תולדות יהדות גרמניה

תולדות יהדות גרמניה

תולדותיה

של יהדות גרמניה, שורשם בהגירת יהודים מעטים באלף הראשון למניינם, המשכה בחיי

יהדות פורחים וקהילות נכבדות ברחבי המדינה במשך שנים רבות, עד לחיסול כמעט מוחלט

בתקופת השואה - ותחייה מחודשת

בשנים האחרונות.

קהילת

יהדות גרמניה תפסה מקום חשוב ביותר בתולדות עם ישראל.

חוקרי

יהדות גרמניה מציינים כי ה מהרי"ל (רבי

יעקב בן משה מולין) מביא מקורות לפיהם יהודים ישבו בגרמניה כבר ב תקופת בית שני .

ידיעה נוספת נלמדת מפקודותיו של הקיסר ה רומי במאה הרביעית

למניינם, על קהילה יהודית בעיר קלן (קולוניה באותם הימים). ייתכן שקהילות

אלה נעלמו במהלך התמוטטות הקיסרות הרומית ובמלחמות

המוסלמים בנוצרים. מסורות אחרות מדברות על הגירת יהודים מפרס לגרמניה במאה השביעית .

כמו

כן קיימות עדויות על סוחרים יהודים שהתגוררו בגרמניה בתקופתו של הקיסר " קארל הגדול ",

במאה השמינית למניינם.

כבר בשנת ד'ת"ת (1040) שימשה

גרמניה, שלימים נודעה בפי היהודים בשם "אשכנז", מרכז תורני חשוב ובו

ישיבות בעלות שם, וחיו בו כמה מרבותינו הראשונים כאשר הבולט מביניהם, שהיה למעשה

ממנהיגי הדור כולו, היה רבינו גרשום בר יהודה מאור הגולה.

גדולי

תורה נוספים גרו בגרמניה במהלך הדורות. מהמפורסמים שבהם: רבים מבעלי

ה"תוספות", "חסידי אשכנז" כרבי יהודה בר שמואל ("רבי

יהודה החסיד") רבי אלעזר בר יהודה (ה"רוקח"), רבי מאיר בר ברוך

מרוטנבורג ורבי אשר בר יחיאל (הרא"ש). מבין ה"אחרונים": ר' יעקב הלוי

(המהרי"ל), ר' ישראל איסרלין (בעל "תרומת הדשן"), ר' משה מינץ

(מהר"ם מינץ), ר' יום-טוב ליפמן הלר (ה"תוספות יום טוב"), ר' יעקב

בר צבי (היעב"ץ) ור' עקיבא אייגר.

ישיבת

היהודים בגרמניה הייתה רצויה לשליטים המקומיים עד תחילת האלף השני למניינם, אך

לאחר מכן נוצר מתח בין היהודים לבין ראשיתו של מעמד הביניים הנוצרי וההתעוררות

הדתית הנוצרית שליוותה את תקופת מסעי הצלב הביאה

לשינוי המצב.

יהודי גרמניה נרדפו והוגבלו בתחומים

שונים, נחשבו רכושו של שליט האזור שבו ישבו ונזקקו להגנתו מפני התנכלויות שכניהם

הנוצרים. בשנת ד'תתנ"ו ( 1096 ) בוצע טבח ביהודי

קהילות אשכנז שישבו בחבל ה ריין . יהודים רבים נהרגו על קידוש-השם

וקהילות שלמות נכחדו. הפרעות התלוו ל מסע הצלב הראשון

והן מוכרות כ פרעות תתנ"ו .

בשנים ד'תת"ר-ה'ר (1440-1240) גברו רדיפות היהודים, רבו עלילות-דם, קהילות

רבות גורשו ממקומן, ויהודים רבים היגרו למזרח.

בשנת

ה'קט"ז ( 1356 ) העביר הקיסר הגרמני

את זכותו על היהודים לידי הנסיכים הבוחרים (הנסיכים הגרמנים שבחרו את הקיסר).

בלחצם ובלחץ הכמורה הנוצרית נדחקו היהודים כמעט מכל מקצוע אפשרי והתירו להם לעסוק

בהלוואות ב ריבית בלבד, מה שהגביר את

השנאה אליהם. היהודים גם נדחקו ל גיטאות ואולצו לשאת אות קלון על בגדיהם.

אחרי הרפורמציה הנוצרית בגרמניה, לפני

כ-400 שנה, הוסרו מעל היהודים כמה הגבלות כלכליות, וקהילות יהודי גרמניה אף קלטו

יהודים שנמלטו מאימת הפרעות במזרח-אירופה.

בעקבות כיבושי נפוליון, לפני כ-200 שנה,

הוטב מעמדם הגשמי של יהודי גרמניה. ואולם, מבחינה רוחנית חלה הדרדרות חמורה.

בקהילה היהודית הסתמנה נטייה להתבוללות, קמה תנועת ההשכלה ויהודים רבים סרו מדרך

התורה.

משנת ה'תר"י (1850) ואילך הוסרו

מרבית ההגבלות על יהודים, אולם האנטישמיות לא פסקה.

לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת

ה'תרצ"ג (1933) הורחקו היהודים מכל תפקידיהם בתחומי הכלכלה והתרבות. ב-6

השנים הראשונות לשלטון הנאצים נמלטו מגרמניה כ-300.000 יהודים, ובמפקד

ה'תרצ"ט (1939) נמנו בה 234.000 יהודים. עד שנת ה'תש"ב (1942) הצליחו

להימלט עוד כ-10.000 יהודים. מספר יהודי גרמניה שהושמדו בידי הנאצים נאמד

ב-180.000. הי"ד.

תנועת

ה'השכלה'

כאמור,

במאה השמונה-עשרה למניינם החלה להתפתח בגרמניה 'תנועת ההשכלה היהודית', ובקיצור

'תנועת ההשכלה' או 'ההשכלה'. "תנועת ההשכלה" עודדה השתלבות בחברה הנכרית

ודגלה ברכישת הידע, המנהגים והשאיפות של האומות ביניהן חיו היהודים. הדוגלים

בהשכלה נקראו "משכילים".

עוד

לפני הולדת תנועת ההשכלה, נמצאו ב גליציה , ב פולין וב ליטא רק יהודים מעטים מאוד שהכירו את המדע

החילוני ואת תרבות הנכרים. על פי רוב, היו אלו מלומדים או סוחרים שהיו בגרמניה,.

במשך הזמן הגיעה השפעת ה'השכלה גם לגליציה שהיה לה קשר הדוק עם המרכזים היהודיים

בגרמניה, ועם מרכזי ההשכלה ב ברלין וב קניגסברג .

בנוסף

היה גם גורם פוליטי שתרם להתפשטות ההשכלה בגליציה: תמיכתו של יוזף השני , קיסר

הממלכה האוסטרו הונגרית, ברפורמות במערכת החינוך היהודית.

בשנת

ה'תקמ"א ( 1781 ) הוציא קיסר גרמניה ו אוסטריה יוזף השני את

" כתב הסובלנות "

שלו. המטרה של "כתב הסובלנות" הייתה להביא למודרניזציה של העם היהודי,

ולצורך זה הוענקו ליהודים זכויות רבות ובוטלו איסורים שונים שחלו עליהם, אך גם

הוטלו עליהם חיובים חדשים, בפרט בתחום החינוך. הותר ליהודים ללמוד בבתי הספר

המודרניים של המדינה ולפתוח בתי ספר מודרניים משל עצמם שבהם ילמדו בגרמנית.

המשכילים

התרחקו מדת ישראל ובאופן מיוחד נלחמו בהשפעת החסידות עד כדי עויינות.

כחלק

מתהליך השינוי קראו אנשי ההשכלה לנטוש את הלבוש המסורתי, את שפת היידיש ואף קיום

מצוות, במטרה לבטל הבדלים חיצוניים בין היהודים לבין סביבתם. למרבה הצער, רבים

חללים הפילה ה'השכלה' ובמקרים לא מעטים הביאה אף להמרת דת של אוהדיה.

מנגד

קמה בהנהגתו של הרב שמשון רפאל הירש ,

תנועת " תורה עם דרך ארץ ",

שלחמה במשכילים וברפורמים ללא לאות.

עם

זאת, כנראה שרעיונות מסוימים של ה'השכלה' חדרו במידה כזו או אחרת גם בחלקים

מסוימים בקרב היהודים שנותרו נאמנים ליהדות האמיתית.

וכך

התבטא פעם כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ב'יחידות', "כאשר הייתי בברלין,

נוכחתי כי [אבי אבות ההשכלה, משה] מנדלסון הוא שם בכבודו של עולם אפילו אצל ערליכע

אידן [=היהודים היראים]".

ייסוד

הקהילות האורתודוקסיות

משגבר

בגרמניה תהליך ההתבוללות, ומשעבר השלטון בקהילות יותר ויותר לידי הרפורמים, החל תהליך

ההתבדלות של חלק מהיהודים האורתודוכסים. זוהי ראשיתן של הקהילות הנפרדות: "עדת

ישראל" בברלין ו"עדת ישורון" בפרנקפורט.

הדבר

התאפשר חוקית בשל "חוק הפרישה" שנחקק בפרוסיה בשנת תרל"ו (1876)

ועבר למדינות אחרות, חוק שאפשר לכל יהודי לפרוש מהקהילה הקיימת בלי שיציאה זו

נחשבה ליציאה מן היהדות.

תהליך

הפרישה גרם לפולמוס בקרב היהדות האורתודוכסית בין מצדדי הפרישה למתנגדיה. המתנגדים

נשארו בקרב הקהילות הגדולות שנשלטו על ידי הרפורמים כתת קהילות אוטונומיות או

במסגרת קהילה אחת.

הוויכוח

בשאלת ההתבדלות התבטא גם בפילוג בין שני ארגוני הרבנים האורתודוכסים.

בשנת

תרל"ט (1879) הוקם על ידי חוגו של הרב עזריאל הילדסהיימר "איגוד הרבנים

המסורתיים נאמני תורה". איגוד זה אפשר לחבריו השתייכות לאיגוד הכללי.

לעומתו

"איגוד הרבנים האורתודוכסים" שהוקם

בפרנקפורט בהשפעתו של הרב שלמה ברויאר (חתנו של הרב שמשון רפאל הירש) ושחבריו היו

רבני הקהילות המתבדלות, לא אפשר לחבריו להשתייך לארגון הכללי. היו רבנים שהיו

חברים בשני ארגוני הרבנים האורתודוכסים והיו רבנים ששללו אפילו את השותפות עם רבני

איגוד הרבנים המסורתיים בשל עצם הנכונות שלהם לשבת יחד עם רבנים 'משכילים'. למעשה,

ויכוח זה נמשך עד ימי השואה.

השפעתם

של רבותינו נשיאינו

על

רקע כל זה אפשר להבין טוב יותר את אשר פעלו בגרמניה רבותינו נשיאינו, כ"ק

אדמו"ר הרש"ב נ"ע ובנו ממלא מקומו כ"ק אדמו"ר

מוהריי"צ נ"ע.

החל

משנות ה'תר"נ, ועד שעלה הכורת על יהדות גרמניה בימי השואה, במשך כיובל שנים,

ערכו רבותינו עשרות ביקורים בגרמניה וכן ניהלו חליפת מכתבים עם רבני גרמניה ואישים

בולטים ביהדות המדינה, ולמעשה היו מעורבים בכל תחומי החיים היהודיים במדינה.

רבותינו

נטלו חלק בייסוד חברת "מחזיקי הדת" בגרמניה, בחיזוק וביצור חומות היהדות

בקהילות גרמניה השונות, ובמגוון רחב של תחומים הנוגעים ליהדות גרמניה.

פרק

מיוחד בפעלם של רבותינו נשיאי חב"ד בקרב יהדות גרמניה הוא מעורבותם בחיי

יהדות זו בימי הקמתה של תנועת 'אגודת ישראל', בראשית שנות ה'תר"ע. כידוע,

רבני ועסקני היהדות החרדית בגרמניה נטלו חלק מרכזי ביוזמה זו ובהתארגנות במסגרת

ה'אגודה'. כוונתם היתה להעניק מענה הולם לרוח ההשכלה שהפילה חללים רבים, ורבותינו

נשיאינו עודדו וחיזקו אותם ועמדו על המשמר, לבל יהיו מעורבים בה השפעות של גורמים

שאינם שומרי תורה ומצוות.

בהמשך,

רבותינו הק', כמו גדולי ישראל רבים אחרים, לא ראו עין בעין עם ראשי ה'אגודה' את

אופן ההתנהלות של התארגנות זו ולא נטלו בה חלק (אלא שעניין זה חורג מגבולות הספר

שלפנינו).

כך

או כך, אין ספק שלרבותינו נשיאינו היתה השפעה רבה על יהדות גרמניה והם עשו גדולות

כדי לבצר ולחזק את היהדות הנאמנה במדינה זו ואף לעשותה כר נרחב לקליטת ההשפעה של

תורת החסידות ודרכי החסידות - השפעה שהולכת ונמשכת ומניבה פירות ופירי פירות

באמצעות שלוחי הרבי שעבודתם הברוכה הולכת ומתפשטת ברחבי המדינה, הולך ומוסיף ואור.