל
ממנו ברכה על כל צרה שלא תבוא, הוכרו ברכותיו כסגולה לכל מיני פורענות, וכל העם
ראה בו את גאון ישראל וקדשו.
היה לו אהבה עמוקה וגעגועים חזקים לארץ קודשינו, ואולם הדבר ברור כי שאיפתו
זאת הייתה נובעת מתוך הכרה פנימית, והיה אומר שצריך לחבב את ארץ ישראל ולבוא אליה
מאפסי ארץ, בתשוקה גדולה כבן אל חיק אימו.
הגיע בשלום לארץ ישראל, אחרי שבתו בערך ל"א שנים בארץ ישראל עלתה
נשמתו השמימה, כ"ז לחודש טבת, והתקיים בו הכתוב עין לא ראתה. בזכותו יצילנו
ה' אלוקינו משעבוד מלכויות ומשבוש גייסות מחבלי משיח, ויבטל מעמו ישראל כל גזרות
קשות ורעות, וייתן לנו חיים ארוכים.
זכותו וצדקתו ומעשיו הטובים יגן בעדנו, ויבנה עיר קודשינו ותפארתנו, כדכתיב
בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס.
משפחת חודיידטוב
מרבני העדה בארץ הקודש
משפחה מכובדת נוספת בבוכרה שהייתה קשורה אל הרב אליעזרוב, היא משפחת
חודיידטוב, אשר אחד מבני המשפחה, רבי רפאל חודיידטוב זצ"ל, היה לימים מנכבדי
חסידי חב"ד ומראשי העדה הבוכרית בארץ הקודש.
רבי רפאל נולד בראש חודש חשוון תר"ס (1899), כבן ראשון לאביו ר' פנחס
ולאמו ציפורה, תושבי קוקנד. על מנת להבין את הלך הרוח בבית משפחת חודיידטוב, עלינו
להתוודע מעט אל שורשיה של המשפחה.
אבי המשפחה בדור האחרון, סבו של ר' רפאל מצד אביו, היה ר' מרדכי
אחסקל-חודיידטוב המכונה 'מוראד אחסקל' ('אחסקל' הוא כינוי שמשמעותו 'זקן העדה' או
'ראש השבט'). על ר' מרדכי זה מסופר כי פעמיים בחייו נסע מבוכרה לארץ הקודש.
בנסיעתו השנייה השתהה ר' מרדכי בארץ שנתיים תמימות (תרנ"ד–תרנ"ו) ובסופן
החליט לעלות ארצה ולהשתקע בה.
כאשר הגיע ר' מרדכי לחברון, הוא נפגש עם רבי אליהו מאני זצ"ל, מגדולי
רבני עירק ורבה של חברון. רבי אליהו יעץ לו לקנות חלקת אדמה בחברון ולבנות עליה
תלמוד תורה, וכך עשה. בערוב ימיו העניק ר' מרדכי את החלקה הזו במתנה לקהילה
היהודית בחברון. ר' מרדכי נפטר בירושלים בשנת תר"ס.
לר' מרדכי אחסקל היו שני בנים: ר' חיים ור' פנחס. לר' חיים היו שבעה ילדים כאשר
הצעיר היה רחמים. כל השבעה התברכו בעושר, ולכל אחד מהם הייתה אחוזה גדולה. אחד
הבנים התגורר במרכז סמרקנד, וביתו המפואר נשתמר עד היום הזה והוא מוגדר כ'בית
היסטורי'.
בנו השני של ר' מרדכי, ר' פנחס חודיידטוב, התחתן עם ציפורה בתו של ר' רחמים
בורוכוב וגם להם נולדו שבעה ילדים – שלושה בנים וארבע בנות, כאשר הבכור היה רפאל.
כאמור, בן הזקונים של ר' חיים אחסקל (בנו הגדול של הסבא ר' מרדכי) היה
רחמים ('רחמין') אחסקל. לרחמים היו כמה בנים ובת אחת, רחל שמה. לימים תינשא רחל
לר' רפאל, בכור בניו של ר' פנחס. ר' רחמים היה אפוא בן דודו של ר' רפאל חודיידטוב
וגם חותנו.
בשמו של משיח צדקנו
כאמור, ר' רפאל נולד בשנת תר"ס. לידתו הייתה ארוכה וקשה, ואף סיכנה
אותו ואת אמו כאחד. במשך שלושה ימים תמימים נאנקה אמו ציפורה תחת הכאבים העזים של
צירי הלידה שכמו מיאנו להסתיים.
בשלב מסויים הוחלט לילדה בניתוח. אם הניתוח לא יבוצע מיידית, טענו הרופאים
בתוקף, חיי היולדת והיילוד בסכנה גדולה.
יש לזכור את השנה, המקום והתנאים הרפואיים שבהם מדובר. לכן לא ייפלא כי האמא
חששה מאוד מפני הניתוח. היא סירבה לעבור אותו והעדיפה להמשיך להתפלל לה' ולקוות
לנס.
בינתיים פנה אביה, רבי ישראל חכם, לבית הכנסת ואסף קבוצת יהודים שיאמרו
תהילים ויתפללו על חיי בתו והעובר שבבטנה. והנה לא חלפה שעה ארוכה והישועה הגיעה.
ממש ברגע האחרון הצליחו הרופאים ליילד את העובר חי, בריא ושלם.
בברית המילה נקרא הרך הנולד רפאל צמח. רפאל, בגלל הנס בלידתו וכדי לחזק את
בריאותו; צמח, הוא אחד משמותיו של משיח צדקנו, כמקובל ביהדות בוכרה, לקרוא שמות
המסמלים ציפייה לגאולה – משיח, רחמים, ישועה, ניסים, ציון, אליהו, גאולה ועוד
כיוצא בזה.
לאושרם של הוריו, לידתו הקשה לא הותירה על רפאל אותות כלשהם והוא גדל
והתפתח יפה.
בימים ההם, כל נושא הלימודים אצל ילדים צעירים, לא היה מפותח. על אחת כמה
וכמה כאשר מדובר על עיר קטנה דוגמת קוקנד. ילדים ונערים רבים היו מצטרפים לאבותיהם
ומסייעים להם בעבודות חקלאות ובשאר עיסוקיהם. אחרים הסתובבו סתם כך חסרי מעש,
מכלים את זמנם לריק.
התמזל מזלו של רפאל, שהוא והוריו התגוררו ליד בית הסבא (מצד האמא), רבי
ישראל חכם. כך זכה רפאל לגדול ולהתחנך, החל משנות ילדותו המוקדמות, על ברכי סבו
שהיה תלמיד חכם. רבי ישראל לימד את נכדו קריאה שוטפת בלשון הקודש, ובהמשך גם חומש,
משנה והלכות.
החלטה קשה
מגיל צעיר התגלה רפאל כבעל כישרונות
מבריקים. הוא ניחן בתפיסה מהירה, בהבנה ישרה וביכולת לחדור לעומקו של עניין. מלבד
כל אלה, הוא אף בורך בכושר זיכרון נדיר. הוא זכר על פה פרקים שלמים שלמד
בתנ"ך ובהזדמנויות שונות נהג לצטט מהם. פסוקים רבים מהחומש זכר עם טעמי
הקריאה, וכאשר לא נמצא בעל קורא זמין בבית הכנסת – היה הוא קורא בתורה.
באותם ימים פעל בבוכרה שליחו של הרבי הרש"ב
רבי שלמה יהודה לייב אליעזרוב, והיה זה מתבקש שהנער רפאל יצטרף לישיבה שהקים וניהל
הרב אליעזרוב. זאת אכן גם הייתה שאיפתו הטבעית של רפאל, וסביר להניח שהוא היה
מצליח להגשימה, אילולא אילצוהו קשיי החיים לסגור את הספרים ולהיכנס לעולם המסחר
בעודו נער עול ימים.
ומעשה שהיה כך היה. באזור מגוריהם פרצה שריפה
גדולה שכילתה בין השאר את ביתם ורכושם של הוריו. בעקבות השריפה הגדולה שרוששה אותם
מכל נכסיהם והותירה אותם ללא קורת גג לראשם, נאלצו ר' פנחס וציפורה לעזוב את
קוקנד. הם הגיעו כפליטים חסרי כל לסמרקנד, שם התקבלו כאורחים רצויים בביתו של ר'
חיים חודיידטוב, אחיו העשיר של ר' פנחס, שהתגורר באזור יוקרתי בעיר. ר' חיים ושאר
קרוביהם סייעו להם רבות ובשלב ראשון העניקו לר' פנחס סכום כסף שיאפשר לו לקום
ולעמוד מחדש על רגליו.
לר' פנחס ולמשפחתו ברור היה כי היבנותם
הכלכלית מותנית בהשקעה מאומצת של עבודה ונחישות. הצורך הדחוף לשקם כלכלית את
המשפחה, אילץ את ההורים לקבל החלטה קשה – גם רפאל בן הארבע עשרה ישולב, באופן חלקי
לפחות, בחיי המסחר. השאיפה לאפשר לרפאל לגדול בתורה, נגנזה אפוא לעת עתה.
בחלק משעות הבוקר המשיך אמנם רפאל ללמוד אצל
הרב אליעזרוב, אך משעות הצהריים והלאה עבד כמוכר בחנות של דודו ר' חיים, שבעצמו
היה תלמיד חכם גדול ועם זה גם סוחר מצליח.
סיוע לרב אליעזרוב לאפיית מצות
בן דודו ולימים חותנו של ר' רפאל, היה כאמור
ר' רחמים אחסקל. ר' רחמים היה יהודי ירא שמים שהקפיד על קלה כעל חמורה. הוא היה
בעליהם של שטחי אדמה ענקי ממדים. באדמותיו הצמיח יבול חקלאי רב ומגוון והתפרנס מכך
בהרחבה.
קשריו של ר' רחמים עם הרב אליעזרוב החלו עוד
בהיותו תלמיד בישיבתו של הרב אליעזרוב בסמרקנד. קשרים אלה נמשכו ואף התהדקו לאחר
נישואיו של ר' רחמים. בין השאר הוא היה מסייע לרב אליעזרוב בכל הקשור להכנת מצות
'שמורות' לחג הפסח.
כחקלאי ותיק סייע לו ר' רחמים בכל התהליך,
החל מדישת החיטים, שהתבצעה בשיטה ייחודית – הוצאת גרעיני החיטה מהשיבולים באמצעות
הכאה במקלות נקיים ויבשים על השיבולים, מבלי להשרות לפני כן את החיטים במים. הם
נמנעו אפילו מדישה ברגלי הסוסים, שמא נגעו אלה בלחלוחית כלשהי. כך גם היה בנוגע
לטחינת החיטים ה'שמורות' ולאחר מכן לאפיית המצות בפועל. כל הפעולות הללו נעשו
בתכלית ההידור, בפיקוחו הישיר של ר' רחמים ועל פי הנחיותיו הקפדניות והמפורטות של
רבי שלמה יהודה לייב אליעזרוב.
בשנים תרע"א ותרע"ב מילא את מקומו
של הרב אליעזרוב בשליחותו בבוכרה הגאון החסיד רבי אברהם חיים נאה, שטיפח בקרב בני
העדה הקפדה מרבית בדיני התורה והלכותיה, כפי שיסופר להלן. גם עם הרב נאה שמר ר'
רחמים על קשרים חמים. כך היה קשור תמיד לתורה ולומדיה, צדיקים יראי ה'.
חיים במתנה
יום אחד, בעת שעשה את דרכו לפנות ערב מן
השדה אל כפר מגוריו, התנפלה על ר' רפאל חודיידטוב קבוצה של שודדים שהתגוררו באותו
הכפר עצמו. השודדים הכו אותו בחוזקה, פצעו אותו בחלקי גופו השונים וגזלו ממנו את
כל הכסף שהחזיק באותה שעה באמתחתו. ר' רפאל ההמום והמוכה ביקש לקום ולהימלט על
נפשו, אך השודדים חסמו בפניו את המעבר והבהירו לו חד משמעית: מהידיים שלנו לא
יוצאים חיים.
"רחמו עלי, חוסו על חיי!", התחנן
לפניהם ר' רפאל, אך הם לעגו לו והתכוננו להשלים את מלאכתם. לפתע התקרב למקום מנהיג
הכנופיה והתעניין במתרחש. ר' רפאל לא אמר נואש ופנה אל ליבו של המנהיג. "אני
בעל לאישה ואבא לילדים, הצל נא את חיי ואני מבטיח לך שלא אלשין עליכם!".
באורח פלא, דבריו שכנעו את המנהיג והוא שחרר את ר' רפאל לדרכו. חייו של ר' רפאל
כמו ניתנו לו מחדש במתנה והוא ראה בכך נס גלוי.
בעקבות התקפת השודדים סבל ר' רפאל מחבלות
חמורות בגופו. עקב כך הוא נאלץ לשכב במיטה חודש ימים ולקבל תרופות שונות עד אשר
הבריא ושב לאיתנו. חותנו של ר' רפאל יעץ לו להימנע מכל מפגש חוזר עם השודדים
האכזרים, שכן "אין סומכין על הנס".
המאורע הזה גרם לר' רחמים ולרעייתו זעזוע
פנימי עמוק. הם הפנימו את העובדה ששונאי ישראל אורבים לחייהם של יהודים בחוץ לארץ.
בליבם גמלה ההחלטה למכור את כל נכסיהם, כולל שטחי הקרקע שמסר ר' רחמים לחתנו ר'
רפאל, ולעלות לארץ ישראל. על פי התוכנית שהגו, בשלב הראשון יעלו ר' רחמים ואשתו ויכינו
בארץ ישראל את התשתית לעליית בתם וחתנם, ולאחר שימצאו להם דירת מגורים ראויה,
יצטרפו גם הם אליהם.
התוכניות משתבשות
ההכנות נמשכו כמה חודשים, ולבסוף הגיעו לשלב
המעשי. ר' רחמים ואשתו התכוננו לחצות את גבול אוזבקיסטן-אירן ולהמשיך לארץ ישראל,
כפי שעשו כמה וכמה יהודים באותה תקופה. לא נעלמה מהם הידיעה כי הדרך כרוכה בסכנה,
אבל הרצון להגיע לארץ הקודש גבר על החששות והפחדים. "בבוכרה כבר ראינו מה
שווים חיינו". אמרו זה לזה, "הפעם, לפחות, נסכן את חיינו למען ארץ
אבותינו!".
אך מזלם לא האיר להם פנים. באחד השטחים
ההרריים השוממים, בסמוך לקו הגבול, תקפו אותם שודדים ונטלו מהם את כל כספם וזהבם
ואת כל רכושם. למעשה, גם את חייהם ביקשו השודדים ליטול מהם ורק באורח נס הם ניצלו.
"אם הקב"ה היה רוצה שנעזוב את
בוכרה, זה לא היה קורה לנו", הסיקו שניהם. הם הבינו שההשגחה העליונה קבעה את
מקומם בבוכרה. עם שובם לביתם, נגוזה גם המחשבה על עליית בתם רחל ומשפחתה לארץ
ישראל.
ר' רחמים בילה את שארית ימיו בסמרקנד, שם
נפטר בשנת ה'ש"ת (1940). ואילו חתנו הרב רפאל צמח חודיידטוב נעשה לימים לאחד
ממנהיגי עדת יהדות בוכרה. כפי שיסופר להלן, ר' רפאל סייע רבות לשליחו של הרבי
הריי"צ בבוכרה הרב שמחה גורודצקי, וגם לאחר עלותו לארץ היה דמות בולטת בין
מנהיגי יהדות בוכרה בארץ הקודש.
ללמד על הכלל
סיפורי חייהם ופועלם של אחדים מתלמידי הרב
אליעזרוב שבאו כאן, לא ללמד רק על עצמם באו אלא ללמד על הכלל כולו באו. כל אחד
ואחד מתלמידיו השפיע על משפחתו, שכניו ומכריו, השפעה תורנית חסידית, ולכולם יחד
היתה השפעה חיובית רבה על יהדות בוכרה בכלל, וצאצאיהם ובניהם אחריהם, תלמידיהם
ותלמידי תלמידיהם, ממשיכים בדרכם מאז ועד היום הזה.
[23] [23] "ר' מענדל" עמוד 325.
פורסם ב"יגדיל תורה" ניו יורק
גליון 58. [24]
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.