פרק תשעה עשר
פרק תשעה עשר
אשת חבר
היא נולדה בליל רביעי של חנוכה בשנת תרע"ד,
בעיירה הגליציאנית קופיטשניץ, נסיכה לבית צדיקים. שמה, חוה, ניתן לה על שם אמו של הרה"ק
רבי ישראל מרוז'ין, על ידי אביה, כ"ק האדמו"ר רבי אברהם יהושע העשיל מקופיטשניץ
ואמה הרבנית מרת שרה ברכה.
בהיותה בת 26 נישאה ל'תמים' רב המעלות ובעל הייחוס,
רבי שניאור זלמן גורארי', וחייה שנועדו לה היו רבי השפעה וזכויות.
ייחוסה של הרבנית חוה גורארי' רב ומגוון. היא זכתה
להיות צאצאית לצדיקים רועי עולם, המגיד ממעזריטש, רבי ישראל מרוז'ין, רבי לוי יצחק
מברדיטשוב, רבי מיכל מזלוטשוב, רבי נחום מטשרנוביל, רבי פנחס מקוריץ, ה'אוהב ישראל'
מאפטא, רבי אהרן ורבי שלמה מקרלין ועוד רבים וגדולים.
אולם מעבר לייחוסה המשפחתי, במהותה, בדמותה האצילית,
בהליכות ואורחות חייה גילמה אשת חיל במלוא מובן המילה. דמותה, אישיותה ומסכת חייה ראויים
היו לחיבור נפרד הקובע ברכה לעצמו. בפרק זה, לא הובאה אלא תמצית מהם.
מאז צעירותה, עת הייתה 'עזר' כנגד בעלה הדגול, עת
ברכה מצויה הייתה בעיסתה, עד שפרשה חסותה על דור הישרים המבורך שגידלה וטפחה.
"היא הייתה המשענת של הבית, של המשפחה. סבתא במלוא מובן המילה", מתרפקת נכדתה
הבכורה, הגב' רבקה סלונים, על סבתה. "היא הייתה המעודדת והמלהיבה הקבועה שלנו".
ככל שעזות היו, כבשה הרבנית חוה את שאיפותיה והתמסרה
בכל עיתותיה וכוחותיה לטיפוח "גינת הפרחים שלי", כפי שכינתה בחיבה יתרה את
ילדיה ונכדיה. "סבתא הייתה מתעניינת בכל פרט של ההצלחות וגם הכישלונות שלנו. בחכמתה
המיוחדת הדריכה אותנו, בחן השמור לה ובחיוך הכובש שתמיד הביעה".
נתינה אפיינה אותה. לתת, להעניק, היו המגמות הקבועה
שלה. כשהצליחה בכך, קשה היה להתחרות באושרה. נתינה זו שולבה בתבונתה להתאים את מענקיה
לפי מאוויי הנמענים שלה. אף אם לפעמים היו אלו מתנות סמליות, תשומת הלב שהוקדשה בהן
הייתה עדיפה על ערכן הכספי. עבור נכדה אחת שמרה שקית מעוצבת שחיבבה, השנייה קיבלה צעיף
שהולם אותה. נכדתה ובעלה המתגוררים בשליחות בבינגהמטון שבהרי ניו יורק, הופתעו לקבל
ביום הולדתו את עוגת טורט אגוזים הנודעת של הסבתא, בדואר מיוחד.
לבה הנדיב פרץ את גבולות משפחה וסביבתה הקרובה.
תושבי שכונת קראון הייטס הכירו היטב את אשת החסד האצילית וכינו אותה 'מלכה' כשהיו פוגשים
בה צועדת ברחובות השכונה. "זו הייתה חוויה מיוחדת ללוות את סבתא בקראון הייטס.
לפעמים, מסע בן חמש דקות לרחוב קינגסטון היה נמשך שעות ארוכות של פגישות עם מכרים וידידים.
היא הייתה מקדמת כל עובר אורח בשלום. דורשת בשלום המשפחה והבריאות, מאזינה ברוב קשב
ובמלוא תשומת הלב לתגובותיו ואנשים נהנו מהחיוך הקורן שלה, מיחסה החם אליהם והאמפתיה
הכנה שלה. באמת היה אכפת לה מכולם", מספרת נכדתה.
מפגשיה המתארכים עם מכרים היו לשם דבר במשפחה.
"את הפרידה כדאי לה להתחיל שעה לפני צאתה", התאונן בחיוך לא אחת בעלה, ר'
זלמן. "יש אנשים", מספרים נכדיה, "שמחזיקים אוסף כתחביב. סבתא טיפחה
אוסף של חברים, בכל הגילאים ומכל הרקעים. כולם היו יקרים לה והיא עשתה זאת באמצעות
נתינה מפליאה. מי שהיה במחיצתה, קיבל ממנה את התחושה מרוממת. היא הביטה לאנשים הישר
בנשמתם".
למרות שלא התערבה בעסקי בעלה, גם לא בסדרי הצדקה
שלו, ניהלה הרבנית גורארי' קרן פילנתרופיה משלה. מין קופה קטנה שממנה העניקה לנזקקים
ותמכה בנצרכים. רק אחרי פטירתה חשפו אנשים רבים את הסיוע שקיבלו ממנה.
•
חרף פתיחותה לכול, הצניעה בחייה את מעשיה הטובים
ושמרה על רבים מהם בדיסקרטיות של ענוותנות. "בערוב ימיה", שחים צאצאיה,
"כשהייתה חולה ואושפזה בבית הרפואה, הגיעה לעיתים קרובות אישה שהייתה נעמדת מרחוק
ומתעניינת בשלומה. כששאלנו אותה מה הקשר שלה לסבתא ומדוע היא כה דואגת לה, היא ענתה
בשאלה: דאגה? אין לכם מושג כמה היא דאגה לי, ותכף פתחה בסיפורה".
וכך סיפרה אותה מבקרת אלמונית: "כשהגעתי לראשונה
לארצות הברית, חסרת כול, פגשה אותי הרבנית גורארי' ב-770 והרעיפה עליי המון דאגה ותשומת
לב, למרות היותי זרה לה לגמרי. לאחר מכן שאלה אותי אם יש לי מקום להתגורר בו. כשעניתי
בשלילה העניקה לי דמי שכירות לדירתי הראשונה. בחורף הבחינה שלבושי אינו מחמם די, לקחה
אותי לביתה והתחננה שאבחר אחד ממעיליה, שאף אחד מהם לא היה זול, באומרה בטבעיות לבבית:
אנו במידה זהה והמעיל יתאים לך בדיוק".
האקטים המעשיים של אהדתה לזולת היו פרי תולדה של
תחושותיה. "סבתא הרגישה את הכאב והצער של השני, ומאידך את שמחתו, כאילו מדובר
היה בה עצמה", שחה נכדתה. "כילדה קטנה, הייתי מבולבלת מהדמעות, של צער או
של שמחה, שהיו לסבתא ממקורות שאינם קשורים כלל למשפחה".
את המושג אהבת ישראל, שבעיני הכלל נתפס כמו 'מבצע'
או 'מצווה', הטמיעה נכדתו של ה'אוהב ישראל' מאפטא, בתו של הרבי מקופיטשניץ, גדול החסד,
לכדי תכונת אופי שזרמה בעורקיה בטבעיות. מה שלא למדה בבית הוריה עמוס האורחים, פיתחה
בעצמה. היא שכללה מידת נתינה מופלאה זו, עלתה והתעלתה בה.
גם בימי ההישרדות הטרופים בפולין של המלחמה, היה
ביתה פתוח לזרים שמצאו בו קורת גג וחמימות. היא לא חדלה מכך גם כאשר נחה בשלווה בשכונת
קראון הייטס. תלמידים שהיו מגיעים ללימודים אצל הרבי התארחו בקביעות בביתה. אורחות
של חודש תשרי היו מתמקמות במרתף רחב הידיים שבביתה. קבוצה של ילדות מ'ילדי איראן' שהוברחו
מאיראן על-ידי הרב יעקב יהודה העכט התגוררו בביתה במשך תקופה ארוכה והיא דאגה להן כאילו
היו בנותיה. הרבנית גורארי' לא נמנעה מכל מעשה חסד שנקרה בדרכה, גם אם לא דרש במוצהר
את התערבותה.
•
לצד הרוך והאהבה אפיינה בד בבד תכונה נוספת את אישיותה.
היו אלו התוקף, החוזק והחוסן הנפשי שבאו לידי ביטוי בדיוק במקומות שזקוקים להם. הרוע
בעולם לא זכה לסלחנות מצדה. היא הביעה תיעוב כלפי מי שמאיים על הטוב ועל האמת והפנתה
לשונאי ישראל, הנאצים באירופה שהרגו במשפחתה והערבים בארצות המזרח, את סלידתה.
"סבתא נהגה לקרוא מידי יום את העיתון היומי", מספרים הנכדים, "ותמיד
הביעה את דעתה הנחרצת כנגד רשע ועוולות מכל סוג, מעשים פעוטים כחמורים. היא לא סבלה
רוע".
גם בביתה השופע ידעו הכול כי היא איננה עוברת בשתיקה
על התנהגות של חוסר עדינות, אנוכיות, ביטויי שנאה וקנאה, אפילו במסגרת מצומצמת או במידה
מזערית. ביותר הקפידה על הקרובים אליה, והעניקה דוגמא אישית מושלמת להתנהגות נאותה.
"בכך", מספרים, "היא הייתה מורה קפדנית מאוד".
לעתים, הייתה ההתחשבות שלה בזולת כה רגישה עד שעוררה
תמיהה. "במשך שנים רבות, השכנים של סבא וסבתא, יהודים מודרניים, חלקו עמהם חניה
משותפת. סבתא תמיד הביעה צער רב על חוסר הרגישות שלנו, הנכדים, כשחזרנו הביתה מ-770
בשעה מאוחרת ומעוררים רעש. לעתים היה זה אחרי התוועדות מרוממת, או מעמד 'כוס של ברכה'
שרישומם היה ניכר בנו כשחזרנו מהם נרגשים. היא ממש לא יכולה לעבור בשתיקה על טריקת
דלת המכונית, שמא זה יפריע לשכנים. והייתה מזהירה כמה רגעים לפני בואנו הביתה: שַׁא
שַׁא, השכנים ישנים!".
היא מחתה כנגד ביטויי גאווה אישיים ומגזריים, דוגמת
"אנו יהודים", "אנו חרדים", "אנו חסידי חב"ד".
גישת ההתנשאות כלפי הזולת לא הייתה מקובלת עליה. כדי להבהיר את רצינות השקפתה, חינכה
את ילדיה ונכדיה להקדים שלום למנקה הגויה שהיא גם הכינה לה ארוחת צהריים מיד בבוקר.
"תמיד טרחה לדאוג ולוודא שכל שליח שהביא משלוחים הביתה, יקבל תשר כאקט של כבוד
כלפי כל אדם".
לפעמים חשפה את היסודות הנאמנים עליהם השתיתה את
ערכיה ההומניים. "אבי", סיפרה לא אחת, "לימד אותנו להסתפק במה שה' נתן
ולקבל זאת באהבה". וכשההסתפקות העצמית מועטה, יש מקום לזולת. "ביטויי כעס
או זעף היו רק כאשר חשה בחוסר רגישות שביטא מי מהסובבים אותה. היא לכדה כל נימה כזו
בכישורי אמן. בזה היא הייתה מאוד עקבית ונאמנה", זוכרים לה נכדיה.
חוסנה עמד לה כשסבלה בשנותיה האחרונות מדלקת פרקים
קשה. למרות כאביה העזים, התעקשה לעסוק בהכנת הבצק לאפיית חלות לעמוד על קצות אצבעותיה
ולהדליק את נרות השבת בקנדלברה הגבוהה, לומר ברכות השחר בכל בוקר מילה במילה ולהתעקש
לקרוא קריאת שמע שעל המיטה מתוך הסידור. סיבולת הכאב שלה הייתה גבוהה. כשכאבה, לא הביעה
זאת אלא חשקה שפתיים, הבליגה ושידרה התנהלות שגרתית.
ההקרבה המפתיעה יותר הייתה במנהג הבא. מדי לפנות
בוקר, במשך שלושים וחמש שנים, הייתה משכימה אף היא לפנות בוקר כשבעלה התעורר להתכונן
לשיעור התורה שהיה מוסר287.
היא עשתה זאת כדרך חיים, בקביעות, ומעולם לא התלוננה על כך.
ברבות הימים, כשעברו שיעורי הבוקר והערב מבית הכנסת
לביתה הפרטי, היא הוסיפה והכינה מידי בוקר וערב שתייה וכיבוד ללומדים. למרות זקנתה,
וחרף העובדה שהייתה צועדת עם הליכון, הקפידה לנווט בעצמה את הדרך מהמטבח לחדר האוכל
עם ההליכון שתמך בה ולהגיש במו ידיה כוסות לשתייה או תקרובת למשתתפי השיעור.
לאור כל זאת, לאחר פטירתה הוקם גם ארונה שלה מחלק
מהשולחן שבו התקיים השיעור, בדיוק כשם שנעשה בארון שבו הוטמן ר' זלמן עצמו, כצוואתו.
•
בשנת תרצ"ט, כשהייתה הרבנית חוה בתקופת שידוכיה
לבעלה, ר' זלמן, נפגשו השניים בבירת לטביה וכשסוכם השידוך ננעלו הגבולות ולא הורשו
לשוב לווינה. הם נאלצו להמתין עד שהאדמו"ר מקופיטשניץ יסדר עבורם אשרות כניסה
לארה"ב (ראו בפרק 'מלכות נוגעת בחברתה').
בחורף המוקדם של שנת ת"ש (כאמור בפרק 'מלכות
נוגעת בחברתה'), הם עלו על ספינת מבטחים שיצאה מנמל שטוקהולם בשבדיה. הייתה זו הספינה
האחרונה שעזבה את אירופה המתלקחת. מיד אחרי ההפלגה פרצה התופת. המשוכה האחרונה שנותרה
הייתה כרוכה בחוקי ההגירה הנוקשים של ארצות הברית. מכסת הפולנים שהורשו לבוא בשעריה
תם, בעוד אזרחים רוסים יכולים היו להיכנס. לרבנית גורארי' לא הייתה אזרחות רוסית. רק
חתנה נשא אזרחות זו. בלית ברירה, ביימו השניים חתונה אזרחית, השיגו את האישור המיוחל
ועלו על הספינה כזוג נשוי כביכול.
פתרונה של בעיה אחת עשוי להיות פתח למכשול אחר.
במקום להתמקם בחדר שקיבלו, כמו יתר הנוסעים, ניסו ר' זלמן וכלתו לפתור את הדילמה החדשה,
באין הם יכולים לדור בחדר אחד. או אז באה לידי ביטוי חכמת לבה ותושייתה של הכלה.
היא אזרה עוז וניגשה אל הסדרן, ממצמצת בעיניה ומשדרת
מצוקה. "אני נשואה טרייה", שחה בפניו כמתלוננת, "מסתבר לי שבעלי נוחר
בשנתו". היא הפצירה באחראי שיאתר לה איזו פינה אפילו ארון שבתוכו תוכל לישון.
בעת מלחמה, שעה שאלפי אנשים היו מוכנים לעשות הכול
כדי לקבל פיסת מקום באוניה, הייתה בקשה שכזו אבסורדית לחלוטין וקשה היה להעלותה על
הדעת. הרבנית חוה הציעה לעזור בכל מה שיידרש, נכונה לעשות הכול כדי שהאחראי יתרצה.
מצוקתה נגעה ללבו של הסדרן שאיתר למענה פינה קטנה ופרטית בה שיכנה את עצמה.
שמחתה הייתה מוקדמת מידי. חיש נפוצה השמועה במהירות
בין נוסעי האוניה. הסכסוך בין בני הזוג הטריים היה נושא לשיחה בקרב כל הנוסעים. רבים
מהם הציעו את עזרתם בהשכנת שלום בית בין הזוג החסידי הטרי שחייו המשותפים והקצרים עלו
על שרטון. ההפצרות היו כנות, ידעה הסבתא לספר לנכדיה במרוצת השנים. "החיים קצרים.
אין זה הזמן למריבות, כשהספינה היא מטרה לאויב. תוכלו להתאים את חייכם למרות השוני
ביניכם", ציטטה את המדברים על לבה. הרכילות גברה מיום ליום ובלוני שמועות על הזוג
הצעיר הופרחו מבין התאים הצפופים.
החתן והכלה נצרו את סודם, מסיבות מובנות, ולא חשפו
את מצבם האמיתי בפני איש. ר' זלמן הצליח לכלוא את רגשותיו ולהתעלם מהסובב אותו אך כלתו
הרגישה כמי שנפגעה קשות.
חודשים אחדים לאחר מכן, התקיימה חתונתם של ר' זלמן
ומרת חוה גורארי' על אדמת ניו יורק288.
לימים סיפרה הרבנית גורארי' לבתה, כי בין האורחים שהשתתפו בשמחה היו גם נוסעים רבים
מהספינה שקלטו באיחור את התרמית המכוונת. לפני החופה, נעמדו הללו בסך לבקש מחילה מהכלה
על שריכלו עליה ועל העדפותיה המשונות לשווא ולא נחה דעתם עד שעמדו וסיפרו לבאי החתונה
על התפעלותם למראה בני הזוג אשר בהיותם חתן וכלה התנהגו בצניעות מופלגת כל משך עת ההפלגה
– והיה הדבר לאות ומופת בין כל באיה.
•
האישה שנחשדה כביכול כעקשנית שאינה מוכנה להתפשר,
התגלתה במרוצת הימים כמשכינת שלום מבוקשת. הייעוץ המשפחתי שהיה לימים כמקצוע מדופלם
לא היה אלא תכונה טבעית שהיא האצילה מרוחה לכל מבקש. שיא יכולתה, אולי כפיצוי שניתן
לה מהשמים על עגמת הנפש מימי אותה הפלגה, היה בהשכנת שלום בין בני זוג.
כצאצאית ישירה של הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב,
מעולם לא דנה את הזולת במהירות או בחומרה. מבטה אל האמת היה נוקב ובלתי מתפשר. יכולתה
להעמיד עצמה במקום אובייקטיבי לגמרי תוך מתן מקום שווה לשני הצדדים בכל עת עימות, עורר
התפעלות עצומה בקרב כל מי שנתקל בכך. כשהיה עליה לנקוט בתקיפות, ידעה לעשות זאת. להשליט
משמעת. להעביר מסר. אולם את הכול עשתה ברכות ובאהבה.
ר' זלמן ורעייתו הרבנית היו מסורים מאוד זה לזו.
הם חלקו את אהבתם העזה, העולה על גדותיה, לילדיהם, נכדיהם וניניהם המשותפים. הם זכו
לחיות חיים ארוכים מלאים בנחת ושמחה ממשפחתם הפורחת, אבל חייהם לא היו נטולי אתגרים.
בעיות הבריאות הרבות מהן סבל ר' זלמן לאורך חייו,
הניתוחים והטיפולים התכופים שנאלץ לעבור הביאו לא אחת למעונם את צילו של המוות. בארבעים
ושתיים השנים האחרונות לחייו חי ר' זלמן עם כליה אחת, שיחד עם מחלת הלב הקשה שלו גרמו
להידרדרות חמורה בבריאותו289.
כאילו לא היה די בכך, חוה באותן שנים משברים קשים בעסקיו ומרבית הונו ירד לטמיון.
לימים הודה והתוודה כי רק האמונה והביטחון של רעייתו
עמדו לו כשהתקשה להתמודד עם קשיו. "האמונה שלה הייתה חזקה כסלע", מספרים
נכדיה, "כמו סלע חזק שאינו סובל משחיקה מתמדת אלא נותר איתן אף בנסיבות מאתגרות
מאוד". שגור היה בפיה המסר: "מיין טאטע האט אונז אויסגעלערנט, אז א איד מוז
האבן ביטחון" (אבי לימד אותנו, כי יהודי מוכרח שיהיה לו ביטחון בקדוש ברוך הוא).
מעולם לא נלאתה מלצטט שוב ושוב את פתגם כ"ק
אדמו"ר הצמח-צדק "טראכט גוט, וועט זיין גוט" (חשוב טוב, יהיה טוב).
תכונותיה השלימו את אישיותו של בעלה, משוכנעים צאצאיה. "כשאבא היה קשוח, אמא הייתה
מסבירה פנים. כשבאה לבקרו לבית הרפואה, כל אימת שנזקק לטיפול או אשפוז, התאמצה להתהדר
בלבושה בהסבירה: 'אם אהיה במיטבי, בעלי יסיק מכך שהמצב אינו כה נורא, כפי שהוא חושב
ויתעודד'. זו דוגמה מובהקת לפעולה מתוחכמת שיזמה ברוב תבונה ומטרתה לגרום להשפעה פסיכולוגית
חיובית על סביבתה".
"פארגעסט נישט פון וואנענט איר שטאמט",
הזכירה תדיר לילדיה ולנכדיה. אל תשכחו מאין אתם באים. באומרה זאת התכוונה להקנות בתודעתם
תחושת אחריות. לא שררה והתנשאות יש בייחוסכם הרם, כמו אמרה להם, אלא משא של אחריות
מעניק לכם ייחוסכם הנכבד והנדיר. שלילה זו של שמץ יוהרה, עם כל הצידוק שיכול להיות
מוסב בה, הייתה טבועה בדמה כמי שכל ימיה בחלה והתרחקה ממעמדות ומגאווה. היא בזה למעמד
חברתי ולהתקשטות מיותרת.
"אבא נהנה לרכוש לה מעילי פרווה ותכשיטים מיוחדים290 אבל היא עצמה,
כשהגיעה לשמחה, הייתה מסתירה את התכשיטים בתוך שמלתה והייתה מגלה אותם רק כאשר לקחה
את המעיל וידעה שבעלה יראה אותה", נזכרת בתה, הגב' שטרנברג.
הענקתה לזולת הייתה לא אחת גם במחיר ויתור על צרכיה
שלה. תדיר היו אנשים זורמים אל הבית כדי להתייעץ, להיעזר או להיתמך בר' זלמן. מגוונים
היו יעדיהם. זה בא ובפיו בקשה קבלת הלוואה מקרן הגמ"ח הפרטית של ר' זלמן, זה בא
להתדיין לפניו בדין תורה או בוררות, וזה בא להיוועץ בו בענייני עסקנות ולקבל עצה. לימין
כל אלו, ניצבה הרבנית גורארי' כשהיא מוותרת על חייה הפרטיים אפילו בביתה שלה שהיה לרשות
הרבים.
היא עשתה זאת בתבונתה ובאינטליגנציה הרגשית הגבוהה
בה ניחנה. היא ידעה להבין את נפש האדם ולקלוע לתחושותיו ולצרכיו. לעתים, הייתה הרבנית
גורארי' מספקת את צרכי המשחרים לפתח ביתה אף בלא ידיעתם. לעתים די היה בחיוכה. גם אם
יצא מישהו מאוכזב מחדרו של ר' זלמן, אם מפאת שמבוקשו לא נענה או שר' זלמן חלוק היה
על הדבר אותו ביקש הלה להשיג, פיצתה אותו רעייתו, בעלת הבית, בעידודה הכן והטהור.
באמונה הטהורה שפיעמה בלבה חשה הרבנית גורארי' בכל
רגע נתון כי כל הטוב בו נתברכה אינו אלא מה' הטוב להיטיב עם ברואיו. חשה היא באמת ובתמים
כמי שמצד עצמה בלבד אינה ראויה לשפע שהוא מרעיף עליה. אמונת אומן זו הולידה ברכת הודיה
תמידית שהייתה שגורה בפיה על הרעה כמו על הטובה. בכל אסיפה משפחתית הייתה מבטאת זאת
עת אמרה, "מ'דארף דאנקען און לויבן דעם אויבערשטן" (עלינו להודות לקדוש ברוך
הוא ולהאמין בו).
את הערכה אישית זאת ביטאה גם כלפי מעשי החסד של
אחרים. כזה הוא המעשה המופלא הבא. פעם נקראו בדחיפות חברי 'הצלה' להוביל את ר' זלמן
לבית הרפואה בשל אירוע חירום בריאותי. בתוך כל המהומה והחרדה, הצליחה הרבנית גורארי'
להבחין כי אחד המתנדבים שהגיע בבהילות לבית, לא הספיק לגרוב את גרביו. מסירותו לבריאות
בעלה שהייתה נתונה בסכנה באותה שעה, נגעה ללבה.
במשך שנים, הייתה זו היא שסיפרה לבני משפחתה את
חלקו הראשון של הסיפור כשהיא מעלה על נס את מסירות המתנדב אשר הבהיל עצמו בערב סגרירי
ללא גרביים כדי לטפל בבעלה.
אחרי פטירתה, הגיע אותו מתנדב עצמו לנחם את בני
המשפחה והשלים את חלקו השני של הסיפור. התיאור שבפיו היה מדהים ובלתי נתפס. כשהגיעו
לבית הרפואה, סיפר, ור' זלמן הוכנס למחלקת טיפול נמרץ, היה עליה להמתין מחוץ לחדר אבל
היא לא נותרה במקום. אחד מאנשי הצוות שיצא לבקש ממנה אינפורמציה על ביטוח הבריאות של
ר' זלמן, לא מצאה בפרוזדור ההמתנה. שעה קלה לאחר מכן היא נראתה משוטטת בין החנויות
הסמוכות לבית הרפואה בתורה אחר זוג גרביים הולם. בעלה נאבק על חייו במחלקה לטיפול נמרץ
והיא מחפשת גרביים בחנות סדקית שמצאה לרגליו של המתנדב היחף.
גם בחודשי חייה האחרונים, כששכבה על ערש דווי ויכולה
הייתה רק להניע את שפתיה ועיניה, מעולם לא יצאה מפיה כל תלונה. "ברוך ה'",
לחשה כשנשאלה כיצד היא מרגישה והתאמצה להודות לצוות הרפואי אף כי לעתים לא עשתה זאת
אלא באמצעות חיוך לבבי בלבד.
בכל עת התבטאה הרבנית גורארי' כי היא חשה כי הרבי
הריי"צ והרבנית נחמה דינה ע"ה אינם אלא חמיה וחמותה. דברים אלו קיבלו חיזוק
כשהתוודעה להדרכה שהעניק הרבי הריי"צ לבעלה כיצד לנהוג ולהתנהג. לאחר שהרבי הריי"צ
ראה אותה בפעם הראשונה, כתב הוא לרעייתו כי ניתן לראות בה כי היא בת של קדושים.
•
מעל ומעבר למגוון נדיר זה של תכונות אציליות, הייתה
הרבנית גורארי' חסידה ומקושרת לרבי בכל נפשה. לא היה זה מובן מאליו. כבת של קדושים,
מגזע תרשישים, ינקה וגדלה על ברכי ממלכת בית רוז'ין. נאמנותה הייתה אמורה לכאורה להיות
מסורה לבית אביה הגדול291.
תחילתה של הקרבה זו הייתה עם נישואיה, עת היה בעלה
צועד בשבתות מהבית באיסט סייד של מנהטן אל קראון הייטס שבברוקלין, להסתופף בצל הרבי
הריי"צ. דווקא אביה הגדול היה זה שהחדיר בה גאווה על התקשרות בעלה לרבו.
"הלוואי שגם לי היה כזה רבי שהייתי יכול ללכת אליו", אמר לה כשבאה להשיח
את לבה על תחושתה הקשה כשבעלה משרך רגליו לרבי בעוד חותנו מנהל עדתו פה.
במרוצת השנים, צלחה הרבנית גורארי' את המעבר לחסידות
חב"ד בקלות ובטבעיות. היא יצרה קשרים חמים עם כל הרבניות, הרבנית חנה, אם המלכות,
והרבנית חיה מושקא והתקשרה בלב ונפש לרבי. "רעבצן", אמרה בחיבה אצילית לרבנית
חיה מושקא בעת ששוחחו, "בעינינו, אַת ה'פירסט-ליידי'" (האישה הראשונה, כינוי
אמריקני נפוץ לאשת הנשיא). והרבנית, שהכירה באצילותה ובמלכות שהייתה נסוכה בה, השיבה
כנגדה, "לא, את ה'פירסט ליידי' שלנו".
המשב"ק ר' שלום בער גנזבורג מספר כי הרבנית
חיבבה מאוד את העוגיות שהייתה הרבנית גורארי' משגרת לה. ''דעם קייק", הייתה אומרת
בחיבה, ''דארפט איר פארזוכען" (עליך לטעום). הרבנית אף הייתה מעידה בעצמה באוזני
הרבנית גורארי' כי לא הייתה אוכלת מעוגיות אלו אלא מעט, שכן הייתה טורחת להשאיר מהן
לרבי עצמו.
בכל השנים השתוקקה לקבל דיווחים על הנאמר בהתוועדויות
השבתות והחגים. בשנים מאוחרות יותר, כשהייתה לה הדירה ברחוב יוניון הייתה היא משתתפת
אישית בהתוועדויות. היא אימצה את כל מנהגי חב"ד והייתה גאה מאוד בילדיה ובנכדיה
ההולכים בדרכי רבותינו נשיאינו.
התקשרותה התבטאה בביטול מוחלט לענייני הרבי. יחס
שווה חזר מהרבי הריי"צ ומהרבי אל הרבנית גורארי', שכונתה בכל אגרות הקודש
"הרבנית חוה", אף בהיותה אישה צעירה לימים. כינוי זה לא עורר בה גאווה אלא
העמיק את התקשרותה אל הרבי. ביחסה לרבי שילבה 'אהבה' ו'יראה'. התפעלה מדרכו הנחשונית
של הרבי בשינוי נופה של יהדות העולם ובד בבד הביעה חמלה ודאגה מיומו הגדוש והתובעני
בחששה המוחשי כי העומס האדיר המוטל על כתפיו הקדושות יזיק לבריאותו.
בהתקף הלב שעבר הרבי בשנת תשל"ח ראתה הרבנית
גורארי' אישור מבהיל לחששותיה. היא ידעה, כמובן, שאיש אינו מורה לרבי כיצד לנהוג, אבל
הייתה נחושה לעשות כל אשר לאל ידה. במקוריות אמיתית, ליקטה חמישה ממכתבי הרבי הריי"צ
לאביה, האדמו"ר מקופיטשניץ, בהם הוא מפציר בו להמעיט בצומות ובסיגופים ולהתמסר
לבריאותו, כדי שיוכל לטפח יותר את חסידיו. במכתבים הללו מבקש הרבי הריי"צ כי ירחם
האדמו"ר מקופיטשניץ על עצמו ולא יחליש את גופו. היא צירפה למכתבים הללו מכתב אישי
(ראו תצלום) שכתבה מעומק לבה ובו העתירה הפצרות ותחנונים מהרבי כי יאות להפחית במעט
את עולו הגדול.
"רבי", מפצירה הרבנית חוה במכתבה האותנטי,
"אנא רחמו נא עלינו ורחמו על כלל ישראל ושמרו על בריאותכם. הקהל כולו שרוי בצער
גדול לנוכח העובדה שהרבי צם בתעניות בה"ב. הרעיון לשלוח לכם כאן את המכתבים שחמיכם
הקדוש שלח לאבי היקר זצ"ל בו התרה והפציר בו שלא יתענה ולא יסתגף - הגיע לי מה'
הטוב, כי רק הקדוש ברוך הוא לבדו יודע את אשר אני מבקשת, מעתירה ומתחננת לפניו, שלרבי
שלנו שליט"א תהיה אריכות ימים ושנים טובות ובריאות. אני תפילה שמילותיי שנאמרו
מעומק לבי, יתקבלו לרצון לפני הרבי".
באיגרת קודש מאלפת שהשיב לה הרבי (ראו תצלום), כותב
לה הרבי (בתרגום חופשי מאידיש): "קיבלתי בעתו את המכתב שלכם רווי האיחולים והברכות
הטובות. ידוע מה שהתורה מברכת ומבטיחה שכל מי שמברך יהודים – מתברך על ידי הקדוש ברוך
הוא עצמו, ובמידה שלו, שתוספתו היא מרובה על העיקר. בנוסף לתודה על האמור, מגיעה תוספת
של יישר כוח על תשומת הלב לשגר אליי, כנספח למכתבכם, צילומים ממכתבי חמי, אשר הסבו
לי נחת רוח בראותי את התארים שמעניק חמי לאביכם זצ"ל (ייבדל לחיים טובים וארוכים),
אשר לאחר כאלו תארים, כל תואר שאני אוסיף ואכתוב – במה נחשב הוא".
את האיגרת, הכתובה בנוסח לבבי מפעים, מסיים הרבי
במילים: "הנני שב ומאחל לכם אריכות ימים ושנים טובות יחד עם הבעל שלכם שיחי',
שה' יתברך ייתן לכם רוב נחת של תורה, יהודית וחסידית מכל יוצאי חלציכם שיחיו ושתזכו
לקבל זאת בבריאות הנכונה ומתוך שמחה וטוב לבב".
הייתה היא מסורה ונתונה בדבקות מופלאה אל הרבי נשיא
דורנו. "היה ניתן להבחין בזה כשהקפידה לעבור מידי יום ראשון בחלוקת דולרים",
מספרת בתה, הגב' שטרנברג, שבמשך כל השנים עמדה בראש 'הוועד המסדר' בתור הנשים העוברות
לפני הרבי.
הייתה לה הקפדה אישית ומיוחדת שלא לקבל שטר של דולר
מבלי להעניק לרבי ברכות בתמורה. סרטי הווידאו המרגשים והמאלפים המתעדים כל אחד ממאות
הפעמים בהן עברה מול פני הקודש מעניקים לכך עדות מוחשית. כל פעם, נראה חיוך על פניו
הקדושות של הרבי בהבחינו ברבנית גורארי' הניגשת. ובהגיעה, נראה הרבי כמי שממתין לברכותיה
ובכל פעם העניק לה בברכה לבבית.
וכאשר באותו שבוע חל להיות יארצייט של אחד הצדיקים
שהיא נמנתה עם צאצאיו, כמו המגיד ממעזריטש, הצדיק מרוז'ין ועוד – היה הרבי אומר לה
במאור פנים: "איר וייסט אז היינט (די וואך) וועט זיין די יארצייט... דער זכות
זאל אייך ביישטיין" (הנכם שיודעים שהיום או השבוע יחול יום השנה לפטירת ... שזכותו
תעמוד לכם).
באחת הפעמים היא מופיעה לפני הרבי לאחר פתרון של
בעיה כלשהי במשפחתה. הרבי, שהיה מעורב בנושא כמו בכל דבר קטן וגדול שאירע בבית גורארי',
נראה שואל אותה: "נו, וכעת את מרוצה?". הרבנית גורארי' מודה לרבי על ברכותיו
שהתקיימו ומוסיפה כי עתה יש לה רק בקשה אחת. "דער רבי זאל אונז זיין געזונט און
שטארק און אונז פירן אנטקעגן משיח" (שהרבי יהיה לנו בריא וחזק, וינהיגנו לקראת
משיח). הרבי מגיב בחיוך קורן ואומר "אמן". הרבנית גורארי' נראית צועדת והרבי
מחווה בידו הקדושה שתיקרא שוב ואומר לה: "איר זייט דער איינציגער מענטש וואס האט
מער ניט ווי איין בקשה" (את האדם היחיד שאין לו אלא בקשה אחת).
כשנשאלה על ידי בעלה היכן מבקשת היא להיטמן לאחר
מאה עשרים, לאור העובדה שאמה קבורה בניו יורק ואביה טמון בטבריה, השיבה ברורות על אתר:
"ביים רבי'ן" (ליד הרבי).
בעוד ר' זלמן היה התקיף בבית היא הייתה החזקה והאיתנה.
הדבר מצא את ביטויו בשורה של הזדמנויות. היא הייתה העוגן שעליו נסמך הביטחון האישי
שלו. מעמיקי רואי יכולים היו להבחין באהבה העמוקה ששררה בין שניהם.
מהשנייה שבה התבשרה על פטירת בעלה הדגול, הידרדר
במהירות מצב בריאותה. בייחוד הדבר בא לידי ביטוי בבעיות הלב שלה. לרגע לא התלוננה על
החלל הגדול שנוצר בעולמה. תמיד הייתה אומרת כי היא מודה לה' הטוב שנתן לה את 64 השנים
שבהן חיה עם בעלה. גם לבתה וליקיריה לא שחה את השבר הגדול שהתחולל בלבה לנוכח הפטירה
של בעלה, ונצרה את הכול בתוך תוכה.
בחמשת החודשים האחרונים הייתה מאושפזת במצב קשה
בבית הרפואה. מרוב חולשתה לא יכולה הייתה להניע כל אבר שלה למעט ראשה. חרף זאת ולמרות
זאת, כשנשאלה לשלומה, הייתה משיבה ברוך ה'. כשבני המשפחה שאלוה שאלות שונות, לא תמיד
הצליחה להשיב לנוכח חולשתה הרבה, אולם כשאחיות ואנשי הצוות הרפואי היו נכנסים לחדרה,
הקפידה היא תדיר להודות להם.
עד ערב ראש השנה תשס"ד, לא החמיצה הרבנית גורארי'
ולו בוקר אחד שבו הכינה והגישה לבעלה ארוחת בוקר. תמיד הייתה מתרוננת על כך ואומרת,
ב"ה אני מסוגלת ומגישה לבעלי מדי בוקר ארוחת בוקר.
•
עדות לרגישותה יוצאת הדופן ניתנת בסיפורים הבאים.
יום אחד היה עליה ללכת עם בעלה לאירוע מסוים. הייתה
אישה אחת, מדלת העם, שהייתה אמורה להצטרף אליהם. בעוד ר' זלמן ורעייתו עומדים לצאת
מהבית, צלצל הטלפון ועל הקו היה הרב חדקוב. ר' זלמן הניח הצדה את כל תכניותיו והתמסר
לשיחת הטלפון. הרבנית גורארי' לא ידעה את נפשה לנוכח חוסר האונים שבו הייתה מצויה אותה
אישה שאמורה הייתה להמתין להם בקור, בשפת הרחוב מבלי לדעת מה אירע, בעוד היא חוששת,
מן הסתם, שמא נסעו בני הזוג גורארי' בלעדיה. הדבר הסעיר את נפשה כל כך עד שבו במקום
קיבלה מיחושי לב והובהלה לבית הרפואה בו הייתה מאושפזת זמן לאחר מכן.
פעם אחת נראתה בעוד היא עומדת להיכנס לניחום אבלים
כשהיא מסירה מתנוכי אוזניה את העגילים. כשנשאלה על ידי חברתה לפשר מעשה זה, אמרה, כיצד
אשתתף בצערה של זו שאני מבקשת לנחם כשאני עונדת תכשיטים כה יקרים... עדות מופלאה זו
על התחשבות בלתי מצויה בזולת, סיפרה החברה שהייתה עדה לכך, בימי השבעה לפטירתה של הרבנית
גורארי'.
•
מעולם לא הביעה צל של תרעומת על מסירותו המופלאה
של בעלה לכל ענייני הרבי, אף שהדבר תפס את כל כולו וכמובן היה גם על חשבון הבית.
הרבנית גורארי' תפסה מקום של כבוד בהנהגת קהילת
נשי ובנות חב"ד, אף כי מעולם לא נטלה על עצמה תפקיד מנהיגותי או ניהולי. היא ארגנה,
תכננה וביצעה ואף נשאה דברים, אך מעולם לא על דוכן הנאומים.
"אני? מה אתם יכולים ללמוד ממני?", שאלה
בכנות כשהפצירו בה כי תישא דברים בהיותה מעוררת השראה. אך יותר מכל נאום נמלץ היו אלו
תפילתה הרחימאית, דמעותיה המתגלגלות לפני בורא עולם, עדינותה בעת קיום מצוות הפרשת
חלה והדלקת נרות והאצילות הנסוכה בה שהקסימו את כל סביבתה והשרו דוגמה בוהקת ומאירה.
הליכותיה הסגוליות שאפפו את ייחוסה הביאו נשים רבות
שהיו באות להתברך מפיה כבת של קדושים. רבות מהן טורחות היו לחלות פניה לפני כל לידה,
כלות בטרם נישואיהן ואפילו אנשי עסקים על סף עסקה גדולה היו משחרים לביתה. אף הרבנית
חיה מושקא הפנתה אליה לקבלת ברכה. וכה מספר ר' שלום בער גנזבורג כי לא אחת הפנתה אותו
הרבנית לרבנית גורארי' באומרה: "כפי שהיא יכולה לברך, איש אינו יכול לברך".
והיא עצמה, כשפנו אליה וביקשו במפגיע ברכה, מיהרה
להסתייג באומרה, "דער אויבערשטער גיט ברכות. איך קען נאר דיר ווינטשען פון טיפען
הארצען" (הקדוש ברוך הוא יכול לתת ברכות. אני יכולה רק לאחל לך מעומק הלב). וברכותיה
שיצאו מעומק לב טהור התקיימו. רבים נושעו מברכותיה.
אישה אחת שסבלה תמיד מלידות קשות שנמשכו על פני
יממות שלמות, תוך ייסורים קשים, חילתה את פני הרבנית גורארי' בטרם לידה וביקשה את ברכתה.
היא בירכה אותה באומרה: שהלידה שלך תהיה 1,2,3. האישה ילדה את תינוקה בביתה, דקות לאחר
שהופיעו ציריה... מאוחר יותר, כשבאה היולדת להודות לה לנוכח התגשמותה המופלאה של ברכתה,
אמרה לה: הרבנית גורארי', בפעם הבאה, תספרי עד 10"...
לבתה של אחת ממכרותיה בארץ ישראל לא היו ילדים שנים
רבות. פעם אחת ביקשה ממנה אותה אישה את ברכתה. הרבנית חוה הבטיחה לה על אתר בזו הלשון:
בעוד שנה תלדי. ואם יהיה זה בן, כבדי את בעלי בסנדקאות ואנו נבוא לארץ להשתתף בברית.
במלאות שנה בדיוק, באמצע הלילה, בעוד ר' זלמן ורעייתו שקועים בשינה, צלצל הטלפון בביתם.
על הקו היה בעלה של אותה אישה מארץ ישראל, שבישר בקול נרגש: הרבנית חוה, ברכתך התקבלה
ונולד לנו בן. אתם מוזמנים לארץ כי אנו רוצים שבעלך יהיה הסנדק. באותה שעה הרבנית אפילו
לא זכרה את הברכה אשר יצאה מפיה והתקיימה ללא מתום. הם אכן נסעו לישראל ור' זלמן שימש
כסנדק בברית הפלאית.
הסימפטיות והנתינה, ההתקשרות לרבי והחוסן הנפשי,
בד בבד עם ההערכה ההדדית ששררה בינה לבין ר' זלמן בעלה, עמדו לה ולבעלה הדגול לגדל
דור ישרים מבורך ולהשפיע על כל סביבתם הקרובה והרחוקה. הביטוי החסידי הנפוץ כי
"חסיד יוצר סביבה", התקיים בה ובעלה כי הסביבה אכן נוצרה מהם ובהשראתם.
"ער איז א מורא'דיגער ירא שמים" (הוא
ירא שמים מבהיל), הייתה משבחת את בעלה. והוא מצדו העריך את חכמתה, מסירותה וביטחונה
בה' ומעל לכול את היותה בת של קדושים, "זי איז אַזא הייליגע פרוי" (כזו אישה
קדושה היא) שבכך תלה את המקור לאישיותה הנדירה.
שנתיים
וחצי לאחר פטירת בעלה, בגיל תשעים ושתיים, כבת עשרים ותשע, כשהיא מוקפת בבני משפחתה
וקסמה לא פג ממנה ומדמותה, הלכה הרבנית חוה גורארי' לעולמה, בערב שבת קודש אחר חצות,
כ"ד באדר תשס"ו. ותשחק ליום אחרון.
[287] . על סדר יומו הפרטני של ר' זלמן, ראו בפרק 'מרה'.
[288] . על ההד הרב שהיה לחתונה, בהיותה מהראשונות שנערכו על אדמת החופש ליוצאי אירופה,
בעוד הקרבות ניטשים באירופה, ראו בפרק 'מלכות נוגעת בחברתה'.
[289] . כמתואר בהרחבה בפרק 'לא אשים עליך'.
[290] . ראו עוד בהקשר זה, בפרק 'טוב עין'.
[291] . ראו פרק 'מלכות נוגעת בחברתה'.
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.