גזירת איסור השחיטה

גזירת איסור

השחיטה

המאבק

להגנת השחיטה היהודית בגרמניה

תעמולת

ההסתה נגד השחיטה היהודית בגרמניה החלה בשנת תרכ"ד (1864) על ידי "אגודות

צער בעלי-חיים". היהדות האורתודוכסית שחששה מהניסיון לערער את אחד מיסודות היהדות,

החלה להיאבק בשני מישורים: במישור המשפטי-חוקתי ובמישור ההסברתי.

את המאבק בתחום החוקתי ניהלו הרב שמשון רפאל

הירש והרב עזריאל הילדסהיימר בשולחם עצומות לרייכסטאג נגד אגודות צער בע"ח.

אף שההצעות הורדו מסדר היום של בתי המחוקקים של המדינות הגרמניות, לא התקבל חוק ממלכתי

שימנע מן הרשויות המקומיות לנקוט צעדים נגד השחיטה.

גם

בתחום ההסברה נעשתה פעולה מקיפה ביותר. ד"ר הירש הילדסהיימר, בנו של הרב

עזריאל הילדסהיימר, לוחם חריף בתעמולה נגד השחיטה היהודית, סלל את הדרך להקמת

"המשרד להגנת השחיטה". אחרי מלחמת העולם הראשונה עבר המשרד לניהולו של

הרב עזריאל (עזרא) מונק, רבה של קהילת "עדת ישראל" בברלין. בתרצ"א

(1931) הוחלף שמו של המשרד ל"מרכז לענייני שחיטה בגרמניה" ובניהולו

השתתפו נציגי הקהילות הנפרדות ונציגי "האורתודוכסיה הקהילתית".

פעולות

ההסברה באו להוכיח שהשחיטה היהודית הינה דרך המתה הומאנית ביותר, והם כללו פרסומים

של חוות-דעת של אנשי מדע בתחומים שונים שהצדיקו את השחיטה היהודית.

אחת

מחוות הדעת הרפואיות המוסמכות ניתנה על ידי ד"ר שלמה מנחם ליבען מפראג, רופא יהודי,

בקי בהלכה, שערך ניסיונות רבים באוניברסיטת פראג מתוך מטרה להגן על השחיטה היהודית.

במו"מ

ההלכתי בנושא ההימום מוזכר ליבען פעמים רבות, כמי שהוכיח מתוך ניסויים שערך, שהשחיטה

היהודית אינה מענה את בעלי החיים יותר מאשר דרכי שחיטה אחרות, והוא תוקף את המסיתים

המסיקים מסקנות ללא עריכת ניסויים.

תכתובת

של רבנים באפשרות של היתר הימום בהמות בזמן שחיטה החלה בסוף שנות ה'תר"פ.

כאשר במענה לפנייתו של הרב מונק הנזכר, כתב רבה של וילנא הגאון רבי חיים עוזר

גרודזינסקי: "כל זמן שיש איזה זיק תקווה לביטול הגזירה אין לחשוב על דבר שום

אופן היתר של הימום".

שלילת

השחיטה הכשרה בגרמניה

עם

הגברת השפעת הנאציזם בגרמניה, ועוד לפני השתלטותו המלאה, הועלתה התביעה לאיסור

השחיטה היהודית, כאחד הצעדים להצר ליהודים. בשלב ראשון התקבלו בראשית שנות השלושים

בכמה מאזורי גרמניה, חוקים נגד השחיטה היהודית, ובהשפעת התועמלנים הנאציים הופעלו

חוקים אלה גם בכמה מן המדינות הסקנדינביות.

חודשיים

לאחר עליית היטלר לשלטון, נחקק האיסור על השחיטה וכן נחקק חוק ארצי לפיו נאסרה

המתת בהמות ואף עופות ללא הימום מוקדם.

עם

החלת הגזירה בט"ז בניסן תרצ"ג (12.4.33), נאסרה רשמית ברחבי גרמניה

שחיטת בהמות ללא הימום (לפני השחיטה) ושחיטת עופות ללא כריתת הראש כולו (חיתוך כל

המפרקת). בכך נשללה האפשרות לשחיטה כשרה בגרמניה. בתחילה ניתן היה לייבא בשר כשר

מארצות שכנות במחיר יקר ביותר, אולם בהמשך אף נאסר לחלוטין יבוא בשר כשר.

מציאות

זו, שבה לא ניתן היה להשיג כלל בשר כשר, עלולה הייתה להביא לאכילת נבילות וטריפות על

ידי רבים מיהודי גרמניה. התנזרות מאכילת בשר בשל בעיות כשרות נחשבה למסירות נפש.

בפרט הקפידו באכילת בשר לגבי ילדים, חולים וזקנים.

הדיונים

בין רבני גרמניה ומזרח אירופה

הדיונים

האינטנסיביים באפשרות של התרת שחיטה אחר הימום התנהלו בהתכתבות בין הרבנים בגרמניה

ובינם לבין גדולי תורה בפולין ובליטא. רבני גרמניה רצו להגיע להחלטה אחידה שתהיה

מקובלת על שני איגודי הרבנים האורתודוכסיים.

אחד

הרבנים שנכנס לעובי הקורה בעניין זה, ואף חיבר ספר מיוחד לביסוס הצעתו להיתר הימום

בתנאים מסוימים, הוא הרב הגאון רבי יחיאל יעקב ווינברג, ששימש כראש בית המדרש

לרבנים בברלין, וכאחד מגדולי התורה בגרמניה נדרש לברר את השאלה לכל צדדיה.

בספרו

"שרידי אש" הוא כותב: "מלכות הרשעה גזרה איסור על השחיטה בלא הימום

הבהמה קודם שחיטתה. לאחר מכן שללו הרשעים בתחבולות חוקיות אכזריות, את האפשרות

להביא בשר מן החוץ, ולא התירו את השחיטה הכשרה, אפילו לזקנים וחולים מסוכנים.

"נשקפת

אפוא, סכנה חמורה שמרבית היהודים לא יעמדו בניסיון ח"ו ויכשלו באכילת נבילות וטריפות,

ואף ראשי הקהילה העברית בברלין עמדו להנהיג במוסדות הקהילה: בית החולים, בתי מושב

זקנים ועוד, אכילת בשר נבלה וטריפה, הנקנה במקולים של נכרים, בטענה שבשעת גזירה

קשה זו הם אנוסים בעל כרחם להתיר אכילת נבילות וטריפות, משום פיקוח נפש של החולים והזקנים

שעל פי פקודת הרופאים אי אפשר להם להתקיים בלא אכילת בשר".

הרב

וינברג ניגש לנושא מתוך הכרה כי גדולי ישראל לא יסכימו לעולם להיתר שיש בו משום שינוי

אופן השחיטה הנהוגה בישראל מדורי דורות, ואף לבו נקפו מאד לגשת לעניין חמור זה של כשרות

השחיטה, שהוא יסוד בחיי ישראל.

לאחר

שגילה יסוד להיתר יצא לפולין לדיון עם רבי חיים עוזר גרודזנסקי רבה של ווילנה, ועם

רבי מאיר שפירא מלובלין, בדבר צדדי ההיתר המוצע על ידו, להתיר את ההימום בתנאים

מסוימים.

אולם

גדולי ליטא הביעו דעתם נגד היתר ההימום. רבי חיים עוזר גרודזנסקי אף פנה לרב ווינברג,

בכותבו:

"אעפ"י שביאר בהרחבה כמה הלכות בכל

זאת, לא יצא הדבר מידי הרבה חששות, ואי אפשר להורות כן הלכה למעשה, ובכלל שזהו נגד

דעת גדולי הדור, אשר הכריעו בדעתם, שאי אפשר בשום אופן להתיר הימום, אשר כמה תקלות

יצאו על ידי זה".

בהמשך

הדברים הוא מוסיף וכותב: "שזהו עניין הנוגע לכלל ישראל בכל תפוצות הגולה, אשר

בכל המדינות ימצאו משטינים ומקטרגים לבקש עלילות".

גם

רב נוסף מגרמניה, הרב יעקב יהודה הופמן מפרנקפורט, פנה בעניין זה במכתב לרבי חיים

עוזר גרודזנסקי וכתב:

"אם דעתו ואולי גם דעת חבריו גדולי ההוראה

וראשי הישיבות בעיר ווילנה והסביבה, נוטה לאיסור על פי ההלכה, אז נכוף את ראשנו

ונכריז בפומבי על האיסור של שחיטה אחר הימום החשמל, ונחגור בעוז את מותנינו כדי

לעמוד בפרץ ולהציל את שארית הפליטה מאכילת נבלות וטריפות.

"אולם אם גם הדר"ג ימצא ע"פ בירור

ההלכה, שאין לנו טעם מספיק לאיסור, אז חושבים אנחנו כי לא נכון לכבוש פנינו בקרקע

ולעבור בשתיקה על חורבן החיים הדתיים באשכנז המדינה אלא החובה מוטלת גם על גדולי הדור

לבוא לעזרתנו".

אגרות

אדמו"ר הריי"צ בנושא השחיטה באשכנז

את

מעורבותו של אדמו"ר הריי"צ בעניין זה, אנו מוצאים בתכתובת משנת

תרצ"ג, עם רבי חיים עוזר גרודזנסקי, ועם הרב יחיאל יעקב וויינברג.

בחורף

תרצ"ג כתב הרבי הריי"צ לרבי חיים עוזר (אגרת ד'רסד, אגרות קודש שלו כרך

יא עמוד שפד):

"מכתבו קבלתי. חפץ לשמע ביאור על מה שכתב

שפרטי ההצעה צריכים ישוב.

"בדבר מכ' של ידידינו הרב ר' עזרא מונק,

בתחילה אם היו יכולים להשפיע שלא יעשו פרסום כזה, ועכשיו איני יודע עד כמה מועיל.

והמצב כמו שהוא אי אפשר לדעת.

"מענין אותי לדעת איזה ידיעות פרטי' יש לו בזה.

ואיך בשאלת השחיטה. לפי העיתונים דכאן המצב מבהיל והשי"ת ירחם".

כאמור,

בט"ז בניסן תרצ"ג נחקק רשמית איסור השחיטה בגרמניה. לאחר חג הפסח הוסיף הרבי

הריי"צ וכתב אל רבי חיים עוזר בעניין זה (אגרת ד'רעט, שם עמוד שצב):

"מכתבו קבלתי ביו"ט, מקווה שבודאי

נתחזק בברי', השי"ת יחזקהו כו'.

"ובדבר המהומות באשכנז שנאסרה השחיטה חושב

שבודאי היו צריכים לקחת דרכים מדרכי ההשתדלות, כמובן בלא עניני פרסום.

"בהיותי בפאריז כאשר התחיל ענין אשכנז, דעתי

היתה אשר ההתעסקות הי' צ"ל יותר בדרך השתדלות ולא רק בפרסומי. והשי"ת

יעזור ויהיה תוצאות טובות מזה. אבל בהנוגע לענייני השחיטה היו צריכים בזה לעורר את

העסקני' בפריז ולונדון באופן אם אפשר למצוא דרכים בדרכי ההשתדלות.

"בדברי הטלג' מהד"ר לובען והמכתבים

מברלין, כמובן אשר אין להתחשב בזה, כי אין זה דבר חדש, כן הוא ברוסיא, מפני ההכרח

כתבו הכל להשקיט. בכל אופן אסור במצב בהנוגע לשאלת השחיטה להניח כך".

[=הד"ר

לובען המוזכר במכתב זה, הוא הד"ר שלמה מנחם לובען מפראג המוזכר לעיל, שכתב

חוות דעת רפואיות להגן על השחיטה היהודית].

ובהמשך

כותב הרבי בעניין זה גם אל הסמינר הרבני בברלין (אגרת ד'רצו, שם עמוד תב):

קבלתי מהרב וויינברג השו"ת ע"ד השחיטה,

ומטושטש ביותר, שאי אפשר לקרותו. אפשר יש אצלם אקזמפ' טוב יותר, מבקש לשלוח,

ולשלוח איזה אקזמפלרים.

[="השו"ת

ע"ד השחיטה" שכותב הרבי, נדפסה בספר "עדות נאמנה" עמוד 49

ואילך]

ובמכתב

להגאון רבי שלמה יוסף זווין, כותב הרבי באותם ימים (אגרת ד'רפג):

"...אשכנז יתר מהכצעקתה, שהם בעצמם מפני

הפחד אין כותבים".

"נמנו

וגמרו שלא להתיר בשום אופן"

מן

העניין להוסיף, כי בשעה שהרב ווינברג מסר לדפוס את תשובותיו הוא מציין:

"ברוך

השם שהתשובות ההן חדלו להיות להן ערך מעשי כל שהוא. כבר בימי הגזרה הרעה קבלו אחינו

בני ישראל בכל ארצות פזוריהם, שלא לשנות שינוי כל שהוא, מאופן השחיטה הנהוג בישראל

מדורי דורות, ועם ישראל קדושים הם, וחלילה להם לנגוע אף כחוט השערה במסורת הקדושה

אשר עליה הורגנו, ועליה מסרו נפשותיהם אבותינו ואבות אבותינו בכל שנות גלותנו, ולא

נמנעתי מלפרסמן משום חשיבותן ההיסטורית, לפי שיש בהן זכר להיאוש המר שתקף את המוני

בית ישראל, ואת החרדה הגדולה של רבני ישראל, אשר חרדו לחתור ולמצוא הצלה ופיקוח כל

שהוא לנפשות רבבות ישראל".

אולם

לעצם העניין הוא מדגיש:

"רובם

ככולם אסרו את ההימום ואף המעטים שנטו להקל בשעת מצוקה ומשום ספק פיקוח נפש חזרו

אחר-כך מדעתם הראשונה והצטרפו אל האוסרים, ונמנו וגמרו שלא להתיר בשום אופן. קיום

דת ישראל וקיום היהדות והצלת כבודה, דורשים מאתנו להביא קרבן זה של איסור

בשר".

חוקי

האפליה לאחר תבוסת הנאצים

סוף

דבר: לאחר נפילת השלטון הנאצי לא בוטלו אמנם החוקים שהוצאו על ידי השלטונות

הנאציים נגד השחיטה בגרמניה ובארצות כיבושה, אולם חוקים אלה הוכרו כ"לא

קיימים", "מפני שהוצאו מתוך שנאה ורדיפת מיעוטים מטעמי גזע ודת",

והוראה ברוח זו פורסמה על ידי המטה הצבאי של ארצות-הברית באירופה.

חוקי

השחיטה שהוצאו בכמה מדינות באירופה, כגון בפולין לפני הכיבוש הנאצי, לא בוטלו, אם

כי לא הופעלו למעשה לגבי שחיטה יהודית.