פרק עשרים
פרק עשרים
האריות
שבט גורארי' קנה לו שם ותהילה בהיותו סימן ההיכר
הנודע ביותר של היושבים ראשונה בממלכת בית חב"ד לדורותיה.
חסידות, תורה וגדולה התאחדו על שולחנה של משפחת
גורארי' בכל הדורות. אבות המשפחה ובניה, ראשוניה וממשיכיה, זכו תדיר להערכה עמוקה,
ייחודית ויוצאת דופן מצד רבותינו נשיאינו, החל מכ"ק אדמו"ר הזקן, שאבי השושלת,
הרה"ח רבי נתן גורארי', נמנה עם גדולי חסידיו ועד לר' זלמן, נשוא ספרנו, שההערכה
שאין שנייה לה, לה זכה מכ"ק אדמו"ר הריי"צ ומכ"ק אדמו"ר נשיא
דורנו, מתוארת לאורך הפרקים הקודמים.
תמיד ניתן היה לאפיין את בני משפחת גורארי' לענפיהם
בקווי אפיון ברורים שלא ניתן לטעות בהם. ההתקשרות חסרת הפשרות לרבותינו נשיאינו שבכל
הדורות הייתה לסימן היכר ברור, לתכונה משפחתית שעוברת בקוד הגנטי, לסמל להערצה ומודל
לחיקוי. התקשרות זו עברה כחוט השני בין כל נושאי לפידה של משפחת גורארי'. אחת הייתה
דרכם, דרך החסידות, של האריות לבית גורארי', תולדותיהם למשפחותם לבית אבותם. אחת הייתה
דבקותם בנשיאי הדור. אחת הייתה נכונותם להתמסר למען מטרותיהם של רבותינו נשיאינו, עד
כדי מסירות נפש וביטול כל הישות העצמית.
בין החסידים רווחה תמיד הידיעה שאת האריות לבית
גורארי' ניתן לזהות על פי קודים ברורים. גינוניהם גינוני מלכות, חסידים המה בלב ובנפש,
בעלי גבהות לב בדרכי החסידות מחד גיסא וביטול עצמי מוחלט כלפי הרבי מאידך גיסא. היו
בהם תכונות של נתינה, של רדיפת חסד, של רתימת היכולות הרבות שהוענקו להם משמים לטובת
הכלל והפרט.
מעטות הן המשפחות שתכונותיהן עברו מאב לבן ומבן
לנכדו, דורות על גבי דורות. מעטות יותר הן המשפחות שבהן מהווה בן הדור החמישי למשפחה
בבואה מושלמת לזקנו ואבי זקנו. וכאלה היו בני משפחת גורארי'. דומים זה לזה, תקיפים
איש כאחיו ועומדים על דעתם, שומרים על החותם המשפחתי ומוסיפים לו כבוד ויקר. חסידים
שהכירו שניים או שלושה דורות במשפחת גורארי', הביעו לא אחת את התפעלותם מהדמיון המופלא
שיש במשפחה הזו בין אב לבנו ובין סב לנכדו. החלטיות חסרת פשרות, קו אחיד של "ויגבה
לבו בדרכי ה'" לצד הכרה באפסות העצמית כלפי הרבי. כך נראו כל בני משפחת גורארי'.
כולם, ללא יוצא מן הכלל.
במבט היסטורי רטרוספקטיבי, ממרחק יותר ממאתיים שנות
קיומה של תנועת חב"ד, מתקבלת תמונה מרהיבה: בכל דור ודור, תחת כל נשיאות ונשיאות,
ראו חסידי אותו הדור את החסידים לבית גורארי' כחיילים נאמנים, הניצבים על מפתן חדרי
הרביים ודרוכים לקראת כל משימה, בלתי אפשרית ככל שתהיה. כאשר הרבי רוצה משהו, ידעו
הכול שהגורארי' התורן הוא הכתובת.
כך היה זה מימי כ"ק אדמו"ר הזקן, שהיה
רבו המובהק של אבי המשפחה, רבי נתן גורארי', עבור דרך כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב
שהאחים ר' שמואל, ר' נתן (אביו של ר' זלמן) ור' מנחם מענדל (אביו של רש"ג) גורארי'
היו מנכבדי חסידיו ועד לר' זלמן, שהרבי נשיא דורנו ראה בו את איש אמונו וסודו, יד ימינו
ומביא דברו.
מסירות הנפש הייחודית הזו, שרבותינו נשיאינו הכירו
בה היטב וידעו לעשות בה שימוש לעת הצורך – עוברת כחוט השני במשפחת גורארי' מאב לבנו,
מסב לנכדו, מראש המשפחה ועד לנציגיה בימינו. ספר זה, העוסק בדברי ימיו של איש הדור
האחרון, ר' זלמן גורארי', ממחיש ביותר מתרי"ג אופני המחשה, את התכונה המשפחתית
הזאת שמכוחה ביטלו בניה של המשפחה את רמ"ח אבריהם, את שס"ה גידיהם ואת חמש
בחינות הנשמה שלהם – בפני שבעת הרועים שהעמיד הקב"ה לממלכת בית ליובאוויטש.
•
משחר ימיה
של תנועת חב"ד, פיארוה אנשי שבט גורארי'. ראשיתם באבי המשפחה, הגאון החסיד ר'
נתן גורארי', הנקרא ר' נתן בילאייעווקער, בנו של הרב ר' ארי' לייב. הוא כיהן פאר כרבה
של העיר וויעטקא, והיה 'ריש-מתיבתא' בישיבה שפעלה בעיר.
ברשותו של אביו של רבי נתן, הרב ר' ארי' לייב גורארי',
שבא מוויעטקא לגור בפלך מוהילוב סמוך לגומיל היה 'יקר-סהדותא' – מגילת יוחסין כתובה
וחתומה בידי גדולי הדור ממדינתו, המעידה על כך שהוא נין ונכד לרבנו יהודה ליוואי, המהר"ל
מפראג, שנודע בספריו 'גור אריה' על התורה.
יש מקום לשער כי את ספרו קרא רבנו יהודה ליוואי
בשם 'גור אריה', על מנת לציין את ייחוסו למלכות בית דוד, שמוצאה משבט יהודה. על אבי
השבט, יהודה בן יעקב, נאמר 'גור אריה יהודה'. בעקבות זאת, מכונה המשפחה המפוארת כולה
בשם גורארי'.
כשהקים כ"ק אדמו"ר הזקן את חסידות חב"ד,
נכרך אחריו רבי נתן והיה לתלמידו המובהק. בקורות החסידות מוזכר רבי נתן כאחד מגדולי
וחשובי חסידיו המובהקים של כ"ק אדמו"ר הזקן.
רבי נתן גורארי' היה מפורסם בדורו, בזכות עמקות
לימודו, ובשל כוחו הכביר למשוך לבבות בני אדם בחבלי עבותות אהבה, ולקרבם, בדיבורים
נעימים היוצאים ונכנסים אל הלב, לאביהם שבשמים.
מנהג היה לכ"ק אדמו"ר הזקן, לשאת ולתת
עם רבי נתן גורארי' בדבר הלכה. לעתים קרובות ליבן עמו רבנו הזקן סוגיות חמורות. הוא
נהג אף להכריע הלכה כמוהו, כאשר רבי נתן ניהל ויכוחים בהלכה עם גדולי דורו.
מעשה היה בבית מדרשו של כ"ק אדמו"ר הזקן,
שהגאון ר' נתן התווכח עם גדולי הדור, בביאור דבר מדברי הרא"ש בפרק ראשון של מסכת
ברכות. הדיון הלך והסתעף, הקולות הלכו והתגבהו. ר' נתן מפריך את דברי חבריו ומוסיף
ראיות לדבריו. במקום התלהטה 'ריתחא דאורייתא' רבתי, כאשר זה מותיב וזה מפרק, זה מפריך
וזה מתרץ, והכול מתבצרים בעמדותיהם. רבי נתן מן העבר ההלכתי האחד ושאר האריות שבחבורה
מן העבר השני.
תלמידי החכמים שהתנצחו זה עם זה בהלכה, כלל לא שיערו
שרבם הגדול, כ"ק אדמו"ר הזקן, יושב בחדרו הסמוך, מרפה מעבודת קודשו ומסכית
לדברי המתפלפלים בהלכה. כך ישב אדמו"ר הזקן והקשיב, עד ששלח את משרתו להיכל בית
המדרש, לאמור למתווכחים בשמו כהאי לישנא: "הלכה כרבי נתן"292.
לימודו העמקני של אבי המשפחה שהיה לשם ולתהילה,
כל כך מצא חן בעיני רבו עד שבחר בו שילמד בצוותא עם בנו מחמד עינו, כ"ק אדמו"ר
האמצעי. לימודם המשותף היה רחב מיני ים, עמוק ומי ימצאנו. הם נהגו לייגע את מוחותיהם
האגדיים ולדלות ממעמקי מצולות הסוגיות החמורות שבש"ס מים עמוקים. השניים התעמקו
כל כך בעיון לימודם, עד אשר היה דרוש להם זמן של שבועיים תמימים על מנת ללמוד דף גמרא
בודד.
תחילה היה העושר בן לווייתו של רבי נתן. עם השנים
נתדלדל ממעמדו החומרי ולא נותרה כל ברירה בפניו אלא לקבל עליו את עול הרבנות של העיר
וויעטקא, על מנת להביא טרף לבני ביתו. הוא נטל על עצמו את המשרה ובני העיר וויעטקא
התרגשו להכתיר את הגאון הנודע אלוף לראשם. בנוסף לכס הרבנות שאייש ר' נתן, אף הושיב
ישיבה בעיר והפריח את מעמדה התורני.
למרות הצלחתו ברבנות וויעטקא ובראשות הישיבה שהעמיד
בה – כל ימיו היה דואג ומצטער על שעזב את הלימוד שלמד בחברותא יחד עם אדמו"ר האמצעי.
כה מתוק היה עליו הלימוד המשותף, עד ששנים על גבי שנים לא השלים עם הפסקת החברותא,
בשל צוק העיתים שהכריח אותו לעלות על כס הרבנות בוויעטקא.
ביום שבת קודש, ב' דראש חודש מרחשון בשנת תקצ"ט,
נפטר רבי נתן גורארי' בעיר וויעטקא. הוא נקבר בו בלילה, במוצאי שבת קודש, כאשר כל בני
עירו מבכים את הסתלקותו293.
•
ואלה שמות בניו של רבי נתן, אבי המשפחה החב"דית
המיוחסת: הרה"ח ר' דוד, שנפטר רך בשנים, והרה"ח ר' מאיר, אשר עליו אמר הרה"ק
ר' הלל מפאריטש, שהוא אחד משלושה ידידיו ורעיו היותר נאמנים. ר' דוד גורארי', בנו של
ר' נתן שנפטר כאמור בהיותו אברך כמשמעו, אב בחכמה ורך בשנים – היה סב סבו של ר' שניאור
זלמן, נשוא ספרנו. שני בניו היו: ר' שמריהו ור' אריה לייב.
ר' אריה לייב היה אביו של הגאון החסיד ר' שמואל,
שכיהן כרב ודיין ב'חארול', שהייתה עיר ואם בישראל בשנים שניהל את ענייני הרבנות שלה
ביד רמה. ר' שמריהו היה אביו של ר' שניאור זלמן, הלא הוא אביהם של החסידים האגדיים
ר' שמואל ר' נתן, ור' מנחם מענדל.
שלושה אחים אלו פתחו פרק חדש בדברי ימיה של משפחת
גורארי'. הם זכו לעשירות מופלגת, עשו חייל בעסקיהם ונמנו עם בני המעמד הכלכלי הגבוה
ברוסיה, ארץ מכורתם. יכולותיהם הכלכליות והקשרים הענפים להם זכו בשל עושרם נוצלו כולם
לטובת תנועת חב"ד וצרכיה. הם זכו לתורה ולגדולה, לחסידות ולעשירות, לחכמה ולכבוד.
שלושה אחים אלו נטלו חלק פעיל במאמצי הצלת היהדות
ברוסיה הסובייטית. הם הפעילו את קשריהם, ניצלו את סמכויותיהם ועשו שימוש במעמד הגבוה
לו זכו, על מנת להעמיד את הדת על תילה.
על עומק מעורבותם בפעולות חירום אלו, יעיד הציטוט
הבא, מדברי הימים בשנת תר"פ294:
"ביום השלישי וביום הרביעי, פרשת חיי שרה שנה זו, היו בריגה ישיבות אחדות של הוועד
לחיזוק התורה והדת ברוסיה הסובייטית. בישיבות האלו השתתפו: האדמו"ר שליט"א
מליובוויץ הגאון ר"י רוזין שליט"א מדווינסק (הרוגצ'ובי, בעל 'צפנת פענח'),
הגאב"ד דמתא רמ"מ זק שליט"א, הרב ד"ר הילדסהיימר שליט"א וציר
הסיים ר' מרדכי דובין שליט"א. נוכחים: ר' מענדל גורארי', ר' שמואל גורארי', ר'
יעקב לאנדא, ר' מנדל שניאורסון, ר' אביגדור וואלאנשאק, ר"א ריינין. מזכיר ש"י
ויטנברג".
המבוגר שבאחים היה הרה"ח ר' שמואל גורארי'.
הוא היה גביר עצום ונכסיו התפרסו על פני ערים ומחוזות, יערות ואחוזות. שמעו היה הולך
בכל מקום מקצה המדינה לקצה השני. היה רצוי לרוב אחיו ודורש טוב לעמו והתפרסם בעיקר
בשל חסידותו ומעשיו לטובת הכלל. עשירותו הגדולה הייתה עיטור אישי שהתווסף ללמדנותו
הגדולה. פיזר חלקים מהונו לענייני צדקה והוזיל מכספו סכומים גדולים ביותר להחזקת בית
רבנו, הרבי הרש"ב, ואף מימן את מרבית פעולותיו בענייני יהדות.
לשלושה נשיאי חב"ד זכה רבי שמואל להתקשר. בימי
עלומיו היה רבי שמואל מ'היושבים' הנודעים אצל כ"ק אדמו"ר מהר"ש. הוא
הגה בתורתו ורכש בה ידיעות עצומות, כמיטב יכולת מוחו הכביר. לאחר כמה שנות שקידה על
התורה בחצר גינת ביתן המלך, קרא לו הרבי המהר"ש וציווה עליו כי ישלח ידו במסחר.
כחסיד נאמן, שם רבי שמואל פניו לעסקים וההצלחה האירה לו פנים בוהקות. הוא הלך והתעשר,
קנה נכסים והפך לאחד מגדולי עשירי המדינה.
יש אומרים כי הניגון הנודע 'לכתחילה אריבער' היה
ניגון שר' שמואל גורארי' הביא אל הרבי המהר"ש שחיבב עד מאוד ניגון זה. בימי הרבי
הרש"ב כונה תדיר ניגון זה בשם, "הניגון של גורארי'". בדורות המאוחרים
יותר קיבל הניגון את שמו, 'לכתחילה אריבער של הרבי המהר"ש'.
מספר הרב יוחנן גורארי', רבה הראשי של חולון:
"לאחר הסתלקותו של כ"ק אדמו"ר מהר"ש, בי"ג בתשרי תרמ"ג,
התקשר הנגיד ר' שמואל בעבותות של אהבה לבנו וממלא מקומו, כ"ק אדמו"ר הרש"ב.
הוא התקשר אליו בכל לבו ומאודו והתחבר אליו בכל נימי נפשו. קרבתו הגדולה לרבי הרש"ב
באה לידי ביטוי באחת האסיפות החשובות ביותר לצורכי הדת, בה התבקשו גדולי ישראל לבוא
לבדם, ללא המשמשים והנאמנים, בשל חשיבות הנושאים. בסופו של דבר הגיע הרבי הרש"ב
יחד עם ר' שמואל. בראותם כי הרבי הרש"ב לא בא בגפו תמהו הנוכחים. בתגובה אמר הרבי:
'שמואל? ער איז דאך מיין רעכטע האנט!' (שמואל? הוא הרי יד ימיני). כרוצה לומר, בן לווייתי
אינו אדם זר אלא חלק בלתי נפרד ממני. באותה שעה נחה דעתם גם של הגדולים שנכחו באותה
אסיפה.
בסוכות של שנת תרע"ט, לא היה ברוסיה ולו אתרוג
אחד לברכה. הימים ימי מלחמת העולם הראשונה. הדרכים כולן משובשות, מלאות בגייסות, נתונות
בחזקת סכנה. נתיבי המסחר חסומים, הדרכים ממדינה למדינה נעולות ואירופה כולה שרויה באנדרלמוסיה.
איש לא חשב אז על אתרוג למצווה.
אבל בבית אחד באודסה לא יכלו להשלים עם המציאות
העגומה. הרבי הרש"ב, שהקפיד לברך על אתרוג מיאנובא שבאיטליה, יצר קשר עם נגיד
אחד, בר אוריין ובעל בעמיו, שפעל והפעיל, קשר קשרים ורקח עסקאות, עד שהלא יאומן קרה:
לביתו של הרבי הרש"ב, הובא אתרוג יאנובאי מהודר.
הנגיד הפעלתן היה לא אחר מהגביר החסיד ר' שמואל
גורארי', שהתגורר באותם ימים בעיר אודסה שעל חוף הים השחור. הוא ישב באודסה וחשב כיצד
יוכל להשיג לרבי את האתרוג מיאנובע. יום אחד נודע לו על איש עסקים הנוסע למשך תקופה
קצרה לאיטליה, לרגל עסקיו. ר' שמואל פנה אליו, הציע לו סכום כסף הגון וביקש ממנו שבתמורה
לכך ישיג לו באיטליה אתרוג יאנובאי. איש העסקים נענה להצעה וחזר כעבור זמן עם אתרוג
מיאנובע.
תכף לאחר מכן מיהר ר' שמואל לשגר את האתרוג אל העיר
'חציוויאן' הסמוכה לרוסטוב, שהייתה נתונה תחת שלטון נייטרלי, שלא נטל חלק במלחמה העולמית.
שעות אחדות לפני כניסת החג, הודיעו לרבי הרש"ב
כי הגיעה החבילה מאודסה ובה אתרוג מהודר. אושר עילאי שאין לתארו ננסך על פני הרבי עת
אחזו ידיו הקדושות באתרוג שחסידו ר' שמואל שיגר לו, בדרכים לא דרכים. במשך ימי החג,
כל אנשי העיר, גם אלו שאינם משתייכים לעדת החסידים, באו לברך על אתרוגו של הרבי. כיוצא
בזה היה בעת שאחיו הביא לרבי הרש"ב את המצות.
וכה סיפר על כך בזיכרונותיו, הרה"ח ר' ישראל
דזייקובסון: "את האתרוג שלח הגביר ר' שמואל גורארי' אל כ"ק אדמו"ר.
ובערב סוכות הביט הרבי על האתרוג בערך ב' שעות ובא לידי החלטה שהוא מקלבריא. כ"ק
אדמו"ר נתן לכל אנ"ש לברך על האתרוג הזה, אבל לשום אחד לא הרשה לנענע את
האתרוג, גם בשעת הברכה, וגם לא לבנו הריי"צ. הוא היה יושב בעצמו בסוכתו משעה שש
בבוקר עד שעה עשר, והיה מעורר לדוגמה שבשעת הברכה יכולים להחזיק רק את הלולב ולהביט
על האתרוג ואחר כך לקחת את האתרוג בידו על רגע. היה שואל אם הידיים יבשות".
•
פולמוס גדול התלהט בין מנהיגי החסידות בשנת תרע"ח.
הסערה הגדולה פרצה בעקבות תגלית היסטורית מרתקת והדיון נסוב אודות אמינותה. באותם ימים,
הוצעו למכירה ברוסיה מאות פריטים של כתבי יד, ספרים וחפצים, מגדולי האדמו"רים
החסידיים בתקופה שלפני כ-150 שנה. החל מזמנם של הצדיקים הנסתרים שחיו לפני לידת והתגלות
הבעש"ט, ועד לתקופת תלמידי המגיד ממעזריטש.
מקורו של אוצר זה, בארכיון הבולשת הרוסית אשר החרימה
אותו מהאדמו"ר הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין. הגניזה נמכרה או נשדדה מהבולשת בעת
המהפכה שהתחוללה בעיר 'חרסון' שבדרום אוקראינה, ומכאן שמה 'הגניזה החרסונית'.
רוב רובם של כתבי היד והספרים נקנו על ידי החסיד
רבי שמואל גורארי'. את האוצר היקר שקנה העניק במתנה לאדמו"ר מהרש"ב. הרבי
עיין בכתובים ולמד בהם. הוא הקדיש למשימה זו כשלוש או ארבע שעות ביום. הוא הגיע למסקנה
שכתבי היד הם העתקות ממכתביהם של האדמו"רים, ולא גוף כתב יד קודשם.
עם בואו, נכנס ר' שמואל לרבי, על מנת לשמוע את התרשמותו
מהכתבים. דא עקא, הרבי שהה אז בחדר היחידות עם אחד החסידים ובינתיים הציג ר' שמואל
את האוצר בפני הרבי הריי"צ שעבר עמו על כל הערימה ואמר לו: זה אמת וזה אינו אמת.
אחר כך נכנס ר' שמואל לקודש פנימה והגיש לו את כל החבילה בידו. הרבי הרש"ב בירר
מהם אחד לאחד, והעיד: מכתב זה אמיתי וזה לא. כך, בדיוק כפי שעשה בנו.
שאל ר' שמואל את הרבי הריי"צ, מניין לו לדעת
ולקבוע איזה מכתב אותנטי ואיזה אינו כזה. התשובה הפתיעה מאוד את ר' שמואל: כל יהודי,
יש בו קדושה, וכאשר הוא אוחז בידו דבר שבקדושה, יש בזה כוח המושך. הקדושה נמשכת לקדושה.
מעורבות בולטת של ר' שמואל במפעלי הרבי הרש"ב
נרשמה בפרשיית רכישת הקרקעות בחברון, על ידי הרבי. בחורף תרס"ז הוצע 'בית רומנו'
למכירה לליובאוויטש, אך מפאת מחירו הגבוה כמעט ונמכר לרוכש אחר. ברגע האחרון, בחודש
אייר, קיים הרבי הרש"ב אסיפה במוסקבה ובמהלכה תרם ר' שמואל סכום נכבד לטובת הרכישה.
הרבי גם פעל רבות כדי להסדיר את מעמד הרבנים ברוסיה ולצורך כך נרתם ר' שמואל כשהוא
מקדם את הפעילות שהייתה כרוכה בעניין.
באחד ממכתביו, מלין הרבי הרש"ב על ההתקדמות
האיטית של משימה מסוימת. "אילו היה הרש"ג (ר' שמואל גורארי') דר בפה, היו
יכולים לפעול כמה דברים בעזרת ה' יתברך".
המעשה הבא, שגור בפי משפיעים חב"דיים בשרשרת
הדורות. גיבור הסיפור הוא הנגיד ר' שמואל גורארי', שבמסגרת עסקיו היה בא במגע עם חסידים
רבים מפולין ומגליציה. פעם אחת, לאחר שדנו בחוזה מסוים, התיישבו החסידים סביב השולחן
והחלו לספר, איש איש בתורו, על 'מופת' שראו בחצר רבותיהם. הסיפורים היו מרשימים ומעוררי
קריאות התפעלות: חולים שהבריאו, עקרות שנפקדו, פרנסה שעלתה יפה, עסקה שהצליחה, ועוד
מופתים רבים ונאדרים בקודש.
ר' שמואל האזין בשקט לדברי חבריו וכשהגיע תורו סיפר
על השקעתו הכספית הידועה ביערות רוסיה. היה זה כאשר הצעה כבדת משקל עמדה על שולחנו:
לרכוש יערות עד ברוסיה ולשווק את עציהם לכל רחבי המדינה, למטרות הסקה. תחילה היסס אם
לבצע את העסקה. היו בה אמנם סיכויים רבים לעושר אגדי אך בצדה היה גם סיכון גדול: החורף
הקשה ברוסיה עלול היה לגרום לכך שמשלוח עצי ההסקה לא יגיע ליעדו במורד הנהר. או אז
תצלול כל השקעתו הגדולה במצולות נהר. ר' שמואל התייעץ ברבו, הרבי הרש"ב, שהעניק
לו את ברכת הדרך.
כבר בשלב ראשון צצו הבעיות. מחיר העבודה עלה והתברר
שהעצים לא היו באיכות כה גבוהה כפי שצופה מראש. ר' שמואל שאל את הרבי הרש"ב בכמה
הזדמנויות אם מוטב לו לסגת מן העסקה עתה, בטרם יהיה מאוחר מדי וההפסדים יגדלו לממדים
גדולים.
בכל פעם ענה לו הרש"ב שימשיך ואל ימשוך ידיו
מן העסקה. לבסוף, כאשר כבר נארזו חבילות העצים כד לשלחם על רפסודות במורד הנהר, השתנה
לפתע מזג האוויר ומי הנהר קפאו. זה היה הסוף. כמויות עצומות של עצים חונים על שפת הנהר,
תקועים במקום, נטולים יכולת שינוע. עוד מעט, עם בוא האביב, יאבדו העצים המיועדים להסקה
את ערכם כמעט לחלוטין וההשקעה תרד לטמיון.
מאזיניו של ר' שמואל המתינו לשמוע כיצד הסתיים הסיפור
אך ר' שמואל שתק. הם ציפו לתפנית מפתיעה, למופת בלתי צפוי, לנס גלוי. אבל ר' שמואל
הוסיף לשתוק. זה היה סוף הסיפור. "אז היכן היה כאן הנס?", שאלו בתדהמה. ענה
ר' שמואל: "הנס הוא שהמשכתי להיות חסיד. נתתי אמון מלא ברבי שלי והבנתי, כי כל
מה שקרה היה לטובתי, גם אם בעיני בשר לא נראה הדבר כך. אילו אירע מקרה כזה לחסיד אחר
– אולי היה מחפש לעצמו רבי אחר".
כזה חסיד היה ר' שמואל. חסיד נאמן, מאמין שלם, כזה
שלא שואל שאלות ויראת הרוממות שבו הייתה לפלא בעיני החסידים.
ומעשה שהיה כך היה. באחת הנסיעות שאליהן יצא הרבי
הרש"ב, ביקש לשכור חדר מרווח בתוך רכבת. המפקח הגוי השיב בשלילה באומרו שכל החדרים
מאוישים על ידי אלו שרכשו כרטיסים לפני כן. לפתע נזכר לרגע המפקח, שבאחד החדרים יושב
ר' שמואל. "המקורב שלכם", העיר הגוי, "יושב כאן, ניגש לשאול אותו".
באותם רגעים ישב ר' שמואל בחדרו ברכבת, ללא חולצה
כשהוא לבוש בטלית קטן כשלרגליו 'גאטק'ס' בלבד. כשנפתחה הדלת ומולו ניצב הרבי, התמלא
ר' שמואל בחיל ורעדה וקפץ מהחלון החוצה כאחרון הגנבים.
וכה כותב הרבי הריי"צ295: "למען
החזיק מצב הישיבה הביאו את הישיבה פה רוסטוב, וילוו סכומי כסף באופנים שונים, למען
האכילם בהכרחיות, גם (וזה העיקר) כי הגביר הנודע ר' שמואל גורארי' ז"ל שישב פה
מאחרי הפסח תרע"ט,באומרו כי איננו יכול להיות מרוחק מאת כ"ק אדמו"ר
זצוקלל"ה נבג"מ זי"ע, והוא היה האחד אשר בכל עת מסר נפשו בשביל כ"ק
אדמו"ר זצוקלל"ה נבג"מ זי"ע, ובשביל רצונותיו הקדושים אשר היה
נותן ביד רחבה מבלי התחשב כלל, וזכה אשר קבורתו בתוך אוהל כ"ק אדמו"ר זצוקלל"ה
נבג"מ זי"ע. הוא שירת אותו בחייו (הוא נפטר בחודש אד"ר תרפ"א,
וזכה לזה) לקח חלק בהחזקת הישיבה, וכאשר באו התלמידים לפה, גם שהיה דחוק לו לעצמו על
הוצאותיו, בכל זה היה לווה, ומכר כמה חפצים יקרים שעלו לסכומים עצומים, והיה נותן בשביל
התלמידים, ובאופן כזה התנהגה חוק הישיבה במספר כשישים תלמידים כל הקיץ דשנת תר"פ
וחצי חורף תרפ"א".
ועוד כותב הרבי הריי"צ296: "בחודש
אדר, נפטר אוהבנו וידידנו, ר' שמואל ב"ר שניאור זלמן ז"ל, ותהי מנוחתו בהיכל
אוהל כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, נשען על
דברי קדשו, אשר אמר, כארבעה חודשים קודם הסתלקותו, בזה הלשון: 'שמואלן ועל איך פון
זיך ניט אפ לאזין, וואו איך ועל זיין דארף ער זאיין, און וואו איך ועל זיין, וועט ער
זיין'. אז לא הבין איש מה שאמר, כי היה שיחה פרטית, וגם לא עלה על הדעת כוונה כזו".
וכך מסופר על כך בספר 'אשכבתא דרבי'297: "באמצע
חורף תר"פ, קודם שנכבשה העיר רוסטוב על ידי הממשלה, הייתה אז הצעה מנכבדי אנ"ש
שרבנו נשמתו עדן ובני ביתו יעזבו המדינה ויקבעו דירתם בחו"ל, ורבנו נשמתו עדן
היה מסרב מאוד בזה זמן רב. עד אחרי ריבוי הפצרות והשתדלות אצלו, כמעט שהסכים בקושי.
ושאלו אז הר"ר שמואל גורארי' ז"ל: 'רבי, און וואס וועט זיין מיט מיר. וואו
וועל איך זיין?' (רבי, מה יהיה עמדי? היכן אני אהיה?). וענה לו רבנו נשמתו עדן: 'וואו
איך וועל זיין, וועסטו אויך זיין' (היכן שאני אהיה, גם אתה תהיה).
"ואחרי פטירת הר"ר שמואל ז"ל, ראו
זקני החסידים בדברי רבנו נשמתו עדן אלה רמז שיזכה הרר"ש ז"ל להיות מקום מנוחתו
בסמוך לציון רבנו נשמתו עדן. ויש שאמרו שמטעם זה ציווה אדמו"ר נשמתו עדן לקוברו
בסמוך לציון רבנו נשמתו עדן".
•
במרוצת הימים זכה ר' שמואל גם למופתים רבים. רש"ג
(חתנו של הרבי הריי"צ וגיסו של הרבי) שהיה אחיינו, סיפר פעם לר' זלמן, נשוא ספרנו,
בשם מי שהיה עד ראייה לדברים, כי פעם השתתף דודו בוועידה עסקית גדולה, בה השתתפו כל
נציגי חברות הענק במשק הרוסי שסיפקו סחורה לממשלה הצארית. החברה של ר' שמואל הייתה
מספקת לממשלה את העצים לבניית פסי הרכבת. באותה אסיפה החליטו התעשיינים הגויים לעשות
יד אחת על מנת לנשל את ר' שמואל מבלעדיותו באספקת העצים. הם ביקשו ליטול ממנו את מעמדו
ולשלול ממנו את עיקר הכנסתו.
ר' שמואל התהלך אנה ואנה וצעק בכל התוקף:
"הרבי שלי, הרבי המהר"ש, עשה אותי לספק המרכזי של העצים ברוסיה והמקוללים
האלה רוצים לזרוק אותי? זה לא ייתכן!". חיש ניגש ר' שמואל והכין טלגרמה לרבי הרש"ב.
הוא פרס בה את מצוקתו ושאל כדת מה לעשות. הוא רצה לגשת למכרז, אולם היסס, מכיוון שלא
היה לו מידע לגבי גובה הסכום שמתחריו מציעים.
בינתיים נתקבלה תשובה מבית הרבי. ר' שמואל הציע
לשלטונות שימכור להם בעשרה אחוזים פחות מכל סכום שמתחריו ידרשו. והוא זכה במכרז. הצלחתו
גדלה, עסקיו התרחבו ואויביו לבשו בושת. מסתבר שבדיוק זו הייתה תשובתו של הרבי.
בשנים האחרונות של ישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש,
היה המצב הכלכלי קשה מנשוא. באותם ימים שיגר הרבי הרש"ב את רש"ג, שהיה אז
תלמיד בישיבה, אל ר' שמואל גורארי', בשליחות מיוחדת. הבקשה של הרבי הייתה שר' שמואל
יעניק סכום של מאה אלף רובל לטובת החזקת הישיבה. היה זה סכום עתק.
כשמוע ר' שמואל את הסכום, קרא בקול גדול "מאה
אלף רובל, פטור, פטור". היה זה סכום עתק ביחס ליכולותיו של ר' שמואל שמצבו הכלכלי
באותה עת לא היה בכי טוב. רש"ג שב למלון בו התאכסן כדי לעשות בו את הלילה. לפנות
בוקר הגיע למלון העגלון של ר' שמואל ובפיו הודעה דחופה לרש"ג שיבוא מיידית אליו.
"כשנכנסתי", תיאר לימים רש"ג,
"ראיתי את ר' שמואל יושב ליד ליקוטי תורה, בוכה ומוריד דמעות כמים. בראותו אותי,
זעק במר לבו, 'געוואלד, געוואלד, איך יכולתי לסרב אתמול לרבי. הרי הרבי עשה אותי גביר
ואיך יכולתי לסרב לבקשתו של הרבי'. תכף העניק לי את הסכום במלואו ושלחני אל הרבי".
"מחזה נהדר בפני עצמו היה בשעה שבא לליובאוויטש
הגביר הנגיד, החסיד המפורסם, ר' שמואל גורארי'", העיד לימים המשפיע הרה"ח
רבי שמריה נחום ששונקין298.
"איש בעל צורה, בן תורה בנגלה ובחסידות, אשר מפני חכמתו ויראתו הקודמת לחכמתו
ועושרו הרב, היה מכובד מאוד גם בין שרי המלוכה.
"לא אחת אירע", מוסיף הרב ששונקין לתאר,
"שכאשר היה עסוק עם שרי ורבי המלוכה והגיע זמן המנחה – היה מבקש מהם סליחה, כי
עליו להפסיק מפני תפילת המנחה. והללו נענו לו בהדרת הכבוד. לא קל היה להיכנס בהיכלו
שבקרמנצ'וג ולהיפגש איתו, כי תמיד עמד שוטר על יד פתחו, כמנהג השרים הגדולים במדינה
ההיא, והיה דורש רישיון כניסה".
בגינוני עשירות אלו נהג ר' שמואל רק כאשר היה באחוזתו,
בין משרתיו ועושי דברו. לא כן כאשר היה בא לליובאוויטש. או אז היה מניח את כבודו אחריו.
ובעת שנכנס אל האולם לשמוע את המאמר של הרבי, היה גם הוא בין הנדחקים אל מקום מושבו
של הרבי, ככל שאר המון העם.
"בליובאוויטש לא ראינו בו את שמואל האדון,
בעל השררה, הנגיד והגביר, אלא את שמואל החסיד השווה בין שווים", העיד הרב ששונקין.
"הוא היה מתבטל בתכלית לרבנו הרש"ב, בגופו, בנפשו ובמאודו. הוא עמד לפניו
'כעבדא קמיה מרי', והתמסר לכל ענייניו של הרבי נ"ע. הוא פיזר כסף רב לטובת ישיבת
'תומכי תמימים' שהקים הרבי, והיה ראש וראשון לעמוד לימינם של מפעליו ומוסדותיו של הרבי.
בכל דבר היה תמיד יד ימינו של הרבי, ולכן זכה להיות עמו במחיצתו, הן בחייו, והן לאחר
מותו".
תיאורו האותנטי של הרב ששונקין ממחיש בצורה חיה
את מהלך ההתוועדות במחיצתו של הרבי הרש"ב, כאשר רבי שמואל נוטל בה חלק יחד עם
שאר אחיו החסידים, קטנים כגדולים. "משהחזיק כל אחד במקומו", כותב הרב ששונקין,
"פתחו המנגנים בשירם וזימרם. הנגינה הייתה רבת גוונים. היו ניגונים של מרירות
וניגונים של שמחה. הניגונים רוממו את הנפש והשומעים הרגישו ביציאתם מן החול אל הקודש.
כשראיתי בפעם הראשונה מחזה קדוש ונהדר זה, כאשר על כולם חופפת קדושת השבת, פני כולם
מאירים, וכולם כאחד שומעים את הניגונים שובי הלבבות מתוך חרדת חדווה ונעימות – נתבטלו
כל חושי ולא ידעתי את נפשי באיזה עולם הנני נמצא.
"כשנכנס הרבי בפתח האולם הגדול, בכותל המזרח,
פנה לקרן דרום-מזרחית, ומיד בהיכנסו, היו מפרקים את ריבוע השולחנות בקצהו הדרום-מזרחי.
לרגע הייתה מתעוררת שערורייה מצד האנשים שנאלצו לעזוב את מקומם. אך מפני גודל הדרך
ארץ בפני הרבי, הפכה מיד הסערה הרגעית לדממה. כניסת הרבי לאולם הטביעה רושם אדיר, בלתי
טבעי, על הכול".
•
אוצר אגרות הקודש של כ"ק אדמו"ר הרש"ב
טומן בחובו עדויות כתובות, רבות ומאלפות על הקשר הבלתי אמצעי שרחש כל העת בין הרבי
לבין ר' שמואל כמו גם לאחיו ר' נתן גורארי'.
באיגרת שמשגר הרבי אל "זוגתי תחיה, כלתי הצנועה
והכבודה תחיה, נכדותיי היקרות יחיו", ממקום שבתו במוסקבה299, אליה הבהיל
עצמו לביקור אצל רופא, מדווח הרבי, בין היתר: "בא מיר איז א סברה מיר זאלין דא
פארבריינגען נאך א פאר טעג היינו עד יום ב' הבא עלינו לטובה ... און די אחים טענה'ן
שטארק איך זאל ניט אייליין אין א פאר טעג, איז בא מיר גיווארין א סברה אז מיר זאלין
פארבריינגען איבער שבת ופורים הבא עלינו לטובה" (עלה בדעתי להישאר פה עוד כמה
ימים, היינו עד יום שני הבא עלינו לטובה ... והאחים טוענים בלהט שלא אחפז ואמהר לשוב
תוך כמה ימים, לפיכך עלה בדעתי להישאר פה עד אחרי שבת ופורים הבאים עלינו לטובה).
האחים עליהם כותב הרבי הלא המה הרבנים שמואל ונתן
גורארי', שבכל עת ניצבו לימין הרבי, מתוך דאגה מתמדת לכל אשר יחפוץ וככל אשר ידם מגעת,
עד כדי מסירות נפש של ממש.
עדות נוספת לכך, מאלפת באותנטיות שלה, מתקבלת באיגרת
שמשגר הרבי300 ממקום שבתו לצרכי
מרפא אל בנו יחידו, הרבי הריי"צ: "לעת עתה נמצאים פה ... והר"ר שמואל
גורארי' (שקראתיו לפה על ידי טלגרמה) ואחיו ר' נתן שיחיה ... דירה עדיין לא שכרתי ולפי
הנראה נשכור מחר אם ירצה ה'. הרב נתן גורארי' עוסק בזה ומסתמא ישיג מחר אם ירצה ה'
דירה וכל הנצרך לזה. ובדרך כלל האחים גורארי' שיחיו עוסקים בכל הדברים הנצרכים לנו
להכין הכול. ודרשתים בטלגרמה לבוא לפה להתיישב בדבר הפרופ' ויתר הדברים, ובלעדם היה
כבד עלי להשיג הדברים הנדרשים לנו".
מדהים להיווכח בהערת שוליים אותה מוסיף בכתב ידו,
בנו של הרבי הרש"ב, הרבי הריי"צ, למכתב שמשגר הרבי אודות מצב בריאותו ובטרם
נסיעתו לחרקוב, בחורף תר"ס. כך כותב הרבי לנמעני המכתב ששיגר אביו: "המכתב
הוא ממוצאי שבת קודש אור לט"ו טבת. על כן מובן אשר העיקר הוא המנוחה כאשר אמר
בפירוש הפרופ'. על כן הכרח הוא לראות שיהיה לו מנוחה. והנה באמת השמירה המעולה של אוהבינו
האמיתיים שיחיו שעשו בפטרבורג, הייתה גם כן הכרח (היינו שגם שם בפטרבורג לא היו נותנים
לו מנוחה) ולולי ידידינו שיחיו היו גם שם מפריעים מנוחתו. וכל שכן חארקאוו ... ואשר
על כן צריכים להתחזק נגד האי מנוחה ההיא ולעשות סדרים נכונים אשר הכול על מקומו יבוא
בשלום. ואחשב אשר ידידינו הגדולים, האחים ר' שמואל ור' נתן גורארי' יכולים להשתדל בזה
והשתדלותם תעשה פרי, כאשר עשתה פרי טוב השתדלות ידידינו הנזכרים שיחיו בפטרבורג ואפשר
עוד יותר".
שורות אלו מעידות כאלף עדים כי כאשר על הפרק ניצבת
דאגה לשלומו של הרבי ולבריאותו, ידוע יודעים בבית רבי כי אחת היא הכתובת שאליה יש לתלות
את העיניים ולהיות סמוכים ובטוחים כי הדברים יסתדרו על הצד היותר טוב. כתובתם של האחים
הנאמנים לבית גורארי'.
•
קרמנצ'וג, העיר בה התגוררה אצולת גורארי', הייתה
עיירה יהודית גדולה במדינת אוקראינה שברוסיה. הייתה זו עיר מלאה חכמים וסופרים, יראי
אלוקים וגדושים בחסידות. לא לחינם זכתה לכינוי 'ירושלים דאוקראינה'. הנדיבים, הגבירים
המפורסמים ר' שמואל, ר' נתן ור' מענדל לבית גורארי', היו מגדוליה ועשיריה של קרמנצו'ג
רבתי.
עושרם הרב מעולם לא סנוור אותם. בכל נימי נפשם היו
קשורים לתורה, ליהדות ולחסידות. ביתם היה פתוח לרווחה לעניי העיר ולכל מר-נפש. אף כי
טרודים היו מאוד בעסקיהם, קבעו עיתים לתורה. כל ענייני העיר נגעו לנפשם ופיזרו כסף
רב על כל צרכי העיר. אין תימה שכל ענייני העיר נחתכו על פיהם. במעשיהם הטובים והנעימים
קידשו שם שמים ושם חב"ד בכל רחבי המחוז, המדינה והעולם כולו.
לאחר הסתלקותו של הרבי הרש"ב, בב' בניסן תר"פ,
זכה ר' שמואל לראות את הרבי הריי"צ יושב על כיסאו. אם כי לא האריך ימים תחת נשיאות
הרבי הריי"צ, אולם גם בתקופה הקצרה בה חי לאחר עלות הרבי הקודם על כס הנשיאות
זכה להתקשר ולהתקרב אליו באופן מופלא ויוצא דופן, עד שהרבי הריי"צ העניק לו את
אחת המטפחות האדומות שהחזיק אביו, הרש"ב, בשעה הגדולה והנוראה של אמירת דא"ח.
את אותה מטפחת שקישרה את הרבי נ"ע לזה העולם כאשר נשמתו ריחפה בהיכל האצילות,
אותה מטפחת שעבור הרבי הריי"צ הייתה יקרה מכל יקר, ראה הרבי הקודם לנכון למוסרה
בידי מי שהיה חביבם של אביו וסבו הגדולים. מטפחת כזו קיבלו לימים הרבי ורש"ג מאת
חותנם הרבי הריי"צ. הרבי נהג לעטוף את השופרות בראש השנה במטפחת זו וכן לכורכה
סביב צווארו וכן ביום הכיפורים.
וכה מסופר על שעה קלה לאחר הסתלקות הרבי הרש"ב
בספר 'אשכבתא דרבי': "אחר כך באו הגבאים דחברה קדישא לשם וקראו אחדים מאנ"ש
שילכו אל בית הקברות לבחור מקום. והלכו החסיד הישיש הגביר הר"ר שמואל גורארי'
ואחיו הרב נתן גורארי' ובנו הרב צבי גורארי' והרז"ה והר"י לעווין ואני הכותב,
ואחרי אשר נתיישבנו כשעה נחלט אצלנו שהמקום היותר מכוון, הוא אצל בית השמש ובאנו בחזרה.
והישיש הרב שמואל גורארי' נסע אז תכף עם כבוד קדושתו (הרבי הריי"צ) שיראה המקום
ולקבל הסכמתו, ולערך שעה באו חזרה. ובין כה השמועה פרשה כנפיה בכל מרחב העיר, והתחילו
תכף לבוא בהמונים כל תושבי העיר.
"הרבנית וכבוד קדושתו הרשו תכף להישיש החסיד
הר"ר שמואל גורארי' ונתנו לו המפתחות שהוא יחפש בין הכתבים אולי נמצא שם צוואה.
ויעיין שם אולי נמצא שם כתוב איזה סדר על דבר ההתעסקות והקבורה. והר"ר שמואל גורארי'
הנ"ל בסיוע התמים הר"ר שמריהו גורארי' – המיועד להיות חתן כבוד קדושתו –
תכף בפתחם בראשונה את ה'שיפלאד' משולחן הכתיבה שלו, ראו הצוואה מוכנה"...
באותו מעמד הראה הרבי הריי"צ את הצוואה לעיני
חסידו הקרוב והנאמן הרב שמואל גורארי', כמתואר בספר 'אשכבתא דרבי': "...אבל כל
הצוואה כולה לא הראה רק להחסיד הישיש הגביר הר"ר שמואל גורארי', ולאחיו הרב נתן
גורארי' ולהר"צ והר"פ גורארי'... ולכולם היה כבוד קדושתו עומד על גביהם בעת
שקראו הצוואה".
מאוחר יותר, לאחר ההסתלקות, עמד רבי שמואל גורארי'
בראש מפיצי כתב הצוואה על מנת להחדיר ולהטמיע בלב קהל החסידים את נשיאותו של כ"ק
אדמו"ר הריי"צ, כמתבקש מהנכתב בצוואת קודש זו.
באחת ההזדמנויות301 סיפר הרבי הריי"צ
על ליל סדר נורא הוד במחיצת אביו הרבי הרש"ב, שר' שמואל גורארי' השתתף בו בחשאי,
מבלי שהוזמן. היה זה בשנת תרד"ע, כאשר הרבי הרש"ב שהה בעיר קיסינגן שבגרמניה
בימי חג הפסח. יחידי סגולה מעטים זכו להסב עם הרבי באותו ליל סדר. בראש השולחן ישב,
כמובן, הרבי הרש"ב ולצדו בנו הריי"צ. מלבדם היו שם החסיד ר' אברהם גרליק
והמשרת.
לפתע, באמצע הסדר, נכנס החסיד הגביר ר' שמואל גורארי',
אל הבית. אולם מכיוון שלא הוזמן, התיישב מאחורי דלת החדר בו נערך ה'סדר', דאג שנוכחותו
לא תיראה והאזין בשקיקה לדבריו של הרבי הרש"ב. הרבי הרש"ב הפליג בדיבורים
נשגבים, וסיפר כיצד עורכים את ה'סדר' בגן עדן. בתוך דבריו העמוקים, ביאר הרבי את עניין
המרור ואמר שיש חמישה סוגי מרור. הוא הסביר את עניינם של חמשת הסוגים, והיכן מיקומם
בגן עדן העליון ובארבעת העולמות.
כל אותה העת ישב ר' שמואל מבעד לדלת והאזין בשקיקה
לדברים הנאמרים. לאחר שעזב את המקום, גילה שבגדו ספוג בזיעה. זמן רב לאחר מכן היה נרעש
ונדהם מעמקות הדברים, ואמר שמעולם לא שמע דיבורים מעין אלה.
רבי שמואל זכה לגילויים שלא רבים זכו להם. בסוף
ימיו, בזמן הקצר שזכה להסתופף בצלו של הרבי מוהריי"צ, זכה להתוודע להתבטאויות
נדירות שנאמרו רק לו. מחצית השנה לפני פטירתו, בחודש תשרי תרפ"א, סיפר לו הרבי
הריי"צ על 'ויכוח' שהיה לו עם אדמו"ר הזקן, למעלה ממאה שנים לאחר הסתלקותו,
לגבי השאלה האם בעת כזאת יכולים לדרוש מאברך חסידי שתהיינה לו אהבה ויראה. אדמו"ר
הזקן אמר שגם בעת הזאת צריכים לדרוש מחסידים 'אהבה' ו'יראה' כמו בשנים קדמוניות והביא
לכך הוכחה מהעובדה שגם כיום יש כמה אברכים שעובדים את ה' ב'אהבה' ו'יראה'. לעומתו טען
הרבי הריי"צ: איך יכולים לדרוש אהבה ויראה מאדם שהולך לישון בלי לאכול ארוחת ערב
ושנתו אינה ערבה עליו, מאחר שאין לו על מה לישון?
"הוויכוח התקיים בליובאוויטש, בין ארגזי הספרים
שהיו מונחים בהם כתבי יד קודש של רבותינו נשיאינו", גילה הרבי הריי"צ לר'
שמואל.
את הסיפור הבא, שמע הגאון רבי יעקב לנדא, ראב"ד
בני ברק, מפיה של הרבנית שטערנא שרה, רעייתו של הרבי הרש"ב302. "אחרי
הסתלקות כ"ק הרש"ב סיפרה הרבנית שטערנא שרה: זמן מה לפני הסתלקות הרבי, חלמתי
חלום כי נמצאת אני בבית הכנסת, והיו שם אנשים רבים מאוד. והנה באה חמותי, הרבנית הזקנה
מרת רבקה ע"ה, פתחה את ארון הקודש, הוציאה מתוכו ספר תורה והתחילה לצאת עמו החוצה.
"כל הנמצאים בבית הכנסת ניסו להוציא מידה את
ספר התורה, אבל היא נאבקה עמם בכוח. והנה, ר' שמואל גורארי' חטף מידה את הספר וחבק
אותו בשתי ידיו, להגן עליו שלא ייקחוהו ממנו. אולם הרבנית רבקה ניצחה. היא הוציאה את
ספר התורה בכוח ורצה עמו במהירות החוצה. כל הנמצאים בבית הכנסת רדפו אחריה וגם אני
רצתי עמהם, עד שהגעתי לנהר, שם טבלתי את עצמי והתעוררתי.
"בבוקר", הוסיפה הרבנית לספר, "נכנסתי
לאישי, כ"ק הרש"ב, וסיפרתי לו את חלומי. שחק הרבי ואמר לי בחיוך: נו, מים
הרי הם סימן טוב".
חודשים אחדים לפני פטירתו, כתב צוואה שבאמצעותה
ניתן היה לאמוד את הונו העצום. בצוואה זו הורה להוריש לרבנית של הרבי נ"ע, סכום
עתק. מסתבר שכתיבת הצוואה הייתה עוד בטרם קיבל עליו הרבי הריי"צ את הנשיאות.
בבוא יומו, נפטר ר' שמואל ביום שבת קודש, כ"ה
באדר ראשון תרפ"א, בעודו שקוע ראשו, רובו וכל ישותו בלימוד 'לקוטי תורה' לאדמו"ר
הזקן. ראשו, שהיה רכון על עמודיו גדולי הממדים של הספר שהוא היה מתענג עליו כל חייו,
נשמט אל תוך הספר, ויצאה נשמתו בטהרה. כבוד גדול עשו לו בפטירתו, ולמחרת היום נטמן
ברוסטוב, בתוך ה'אוהל' הקדוש של אדמו"ר הרש"ב. כך קוימה במלואה הבטחתו הנדירה
של הרבי, הבטחת 'עמי במחיצתי'.
מאיר הרב יוחנן גורארי': "ידוע שהרבי הרש"ב
'לקח עמו' בשנת הסתלקותו עשרה חסידים. ביניהם היה ר' שמואל. בשנת ת"ש, כשהועתק
בית העלמין ברוסטוב ושהעבירו את ארונו של הרבי הרש"ב, העבירו גם את ר' שמואל.
כידוע הרבי היה שלם, והמתעסקים בקבורה גילו שעצמותיו של ר' שמואל אף הן שלמות, ולמראשותיו
מונחת מטפחת אדומה של הרבי הרש"ב מעת אמירת חסידות, שהעניק לו הרבי הריי"צ.
גם המטפחת נותרה שלמה במשך עשרים שנים, ונקברה עמו בשנית. גם ר' נתן הועבר אז באותה
עת".
וכה מעיד על כך בעל ה'אשכבתא דרבי': "כמדומני
ברור שאחרי הסתלקות רבנו נשמתו עדן, נתן כ"ק אדמו"ר (הריי"צ) נ"ע
אחת המטפחות של משי המיוחדים שרבנו נשמתו עדן היה דרכו בקודש תמיד להחזיק בידו בעת
אמירת דא"ח ברבים כידוע לאנ"ש – להר"ר שמואל ז"ל במתנה לשמירה
ולהצלחה, ובעת פטירתו של הרר"ש ז"ל הניחו המטפחת הזאת בארונו לבית עולמים".
ואכן, כפי המתואר בספר זה, בעת שהועתק הקבר לבית העלמין החדש, "אצל הרר"ש
מצאו (את אותה) מטפחת של משי".
•
חסידים מספרים כי ר' נתן, האח, זכה לקירובים מיוחדים
ונדירים ביותר, כאלה שלא נראו לעיתים קרובות במחיצת הקודש. כמו אצל אחיו, גם על שולחנו
של ר' נתן התאחדו תורה וגדולה בחדא מחתא, ויחד עם היותו חסיד מופלג ובעל השגות גבוהות
הוכר ר' נתן בחוגי עשירי הארץ כאיש עסקים מצליח ובעל השפעה רבה. עיקר עסקיו התמקדו
בבית חרושת גדול לייצור טבק שפעל בקרמנצ'וג והיה בבעלותו וכן היו בבעלותו מפעלים נוספים,
שבחלקם היה שותף עם אחיו ר' שמואל.
כאחיו ר' שמואל שדאג להבהיל לרבי את האתרוג הנדיר,
כן היה ר' נתן החסיד שדאג למצה השמורה של הרבי. כשבועיים לפני חג הפסח תרע"ח303, כותב הרבי הרש"ב
ממקום שבתו ברוסטוב לר' נתן השוהה בקרמנצ'וג: "המצה שמורה עם המכתב הגיעו תודה
לא-ל כשורה, ומעומק לבבי אודה לה' אשר לא עזב חסדו מאתנו ונתן לנו את המצווה לקיימה
בעזרתו יתברך. ה' יתברך יהיה בעזרנו לקיים מצווה זו וכל המצוות בשמחה ובטוב לבב, ויאיר
נפשנו באור החיים מיכלא דמהימנותא ומיכלא דאסוותא, ונזכה בקרוב לביאת גואל צדק ונאכל
מן הזבחים ומן הפסחים כו'".
הרבי מרעיף בשבחי תודה לחסידו הנאמן על שהואיל לשגר
לו מצה שמורה בכותבו: "גודל תשואות חן לכבודו אשר זכה איתי בדבר הזה, ובזכות זה
ישמור ה' יתברך אותו ואת כל בני ביתו יחיו מכל צרה וצוקה ונגע ומחלה ויחוג את חג המצות
הבא עלינו לטובה בדיצה ובכשרות, בשמחה ובטוב לבב, ויצליח לו ה' יתברך בכל ענייניו בגשם
וברוח".
ימים אחדים לאחר מכן304, שוב כותב הרבי
לר' נתן: "מכתביו צירוף הסך אלף רובל נכון הגיעני". ומכאן שוב נמצאנו למדים
על העזרה הפיזית, הקיומית, שמושיט כל העת ר' נתן לרבי ולבית רבי.
כאיש עסקים מצליח וגביר רב אנפין, אורח חייו של
ר' נתן היה בהתאם. הוא חי ברחבות מופלגת. עושרו לא היה שמור רק לבעליו. הוא נודע כמכניס
אורחים מופלג. בביתו היו עוזרים לרוב, שהיו עומדים הכן לקבל פניו של כל אורח ולדאוג
לכל מחסורו. והוא עצמו לא חס על כבודו וזמנו, על טרקלינו המפואר ועל הרהיטים השוכנים
בו פאר. כל אורח נוטה ללון שחיפש מקום לאכול או ללון בו, ידע כי הכתובת היא ביתו של
הגביר ר' נתן. שם יתקבל בסבר פנים יפות, יזכה לארוחה חמה כיד המלך ולמיטה מוצעת במיטב
כלי המיטה, כאחד מאדוני הארץ. הוא, ר' נתן, היה המשביר לעדת החסידים, בכך שהעסיק במפעליו
הגדולים רבים מחסידי חב"ד, ודאג לפרנסתם ברווח ובכבוד.
ברכה מיוחדת קבע לעצמו אוצר הספרים הבלום שהחזיק
ר' נתן ברשותו ואספם במשך כל חייו באהבה ובשקדנות. כולם הועברו לרשותו של הרבי הריי"צ
לאחר פטירתו. עד עצם היום הזה מתנשאת חותמת שמו של ר' נתן גורארי' על מאות ספרים השוכנים
כבוד בספריית ליובאוויטש.
גם על ספרים רבים מספריית ליובאוויטש השבויים במוסקבה,
לפי עדויות מבקרים, מתנוססת חתימתו של ר' נתן. במשפט הספרים העיד בנו, ר' זלמן, כי
הוא זוכר את עגלות הספרים שהובאו לרבי על ידי המשפחה אחר פטירת אביו.
שב ומספר הרב יוחנן גורארי': "כשר' נתן, אביו
של ר' זלמן, היה נוסע ברכבת, הוא היה שוכר תא במחלקה הראשונה. פעם ישב בתא שהיה בו
מקום לאדם נוסף. בדיוק כשר' נתן הניח תפילין, נכנס לתא שר בכיר ברוסיה מלווה בכלבו.
חמתו של השר בערה בו כשראה יהודי מניח תפילין. הוא חטף את התפילין מידיו של ר' נתן
והשליכם מבעד לחלון. ר' נתן לא התבלבל, תפס את הכלב של השר והשליך גם אותו מהחלון.
השר המבוהל משך בפעמון החירום וגרם לרכבת לעצור. לא הייתה ברירה, חיפשו את התפילין
והשיבום לבעליהם. הפרשה הסתעפה, כשהשר תבע את ר' נתן למשפט שנמשך והסתעף עד פטירתו
של ר' נתן.
"מלבד כל זאת הקפיד על קלה כחמורה בשמירת המצוות
והידורן. דקדק על כל תג ורמז וגייס את תקיפותו הטבעית כדי לעמוד על המשמר ולא להקל
במאומה. נודע בהיותו קנאי גדול בהידור מצוות. כשנפטר, הורה הרבי הריי"צ לקוברו
במקום הקרוב ביותר לאוהל הרבי הרש"ב".
רעייתו, מרת אסתר, הייתה נכדתו של האדמו"ר
רבי משה צבי מסאווראן. היא שבקה חיים כתוצאה מדלקת ריאות בה לקתה בעודה כלואה בגטו
ורשה בחודש סיון תש"ב, תחת ידם האכזרית של הנאצים.
האח השלישי היה הרה"ח ר' מנחם מענדל ואף אצלו
נתמזגו תורה וגדולה. הוא היה חסיד ומקושר, בעל השכלה ובעל עבודה ובד בבד בעל נכסים
ועשירות. זכויותיו היו רבות וגדולות, אולם זכות אחת עלתה על כולנה. לימים זכה להיות
מחותנו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ, לאחר שהשיא את בנו הרה"ח הרב שמריהו
גורארי', המכונה בפי החסידים רש"ג, לבתו הבכורה של כ"ק אדמו"ר הריי"צ.
"בחודש סיון", מתואר בספר אשכבתא דרבי,
"היה קישורי התנאים דבתו הבכירה של כבוד קדושתו, חנה תחי' עם בן גילה, הר"ר
שמריהו שיחי', בן הגביר המפורסם, החסיד ר' מנחם מענדל שי' גורארי' – הוא ניהו החסיד
הגביר המפורסם, אחיו הצעיר של החסיד הישיש הגביר ר' שמואל גורארי' . וכאחיו הגדול גם
הוא הייתה התקשרותו לרבנו נשמתו עדן בכל לבו ונפשו ומאודו, ונטל חלק גדול בעבודת הכלל
והוא מהמפורסמות".
לאחר פטירת שני האחים, בשנת תרפ"א ובשנת תרפ"ב,
חשש מאוד ר' מנחם מענדל לחייו. הוא נכנס אפוא אל הרבי ונפשו בבקשתו. הרבי הריי"צ
הורה לו לעזוב את רוסיה והוא אכן היגר לרומניה, האריך ימים ונפטר בשנת תש"ו.
•
שמונה ילדים היו לו לר' נתן גורארי', ארבעה בנים
וארבע בנות, ובכל אחד מהם הוטבעו תכונותיה האציליות של משפחת גורארי'. ואלה שמותם:
הרה"ח ר' יחיאל צבי הירש, מרת פייגע וויטא (גורארי'), מרת חיה שפינצא (מלצר),
מרת פערל (הורביץ), מרת לאה (קרסיק), הרה"ח ר' משה, הרה"ח ר' חיים שמריהו
והרה"ח ר' שניאור זלמן.
מתוך שראה ר' נתן חשיבות שאין שנייה לה לכך שבניו
יגדלו בתוך אקלים חסידי זך, הקפיד כל העת על יצירת אווירה כזו סביבם. הם גדלו אפוא
בסביבה חסידית מזוקקת וזכו לשאוב מינקותם חסידות צרופה מלוא החופן. בילדותם, שכר להם
אביהם מלמדים מיוחדים שילמדו אותם לשון הקודש, תנ"ך, משניות, גמרא ואפילו חסידות.
עם מלמדים אלו נמנו החסיד הנודע ר' יחזקאל (חאצ'ע) פייגין, ר' ישראל לוין, המוכר כ'ר'
ישראל נעוולער', החסיד ר' ישראל נח בליניצקי והחסיד ר' משה רוזנבלום. את פרנסתם ופרנסת
אנשי ביתם של מלמדים חשובים אלה נטל אבי הילדים על כתפיו.
הייתה לו, לר' נתן, תקיפות של ממש בכל הנוגע לחינוך
ילדיו. הוא התייחס למלאכת החינוך כאל החשוב שבעסקיו. הם היו בבת עיניו, חמדת לבבו ומקור
חיותו. כשהיה חוזר ממסעות העסקים שלו, בטרם נפנה לפוש מטורח הדרך – היה בוחן תחילה
את הבנים בלימודם ועוקב אחר התקדמותם בתקופת היעדרו. רק לאחר שהישגיהם השביעו את רצונו,
היה נפנה לפרוק את צרורותיו, לאכול דבר מה ולפוש קמעא. לעיתים עובר בין חדרי הילדים
ומפשפש בחורים ובסדקים, כדי לוודא שלא נכנסו אליהם, חלילה, ספרי חולין – תופעה נפוצה
באותם ימים סוערים, שהייתה תוצאה של רוחות ההשכלה שנשבו אז בכל עוז והפילו חללים רבים.
לצד התקיפות שהייתה אופיינית לו וייחודית לאישיותו,
היה ר' נתן רך כקנה בכל הנוגע לעשיית חסד. הוא היה מרבה בצדקה, וידו הרחבה וליבו הגדול,
היו פתוחים לכל עני ונזקק ומושטים כלפי כל עניין שבקדושה.
ימי העושר והאושר במשפחת גורארי', ספו-תמו בשנת
תר"פ, בעקבות עליית הקומוניסטים לשלטון. אלו השליטו בכל תוקף את משנתם הקומוניסטית
בכל רחבי המדינה ורמסו את כל הנקרה בדרכם. הם הלאימו את כל רכושם וכספם של האזרחים
לא נותר מהם עד אחד, והכול למען הגשמת האידיאה הקומוניסטית. כך הוחרמו כל בתי החרושת
שהקים ר' נתן בעמל רב ויזע בל ישוער וממנו היה מקור פרנסתו העיקרי. עם התקוממות הקומוניזם
היה ממונו לשוד ולביזה ועמלו הולאם.
אם לא די במגל הקוצרים שהניפו הקומוניסטים על כל
רכושו, באחד הלילות של שנת תרפ"ב אירע בביתו שוד. הכול נראה היה בתחילת הערב כשגרתי
ורגיל, עד לשעות ספורות לאחר חצות הלילה. ר' נתן שב מעיסוקיו, סיים את חוק לימודיו
וקרא את שמע בכוונה כדרכו. הוא עלה על יצועו, בחשבו לאגור כוח לקראת יום המחר. או אז
ידעה המשרתת הגויה, כי כשרה השעה לכך שתבצע את זממה.
לחבורת השודדים שהמתינה בסמוך לבית, היא הצביעה
על מקום המחבוא בחצר הבית שבו הוטמנו שקים עם ממון רב. הם בזזו את כל הכסף ושכיות החמדה
ונעלמו כלעומת שבאו. ר' נתן היה בסערת רגשות גדולה. לבו לא עמד בהתרגשות הקשה. ר' נתן
לקה בלבו. חודשים אחדים לאחר מכן, ביום כ"ו בניסן תרפ"ב, השיב את נשמתו לבוראה
עוד בטרם מלאו לו שישים.
לכבוד גדול זכה בהלווייתו. כל מכריו וחבריו, נתמכיו
ומוקיריו, אלו שזכו ממנו למתת יד חד פעמית ואלו שקיבלו ממנו תמיכה קבועה – הכול חלקו
לו את כבודו האחרון. זכה ונטמן לצד אחיו – צמוד לאוהל כ"ק אדמו"ר הרש"ב
ברוסטוב, מעבר לגדר. האוהל כולו לא היה אלא גדר שהקיפה את חלקת הציון ור' נתן בצמוד
לגדר זו, כאמור. כשנאלצו בצוק העיתים להעתיק את קברו של הרבי הרש"ב, העבירו באותה
הזדמנות גם את קבריהם של האחים רבי שמואל ורבי נתן, בבחינת 'ייכנס תלמיד אצל רבו'.
•
ר' נתן נפטר בדמי ימיו, אבל זכה והניח אחריו שבט
מפואר של בנים מבורכים, אשר כנחלים ניטיו, כגנות עלי נהר, כאֲהָלים נטע ה'. ר' שניאור
זלמן גורארי' היה הקטן שבהם, ור' צבי הירש היה הבכור. בנוסף למעלות המאפיינות את כל
אשר בשם גורארי' יכונה – התייחד כל אחד מבניו בסגולות משלו. גוריו של האריה, דומים
היו כולם לאביהם, ודומה היה שכל אחד התייחד בכל מעלותיו של האב, והתבלט במיוחד באחת
מהן.
לכל אחד מהבנים ניתן היה להקדיש ספר שלם אולם במסגרת
זו נסתפק בקצירת האומר.
הרה"ח ר' יחיאל צבי הירש, שמכריו הרבים כינוהו
'הערשל', היה מראשוני ה'תמימים'. כבוגר מחזור הלימודים הראשון של ישיבת 'תומכי תמימים'
מאז יום הקמתה על ידי הרבי הרש"ב בט"ו באלול תרנ"ז, נודע רבי צבי הירש
כ'בעל עבודה' ובר דעת בכל חלקי תורת החסידות. הייתה לו השכלה חסידית רחבה מני ים וכל
הדבר הקשה יביאון אליו, בהיותו ניחן ביכולת העמקה יוצאת דופן. הוא שחה במימיה של תורת
החסידות כוותיק ורגיל.
כשהגיע לפרק האיש מקדש, בחר בו הרה"ק רבי מרדכי
יוסף אליעזר, האדמו"ר מראדזין, בנו של בעל ה'תכלת', כחתן לבתו. הוא למד רבות גם
מחמיו, שהיה מגדולי גאוני הדור ההוא, והוא היה זה שחידש את שזירת חוטי תכלת בטלית.
האדמו"ר התפלמס רבות עם גאוני דורו בנושא זה, והשאיר אחריו ספרים רבים העוסקים
בסוגיה, שגאונות עצומה ניכרת מהם. הוא ידע היטב במי הוא בוחר לחתן. לאחר נישואיו, נהג
רבי צבי הירש, בהוראת הרבי הרש"ב נ"ע, להניח ארבעה זוגות תפילין: של רש"י,
של רבנו-תם של בעל 'שימושא-רבא' ושל הראב"ד.
באחד הימים, הסתבך רבי צבי הירש עם השלטונות. הגיעו
הדברים לידי משפט קשה שבסופו נגזר עליו גזר דין מוות.
בצר לו, עלה אביו רבי נתן לרבי הרש"ב. הוא
נכנס ל'יחידות' והחל בוכה בכי תמרורים על גזר הדין שהושת על בנו. הרבי הרש"ב הורה
לו לנסוע לפטרבורג ולהשתדל שם אצל גורמי השלטון, כאָב המתחנן על חיי בנו. ר' נתן היסס
תחילה מפני המפגש הזה עם גורמי אכיפת החוק, במדינה שבה נהוג לגזור דין מוות מבלי להניד
עפעף.
בסופו של דבר חזקה עליו הוראת הרבי והוא נסע לפטרבורג
על מנת להתחנן שם על חיי בנו. למרות שסיכויי ההצלחה לבטל את גזר הדין לא היו קלושים
אלא בלתי קיימים – אירע הבלתי ייאמן. הוא הלך כשהוא מצויד בברכת הרבי הרש"ב, פעל
היכן שפעל, התחנן איך שהתחנן. הוא עצמו לא ידע את אשר פעל ושב לביתו. שבועות אחדים
לאחר מכן התקבל דיווח שנסגר התיק וחייו של ר' צבי הירש ניתנו לו במתנה.
בעתים אחרות, סייע לו הרבי הריי"צ בעסקיו,
במישרין ובעקיפין ואף הצילו כמה פעמים מהסתבכות עם השלטונות הסובייטיים. פקיד ממשלתי
בכיר, כתב את הדברים הללו, על מסמכים שנתגלו שנים רבות לאחר מכן, כשהם מאובקים וצהובים
מיושן: "ידוע לי שבקיץ 1923 הרבי שניאורסאהן נסע פעמיים למוסקבה, כדי לעזור לעסקים
של גורארי'. הוא היה נפגש במוסקבה עם יהודי שהיה לו תפקיד בכיר במשרד הממשלתי שהיה
האחראי לייצור הטבק. לאחר מכן, קיבל גורארי' תפקיד ממשלתי ברוסטוב, במפעל שמייצר טבק.
אני לא יודע יותר פרטים, אבל ידוע לי שהיה שם הפסד גדול וכמעט עשו לו משפט והרבי שניאורסאהן
הציל אותו מהמשפט באמצעות יהודי ממוסקבה בשם מאיר יעקובסון".
בשנת תרע"ז, כאשר התמוטטו מוסדי תבל במהלך
מלחמת העולם הראשונה, הועברה הישיבה הגדולה 'תומכי תמימים', שעד אז שכנה כבוד בליובאוויטש,
לעיר קרמנצ'וג, שהייתה מלאה חכמים וסופרים. "העברת הישיבה התאפשרה הודות לגביר
החסיד, ר' צבי גורארי', שבעצמו היה תלמיד הישיבה", העיד הרב מאיר גורקוב305. "הוא העמיד
עבור הישיבה בניין גדול, בן שלוש קומות, מוקף בפרדס רחב ידיים. הוא גם כלכל את הישיבה
ביד רחבה ונתן לתלמידים כל צרכם: באכילה, שתייה, לינה וכן הלבשה והנעלה".
מבחינה כלכלית הייתה קרמנצ'וג מרכז למסחר בתבואה
והיו בה טחנות קמח גדולות. כן היו בה בתי חרושת לטבק וסיגריות והיא שימשה מרכז למסחר
רחב בעצים. בהיותה יושבת על נהר הדנייפר, היו משיטים את העצים אליה, בנתיבי הנהר. בעיר
עצמה היו מנסרות ענק, ומשם היו מספקים קורות ונסרי עצים לכל המדינה וגם אל מחוצה לה.
ההגירה לקרמנצ'וג עם פרוץ המלחמה מתוארת גם בזיכרונותיו
של הרה"ח ר' ישראל דזייקובסון המספר, בין היתר, על לקיחתם בשבי של כמה וכמה מטובי
הבחורים בחשד שאינם אלא מרגלים. "בבוקר, כשנתבררו הידיעות, פרץ נחל של דמעות מעיניי.
התחלנו להשתדל מיד, יחד עם התמים ר' יחזקאל פייגין הי"ד, שהיה אז בחור מלמד אצל
ר' נתן גורארי' ורמ"מ גורארי', להיוודע אם הם חיים.
"הגביר החסיד ר' צבי גורארי' הייתה לו היכרות
רבה עם כל שרי המלחמה (אף שכבר התחילה ממשלת האדומים ולקחו ממנו את בית החרושת). צלצלו
בטלפון לשר המלחמה של פולטובה ואמרו שעודם בחיים וביקשו ממנו שלא יהרגום ויחכו עד שיבוא
מישהו מקרמנצ'וג ויעיד על ישרותם, שאינם מרגלים.
"רכבות אזרחיים כבר לא הלכו אז מקרמנצ'וג לפולטובה
ופעל ר' צבי גורארי' ונתנו רשות שייסע אחד מאתנו עם רכבת צבאית עם אנשי חייל"
...
בהמשך מספר הרב דזייקובסון על ההשתהות בבית גורארי':
"באחרון של פסח הייתה התוועדות אצל ר' צבי גורארי' והתוועדו עד שעה מאוחרת בלילה".
עדות מרתקת בקולמוסו על מידת החסידות שפיעמה בלב בנותיו של ר' נתן גורארי' אף כי בנות
עשירים היו הנה: "במשך זמן שבתי שם עשו את ההכנות עבור תלמידי השיעורים, בנות
הגביר ר' נתן גורארי', מרת פערלא ומרת לאה. הן בעצמן סיידו את הכתלים ורחצו את הרצפות
והתעסקו בכל לבן להכין הכול עבור התלמידים".
לימים, כאשר התגורר ר' צבי הירש בוורשה, זכה וכ"ק
אדמו"ר הריי"צ עם כל משפחתו השתכנו בביתו בחודשים הראשונים של ימי האימה,
לאחר שהמפציצים הגרמנים החלו לתקוף את העיר בערב ראש השנה ת"ש. מבית זה אף החל
הרבי במנוסתו אל החופש, כשהוא נעזר בקצין גרמני. ברבות הימים נעקד רבי צבי הירש על
קידוש השם, ועמו כמעט כל בני משפחתו, רעייתו, בניו ובנותיו. כולם – למעט אחת – עלו
בלבת אש השמימה, ולא נודעו יום ומקום הירצחם. רק בת אחת, מרת חיה דבורה גולדשמיד, אשת
הרה"ח ר' נחום, נותרה שריד למשפחה. עוד בטרם פרוץ המלחמה עלתה לאדמת מבטחים בארץ
הקודש והותירה שם ושארית למשפחה שכמעט נכחדה כליל.
על הישיבה בקרמנצ'וג סיפר הרה"ח זלמן שמעון
דבורקין: "בקרמנצ'וג, קיבל את פנינו הגביר האדיר ר' הירש גורארי', מחשובי חסידי
חב"ד, אשר הקציב לישיבה מקום לימודים ומגורים בביתו היפה, אשר היה בן שלוש קומות
ובו עשרות חדרים. הישיבה הסתדרה בקומה הראשונה, ללימודים וללינה, בקומת המרתף היה המטבח,
ואילו בקומה השנייה גר ר' הירש ומשפחתו".
פער הגילאים בין ר' הערשל לאחיו היה גדול, ולאחר
פטירת אביהם שימש להם כממלא מקומו. הוא ראה אחריות מיוחדת בטיפוח אחיו הקטן, ר' זלמן,
ואף הפלה אותו על ילדיו הקטנים כשהללו התקוטטו ביניהם.
•
השנייה ברשימת ילדיו של רבי נתן, הייתה מרת פייגע
וויטא. היא נישאה לבן דודה, הרה"ח ר' יהושע פאליק גורארי', שהיה בנו של דודה,
הרה"ח ר' מנחם מענדל גורארי'. ר' יהושע היה אף הוא מראשוני תלמידי התמימים שישבו
על שולחנו של הרבי הרש"ב כאשר הקים את הישיבה. הוא היה אחיו הגדול של רש"ג.
אף בו פגעה יד הזדים והוא נספה בלנינגרד לאחר עינויים קשים ומרים.
אחותה הצעירה ממנה הייתה מרת חיה שפרינצא (מלצר).
בעלה היה חסיד מיוחס, סוחר עשיר ומכובד, גביר ונגיד בעמיו. במשך זמן מה התגוררו בני
הזוג בגליציה. מעבר לכך לא נודעו פרטים נוספים על אודותם.
הבאה אחריה בשבט המפואר שהקים ר' נתן, היא מרת פערל
(הורביץ), שנודעה בגדלותה ובבקיאותה בתורה. בעלה הגאון, כיהן כדיין בקהילה-קדושה לבוב.
הוא נודע כמתמיד עצום וכשקדן שאין דוגמתו בנמצא. כל שעה פנויה נוצלה על ידו. הוא ישב
ולמד בהתמדה, שהייתה לשם ולתהילה. בסוף ימיו ניטלה ממנו יכולת הראייה אך הוא המשיך
לשקוד על דלתי התורה מתוך הזיכרון הרב שעמד לרשותו. רעייתו מרת פערל הייתה 'אשת חבר
כחבר' במלוא מובן ההגדרה והיה לה ידע עצום בתורת החסידות.
"אחות הייתה לי", כתב ר' זלמן בערוב ימיו
בזיכרונותיו, "ושמה פערל הורביץ הי"ד. היא חוותה על בשרה מופתים רבים מהרבי.
החיים שלה היו רוויי צרה ויגון. שנים רבות לא היו לה ילדים. היא הפצירה ברבי פעמים
רבות שהיא רוצה לזכות בפרי בטן. כשסוף סוף נולד לה ילד, הוא היה חולני מאוד. גם בעלה
סבל קשות ממחלה נדירה בעיניו. בכלל, סבלה היא צרות שונות ומשונות. פעם היא הגיעה ליחידות
והיחידות נמשכה זמן רב, מעל ומעבר למקובל. כתום היחידות שאל המזכיר, ר' יחזקאל פייגין,
את הרבי, מדוע הרבי מקדיש לה כל כך הרבה זמן. הרבי ענה: היא מההיכל שלי, היא שבורה
כמוני".
הבת הבאה מרת לאה (קרסיק), נודעה בשערים כאשת חייל
רבת פעלים, אשר חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה. היא עמדה לצד בעלה, הרה"ג רבי
חיים אליעזר קרסיק ע"ה, בפעולותיו הכבירות כמי שניצב בראש אגודת חסידי חב"ד
בארץ הקודש, וסייעה בעדו בהעמדת המוסדות ובביסוסם וראתה במלאכת קודש זו בבת עינה.
בין המוסדות שהקימו בני הזוג, הייתה גם ישיבת 'אחי
תמימים' בתל אביב, שהרב קרסיק היה מנהלה. גם בהקמת הישיבה המרכזית בארץ הקודש, ישיבת
'תומכי תמימים' בכפר חב"ד – ידם הייתה רבה. ר' חיים אליעזר שימש בישיבה זו בתפקיד
הבוחן.
הרבנית מרת לאה קרסיק זכתה להיות אחת משתי הנשים
הבודדות שהתקבלו ל'יחידות' אצל הרבי הרש"ב, שנמנע מלקבל נשים ליחידות. מרת קרסיק
וגב' סוניה רוזנבלום, אחותו של רש"ג, נכנסו אל הקודש לא כדי לקבל ברכה, אלא על
מנת לשמוע 'פשט' במאמר שבו התקשו.
שנים קודם לכן, כאשר התגוררו ברוסיה, הייתה הרבנית
קרסיק שותפה מלאה ופעילה במלאכת הרבנות של בעלה, בקהילות נווסקלניק ושצדרין, שהעמידו
את רבי אליעזר לרבן. לאחר עלותם לארץ הקודש, מינוהו חסידי חב"ד בתל אביב לרב הקהילה
ואף בתפקיד זה עמדה רעייתו המסורה לצידו ועשתה כמחצית מהמלאכות המוטלות עליו, עד לפטירתו
בחודש ניסן של שנת תש"כ.
הרבנית קרסיק לא הייתה רק אשת חסיד – אלא חסיד במלוא
מובן המילה. התבטלותה בפני הרבי נשיא דורנו הייתה לאות ולמופת בקרב נשי חב"ד,
וזאת למרות שהייתה חסידה ומקושרת של שני נשיאים קודם לכן, כ"ק הריי"צ והרש"ב.
במשך שנים ארוכות הקפידה להגיע לרבי מדי שנה בתקופת החגים, אף שבאותם ימים היה זה חזיון
בלתי נפוץ בעליל. בהתוועדויות נהגה לשבת בשורה הראשונה בעזרת הנשים, למרות שהדבר עלה
לה במאמץ רב, באומרה ש"את הרבי צריך לא רק לשמוע, אלא גם לראות".
הקפדתה על שמירת המצוות הייתה לשם דבר. היא שמרה
במסירות נפש על קוצו של יו"ד, מתוך יראת שמים טהורה וצרופה, כזו שלא ידעה פשרות.
ארבע עשרה שנים לאחר פטירת בעלה, בשבת מברכים של
חודש שבט תשל"ד, הגיעה עתה להיפרד מן העולם, כאשר היא מותירה עלי חלד עשרות שנים
שלא ידעו רגע אחד של מנוחה. רק עתה, כאשר הנשמה נפרדה מן הגוף, ניתן מנוח לכף רגלה.
היה זה באחד מימי החורף הקרים ביותר. שלג כבד כיסה
את כל מדרכות ניו יורק קפא והפך לשכבת קרח עבה שסיכנה את העוברים ושבים. היא יצאה מביתה
במגמה ללכת ל-770 לאמירת תהלים של שבת מברכים בבית חיינו. היא מעדה ונפלה, אך התרוממה
והמשיכה לצעוד עוד כמה צעדים ושוב נפלה ונחבלה בראשה. כך שלוש פעמים. או אז שבה אפוא
לבית בתה וישבה שם לומר תהלים. תוך כדי האמירה, כשספר תהלים מונח בחיקה, עלתה נשמתה
השמימה.
•
האח הבא אחריה היה הרה"ח ר' משה גורארי', שנולד
בשנת תרנ"ט בעיירה קרמנצ'וג.
הוא היה 'משכיל' נפלא ובעל ידיעה והבנה עמוקה ביותר
בחסידות. הוא התעמק בתורת החסידות, עד שהמליצו עליו כי אם תיחתך אצבעו, יזרמו ממנה
מעיינות של חסידות. לילות כימים ישב מול ספרי חסידות, הגה ולמד בהם בשקידה עצומה וצלל
במעמקיהם באופן שלא היה לו אח ורע.
לאחר שעלה ארצה, הרביץ רבי משה תורה וחסידות בפני
תלמידים רבים, אשר לימים הפכו רבים מהם, למרביצי תורה וחסידות בעצמם. במאמר שהופיע
בעיתון 'שערים' לרגל מלאות שלושים לפטירתו306,
נכתב, בין היתר: "כאשר מוקשה היה לך עניין בנושא חסידותי, הרי הכתובת לברר העניין
על בוריו, היה ביתו ברחוב פיירברג. שם יכולת לבוא בכל עת שתרצה, בלי כל גינונים, בלי
לשאול מקודם רשות – האם יקבל אותך, האם יש לו פנאי עבורך. כי לכך נוצר. לברר וללבן
כל עניין בחסידות, בדברי אלוקים חיים.
"ומה צהבו פניו, בראותו שהבנת אותו, שירדת
לסוף דעתו, כי עמקן גדול היה האיש. לא היה צריך לחשוב הרבה. התורה והמשנה של החסידות
היו סדורות במוחו ושגורות בפיו, אם כי היה מעט כבד פה. אבל כאשר התחיל לדבר בדברי חסידות,
היה כאילו שוחה במים רבים. בשצף-קצף העביר לפניך את כל המקומות אשר בהם מדובר אודות
הנושא המבוקש. ויכולת לשבת אצלו שעות על גבי שעות, ללא שיעור וגבול, מבלי הבט על השעון"...
הוא היה איש אמונו וסודו של כ"ק אדמו"ר
הריי"צ והוכר כנציגו הרשמי בארץ הקודש. כל המכתבים שהרבי הקודם שיגר לארץ היו
ממוענים אליו והוא ידע לאן להעביר כל מכתב ואיגרת. הוא מונה להיות 'המבקר' של ישיבת
'תורת אמת' בירושלים והיה גם חבר הנהלת אגודת חסידי חב"ד בארץ הקודש. במסגרת תפקידו
זה, סייע סיוע כביר להשתתתם וביסוסם של מוסדות חב"ד בארץ הקודש.
רעייתו הייתה בתו של כ"ק האדמו"ר לבית
ראדזין, אחיו של בעל ה'תכלת'.
הילד השביעי הוא הרה"ח ר' חיים שמריהו, שנולד
בערב ראש חודש ניסן תרס"ה, בתקופת מגוריה של המשפחה בקרמנצ'וג. כשעלה ארצה, השתכן
בתל אביב והיה לעצם מעצמה של קהילת חב"ד המתפתחת בעיר. הוא עשה כל שביכולתו על
מנת לעזור לביסוס הקהילה ולהעמידה על הגובה. הוא פעל והפעיל, תמך ועודד ללא הרף. לכל
בעיה מצא פתרון, לכל מועקה איתר מפלט. מייסדי הקהילה התבטאו לא אחת שאלמלא פעילותו
הענפה למען הקהילה, ספק אם הייתה מתפתחת. הוא הוגדר כאחת הדמויות הבולטות וכאחד מעמודי
התווך בקהילת חסידי חב"ד בתל אביב.
גם במישור הכלכלי, סייע ר' חיים שמריהו רבות, לכלל
ולפרט. הוא היה מעמודי התווך של ישיבת 'תומכי תמימים' ליובאוויטש בארץ הקודש. יחידים
רבים נהנו ממתת ידו הנדיבה, שניתנה בחשאי ובהצנע, בשקט וללא פרסום. הוא ידע לכוון את
נתינותיו בצורה כזו, שהמקבלים עצמם לא ידעו מה מקור הכסף הזורם אליהם בשעה שהם נזקקים
לו. את רכושו העמיד לרשות הציבור ופיזר נתן לאביונים הרבה יותר מהמצוי והמוכר.
למרות עיסוקיו הרבים והיעדרותו מביתו לאורך רוב
שעות היממה לרגלי עסקיו הוא היה זה אשר נתן את הטון בבית. הייתה לו משנה חינוכית סדורה
ומפורטת, וכאביו בשעתו, אף הוא היה תקיף מאוד בכל הנוגע לחינוכם הטהור של ילדיו. בכל
מה שקשור לחינוכם, הוא לא ידע פשרות. כיוון אותם במסירות ובסבלנות, במסילה העולה בית
א-ל. הוא השקיע בזה השקעה עצומה, שהייתה למודל להצלחה מרשימה, אשר רבים חיקו אותה,
ברצותם לראות את ילדיהם גדלים לתורה וליראת שמים.
מנהג מקודש היה לו לר' חיים שמריהו. מדי שנה היה
קונה את זכות פתיחת הארון בד' אמותיו של הרבי, בשעת כל נדרי ובעת נעילת שערים בנטות
צללי ערב, כאשר פנה יום. רכישה זו הייתה מותנית על ידו בכך שהרבי יבטיח לו כי בשנה
הבאה יזכה להיות במחיצת הרבי בחודש החגים. ב'שבת בראשית', במסגרת מכירת המצוות, היה
נהוג להכריז כי 'פתיחת הארון' בליל היום הקדוש נרכשה בידי ר' שמריהו בתנאי הקיים בינו
לבין הרבי. מדי שנה, בין יום כיפור לשבת בראשית, הוא היה שרוי בפחד ואימה.
ביום שמחת תורה של שנת תשל"ח – יום למחרת התקף
הלב שפקד את הרבי, נערך מניין מצומצם בחדרו הקדוש של הרבי. עם המניין נמנה ר' שמריהו.
עם תום קריאת התורה קרא הרבי לר' שמריהו והורה לו לסכם עם הגבאים את הרכישה לקראת שבת
בראשית, בהבהירו כי התנאי קיים.
המתפללים הרבים שגדשו את בית המדרש ב-770 ביום הכיפורים
תשמ"ה אינם יכולים לשכוח את הבהלה הרבה שאחזה בחללו של בית המדרש, דקות אחדות
לאחר שהרבי נכנס לבית המדרש כשהוא עטוף ב'קיטל' צחור ומראה פניו כמראה מלאך ה' צבאות.
ר' שמערל ניגש בחרדת קודש לארון הקודש, כאשר עיניו הקדושות של הרבי עוקבות אחר מעשהו.
ואז נשמעה חבטה בהיכל בית המדרש. ר' שמריהו התמוטט
מיד כשהתקרב לארון הקודש. לבו חדל מפעום והוא נפטר לפני ההיכל, מול עיניו הצופיות של
הרבי, שראו את נשמתו יוצאת ביום הקדוש ובמקום הקדוש.
הרבי, שעקב אחר מאמצי ההצלה האינטנסיביים ופיקח
עליהם, הורה בשלב זה לד"ר פלדמן להוציא את האח הצעיר, ר' זלמן, מבית המדרש ולהמתין
במסירת ההודעה עד לאחר תפילת ערבית.
לאחר הפטירה, נזכר מי ששהה בעת 'מכירת המצוות' בשבת
בראשית בשנת תשד"מ, כי גם לאחר ההכרזה של הגבאי שר' שמריהו גורארי' קנה את פתיחת
הארון לשנה הבעל"ט, בתנאי שהרבי יברכו כנהוג, נראה הרבי כמו שהיה תפוס בהרהורים
ולא הגיב כלל לדברים שיצאו מפי הגבאי. כל העולם הגיב בהשתאות על השינוי הבולט במנהגו
של הרבי, לעומת כל שנה ושנה בה היה ר' שמריהו מתברך על אתר מפי הרבי. ר' שמריהו עצמו
ישב ירא ומבולבל כל העת. עד שבשלב מסוים, הנהן הרבי בראשו כאות הסכמו על התנאי. במלאות
שנה, כשלנגד עין כול, השיב ר' שמריהו את נשמתו לבוראה, הוברר למפרע כי באותם רגעים
נוראים ביקש הרבי להמשיך את חייו עד שיתקיים התנאי.
לאחר הפטירה, שאל בנו של ר' שמריהו, ר' נתן גורארי',
את הרבי אם יש לטמון את אביו בארץ הקודש, שכן קנה לעצמו בחייו חלקת קבר בהר הזיתים.
הרבי השיב כי יש לטומנו ליד האוהל ובאשר למקום קברו בהר הזיתים, התבטא הרבי באומרו
כי כשמשיח יבוא כל המתים יעברו דרך המחילות להר הזיתים.
הרבי יצא להשתתף במסע ההלוויה של ר' שמריהו. הדבר
היה נדיר מאוד באותן שנים.
•
השמיני שבבנים, בן הזקונים, היה הרה"ח ר' שניאור
זלמן, אשר ספר זה פורש את מסכת דמותו ודיוקנו, חייו ופועלו. יחסי האחים ששרדו את ימי
האימה והזעם היו הדוקים ביותר. הם היו קשורים זה לזה בכל נימי נפשם באהבת אחים מיוחדת.
"היות ובמשפחת גורארי' שכנו תורה וגדולה במקום
אחד", אומר הרב יוחנן גורארי', "מטבע הדברים רבים רצו להשתדך עם המשפחה.
ר' זלמן היה חתנו של האדמו"ר מקופיטשניץ. ר' הרשל היה חתן אצל האדמו"ר מראדזין.
מצאתי מכתב המלצה של שדכן שהציע את בתו של ר' שניאור זלמן גורארי', אביהם של ר' שמואל,
ר' מנחם מענדל ור' נתן, לבית הגאון ר' משה נחום ירושלבסקי. בין השאר הוא כותב עליו:
'הצעתי עניין נכבד עבור בנו הנחמד עם בת הר"ר זלמן גורארי' המפורסם בעושרו וביושרו
אשר ביתו תורה וגדולה במקום אחד'".
וכל מעשי
תוקפו וגבורתו של הצעיר שבאחים, הלא המה כתובים בספר זה של דברי הימים לנסיך האחרון
של מלכי בית גורארי'.
[292] . כזו היא מסורת שנשתמרה במשפחה.
[293] . נכדו של ר' נתן תיעד את תאריכי פטירת אמו ובתה בדפיו של ספר 'אמרי בינה'
של קאפוסט. מרת חיה, רעייתו של ר' נתן, נפטרה למחרת יום הכיפורים תר"ד, ונכדתה
שנה קודם לכן.
[294] . מתוך פרוטוקול של אסיפה שהתקיימה בשנת תר"פ מטעם 'הוועד לחיזוק התורה
והדת ברוסיה'.
[295] . אגרות קודש חלק יד דף קעה.
[296] . באיגרת מיום ג' בכסלו תרפ"ד. נדפסה באגרות קודש חלק א' עמוד שכו.
[297] . עמוד 82.
[298] . בספרו 'זכרונותיי'.
[299] . ביום ב' ח' באדר תרס"ו (נדפסה באגרות קודש כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב
עמוד קלד).
[300] . מיום (נדפסה באגרות קודש אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, עמוד ע)
[301] . מופיעה בספר השיחות תש"ב.
[302] . הסיפור אף מופיע בספר 'שמועות וסיפורים' חלק א', פרי חיבורו של החסיד ר'
רפאל נחמן הכהן.
[303] . באיגרת מיום ג' כ"ח באדר תרע"ח.
[304] . ביום א' י"א בניסן תרע"ח (נדפסה באגרות קודש אדמו"ר מוהרש"ב
נ"ע, עמוד התצא).
[305] . ב'שיחות לנוער' חלק ט'.
[306] . ביום כו באדר א' תשל"ג.
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.