פרק שמונה עשר
פרק שמונה עשר
יושב בסתר
לפנות ערב יום שני, כ"ז באדר ראשון תשנ"ב,
נראה היה כי הרבי עומד לצאת מאוהל ציון חותנו, הרבי הריי"צ, לאחר שעות של שהייה
ממושכת במקום281. נהגו ומזכירו
של הרבי נכנס אל החדר המיוחד בו היה שוהה הרבי באוהל, על מנת לעזור בסידור חבילות פדיונות
הנפש (הפ"נים) והמכתבים שהרבי ביקש להשיב עמו להיכלו. בשעה חמש וארבעים, בעודו
ניצב על משמרתו באוהל הקדוש, פקד את הרבי אירוע מוחי.
פרק חדש, עגום וקשה נפתח בדברי ימי ליובאוויטש.
לאחר יותר ממ"ב שנות נשיאות והנהגה, בהן עיני העם היהודי לתפוצותיו היו נשואות
אליו, נעתק הדיבר מפי הרבי ושוב לא הייתה עדת החסידים כמו המון העם מסוגלים לשמוע את
אשר ייצא מפיו הקדוש ואת הדרך אשר ילכו בה.
מיותר לציין כי חייו האישיים של ר' זלמן השתנו לבלי
הכר. האיש שרגיל היה לכתוב לרבי, לשאול, לדווח, ולקבל הוראות, מענות ותגובות, דבר יום
ביומו – נותר לפתע, ללא כל הכנה, לנוכח החידלון הנורא שנגזר מהמצב החדש והבלתי נתפס.
הדבר היה קשה עבורו עד מאוד.
ר' זלמן היה צמוד לחדרו של הרבי מאז שובו מהאוהל
באמבולנס שהבהילו משם. כל הלילה לא מש ר' זלמן מפתח חדרו של הרבי למעט שעתיים שבהן
יצא לפגישה מיוחדת שנכונה לו עם כ"ק האדמו''ר מוויז'ניץ אשר שהה באותה עת בניו
יורק כדי לדבר עמו אודות עניין מסוים שהיה כרוך אז בהתפתחויות בארץ הקודש, במסגרת הקשרים
החשאיים שקיים בשירות הרבי עם גדולי ישראל מחוגים שונים.
לצד עמידתו בקשר יומיומי עם חברי המזכירות ובקשר
קבוע עם פרופ' טישהולץ וד"ר וייס, הוא נמנה עם ראשי מארגני מנייני התהלים והתפילה
הסדירים באוהל הקדוש לרפואת הרבי.
באותם ימים ביקש ר' זלמן לכנס בית דין מיוחד שבפניו
יופיעו זקני החסידים אשר יצהירו כי הם נותנים משנות חייהם לרבי, כפי שהיה נהוג עת סכנת
חיים ריחפה על ראשי צדיקי הדורות. יוזמתו זו לא מצאה לה אוזניים קשובות בחסות אווירת
'אורות דתוהו' שסחפה אליה רבים באותם ימים.
סליל ההקלטה של מעמד התפילה הראשון אותו ארגן ר'
זלמן באוהל הרבי הריי"צ מתעד את תום הקראת הפ"נ מפי ר' זלמן כשמפיו יוצאות
המילים הכל-כך אופייניות בהן הוא פונה אל הרבי הריי"צ במילים ישירות: "רבי,
ארבעט"...
שנתיים בדיוק לאחר האירוע המוחי הראשון, בבוקר יום
כ"ז באדר תשנ"ד, פקד את הרבי אירוע מוחי קשה שבעתיים מקודמו. הרבי הובהל,
מחוסר הכרה ובמצב קריטי, לבית הרפואה 'בית ישראל' במנהטן (מבית הרפואה 'ג'וינט דעזיז'
הסמוך). מדי יום היה ר' זלמן מופיע בקומה השביעית של בית הרפואה, בה שהה הרבי, משוחח
עם המזכירים והרופאים אודות מצבו הבריאותי של הרבי ואומר תהלים.
מיד לאחר צאת שבת פרשת חוקת, אור לג' בתמוז, הופיע
ר' זלמן בבית הרפואה. שעות אחדות קודם לכן, בעלות המנחה, נדם לבו של הרבי ורק לאחר
סדרת פעולות החייאה שב לפעולתו הסדירה. ר' זלמן ניאות לעזוב את בית הרפואה רק כאשר
ד"ר טישהולץ, הקרדיולוג הבכיר שעמד בראש הצוות הרפואי של הרבי, הודיע לו כי מצבו
של הרבי התייצב. הוא הצטרף אפוא אל הרופא שעזב את המקום לפי שעה.
לאחר חצות לילה, שוב התרחש דום לב. מאמצי ההחייאה
נמשכו זמן רב. בשעה אחת וחמישים לפנות בוקר, ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש.
מיד עם היוודע הבשורה הנוראה, נטש ר' יוסף יצחק,
נכדו של ר' זלמן אשר שהה אז בקומה השביעית, אל בית סבו אשר בקראון הייטס. יחד עם רופא
שהזעיק למקום נכנסו השניים אל בית ר' זלמן.
"כשנודע לסבא על הנורא מכול שאירע", מספר
ר' יוסף יצחק, "עיניו התמלאו בדמעות ואמר: 'מ'דארף גיין אין מקווה' (צריך ללכת
למקווה)"...
ר' זלמן קם ושם פעמיו למקווה ברחוב לעפערטס ומיד
פנה ל-770. שם, בפתח הראשי של הבית שממנו יצאה אורה לעולם כולו, עמד וניצב תחת שחור
ענני השמים, מצפה לבוא מיטת הרבי.
לפנות בוקר, עם צאת המיטה מהאמבולנס, בעוד אלפי
אדם שהספיקו להתקהל במקום פורצים ביללה איומה, נעטף העולם היהודי כולו באבל ויגון.
זעקת השבר כבשה את כל שדרות הציבור לחוגיו ולגווניו. קול הבכי האיום על השריפה אשר
שרף ה' נשמע מקצה העולם ועד קצהו.
עם כניסת המיטה ל-770, נכנס תכף ר' זלמן לחדרו הקדוש
של הרבי ולא עזב אותו. תחילה לא הסכימו אנשי החברה קדישא שאיש זולתם יהיה נוכח בעת
הטהרה אולם ר' זלמן ניצב כארי על עמדתו באומרו כי כשם שהיה נוכח בעת הטהרה של הרבי
הריי"צ, כן יהיה גם עתה.
אנשי החברה קדישא החליטו אפוא להקים במקום מחיצה
מאולתרת שמאחוריה בוצעה הטהרה בעוד ר' זלמן נותר בחדר. בחושיו החדים שהיו דרוכים גם
באותם רגעים נוראים נטל ר' זלמן לעצמו חלק מהמטלית שבה נערכה הטהרה בראשו הקדוש של
הרבי.
לאחר הטהרה, הביאו לר' זלמן את הטלית והתפילין והוא
עלה להתפלל שחרית בזריזות בביתו של הרבי הריי"צ שנפתח עבורו. כל אותה עת, מאז
התעורר והתוודע לנורא מכול שאירע, מים לא באו אל פיו ולא כל דבר מאכל.
ויהי בנסוע הארון. עם צאת ארונו הקדוש של הרבי מ-770,
כשהוא נישא בידי החסידים ור' זלמן בתוכם, צעד ר' זלמן אחריו בראש המלווים כשלפתע, לאחר
גרם המדרגות הראשון שבחזית הכניסה הראשית ל-770, התמוטט ונפל תחתיו ארצה. אנשי 'הצלה'
ששהו במקום חשו אליו וביקשו להבהילו לבית הרפואה, אולם ר' זלמן סירב לכך בתוקף רב ונכדו
הורה לאנשי 'הצלה פלטבוש' שנמנו עם הצוות המתוגבר שאבטח רפואית את מסע ההלוויה להובילו
באמבולנס אל בית החיים כשהוא על אלונקה ומחובר לחמצן.
בשער הציון נעמד ר' זלמן על רגליו והודיע כי ייכנס
לאוהל רגלית. ד"ר טישהולץ נצמד אליו ועמד לימינו של ר' זלמן במשך כל תהליך הקבורה
עד סתימת הגולל. בחלקת קבר שנחפרה בתוך שטח האוהל בצמוד לציון הרבי הריי"צ נטמן
גופו הקדוש והטהור של הרבי לקול אמירת קדיש יתום בידי חברי המזכירות.
לאחר סתימת הגולל, נסע ר' זלמן ל-770, ושם, בבית
המדרש שפרוכת ארון הקודש שלו הוסטה וספסליו נהפכו כמו ביום חורבן בית מקדשנו, ישב
'שבעה' עם המוני החסידים מכל רחבי תבל. נכדו רצה להובילו הביתה אולם ר' זלמן שלל זאת
מכול וכול ואמר: "לא, עכשיו צריך לשבת שבעה ב-770 עם כל החסידים".
•
חדרו הקדוש של הרבי בו קיבל עשרות בשנים ליחידות
ובו פעל ושהה כל ימי הנהגתו בקודש, נפתח לציבור, בכל התפילות שהתקיימו בשנת האבל ומאז
תומה בתפילות שחרית של שני, חמישי וימי ראש חודש, ובכל תפילות השבתות והמועדים.
ר' זלמן הקפיד להתפלל את כל אחת מהתפילות בחדרו
הקדוש של הרבי. לשם כך אף שבת מדי שבת בשבתו בדירתו שברחוב יוניון הסמוך. בשנת תשנ"ח,
כשגברה חולשתו, נערך מניין בביתו ומכל מקום בחודש תשרי ומדי שבת מברכים הקפיד להתפלל
בחדרו של הרבי. בימות החול היה מתפלל מדי שני וחמישי ובתפילות ראש חודש בחדרו הקדוש
של הרבי.
•
בהזדמנויות שונות שבהן השיח ר' זלמן את לבו בפני
הרבי, כבן המתחטא כלפי אביו, מעלה היה את רצונו לכתוב צוואה. בכל פעם היה הרבי משיב
לו, בינתיים אין זה הזמן. הרבי מוסיף היה ואומר לו כי יאמר לו אימתי עליו לעשות זאת.
בין כתביו הרבים מצויה כעין צוואה שנכתבה בשנת תשל"ט אותה הוא פותח בכותבו:
"הרבי אמנם אמר לו כי הוא יאמר לי מתי לכתוב צוואה והדבר טרם היה, אך אני חושש
שמא לא אספיק מפני החטא ולכן יהיו הדברים לא כצוואה אלא כגילוי דעת".
לקראת נר ראשון של חנוכה תשמ"ב, כשנכנס כמדי
שנה ליחידות לרגל יום הולדתו, אמר לו הרבי: עתה, משמלאו לו שבעים, אתה רשאי לכתוב צוואה.
הרבי282 יצא עמו ל'גן
עדן התחתון' וניצב ליד הדלת המזרחית (הדלת המובילה כיום לחדרו של הרב גרונר) ודיבר
עמו באריכות על הדברים שאותם יש לכתוב בצוואה. במהלך הדברים דיבר עמו הרבי על כל מה
שעוברת הנשמה לאחר שהיא נפרדת מהגוף ועוברת לעולם הבא. כתום הדברים הארוכים, הביט הרבי
ברפרוף על שלושת הדפים שכתב ר' זלמן, מבלי הבט על הצד השני, והעניק
לו את ברכתו. יחידות זו ארכה כמחצית השעה.
בכל השנים שעברו מאז ועד פטירתו לא סיפר ר' זלמן
ליקיריו בפרוטרוט על דברי הרבי במלואם.
•
בשנותיו האחרונות נוהג היה ר' זלמן לומר ולחזור
ולומר, ליקיריו ובני ביתו, כמו לכלל עדת החסידים, בכל הזדמנות של כינוס, מסיבה או התכנסות
ובכל עת מצוא: "כמופת הייתי לרבים. צרות רבות ורעות ידעה נפשי. הייתי נתון בסכנת
חיים לא אחת ולא שתיים ובכל פעם הציל אותי הרבי והעמידני בקרן אורה. בעצם קיומי עלי
אדמות כמו גם באריכות הימים שזכיתי לה, חרף כל תחזיות הרופאים הקודרות שהייתי עד ושמיעה
להן כל השנים, וחרף כל מה שעברתי וחוויתי, לטוב ולמוטב – הנני עדות חיה כי דבר מדבריו
הקדושים של הרבי לא ייפול וכי במהרה יתגלה הרבי ויוליכנו קוממיות לארצנו בגאולה האמיתית
והשלמה".
קיץ תשס"ג המיט על ר' זלמן חולשה גדולה. שבעה
שבועות לפני פטירתו נפל בביתו. היה זה מאורע חסר תקדים – שכן, בניגוד לאנשים בגילו,
ר' זלמן לא נפל מעודו והיה זה נדיר ביותר. בשבועות האחרונים לחייו, בחודש אלול, חלש
גופו במידה ניכרת. מכסת השיעורים שמסר מדי יום, כמו גם פעילותו הכללית, נמשכה כסדרה
אולם ניכרה בו חולשה גדולה שנתנה את אותותיה במישורים שונים בתחום הבריאות.
"ככל שקרב ובא ראש השנה", נזכר נכדו,
ר' יוסף יצחק, "הפצרתי בו כי יוותר על תפילה בחדרו של הרבי ב-770 ונקיים מניין
בביתו. כל אימת שהזכרתי זאת, היה משיב לי, 'איך קען נישט רעדן וועגן ראש השנה' (איני
יכול לדבר אודות ראש השנה). שלושה שבועות לפני ראש השנה, שבתי ואמרתי לו: זיידע, בוא
נדבר על זה, חייבים להכין את המניין, אבל תגובתו הייתה תקיפה. 'אני מבקש ממך', אמר,
'אל תדבר עמי על ראש השנה. אני יודע שלא אוכל להיות ב-770 אבל אינני יכול לדבר על כך'.
"עשרה ימים לפני ראש השנה, כשלא הרפיתי ממנו,
הוא אמר לי שהוא מוכן לפשרה. ביום טוב הראשון של ראש השנה שחל להיות בשבת, יתפלל בבית.
ואילו למחרת, ביום השני של ראש השנה, בתקיעות, הוא יהיה בחדרו של הרבי. הוא טלפן אל
הגה"ח ר' אברהם אזדאבא, חבר הבד"צ של קראון הייטס, והתחנן שיתיר לו להיות
מובל בכיסא גלגלים283
הרב אזדאבא, שהכיר את החומרות שבהן התנהל תמיד284,
התיר לו זאת על אתר. נקבע שאחות נכרית תישאנו בכיסא הגלגלים לקראת התקיעות 'צום רעבין'
(אל הרבי), כלשונו".
במוצאי שבת של סליחות, הבהיל אותו נכדו לבית הרפואה
לנוכח קשיים בנשימה, בעקבות מים שחדרו סביב ריאותיו. את סליחות 'במוצאי מנוחה' אמר
בעודו שוהה בבית הרפואה. שעות אחדות לאחר מכן, לאחר שהוציאו את המים, שוחרר לביתו.
בכל אחד מימי הסליחות פקד ר' זלמן את 770 לאמירת
סליחות בחדרו של הרבי. כל לילה היה אומר לבתו כי למחרת לא ילך לסליחות, מפאת חולשתו
הרבה. אולם למחרת בבוקר, היה מתחזק ומתקשר אליה ומבקש שתסיענו ל-770 לסליחות.
"בימים שני וחמישי", מציין חתנו, הרב שטרנברג, "ירד במאמצים ניכרים
ועצומים לבית המדרש הגדול לקריאת התורה ואף עלה לתורה".
בשנים האחרונות הייתה צינורית חמצן תחובה בנחיריו
כמעט כל עת שהותו בביתו. עתה, בשל ההידרדרות במצבו, נבדק ביום רביעי בידי בכיר הרופאים
למחלות ריאה בניו יורק. "הבטתי בפניו של הרופא", נזכרת בתו, "וראיתי
כי הוא רוצה לעזור לאבא אך אינו יכול". ביום חמישי נסע לד"ר טישהולץ, שלנוכח
חולשתו הרבה והירידה הניכרת בלחץ הדם, הורה על שינוי מסוים בתרופות שנטל.
בלילה שבין חמישי לשישי, חולשתו הייתה קשה מנשוא
ונראה היה כי כל תזוזה שלו כרוכה במאמץ רב. אי לכך נקבע שייערך מניין למחרת היום בביתו.
בבוקר יום שישי, ערב ראש השנה תשס"ד, קם ר'
זלמן ולרגע נדמה היה כי הוא מתחזק ורוח האיתנים שבה אליו. הוא טבל במקווה הטהרה שבביתו,
אמר סליחות במניין שהתארגן בביתו, התפלל שחרית עם המניין ואמר 'התרת נדרים' בפני עשרה.
עם משתתפי המניין נמנו חתנו, נכדיו וניניו.
ר' זלמן אמר ראשון את נוסח התרת הנדרים ומיד לאחר
מכן התנצל בפני הנוכחים שלא יישאר כי הוא מבקש לנוח קמעה בטרם צאתו אל האוהל. הוא נכנס
למטבח, הניח תפילין דרבנו תם, קרא את הפרשיות וחלץ את התפילין, עזר (כמנהגו מדי ערב
שבת וחג) לרעייתו להכין את החלות לאפייה וקיבל כמה שיחות טלפוניות. הרב יוסף יצחק אהרונוב,
יו"ר צעירי אגודת חב"ד ואגודת חסידי חב"ד בארץ הקודש, שביקש לברכו לשנה
טובה, היה אחרון המטלפנים.
"חרדתי לשלומו", נזכר ר' יוסף יצחק.
"הכרחתי אותו שיאכל משהו. הוא כתב פ"נ ועלה לנוח. תמיד, כשביקש לנוח היה
מבקש לישון פחות מחצי שעה – כדי שתהיה זו שינת עראי ולא יצטרך לטבול שוב במקווה – ואף
הפעם אמר כן. תמיד, ברגע שהערתי אותו, היה מיד מוריד את רגליו על הקרקע ללא השתהות,
משל היה נער צעיר. הפעם היה לו קשה להתרומם ממיטתו וכל התנהלותו הייתה כבדה וגרמה לעיכוב
רב. הוא נעל את נעלי האוהל ובתוך כך ביקש ממני להתקשר אל מנהל ספריית הרבי, הרב שלום
בער לוין, כדי לתאם את השעה שבה יתפלל בחדר היחידות של הרבי הריי"צ, כמנהגו מדי
ערב ראש השנה285.
"בכל שנה", ממשיך ר' יוסף יצחק בתיאורו,
"היה אבי מצטרף אלינו אולם הפעם, לנוכח העיכוב שחל, נסעתי עמו לבדי. לא העליתי
בדעתי שמצבו כה גרוע. באמצע הנסיעה לאוהל, תוך כדי נהיגה הבחנתי כי אוזניו כחולות.
נבהלתי מאוד אבל הוא דיבר עמי כרגיל. השעה הייתה שלוש אחר הצהריים ושיערתי שנשוב בשעה
ארבע וחצי. התקשרתי לר' שלום בער לוין ואמרתי כי להערכתי, תוך שעה וחצי נהיה בספרייה.
"בתוך כך חשבתי לעצמי, אם לא היה זה ערב ראש
השנה, הייתי לוקח את סבא לבית הרפואה. עוד אני מהרהר, הפניתי את הרכב אל יציאה מס'
21 מהכביש המהיר (במקום 22). עוד בטרם קלטתי כי טעיתי בפנייה, נשמע קולו של הסבא, כמימים
ימימה. 'יוסל'ה', קרא לי, בחריפות ערנית שלא משה ממנו עד הרגע האחרון, 'דו בלאנז'עסט.
אה, ס'פאסט נישט פאר דיר' (אתה מתבלבל. זה לא מתאים לך)...
"עם כניסת הרכב לבית החיים, מהכניסה הראשית",
מספר הנכד שידו לא משה מיד סבו שנים ארוכות, "ולפתע אומר לי סבא ברגש של חיבה:
יוסל'ה, איך ווייס נישט ווי אזוי איך וועל דיר קענען אפצאלן פאר וואס דו האסט געטאן
פאר מיר (יוסל'ה, אינני יודע כיצד אוכל לשלם לך על כל מה שעשית עבורי)". ויהי
לפלא.
המון אדם קידם את פני ר' זלמן המלווה בנכדו בכניסה
אל האוהל. בחולשתו הגדולה כמעט לא יכול היה לצעוד ומכל מקום ביקש שנכדו יוליכנו אל
המקום שבו רגיל היה לעמוד תמיד286.
לנוכח הצפיפות הרבה ששררה במקום באותה שעה, לא עלה בידו לעמוד במקום זה. כדרכו בכל
עת שפקד את האוהל, אף הפעם הדליק חמישה נרות לרבי הריי"צ וחמישה נרות לרבי. בעת
הדלקת הנרות לא הצליח להדביק את הלהב בפתילות הנרות אך עמד על כך שהוא עצמו יעשה זאת.
או אז הוציא את המענה לשון והחל לקרוא. דקות אחדות
לאחר מכן, פנה שוב אל נכדו ואמר: "יוסל'ה, האלט מיר, איך גיי פאלן" (יוסל'ה,
החזק אותי, אני עומד ליפול) ורגליו החלו להשתפל כלפי מטה. ר' יוסף יצחק ביקש משני בחורים
לתמוך בסבו בעוד הוא עצמו מיהר להביא את כיסא הגלגלים מהרכב. ר' זלמן התיישב על הכיסא,
לראשונה בחייו (שכן מעולם לא ישב בבואו לאוהל הקדוש), הוציא מכיסו את ה'פדיון' והחל
לקרוא.
"לפתע", נזכר ר' יוסף יצחק, "אני
רואה שהוא מחזיק זמן רב את ה'פדיון'. אני מביט עליו ואני רואה שהוא כחול לגמרי ועיניו
עצומות. נטלתי מידיו את הפדיון, קרעתי את הדף והשלכתיו לציון ומיד מיהרתי להוציא את
סבי ממתחם הציון. ניסיונותיי להעירו עלו בתוהו. תוך דקות הופיעו במקום אנשי 'הצלה'
שפתחו במאמצים שונים להשיבו להכרתו, בתוך מתחם בית החיים. במקום היה גם רופא שנרתם
למאמצים. במשך שעה ארוכה ניסו אנשי ההצלה להשיבו לחיים".
אלמלא היה זה ר' זלמן, יאמר לאחר מכן אחד מאנשי
ההצלה לנכדו, היינו אומרים נואש. כל הדרך לבית הרפואה בלונג איילנד אליו הובהל, נמשכו
ניסיונות ההחייאה. כעבור שעתיים שב הלב לפעולה. ר' זלמן נותר מחוסר הכרה. תוך זמן קצר
הופיעו במקום בתו של ר' זלמן, הגב' אסתר שטרנברג, ובנו ר' יצחק מאיר שלא משו ממיטתו.
הבדיקות הצביעו על קריסת מערכות.
ליל ראש השנה תשס"ד התקדש כשר' זלמן מפרפר
בין חיים למוות. בבוקר יום השבת, ראש השנה, קרוב לשעה תשע החל לרדת דופק הלב. מאמצים
עילאיים של הצוות הרפואי השיבו את פעילותו לסדרה. בשעה תשע ועשרה שוב החלה נסיגה. שלושת
יקיריו של ר' זלמן הוצאו מהחדר ולנוכח הקולות הרפואיים הנואשים שעלו מן החדר, קראו
הם בקול גדול "שמע ישראל".
עשרים וחמש דקות לאחר השעה תשע בבוקרו של ראש השנה
תשס"ד – בדיוק בזמן שבו נקבע כי יובל מביתו ''צום רעבי'ן'' – השיב הגה"ח
רבי שניאור זלמן גורארי' ע"ה את נשמתו לבוראה.
•
שנים רבות בימי ראש השנה, נוהג היה ר' זלמן לישון
בבית הרבי הריי"צ, כדי שלא ייאלץ לעשות את הדרך מביתו (כמו בהזדמנויות רבות אחרות,
כגון כשהיו שתי התוועדויות באותו יום-טוב או בפעמים אחרות שביקש לחסוך את ההליכה הארוכה
לביתו), כאורח בית רבי. היה זה במשך כל השנים עד שנת תשד"מ, בה, כאמור, בנה לעצמו
דירה נוספת ברחוב יוניון, בסמיכות ל-770.
הזדמנות זו נוהג היה לנצל להיכנס לתפילה בחדר היחידות
של הרבי הריי"צ בערב ראש השנה. לאחר פרוץ פרשת הספרים בשנת תשמ"ה, כשהאחריות
על הבית הופקדה בידיו של מנהל הספרייה, הרב שלום בער לוין, מבקש היה ממנו ר' זלמן רשות
להתפלל בערב ראש השנה בחדר היחידות של הרבי הריי"צ.
בערב ראש השנה תשס"ד, בהגיע השעה המיועדת,
ראה הרב לוין כי ר' זלמן מתבושש לבוא. הוא טלפן אפוא לבית משפחת שטרנברג ונאמר לו כי
ר' זלמן התמוטט באוהל וכי הובהל לבית הרפואה. הוא גמר אומר בלבו כי הוא עצמו יתפלל
בחדר היחידות של הרבי הריי"צ, לזכותו של ר' זלמן.
ויהי אך פתח ר' בערל לוין את הסידור, נפתח הדף במילים
"יושב בסתר". "סגרתי מיד את הסידור ולא אמרתי דבר", מספר הרב לוין.
פחות מיממה לאחר מכן, בבוקר יום ראשון של ראש השנה,
השיב ר' זלמן את נשמתו עתירת הזכויות והמעשים לבוראה.
•
השבוע שבו נפטר ר' זלמן לבית עולמו היה השבוע שבו
נאמר בשיעור היומי בחת"ת (בפרשת האזינו, לב,נ): "והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן
אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו", וכפירושו של רש"י: "באותה מיתה שראית
וחמדת אותה ... אמר משה, אשרי מי שמת במיתה זו".
שנים קודם לכן, עת התמוטט אחיו של ר' זלמן, הרה"ח
ר' שמריהו ע"ה, ונפטר אל מול פני הרבי בליל יום הכיפורים, התבטא ר' זלמן בהתפעלות
באומרו: לא ידעתי כי כזה חסיד הוא אחי. זוהי מיתה ראויה, למות לפני הרבי...
זכה ר' זלמן ואותה מיתה שראה וחמד אף הייתה לו,
בעוד הוא מטהר עצמו בסילודין ומתחטא כחסיד לפני רבו, באוהל הקדוש, התמוטט וזמן קצר
לאחר מכן עלתה נשמתו השמימה.
•
בצוואתו הביע ר' זלמן את רצונו שהטהרה שלו תיעשה
במקווה שבביתו. אנשי החברה קדישא אמרו תחילה כי בבית אין להם את הכלים לביצוע הטהרה
אולם כששמע הרב שלום ישראל חדקוב, שהיה 'ראש הדגל', כי זוהי צוואתו של ר' זלמן הסכים
מיידית. את הארון הקימו, בהתאם לצוואתו של ר' זלמן, מדף השולחן שבו מסר את השיעורים
בבית בשנותיו האחרונות.
בצוואתו הורה ר' זלמן כי בכל ימי השלושים יתקיימו
התפילות בביתו. למרות שלפי ההלכה תמו ה'שלושים' ביום הכיפורים, נמשכו התפילות בביתו
במשך שלושים יום. כן ביקש משני בניו וחתנו שילמדו במשך השנה את כל שישה סדרי משנה לעילוי
נשמתו.
וכה כתב בצוואתו: "לבניי שיחיו, לזכור מה שאמר
רבנו הקדוש לבניו, 'לבניי אני צריך'. מעתה איני יכול לפעול כלום כי אם אני צריך לעזר
בניי. הנני מבקשם ללמוד את כל השישה סדרי משנה, לשמור כל הקדישים וליתן צדקה בכל יום
לעילוי נשמתי, כל משך השנה. וכל ערב ראש חודש להזכיר בכתב לכבוד קדושתו עבור נשמתי
ולהזכירני על האוהל (של הרבי הריי"צ) בכל מה דאפשר על כל פנים בכל ערב ראש חודש".
מקרב כל אלו שלמדו משניות, בקרב כל צאצאיו, באי
המקוואות שתרם, ותלמידי תלמודי התורה – נלמדו אלפי פרקי משניות לעילוי נשמתו. במרוצת
השנים, יותר ממניין מצאצאיו נושאים כיום את שמו. עד היום פועלות תכניות שונות והוקמו
מוסדות שונים הנושאים ומנציחים את שמו לזיכרון עולם.
בעת הלווייתו, במעמד אלפים, הוכרז כי ציווה לבקש
מאלו שטבלו במקווה שלו שילמדו עשר משניות לעילוי נשמתו וכי הוא מוחל לכל מי שפגע בו
והוא מבקש מכל מי שנפגע ממנו שימחל לו. כן ציווה ליורשיו לשלם לכל מי שיטען כי הוא
נותר חייב לו משהו, אף אם אין בידו ראיות ואף אם אין זה חוב אלא הבטחה שהבטיח למאן
דהו שייתן לו כסף.
מסע ההלוויה של ר' זלמן יצא מביתו ועבר דרך בתי
המדרש בהם מסר מדי יום את שיעורי התורה במשך עשרות בשנים, תמידים כסדרם. תחילה צעדו
רגלית לבית המדרש ברחוב לעפערטס, בו מסר שיעור מדי ערב, משם נמשך אל בית המדרש ברחוב
קרול, בו מסר שיעורים מדי בוקר ומשם אל 770. מבית חיינו נסע הארון ועמו קהל המלווים
אל בית החיים אשר ליד האוהל הקדוש.
לפי צוואתו
נטמן ר' זלמן כשבארונו חפצים רבים ומגוונים של רבותינו נשיאינו שבהם זכה במרוצת השנים.
בבוקר יום צום גדליה נטמן ר' זלמן, כצוואתו, בצמוד לאוהל הקדוש, במקום אותו רכש שלושים
שנה קודם לכן, "צום קאפנ'ס פון רבי'ן", ליד ראשם הקדוש של הרבי הריי"צ
והרבי נשיא דורנו, שהוא עצמו היה הקרוב להם מכול. בחייהם ובמותם לא נפרדו.
[281] . כמנהגו בקודש, מדי שני וחמישי בשנים האחרונות.
[282] . על כך, ועל עצם הנושא הכללי של הדברים, סיפר ר' זלמן לילדיו לאחר היחידות.
[283] . לנוכח החומרה שהשית על עצמו כל השנים שלא להשתמש בזה בחג, שכן אחד הרבנים
הראה לו מקור מסוים התומך בחומרה זו, ראו בפרק 'מרה'.
[284] . ראו פרק 'מרה'.
[285] . ראו להלן.
[286] . כדברי הרבי אליו, אודות האוהל, ראו פרק 'פנים אל פנים'.
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.