פרק ארבעה עשר
פרק ארבעה עשר
איש על העדה
מבעד למפתן הם נכנסו בזה אחר זה. ארשת רצינות נסוכה
על פניהם ומבע מאוים המסגיר היטב את אותות ההכנה הנפשית המאומצת שהוקדשה לקראת רגעים
אלו. 'יחידות' לא הייתה מושג זר לאיש מהם אך להזמנה יזומה באתערותא דלעילא מהרבי עצמו,
מעטים מהם זכו, בייחוד לא בשנים המאוחרות.
ציר דלת העץ במפתן הבית הגדול סבב שוב ושוב. בכל
פעם מצטרף חסיד ישיש נוסף שנקרא אף הוא, בדיסקרטיות וללא שהות מיותרת, לבוא אל הקודש
ומופתע לראות שהוא אינו יחיד. יחד מנו הקרואים שבעה. איש מהם לא ידע כי הם קרואים להיכנס
יחדיו אל הקודש פנימה. האות ניתנה והקרואים נקשו קלות על דלת חדרו של הרבי הקרוי ברטט
בפי החסידים 'גן עדן העליון'. קול צלול עלה מאחורי הפרגוד, הרבי הזמין את האורחים להיכנס.
היה זה יום חמישי ראש חודש תמוז תשמ"ה. היחידות
המדוברת הצליחה להפתיע אפילו את חדי העין מבין צעירי הצאן, שבלשו בעין בוחנת ועקבו
אחר כל תנועה בלב הפועם של ליובאוויטש, היכל קודשו של הרבי בקומת הכניסה של 770, הרוחש
כל העת כלַבָּה רותחת.
לבם של שבעת הנאספים הלם בחוזקה. הם נכנסו בדממה
אל החדר הקטן, תלו עין שואלת מעבר לערמות הספרים שחצצו בין מקום עומדם לבין מקום מושבו
של הרבי והבחינו ברצינות מטילה אימה ופחד הנסוכה על פניו הקדושות. לא היה להם מושג
קלוש על סיבת ההתכנסות הבלתי שגרתית.
"מתקרב יום הולדת וחג הגאולה של כ''ק מו''ח
אדמו''ר והיום הוא ראש החודש", פתח הרבי ואמר. "הנני מקווה לומר זאת בעת
ההתוועדות של חג הגאולה, אבל אז אי אפשר לבאר העניין בפרטיות ויוכל להיות איזה יניקה,
על כן אומר אני עתה את הדברים בפניכם".
כאן המשיך הרבי ואמר: "הבית הזה של 770 הוא
על שם אגודת חסידי חב''ד. השם הזה הוא לא כדי לפטור ממסים של הבית, כי אם כן הוא באמת.
שכל הבית וכל החדרים בכל הקומות הוא שמתפללים ולומדים תורה וכן עושים כל העניינים השייכים
להפצת המעיינות חוצה, שאלו הן פעולות אגודת חסידי חב''ד".
בשלב זה אמר הרבי, להפתעת כל הנאספים, "הדין
בירושה, שאם חלקו היורשים ביניהם, כל אחד ואחד שקול בפני עצמו ... ואם שקודם שחלקו
אז פטורים מ... עד עתה לא נעשה חלוקה מהמוריש – כבוד קדושת מורי וחמי אדמו''ר – ולפי
זה הכול שייך למוריש. וכל הספרים, הביכלעך וכתבי היד, תשמישי וכלי הבית וכו', שייכים
כולם למוריש. ובפרט 'מה זרעו בחיים אף הוא בחיים'. ויישאר כך לעולם ועד בלי שום חלוקה
וברור שזהו רצונו הקדוש של המוריש".
הרבי הוסיף וקבע: "ואם יהיה מי שיערער על זה
ומישהו ירצה להשתיקו וירצה לקנות מכל הנ"ל איזהו ביכלעך או כתב יד ליתן לי במתנה,
איני רוצה בשום אופן בזה ולא אקבלו ממנו. והנני אוסר זה. וידוע תשובת מהר''מ מרוטנבורג
על פדיון שבויים שלא ליתן יותר מכדי דמיהם".
כאן הורה הרבי הוראה למעשה: "בארץ הקודש תיבנה
ותיכונן יעשו בית בכפר חב''ד על שם כבוד קדושת מורי וחמי אדמו''ר וייקרא בשם אהלי יוסף
יצחק ליובאוויטש. ויהיה שם מקום תפילה ותורה והפצת המעיינות. ויהיה כסף הדרוש לשם כך
וכבר יש לי כסף על זה ב''ה".
הרבי סיכם ואמר: "הנני מוסר זה לפניכם הקרואים
השייכים לאגודת חסידי חב''ד ומציע שתהיו שותפים עמי בזה ובדעתי שיהיה הכול כמו שאומר.
ויהיה הכול בחסד וברחמים, בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים, והקיצו ורננו שוכני
עפר והוא בתוכם, ולקבל פני משיח צדקנו בקרוב ממש".
שבעת הקרואים הביטו בזהירות זה בזה. הילה היסטורית
אפפה את המעמד ותחושת שליחות החלה לחדור לתודעתם.
הנאספים הקרואים היו: הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב,
הרב ניסן מינדל, הרב בנימין גורודצקי, הרב שניאור זלמן גורארי', הרב מרדכי מענטליק,
הרב משה פנחס כץ והרב דוד רסקין. לא קשה היה להבחין בבריח תיכון משותף לכולם. היותם
חיילים נאמנים שלאורך שנים ארוכות התמסרו בביטול וחרדת קודש אל הרבי ופעולותיו. מעבר
לכך היו אלו חסידים שזכו להסתופף בצלו של רעיא מהימנא כ"ק אדמו"ר הריי"צ
והיו לאורך כל הדרך מעורים היטב בקודש פנימה. הרבי עצמו התבטא במהלך השיחה המיוחדת
כי זו הסיבה שבעטיה נבחרו דווקא הם, באומרו, כלפי הרבי הריי"צ, "וכשזרעו
בחיים, אף הוא בחיים".
עתה נקראו אל הדגל. לחדש בעוז את פעילות 'אגודת
חסידי חב"ד העולמית'224.
האות ניתן והיחידות הסתיימה. הקרואים פסעו לאחור,
יצאו מבעד למפתן והמתינו עד שדלת חדרו של הרבי נסגרה. הם פסעו אל קרן זווית ויחד ניסו
לעכל את שחוו. הרב משה פינחס כץ מיהר ליטול פיסת נייר ועט ולערוך סטנוגרמה של היחידות
המכוננת (שעל פיה צוטטו הדברים האמורים). דבר אחד היה ברור. מעתה הם שותפים למשימת
קודש. על שכמם הוטלה מלאכת מחשבת לכינונה מחדש של אגודת חסידי חב"ד העולמית.
•
אם כי יכלו המה לשער כי מאחורי הקלעים אירע דבר
בלתי שגרתי – איש מהם לא ידע באותה עת על רעידת האדמה שהתרחשה הרחק מעין רואים, בין
כותלי בית ליובאוויטש. פרשה שנחשפה בזהירות ובסודי סודות על ידי נאמני בית רבי שבועות
אחדים קודם לכן, ובאותם ימים החלו לטפל בה הרחק מעין רואים ומתוך משנה זהירות.
הכול החל כאשר לחרדת כל המעורבים בסוד העניין נתגלה
דבר גניבת אוצרות קודש מתוך ספריית ליובאוויטש מגנזך רבותינו נשיאינו. ספרים נדירים
נעלמו כלא היו. בדיקת מלאי חשפה את ממדי הנזק. הסתבר כי נפקד מקומם של מאות ספרים עתיקים,
בהם גם כותרים יחידים שערכם לא יסולא בפז, כתבים שונים שהיו בבת עיני נשיאי חב"ד
ואשר שרדו את כל גלגולי ההיסטוריה, נשמרו שמירה מעולה בחדרי חדרים וטופלו באהבה וזהירות
רבה וכך עברו מדור לדור עד שהגיעו לארה"ב בידיו האמונות של הרבי הריי"צ.
תדהמה הכתה את קומץ יודעי הסוד שהבינו כי ממש מתחת
לאפם מתבצע שוד אוצרות מחריד. פעולות אבטחה ננקטו, מצלמות נסתרות הותקנו ושבע עיניים
בולשות נפקחו בדרכים המובילות לספרייה. עד מהרה התחוורה הזוועה במלוא חומרתה ומבוכה,
בוקה ומבולקה השתררו במקום. הסתבר כי מאחורי השוד השיטתי עומד לא אחר מאשר בן משפחה
קרוב שבמשך עשרות שנים ניתק עצמו מכל זיק וזיקה לחסידות חב"ד ולפתע צץ מכיוון
כה בלתי צפוי כגנב בלילה.
התמריץ למעשיו היה ברור. הספרים, אותם נטל בתשומת
לב, עשויים היו להפוך אותו לאדם עשיר מאוד. בדיקת מלאי במדפי הספרייה העלתה כי כ-550
ספרים בעלי ערך עצום נגנבו על ידו בטרם נתגלה הפשע. כ-100 מהם הספיק למכור לסוחרים
שונים. טובי המומחים בתחום העתיקות נכנסו לתמונה והצליחו לאתר מספר פריטים במקומות
שונים בעולם. הם זוהו בנקל, לאור הסימון ששייך אותם לספריית ליובאוויטש.
הגניבה שגרמה לפגימה ביהלום שבכתר המלך, פגעה באורח
אנוש ביסודותיה החיוניים והקיומיים של החסידות. בד בבד ברור היה כי ההתמודדות עם הפרשה
לא תהיה פשוטה כלל ועיקר לאור זהותו וזיקתו של הגנב.
היחידות הנדירה לשבעת החסידים שהפכו באחת לשבעת
חברי הנהלת 'אגודת חסידי חב"ד העולמית' ואשר על שכמם הוטלה משימת הקודש לחדש במרץ
את פעילות האגודה הייתה אחת הפעולות הנחוצות הדחופות לטיפול חוקי מקצועי ויסודי בפרשיית
הגניבה, שכאמור עד אז עוד טרם נודעו פרטיה לציבור.
•
י"ב בתמוז תשמ"ה. המהלכים מאחורי הקלעים
הסתיימו. הכול היה ערוך ומוכן לראשיתו של המאבק הציבורי הפומבי להשבת האוצרות החשובים
אל בעליהם, אגודת חסידי חב"ד, אל מדפי ספריית ליובאוויטש.
האות לכך ניתן בשיאה של התוועדות חג הגאולה י"ב
תמוז, מול אלפי החסידים שגדשו את אולם בית המדרש ב-770 ובאוזני רבבות חסידים נוספים
שהתחברו אל ההתוועדות באמצעות 'חדר השידורים' המשוכלל, שהעביר את המתרחש לכל קצווי
תבל באמצעות קווי שידור טלפוניים ולווייניים.
בשיחת קודש שהוקדשה לפרשה, ציין הרבי בכאב רב כי
"נמצאים אנו בחושך כפול ומכופל בזמן הגלות, עד כדי כך שאירע לדאבוננו מקרה חמור
ביותר, שאף אחד לא יכול היה לשער שעלול לקרות כדבר הזה. בתקופה האחרונה נכנסו אחדים
לספריית ליובאוויטש ולקחו משם ספרים. אלו שנכנסו לשם שיערו, שיצליחו להתחבא ואף אחד
לא ידע מאומה. אבל כאן התערב כ"ק מו"ח אדמו"ר והראה 'מופת' שבעת שיצאו
משם הבחינו בהם וראו אותם בני אדם. שניים מהם כבר החזירו את כל מה שלקחו; אבל עדיין
ישנו מי שלא מחזיר את שלקח, ולכל הפחות בשלב זה אין בדעתו להחזירם".
בשלב זה פנה הרבי בתחינה מעומק לבבו הטהור, לכל
מי שיכול לעשות משהו: "מ'זאל עפעס טאן!" (שיעשו משהו!).
בשיחה זו עדכן הרבי את החסידים ברחבי תבל כי
"הנהלת אגודת חסידי חב"ד התכנסה" והחליטה מספר החלטות אופרטיביות שיש
לפרסם בכל מקום: חובה להבהיר קבל עם ועולם כי בניין 770 הוא רכוש אגודת חסידי חב"ד.
כאן הרחיב הרבי והסביר שהרבי הריי"צ נ"ע "רשם לכתחילה את הבניין הזה
על שמה של אגודת חסידי חב"ד", דבר שקיבל גם ביטוי חוקי (פטור ממיסי ארנונה
וכדומה), וכך התייחס למבנה ואף לכך שזה יהיה רשום בכל המסמכים החוקיים.
הרבי ציין כי אסיפת הנהלת אגו"ח מדגישה ומפרסמת
עובדה זו למרות היותה פשוטה וברורה, על מנת למנוע מגורמים אינטרסנטיים לייחס למבנה
אופי של בית מגורים פרטי, לאור העובדה שהרבי הריי"צ ומשפחתו התגוררו, אכלו ולנו
בבניין.
עוד ציין הרבי כי הנהלת אגו"ח החליטה באסיפתה
להעביר את מקום לימודם של אברכי הכולל שליד מזכירות הרבי, אל דירת הרבי הריי"צ.
בנוסף, הורה הרבי בשיחת קודשו כי על חזית המבנה יירשם בצורה ברורה: 'בית אגודת חסידי
חב"ד' ובשורה השנייה 'בית אהלי יוסף יצחק'.
עדת חב"ד בעולם כולו נבוכה. שמועות שונות נפוצו,
פרטי הפרשייה עדיין לא היו נהירים אולם הכאב בדבריו של הרבי והזעקה שבקעה מקירות לבו
הטהור הפכו לשיחת היום. שבעה חסידים ידעו כי יותר מכל אחד אחר הם הנקראים לעשות מעשה,
עליהם רובץ העול ומהם נדרשת פעולה אקטיבית. או אז התחוורה להם היטב מהות היחידות הדחופה
והסודית אליה נקראו שבועיים קודם לכן.
•
שלושה ימים לאחר י"ב בתמוז, ביום ט"ו
בתמוז, שב הרבי מהאוהל והורה על קיומה של אסיפה נוספת בחדרו. פרוטוקול האסיפה מיום
ט"ו בתמוז אינו ניתן להשגה. מרבית הדברים שנשא הרבי באותה אסיפה הוקדשו לענייני
שכונת קראון הייטס, חידושה ושכלולה. בתום האסיפה העניק הרבי לכל אחד מהמשתתפים קונטרס
י"ב-י"ג תמוז תרפ"ז. הנוכחים חשו היטב כי בנתינה זו ביטא הרבי את התייחסותו
לפרשה כולה.
זמן קצר לאחר תום האסיפה נכנס הרבי להתוועדות המיוחדת
אשר במרכזה שוב נשא דברים מיוחדים אודות פרשת הספרים וענייני שכונת קראון הייטס.
בהוראת הרבי לאחר יחידות זו צורפו עוד שלושה חברים
לחבורה: הרב ח.י. קרינסקי, הרב א. שם טוב והרב מ. הרסון.
האסיפה הבאה, בהוראת הרבי ובחדרו הקדוש, נערכה בערב
ראש חודש מנחם אב. באסיפה זו נכחו החברים הוותיקים ו"היו עוד רח"י קרינסקי
והר''א שמטוב"225
(כלשון הפרוטקול שנכתב בכתב ידו של הרב משה פנחס כץ).
"בעת הכניסה", נאמר בפרוטוקול,
"עמד כ''ק אד''ש מול פנינו (שעמדנו כחצי גורן עגולה), אחר כך ישב על הכיסא. התחיל:
דורך געגאנגען עטליכע וואכען (מיום ה' ט''ו תמוז לאחרי תפילת מנחה, כשבא כ''ק מהאוהל)
ווי מ'האט גערעדט מיט אייך וועגן מאכן ביליגע דירות פאר אנ"ש אין קראון הייטס.
וויל איך וויסן וואס איז געטאהן געווארן אין דעם (חלפו כמה שבועות מאז שדובר עמכם באשר
לדירות זולות עבור אנשי שלומנו בקראון הייטס. ברצוני אפוא לדעת מה נעשה במישור זה עד
כה)".
"אחר זה", נאמר בפרוטוקול, "אמר
כבוד קדושתו: קלייבט אויס פון צווישן אייך א דובר (בחרו מביניכם דובר). כל אחד ואחד
שתק. הרש''ז גורארי' התחיל ואמר, מ'האט איבער געלערנט די שיחה וואס דער רבי האט גערעדט
וועגן דעם און דער רבי זאגט עס זאל זיין בסדר מסודר, מוז עס נעמען צייט (למדנו בשיחה
שהרבי נשא בהקשר לכך והרבי אמר בה שהכול יהיה בסדר מסודר, זה חייב לארוך זמן). שאל
כ''ק אד''ש: וואס איז פארט שוין געטאהן געוארן (מה בכל זאת כבר נעשה). השיב: מער, ווינציגער
(פחות או יותר).
"כבוד קדושתו אמר: וואס פראוועט מען מיט מיר
ליצנות און מזאגט ווינציגער (מה עושים איתי ליצנות ואומרים, פחות). והמשיך ברצינות
ובצעקה: איך האב אייך אויסגעקליבן אלץ ז' טובי העיר, חסידים פון רבי'ן (הכוונה על אדמו"ר
הריי"צ) און מיט וייסע בערד, האט מען ביז איצטער גאר ניט געטאהן לפועל. עס קען
זאך פארציעהן אזוי ביז ראש חודש. עס איז מובן אז ניט אלע פון אייך זיינען שייך צו טאהן
בפועל ממש אבער אחראי פאראנפארטליך איז יעדער פון אייך.
"כשם ווען די האנט שרייבט אדער זי טוט עפעס,
קומען קומט דאס פון הארץ, און נאך... פון קאפ, און די האנט טוט עס בפועל ממש – אבער
דער גאנצער מענטש איז פאראנטפורטלאך וואס די האנט טוט"
(אני בחרתי בכם כשבעת טובי העיר, חסידים של הרבי,
עם זקנים לבנים, ועד כה לא עשיתם דבר לפעול, הרי הדבר עלול להימשך עד ראש חודש. כשם
שהיד רושמת או עושה דבר מה, זה בא מהלב ויתירה מזאת מהראש, והיד עושה זאת בפועל ממש,
אבל האדם כולו אחראי למה שהיד עושה).
•
מיד לאחר התוועדות י''ב תמוז, לא ידע ר' זלמן את
נפשו מצער.
עו"ד נתן לוין, שריכז את מסכת התביעה במשפט
הספרים, מספר על כך בשיחה מיוחדת עם מחברי הספר: "הטלפון הראשון שקיבלתי מר' זלמן
בנושא הספרים הייתה בשעה שלוש לפנות בוקר, במוצאי י"ב תמוז תשמ"ה. היה זה
שעות אחדות לאחר ההתוועדות שבה חשף הרבי את דבר הגניבה. כפרקליטו האישי שררה ביני ובין
ר' זלמן היכרות חמה ומוקדמת. למרות השעה המוקדמת והבלתי שגרתית, ר' זלמן לא חש כל צורך
להתנצל על כך שהקיץ אותי משנתי. שמע טוב, הוא ירה אל הטלפון, ליובאוויטש בבעיה. שאלתי
מה העניין והוא סיפר לי בקצרה על גניבת הספרים".
השיחה, מכיוונו של ר' זלמן, נשאה אופי מעשי ותכליתי.
"ר' זלמן", מספר עו"ד לוין, "שאל אם ניתן לאסור את הגנב. שאלתי
מי הגנב. כשר' זלמן נקב בשמו ובזהותו של הנכד, השבתי שהנושא אינו פשוט וכי אני מעריך
שלא ניתן יהיה לעוצרו כי מן הסתם הוא מתיימר להציג עצמו כבעל זכות לגיטימית ליטול לעצמו
ספרים. ר' זלמן לא הרפה ואמר שלמיטב ידיעתו הגנב נוקט בצעדים בלתי הפיכים כי הוא מוכר
את הספרים בארצות נוספות. השבתי על אתר שאם כן הדרך היא ללכת למשפט ולבקש מיידית צו
על תנאי שיורה על אחזקת כל הספרים במשמורת. ר' זלמן סיכם עמי שיהיו עמי בקשר. כעבור
יום או יומיים, הגיע למשרדי חבר המזכירות, הרב חיים יהודה קרינסקי, כשהוא מציין כי
הוא בא בעקבות השיחה שקיים עמי ר' זלמן".
עו"ד לוין מספר כי כשהרב קרינסקי פגש בו הוא
היה מצויד בפסק דין הלכתי שאותו ביקש הרבי לקבל מאת הרב פיקרסקי, ראש ישיבת תומכי תמימים
המרכזית. פסק הדין קבע כי במקרה זה ניתן ללכת לערכאות ולא לדין תורה, בייחוד לנוכח
החשש שהנתבע לא יציית לדין תורה וגרוע מכך, ימשיך במעשיו התקדימיים והחמורים".
כשבת צחוק בשפתיו מספר עו"ד לוין כי
"כבר בשלב ראשון הבהיר לי ר' זלמן את האחריות המוטלת עליי בשפתו הישירה והמחוספסת
ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. דע לך, הוא אמר, זהו משפט שאינך יכול להרשות לעצמך
להפסיד בו, כי אם חס וחלילה תפסיד, לא יהיה מקום בעולם שתוכל לברוח אליו. לרבי יש שלוחים
בכל העולם ובכל מקום שבו תיגע כף רגלך, הם ירדפו אותך ולא ייתנו לך מנוח".
למעורבותו ותחושת האחריות היתרה שחש ר' זלמן, נוספה
עובדת היותו מקורב מאוד אל הרבנית חיה מושקא ע"ה, רעייתו של הרבי. ר' זלמן שוחח
עמה בארוכה ושמע גם על המאמצים שננקטו בתוך המשפחה ועל מפח הנפש של כולם מהעובדה שהאחראי
לגניבה מגלה אטימות מוחלטת ואפילו תחינת אביו כלפיו נפלה על אוזניים ערלות.
זמן קצר לפני תחילת המשפט, בחודש חשוון תשמ"ו,
החליט ר' זלמן על נכונותו להעמיד כל סכום כדי להשביע את רעבונו של תאב הבצע.
"אעמיד לשם כך כל סכום שיידרש, גם אם יהיה זה מיליוני דולרים, משום שמדובר בפיקוח
נפש של שניים, הרבי והרבנית", חזר ואמר. כאיש מעש גמר אומר בנפשו להיפרד מכל סכום
שלא יהיה, על מנת לסיים את הפרשה. הוא מיהר אל חבריו בהנהלת אגו"ח ושכנעם להתייצב
בפני הרבי ולבקש את הסכמתו לפתוח במשא ומתן כספי עם הגנב ולהגיע עמו להסכם על גובה
הסכום שבתמורה יושבו כל אוצרות הקודש אל הספרייה, והשקט והשלווה ישובו לשרור בהיכלה
של ליובאוויטש.
חברי אגו"ח נענו להצעה. בפניהם ניצב אדם המציע
מיוזמתו וממרצו הון עתק. הסיכוי לסיום מהיר של הפרשה נראה היה קרוב מאוד. הם הצטרפו
לר' זלמן והתייצבו בגן עדן התחתון בבוקר יום שלישי כ"ח בחשוון. כשהרבי הגיע מביתו
ל-770, פסע ר' משה פנחס כץ צעד קדימה ופרש בפני הרבי את הרעיון. לנגד עיניהם הנדהמות,
הגיב הרבי בחריפות רבה ופסק על אתר כי אין זו הכוונה כלל וכלל. אדרבה, קבע הרבי, בכך
תצלח המזימה. הגניבה תתורגם להון עתק ואנשים ששלחו יד בנכסי צאן ברזל של חב"ד
ובספרים שעל שימורם ואיסופם עמל הרבי הריי"צ ופגעו בציפור נפשה של ליובאוויטש
– ירוויחו ממעשיהם הנלוזים. תוך כדי דבריו של הרבי, שנישאו בחריפות רבה, הכה הרבי בידו
הקדושה על הקיר. בתוך הדברים, שאל הרבי איך זה שלא הכריזו על תענית לנוכח המצב.
עו"ד לוין מעיד כי למיטב ידיעתו "ר' זלמן
דיבר עם הרבי במשך כל ימי המשפט והמהלכים הקשורים בו וגם בדברים שהשמיע באוזניי היו
לא מעט הוראות שוטפות שקיבל בהקשר לכך". הוא מספר על אחד השלבים הדרמטיים במשפט,
שעה שהצד השני ביקש לגבות מפי ר' זלמן עצמו עדות.
"עדותו", נזכר עו"ד לוין בשיחה עם
מחברי הספר, "הייתה חשובה מאוד. הגנב ואמו טענו בלהט, באמצעות עורכי הדין שלהם,
כי ר' זלמן הוא עד המפתח והם דרשו בתוקף את קיום עדותו. אמו של הגנב טענה בלהט כי היא
מכירה את ר' זלמן מאז היותו ילד וכי היא משוכנעת שהיא תוכל לשבור אותו, לסדוק את אמינותו
או לסתור את טיעוניו".
ר' זלמן נמנה עם שישה העדים שזימנה ההגנה לבית המשפט
(בשלב ראשון). השישה מנו את הרבי, הרבנית, ר' חיים ליברמן, ר' זלמן, ר' בנימין גורדצקי
ור' שלום בער לוין.
המציאות, בה צפו כל מי שעקבו מקרוב אחר דיוני המשפט,
טפחה על פניהם של הגנב ופרקליטיו, גם במישור זה של עדות ר' זלמן. "עורכי הדין",
מתאר עו"ד לוין, "ניסו לסובב אותו לכאן ולשם אבל לא הצליחו לחלץ מפיו מילה
אחת שיכולה הייתה להיות מנוצלת בידיהם".
הידיעה על פסק הדין בה' טבת הגיעה ראשונה לר' זלמן.
עו"ד לוין יצר קשר עם ר' זלמן ובישר לו בהתרגשות כי "דידן נצח". ואחד
מנכדיו הודיע למזכיר הרבי אשר מיהר לבשר לרבי את הבשורה המשמחת.
•
אט אט חדרה לתודעתם של ר' זלמן ועמיתיו האחריות
הגדולה שהוטלה עליהם כחברי הנהלת אגודת חסידי חב"ד העולמית. כאמור, בעיצומה של
האסיפה השלישית בחדרו של הרבי, אמר הרבי לנוכחים, "מ'האט אייך אוסיגעקליבן אלץ
ז' טובי העיר" (בחרו אתכם בתור שבעה טובי העיר), למרות העובדה שתשעה חברים נכחו
במקום. על 'שבעת טובי העיר', כפי שכינה אותם הרבי, הוטל לפתוח בפעילות להרחבת השכונה,
להקים בנייני דירות שיימכרו לאנ"ש במחירים נוחים ולפתח את הפעילות הממוסדת של
ליובאוויטש במישורים רבים.
ביום ט' במרחשוון תשמ"ט, נקראו כל חברי אגודת
חסידי חב"ד (מאלו שנותרו בחיים) לחדרו הקדוש של הרבי. הרבי נשא בפניהם דברים ממושכים
בעלי אופי מעשי מובהק. הרבי אמר כי "הגיע הזמן, לדעתי, שיצרפו לאלו שנמצאים כאן
ממדינות אחרות: מארץ ישראל, קליפורניה ועוד מדינות שיש בהן פעולות רחבות. וכאשר יהיה
צורך, יתקשרו עמהם טלפונית, שאז הרי זה הם כאילו הם נמצאים כאן". הרבי מוסיף ואומר
שיש כמה אנשים שמונו קודם לכן לצורך עניין מסוים אולם היות והם חברים בוועד, שיישארו
חברים בו.
ר' זלמן הבין את מקומו במערכת וכאיש מעשה פתח בעשייה
אקטיבית. הוא לא נח ולא שקט. הרצון של הרבי להפיח רוח חיים באגודת חסידי חב"ד
ו"לחדש את הפעולות" היה ברור לו.
באותה עת היה מפנה הרבי לפעמים תכופות, בנושאים
רבים ומגוונים אל הנהלת אגודת חסידי חב''ד.
במשימה זו של הפיכת אגו"ח לממסד דינמי נחל
ר' זלמן הצלחה מוחשית. הוא לא נתן ליוזמה לרדת מסדר היום, לא הניח לחברים לשקוט על
השמרים ודרש התקדמות אקטיבית. אסיפות סדירות התקיימו בביתו שברחוב יוניון עד לשנת תשנ"ג,
במועד קבוע. ביום שני בשבוע שלאחר כל ראש חודש ולעתים אף במועדים יותר צפופים. פרוטוקול
מסודר נרשם, החלטות התקבלו ואגו"ח הפכה יותר ויותר דומיננטית בשגרת חיי תנועת
ליובאוויטש.
יחסו של ר' זלמן לתפקידו כחבר הנהלת אגו"ח
עורר השתאות, ומהווה סמל ומופת למסירות חסידית. למרות כל עסקיו, החוליים שמהם סבל וגילו
המופלג דווקא הוא לא שכח לטפל בענייני אגו"ח כאילו היה זה הדבר היחיד שיש בעולמו.
ניכר היה בו כי תפקיד זה נישא על שכמו כעול הרובץ על כתפיו במסגרת האחריות הכבירה שהושתה
עליו מאת הרבי.
בעקבות היחידות בשנת תשמ"ט, בה ביקש הרבי לבחור
מזכיר, והחברים בחרו ברב קרינסקי, ביקש הרבי לקבל דוח מכל אסיפה שתתקיים. הרבי התבטא
אז באומרו כי ישמח אם יקבל דוח גם מחברים נוספים ולא רק מהמזכיר. כחסיד מסור ונאמן
ובאורח כה אופייני, לקח ר' זלמן את הדברים לתשומת לבו והקפיד מני אז לשלוח לרבי דוח
מלא ומפורט מכל האסיפות של אגו"ח. בארכיב שהותיר ר' זלמן אחריו ברכה שוכן אוגדן
עב כרס של פרוטוקולים מלאים, המתעדים לפרטי פרטים את כל הדיונים שהתקיימו בכל ישיבות
אגו"ח, כפי שהוקלדו על ידי ר' זלמן במו ידיו226,
כמו גם תשובות רבות והוראות מגוונות מהרבי אודות זאת.
עיון בפרוטוקולים הרבים של כל ישיבות אגודת חסידי
חב''ד מגלה באופן ברור את הדומיננטיות הרבה של ר' זלמן בכל אחת מהן. לא ניתן שלא להתפעם
מעצם העובדה שר' זלמן נמנה עם הבודדים שלא החמיצו השתתפות אישית ופעילה בכל אחת מהישיבות
הרבות של אגו''ח. בכל אחת מהן הטביע ר' זלמן חותם של ממש בדברים ובמעש. בכל פעם היה
זוכר ומזכיר את דברי הרבי, האמורים, שהגוף כולו אחראי על פעולה שאבר אחד נוקט.
•
בשנת תשמ"ה, נסתלק לבית עולמו, הגה"ח
רבי זלמן שמעון דווארקין, רבה של קראון הייטס. בעקבות הפטירה, נערכו בחירות בשכונה
ובמהלכן נבחרו שלושה רבנים חדשים לכהן פאר כחברי בית הדין של השכונה.
זמן קצר לאחר בחירת רבני השכונה, פנה מזכירו של
הרבי, הרב חדקוב, אל ר' זלמן שהיה ממייסדי ועד רבני ליובאוויטש הכללי, ואמר כי ראוי
לחדש את פעילות 'ועד רבני ליובאוויטש', לידע ולהודיע כי לצד בית הדין של קראון הייטס
יש בית דין כללי של תנועת ליובאוויטש227.
יחד החלו לחשוב על פעילות מעשית להקמתו וביסוסו מחדש של הוועד ואף פנו אל הרב יעקב
יהודה הכט בבקשה כי יצטרף ויכהן כיו"ר הוועד אולם הרב הכט חשש והעדיף שלא להיענות
להצעה המכובדת.
בפועל עד שנת תש''נ לא יצא הדבר אל הפועל. היוזמה
שבה ועלתה על הפרק מיד לאחר שר' זלמן סיים את התמודדותו עם שלטונות המס בארה"ב.
הוא שב לפעילותו הציבורית והרב חדקוב פנה אליו ועורר מחדש את נחיצות חידוש פעילות ועד
הרבנים הכללי. ר' זלמן היה ברור שהפנייה היא מהקודש פנימה ולקח את העניין במלוא הרצינות.
הוא פנה אל ידידיו הרבנים מרדכי דוב אלטיין וחיים מאיר בוקעט, צירפם אל הוועד והקים
מחדש את 'ועד רבני חב"ד הכללי והמרכזי'.
חברי הוועד כתבו לרבי מכתב בו הם מבקשים את הסכמתו
לפרסם איגרת אל השלוחים בנושאים שונים העומדים על הפרק. את טיוטת המכתב הכניסו אל הרבי
באמצעות המזכיר הרב גרונר. לתדהמתם, יצא מאת הקודש מענה חריף ביותר השולל מכול וכול
את הרעיון. ר' זלמן נבהל. ללא כל שהות כתב לרבי: "הנני למהר ולהשיב, כל עצתנו
בטל ומבוטל".
על כך הואיל הרבי להשיב לר' זלמן כי לא התכוון לבטל
מכול וכול את הוועד אלא לדעת מניין צצה היוזמה, מי ניצב מאחריה והאם הדברים שנכתבו
לו הם על דעת כל חברי הוועד. ר' זלמן השיב כי היוזמה לחידוש פעילות ועד הרבנים הכללי
באה מצד הרב חדקוב וכי אין זה אלא המשך לוועד הרבנים הישן שחדל לפעול מאז פטירת הרב
דווארקין. בעקבות זאת, אישר הרבי את קיומו של הוועד.
מאז ואילך, הלכו והתרבו תשובות רבות של הרבי המפנות
אל "ועד רבני אנ"ש דכאן". כמעט לא היה מוסד בליובאוויטש באותם ימים
שלא קיבל הוראה לפנות אל לאגודת חסידי חב''ד או לוועד רבני ליובאוויטש הכללי. בשלהי
תנש''א, לנוכח היחלשות שנוצרה בפעילות אגו''ח, היה הרבי מפנה לוועד הרבנים ולא לאגו''ח.
מאז שנת תש"נ, זכה ר' זלמן לקבל שורה ארוכה של הוראות ומענות הקשורים בוועד רבני
ליובאוויטש.
עם הקמת הוועד, עת התגלעו חילוקי דעות ומתיחויות
נוכח קיומו של גוף רבני זה, הפעיל את כל חושיו והלך בין הטיפות, עד שלבסוף הצליח ברוב
כישרון להשכין שלום מלא בין שני המוסדות הרבניים ששכנו כבוד בשכונה.
בשנת תשנ''ב, כתוצאה מחילופי מכתבים בין הרבי לר'
זלמן, הוציאה מזכירות הרבי הודעה רשמית כי כל חילוקי הדעות בין המוסדות יתברר אצל ועד
רבני ליובאוויטש או ועד אגודת חסידי חב''ד.
•
ביום שני, י"ד בסיון תשמ"ח, שעה קלה לאחר
תפילת מנחה, נקראו אל ביתו של הרבי מזכירו האישי, הרב חיים אייזיק חדקוב וחבר המזכירות
הרב ניסן מינדל. השניים שמעו מפי הרבי כי עלה ברצונו הקדוש, "להתעסק בסידור העניינים
של לאחר מאה ועשרים שנה".
"הרב חדקוב והרב מינדל שהו בחדר הרבי פחות
מחצי שעה", העיד הרב גרונר, מזכיר הרבי. "כשהם יצאו, ניכר היה על פניהם כי
הם טרודים מאוד. ניסיתי לשאול אותם, על מה דיבר איתם הרבי. הם רק אמרו: 'יותר טוב לא
לדבר'. סתמו ולא פירשו".
מיד בצאתם, העלה הרב ניסן מינדל על הכתב את הדברים
אשר שמעו בקודש פנימה. הרב מינדל הגיש את הדברים לרב חדקוב על מנת למוסרם אל הרבי.
נוסח רשימת הדברים במתכונתם זו מעולם לא פורסם.
הנוסח המלא של רשימת הדברים הועבר לאישורו של הרבי
באמצעות הרב חדקוב. במשך תקופת זמן ניכרת, הדברים לא זכו לתגובת הרבי.
כמעט שלושה חודשים חלפו. במהלך התקופה הזאת, סיפר
הרב גרונר, "כמעט מדי יום ביומו, היה הרב חדקוב שואל אותי, האם הרבי הוציא עבורו
משהו מיוחד. הבנתי שהדבר קשור לשיחה שהייתה לרבי איתו ועם הרב מינדל, אך לא ידעתי את
תוכנה המדויק. הדבר היחיד שידעתי הוא שהרבי לא הוציא באמצעותי כל תגובה על כך".
"בתחילת חודש אלול", מספר הרב גרונר,
"הוציא הרבי באמצעותי את דפי הרשימה המקורית שהוכנסו אליו זמן רב קודם לכן. הרשימה
הייתה מלאה בהערות של הרבי אשר מהם ניתן היה ללמוד כי דברים רבים שהופיעו בה אינם לשביעות
רצונו של הרבי".
ביום שלישי, י"ז באלול, מיד לאחר תפילת מנחה,
ביקש הרבי ממזכירו, הרב גרונר, ששלושה אנשים ייכנסו אליו. אל הרב חדקוב והרב מינדל
מצרף הרבי הפעם את הגאון רבי ישראל יצחק פיקרסקי, ראש ישיבת תומכי תמימים המרכזית אשר
ב-770. בפני השלושה, הוסיף הרבי הוראות ופרטים נוספים על הדברים שהשמיע בפני שניים
מהם. הרב מינדל העלה את הדברים על הכתב והגיש אותה לרבי בפעם השנייה להגהה.
שורת ההערות והתיקונים שללה את רוח הדברים והפרטים
שבהם. מנוסח גוף התשובה ניכר כי דעתו הקדושה של הרבי לא הייתה נוחה מהעובדה שמרוח הרשימה
עולה כי הרבי מפקיד את הנהלת כל המוסדות המרכזיים בידי שני אנשים. אך גם מעבר לכך,
ניכרה אי שביעות רצון מפרטים נוספים.
נוסח התשובה שהועבר מהרבי ישירות לידי הרב חדקוב,
אינו ניתן להשגה. שמועה עיקשת, שקיבלה אישור מכמה מקורות שונים, מספרת על כך שבראש
הדף של רשימת הדברים שעליו הופיעו הערות הרבי הופיע 'משפט מפתח' שבו נאמר (בתוכן, לא
בלשון): האומנם חושדני שאשאיר את הכול על שני אנשים.
בעקבות הערות הרבי, ערכו השלושה את דברי הרבי מחדש
והגישו אותם לרבי. גם רשימת צוואה זו קיבלה כמה הערות ותיקונים על ידי הרבי. בפעם השלישית,
הוגשה מתכונת בת ארבעה דפים הנושאת את הכותרת "רשימת דברים מכ"ק אדמו"ר
שליט"א", אשר שני דפים מתוכם, נושאים את הכותרת "מוסף להנ"ל".
וזה נוסח הצוואה, ככתבה וכלשונה (עם פענוח ראשי
התיבות), כולל ה"מוסף": "היום, אחרי תפילת מנחה, נקראנו להיכנס אל כבוד
קדושת אדמו"ר שליט"א בהיכל קדשו ואמר לנו כהקדמה להכתוב לקמן: 'סגולה לאריכות
ימים ושנים להתעסק בסידור העניינים של לאחר מאה ועשרים שנה'.
"אחר כך המשיך ואמר לנו: באשר אנחנו שנינו
היינו אשר כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר הקריבנו- אליו ולעבודתו בקדש, וכשהעתיק
מושבו ומרכז פעילותו לארצות הברית לקח אותנו אתו עמו לארצות הברית והטיל עלינו התפקידים
הראשיים בהנהלה הראשית לכל היקף פעולותיו ועבודתו, וכן היה הסדר מאז ועד הנה, ובשים
לב אשר הסגולה האמורה לאריכות ימים ושנים הוא כאשר הכול כתוב וחתום באופן ברור שלא
יהיה מקום לספקות וכו'.
"לכן ציווה עלינו כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א
לסדר את כל העניינים בהנוגע לאחר מאה ועשרים שנה מתאים להוראותיו ולהעלותם על הכתב
שריר וקיים, ולאחר שכבוד קדושת אדמו"ר שליט"א יעיין בזה ויסכים ויאשר בחתימת
יד קדשו, הרי יהי' לזה כל התוקף של צוואה.
"אי לזאת, ובהתאם להוראות כבוד קדושת אדמו"ר
שליט"א כפי ששמענו מפיו, הננו בזה להעלות על הכתב סדר וקביעת העניינים לאחר מאה
ועשרים שנה, וכדלהלן:
"סעיף א: ההנהלה הראשית של כל המוסדות דליובאוויטש
בכל מקום שהם, בצורתה כמו שהיא עכשיו בידי כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א, תעבוד
לידי הרב ח.מ.א. חדקוב והרב ניסן מינדל שיחיו, עם כל הזכויות והאחריות שבזה.
"סעיף ב: כל עניני ליובאוויטש – המוסדות והפעולות
וכו' - כמו שמתנהלים עתה על פי כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א, וכן מוסדות ליובאוויטש
העתידים להיווסד, יהיו מסורים בידי ההנהלה הראשית, הרב ח.מ.א. חדקוב והרב ניסן מינדל
ו/או הממונים על ידם, בתוקף תפקידם האמור.
"סעיף ג: כל אלו שבמשך הזמן נתמנו לאיזו שליחות
או פעילות על ידי כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א נשארים בתוקף תפקידם כל זמן שההנהלה
הראשית הנ"ל לא החליטה אחרת.
"סעיף ד: נוסף על ההוראות הנ"ל שהן בשייכות
לעניינים הכלליים, הואיל כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א למלא ידינו להכניס לתוך
הצוואה הכללית גם צוואה פרטית בשייכות לענייניו ונכסיו הפרטיים, שיעברו לרשות מרת דאליא
תחיה רוטמאן שהיא בת אחיו המנוח, ר' אריה לייב ז"ל, וילדיה שיחיו, שלהם הוא מוריש
עזבונו הפרטי, היינו רהיטי הבית, וכלי הבית וכדומה, פרט לספרים וכתבים וחפצים שהם נחלת
אגודת חסידי חב"ד. ואם יתעורר ספק באיזה דבר - וכן בכל מקום של איזה ספק באיזה
עניין מהעניינים הנ"ל- הרי הקובעים בזה הם הרב חיים מרדכי אייזיק שי' חדקוב והרב
ניסן שי' מינדל, אם בעצמם או בצירוף עוד אחד, וכן יקום.
"וה' יתברך יאריך ימיו ושנותיו של כבוד קדושת
אדמו"ר שליט"א למען יאריך ימים על ממלכתו בטוב ובנעימים עד ביאת משיח צדקנו".
הרשימה מסתיימת בציון: "ועל כל הנ"ל באנו
על החתום", שמתחתיה מקומות חתימה מסומנים המצוינים במילים "הרב ח.מ.א. חדקוב"
ו"הרב ניסן מינדל".
מיד לאחר מכן, באותו דף, מופיע ההמשך תחת הכותרת:
"מוסף להנ"ל":
"היום, יום שלישי בשבת, י"ז אלול, שנת
תשמ"ח אחרי תפילת מנחה, נקראנו להיכנס לכבוד קדושת אדמו"ר שליט"א, שלושה
כאחד, היינו הרב חיים מרדכי אייזיק שי' חדקוב, והרב ניסן שי' מינדל והר"מ הרב
ר' ישראל יצחק שי' פיקרסקי, ובמעמד שלושתנו הואיל כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א
להוסיף הוראות ופרטים לצוואתו הנ"ל מי"ד סיוון, ה' תשמ"ח, בכדי שלא
להשאיר מקום לספקות וכו' בהנוגע להמשך העבודה לאחר מאה ועשרים שנה. ואלו הם הוראותיו
הנוספות:
"סעיף ה: כידוע היה סדר עבודתו הציבורית של
כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר מאז בואו לארה"ב, אשר רובא ככולא של פעולות
חב"ד – ליובאוויטש בארה"ב ובכל מרחבי העולם התנהלו על- ידי הארגונים הראשיים
שהוא יסד אותם ופעל על ידם, והם: המרכז לענייני חינוך ומחנה ישראל על המחלוקות והסניפים
שלהם; ואשר הנהלת מוסדות אלו בפועל מסר לוועד של שלושה, היינו: לי, חתנא דבי נשיאה,
ולהרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב ולהרב ניסן מינדל. ומובן אשר לאחרי הסתלקות כבוד קדושת
מורי וחמי אדמו"ר כן היה הסדר גם כן אלא שלמעשה נכנסו המוסדות הנ"ל – כמו
שאר המוסדות - תחת נשיאותי, וממילא נשארה בפועל של המוסדות הנ"ל בעיקר לידי הרב
חיים מרדכי אייזיק והרב ניסן שיחיו.
"ועתה, בכדי לאשר עוד הפעם את הסדר האמור,
וביתר שאת ותוקף, ובפרט בשים לב שבשנים האחרונות ראיתי צורך לחדש ולהפעיל את אגדות
חסידי חב"ד העולמית בתור ארגון השלישי אשר ביחד עם שניים הראשונים, המרכז לענייני
חינוך ומחנה ישראל, הם שלשה עמודי התווך של תנועת חב"ד, אשר על ידם מתנהלים הפעולות
דחב"ד-ליובאוויטש במרחבי העולם - מצאתי לנחוץ להוסיף הפרטים דלהלן בנוגע לסדר
העבודה בפועל, והם:
"סעיף ואו: המדובר שלא לעשות שינויים בהנהלת
הארגונים הנ"ל חל רק בנוגע לאלה ששימשו בתפקידם זה לא פחות משלוש שנים האחרונות,
וכגון:
"במרכז לענייני חינוך ההנהלה הראשית היא בידי
הרב חיים מרדכי אייזיק (חדקוב) והרב ניסן מינדל והרב שלום מנדל סימפסון שיחיו.
"במחנה ישראל בידי הרב חיים מרדכי אייזיק
(חדקוב) והרב ניסן מינדל והרב יודא קרינסקי, שי'.
"באגודת חסידי חב"ד העולמית – בידי הרב
חיים מרדכי אייזיק (חדקוב) והרב שניאור זלמן גורארי' והרב דוד ראסקין שיחיו.
"סעיף ז: בנוגע מעמד, הנה כבוד קדושת מורי
וחמי אדמו"ר היה נוהג אשר היה מחלק הכסף לשלושה חלקים, למרכז לענייני חינוך ולמחנה
ישראל וללשכת חשאין (אשר לשכת חשאין היא אחת מהמחלקות של מחנה ישראל). וכן נהגתי אני.
ולכן כן יהיה גם לאחר מאה ועשרים שנה - כלומר, שכל כספי המעמד יתחלקו לג' חלקים הנ"ל,
היינו המרכז לענייני חינוך, מחנה ישראל, ולשכת חשאין.
"סעיף ח: אף שהכוונה והתקווה שכל העניינים
הנ"ל לא ישאירו מקום לספקות וכו', עם כל זה שמא ואולי בכל זאת יתעורר ספק בנוגע
לאיזה שיהיה עניין או פרט - הרי יפה כוחם של השלושה: הרב חיים מרדכי אייזיק (חדקוב)
והרב ניסן מינדל והרב ישראל יצחק פיקרסקי להחליט ולפסוק בהתרת הספק, וכן יקום.
"כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א הדגיש
אשר בנוסף להסגולה הנ"ל לאריכות ימים ושנים - ובמילא צריך העניין להיעשות בשמחה
ובטוב לבב, הרי עוד זאת סגולת היום והחודש והשנה, יום ג' שהוכפל בו כי טוב, ערב ח"י
אלול, הולדת שני המאורות הגדולים, בחודש שכולו רחמים, בשנת תשמ"ח ותשמ"ח".
גם לאחר דברים אלו נכתב: "ובזה באנו על החתום
על כל הנ"ל:" ולאחר שורה זו, מקומות החתימה של: "הרב ח.מ.א. חדקוב,
הרב י.י פיקרסקי, הרב נ. מינדל".
בעותקים של 'רשימת דברים' בת ארבעת הדפים המצויים
בידינו – אשר הם, צילומי העותקים שהיו בידי הרב מינדל – אין חתימה במקומות המיועדים
לכך.
בנוסף לכך, כמתחייב מהוראת הרבי – הרב חדקוב, הרב
מינדל והרב פיקרסקי, העלו על הכתב מסמך חדש, הכולל את רוח דברי הרבי בפעם השנייה, בנוסח
חדש, תחת הכותרת "שטר צוואה". הדברים המופיעים בשטר. הולמים את הנוסח המסורתי
המקובל בעת כתיבת צוואה.
מעבר לכך, בשטר הצוואה לא מופיעים מוטיבים שמאפיינים
את הרשימה הקודמת שכללה גם את המתכונת המקורית, אשר עליה רק נוסף תוכן חדש בשם
"מוסף להנ"ל". השינויים בין הרשימה והשטר הוא אזכור עזבונו הפרטי של
הרבי, כלי הבית והרהיטים, המיועדים לבת אחיו של הרבי, מרת דליה ראטמאן. סעיף זה נשמט
לחלוטין משטר הצוואה הנוכחי, כמו גם דברים נוספים.
נודע על עדות שהשמיע לאחר ג' בתמוז תשנ"ד,
הרב שלום ישראל חדקוב, בנו של הרב חדקוב ע"ה (שבינתיים נתבקש לישיבה של מעלה),
בפני מליאת הנהלת אגודת חסידי חב"ד העולמית. בעדות זו אמר הרב חדקוב כי לפי הידוע
לו שטר הצוואה שבפנינו, נוסח לאחר כל התיקונים והערות שציין הרבי על הגרסאות הקודמות.
לפי דברים אלו, ייתכן שבתחילה הוגש שטר צוואה עם אלמנטים נוספים שנשללו על ידי הרבי,
וזהו שטר הצוואה המתוקן:
זיכרון עדות שהייתה בפנינו עדים החתומים מטה ביום
שלישי בשבת, שבעה עשר לחודש אלול, שנת ה' אלפים תשמ"ח, למניין שאנו מונין כאן
בעיר ברוקלין, נ.י.
"איך ששלח אחרינו כבוד קדושת אדמו"ר הרב
ר' מנחם מענדל שליט"א בהרב ר' לוי יצחק זצ"ל שניאורסאהן, ובאנו אליו ודעתו
מיושבת עליו והי' יודע לדבר ולישא וליתן כשאר בני אדם, ואמר לנו: "סגולה לאריכות
ימים ושנים להתעסק בסידור העניינים של לאחר מאה ועשרים שנה. הנה שלחתי אחריכם – לכל
לראש, הרב ח.מ.א. חדקוב והרב ניסן מינדל, כיוון שאתם מהראשונים אשר כבוד קדושת מורי
וחמי אדמו"ר הקריב לעבודתו וכשהעתיק מושבו ומרכז פעילותיו לארה"ב הביא אתכם
עמו והטיל עליכם התפקידים הראשיים בהנהלת המוסדות שיסד כאן, המרכז לענייני חינוך ומחנה
ישראל; ואתכם עמכם קראתי את הרב ר' ישראל יצחק פיקרסקי, ריש מתיבתא של הישיבה המרכזית
תומכי תמימים ליובאוויטש - בכדי לעשות צוואה בפניכם. וזו היא הצוואה:
1) כל עניני ליובאוויטש - המוסדות והפעולות וכו'
- כמו שמתנהלים עתה על פי סדר הקבוע והנוהג מכמה שנים, יתנהלו כן להבא.
2) כידוע היה סדר עבודתו הציבורית של כבוד קדושת
מורי וחמי אדמו"ר מאז בואו לארה"ב, אשר רוב הפעולות דחב"ד ליובאוויטש
ובכל מרחבי העולם התנהלו על ידי הארגונים הראשיים שהוא יסד אותם ופעל על ידם, והם המרכז
לענייני חינוך ומחנה ישראל, על כל המחלקות והסניפים שלהם וכן הוא הסדר גם עתה. אלא
שבשנים האחרונות ראיתי צורך לחדש ולהפעיל את אגודת חסידי חב"ד העולמית בתור ארגון
השלישי אשר ביחד עם שניים הראשונים - המרכז לענייני חינוך ומחנה ישראל, הם שלושה עמודי
התווך של תנועת חב"ד, אשר על ידם מתנהלים הפעולות דחב"ד-ליובאוויטש במרחבי
העולם. וכן יהיה להבא, לא ישונה.
3) המדובר שלא יהיה שינויים בהנהגת הארגונים הנ"ל
חל רק בנוגע לאלה ששמשו בתפקידם זה לא פחות משלוש שנים האחרונות, כגון:
בהמרכז לענייני חינוך ההנהלה הראשית בידי הרב חיים
מרדכי אייזיק חדקוב והרב ניסן מינדל והרב שלום מענדל סימפסון;
במחנה ישראל – ההנהלה הראשית בידי הרב חיים מרדכי
אייזיק חדקוב והרב ניסן מינדל והרב יודא קרינסקי;
באגודת חסידי חב"ד העולמית – ההנהלה הראשית
בידי הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב והרב שניאור זלמן גורארי' והרב דוד רסקין שיחיו.
4) בנוגע מעמד, הנה כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר
היה נוהג אשר היה מחלק את כספי המעמד לשלשה חלקים, למרכז לענייני חינוך ולמחנה ישראל
וללשכת חשאין (אשר לשכת חשאין היא אחת מהמחלוקות של מחנה ישראל).
וכן נהגתי אני. ולכן יהיה כן גם לאחר מאה ועשרים
שנה - כלומר, שכל כספי המעמד יתחלק לשלושה חלקים, היינו להמרכז לענייני חינוך ולמחנה
ישראל וללשכת חשאין.
אף שהכוונה והתקווה שכל העניינים הנ"ל לא ישאירו
מקום לספקות וכו', עם כל זה שמא ואולי בכל זאת יתעורר ספק בנוגע לאיזה שיהי' עניין
או פרט – הריני מיפה כוחם של השלשה: הרב מרדכי אייזיק חדקוב והרב ניסן מינדל והרב ישראל
יצחק פיקרסקי להחליט ולפסוק בהתרת הספק. וכן יקום".
בסוף הנוסח המשתרע על פני שני עמודים, באותיות מקלדת
פשוטות, נדפסו המילים: "וחתם בחתימת יד קדשו", כשמעליהם פס למקום החתימה.
ומיד לאחר מכן, נוספו המילים הבאות: "ומה שנעשה בפנינו ומה שציווה בפנינו עדים,
וחתמנו היום, יום שלישי בשבת, שבעה עשר לחודש אלול, שנת ה"א תשמ"ח, הכול
שריר וקיים". כאן באים שלושת מקומות החתימה של שלושת העדים.
אף שבמקרה זה, בעותקים שבידינו, מקום חותם הרבי
ריק, אין כל הוכחה המצביעה על תגובה או על אי תגובה של הרבי על השטר, במתכונתו הנוכחית,
ששני עותקים ממנו מתפרסמים כאן – האחד שהיה בידי הרב מינדל והאחד שהיה בידי הרב פיקרסקי,
ובשניהם יש שינויים קטנים האחד לעומת רעהו, המעידים כי הם אינם צילום או עותק אלא שני
מסמכים שונים.
עדות אחת, בעילום שם228, אומרת כי לנגד
עיני הרב פיקרסקי היה שטר צוואה שבו הופיעה חתימת ידו הקדושה של הרבי. כל הידוע אודות
כך הוא שאין כיום מי שיכול להצביע על עותק זה של שטר הצוואה. בהקשר זה, סיפרו מקורות
נוספים על גניבה גדולה שהייתה בבית הרב פיקרסקי שבעקבותיה נעלמו מסמכים רבים.
לבד מעדות זו, כמה אנשים העידו על דברי הגרי"י
פיקרסקי למקורביו, זמן רב לאחר כ"ז באדר ראשון תשנ"ב, כי ידוע לו שהרבי סידר
צוואה, כשהפרטים שבפיו מסגירים את העובדה שמדובר בשטר צוואה זה.
בערב שבת קודש, כ"ז באלול תשמ"ח, הוכנס
לרבי עותק מיוחד על שטר הצוואה, כפי שהוא מתורגם לאנגלית. הרבי הוציא על כך תשובה בכתב
יד קודשו בזו הלשון: "נתקבל 5:15 אחר הצהריים, לכשיהיה ביכולתי אקראנו, ובכל אופן
כוונתם רצויה, ותשואות חן תשואות חן".
הרב חיים יהודה קרינסקי, מזכיר הרבי, סיפר באסיפה
טלפונית של אגודת חסידי חב"ד229:
"ביום מן הימים, אינני זוכר את התאריך המדויק, נכנסתי לחדרו של הרבי בהוראתו לצורך
עניין מסוים. הרבי הושיט לי חבילת דפים מקומטת ובלתי סדורה, ואמר לי: 'איך וויל ניט
ס'זאל זאך וואלגערן דא, האלט עס ביי דיר' (= איני רוצה שזה יהיה מפוזר כאן, אכסן זאת
אצלך). בתוך הדפים הללו, היו גם הדפים המדוברים אינני יודע אם היו חתומים אם לאו",
הבהיר הרב קרינסקי וציין כי אינו יודע היכן נמצא מסמך זה כיום.
עוד קודם לעדות זו, בבוקר יום ראשון ג' בתמוז תשנ"ד,
שעות אחדות לאחר שניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש, הופץ ב-770 וחוצותיו מנשר
מיוחד שנשא את הלוגו הרשמי של 'אגודת חסידי חב"ד ליובאוויטש'. המנשר הפונה אל
אנ"ש והתמימים נפתח במילים: "כבוד קדושת אבינו אדוננו מורנו ורבנו ציוונו
בכתב לסדר העניינים בשעה מרה זו". מלבד הצוואה האמורה לא היה עוד כל ציווי בכתב
שאליו יכולות היו לרמז מילים מצמררות אלו.
תוך כדי השבעה שלאחר ג' תמוז, היו כמה אסיפות טלפוניות
של חברי אגודת חסידי חב"ד. באותן אסיפות נאמר ברורות כי בצוואתו הקדושה של הרבי
מוטל הניהול של ליובאוויטש ומוסדותיה על אגודת חסידי חב''ד אולם הצוואה עצמה לא הוראתה
לאיש.
בקשותיו של ר' זלמן לזכות לראות את מסמך הצוואה
נתקלו בקיר אטום. בסופו של דבר, המציא אחד מחברי אגו"ח לר' זלמן עותק של הצוואה
ואז התגלה לנגד עיניו כי אותו הועיד הרבי כאחד מההנהלה הראשית של אגודת חסידי חב"ד
העולמית.
באותה אסיפה טלפונית נוספת שהתקיימה בין חברי הנהלת
אגודת חסידי חב''ד בערבו של יום חמישי, בשבעה שלאחר ג' תמוז, הוחלט כי למחרת, ביום
שישי, בשעה אחת בצהריים, יתקיים שידור מיוחד באמצעות חדר השידורים שבמהלכו עתיד היה
הרב ניסן מינדל למסור את כל פרשת הדברים של הצוואה ולהקריא את הצוואה, כיחיד מבין השלושה
שהיה שותף לדברים ונותר בחיים. סיכום זה היה מוצא של פשרה בוויכוח שהתגלע אודות הצוואה.
למרות הסיכום המפורש שהיה מוסכם על כולם, טורפד השידור המתוכנן.
כשנוכח ר' זלמן לראות כי משתררת מגמה של התעלמות
מהצוואה, נקט יוזמה אישית ופרסם את הצוואה במתכונתה המלאה בעמודו הראשון של ה'אלגעמיינער
זשורנאל'. בעקבות זאת, החל להינקט קו חדש של הכחשת הצוואה וקביעה לפיה לא הייתה אלא
טיוטה ולא משנה אחרונה. תנועה זו הייתה מפנה דרמטי לעומת המוסכמה שהייתה על דעת כולם
עד אז כי, בין אם הייתה חתומה ובין אם לאו, היה בצוואה זו גילוי רצונו הקדוש של הרבי.
ר' זלמן יצר קשר עם מזכירו של הרבי, הרב ניסן מינדל,
שהיה שותף סוד בכתיבת הצוואה והוא אמר בזו הלשון: "אם אתה שואל לדעתי, הנני בטוח
במאת האחוזים שזו צוואת הרבי, ואין לי בכך כל ספק, למרות שלא ברור לי אם היא חתומה
אם לאו". הרב מינדל אמר דברים ברורים אלו גם בפני הרבנים שישבו על המדוכה. כשומעו
את הדברים הנחרצים מפי מזכיר הרבי שהיה שותף סוד לכתיבת הצוואה, גמר ר' זלמן אומר שלא
להרפות מהנושא למען קיום רצונו הקדוש של הרבי.
משהתחוורו לו כל הפרטים טען ר' זלמן230: "זהו נוסח
הצוואה הסופי. חתום או לא חתום – הרי הרבי הגיה ואישר אותו וברור לי שזה הוא רצונו
הקדוש של הרבי. הדבר ניכר גם בעובדה שבשטר הצוואה יש שלוש הנהלות נפרדות לכל אחד מהמוסדות
ובכל אחת מהן חברי הנהלה שונים". ר' זלמן אף אמר כי בידו יש ראיות נוספות לכך
ואותן קיווה לגלות אם וכאשר יעלה בידו להוציא לפועל את מבוקשו, לקיים בירור בעניין
בשיטת 'זבל"א'. לאורך כל הדרך טען ר' זלמן כי "חובה למצות את הבירור בעניין
הצוואה הקדושה לקיים את דעת הרבי בהנהלת המוסדות הקדושים".
עוד טען ר' זלמן: "משעה שהביע הרבי את רצונו
הקדוש, בפירוט רב, בפני שלושה אנשים – היש מקום לחמוק מקיום הוראה זו של הרבי, בשל
טענה על העדר חתימה?".
מדהים להיווכח כי בעת שבה היה שרוי הרבי בנושא הצוואה
הקדושה, כתב הרבי לר' זלמן באשר לשטר אחר לחלוטין שעל הכנתו עמל ר' זלמן בשירות הרבי.
בתוך תשובה ארוכה ביותר של הרבי אודות פרטים שונים הכרוכים באותו שטר, כתב הרבי לר'
זלמן, ביום ''ד' סליחות'' (ימים אחדים לאחר שהוכנס לרבי שטר הצוואה, בח"י באלול),
בהביעו חוסר שביעות רצון אודות זאת שלא הופיעו בו זמן ומקום: "יבקש את הרב פיקרסקי
שי' לשלוח לו צילום שטרות רבניים שעשה לאחרונה ויבחן היש שם זמן ומקום".
ר' זלמן מילא אחר הוראת הרבי ושתל את הזמן והמקום
בשטר המדובר, אולם לא טרח אז לשאול את הרב פיקרסקי ולבקש ממנו את אותו "צילום
שטרות רבניים שעשה לאחרונה" שלא היה אלא שטר צוואתו של הרבי. למרבה האירוניה,
אילו היה עושה כן – ושמא לכך במפורש כיוון הרבי בדבריו – היה נחסך כל הדין והדברים
שבא לימים, שכן אז היה נגלה לנגד עיניו שטר הצוואה של הרבי.
בעקבות חילוקי הדעות באשר לצוואת הרבי, הופרחה לחלל
השמועה לפיה כביכול הוצא ר' זלמן מהנהלת אגו''ח בשנת תש''נ. טענה זו נתלתה כביכול על
מסמך בשפה האנגלית הנושא את התאריך הלועזי מרץ 1990 ואת חתימותיהם באנגלית של חברי
אגודת חסידי חב"ד ובראשן חתימת יד קודשו של הרבי באנגלית. במסמך זה לא הופיעו
שמו וחתימת ידו של ר' זלמן.
אולם ברור הדבר כי גם בשנת תשמ"ה, בעת חידוש
הוועד והוא בתוכו על ידי הרבי, ר' זלמן לא הופיע בניירות הרשמיים הלועזיים, למרות שאז
חודשה הניירת. מנגד, מקרב אלו שהופיעו בניירות אלו, היו מי שלא נקראו ליחידות ולא הופיעו
מעולם באסיפות הסדירות של אגו''ח.
מעבר לכך, אותה טענה הגורסת כי בשנת תש''נ בחר הרבי
חברי הנהלה חדשים, דבקה בלהט במסמך משנת תשמ''ה שבו העניק הרבי תארים לכמה מהחברים
שבהם הם דבקים עד עצם היום הזה, למרות שהניירות של תש"נ סותרים תארים אלו. בחלוף
השנים, טוענים כיום חלק מאותם חברים כי לא על פי הניירות של תש"נ ניתן לקבוע כמסמרות
מי הם החברים ומה מעמדם. ונמצאו הדברים והדוברים סותרים את עצמם מפי עצמם.
מלבד זאת, הלא דבר הוא שכל ישיבות הנהלת אגו"ח
המשיכו להיערך בביתו של ר' זלמן (למעט כמה אסיפות בודדות), מדי חודש בחודשו, בהשתתפותו
הפעילה. ומעל ומעבר לכל זאת, ניצבים כאלף עדים תשלילי כתב יד קודשו של הרבי בהם התייחס
אל ר' זלמן כחבר פעיל ומרכזי באגו"ח, גם לאחר תאריך לועזי זה, עד כ''ז באדר תשנ''ב.
בידינו מכתבים רבים בין השנים תנש"א ותשנ"ג של אגודת חסידי חב"ד שחתימת
ידו של ר' זלמן מופיעה בראשם.
כיוצא בזה, בדברי ימי בית חיינו מצינו כי בהתוועדות
שבת פרשת ויגש, יום ה' טבת231
בשנת תנש"א, חילק הרבי, כדרכו בקודש, בקבוקי משקה לאלו שהודיעו על כך קודם לכן
באמצעות המזכירות, לטובת התוועדויות שייערכו בימים הקרובים. בין העולים: "הרב
שניאור זלמן גורארי' עבור התוועדות רבתי במוצאי שבת קודש לרגל יום הבהיר ה' טבת. אתו
עלו חברי אגודת חסידי חב"ד העולמית"232.
כאילו לא די בכל אלו, מכל חילופי המכתבים התכופים
בינו לבין הרב חדקוב, שכיהן כיו"ר אגודת חסידי חב"ד, כמו גם מהפרוטוקולים
הרבים של ישיבות אגודת חסידי חב''ד – ניכר בבירור כי אין כל ממש בטענה המופרכת לפיה
חדל להיות חבר מאז תש''נ.
כזו היא למשל, התכתובת הבאה. ביום א' לפרשת תצווה
בשנת תנש"א, לנוכח הרפיון שחל בפעילות אגודת חסידי חב''ד, כתב ר' זלמן לרב חדקוב
כי גמר אומר בלבו שלא להופיע יותר באסיפות אגו''ח.
ביום א' באדר תנש"א קבע הרב חדקוב לר' זלמן,
בכתב ידו ובנוסח שאינו משתמע לשתי פנים: "פשוט אשר רשאי הוא לבוא באיזו ביקורת
שהיא על אופן הנהלת הוועד ולפנות בזה למי שימצא לנכון, הן לאסיפת הוועד והן לראשיו,
ובאם מוצא לנכון להטריד בזה גם את כ''ק אד''ש – אבל בשום אופן אינו רשאי לתלות במה
שיחליטו הנ''ל למלא את תפקידיהם ולבוא לאסיפות הוועד, מאשר באם יחדל מזה על דעת עצמו,
פשוט הוא שזאת מעילה בהתמנותו ועליו לבקש באם רוצה הנ''ל רשות פטור ממי שקיבל את התמנותו''.
שלושה ימים לאחר מכן, שוב כתב לו הרב חדקוב בכתב
ידו: "פשוט אשר הצעה מחבר הוועד כי החליט שלא יבוא להבא לאסיפות הוועד היא ממש
התפטרות מהוועד, ומובן אשר בקשת התפטרות שייכת רק למי שממנה אותו. וכל זמן שלא פיטרוהו,
מחויב המבקש למלא בשלמות את כל תפקידיו כולל גם ביאתו לאסיפות. ובאם לא, הוא מועל בשליחותו".
ברור אפוא כשמש בצהריים כי לא הייתה ולא נבראה ואף
לא משל הייתה הטענה המופרכת לפיה הוצא ר' זלמן אי פעם מהנהלת אגודת חסידי חב"ד.
מאז ג' תמוז, בחסות הוויכוח על אמיתות רצונו הקדוש
של הרבי, קמו על ר' זלמן והגדילו עליו עקב אלו שמימים ימימה היו יראים מפניו ולא שימשו
אלא כנושאי כליו וכעוזרים זוטרים ושוליים במערכות שאותן ניהל בשירות הרבי ובשליחותו.
היה זה שינוי קיצוני של דרור שנתנו הללו לעצמם לאחר שנים רבות שבהן הכול חלו מפניו
ולא הרים איש את ידו ואת רגלו זולתו.
•
כאילו לא די בשקיעת השמש בצהריים עם הסתלקות הרבי
והקרע הגדול שחל בעקבותיה, נחשפה באותם ימים לראשונה פרשת הצוואה ובעטיה ניצב ר' זלמן
כקול קורא במדבר נגד חלקים גדולים בממסד שפנו לו עורף. וכמו לא היה די והותר בכך, באה
לעולם פרשת עזבון ויינשטוק שסחפה את כל המעורבים בה למערבולת שלא נראה לה קץ.
בשנת תשנ"ו נקלעה הנהלת ישיבת 'תומכי תמימים
המרכזית' למצב כלכלי קשה מנשוא. לאחר שניסיון לצרף איש מקצוע מאנ"ש להנהלה נכשל,
בעקבות העדר חופש הפעולה שניתן לו, כתבו שני הישישים שניהלו את הישיבה אל הבד"צ
בקראון הייטס בראשות הגה"ח רבי יהודה קלמן מארלאו כי הם מתפטרים. צוות הישיבה
פנה אל הרבנים שימנו חברים חדשים להנהלה. תשובת הרב מארלאו הייתה כי עליהם לבחור את
החברים החדשים.
בהצבעה שהתקיימה בין חברי הצוות נבחרה שורה של אישים
להנהלה. עם כניסת חברי ההנהלה החדשים לתפקידם, כשביקשו לעמוד מקרוב על הכנסות והוצאות
הישיבה, גילו כי נותר סכום עתק של כסף מעיזבון שהוריש לפני שנים נגיד בשם יהודה ויינשטוק
לטובת הישיבה.
תרומת עיזבון זה ניתנה במסגרת מגבית משותפת לישיבה
ול'מרכז לענייני חינוך', מהימים בהם הייתה ישיבת 'תומכי תמימים' תחת הנהלת רש"ג.
היות ותרומה זו (כמו רבות אחרות באותם ימים) נתרמה רשמית לישיבה בלבד, הונהגה חלוקה
שלפיה חמישים אחוז מהסכום יוקדש לישיבה וחמישים אחוז יתועל ל'מרכז לענייני חינוך'.
סכום העיזבון המקורי עמד על קרוב לעשרה מיליון דולר אולם הכסף הושקע במניות וכתוצאה
מכך הכסף שהופקד בקרן מסוימת עלה לכעשרים מיליון דולר. במרוצת השנים, היו הנהלות הישיבה
ו'מרכז' מוציאות מחשבון זה לסירוגין, מיליון לזה ומיליון לזה.
ארבעת מורשי החתימה שחלקו את זכות השימוש בכספי
קרן העיזבון היו הרב ש.מ. סימפסון והרב ח.י. קרינסקי כמיופי הכוח של 'מרכז', והרב צ.
קוטלרסקי והרב י. ויינברג כמיופי הכוח של הישיבה.
לאחר הסתלקות הרבי בג' בתמוז תשנ"ד, לנוכח
המצב הקשה שהייתה הישיבה שרויה בו בעוד טרם הוברר מי הם חברי הנהלת 'מרכז', לנוכח פרשת
הצוואה – לא הרשו נציגי הישיבה ש'מרכז' ייטול, אף לא ממחצית הסכום. הוויכוח בנושא לא
הוכרע ומיליוני דולרים נותרו בחשבון החתום כאבן שאין לה הופכין. עם כניסת הוועד החדש
של הנהלת הישיבה לעובי קורת הפעילות, שוב ביקשו חברי הוועד לעשות שימוש בכסף זה אלא
שלוועד הישיבה החדש לא הייתה כל סמכות להכריע בגורל החשבון שנאמניו נקבעו זמן רב קודם
לכן.
חברי הוועד קיבלו עצה משפטית מעורך דין של הישיבה
להטיל את כל יהבם על ר' זלמן גורארי', שהיה השריד האחרון שנותר מבין כל החברים שהיו
רשומים כחברי הנאמנים של הישיבה, בתקנון הרשמי האחרון שנותר ברשומות משנת תשט"ז.
במקרה זה, קובעת החוקה האמריקנית, כי היחיד שנותר הוא הנשיא, הוא רשאי למנות את ההנהלה
החדשה והיא הרשאית לקבל הרשאה חוקית להשתמש בכל הכספים, לרבות כספי הקרן המדוברת.
פרשת התנהלותו של ר' זלמן בנושא רגיש זה הייתה אופיינית,
מאלפת ומדהימה. משעה שהוגש הנושא הרגיש לפתחו, ידע ר' זלמן היטב כי חלק מהסכום אכן
שייך ל'מרכז'. בד בבד, התייחס לכך כאל חוב שהישיבה חייבת ל'מרכז', לצד חובות נוספים
הרובצים על כתפי הישיבה ובראשם שכרם של המלמדים, אנשי הצוות ועוד. היה זה בשעתה הקשה
ביותר של הישיבה והמלמדים חדלו להופיע בלימודים לנוכח הלנת שכרם במשך זמן מופלג. הוא
גרס כי את חוב זה ניתן לשלם יחד עם החובות האחרים, בתשלומים ובצורה מתחשבת. מעבר לכך,
מכוח צוואת הרבי ורצונו הקדוש והטהור שהובע בה, היה ר' זלמן שותף מלא לדעה הקובעת כי
אין הנהלת 'המרכז לענייני חינוך' הנוכחית משקפת את ה'מרכז' המקורי שאליו יועדה מחצית
מהסכום.
ר' זלמן ביקש אפוא למנף באמצעות הפרשת הכלכלית החדשה
את תביעתו העיקשת לקיים את רצונו של הרבי באשר לוויכוח על הנהלת אגו"ח. ר' זלמן
פנה אל הנהלת 'מרכז' בהצעה: בואו לדין תורה בשיטת זבל"א שבו יוכרע תוקפה של צוואת
הרבי ובהתאם לה ייקבע מי ומי העומדים בראש 'מרכז'. אם תזכו בדין תורה ויוכח שהנכם המייצגים
האותנטיים של 'מרכז', טלו את כספכם בדין.
מכוח הזכות האמורה המוקנית לו על-פי חוק, מינה ר'
זלמן 'ועד נאמנים' כשהוא בוחר לוועד אנשים שנבחרו בידי המלמדים עם עוד אנשים שנבחרו
על ידם שיבואו על ידם לעזר. כל אותה עת ידע ר' זלמן היטב ואף הדגיש זאת באוזני מקורביו
ובני משפחתו כי בהגיע שעת האמת, גם אם יוכרע משפטית כי הכסף כולו שייך לישיבה, הוא
עצמו, כיו"ר ועד הנאמנים, לא ייתן להוציא את הכסף, שכן בסופו של דבר חלק ממנו
שייך ל'מרכז'. אבל הוא ניצל את המצב שנוצר כדי להעלות שוב לראש סדר היום את תביעתו
לדין תורה אודות קיום הצוואה.
ההתנהלות שלו הייתה דואלית והיא הצליחה להוציא משיווי
משקלו את כל אחד משני הצדדים. בעת הדיונים במשפט שנפתח הוא השמיע עמדה נוקשה ובלתי
מתפשרת לפיה הכסף שייך לישיבה. בה בעת, בעוד המשפט מתנהל, פרסם ברחבי קראון הייטס מנשרים,
בשמו ובחתימת ידו, בהם טען בתוקף פולמוסי חד משמעי כי חלק מהכסף שייך ל'מרכז' וכי על
הנהלת 'מרכז' לגשת לדין תורה שבו יוכרע מי זכאי לקבל את הכסף המגיע לו בדין.
תוך כדי תקופת המשפט, הסתעף הוויכוח כשהנהלת 'מרכז'
ביקשה לטעון כי עוד בשנים לפני ג' תמוז לקחה הישיבה לעצמה יותר מהחלק המגיע לה. דעתו
של ר' זלמן בנושא זה הייתה חדה כתער: אין לדון או לערער על מה שהיה בחיי הרבי בעלמא
דין, משום שייתכן בהחלט שהיה זה על דעת הרבי ולא ניתן להוכיח מאומה.
משעשעת במיוחד הייתה עדותו במהלך המשפט עצמו שנמשכה
על פני שעות ארוכות. הצד השני הציג כנגדו את המסמכים שהוא עצמו הפיץ ברחבי השכונה בהם
טען כי חלק מהכסף שייך ל'מרכז', אך הוא עצמו, בעצבים של ברזל, שהוציאו מכליהם את אחרוני
הקשוחים שבעורכי הדין, התנער מהמנשרים הללו.
בתום העדות שלו ניתן היה להיזכר בעליל בקביעתו הנחרצת
של השופט בתום עדותו במשפט הספרים, לפיהם עדות של איש זה היא חסרת כל ערך וכי אין להתחשב
בה כלל, לטוב ולמוטב. לקביעה זו תרמה חוות דעת רפואית שקבעה כי האיש, בגילו ולנוכח
מחלות שונות שעבר, אינו מסוגל לזכור אף דברים שעשה ביום אתמול. אלא שזו התנגשה עם העובדה
שבעת החקירה הנגדית, כשעורך הדין שאל אותו על דברים שאירעו תמול-שלשום ואף קודם לכן
שאינם בעלי השלכה לעמדתו הדואלית, הוא גילה בקיאות היורדת לפרטי פרטים. כמו בעת משפט
הספרים, אף כאן לא העניק ר' זלמן לאלו שביקשו זאת כל הזדמנות להוציא מפיו דברים שלא
תכנן לומר.
במרוצת תקופת התנהלות המשפט, נולדה פרובלמה נוספת.
הנהלת 'מרכז', התובעת, לא יכולה הייתה לטעון במשפט כי הכסף שייך ל'מרכז' שכן, רשמית,
המנוח הוריש את עזבונו לישיבה בלבד. כל החלוקה לא נולדה אלא מפני שהיה זה במסגרת מגבית
משותפת. הצגת הדברים המשפטית, מצד 'מרכז', הייתה אפוא שהישיבה היא תחת נשיאות הרבי
והנהלת אגודת חסידי חב"ד היא היורשת של הרבי וממילא הישיבה היא תחת נשיאותם ובעלותם.
אם בשלב ראשון היה זה רק טיעון משפטי, ככל שנקף
הזמן, הבהירו אנשי 'מרכז', בדבריהם ובמעשיהם, כי הם מתכוונים לכך במלוא הרצינות, על
כל המשתמע מכך. הדברים עמדו בסתירה מוחלטת להוראות מפורשות שקיבל ושמע ר' זלמן מהרבי
באשר למעמדה של הישיבה, בשנים הראשונות, בעת כהונתו ב'וועד ליובאוויטש', וכן בשנים
שלאחר מכן. אז הבהיר לו הרבי כי המוסדות חייבים להיות נפרדים לחלוטין.
בשלב מסוים נראה היה כי אין קץ לסאגה שנפתחה בשנת
תשנ"ו וכי הדיונים המשפטיים הולכים ומסתעפים. במהלך שנת תשס"ג, השנה האחרונה
לחייו של ר' זלמן, התבטא כמה פעמים באוזני נכדו בתקווה מהולה בחשש: "אני מקווה
שזה יסתיים כל עוד אהיה בחיים". הוא היה מודע היטב לגודל האחריות הגורלית המונחת
על כתפיו בשל העמדה האמביוולנטית בה נקט. כשמצד אחד, משוכנע היה כי מחצית הכסף שייכת
ל'מרכז' ובד בבד גרס כי חייב להתקיים דין תורה שיחרוץ מי ומי ב'מרכז'.
באסרו חג השבועות תשס"ג, חודשים אחדים לפני
פטירתו, זימן ר' זלמן את הרב יוסף ויינברג לביתו ודיבר על לבו שעה ארוכה שיואיל לתווך
לפשרה. לנגד עיניו הוא העלה על הכתב נוסחת פשרה בזו הלשון: "אסרו חג תשס''ג. חתימת
ידי תעיד עליי כמאה עדים. אם רק ייחתמו שני דברים: א', שאין להם שום שייכות לישיבת
תומכי תמימים ברוחניות ובגשמיות וכלל. ב', שאין תובעים כלום כל מה שהישיבה קיבלה ביותר
מחלקה אבל היה בחיי כ"ק אדמו"ר עד (תש)נ"ד, הם מוחלים - ורק התביעה
על אחרי, אזי בשלושה מינוט לערך נתפשר".
משמעות הדברים הייתה ברורה. הפשרה של ר' זלמן גרסה
כי על הנהלת 'מרכז' לסגת מהקביעה כי היא הבעלים של הישיבה ובד בבד לסגת מכל תביעה בהקשר
לכספים שנלקחו מהעיזבון בחיי הרבי. במקרה זה, קבע, ניתן יהיה להתפשר, תוך שלוש דקות
על הסכום.
במרוצת תקופת המשפט, בייחוד בשנה האחרונה, נפגש
ר' זלמן בחשאי כמה פעמים עם הרב ח.י. קרינסקי ועוד מאלו שייצגו את הצד השני, בניסיון
להגיע לאותה פשרה – אולם מאמציו לא נשאו פרי.
אנשי הצד השני (שלדבריהם, השקיעו בניהול המשפט ובייצוגה
יותר מארבעה מיליון דולר) לא קיבלו את הצעת הפשרה. להכרעת בית המשפט נותר סכום כעשרה
מיליון דולר, כששניים וחצי מיליון מתוכם התיר בית המשפט להנהלת הישיבה להוציא, לנוכח
מצב החירום שבו הייתה שרויה.
חודשיים לאחר פטירת ר' זלמן, נכתב פסק הדין של בית
המשפט. הפסיקה הייתה בצלמה ובדמותה של הצעת הפשרה שכתב ר' זלמן חודשים אחדים לפני כן.
השופט קבע, כביכול מסיבות של התיישנות ושל בירוקרטיה, כי אין לדון בכספים שנלקחו מהעיזבון
לפני 1994 (תשנ"ד) והורה לחלק את הסכום לשניים.
הייתה זו אצבע אלוקים אשר כמו אחזה ביד השופט שהכריע
במשפט. כל תוצאה אחרת, הייתה עלולה להיזקף לחובתו של ר' זלמן. אילו הייתה הישיבה זוכה
בכל הסכום, היה הוא האשם שכסף של 'מרכז' נלקח ממנו בשל עיקשותו. אילו היה 'מרכז' זוכה
בסכום כולו, אף הוא היה האשם בגילויי הדעת שהוציא – שחרף הכחשותיו בעדותו, נוצלו היטב,
כמסמכים ואסמכתאות מובהקות מאת יו"ר חבר הנאמנים של הישיבה – בכך שהכספים ניתנו
ל'מרכז' על לא זכות בכפו, בשל אי היותו ה'מרכז' האותנטי.
צאצאיו של ר' זלמן הצביעו בהתרגשות על כך שאין מנוס
מתחושה מוחשית כי עם עלותו למרומים, הפעיל ר' זלמן כוחות עליונים, כמו שרק הוא ידע
לעשות, עד שבית דין של מעלה פסק וחתם על הפסק שנתקבל, במלכותא דארעא, בבית דין של מטה.
•
פרק מיוחד של חותם אמת הטביע ר' זלמן דווקא בשנים
האחרונות יחסית, עת הוקם 'ועד הבניין' להרחבת ספריית אגודת חסידי חב"ד, הספרייה
של הרבי.
"ההיכרות העמוקה שלי עם ר' זלמן", נזכר
מנהל הספרייה, הרה"ח ר' שלום בער לוין, "החלה לאחר משפט הספרים. אז התאחדו
לראשונה שתי הספריות, הספרייה של הרבי הריי"צ והספרייה של הרבי והיה צריך עזרה
רבה. כחבר הנהלת אגודת חסידי חב"ד רתם ר' זלמן את עצמו לעזרה באופן יזום ואקטיבי
והדבר מצא את ביטויו בכל פרט קטן כגדול. כשנדרשנו, למשל, לרכוש מחשב חדש או מכונת צילום
חדשה, הוא מימן כל דבר.
"בשיחת ה' בטבת תשמ"ח ביקש הרבי להביא
ספרים לספרייה. ר' זלמן התעקש שנבוא לביתו, אל הספרייה הגדולה בת אלפי הספרים שבבעלותו.
הוא התעקש שנבוא אליו עם הקטלוג כדי לראות על אתר אלו ספרים חסרים בספרייה. כאלף ספרים
הוצאו מביתו קודש לספריית הרבי".
גם בכל הקשור לנסיעה לרוסיה, בניסיון לגאול את ספרי
רבותינו נשיאינו שהולאמו שם לספריית לנין, מספר הרב לוין על התעניינות אכפתית מצדו
של ר' זלמן. "התעניינות שחרגה הרבה מעבר לעניין שהיה אמור לגלות כאחד מחברי הנהלת
אגודת חסידי חב"ד העולמית".
"בתחילת תשמ"ט", שב הרב לוין ומעיד
"כתב לי הרבי שעליי למנות ועד בניין על מנת להתחיל להקים בניין לספריה. בנוסף
לר' שלמה קונין שנסע עמי לרוסיה, הרגשתי שר' זלמן הוא האדם המתאים להימנות עם ועד הבניין.
היה זה במצב בלתי שגרתי בעליל. ר' זלמן היה אז מאחורי סורג233. לא ניתן היה
לטלפן אליו ורק הוא יכול היה ליצור קשר. למרות זאת, עזה הייתה תחושתו כי הוא האדם המתאים
להיות בפורום שיקבל על עצמו את ההחלטות והאחריות וכי ישיבתו שם אינה אלא זמנית. לבחירה
זו קיבלתי את הסכמתו המלאה של הרבי.
"יצרתי עם ר' זלמן קשר והוא הסכים על אתר.
מתוך המאסר היה מצלצל לי כל פעם לשאול פרטים. במשך כחצי שנה התנהלו דיונים שלמים היכן
להקים את המבנה החדש של הספרייה. הרבי הכריע על כל צעד ושעל ור' זלמן היה מעורב בכל
שלב, כל מחשבה, כל תכנית וכל בדל של ספק. החיים שלו היו בתוך זה.
"מתוך שלל הצעות שעלו על הפרק, הורה הרבי להתמקד
בבניין הנוכחי של הספרייה ולמקסם את האפשרויות הגלומות בו. זה היה קשה עד בלתי אפשרי.
כל המעברים היו מלאים בארגזי ספרים. ההוראה על כך ניתנה בראשית חודש כסלו תש"נ.
בי"ב בכסלו נשא הרבי שיחת קודש בה התבטא באומרו, 'יש עוד עניין שנוגע לי אישית,
בניית הספרייה'. הרבי נימק אז ברבים את ההוראה שיש להקימה דווקא בבניין זה בכך שהרבי
הריי"צ הקים את הספרייה בבניין זה. בהמשך הורה הרבי לחבר את הבניין עם הבניין
הבא בשורת הבניינים שעל השדרה".
חיבור הבניינים היה באמצעות חפירת מרתף תת קרקעי
ויצירת גשר. במרתף שוכנו אלפי הספרים, באמצעות שיטות השימור החדישות ביותר הנהוגות
בספריות הגדולות בעולם. עלות הפרויקט כולו הסתכמה אז ביותר ממיליון דולר. "ר'
זלמן תרם מכיסו רבע מכל ההוצאות, רבע נוסף גייס ואת החצי האחר התחייב לגייס ר' שלמה
קונין", מעיד הרב לוין.
"ישבנו על כל פרט בבנייה קטן כגדול",
מתאר הרב לוין. "בעיני ר' זלמן המוטיב המוביל בכל הדיונים היה החשיבות המכרעת,
השמימית, שהרבי מייחס לספרייה. כשהחל משפט הספרים, כולם היו עדים לכך שהרבי נסע מדי
יום ביומו אל האוהל הקדוש, במשך שלושה שבועות רצופים. ר' זלמן התייחס לכל הקמתה מחדש
של הספרייה כקיום משאלת לבו הכמוסה ביותר של הרבי".
בשלב מסוים, עלתה על הפרק השאלה כדת מה לעשות בחדר
היחידות של הרבי הריי"צ. "לתומי חשבתי כי ראוי להקים דלת זכוכית בכניסה לחדר
ואשר באמצעותה יראו המבקרים בספרייה את חדר היחידות. ר' זלמן שלל את הרעיון מכול וכול.
'זהו חדר יחידות. אני הייתי בחדר הזה ביחידות', הטעים. 'אתה רוצה לעשות ממנו מוזיאון?'.
"כתבנו לרבי את שלוש האפשרויות: שהחדר ייסגר
בדלת זכוכית ויהיה חלק מתערוכה, שבחדר ישבו וילמדו חלק מאברכי הכולל או, כעצת ר' זלמן,
שיוכלו להיכנס לחדר בעיתות מיוחדים לאמירת תהלים. הרבי מחק את שתי האפשרויות, אישר
את ההצעה של ר' זלמן. והוסיף בכתב יד קודשו על המילים חדר היחידות של הרבי הריי"צ:
'וקריאת פ"נ'".
במשך כל תקופת הבנייה וההקמה של הספרייה מחדש, על
פני יותר משנה, מסכם הרב לוין, הייתה מתקיימת ישיבה שבועית בביתו של ר' זלמן. כל אחת
מהישיבות הייתה מסתיימת בשורה של החלטות מעשיות.
שליח הרבי, הרה"ח ר' שלמה קונין, הוסיף וציין
בנימה אישית בשיחה עם מחברי הספר: "בכל הקשור לספרייה – ר' זלמן היה ה'בולדוזר'.
אלמלא נכנס ר' זלמן לעניין בכל כוחותיו, לא היינו יכולים לשבת כיום הזה בחדר הזה של
בית הספרייה. זכור לא אשכח את האסיפות הרבות בהן היה הרוח החיה ואת הקידום האדיר שנתן
למלאכה כולה אשר התנהלה בקצב מהיר ביותר תודות לו".
•
בכ"ח בניסן תנש"א, הוכה קהל עדת החסידים
בהלם מוחלט למשמע דבריו הקדושים של הרבי באשר לביאת המשיח: "אני את שלי עשיתי
ומכאן ולהבא עשו אתם כל אשר ביכולתכם". עיון בפרוטוקולי הדיונים של הנהלת אגודת
חסידי חב"ד העולמית מגלה עד כמה ידע ר' זלמן לצפות את אשר יקרה אם אגו"ח
החרש תחריש בעת הזאת.
עמדתו של ר' זלמן (שנתמכה בלהט גם על ידי אחד החברים
וזכתה לתמיכה של חברים נוספים אם כי לא הייתה עמדת הרוב) גרסה שיש לנקוט בפעולה יזומה
להפצת בשורת הגאולה – שכן מעבר לקיומה של הוראת הרבי, אפס מעשה יוביל לאנרכיה שבחסותה
איש הישר בעיניו יעשה. לנוכח עמדת המיעוט בה נותר, החלו עד מהרה לצוץ כפטריות אחר הגשם
יוזמות שונות ומשונות שאילו הייתה להן יד מכוונת ייתכן והיו נמנעות.
בשלב מסוים, בעיצומה של שנת תשנ"ג, החל אחד
החסידים ביוזמה פרטית לפרסום מודעות ב'ניו יורק טיימס' עם מסרי בשורת הגאולה. חברי
הנהלת אגודת חסידי חב''ד, ור' זלמן בתוכם, זעמו על כך וביקשו לפרסם גילוי דעת נחרץ
ביותר בגנות זאת.
בתוך כך נודע לר' זלמן כי מודעות אלו היו למראה
עיני הרבי. ר' זלמן פנה למזכיר הרב גרונר לברר אם אכן כך הם פני הדברים וביקש את תשובתו
בכתב. הרב גרונר אכן מסר לו בכתב כי המודעות היו למראה עיני הרבי שאישרם בניע ראשו
הקדוש.
בעקבות זאת, השקיע ר' זלמן מאמצים רבים לכך שגילוי
הדעת יהיה מתון ולא ייצא חוצץ נגד מודעות אלו. גילוי הדעת המתון אכן הופיע מעל דפי
היומון האידי, 'אלגעמיינער זשורנאל', אך דעתו של ר' זלמן לא הייתה נוחה מכך ומאז הפכה
המחלוקת באגודת חסידי חב''ד לברת קיימא.
באותה עת – לאחר מחלת ופטירת הרב חדקוב ולנוכח החירות
שקיבלו כתוצאה מהמצב החדש לאחר כ''ז באדר – החליטו מתנגדיו של ר' זלמן לשמוט מתחת לרגליו
גם את הקרקע המוצקה שעליה פעל במסגרת 'ועד רבני ליובאוויטש הכללי', לנוכח התוקף הגדול
שהעניק הרבי לגוף זה. הם עשו זאת בין השאר באמצעות חבירתם של רבנים נוספים אל הוועד
ובמהלך שלם שלא פסח על סדרת אמצעים פסולים ואפלים שארגו על מנת למוטט את השליטה של
ר' זלמן בוועד הרבנים.
באותם ימים, כתב ר' זלמן לרבי במר נפשו: "הנה
בסוף חודש שבט סמוך לאדר, ביקשתי מכ''ק התעוררות רחמים בדבר שרצו לעשות אסיפה ולהרס
ועד הרבנים מסיבת התנגדות בדרכי עבודת התגלות המשיח. וכ''ק בירכני וב''ה הצלחתי. ועתה
עוד הפעם התעוררות הנ''ל וגם אודות אגו''ח, אחרי החלל מהמנוח הרה''ח רחמ''א ע''ה, וח''ו
להחליט רק כשיהא כולם כאן ולא להרוס בעניינים אשר התנגדו לדעת כ''ק ח''ו. והנני עוד
הפעם לעורר רחמים שלא יהרסו ח''ו. ואעבוד בלי נדר במסירות נפש אשר הוא לטובת הכלל ועתה
אין עצה רק לילך במסירות נפש. ואקווה שיעזור ה' יתברך ואצליח וירום קרן חב''ד".
•
על כל שנותיו האחרונות של ר' זלמן, מאז ג' בתמוז
תשנ"ד עד ערב ראש השנה תשס"ד, העיבו ייסורי נפשו הקשים מנשוא לנוכח מה שהתפרש
בעיניו כחילול הקודש נוכח אי קיום צוואתו הקדושה של הרבי. בכתב ובעל פה, ביחידות וברבים,
לא חדל להפציר בפני עמיתיו להנהלת אגודת חסידי חב"ד כי ייאותו למסור את הכרעת
העניין בפני בית דין ואת אשר יפסקו הרבנים, חברי בית הדין, כן יקום. משום שלו עצמו
לא היה רווח אישי מפסיקה כזו או אחרת שכן ככלות הכול, היה הוא בעל זכות הצבעה אחת בכל
מקרה ולא הייתה משמעות מעשית לקביעה כזו או אחרת. ליקיריו, שארי בשרו, לא חדל לומר
כי גם אם ייפסק שאין זו צוואת הרבי, יבוא שקט לנפשו ביודעו כי לא חלה עליו אחריות שהוא
משתמט מלקיימה.
כאז, כן
בימים שלאחר ג' בתמוז, כשעדת ה' אשר נותרה כצאן ללא רועה הייתה לשני מחנות, לא חבר
ר' זלמן לפלג או מחנה כלשהו. דבק היה באמת הפנימית שלו. מחד גיסא דגל באמונה הקדושה
כי דבר מדבריו הקדושים של הרבי אודות ביאת והתגלות המשיח לא ייפול ארצה ומאידך גיסא
ביכה בקול גדול את השריפה הנוראה אשר שרף ה'.
[224] . שנוסדה על ידי הרבי הריי"צ ערב הגירתו מאירופה לארצות הברית ובה בעת
לחדש גם את פעילות 'אגודת חסידי חב"ד בארצות הברית' שנוסדה קודם לכן, בשנת תרפ"ה.
[225] . הרב משה הרסון, הקרוא השלישי להצטרף לחבורה, בהוראת הרבי, לא נכח באותה אסיפה,
מסיבה טכנית.
[226] . תיעוד מלא של כל הפרוטוקולים מאז כינונה המחודש של אגודת חסידי חב"ד
בחודש תמוז תשמ"ה ועד ג' תמוז תשנ"ד ועד בכלל, לרבות הישיבות שלאחר ההסתלקות
וכל התכתובות וחליפות המכתבים הכרוכים בהן, יראה אור בע"ה בחיבור נפרד הקובע ברכה
לעצמו.
[227] . הוועד הוקם תחילה בשנת תש"ל והונהג בידי הרב זלמן שמעון דווארקין. הוועד
טיפל בעשרות נושאים הלכתיים שעמדו על הפרק במשך הזמן, אולם בשנת תשמ"ה, בעקבות
פטירת הרב דבורקין, דעכה הפעילות המשותפת.
[228] . שמו המלא של אומרה מצוי בידי מחברי הספר, אך לא ניתנה רשות לנקוב בו.
[229] . שנערכה בימים שלאחר ג' בתמוז תשנ"ד ואשר למחברי הספר הוגשה הקלטה מלאה
שלה.
[230] . בשיחה מוקלטת שקיימו עמו, בהשגחה פרטית, מחברי הספר, בחודש חשוון תש"ס.
[231] . היום בו פסק בית המשפט כי הספרים שייכים לאגודת חסידי חב"ד ומני אז
נקבע יום זה ליום 'דידן נצח'.
[232] . מתוך 'חדשות 770, בית חיינו', בתאריך זה, עמוד 5.
[233] . כתוצאה מפרשת מס שהושתה עליו, ראו בפרק 'טוב עין'.
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.