תולדות יהדות בוכרה

תולדות

יהדות בוכרה

התיישבות

גולי יהודה וישראל ברחבי מלכות פרס

התקופה בה

הגיעו לראשונה היהודים לאזור בוכרה אינה ידועה בדיוק. מתוך שאנו יודעים כי שתי גלויות

עם ישראל - גלות אשור וגלות בבל – אירעו תחת שלטון פרס, ומתוך ששלטונה של פרס התפשט

גם על פני אזורי באקטריאה וחירזם-חיווא, בוכרה ואפגניסטן, יש להניח שגולי יהודה וישראל

התיישבו ברחבי מלכות פרס ומדי. זכר הדברים בא במפורש במגילת אסתר, שסיפורה מקביל

לתקופת ימי מלכי האחימאנים (331-559 לפני הספירה הנוצרית).

במגילת אסתר

נזכר לא אחת משלוח ספרים מטעם אסתר המלכה ומרדכי היהודי אל יהודי פרס המתגוררים בכל

מדינותיה הקרובות והרחוקות, "ויקראו סופרי המלך . . ויכתב ככל אשר ציוה מרדכי

אל היהודים ואל האחשדרפנים והפחות ושרי המדינות אשר מהודו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה

מדינה, מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו, ואל היהודים ככתבם וכלשונם" (אסתר

ח, ט).

ובמקום אחר:

"אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים" (שם ט, כ).

ושוב, "וישלח ספרים אל כל היהודים אל שבע ועשרים ומאה מדינה מלכות אחשורוש דברי

שלום ואמת" (שם, ל). עדות מסייעת לכך נמצאת גם בכתבי יוסף בן מתתיהו.

מהאיזכור

החוזר של המצאות היהודים בכל מאה ועשרים ושבע מדינות המלך אחשורוש, יש להסיק כי היהודים

נפוצו בכל גבולות ממלכת פרס ויישובם במזרח הגיע עד קצותיה, עד בוכרה ועד בכלל.

זאת ועוד: בראשית

ימי בית שני, בימי מלכי האחימאנים, היו היהודים משתמשים בכתבם ובלשונם והכוונה היא

לעברית או לארמית, בה דיברו היהודים באשור ובבבל ואחר כך בפרס, עד תקופה מאוחרת, תקופת

הגאונים.

המסורת היהודית

הבוכרית מספרת על מוצאם של יהודי בוכרה מפרס, לפיה באו קצתם דרך מירב, וקצתם מחיווה.

מהם נפוצו מזרחה, ויש יסוד לדעה כי גם יהודי סין שבקאי-פאנג-פו מוצאם מיהודי בוכרה

שעמדו בקשרי מסחר עם המזרח הקרוב והגיעו עד סין.

ענף יהודי

המזרח

יהודי בוכרה

נמנים עם ענף יהודי המזרח שהשפה הפרסית היא שפתם מדורי דורות.

לקבוצה זו משתייכים,

בראש ובראשונה, יהודי פרס וכן יהודי אפגניסטן, יהודי בוכרה וטורקיסטן, וכן יהודי דאגיסטאן,

המדברים ניב איראני מיוחד המכונה 'טאטית'.

מקובל על יהודי

בוכרה, שמוצאם מעשרת השבטים. מסורת זו אם כי אין לקבלה כפשוטה, אבל יש לה סימוכין,

שכן יהדות פרס ומדי, ממנה באו יהודי בוכרה, קלטה בקרבה את גולי אשור.

על עניין זה

נעמוד עוד להלן, אולם תחילה נעמוד על מסורת אחרת שאינה סותרת את הראשונה, וזו האחרונה

יש לה על מה שתסמוך: ראשית, לשונם המדוברת של יהודי בוכרה, הפרסית, או כפי שהיא נקראת

בבוכרה – הטאג'יקית - משותפת להם וליהודי פרס. שנית, המנהגים ונוסח התפילה היה ביסודו

נוסח פרסי ובבלי, אלא שבתקופה מאוחרת הושפע מהנוסח הספרדי והתקרב אליו.

לצורך מעשי אין

יהודי בוכרה, ולא יהודי פרס, משתמשים בכתב הפרסי-הערבי אלא באותיות עבריות, הן בכתב

מרובע והן בכתב רש"י; וכמו שסיגלו להם היהודים בארצות אשכנז את הכתב העברי לצורך

האידיש, הספרדים לכתיבה בלאדינו, ויהודי ארצות ערב לכתיבה בערבית - כך התאימו היהודים

הפרסים והבוכרים את הכתב העברי לצורך הלשון הפרסית, המדוברת בפיהם, וגם קבעו סימנים

מיוחדים המקלים את התרגום המדויק של המלים הפרסיות בכתב עברי.

הספרות היהודית-הפרסית,

ביחוד השירה, המדרשים, התעתיקים מיצירות פרס לכתב העברי וכדומה - היו נפוצים בקרב הבוכרים,

ביחוד בקרב בני הדור הישן. היצירה הפיוטית-הדתית החשובה ביותר, כגון "שאהין-תורה",

נערכה והתפרסמה דווקא על ידי חכם יהודי בוכרי, תושב ירושלים, הרב שמעון חכם (עליו

יסופר להלן) בלשונו המקורית של מחברה, שאהין השיראזי, שכתבה במאה הארבע-עשרה (1319)

למניינם.

קשר בין פרס

ובוכרה

בין פרס ובין

בוכרה היה קיים קשר אמיץ מימי קדם, מזמן מלכי האחימאנים שמשלו על בוכרה ובוודאי גם

לפניהם. תושבי בוכרה הם תערובת של גזעים איראנו-מונגוליים והלשונות המהלכות בה הן שתיים:

אוזבקית-טורקית מזה, וטאג'יקית פרסית מזה. זו האחרונה היתה במשך דורות השפה השלטת,

בה דיברו המושלים והעירוניים, והיהודים היו זקוקים לה ביותר; אך תושבי כפרים רבים והשבטים

הנודדים מדברים בניב אוזבקי-טורקי.

טבעי הדבר שהיהודים,

תושבים עירוניים שחיו על המסחר ובאו במשא ומתן עם המושלים ועם יושבי הערים, שמרו בחייהם

הרוחניים את הלשון הפרסית שסיגלו להם בארץ מוצאם, בפרס.

עם זאת הם שקדו

על התורה, ובתפילותיהם השתמשו בערבית, כמו יהודי פרס, ועסקו בלימודה. אך הם ידעו גם

את הלשון הטורקית ההמונית, והשתמשו בה במשא ומתן עם הכפריים ובני שבטי האוזבקים וזולתם,

עמם באו במגע כסוחרים וכרוכלים בכפרים ובערי-השדה.

הרס הקהילות

על ידי המונגולים

בימי רבי בנימין

מטודלה – מגלה הארצות היהודי בן המאה השתים-עשרה, אשר ביקר במסעותיו גם באזור

בוכרה - היו בגיבא או חיווה (חורזם) 8000 יהודים, ובסמרקנד – חמישים אלף יהודים, בהם

למדנים ועשירים גדולים, ורבי עובדיה נשיא עליהם, והם תחת שלטון פרס.

היו אלה ארצות

פורחות, מפני שיטת ההשקיה המפותחת מימי קדם שגשגה בהן החקלאות, והארצות הללו קנו להם

שם בעולם כבעלות תרבות גבוהה. המסחר והתעשייה פרחו באזור זה, אשר שימש גשר בין המזרח

למערב, ודרכו עברו עורקי המסחר העיקריים לפני שנפתחו ופותחו נתיבי התחבורה הימית.

בעת ההיא מצאו

באזור זה מקלט רבבות, ואולי גם מאות-אלפים, מבני ישראל וחלקם של היהודים היה גדול בהתפתחותו

הכלכלית והחקלאית של האזור.

אולם עליית שבטי

הטורקים והמונגולים, במאה השלוש-עשרה, שמה קץ לשגשוג הזה. הפולשים החריבו את מרכזי

התרבות שבאסיה התיכונה, שיטת ההשקיה נהרסה והחקלאות התמוטטה.

התמוטטו גם התעשיה

והמסחר. רוב הערים נשדדו על ידי לגיונותיו של ג'ינג'יס ח'אן ויושביהן נהרגו או נמכרו

בשבי. מוסדות התרבות שבחיווה (חורזם) ובבוכרה (סמרקנד) נפלו ללא קום. פלישת המונגולים

היתה גם תקופת ההרס הגמור ליהדות אסיה התיכונה ומזרח רוסיה.

הפולשים משבטי

הטורקו-מונגולי החריבו גם את שרידי מלכות הכוזרים היהודית אשר מצאו להם מקלט בחצי האי

קרים וקצתם בדאגיסטן אשר בקווקז, כגון בדרבנט, "מבצר היהודים".

מעשי ההרס של

ג'ינג'יס ח'אן שהציף את העולם בדם, נמשכו על ידי יורשיו, שליטים טאטארו-מונגוליים,

גם אחרי קבלתם את האיסלאם. תימור-לנק (טאמרלאן) המוסלמי פקד גם הוא את הארצות באש ובחרב.

הוא הכריח את התושבים היהודים והנוצרים לקבל את האיסלאם והמסרבים נידונו למות או לשבי.

בירתו של תימור-לנק היתה בסמרקנד, ומשם הפך שלטונו על כל ארצות פרס ובבל ואסיה התיכונה.

בזמנו הושלם הרס הקהילות היהודיות.

גם לאחר

הכיבוש המונוגולי לא שקט האזור, ועם התפשטות האיסלאם בעולם התנופפה חרבו על ארצות

אלו אשר היו רצופות בסופות מלחמה. במשך מאות שנים הלכו והצטמקו הקהילות היהודיות

הקדומות הללו עד מאוד ושרדו אך בקושי. בתקופה מסוימת כמעט נמחה שמן מקרב קהילות

ישראל.

המלך מבקש

יהודים מפרס

אולם לפני

כשש מאות שנה התחיל לצמוח מחדש יישוב יהודי, והפעם בעיר בוכרה. כיצד קרה הדבר? על

כך מתהלכת אגדה עתיקת יומין.

האמיר, הלא

הוא מלך בוכרה, ישב לבטח בארצו ושכלל את מדינתו. והנה שם לב כי ארצו אינה חסרה דבר

פרט ל... יהודים! יש הטוענים שלא אהבתו ליהודים אלא רצונו באומנים יהודים מסוימים,

שהיו טווי שטיחים מומחים, הוא שגרם לו לקרוא למספר יהודים מפרס לבוא לגור סמוך

אליו.

היהודים,

שלא ששו לבוא להתגורר בסביבה עוינת, אמרו למלך: נבוא לארצך אם תמלא את שלוש

בקשותינו: תתיר לנו להגיע בקבוצה בת עשרה אנשים לפחות, תאפשר לנו לחיות חיי תורה

ומצוות ללא הפרעה ותיתן לנו שטח לקבור בו את מתינו. המלך ניאות לתנאים הללו, ועשרה

יהודים ובני משפחותיהם עברו להתגורר בקרבתו, ברחוב שנקרא "רחוב

היהודים".

כאמור, אין

זו אלא אגדה, אך ייתכן שהייתה במציאות. "רחוב היהודים" המדובר קיים עדיין

בבוכרה, בחלקה העתיק של העיר.

שנים רבות ישבו

שם היהודים ונהנו מכל הזכויות ככל שאר הילידים, אולם לאחר מכן הוסת הח'אן ולפני 500

שנה בערך ציווה להגביל ולצמצם את זכויות היהודים ואף הוציא כנגדם גזירות שונות, כגון

איסור חבישת הצ'אלמא, החיוב לחגור את מעיליהם על מתניהם בחבל, האיסור לרכוב על סוס

ועל חמור וכדומה.

מסורת אחרת בידי

יהודי בוכרה אומרת שאחרי מותו של תימור-לנק, כשממלכתו התפצלה, השתדלו האמירים יורשי

השלטון להביא יהודים אל מקומותיהם - "ולא נענו, עד שאיזה מלך או אמיר קיבל עליו

אחריות לפני אמיר בוכרה שלא יאונה להם רע מהיום והלאה, ואז החלו היהודים לאט לאט באים

ומתאספים במספרים קטנים".

חידוש ההתיישבות

היהודית בבוכרה

כך או כך,

לקראת סוף המאה הארבע עשרה החלה להיאחז במקום קהילה יהודית קטנה שאט אט הלכה וגדלה

ושמעה החל להתפרסם בסביבה. שמע היישוב המתרחב הגיע לאוזניהם של יהודים בארצות

הסמוכות, הלא הן פרס ואפגניסטן, וגם משם נדדו יהודים לבוכרה, בעיקר לצורכי פרנסה.

גם מסוריה ומעיראק הגיעו יהודים מעטים, וכך נוצרה קהילה יהודית מבוססת. המהגרים היהודים

באו מבבל ומפרס, ומשם הביאו אתם את לשון הדיבור ואת המנהגים הדתיים.

עד התקופה

הקומוניסטית, קהילה זו שהתפתחה מחדש בעיר בוכרה הייתה לריכוז היהודי הגדול ביותר

באסיה התיכונה והיוותה מגדלור רוחני לקהילות הקטנות שסביבותיה. על שמה מכונים

יהודי סמרקנד, טשקנט, כרמינה, קוקנד, דושנבה, אנדיג'אן, קטקורגאן, מרגילן, שהריסבז

וכל היתר – היהודים הבוכרים.

כאן מתגלה לפנינו

חזיון מיוחד בדברי ימי הגולה, כאשר לאחר חורבן צצים כפעם בפעם נבטים חדשים והקהילות

החרבות קמות מעפרן. שרידי הישוב מתקבצים-מתלקטים יחדיו ומחדשים את חייהם. יש שניתך

עליהם שוב אסון של חורבן המפזר את הקהילה החדשה, ויש שהם מצליחים להימלט מן ההפיכה

אחרי חורבן כללי. כך קרה גם בארצות הללו. ואף על פי שאין לנו ידיעות ברורות מימי שלטון

הח'אנים המונגולים, יש ידיעות מקוטעות שהישוב לא בטל לגמרי. מכל מקום, ברור שבשעה שהתנאים

הוקלו - התחדש הישוב היהודי שוב.

קיימת מסורת

שיהודים באו לבוכרה גם מסבסאוואר, מהלך יומיים ממשהאד, אשר ממנה גורשו או ברחו בימי

ג'ינגיס ח'אן (1220) ומצאו להם מקלט בבלך ובסמרקנד.

מכאן יודעים

אנו על קיומם של ישובים יהודים בבוכרה ובאפגניסטן זמן לא רב אחרי פלישת המונגולים.

ידוע שבתקופה יותר מאוחרת נחרבה שוב הקהילה בסמרקנד, בימי באב מוחמד ח'אן, אשר גבר

על השאח עבאס הראשון (1598) ושומם את הישוב. הפליטים נמלטו לעיר בוכרה, שם הצטרפו לקהילה

הקטנה שהיתה קיימת בה לפניהם וחיזקו אותה.

הישוב היהודי

בבוכרה ובסביבותיה התחדש, כאמור, במאה הארבע-עשרה. פעלו אז סופרים ומשוררים שדבריהם

או קטעים מדבריהם נשמרו בכתבי יד. בראשית אותה מאה חי גם שלמה בן שמואל שחיבר מילון

יהודי-פרסי בגורגאנג, על גבול בוכרה המערבי (1338).

כן ידוע שמו

של משה בן דוד, מחבר שירים בעברית ובפרסית (1420). כמאתיים שנה אחריו חי בבוכרה המשורר

יוסף יהודי, או יוסף שאעיר, הוא מולא יוסף בן יצחק, שהתפרסם בסוף המאה השבע-עשרה ובמאה

השמונה-עשרה בפואימה שלו "שבעה אחים" בני חנה (נפטר ב-1755).

במאה התשע-עשרה

נודע משורר יהודי בבוכרה, אבראהים שאעה. הוא חיבר שיר-אבל על מותו של נתנאל הודידאד

שנהרג על קידוש השם על ידי האמיר מעצום.

מן העבר הקרוב

תקופת ההתחדשות

מתחילה אצל יהודי בוכרה עם בואו של חכם יוסף המערבי, הוא רבי יוסף ממן זצ"ל מטיטואן

אשר בא לבוכרה מצפת בשנת תקנ"ג.

רבי יוסף ממן

היה שליח ארץ-ישראלי ראשון, שחדר למקומות הרחוקים הללו והגיע עד בוכרה. הוא היה תלמיד

חכם וצדיק גדול, יליד מרוקו שעלה לגור בצפת והגיע לבוכרה כשד"ר של חכמי צפת.

בבואו החליט

להשתקע בקרב יהודי בוכרה כדי ללמדם תורה ונעשה מנהיגם הרוחני. הוא פעל בקרבם שנים רבות

וחולל מהפכה בחייהם.

בספר

"שלוחי ארץ ישראל" (ירושלים תשי"א) מובא אודותיו, "עד בואו היו

מתפללים בנוסח יהודי פרס, המבוסס על סידור רבי סעדיה גאון, וקבלה היתה בידם שהם מצאצאי

עשרת השבטים. השליח אמר להם שהם מצאצאי גולי ספרד והנהיג את נוסח התפילה של יהודי ספרד

והביא להם סידורי תפילה מדפוסי ליוורנו. בזה התכוון להוציאם מבדידותם ולקשרם לאחיהם

שבשאר התפוצות".

לבי במערב

ואנכי בסוף מזרח

האהבה לארץ הקודש

טבועה הייתה בלב יהודי בוכרה מקדמת דנא. רוב עליותיהם של יהודי בוכרה לארץ לא היו

מחמת מצוקה וקושי הגלות, אלא נבעו מזיקה עמוקה ומקשר רוחני לארץ הקודש. העליות

התגברו דווקא בימים שבהם האירה להם בוכרה מולדתם פנים.

הראשון

שליבה מחדש את זיק הגעגועים לציון בקרב יהודי בוכרה היה רבי יוסף ממן זצ"ל. בשבת

הראשונה לבואו לבוכרה הוא נשא דרשה לטובת יושבי הארץ. בדרשתו דיבר על כך שעם ישראל

לדורותיו נשען על זכויותיהם של ישני עפר אשר רבים מהם טמונים ברגבי ערי צפון הארץ,

ובפרט בצפת.

על פתחי

קברי אותם קדושים וקדמונים יושבים תלמידי החכמים העניים של צפת ולומדים תורה מתוך

הדחק. נוכחותם ותורתם של חכמים אלה משמרת את קברי הקדמונים ומועילה להם. ועל אף

שאין המתים יכולים להשיב טובה לחיים, הם יכולים לעורר עבורם זכות במרום ובכלל זה

להמליץ טוב על כל מי שיתמוך באותם תלמידי חכמים היושבים על פתח קבריהם.

דבריו של

הרב קלחו מפיו בשטף וכבשו את לב הקהל. דברי חז"ל ופסוקים נחצבו מפיו כמרגליות

והתחרזו זה בזה בבהירות ובלמדנות שהקסימו את השומעים. בהמשך דבריו עבר לקדושתה של ארץ ישראל ובשבח הדר בה והמהלך

על אדמתה. ליבם של יהודי בוכרה שהיה תמיד ער לקלוט רשמי קדושה, התלהט מיד באהבת

הארץ (ע"פ ג' פוזיילוב, "יהדות בוכרה גדוליה ומנהגיה", שער ראשון

פרק א' – חכם יוסף ממאן המערבי).

ואמנם, מאז בואו

של רבי יוסף ממן לבוכרה נגשר הגשר בין יהודי בוכרה ובין הישוב בארץ ישראל, ועל ידי

כך נקשרו קשרים ראשונים ביניהם לבין היהדות בשאר ארצות הגולה.

רבי יוסף השתקע

כאמור בבוכרה והיה לרבה ולמורה דרכה של הקהילה עד פטירתו בשיבה טובה, בשנת

תקפ"ג (1822).

ראשיתה של

שיבת ציון מבוכרה

לא ארכו

הימים מפטירתו, ובשנת תקפ"ז (1827) נטלו יהודים ראשונים בבוכרה את מקל

הנדודים בידיהם ויצאו לדרך לא דרך. לא מחמת המציק עשו כן, ולא מחמת סיבה אישית.

חפצם היחיד היה להגשים את המצווה הגדולה של יישוב הארץ כפי שלימדם רבם.

עם השנים

הלכו טפטופי העלייה וגברו. אמירות בוכרה ומלכות רוסיה הרחיבו את קשרי המסחר

ביניהן, וכתוצאה מכך חל שיפור מסוים במצבם הכלכלי של יהודי בוכרה, ורבים יותר

מתוכם יכלו לעמוד בהוצאות הדרך ארצה.

הרב שמעון חכם

חכם נוסף מגדולי

יהדות בוכרה באותם ימים, היה הרב שמעון חכם זצ"ל. הרב חכם נולד בעיר בוכרה בשנת

תר"ג לאביו החכם הנודע רבי אליהו חכם הבבלי. רבי אליהו שהיה סופר סת"ם וזכה

לכתוב בחייו עשרות ספרי תורה, הגיע לעיר בוכרה בתקופת הרב יוסף ממן המערבי. הרב ממן

הפציר בו לוותר על שליחות "כולל צפת" ולהשתקע בבוכרה כדי לעזור לו בקידום

בני בוכרה בתורה ולימודה. הרב חכם נעתר לבקשת הרב ממן ונשאר בבוכרה.

משאת נפשו של

הרב שמעון חכם היתה לכתוב חידושי תורה, אך הוא היה גם משכיל ומשורר, מתרגם ופייטן.

הוא תרגם ספרים רבים לבוכרית ועל ידי כך התפרסם בין בני עדתו והשפעתו עליהם היתה גדולה

ביותר.

רבי שמעון היה

בעל ייסורים גדולים. שמונה מעשרת הילדים שהיו לו מתו בעודם קטנים ובנו פנחס מת בגיל

18. רק בתו שרה שנשארה בחיים היתה נחמתו היחידה. את עיקר נחמתו מצא בספרים שחיבר ובהשכלתו

הרבה.

מעניין המעשה

בכלי שהביאו אליו בשנת 1902 מפריז על ידי בני משפחת רוטשילד המפורסמת.

בשנת 1901

לערך נמצא כד עשוי מחומר שביר כעין חרסינה, דמוי ירך של אדם. על הכלי הזה היה כתוב

בכתב מסולסל ומחובר שקשה להבינו. הכד נראה עתיק יומין, והמשפחה היתה מעונינת לפענח

את הכתוב והוציאה הון רב להראותו למלומדי העולם אך לא הצליחו, עד ששמעו של רבי שמעון

חכם הגיע אליהם, ונשלח שליח להביאו אליו.

רבי שמעון ביקש

שהות של כמה ימים ועמל על כך עד שגילה את התעלומה. וכך הוא הסביר: מדובר בשטר מכר שהיה

נהוג לפני אלף שנה. הכד הוא דמות ירך, כי אברהם אבינו השביע את עבדו באמרו אליו

"שים נא ידך תחת ירכי", ולכן היה נהוג שכל מכירה של נכסי דלא ניידי או שבועות

ונדרים - רשמו על שטר כזה.

חכם שמעון קבל

שכרו נוסף לפרסום שמו כחכם גדול ומשכיל. הוא עלה לארץ ישראל בחודש אלול תר"ן.

הוא היה בין

מייסדי שכונת הבוכרים בירושלים ורחוב בירושלים נקרא על שמו. הספרים הראשונים שתרגם

הם: שיר השירים ומדרש פטירת משה רבנו שנדפסו בשנים תרנ"ו ותרנ"ז. בשנת

תר"ס תרגם את הספר "ליקוטי דינים" להרב אברהם אמינוף ז"ל. בשנה

שלאחריה תרגם את הספר "פתרון חלומות" לרב נתן עמרם, בשנת תרס"ב תרגם

כמה ספרי תפילות ופיוטים למועדים שהובאו בספר "מקראי קדש".

בשנת תרס"ד

תרגם את ההגדה של פסח, ובשנת תרס"ה תרגם את תרגום שני על מגילת אסתר ועוד.

התיישבות יהודית בכספו של משנה האמיר

הסיפור הבא מחיי יהדות בוכרה בתקופה ההיא מופיע

ברשימותיו של הרב שמחה גורודצקי, שליחו של הרבי הריי"צ לבוכרה:

לפני שמלכות רוסיה כבשה את טורקיסטן, שלטו באזור

ההוא אמירים, כעין מלכים קטנים. לכל עיר היה אמיר משלה.

לעיר סאחרידז'יה השוכנת בין ההרים וסמוכה לסמרקנד,

בא פעם בלילה המשנה של האמיר, רוכב על סוס, לרב העיר, ואמר לו שיש לו דבר סוד אליו.

המשנה סיפר לרב שהוא מרגיש שאדונו האמיר מביט עליו

בעין רעה וחושב שוודאי יהרוג אותו בקרוב, כי כן היה אז אם המלך היה כועס על מי שהוא,

היה הורגו. וכיון שיש לו רכוש גדול, הוא רוצה להשאיר את הרכוש ביד הרב. אם ישאר חי

- יתן לו החצי מזה, ואם יהרגו אותו ישאר כל הרכוש עבורו, אך העיקר שהרכוש לא ייפול

ביד האמיר. המשנה הביא עמו על הסוס שני שקים מלאים מטבעות זהב וכסף, וכלים שונים.

אמר לו הרב, אני איני צריך לכל זה. ואייעץ לך, יש

כאן יהודי אחד בשם ר' פנחס, איש ישר וטוב והוא חסיד גדול ואפשר לסמוך עליו, תנהו לו.

המשנה של האמיר שמע לקול הרב, הלך לר' פנחס, ואתו עשה את העסקה. למחרת נודע שהאמיר

הרג את משנהו.

העשיר החדש ר' פנחס, בנה בתים רבים והביא יהודים

והושיב אותם בבתים אלו, ונתן להם כל צרכם שיעסקו בתורה.

תור הזהב –

פריחה גשמית ורוחנית

פריצת הדרך

המשמעותית של יהדות בוכרה התרחשה כאשר הצאר הרוסי כבש את אסיה התיכונה בשנת

תרכ"ה (1865).

חבל בוכרה

סופח כולו אל רוסיה, אך הצאר השאיר את העיר בוכרה לבדה בידי האמיר וחייב אותו

להעלות לו מס כבד. שאר הערים, ובפרט סמרקנד וטשקנט, הפכו להיות שטחי רוסיה לכל דבר

ונקראו בשם טורקיסטן הרוסית. טשקנט הפכה לבירת המקום.

בעבור אמיר בוכרה

הגאה והעריץ, בנה של שושלת אמירי בוכרה מזה דורות, הייתה הפרידה מסמרקנד מכה קשה.

אולם בעבור הרובע היהודי בסמרקנד הייתה זו יציאה מאפלה לאורה. מסופר שכשנכנסו

החיילים הרוסים לסמרקנד, יצאו אליהם היהודים בדמעות הודיה ונישקו את פרסות

סוסיהם... זאת משום שעד אז הטילו עליהם המוסלמים חוקים ומיסים קשים מנשוא ומיררו

את חייהם עד מאוד.

הופעת חילות

הצאר הפיחה תקווה בלב היהודים המעונים כי יבוא הקץ לכל תלאותיהם. ואכן, הצאר גילה

יחס סובלני כלפי היהודים מפני שציפה שיעזרו לו לבסס את שלטונו באזור. תחת חוקי

החרפה נפתחה תקופה חדשה: חוקי האפליה בוטלו והיהודים החלו ליהנות משוויון זכויות.

נוצרו קשרים עם העולם הגדול ועם הכלכלה העולמית. מסילת הברזל התחברה לסמרקנד,

ונפתחה דרך מהירה לרוסיה.

בהיות איזור

בוכרה עד אז מנותק ממרכזי התורה, דל היה בה מספר תלמידי החכמים. כאשר כבשה רוסיה את

האזור, החלה התקרבות בין היהודים הבוכרים ויהודי רוסיה. יהודי רוסיה וליטא התוודעו

ליהודי בוכרה ומיהרו ליצור עמם קשר. שערי טובה וברכה נפתחו לפתע ליהדות בוכרה.

עד מהרה

נבטו הפירות: מבין צבעי המשי, הרוכלים והחקלאים צצו אנשי עסקים וגבירים לרוב, אנשי

שררה ומעמד, מקורבים לשלטון, אנשי תבונה וכוח. דמותו של הגביר הבוכרי עוררה רושם

עז בלב כל רואיה.

למעשה, היהודים

היו הגורמים העיקריים בהתפתחותה של טורקיסטן הרוסית. הם פיתחו מסחר במוצרי התוצרת של

רוסיה האירופית וכן גם שטחים רחבים לזריעת צמר גפן. בזה נפתח לפני רוסיה שוק חדש לרכישת

צמר גפן בתחומי מלכותה, דבר שאפשר את התפתחות תעשיית הטקסטיל ברוסיה.

הנוחות

היחסית בה חיו יהודי טורקיסטן הרוסית גרמה לכך שיהודים רבים מבוכרה המוסלמית, בה

עדיין היו תקפים חוקי האפליה הקנאיים, ברחו לטורקיסטן הרוסית, אל עבר סמרקנד

וטשקנט. רוב המהגרים פנו לסמרקנד, וקהילת סמרקנד הלכה וגדלה על חשבון הקהילה

בבוכרה.

בינתיים

בעיר בוכרה, שנשלטה עדיין בידי האמיר המוסלמי, התגברו חיי הרוח יותר מאי פעם.

צעירים רבים שמו מגמתם בתורה הקדושה וצמחו להיות תלמידי חכמים גדולים. מבוכרה העיר

יצאה תורה והוראה לכל אגפיה, כולל אל ערי טורקיסטן, ובתוכן ערי המסחר הפורחות

סמרקנד, קוקנד וטשקנט. הקהילה הבוכרית גדלה והתחזקה מכל הבחינות.

אחת המעלות

הגדולות של חילופי השלטון הייתה פתיחת הדרך המהירה לכיוון ארץ ישראל. לא עוד

חמורים וגמלים במדבריות הלוהטים, כי אם רכבות חדישות שנסעו במהירות על פני רוסיה

והורידו את הנוסע ליד הנמל.

על העליה

הגדולה מבוכרה לארץ-הקודש שהביאה להתיישבות בירושלים והקמת "שכונת

הבוכרים" בירושלים, יסופר אי"ה להלן.

זכויות יתר

כאמור, עם סיפוחה

של טורקיסטן נפתחו לפני יהודי בוכרה השערים לרוסיה וליהדות הרוסית, וגם נתיב חדש לעליה

לארץ דרך רוסיה. בשנת תרכ"ח (1868) שומעים אנו על יוסף בן בבאי, עולה נוסף

מבוכרה, שנסע לארץ דרך אודסה. כאן נפגש עם עורך "המליץ", שקיבל ממנו ידיעות

על מצבם של יהודי בוכרה בזמנו, ופרסם אותן בעתונו.

לפי דבריו של

העולה היה מספר יהודי בוכרה בזמנו (1868) כשבעת אלפים נפש, רובם ישבו בבוכרה הבירה

ובערים הגדולות, אולם קהילות קטנות נמצאו גם בקארשי, בחיסאר ובקרמין. יהודי בוכרה עסקו

אז בעיקר במסחר ובתעשיית משי.

לפי המס שנגבה

מהם, נחלקו יהודי בוכרה לשלוש דרגות: עניים ששילמו שלושה רובלים לגולגולת, בינוניים

- שישה רובלים, ועשירים - שנים עשר רובל לגולגולת. לפי המנהג המקובל היה גובה המסים

מלווה את גביית המס בסטירה על פניו של משלם המס היהודי. האמיר מוזאפר א-דין, מושל בוכרה

בזמן ההוא, גזר איסור על נתיניו למכור ליהודים נכסי דלא ניידי.

עקב המלחמה שפרצה

בין הרוסים ובין הבוכרים בשנת תרל"ה (1875), ברחו הגנראל-גוברנטור קורופטקין והגנראל

סקובאלא אל העיר קוג'אן. קירגיזים רדפו אחריהם וביקשו להמיתם. סיפור רווח בקרב היהודים

הבוכרים שיהודי אחד הציל את שני הגנרלים הבורחים ממוות בידי הקירגיזים, והגנרלים הבטיחו

בכתב וחתמו בעצם ידיהם שלעולם לא יקפחו את זכויות היהודים, כפי שעשו ברוסיה, וגם לא

יגייסו את יהודי בוכרה לצבא.

מן הסתם אין

זו אלא אגדה, אולם עובדה היא שזמן רב - עד ימי "מהפכת אוקטובר" בשנת

תרס"ה (1905) - נהנו יהודי בוכרה מזכויות יתר לעומת היהודים האשכנזים אשר בתחום

המושב.

פקודת גירוש

אך גם תורם

של יהודי בוכרה הגיע. בראשית המאה העשרים, בשנים 1900-1913, נחקקו חוקים של שלילת זכויות

היהודים גם בבוכרה. התחילו גירושים מהערים הגדולות כמו טשקנט, סמרקנד קוקנד וכדומה,

נאסר על היהודים נתיני בוכרה לשבת בערי טורקיסטן אשר מחוץ לגבולות האמירות, פרט ליהודים

שישבו שם קודם לכן, לפני הכיבוש הרוסי, וזאת בהשתדלות האמיר הבוכרי.

בשנת 1911 הוציא

הגנראל סאמסונוב פקודת גירוש על כל יהודי בוכרה היושבים בערי טורקיסטן, מחוץ לגבולות

האמירות, וגזר על כולם לחזור לבוכרה. בהשתדלות מרובה עלה בידם להשיג רישיון לגור בסמרקנד,

בקוקנד ובמרגלאן.

עליית הקומוניזם ורדיפות היהדות

ציון דרך

משמעותי בחיי יהדות בוכרה, החל בראשית שנות ה'תר"נ (1890), עת החלו

אדמו"רי חב"ד לשלוח רבנים שלוחים לבוכרה. ראשון להם היה הגאון החסיד רבי

שלמה יהודה לייב אליעזרוב, אשר נשלח לבוכרה על ידי רבי שלום דובער שניאורסאהן

זצ"ל, האדמו"ר החמישי לשושלת נשיאי חב"ד.

הרב

אליעזרוב שהה בבוכרה מספר שנים ופעל רבות לחיזוק היהדות בערי בוכרה. אחריו הגיעו

שלוחים-רבנים נוספים לבוכרה שכל אחד מהם פעל רבות והשפעתם על יהודי בוכרה ניכרת עד

היום הזה. על שליחותו של הרב אליעזרוב יסופר בע"ה להלן עמוד ## ואילך.

עם עליית

השלטון הקומוניסטי ברוסיה, בשנת תרע"ח (1918), ביקשו הקומוניסטים לעקור את היהדות

בכל רחבי המדינה. הם פעלו בכיוון זה גם בבוכרה, אך לעומת רוסיה המרכזית, בבוכרה היתה

ידם פחות נוקשה אך גם שם היו רדיפות, "משפטים" ומאסרים, כפי שיסופר להלן

בהרחבה.

בימים הראשונים

אחרי השתלטות הקומוניסטים על בוכרה, התארגנה במקום קבוצת מורדים מוסלמים שרצו לפרוק

מעל עצמם את עול השלטון החדש. הללו כונו על ידי הקומוניסטים בשם " באסמצ'ים " – רוצחים.

מנהיגיהם היו

ברון בק, דאברון בק, וגוזורחן. בימי השוק שהיו נערכים בימי ראשון ורביעי, היו המורדים

מקיפים את אזור השוק ושודדים את הקונים - אם את כספם ואם את סוסיהם. מעשי שוד אלה היו

מתבצעים במהירות רבה והם היו מצליחים להתחמק מהשוק לפני בוא המשטרה. "מרד"

זה נמשך עד שנת 1927 בערך וגם היהודים סבלו מהם, אך לבסוף הם נכנעו.

בראשית תקופת

השלטון הקומוניסטי שלח האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסאהן זצ"ל,

האדמו"ר השישי לנשיאי חב"ד, את החסיד רבי שמחה גורודצקי ז"ל לבוכרה.

הרב גורודצקי פעל בבוכרה שנים ארוכות במסירות נפש עילאית, וגם הוא השפיע השפעה

עצומה על יהדות בוכרה. על פעילותו של הרב שמחה גורודצקי יסופר להלן עמוד ## ואילך.

בתקופת מלחמת העולם השניה ואחריה

בתקופת מלחמת

העולם השניה זרמו המוני פליטים לאזור בוכרה. היו אלה בעיקר חסידי חב"ד מרוסיה המרכזית ויהודים מפולין שברחו

לרוסיה והתיישבו בעיקר בערים סמרקנד וטשקנט. יהודי בוכרה הוכיחו באותם ימים גדלות

נפש ונדיבות לב בלתי מצויה ופתחו את דלתות בתיהם להמוני הפליטים וסייעו ביד רחבה

לכל צרכיהם. בד בבד, הדבר הביא חיזוק של ממש ליהודי בוכרה והרבה את ידיעת התורה

בקרבם, וחלקם אף למדו חסידות. על כל זה יסופר בע"ה להלן בהרחבה עמוד ##

ואילך.

בראשית שנות

השבעים היה גל עלייה גדול מברית המועצות, בו עלו לארץ הקודש אלפים רבים מיהודי

בוכרה. מאוחר יותר היו עליות נוספות שבהן עלו יהודים מבוכרה לישראל, ואילו חלקם

היגר גם לארצות הברית.

על פעלו

הכביר של הרבי מליובאוויטש נשיא דורנו, הנשיא השביעי לשושלת אדמו"רי

חב"ד, למען יהדות בוכרה, יסופר בע"ה בהרחבה להלן עמוד ## ואילך.

סמרקנד – הקהילה הוותיקה ביותר

אחת הערים המרכזיות

באזור בוכרה, בה קיימת הקהילה היהודית הוותיקה ביותר בבוכרה, היא סמרקנד.

רבת ימים

היא העיר, מהעתיקות שבערי תבל. בעבר הרחוק היה שמה מאראקנדה, והיא הייתה חלק

ממלכות עשירה ושמה סוגדיאנה. על פניה חלפו שיירות הסוחרים ב"דרך המשי"

לכיוון סין כדי לקנות בה את המשי המרהיב. סמרקנד ושכנותיה, שנהנו מזרם הסוחרים

המתמיד, התעשרו עקב כך עושר רב. מלונותיהן ובתי המכס שלהן שקקו עוברים ושבים. היו

בהן בתי טווייה למשי ובתי צביעה, ולאריגי המשי המעובד שנמכרו בהן יצאו מוניטין.

בנוסף על כל

מעלותיה, השתרעה העיר על פני עמק פורה ודשן, שבתחתיתו זרם נהר הזראושאן רחב

הידיים. בתוככי העיר עצמה התפתל נהר האובימשהד, שמימיו המתוקים נודעים לתהילה.

שדות העמק הפורה והגבעות המכתרות את העיר רוו ממימי הנהרות הצלולים, ברכת ה' שרתה

בעיר, ויבולה היה עשיר ושופע.

את פני

הבאים אל סמרקנד קידם מראה משובב נפש: שדות כותנה עצומים הקיפוה סביב וכרמי גפן

צפופי עלים שניחוחם התפשט למרחוק משובצים היו ביניהם. בתוככי העיר עצמה לבלבו עצי

פרי שכמו קרסו תחת כובד משאם הרענן. פרות משובחים אלו – כשהיה אדם אוכל מהם לשובע,

היה חש צריבת דבש בגרונו מחמת מתיקותם. מאחורי כל בית ניטעו ערוגות ירק שהניבו

ירקות בשרניים למראה.

יופייה של

העיר ואקלימה הנעים והנוח היטיבו מאוד עם בריאות תושביה. בני סמרקנד היו קשורים

אליה וגאים בה מאוד.

הקמת הרובע היהודי – ה"מחלא"

הרובע

היהודי של סמרקנד נבנה בשנת 1843. האמיר ניאות למכור ליהודי המקום קרקע בסמוך

לכיכר הרג'יסטאן, ובפי היהודים הוחל לקרוא לה "מחלא" (שכונה). במקום

החלו להכות שורש חיים יהודיים אותנטיים שהתמשכו על פני מאה וחמישים שנה.

בראש ההנהגה

בסמרקנד הועמד אחד מגדולי יהדות בוכרה בדור ההוא, מולא בנימין פוזייל, הוא אבי

משפחת פוזיילוב לדורותיה. מולא בנימין היה עניו, שלמרות שהכל כינוהו בהערצה בנימין

פוזייל (בנימין העילוי), הוא חתם את שמו כ"בנימין השוחט". על אף מסירותו

הרבה לצאן מרעיתו, סירב לעשות את הרבנות קרדום לחפור בה והתפרנס מצביעת אריגי משי.

יהדות

סמרקנד הלכה והתפתחה, כשהיא שואבת מכוחה של קהילת האם – קהילת בוכרה.

חיים יהודיים תוססים

בסמרקנד היו

בתי כנסת רבים ולכל אחד מהם היה "כלונתר" – נשיא. ליד בתי הכנסת היו

"חדרים" בהם למדו צעירי הצאן אל"ף-בי"ת, חומש עם רש"י

בתרגום לבוכרית ואף "עין יעקב". הילדים ישבו על הרצפה סביב הרב, שהיה

ישוב על כריות ושיננו תורה שלמדו מפיו. רק מאוחר יותר הגיעה המודרניזציה גם לשם,

והרב והתלמידים עברו לשבת על ספסלים. בגיל הנעורים פנו רוב הנערים למסחר. מאחורי

בתי הכנסת היה מקומם של השוחטים. עקרות בית צנועות וחסודות עמדו שם מלוות

בבנותיהן, בידיהן אחזו עופות, והמתינו לתורן אצל השוחט.

ליהודי

סמרקנד היו ראשי קהל שבאו בדברים עם הרשויות הרוסיות, והיו להם רבנים שאהבו את

העדה בכל לבם והתמסרו אליה. הבולט שבהם היה הרב יוסף כוג'הינוף זצ"ל, אבי

העדה בסמרקנד.

כמו בכל

קהילה בעולם היו ברובע כל סוגי היהודים – תלמידי חכמים ושאינם, עשירים ועניים, אלו

המצדדים ברב זה ואלו הדבקים באחר. אולם את רובם ככולם אפיינה יראת שמים תמימה.

ההתיישבות

הבוכרית בארץ הקודש

כאמור לעיל,

בעקבות הכיבוש הרוסי את איזור טורקיסטן בשנת תרכ"ה, נפתחו בפני היהודים

אפשרויות כלכליות רבות שהביאו לעליית רבים מיהודי בוכרה לארץ ישראל.

דווקא בשנים שהמולדת הושיטה להם יד לשלום, הם

נתנו יד לבניין ארץ ישראל. החלה רווחת מגמה שבה תלמידי החכמים, המנהיגים, העשירים

והנכבדים – עוזבים הכל מאחור ועולים לארץ ישראל.

הם באו מלאי

יוזמה, ביחידים או בשיירות, והתיישבו בעיר העתיקה בירושלים. עם גבור העלייה הם

הקימו בירושלים חברה בשם "חברת חובבי ציון מק"ק (קהילות קודש) בוכארא

וסביבותיה", שנועדה לטפל בצורכיהם היחודיים של עולי בוכרה בירושלים.

המגורים

בעיר העתיקה היו קשים לאנשים אלו שידעו מושגים של רחבות, ובשל כך נפלה בחברת "חובבי

ציון" ההחלטה לפרוץ צפונה ולבנות מחוץ לחומת ירושלים. בחודש טבת שנת

תרנ"א (1891) הוחל בבניית השכונה שהפכה להיות הפלא הירושלמי למשך מחצית היובל

הבאה – שכונת הבוכרים.

לא רבים

יודעים, אך שמה המקורי של השכונה איננו "הבוכרים" כי אם

"רחובות", על שם הפסוק: "ויקרא שמה רחובות . . כי עתה הרחיב ה' לנו

ופרינו בארץ" (בראשית כו, כב). משם זה ניכרת היטב מגמת ההתרחבות והצמיחה

שאפיינה כל כך את מקימיה. עם השנים החלו לכנות את השכונה "רחובות

הבוכרים", וגם שם זה שקע עם הזמן, ו"הבוכרים" ירש את מקומו.

השכונה

הייתה יפה ומרווחת, מסודרת ומאורגנת ולא היה דומה לה ביופי ובתכנון. מגמת מייסדיה

הייתה לייפות בכך את ירושלים, פלטרין של מלך. בספר התקנות של השכונה הם הצהירו על

כך שזהו חפצם: "כדי להוסיף כרך בארץ ישראל ולכונן בה מושב בתים . . למען תהיה

להוד ולתפארת לירושלים" (ר' קשאני, "יהודי פרס בוכרה ואפגניסטן",

עמ' 77).

ארמון למלך

המשיח

לבד

מרחובותיה ובתיה הנאים ומרחיבי הדעת, בנו עשירי השכונה בתי פאר שהרהיבו עין כל רואיהם.

הבולט מתוכם היה בית חפץ-יהודיוף. בית זה ידוע עד היום בכינויו "הארמון",

ולא בכדי זכה לתואר. מטרת בניינו הייתה כדי שלעתיד לבוא יקבלו בו את פני מלך

המשיח. ואכן, בית נהדר זה היה בן שתי קומות שהכילו חדרים ואולמות גדולים. על

הקירות צוירו ציורי שמן שתיארו נופים בארץ ישראל וסמלים יהודיים. בצמוד לו נבנו

חצר גדולה ומקווה טהרה, ובחזיתו נפערו שנים עשר שערים מקושתים ששיוו לבניין את

מראהו המפואר. דרך י"ב השערים עתידים היו ראשי י"ב שבטי ישראל להיכנס

בבוא העת, ולהקביל את פני משיח צדקנו.

בית זה,

שנבנה על ידי הגביר הקוקנדי אלישע יהודיוף בסיוע חתנו ישראל חפץ (ובהוראת הרבי

הרש"ב, כפי שיסופר להלן), הפך למוקד עלייה לרגל מכל ירושלים מחמת יופיו.

בדומה לארמון זה נבנו בשכונה עוד בתים מיוחדים במראם או בגודלם – בית דוידוף,

משהיוף, מקסימוב ואחרים.

על שכונת

הבוכרים בירושלים כתבו: "בהגיעך לשכונה ובעברך בחוצותיה – אתה עומד ומשתאה על

רחבות הידיים של הרחובות והבניינים הגדולים". עוד נכתב: "השכונה הגדולה

והיפה הזאת . . מצוינת היא בתבונת מקומה וביופי בתיה . . גולת הכותרת של השכונה

והבניינים והפרוורים בירושלים החדשה (ע"פ ר' קשאני, "יהודי פרס בוכרה

ואפגניסטן"). מושלה הטורקי של ירושלים, ג'מיל פחה, התבטא אודותיה: "יופי

ועשירות בה, כבוד ותפארת". ביטויים אלו הם מעט ממה שנאמר ונכתב באותה תקופה

בפי הבריות ובכתבי העת.

מרכז רוחני

ליהדות בוכרה

בוני השכונה

עצמם רוו נחת מחזונם שיצא לפועל וכתבו בפנקס התנאים שהופק לרגל גמר השלב הראשון של

הבנייה: "וברוב קנאתנו ותשוקתנו לארץ הקדושה קנינו קרקע רחבת ידים כדי לזכות

את עצמנו ואת אחינו בית ישראל הקרובים והרחוקים בבנין בתי דירה וחינוך בארץ הצבי .

. ובתוך זמן מצער נהפך רוב הקרקע הנזכר לגן ה' צבקות..." (ג' פוזיילוב,

מבוכארא לירושלים, עמ' 100).

מלבד הבתים

הפרטיים נבנו גם מוסדות ציבור – בתי כנסת ובתי מדרשות, בית ספר לתלמוד תורה, בית

ועד וכיוצא בזה. העולים הסתדרו כחטיבה עדתית, ובעמדם בקשרים הדוקים עם אחיהם שבגולה

השפיעו עליהם שימשיכו בעליה ויתקשרו עם הארץ.

רוב העולים הבוכרים

הביאו אתם כסף, אולם לא תפשו מקורות מחיה חדשים. הם לא פנו למושבות לעסוק בחקלאות,

כמו שעשו בני העליה הראשונה ויוצאי מזרח אירופה, והסתפקו בבנין בתים בירושלים לעצמם

או להשכרה. לעתים השאירו בארץ מבני משפחתם, ביחוד ילדים ללימוד ולחינוך, ובעצמם היו

שבים לבוכרה להמשיך שם בעסקיהם; אבל היו חוזרים כפעם בפעם ומהם גם משתקעים בארץ, והישוב

צמח מעט מעט עד שעלה, בערב מלחמת העולם הראשונה, ל-1500 נפש. כך הוקם על ידם מרכז רוחני

ממשי ליהודי בוכרה.

מזון רוחני

לאחיהם שבגולה

אך לא רק

באבן הירושלמית הטביעו עולי בוכרה את אהבתם לציון. מאחורי קירות האבן, בתוככי

הבתים, פיעמו הלבבות שהיו רוויים בחיבת ציון שטרם באה על סיפוקה.

בין עולי בוכרה

היו כאמור חכמים ויודעי תורה, אשר ביקשו לספק מזון רוחני לאחיהם שבגולת בוכרה. מהם

שמו לב לאסוף ספרים וכתבי יד ויסדו ספריות תורניות; כך ספרייתו של ר' שלמה מוסאיוף

הכילה מאות כתבי-יד ואלפי ספרים, מהם יזמו להדפיס ספרים בשפת הדיבור הבוכרית (פרסית-טאג'יקית

בכתב עברי) ובעברית, כמו שמעון חכם ותלמידיו.

רבים מעולי

בוכרה חשו צורך להודות באופן מעשי לבורא, על הזכות שזיכה אותם לעלות בשלום

ולהתגורר בירושלים. רבים מהם בחרו להדפיס ספר קודש שיעמוד לזכות את הציבור ויהווה

את קרבן תודתם.

יהודי בוכרה

בירושלים הוציאו לאור כמאתיים ספרי קודש שונים, ביניהם כמה וכמה סדרות, והפיצו

אותם בין קהילות בוכרה שבארץ ושבאסיה, ולעתים אף בקרב קהילת הספרדים הירושלמית.

בהקדמותיהם של מרבית הספרים מופיעה הסיבה לכך שבעל הספר הוציא את ספרו – תודה

לריבון העולמים על הזכות שזיכהו ועל הרחמים שריחמהו כשהביאו לציון ברינה.

הנה כי כן,

תיאורים אלו מיטיבים לתאר את המאפיינים של קהילת יהודי בוכרה מאז ועד היום הזה - אהבת

תורה יוקדת לצד דביקות תמימה בבורא, עשיית מעשי צדקה וחסד עם זולתם, אהבה לארץ

הקודש ולירושלים עיר הקודש ואמונה וכמיהה לביאת גואל צדק. כל אלה עומדים לנגד

עיניה של יהדות בוכרה המפוארת בכל פזורותיה בארץ ובעולם.