פרק שבעה עשר
פרק שבעה עשר
טוב עין
איש העסקים הממולח, החסיד הניצב בחזית, שאנשים יראו
מגערותיו וחששו מהאזמל המשונן שבו קילף מעליהם את מסכותיהם, הפך לזקן מלא רחמים ולסב
רווי חמלה בבואו במגע עם נכד או נכדה, בן או בת.
רכותו המשפחתית של ר' זלמן והאבהיות הרחומה שאפפה
את יחסו לצאצאיו עמדה בסתירה מוחלטת לדמות התקיפה שאפיינה אותו בעסקיו ולהתנהלותו הקשוחה
עם עמיתיו בשוק המסחר.
תכונות הפלדה העזות שאפיינו את אישיותו קבל עם ועולם,
נותרו מהצד החיצוני של מפתן דלת ביתו. בעוד אנשי עסקים יראו מפניו ורעדו לנסות אפילו
לרמותו, בעוד חסידים נכבדים שקלו פעמיים אם כדאי להם לגרום למורת רוח אצל מי שמקורב
ועומד בבית רבי – הנכדים והנכדות חשו את רוחו המלטפת ואת חיוכיו מלאי האהבה שפיזר לעברם
בנדיבות ובקרבה שאין לה אח ורע, חרף היותו תקיף לעד.
עסקיו חובקי התבל ברכושו והונו ועיסוקיו גורדי השחקים
בענייני החסידות, לא שחקו את זמן האיכות שהקדיש למשפחתו כאיש משפחה למופת. הוא ידע
מה נעשה ומה נשמע עם כל נכד ואצל כל נינה. למי בקעו השיניים ומי החלה ללכת. מה מצב
הלימודים של כל אחד ואחת ומי מהנכדים זקוק לפינוק טוב מסבא. מי נבחן על מסכת שלמה בעל
פה ומי מתקשה ללמוד קריאה. סבא ידע הכול והיה מעורב בכל פרט ופרט.
לנכדיו ונכדותיו הנשואים נהג לומר לפני החתונה:
"אני איש עסקים, מנהל פנקסי הוצאות והכנסות ומדי שנה טורח לוודא שההכנסות עולות
משנה לשנה. גם במאזן המשפחתי אני רוצה לוודא שלמשפחה יצטרף נכד נוסף ולא שחלילה נאבד
גם את הנכד שלנו". בהתאם לכך היה מתייחס לכל מי שנישא לנכדיו ונכדותיו כנכדים
לכל דבר ועניין.
והנכדים והנכדות, הנינים והנינות, השיבו לו הרבה
אהבה אוהבת ויראת כבוד. מוצא פיו של סבא היה קודש. עקרונותיו קודש קודשים. כל מי שנכנס
למשפחה הפך באחת לחלק טבעי. חתנו זכה ליחס כבן, הן בהצהרותיו כי הוא כבנו והן הלכה
למעשה בעוצמת הקשר שנטווה בינו לבינו.
"מה צריך לחפש בשידוכים", היה נוהג רבי
זלמן לשאול את נכדותיו ולענות מיניה וביה, "אם הבחור יהיה חסידי, יהיו להם חיים
מאושרים כי יש לו 'איין ריבונו של עולם, איין רבי און איין פרוי' (בורא אחד, רבי אחד
ואישה אחת)". עיקרון זה הוטמע היטב בקרב צאצאיו, כמו כל עיקרון שנשמע מפיו של
סבא והיה ספוג בחכמת חיים ומושתת על תבונה מעמיקה. לקראת כל פגישה אליה יצאה אחת מנכדותיו,
ר' זלמן היה מתדרכן ומוודא על מה יעמדו ועל מה יתעקשו. בכל שעה שלא חזרו הביתה, ניצב
היה ר' זלמן בפתח הבית ומבקש לשמוע ולהתרשם. ואם היה הדבר קורה בשעה מאוחרת בלילה,
נדרשו להשאיר לו פתק עם דיווח מלא, כדי שמיד בקומו לפנות בוקר יהיה מעודכן.
תכונת הנתינה שטבועה הייתה בנפשו, הסבה נינוחות
ונעימות לשוהים במחיצתו. על אחת כמה וכמה במשפחתו פנימה, לא היה מאושר ממנו כמו באותה
עת שיכל לבטא את נדיבותו השופעת. דעתו הרחבה לא סבלה קמצנות או קטנות המוחין של דקדוקי
חישובי עניות. הוא אהב שפע ורחבות, גם לו גם לאחרים.
כל מהותו הייתה הרחבה. חייו היו בהרחבה, ביתו התנהל
בהרחבה אמיתית, נתינתו הייתה בהרחבה וכל כולו היה בסימן של 'ואתהלכה ברחבה', פשוטו
כמשמעו.
ר' זלמן אהב להעניק ונהנה מלרכוש מתנות. הוא היה
מרעיף דורונות לרוב על אשתו הרבנית, על ילדיו ועל הנכדים בימי הולדתם, בימי הנישואין
שלהם ובכל מאורע חשוב בחייהם. אנינות הטעם שלו הובילה אותו לרכישת הדברים המשובחים
והיפים ביותר. כלי הכסף היקרים שרכש לאשתו, לשולחן השבת ולפאר את הבית, היו בולטים
ביופיים המקורי, בערכם הגבוה ובפיתוחיהם הייחודיים. בשבת אפפה את הבית כולו אווירת
מלכות.
שווי התכשיטים שהעניק לאשתו היה עצום. אצל ר' זלמן
אפפה הרוחניות גם את החומריות. הוא הקפיד על כך שבשעת הדלקת נרות של שבת תענוד אשתו
תכשיטים יקרי ערך ורבי ממון לכבודה של השבת, כפי שזכר ממנהגי אמו. על מנהג זה שמרה
והקפידה בכל שבת, עד השבת האחרונה שהייתה בביתה.
בהשקפת עולמו היצוקה לא הייתה סתירה בין שימוש בכלים
יקרים ועדכניים לבין עבודת החסיד בעולמו. כמי שנולד באווירה של עשירות והרחבה, רחבות
אופקיו אל מעבר לגבולות הצמצום המחשבתי, גרמה לו להתעלות אל מעבר לשיקולי קטנות של
התאמות לתדמיתו הוא אהב אמצעים שמקלים על החיים ומאפשרים נוחות. מזה ומזה לא הניח ידיו
והכול בשפע רב.
כמי שבילה את שנות ילדותו ובחרותו ברוסיה, מדינת
האימה והחרדה, הייתה בו חביבות למנעולים משובחים הבולמים ידיים זרות ומרתיעים עיניים
בולשות. מרחבי המחיה שלו 'סבלו' תמיד מעודף של מנעולים משוכללים שביקש להתקין ומדלתות
מתוחכמות ומערכות נעילה מורכבות. מומחה מיוחד לאלקטרוניקה הכין עבורו אמצעים שונים
ומשוכללים של אבטחה ושליטה על הפתחים הרבים.
לא פחות מעשרה מכשירי שמיעה היו לו, למרות שרק זוג
אוזניים אחד יש לו לאדם. שכן כל אימת שיצא לשוק מכשיר חדיש יותר עם שיפור כלשהו ולו
המזערי ביותר, מיהר לרוכשו, כדי לשפר את השמיעה שלו. זהו פרט המלמד על הכלל.
"ואתהלכה ברחבה" היה מוטו בחייו של ר' זלמן שייקר את מתנת השפע שניתנה לו.
הוא בז לסגפנות ולהתבצרות בחיי דחק. נטייה זו מצאה ביטוי בחביבות שרכש לחברה מסוימת
המתמחה במוצרים מקוריים. כשהציעה למכירה שעון המקרין את השעה על תקרת החדר בחשכת הלילה,
מיהר ר' זלמן לרוכשו.
•
עסוק מאוד היה ר' זלמן וילדיו חשו זאת. בששת ימי
המעשה הייתה סביבו כמין חומה בלתי נראית שמנעה מהילדים להפריע לאבא הנושא את כל העולם
על ראשו. "גדלתי בצל אבא שתמיד היה עסוק. לא היו יכולים לגשת אליו סתם כך. תמיד
היה יושב עם הטלפונים הבוערים ועם כל מיני סידורים", מספרת בתו, הגב' אסתר שטרנברג.
תכונה זו של ר' זלמן מפליא לתאר בנו ר' נתן.
"לאנרגיות של אבא במשך השנים", מקדים ר' נתן, "לא היה אח ורע. לעתים
בשהות לידו ניתן היה לחתוך את המתח באוויר. הוא לא אהב לאבד זמן לריק. כל דבר רצה לדעת
אולם בקיצור נמרץ. 'אין לי זמן לדבר באריכות. דבר בקיצור', אמר לצאצאיו. כל דקה הייתה
יקרה אצלו. האנרגיה שלו הייתה מעל כוחותיו. הוא רצה להספיק הכול ומיד".
"גם בארוחת הערב המשפחתית", מוסיפה בתו,
"נזהרנו שלא להטריד את אבא במשוגותינו הילדותיות. תמיד היה אבא שרוי בשטף העשייה
וטרוד במחשבה. אבא היה שומר סוד דגול. מעולם לא שיתף אותנו בעיסוקיו ובפרטי השליחויות
ומילויי ההוראות הרבות שאותן קיבל מהרבי".
התמונה הייתה משתנה באחת עת פרשה השבת את כנפיה
על הבית. עולם המעשה נשאר מחוץ לגבולות ור' זלמן נתן דרור לרגשותיו ההומים כלפי בני
משפחתו. "בשבתות יכולנו לחוש באבהיות שלו בתוך אווירת צוותא נעימה שאבא השרה",
נזכרת בתו. "כי בטבעו הוא היה מאוד משפחתי ובשבת, ללא ענני הטרדות הקודרים, זרחה
השמש במלוא יופייה על כולנו".
מדי ליל שבת מסר כל נכד דיווח לר' זלמן על לימודיו
במהלך השבוע שחלף. כל השבוע ידעו הנכדים כי בליל שבת ייבחנו על ידי הסבא בשולחן שבת.
בהיותם דרוכים לכך, היו לומדים במרץ כל השבוע. כסבא, היה ר' זלמן מתעדכן לפרטי פרטים
במצבו של כל נכד ונכדה. משיב לשאלתה של כל נכדה ומתייחס לכל משפט שנכד אמר, בסבלנות
אינסופית ובלתי נלאית. בכל הזדמנות, היה מחדיר שוב ושוב בילדים ובנכדים יראת שמים והתקשרות
לרבי.
גם לא בשבתות, הפעיל ר' זלמן מבט מפקח תמידי וכשהיה
צורך היה משבית את כל עולמו ומתפנה להרגיע נפש סוערת או לב פגוע של נכד ונכדה.
"פעם נסעתי ארצה לחתונה ויומיים היו ילדיי תחת השגחת הוריי", נזכרת בתו,
"למרות שהיו אלו יומיים בלבד הוא חשב שבטח הם מתגעגעים לאמא. אז הוא לקח אותם
להפלגה בת שלוש שעות על ספינה במנהטן".
ככל שהיה עסוק בכל כולו בעסקנות מכאן ובעסקים משם
– לא נפגמה רגישותו ולא כהתה האכפתיות שפעמה בו. למרות אפס הפנאי, עקב ר' זלמן אחרי
הלימודים של צאצאיו ובמידת הצורך נרתם לעזרה. "כשהייתי תלמידה בבית רבקה",
מעידה הגב' שטרנברג, "לפעמים נדרשתי לעזרה. אבא היה נכון לעזרה תמיד, לא אשכח
כיצד התאמץ למצוא מילה מתאימה באנגלית למילה 'פסח' מלשון דילוג. ישב וחיפש במלון ונבר
עד שימצא את התרגום המדויק ביותר".
כשהייתה בתו תלמידת כתה ז', נסגר בית הספר 'בית
רבקה' והיא עברה ללמוד ב'בית יעקב'. ר' זלמן הבחין כי רמת הלימודים של בתו נמוכה מזו
של חברותיה בבית הספר החדש בו החלה ללמוד ושכר מורה פרטית שתשלים לה את הפערים חיש
מהר.
"כשגדלנו", מוסיף בנו ר' יצחק מאיר,
"שילם אבי לכמה מזקני החסידים שיבואו לביתנו וילמדו עמנו מעת לעת. היה זה דבר
נדיר ביותר באותם ימים ולא היה זה מקובל כלל".
"כשהגעתי לפרקי", מספרת בתו, "חיפש
אבא עבורי את הבחור הטוב ביותר בחב"ד. הוא הפעיל את קשריו וקסמיו וקיבל מידע מכל
ריכוזי חב"ד בעולם. לאחר הבירור נותרו שלשה שמות של בחורים טובים שענו על דרישותיו
וכולם היו בארץ ישראל.
"אבא שלח קרובת משפחה שנסעה בשליחותו לארץ,
שתדבר עם כל אחד מהמדוברים ותעביר לאבא את רשמיה והתרשמותה. היא התרשמה מ'הבחור שטרנברג'
ויש בעיזבונו של אבא כמה וכמה מכתבים שבהם היא מהללת אותו וממליצה עליו בכל פה.
"אבא לא טרח כלל להתייעץ עמי בלבטיו והעביר
את רשמיו ושאלותיו לרבי בידיעה ברורה ומובנת מאליה כי אשר יאמר הרבי כן יקום. באותו
זמן הייתי מדריכה בקייטנה. יום אחד קיבלתי טלפון מאבא. הוא אומר לי, 'אסתר, שבי'. אמרתי
לו 'אבא, אין כאן מקום לשבת'. אבא ממשיך את השיחה: 'תשמעי, אסתר, אנו נוסעים לארץ איתך
בשבוע הבא לראות בחור המוצע לך לשידוכין. היות והבחור אינו יכול לעזוב את הארץ, בשל
הצבא, הרבי אמר שאנו ניסע לארץ'. הייתי בהלם אבל הכרתי את אבא וזה היה אופייני למדי.
אין צורך לומר שנאלצתי לקטוע את עבודתי בקייטנה כמדריכה.
"לפני שנסעתי לארץ נכנסתי ליחידות עם הרבי.
כאמור בפרק 'פנים אל פנים', ההזדמנויות הנדירות והיקרות ביותר ללבנו שבהן ראינו את
הרבי מקרוב היו ביחידויות משפחתיות, לקראת בר המצווה של אחיי וכן אני עצמי ביחידות
לפני לימודי ולפני שנסעתי לארץ להשתדך.
טרם כניסתי ליחידות, אמר לי אבא שאשאל את הרבי מה
דעתו על הבחור. היום, ממרחק הזמן, אינני מבינה איך הרהבתי עוז לעשות זאת, אבל כשאבא
שלי אומר אני סמוכה ובטוחה עד היום שכך נכון היה לנהוג. הרבי ענה לי 'אני לא מכיר את
הבחורים אישית, אבל על הבחור הזה שמעתי שהייתה לו מסירות נפש רבה לחסידות. צריך לראות
שהחתונה תהיה כאן באמריקה ושרק יעזוב את הארץ באופן חוקי, מצד הצבא'. שלוש פעמים שאל
אותי הרבי אם ראיתי אותו. איש לא הראה לי אותו. חשבתי לעצמי, למה עליי לנסוע לארץ אם
הרבי כבר מדבר על חתונה.
"נסענו ארצה ונפגשתי עם הבחור. אחר כך שלח
אבא לרבי מכתב ארוך מאוד. קיבלנו תשובה שהרבי מאשר את השידוך. בכ' במנחם-אב באנו בקשרי
שידוכין ובד' בניסן התקיימה החתונה".
הרבי היה מעורב אישית בכל שלושת השידוכים של בתו
ושני בניו של ר' זלמן.
פעם הוצע לאחד מילדיו שידוך עם בת לחולה במחלה ממארת
ל"ע. הרבי שלל את ההצעה באומרו, כי בהיות ר' זלמן בעל מרה שחורה, ייכנס לפניקה
בכל פעם שהבת תתעטש...
במקרה אחר שלל הרבי הצעת שידוך שהמחותן נשא את השם
שניאור זלמן (בהתאם לצוואת רבי יהודה החסיד שלא יישאו שני המחותנים שם זהה). בפעם אחרת,
כשהתחוור לצדדים לקראת גמר השידוך שהשם של המחותנת והרבנית גורארי' זהה, הורה הרבי
שאחת מהמחותנות תוסיף לשמה שם נוסף ושימתינו שלושים יום עד שיפרסמו את השידוך.
"מסירותו לילדים", מעיד בנו, ר' נתן,
"הייתה למעלה מהבנה והשגה. בכל פרט מחיי הוא רצה להיות מעורב, דאג ורצה לדעת.
הכול היה אכפת לו. הנה דוגמה שיכולה להמחיש את הדברים חרף היותם זקנים ובאים בימים
התעקשו אבי ואמי לצום את כל אחד מהצומות. בכל מוצאי תענית היה ממהר להתקשר אליי, הבן
הצעיר, ולשמוע ממני איך הצום עבר עליי.
"כשחשתי ברע הוא התעקש ללכת איתי לרופאים,
הוא רצה לדבר עמם, לשמוע הכל. למרות היותו טרוד ועסוק מאוד, יכול היה להקדיש יום שלם
שבמהלכו התרוצץ איתי מרופא לרופא. הוא חי את החיים שלנו ושל ילדינו.
"מדובר ביהודי טרוד ועסוק מאוד עד למעלה מראש,
שיכול היה להשבית את כלל עסקיו המסועפים וליטול חופשה בת יום שלם כדי ללכת עמי לרופאים.
אם אחד מבני ביתי לא חש בטוב, אבא לא יכול היה לישון. הוא חי את החיים שלנו ושל ילדינו.
אגב, אבא החזיק אותי ואת בני משפחתי ואת כל המוסדות של חב"ד בבופולו", מספר
הבן, שליח חב"ד בבופולו.
•
בתפקידיו הרבניים השונים השתתף ר' זלמן בדיני תורה
רבים. במרוצת השנים, נסע למקומות שונים בעולם כדי לשמש בורר ומגשר במחלוקות שהתגלעו,
אם בתוך אנ"ש ואם בין אנ"ש לקהילות אחרות. כל אחת מנסיעות גישור אלו הייתה
במסגרת 'ועד רבני ליובאוויטש' או בהתאם להוראה שקיבל. גם כאן עשה שימוש מפליא בסבלנותו
וכבש את מזגו הרותח וחסר הסבלנות. בעלי הדין מצאו אצלו אוזן קשבת והבנה אמפתית, הוא
הרגיש את המצוקה של העומדים לפניו. נהגו לומר שאצלו יוצאים כולם מרוצים.
אנשים רבים באו אליו בתדירות גבוהה כמעט בכל יום
ויום, בבקשה שישמש להם בורר בסכסוכים עסקיים או משפחתיים או לשמוע מפיו עצה טובה. היה
לו כישרון מיוחד להשכנת שלום בית בין איש לאשתו.
אחד מבעלי הדין שנתבע אצלו לדין תורה סיפר:
"שני הצדדים יצאו מרוצים. פסק הדין היה שאני צריך לשלם 60 אלף דולר, הצד השני
היה מרוצה. אחר פסק הדין אמר לי ר' זלמן 'היות ואין לך כסף, אני אלווה לך בינתיים',
כך שגם אני יצאתי מרוצה"273.
בהקשר זה של דיני תורה, אמר פעם הרבי לר' זלמן כי
"דין תורה אינו מחלוקת. ניתן לצעוק בדין תורה זה על זה אבל אין זו מחלוקת".
באומרו זאת סיפר הרבי בנימה אישית: "אני זוכר כילד שהגורארי'ס היו באים לאבי
(הרה"ק רבי לוי יצחק שניאורסאהן) לדיני תורה פעמים רבות. הצדדים היו צועקים איש
על רעהו. היו דיוני בוררויות שנמשכו אל תוך הלילה ולא הייתי ישן למשמע הצעקות. אבל
זו לא הייתה מחלוקת, היה זה דין תורה".
פעם סערה קראון הייטס על אודות משפחה ששלום הבית
תחת קורות ביתם עלה על שרטון. ר' זלמן לא חיכה שיגיעו אליו. הוא היה רחוק משיקולים
של מי יבוא למי. הוא התקשר מיוזמתו לבעל ולאישה בנפרד והזמין אותם אליו להשכנת שלום.
כשריצו טענותיהם זה בכה וזו בכה, התלונן הבעל כי
אשתו מבזבזת לריק את כל כספו שעליו הוא עמל בפרך. אמר ר' זלמן לבעל וכי אם אשתך חולה
במחלת בזבוז כסף רואה אתה בכך סיבה להתגרש. אם הייתה חולה במחלה אחרת חס ושלום, כלום
היה עולה על דעתך לגרש אותה?! זו תוכחת המוסר שהרעיף על ראשו של הבעל.
אחר פנה אל האישה ואמר לה: בעלך עובד יומם ולילה
למחייתכם ועמל בפרך, האם הגון הדבר בעינייך שאת מבזבזת את כל הכסף שהוא עמל עליו, האם
היית מסכימה למצב הפוך שבו את עובדת על הכסף יומם וליל והוא מבזבז?
לאחר שהעמיד את שני הצדדים על מקומם במידת הדין,
הפעיל את מידת הרחמים. ר' זלמן הניח על השולחן מעטפה ובה 25 אלף דולר למטרת כיסוי חובות
שהצטברו כדי שבני הזוג יוכלו לפתוח דף חדש ללא משקעים כבדים וכשירווח להם יחזירו להם
את ההלוואה. מה שנשאר הוא רק להזים את הפרסומים, אמר להם ר' זלמן. אי לכך מעתה, לכל
חתונה שאתם מוזמנים, עליכם ללכת יחד ושם, בשמחה, השתדלו לשוחח איזה זמן בנחת ליד המחיצה
למען יראו וישמעו כולם כי אך שקר דיברו בכם וכי השלום והשלווה שוררים במעונכם. וכהנה
דוגמאות רבות.
אכן מי שלא הכיר את ר' זלמן מקרוב ובהיכרות מעמיקה,
נטה לראותו כאיש קר מזג ונטול רגשיות. רבים לא העלו על דעתם איזה בעל רגש היה ר' זלמן
וכיצד היה בוכה מהתרגשות בשמחות משפחתיות. אמנם, בזירה העסקית, בה היה אריה דרוך לקרב,
בייחוד לאחר שחווה צרות ונכווה בהפסדי ענק שאילצוהו לנהוג בקשיחות ובחשדנות.
ישרותו בענייני ממונות הייתה כפלס. ר' זלמן הקפיד
שלא להישאר בעל חוב. מעולם לא הלין שכר שכיר וכל מי שעבד אצלו קיבל את תשלום עבודתו
בו ביום. בצוואות שלו נאמר מפורשות כי היורשים ישלמו מיידית לכל מי שיבוא בתביעה ממונית
ויאמר שר' זלמן חייב לו משהו.
הוא לא הרבה לדבר על ההפסדים הגדולים שלו, אך מעת
לעת נתן להבין שהניסיון המר שצבר בגלגולי הנזקים שנגרמו לו מְלַווה אותו בעסקיו. בגמ"ח
האגדי שניהל קבע כלל ברזל כי לכל הלוואה חייבים להציג חתימת ערב. הוא הנהיג כן כדי
שיוכל להלוות לאנשים רבים, למרות שלא הכירם אישית. מי שניסה לבקש פטור מהבאת ערב, נתקל
בסירוב. "עשיתי תנאי אצל רב וכן יהיה", נהג לענות למי שהפציר.
באחת ההזדמנויות שאל אותו מחותנו, הרה"ח ר'
מיכל וישצקי, מדוע הוא כה קשוח בדרישת הערבות. הרי אתם אדם מלא רחמים החפץ לעזור לזולת,
למה תכבידו על הלווים בחיוב להביא ערבות, תהה המחותן. השיב לו ר' זלמן בהטעמה:
"לו היה לך את הכסף שנלקח ממני במרוצת השנים, תודות לרחמיי, וואלסטו געווען א
גרויסער גביר" (היית עשיר מופלג).
עד כמה שהיה בלתי מתפשר בהלוואות מכספי הגמ"ח
– בהלוואות שנתן מכספו האישי וכן בהשקעות עסקיות, היה גמיש ולא מעט כסף הפסיד מהלוואות
והשקעות שניתנו רק בשל טוב לבו.
אחד מאנשי ביתו מספר כי לר' זלמן לא הייתה סבלנות
לאנשים שאינם חכמים, לשאינם דוברי אמת ולחנפנים. "עם זאת", סיפר, "כשהיה
פוגש את יריביו הקשים, היה שואל אותם בכנות 'מדוע אינכם באים לקחת ממני הלוואה?' –
זו הייתה ה'גמילות חסדים' המיוחדת שלו".
על הגמ"ח מספר נכדו, ר' יוסף יצחק: "זה
החל כקופת הלוואות עבור חסידים שרכשו בתים בשכונה או שהקימו עסקים. בפועל, כל המוסדות
גלגלו אצלו בהלוואות סכומים גדולים לתקופות ממושכות. גם שלוחים רבים לוו ממנו סכומים
אדירים. כל אדם שני בשכונה לווה אצלו לפחות פעם אחת. הלוואה לאדם פרטי החלה מחמשת אלפים
דולר ויכולה הייתה להגיע לעשרת אלפים ולעתים אף מעבר לכך. שלוחים ומוסדות קיבלו ממנו
הלוואות גדולות עד לסכום של מאה אלף דולר. מיוחסים קיבלו הלוואות בסכומים שנעו עד רבע
מיליון דולר".
בהלוואות הפרטיות פרש ר' זלמן את החזרי התשלום לתקופות
של שנה עד שנתיים. כל מי שביקש הלוואה לצורך רכישת בית בקראון הייטס – קיבל. במקרים
לא מועטים, רכש מכספו בתים של יהודים שעזבו את השכונה, כדי שגויים לא ירכשו את הבית
מן היהודים ולאחר מכן היה מוכר את הבתים בתנאי תשלום נוחים. אם מי מבין הרוכשים היה
מנוע מלקבל משכנתא על שמו, היה ר' זלמן נחלץ לעזרתו והואיל לרשום את חובת המשכנתא על
שם אחד מבני ביתו.
ביותר היה נזהר עד קצה האחרון מכל חשש ריבית ולו
הקלוש ביותר, באם לא היה היתר עסקה. כך, למשל, לא אחת ולא שתיים אם אחד מבעלי חובו
הציע לו טרמפ – אפילו כשהיה זקוק לכך – סירב בתוקף כדי שלא יהיה הדבר אבק ריבית.
לצד מערך ההלוואות המסועף, הפעיל ר' זלמן גם ערוץ
של תמיכות בלתי חוזרות. בחודשי החגים, ניסן ותשרי, היה מזמן אליו רשימה של נזקקים ומסייע
בידם בהוצאות החג.
ידו הייתה פתוחה ברוחב לב לכל דבר שבקדושה. כמה
מבתי הכנסת שבשכונה נבנו על ידו ונרכשו מהונו האישי. אחד מהם, שרכש בחייו מחסידות נובומינסק,
בית שבו התגורר האדמו"ר הקודם של החסידות והיו מי שביקשו למוכרו לנוכרי, נקרא
לאחר פטירתו על שמו 'בית שניאור זלמן'.
אלמנות שונות בשכונה היו משחרות לפתחו של ר' זלמן
בהיותו כתובת קבועה לעזרה ותמיכה עבורן בכל המישורים. כל מי שהיה לו דין ודברים כלכלי
עם אלמנות אלו, ידע כי לא יוכל לנצל את מצוקתן ותמימותן שכן ר' זלמן ניצב בתווך והוא
אשר יתעמת עמו.
כזו היא עדותה המרגשת של אלמנה שישבה בדד בביתה
בחג הפורים, שבועות אחדים לאחר פטירת בעלה. מצד הדין האוסר משלוח מנות לאבל, איש לא
פקד את ביתה והיא ישבה ליד החלון כשדמעות זולגות מעיניה. לפתע, נקרעו עיניה מתדהמה
בראותה את רכבו של ר' זלמן חונה ליד הבית והוא יוצא מתוכו, ניגש לדלת ונוקש ומשנכנס
לביתה מעניק לה סכום נאה של תמיכה ומחזקה בדברים היוצאים מן הלב.
בשנת תשמ"א שיפץ ר' זלמן את המקווה ברחוב לפרטס,
הכפיל את שטחו, בנה אותו על פי סטנדרטים חדשניים והגדיל לעשות כשנטל על עצמו את הוצאות
ההפעלה הרבות ופטר בכך את המשתמשים מכל תשלום עד שנת תש"נ.
גם בתחום זה של פיזור הונו לחפצי מצווה, התייעץ
עם הרבי ולא זז כמלוא נימה מההוראות שיצאו מן הקודש פנימה. בתחילת שנות המ"ם,
כשרכש שני בניינים ברחוב קינגסטון פינת רחוב יוניון, נטה להרחיב את בית המדרש הגדול
של 770 לבניינים אלו. לאחר שהרבי ביטל את התכנית להרחבת 770 274, שיכן שם ר'
זלמן דירות של מצווה. דירה אחת בבניין זה בנה לעצמו לשהייה בשבתות וחגים כדי שלא יצטרך
לכתת רגליו בהליכה מייגעת מביתו ל-770. שתי דירות הקדיש עבור אורחים הבאים ל-770 והפקידם
ביד הרה"ח ר' משה ירוסלבסקי, בעל הכנסת האורחים, שהלין ושיכן בדירות המאובזרות
בכל טוב את אורחי חודש תשרי. בין הדמויות ששוכנו בדירות היה גם המשפיע החסידי הרה"ח
ר' מענדל פוטרפס. את הדירה הרביעית ייעד לשימוש נכדיו בשנה הראשונה לנישואיהם.
בקומת המרתף בנה ר' זלמן מכיסו מקווה רחב ידיים
ומהודר. בשלב ראשון, בשנת תשמ"ה, השקיע מאות אלפי דולרים בבנייתו. באלול תשמ"ה
הושלמה בניית המקווה שאמור היה לשרת נאמנה את המוני החסידים והתמימים שנהרו ל-770 לחודש
תשרי מכל רחבי תבל.
דא עקא, המבנה המפואר ורחב הידיים והשקעותיו של
ר' זלמן עמדו כחרס הנשבר בגלל שלא ירדו מי גשמים עבור בורות הטבילה. ר' זלמן תינה את
צרת המקווה בפני הרבי אשר בירך כי ירד גשם. היה זה בערבו של יום חמישי. ימים ספורים
לאחר ברכת הרבי, נפתחו ארובות השמים וגשמים עזים ניתכו ארצה. הגשם שנמשך כל ליל שישי
אובחן כסופת הוריקן. החזאים כינו את הסופה 'הוריקן גלוריה' ואילו החסיד ר' זלמן יפה,
שידע את כל אשר נעשה, קרא לו: הוריקן גורארי'.
ה'אוצר' התמלא במי גשמים למהדרין ובערב 'שבת שובה'
נפתח המקווה כשר' זלמן נסע עם נכדו לרכוש מלאי עצום של מגבות לתועלת הטובלים. מאז חודש
תשרי תשמ"ו שבו נחנך המקווה ועד לחודש תשרי תשס"ה, הייתה הכניסה למקווה חינם
אין כסף. כל ההוצאות הכבדות היו על צווארו של ר' זלמן. מעבר להוצאות הבנייה והשיפוצים
(בשנת תש"ס השקיע ר' זלמן 250 אלף דולר בשיפוצו), הגיעו ההוצאות השנתיות של המקווה
ללמעלה ממאה אלף דולר עבור אחזקה שוטפת, תשלומי ביטוח וחשמל וכדומה. מדי יום חול שגרתי
טבלו במקווה כאלף איש ובחודש תשרי אלפים.
במשך תשע עשרה שנה, כאמור, הייתה הכניסה למקווה
- שהיה למקווה הראשי והמרכזי בשכונת קראון הייטס - ללא תשלום, 18 שנה בחייו ועוד שנה
לאחר פטירתו, כפי שהורה בצוואתו.
גם עם מקימי המקווה ברחוב יוניון פינת אולבני נמנה
ר' זלמן. הוא תרם את המבנה הסמוך למקווה שבבעלותו (שכיום נראה כמבנה אחד), כדי להרחיב
את שטח המקווה. כידוע במקווה זה נהג הרבי לטבול275.
מעבר לכך, לכל מקווה שהוקם או שוכלל בשכונה העניק
ר' זלמן השתתפות נכבדה.
פעם פנה מזכיר הרבי, הרב חדקוב, לר' זלמן בבקשה
שיתרום מאה ושמונים אלף דולר לטובת קרן שהוא מבקש להקים לסיוע הקמת מקוואות בידי השלוחים.
המטרה הייתה שבסכום זה יוקמו עשרה מקוואות. ר' זלמן נענה לכך בחפץ לב ותרם את הסכום
במלואו. כשהיה מי שתמה לפשר התרומה, ללא כל מעקב ואינדיקציה אודות בניית מקוואות אלו,
השיב ר' זלמן בפשיטות: "וואס איז מיר א נפקא מינא, דער רבי וויל עס" (מה
זה חשוב או משנה לי, זהו רצונו הקדוש של הרבי)".
לאחר שהרבי העלה על נס ברבים את מפעל הכנסת האורחים
בניצוחו של הרב משה ירוסלבסקי – בהצביעו על העובדה התמוהה שהיה צריך לבוא יהודי מארץ
הקודש ולדאוג לכך – היה ר' זלמן לאחד מגדולי התורמים של מפעל זה.
הוא היה מממן את כל החלות, המזונות והיין לאורחים
שעלותם הסתכמה בסכום גדול. את תרומתו להכנסת אורחים היה נותן לרבי והרבי העביר זאת
לר' משה ירוסלבסקי. בשנה הראשונה לאחר פטירתו של הרב ירוסלבסקי, היה זה ר' זלמן שהזמין
וליווה את הרבי לסוכה בליל ראשון של סוכות.
בנוסף לכך, היה ר' זלמן בכיר התורמים ל'770' עצמו.
הדבר בא לידי ביטוי בכך שמדי שנה בשנה – מלבד רכישת עליית 'חזק' לעצמו וזכות ההגבהה
וגלילה בספר התורה של הרבי וגלילה ב'ספר תורה של משיח', היה רוכש מדי שנה את כל זכויות
עליות הרבי (חוץ ממפטיר שבתות ויום טוב); ברכת המזון וכוס של ברכה של הרבי; 51 אחוז
של עליות המפטיר של הרבי בשבתות ובמועדים; ועשרה אחוז מעלות חתן בראשית שבה כובד הרבי.
רוב כספים אלו היה מוסר לרבי והרבי היה מוסרם להנהלת בית הכנסת.
חביבות הלימוד שפיעמה בו מצאה את ביטויה לא רק בידיעותיו
הרחבות ובניצול הזמן הפנוי ללימוד, אלא גם ברכישת ספרי קודש לעייפה. כשהרבי יצא במבצע
'בית מלא ספרים', התעצמה חיבה זו של ר' זלמן והעפילה לשיאים חדשים. תוך זמן קצר מאוד
התמלאו כל חדרי הבית, עד חדר השינה, בארונות של ספרים. שני שליחים מינה לשם כך בארץ
ישראל שתפקידם היה לרכוש עבורו כל ספר תורני שיוצא לאור בארץ. כל ספריו היו ממוינים
ומסודרים בקטלוג שאותו ערכו אנשים שנשכרו על ידו לשם כך.
כאמור (בפרק 'איש על העדה'), כשהורה הרבי בשנת תשמ"ח
לפעול ולרכוש ספרים לספרייה, נרתם ר' זלמן בכל יכולותיו הסגוליות לטובת העניין והזיל
מהונו ומכוחותיו לרכישת ספרים עתיקים. "מיד לאחר הוראת הרבי", מספר מנהל
הספרייה, הרה"ח ר' שלום בער לוין, "ר' זלמן יצר עמי קשר וביקש להביא לספרייה
ספרים רבים שהיו ברשותו. מאז הלך ונשנה הדבר בתכיפות גבוהה. פעם אחר פעם היה מטלפן
ומורה שאשלח שליח שייטול את הספרים. הוא עשה זאת בטבעיות מוחלטת חרף המאמצים הרבים
והממון הרב שהשקיע למען השגת הספרים, אותם רכש לעצמו".
מאות ספרים פרטיים של ר' זלמן, מהם שנרכשו בעמל
רב ובכסף מלא ויקר, הועברו לספריית אגודת חסידי חב"ד. באותה תקופה התרוקנו מביתו
ארונות שלמים של ספרים. כי כך יצא מפי הרבי.
•
עקרונותיו התחשלו ונגלו לעין כול בתקופת המשפט הקשה
שעבר בשנת תשמ"ו והעונש שהושת עליו בעקבותיו. הייתה זו הזדמנות יוצאת דופן שבה
נחשפה מסירות הנפש שלו שלא לעבור על סעיף מסעיפי השולחן ערוך גם במחיר של ייסורי גוף
ונפש כאחד.
בעסקיו המסועפים נקלע ר' זלמן למערבולת משפטית.
יהודי ממולח כמותו לא היה נקלע לתסבוכת שכזו אלמלא איש שבטח בו אשר הגדיל עליו עקב
ומסרו לשלטונות. אנשי השלטונות הבהירו לו חזור והדגש כי ברגע אחד יכול הוא ר' זלמן
להיחלץ אילו ניאות למסור לרשויות החוק בארה"ב את השמות שביקשו לשמוע ממנו ולהעיד
נגדם, שמות יהודים שקשרו עמו קשרי מסחר, ואשר חלק מהם למרבה הצער, מסרו את שמו ואת
שם בתו וחתנו.
יהודי אמיתי של שולחן ערוך כמו שהיה ר' זלמן, לא
חת ולא נרתע, עם כל שבעים שנותיו עמד איתן כסלע ובלם פיו, יהי המחיר אשר יהיה. הוא
שילם בראשו ובראש בתו וחתנו, כשכל אלו יחד, חיילי ליובאוויטש, שמרו במסירות עיקשת על
זכות השתיקה ובלבד שלא להפליל יהודים למרות שהם עצמם חרצו לשונם להפלילם כדי לנקות
עצמם.
ר' זלמן, בתו וחתנו נשפטו ונכלאו לתקופת מאסר לא
קלה ולא פשוטה. לכל אורך הדרך ליווהו הרבי מאז תחילת המשפט ועד צאתו לחופשי, כשהרבי
מעתיר עליו ברכות ומתעניין שוב ושוב בשלומו.
תוך כדי תקופה זו, נשא הרבי כמה שיחות קודש ברבים,
תוך כדי התוועדויות השבת, אשר הוקדשו כולן לקורות את ר' זלמן, כפי אשר הבין כל הקהל
הנרגש ששמע אותן בשעת מעשה והיה מודע להתרחשויות שאליהן כיוונו דברים הקדושים של הרבי.
הפעם הראשונה בה התייחס לכך הרבי בפומבי, הייתה
כמה שבועות לפני פרוץ הפרשה.
בעיצומה של התוועדות שבת פרשת חיי שרה תשמ"ו
תוך כדי דברים אודות "עולמך תראה בחייך", אמר הרבי: "ועל דרך זה גם
מובן בנוגע לשכר של גן עדן התחתון שיהודי מקבל כעת בעולם הזה, 'עולמך תראה בחייך':
באם מישהו רוצה לגעת בו בעניין המסים או שישנו פרא אדם שרוצה לגעת בו ולאו דווקא לא
יהודי, שאין לו ממילא בחירה, אלא אפילו יהודי בעל בחירה – אומרים לו, שמכיוון שהוא
מקבל גן עדן בהיותו בעולם הזה ('עולמך תראה בחייך'), אז שם יש 'להט החרב המתהפכת' ששומר
עליו ששום עניינים בלתי רצויים לא יוכלו לגעת בו להזיק לו. ובאופן כזה שהוא לא צריך
להתעסק בזה אלא 'להט החרב המתהפכת' מתעסקת עם זה והוא יכול להישאר במקומו ולעשות עבודתו
ללא שום דאגות".
"יהודי צריך רק לעשות כמה שהוא יכול בדרך הטבע
– 'כל אשר תעשה', ואז מקבל הוא בזה ברכת ה', 'וברכך ה' אלוקיך', כיוון שהקדוש ברוך
הוא רצה שברכתו לא תימשך כמו ה'מן', לחם מן השמים, אלא הוא רצה שזה יהיה דווקא 'בכל
אשר תעשה' על ידי עבודת האדם.
"כך הקדוש ברוך הוא רצה מאיזה טעם שיהיה. אם
מצד הטעם שהוא רצה אז מ'זאל צוברעכן את הגלות או מצד טעם אחר, אבל כך הוא רצה. לכן
צריך יהודי לעשות כל התלוי בו בדרך הטבע, כולל גם בנדון דידן – שמרבים בשמחה, ובפרט
בשעה שרואים שמתווסף התגברות בלעומת זה, עד באופן שרואים זאת בעיני בשר, צריכים להוסיף
הוספה בשמחה.
"אבל יחד עם זה צריך הוא לדעת, שלאחרי שהוא
עושה את המעשה בפועל אז זה מספיק, ויותר הוא לא צריך לדאוג, כי 'ה' שומרך ה' צלך על
יד ימינך גו' ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם'. ממילא מובן לאיש פשוט, שבשעה שהקדוש
ברוך הוא שומר עליו לא צריך הוא לדאוג ולהתערב בחשבונות של הקדוש ברוך הוא.
"בפרט בשעה שיהודי לא עומד לבד, אלא יחד עם
ציבור יהודים, שאז 'הן א-ל כביר ולא ימאס', שמכלל לאו אתה שומע הן – שאז מראה הקב"ה
לכל יהודי 'פנים שוחקות ומאירות' (כמו שכתוב לשון זה בנוגע לחודש אלול, וע"י ציבור
יהודים יש מעין זה במשך כל השנה), 'באור פני מלך חיים', במילא מקבלים את כל הברכות
מאת הקב"ה.
"צריך רק להיות 'עמדו הכן כולכם' (בלשון כבוד
קדושת מורי וחמי אדמו"ר), וצריך לעשות את הכלי לזה על ידי שכל יהודי עושה עבודתו,
ובענייננו, בשבת מברכים כסלו, שמרבין בשמחה. ואז כל יהודי בטוח שהוא יהיה הולך לבטח
דרכו ונותנים לו את כל הברכות והצלחות ובאופן דמוסיף והולך ואור".
בשבת פרשת וישלח, י"ד בכסלו תשמ"ח, יום
למחרת קביעת בית המשפט כי ר' זלמן נמצא אשם בכל סעיפי האישום, אמר הרבי בעיצומה של
ההתוועדות את הדברים הבאים: "ויש להוסיף, שבענין זה יש הוראה ולימוד גם מענייני
העולם, עד להנהגה דאוה"ע – על יסוד תורת הבעש"ט שכל דבר שיהודי רואה או שומע,
הרי זה הוראה בעבודתו לקונו.
"והענין בזה: מנהג העולם, כפי שרואים בקונגרס
וכיוצא בזה, שלאחרי אריכות השקלא וטריא, סברות לכאן וסברות לכאן, כשבאים להכריז את
המסקנה הסופית, מכים בפטיש על השולחן ומכריזים כך וכך. ולפלא: אף שמנהג זה ידוע לכול,
לא עלה בדעתו של אף אחד שיש ללמוד מזה הוראה בעבודת ה', כתורת הבעש"ט הנ"ל.
וההוראה היא בפשטות שיהודי צריך לסיים את 'המכה בפטיש' של 'מעשינו ועבודתינו'.
"ומזה מובן, שכאשר מישהו שומע הכאה בפטיש,
עליו לדעת שהסיבה היחידה ששמע זאת, היא כדי שילמד מזה הוראה בעבודתו שעליו להשלים את
'המכה בפטיש' שלו.
"ולדוגמה – בסיפור כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר
אודות מאמר הבעל שם טוב לר' מרדכי, אחד הצדיקים הנסתרים מתלמידי הבעש"ט (ואולי
אפילו חברו של הבעש"ט), שנשמה יורדת לעולם למשך שבעים-שמונים שנה כדי לעשות טובה
ליהודי כו'.
"והגע עצמך: מדובר אודות שבעים-שמונים שנה
של צדיק, שיש בהם ריבוי מצוות ומעשים טובים, החל מהנחת תפילין בכל יום, תענית דיום
הכיפורים, 'עיצומו של יום מכפר' וכיוצא בזה – אפילו אצל הפשוט שבפשוטים שבישראל, ועל
אחת כמה וכמה אצל צדיק, כולל ובמיוחד – הפעולות דהפצת המעיינות (דהבעש"ט) חוצה.
"ולאחרי כל זה, אומר הבעש"ט – בעל המעיינות
דתורת החסידות – שתכלית ירידת נשמתו של ר' מרדכי הצדיק, עם כל ריבוי המצוות ומעשים
טובים שלו היא כדי לעשות טובה ליהודי!
"ויתרה מזה, שפעולה זו יכולה להיות לא רק
'המכה בפטיש' בנוגע לעבודתו הפרטית, אלא גם 'המכה בפטיש' של 'מעשינו ועבודתנו' של כללות
ישראל שעל ידם מביאים את הגאולה האמיתית והשלמה, כאמור, שעל ידי 'מצווה אחת, הכריע
את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה'.
"ובפרט שלגבי הקב"ה, הרי כל שיתא אלפי
שנין דהווי עלמא, ויתרה מזו כל נ' אלפים יובלות, אינם נחשבים אלא כ'מכה בפטיש' בלבד.
ומכיוון שכן, יתכן שפעולה אחת של יהודי משלימה את הכוונה של כל כללות הבריאה".
לאחר הקדמה זו הקיש הרבי את הדברים להכאה בפטיש
שהתרחשה יום קודם לכן בבית המשפט עם הקראת כל סדרת האישומים: "ועוד עניין בזה:
על פי האמור לעיל, פשיטא, שאין לו מה להתפעל מההכאה בפטיש של הגוי, גם כאשר שומע שמכה
בפטיש לא רק פעם אחת, אלא ב' וג' פעמים – שהרי, נוסף לכך שהגוי אינו בעל בחירה, עליו
לדעת, כאמור, שהסיבה היחידה לכך שהביאוהו מלמעלה למצב כזה שישמע את ההכאה בפטיש, היא,
כדי ללמדו הוראה זו, שעליו להשלים את 'המכה בפטיש' של 'מעשינו ועבודתנו'.
"רוצים להתנהג עמו באופן של 'בעל-שם'סקע הנהגה',
אבל לצורך זה עליו לקיים את תורת הבעש"ט האמורה, שכל דבר שרואה או שומע הוא עניין
של לימוד והוראה בעבודתו לקונו. ובנדון דידן, שההכאה בפטיש של הגוי היא כדי שישלים
את 'המכה בפטיש' בעבודת ה'.
"אלא מאי, כיון שמושקע בענייני העולם הזה,
אינו שם לב ללימוד והוראה שבדבר. ואם כן הוא המצב, אזי הטענה היא לאידך גיסא – כדברי
ישעיה הנביא 'על מה תוכו עוד תוסיפו סרה'. כלומר, מהי התועלת באמירת דברי מוסר ותוכחה
כשאינם מטיבים את דרכם גם לאחרי זה. ובמילא, טוען ישעיה הנביא לקדוש ברוך הוא, שבמקום
לייסרם, מוטב לתת להם כל טוב, בטוב הנראה והנגלה וירעו את עצמם ('זאלן זיי זיך פאשען')
אפילו כבהמות, עד שסוף כל סוף יהיה מזה דם ובשר כבשרו דאדם לאמיתתו.
"וכאמור, בטוב הנראה והנגלה דווקא, ובלשון
הכתוב 'פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון', היינו 'כל אחד לפי רצונו', ובפרט שאין זה
רק שרצונו כך ואינו רוצה באופן אחר אלא יתרה מזה – שאינו שייך ואינו מסוגל לקבל באופן
אחר, שכן, מצד קטנותו אין לו מושג בגודל העניין דחסדים המכוסים והנסתרים (ועד, שאם
נותנים לו 'קיצל' (עקצוץ) בלבד, הרי הוא כבר מזדעזע), כי אם, חסדים הגלויים, טוב הנראה
והנגלה למטה מעשרה טפחים".
מדי יום ביומו באותה תקופה היו יוצאות מהרבי אל
ר' זלמן הוראות, מענות והודעות. באחד מאותם ימים טלפן מזכיר הרבי, הרב גרונר, לביתו
של ר' זלמן ובפיו מסר שאותו הורה לו הרבי למסור בזו הלשון: "ס'גייט נישט א דורך
א מינוט וואס איך טראכט נישט וועגן זיי און נישט א פאר מינוט וואס איך פרעג זיך נישט
נאך אויף זיי" (לא עוברת דקה שאיני חושב עליהם ולא חולפות כמה דקות שאינני מתעניין
בהם)276. ואכן, כמעט
כל שעה הייתה הוראה מהרבי בעניינם.
בתגובה לתזכיר משפטי שצירף ר' זלמן למכתב ופ"נ
שכתב לרבי באותם ימים, השיב לו הרבי: "מכתבו ופ"נ נתקבלו ואזכיר עוד פעם
על הציון ואמרו חז"ל אין יום טוב לישראל כט"ו במנחם אב. התזכיר שלו – מצו"ב
לאחר שראיתיו, שאיני רוצה שיימצא כאן וכמה נכנסים וד''ל".
לאחר שחבר המושבעים קבע כי ר' זלמן נמצא אשם בכל
סעיפי האישום277, נכנס ר' זלמן
לכלא ביום י"א בטבת תשמ"ט.
בית הכלא הפדרלי היה כמין בית רפואה, צמוד לבית
הרפואה הנודע, 'מעיו קליניק' (מפאת מצבו הרפואי של ר' זלמן) בתוככי בית הסוהר במדינת
מיניסוטה. בנסיעתו לכלא, דרך שיקגו, קיבל ר' זלמן הודעה מהמזכיר שיתקשר אליו לרכב.
כשנוצר הקשר, נודע כי כשהרבי היה בדרכו לאוהל, עיין בגזיר מודעה מטעם אגודת ישראל באמריקה
בנושא תיקון חוק 'מיהו יהודי' שפורסמה ב'ניו יורק טיימס'. מודעה זו, שלא הייתה מובנת
מאליה כלל, הייתה תוצאת פעילות נמרצת של ר' זלמן בקרב ראשי אגו"י.
כראות הרבי את המודעה ביקש מהמזכיר למסור לר' זלמן,
שעשה באותה שעה את דרכו לארץ גזירה, את המסר הבא: מסתמא ראה הוא את ה'טיימס'. זו הזכות
שלו. הזכות הזו עם כל הזכויות הנוספות שלו מלוות אותו - - -
הפעם הראשונה בה הורה הרבי לנגן את הניגון
"פדה בשלום", בהקשר זה, הייתה לקראת תום התוועדות שבת פרשת מקץ, נר שביעי
של חנוכה, כשבוע ימים לפני מועד תחילת מאסרו של ר' זלמן.
לאחר חלוקת המשקה, החל הרבי לנגן, כדרכו בקודש פעמים
רבות, "והריקותי לכם ברכה" ואז אמר הרבי278:
"לפני הסיום – ינגנו (כרגיל) הניגון 'שייבנה בית המקדש' וכן הניגון 'פדה בשלום
נפשי'. ויהי רצון – והוא העיקר – שיהיה כן בפועל, הן 'שייבנה בית המקדש במהרה בימינו'
והן 'פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי'".
הרבי הוסיף והמשיך: "ובפרטיות יותר – הן בנוגע
לגאולה הפרטית בעבודת התפילה (כמבואר באיגרת הקודש סימן ד) ובלשון חז"ל (ברכות
ח, א), 'כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור מעלה עליו כאילו פדאני לי
ולבניי מבין אומות העולם', והן בנוגע לגאולה דכלל ישראל כפשוטה ממש".
ככלות הדברים, ציווה הרבי לנגן "פדה בשלום
נפשי". בשלושת השבועות הבאים, הוסיף הרבי להורות לנגן ניגון "פדה בשלום נפשי",
בתום כל התוועדות279,
ובכל אחת מהתוועדויות אלו מוזג משקה מכוסו לבנו ר' יצחק מאיר ולחתנו של ר' זלמן והעניק
להם בקבוק משקה עבורו.
בשבת פרשת ויחי, ט"ז בטבת, לקראת סוף ההתוועדות,
אמר הרבי: "וכאן המקום גם שבנו וחתנו של זה שהי' צריך לעלות ל'חזק'280 יאמרו לחיים
על כוס מלא ויהי רצון שבקרוב ממש יקויים אצלו העניין ד'פדה בשלום נפשי'.
"ועל דרך זה בנוגע לכל אחד ואחד מישראל, הן
בנוגע לפדייה מהגלות הפרטי על ידי עבודת התפילה, כמבואר באיגרת הקודש כי 'כל ניצוץ
פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל יוצאת מהגלות והשביה לפי שעה בחיי שעה זו תפילה',
והן בנוגע לפדייה מהגלות הכללי דכללות ישראל.
"ובפשטות – שכבר בימי הגלות האחרונים נעשית
הפדייה מכל ענינים בלתי רצויים באופן ד'פדה בשלום נפשי', ומכאן ולהבא יהיה רק טוב הנראה
והנגלה, הן ברוחניות והן בגשמיות, כולל גם שהגשמיות מתעלה לדרגא נעלית יותר, דוגמת
עליית העולמות ביום השבת קודש, ובאופן כזה נכנסים ליום ראשון – בדוגמת יום ראשון דמעשה
בראשית, שנעשה 'עולם חדש', 'יום אחד', הקב"ה יחיד בעולמו, ועד שבאים לשלמות הענין
ד'פדה בשלום נפשי' – כמבואר בדרושי אדמו"ר האמצעי ששלמות העניין ד'פדה בשלום נפשי'
הוא בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.
"ויש להוסיף, שהענין ד'פדה בשלום נפשי' מודגש
ביותר ברגעים אלו: הן בנוגע לפדייה הפרטית שבתפילה – בסמיכות לתפילת מנחה. שיש בה עילוי
לגבי שאר התפלות, ועל אחת כמה וכמה מנחת שבת, שבה אומרים 'ואני תפילתי לך ה' עת רצון',
שכל כ"ד בתי דינים נהפכים לטוב, והן בנוגע לפדייה הכללית דהגאולה – שהרי הזמן
דמנחת שבת הוא 'רעווא דרעווין', שבו מודגש יותר היותו מעין ודוגמת 'יום שכולו שבת ומנוחה
לחיי העולמים', ומה גם שהוא בסמיכות למוצאי שבת, 'סעודתא דדוד מלכא משיחא'.
ולכן, יסיימו עתה בניגון "פדה בשלום נפשי"
לאחרי שינגנו, כרגיל, "שייבנה בית המקדש", ולאחרי שכולם יאמרו 'לחיים' וכל
המקדים הרי זה משובח. לחיים, לחיים ולברכה".
בערב ראש חודש ניסן תשמ"ט, ניצבו הגב' אסתר
שטרנברג ובנה ר' יוסף יצחק ב'גן עדן התחתון' בהמתינם לרבי שיעלה מן התפילה. עם בוא
הרבי, חילתה הגב' שטרנברג את פני הרבי ונפשה בשאלתה: היום הוא ערב ראש חודש ניסן והרבי
נוסע לאוהל, אנא שיעורר הרבי רחמים ויפעל שיוציאו את אבא מבית האסורים לטובת מעצר בית.
באותה עת עבדו על כך פרקליטיו של ר' זלמן.
פני הרבי הרצינו והפכו למאוימות שעה שנענה על אתר:
"וואס מיינט איר אז איר דארפט מיר קומען דערמאנען אז ס'איז ערב ראש חודש ניסן
און אז סאיז א עת רצון אויף דארמאנען אייער פאטער אויפ'ן אוהל? איך קען אייער פאטער
בעסער פאר אייך, לענגער פאר אייך און נאך איידער איר זיינט געבארן געווארן. און איך
ווייס וואס ער דארף. ער דארף אינגאנצען זיין באפרייט און נישט קיין האוס-ארעסט"
(מה חושבים הנכם, שאתם צריכים לבוא אליי להזכירני שערב חודש ניסן היום וזוהי עת רצון
להזכיר את אביכם באוהל? הנני מכיר את אביכם טוב מכם, זמן רב, עוד בטרם נולדתם ואני
יודע מה הוא צריך. עליו לצאת לגמרי לחופשי ולא רק למעצר בית), הרבי כפל ושלש את הדברים
והאריך בדברים נוספים.
בראש חודש ניסן יצא לחופשה ראשונה עד אחרי פסח.
את החופשה השנייה קיבל מערב ראש השנה עד למחרת שמחת תורה. את החופשה הבאה קיבל ביום
כ"ה בחשוון עד לחג הגאולה י"ט כסלו שבו שוחרר לצמיתות.
באותם ימים הודפס ספר מאמרים של הרבי הריי''צ שאז
הודפס לראשונה. כשהובא לרבי הספר המודפס הראשון, הגיש אותו למזכיר והורה לו לשולחו
לר' זלמן כמתנה אישית מהרבי כדי לעודד את רוחו.
כשיצא לחופשת פסח לביתו, מיהר להמתין להזדמנות בה
יפגוש ברבי. כשהבחין הרבי בר' זלמן עם כניסתו, חרג ממסלולו, פנה לעבר חסידו הנאמן ואמר:
"ברוך מתיר אסורים, אריכות ימים ושנים טובות".
לאחר חג הפסח, בטרם שובו לבית הכלא, נפרד מהרבי
בשנית וזכה לברכה זהה "אריכות ימים ושנים טובות". שארי בשרו של ר' זלמן ראו
בכך אות כי המאסר המיר קטרוג הקשור לחייו של ר' זלמן. ואכן אריכות הימים של ר' זלמן
הייתה מעל לדרך הטבע. גם בחלוקת השטרות לצדקה, מדי יום ראשון כשנפקד מקומו, היה הרבי
מעניק בקביעות דולר נוסף לרעייתו, לבנו, לבתו, לחתנו ולפעמים לנכדו, באומרו "פארן
זיידען", עבור הסבא.
בערב חג הסוכות תש"נ, כשהיה בחופשה, שיגר הרבי
לר' זלמן פתק בזה הנוסח: "א, ערב זמן שמחתנו ובסמיכות ממש ליום חתונתו ויום שמחת
לבו. ב, כדאי לעשות בדיקה במעיו במשך הזמן. ג. אזכיר עוד הפעם כל אחד מהם על הציון".
אם את הסעיף הראשון והשלישי הבינו ר' זלמן וצאצאיו
בקלות, את הסעיף האמצעי לא הצליחו להבין עד שתהו אם כוונת קודשו של הרבי במילה 'במעיו'
הייתה לערוך בדיקה דווקא במעיים (שכן רק לאחרונה עבר בדיקה כזו והתוצאה הייתה טובה)
או שהבדיקה תתקיים ב'מעיו קליניק', מרפאה ידועה בארצות הברית המתמחה בריפוי מחלות מסוכנות,
שמקום מושבה צמוד לבית הכלא וניתן לכנותה בקצרה 'מֶעיוֹ'. מן הספק החליט ר' זלמן לקיים
שניהם: לדרוש בדחיפות צילום ובדיקת מעיים במרפאה זו.
מרפאת הכלא הפנתה אותו לצילום מעיים. תוצאת הצילום
הוכיחה כי לר' זלמן יש קרום סרטני גדול מעל המעיים. על סמך ממצא חמור ומדאיג זה, הגישו
עורכי דינו תיק משפטי רפואי המוכיח כי בשל גילו והרקע הרפואי שלו, חייו בסכנה ותודות
לכך שוחרר ר' זלמן לאחר שריצה פחות משליש מתקופת הזמן שהושתה עליו מלכתחילה.
לאחר שיצא מהכלא ובאו לעשות בדיקות כדי לראות כיצד
מטפלים בגילוי המדאיג, התברר כי הוא גידול שפיר ואינו ממאיר, שלא כמו שאבחנו הרופאים
בשבתו בבית האסורים. ויהי לפלא.
•
כזה הוא חלק ממכתבו של ר' זלמן אל הרבי מ''יום א'
בה''ב תנש''א'': "אחרי כתבי לכ''ק מכתבי להולדת בן זכר בשעה טובה ומוצלחת לנכדי
מנחם מנדל שי' והודיתי לה' על הנ''ל, אחרי זאת נולד לנכדתי רבקה בת אסתר תחי' עם בעלה
אהרן בן גיטל לאה תחי' בן זכר בשעה טובה ומוצלחת. וה' יתברך יעזור להכניסו לברית מילה
בשעה טובה ומוצלחת (הברית לא בזמנו) ולגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים וכו'. והנה
גם לנכדתי מלכה בת אסתר תחי' עם בעלה דוד בן חוה יחי' נולדה להם בת ואשר נקרא שמה בישראל
חנה תחי'. וה' יתברך יעזור שיגדלוה לתורה ולחופה ולמעשים טובים מתוך הרחבה ברוח ובגשם.
"והנני חייב להודות לה' יתברך ובפרט במשך ח''י
יום ג' (ילדים) לנכדותיי תחי' וראות פניך לא פיללתי והנה הראה ה' גם את זרעך. דרכי
ה' יתברך עמי הם נסים גלויים. וה' יתברך לא יעזוב חסדו עמדי ויזכני בפועל לימות המשיח.
"כפי שנשאר אצלי הרושם מהקריאה אז ב'הקריאה
והקדושה', הנה קודם ביאת משיח צדקנו יבוא אליהו הנביא ויגרום שכל ישראל ישובו בתשובה
שלמה באמת. וזהו מה שיבוא קודם ויפעול שנהיה ראויים לגאולה. ואם כן אף מי שעתה אינו
ראוי, אם יהיה אז ייעשה ראוי. ואם כן הכול שייך. ועל כן שייך לבקש הברכה. בכל אופן
זאת אבקש".
•
עם צאתו מהמאסר, לא נס לחו של ר' זלמן והוא המשיך
ביתר שאת וביתר עוז בכל מרחבי הנושאים בהם היה מעורב, כמתואר בהרחבה בפרק 'איש על העדה'.
מוסיף המשב"ק הרב חיים ברוך הלברשטם, לתאר
את ההרמוניה בין שתי הפנים השונות של ר' זלמן, "הוא היה מאוד שנון. לכל דבר היה
לו סיפור והייתה צריכה להיות לשומע חדות הבנה כדי להבין את החוד. כשהיה יושב בהתוועדות
ומספר סיפורים, כל סיפור היה טומן בחובו מסר חריף. תמיד ידע איך להשמיע את האמירה או
הרמז שהיו מעמידים את בן שיחו במקומו הראוי. למרות כל זאת, כל מי שבא לביתו ושהה במחיצתו,
לא יכול היה שלא להבחין באהבה הגדולה שלו ודאגתו התמידית לילדיו ולנכדיו, בלי מידה
וללא שיעור".
אהבתו הגדולה לילדיו לא הצליחה להאפיל על מחויבותו
הטוטלית להוראות הרבי. כשמבקשת בתו, הגב' אסתר שטרנברג, להמחיש את הדברים וניגודיותם
המרתקת היא פותחת בסיפור אופייני ומאלף.
"שנים רבות, מדי ערב שבת הייתה מתפרסמת בעיתונות
היומית בארה"ב מודעה מטעם 'מבצע נש''ק' הקוראת לכל אישה ובת יהודיות להדליק נרות
שבת. במודעה הופיע מספר הטלפון שלי שאליו ניתן היה להתקשר לקבלת מידע וחומר.
"בתפקידי כמורה היום החופשי שלי היה ביום שישי
וכך יכולתי לקבל את הפניות הטלפוניות ביום זה. פעם אחת שונתה מערכת הלימודים והיה עליי
להיות בבית הספר מדי יום שישי לשיעור שנמשך שעה וחצי. כשנודע הדבר לאבא, הוא כעס מאוד
שכן חשש שלא אהיה זמינה לפניות הטלפוניות. אבא לא דיבר עמי כמה ימים עד שדאגתי לשנות
את מערכת הלימודים ושוב הייתי פנויה ביום שישי.
"העובדה שאבא לא דיבר עמי הייתה עבורי העונש
הגדול ביותר. מכאן אתה למד איזו אהבה הרעיף עלינו ובד בבד עד כמה גברה על אהבה זו מידת
קנאותו לדברים הקשורים ברבי ובמבצעיו הקדושים".
•
נמוך קומה היה אך בעל פני אריה. פנקס הצ'קים שלו
היה פתוח בנדיבות למטרות שהיו נעלות בעיניו, אך קודם לכן היו עיניו הפקחיות רושפות
ובודקות את המטרה. בשניות בודדות היה תוהה על קנקנו של העומד לפניו כדי להבין אם מדובר
במטרה חשובה או במטרת סרק. רכות לבו ונדיבותו התנדפו כלא היה אילו חשש קל של תרמית
או העדר היושר התגנב בלבו כלפי הניצב כנגדו.
ובמישורים של בין אדם למקום או בין אדם לחברו, אחר
שקשט עצמו והציב לעצמו רף תובעני גבוה במיוחד, היה תובע גם מאחרים ללא כחל ושרק. כשהיה
צריך להעיר או 'לנער' מאן דהוא, ידע ר' זלמן לעשות זאת בלי היסוסים. לעתים ידע שהווארט
שהוא עומד להשמיע לא יהיה נעים לשומע וירד חדרי בטנו בחריפות יתרה. או אז היה הוא מתבל
את המסר השנון בחיוך חכם או ברמז שעידן את חריפות המסר מבלי שיקהה את בהירותו.
כזו הייתה
אומנות המיזוג בה ניחן. למדוד בכל מידה ומידה כמה ואימתי להשתמש בה. הוא האיש שרבנים
וראשי קהילות רעדו ממוצא פיו והוא האיש שהיה מכבד את אשתו כנצר לשושלת הקודש רוז'ין.
הוא האיש שסוחרים חשבו שמונה פעמים אם כדאי להם לקשור עמו קשרי מסחר והוא האיש שהעניק
לשליח נלהב הלוואה בת שלושים אלף דולר גם אם לא ידע מניין ישיב זה ולו עשירית מסכומה.
כי הכול במידה מדודה נמדדו לפי צורך השעה והמטרה, בהתאם לתורה שלמד באף ולחסידות שעמדה
לו ביזע.
[273] . עדות זו והבאות אחריה, נרשמו מפי נכדו, ר' יוסף יצחק, ששמע זאת בשעתו מפי
בעלי המעשה.
[274] . כאמור בפרק 'שומר החותם'.
[275] . עוד על מקווה זה, ראו בפרק 'שומר החותם'
[276] . מפי הרב נחום והגב' שטרנברג. הדברים אף קיבלו את אישור הריל"ג, בשיחה
עם מחברי הספר.
[277] . על התרחשות מופלאה שאירעה בו ביום, בי"ג בכסלו תשמ"ח, ראו בפרק
'בית רבי'.
[278] . מתוך 'תורת מנחם', התוועדויות תשמ"ט, חלק שני, עמ' 88.
[279] . ראו 'תורת מנחם' תשמ"ט חלק שני, עמודים 159, 160, 193.
[280] . ראו לעיל, שזו הייתה חזקתו של ר' לרכוש ולעלות לעליית 'חזק'.
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.