פרק שנים עשר
פרק שנים עשר
בית רבי
ברגע מיוחד של גילוי לב202, כמוס ואישי,
חשף הרבי באוזני נאמן ביתו הקרוב לו ביותר, ר' זלמן, עובדה מרתקת שלא הייתה ידועה לאיש
עד כה.
"בשובנו, הרבנית ואנוכי, מהחתונה שלנו בי"ד
בכסלו תרפ"ט, נכנסנו הביתה וגילינו כי הכתובה נעלמה. חיפשנו כה וכה ולא מצאנו.
היות ועל-פי הלכה אסור לאדם לדור בביתו אם אין בו כתובה, יצאנו אפוא יחדיו אל בית חמי,
הרבי. התייצבנו לפני הרבי וסיפרנו כי הכתובה אבדה ואיננו מוצאים אותה. הרבי התיישב
על כיסאו, נטל עט ודף והחל לכתוב כתובה חדשה בכתב יד קודשו".
"א דאנק צו דעם, האב איך באקומען נאך א כתב
יד" (הודות לכך, זכיתי לקבל עוד כתב יד של הרבי), הפטיר הרבי בחיוך.
סיפור מפעים זה לא יצא מפי קודשו של הרבי לאוזניו
של ר' זלמן כסיפור דברים בעלמא. היה זה ברגע ההיסטורי שבו הטיל עליו הרבי, הלכה למעשה,
את האחריות המלאה על כל הכרוך בבריאותה של הרבנית. "על פי הכתובה", הבהיר
הרבי, "אני חייב לדאוג ולהיות ערב לבריאותה של רעייתי. אני מטיל עליך אפוא את
האחריות הזו והנני סמוך ובטוח כי תמלא אותה באחריות ובנאמנות אם כי אני עצמי חייב לשאת
בכל הוצאה הכרוכה בכך".
זמן קצר לאחר מכן, חשש הרבי שר' זלמן אינו מגיש
לו חשבונות נכונים של הוצאות הטיפולים הרפואיים של הרבנית וכי הוא מעגל את הסכומים
לטובת הרבי. הרבי אמר אז: זו חובתי על פי הכתובה לדאוג לבריאות רעייתי. אם אראה שאתה
לא מגיש לי סכומים נכונים, כדי להוריד מהשתתפותי, אטול ממך את הזכות שאתה מממן את השמירה
על ביתי203 ואשלם גם על
כך.
אחת לשבועיים היה ר' זלמן מגיש את חשבון ההוצאות
והרבי היה משלם לו הוצאות אלו וכן את שכרו של המשב"ק ר' חס"ד הלברשטאם. באחת
ההזדמנויות הראשונות אמר לו הרבי כי מדובר בסכומים גדולים וכי עליו להשתמש בהם (בניגוד
למנהגם של חסידים שלא להשתמש בכסף שקיבלו מהרבי). בפועל היה ר' זלמן משתמש בכספים אלו
לצדקה בלבד.
בארכיונו של ר' זלמן שוכנת כבוד שורה של מענות קודש
מדהימים בפרטי פרטיהם שכל תוכנם מוקדש אך ורק לדין ודברים שכמו התנהל בין הרבי לבין
נאמן ביתו אודות סכומי כספי הוצאות אלו והשימוש בהם.
כך, למשל, בפתק מסוים204 כותב הרבי בתגובה
לדיווח של ר' זלמן על טיפול רפואי שעברה הרבנית – "נתקבל ותשואות חן תשואות חן.
בוודאי יכניס סכומים הנ"ל בהחשבון". בפסקה הבאה מתייחס הרבי לדיווח של ר'
זלמן על 'נתינה' (טיפ בלע"ז) שהעניק לרופא: "לפלא – כיוון שלדעתו היה צריך
להיות נתינה יותר אלא שחס על.. ממוני הרי: 1, בטח הטעם לדעתו שאולי יתווסף על זה עוד
יותר בתשומת לב וכו' – מה שייך בזה חס הנ"ל? 2, זהו ממונו של הקב"ה שציוה
לעשות גם ע"פ טבע ועל פי שיקול דעתו של העושה וק"ל. כמובן אין שאלה בנוגע
לעבר כי אם בנוגע להנהגה בעתיד".
מנוסח זה של דברי הרבי עולה שיטת הרבי אותה זכה
ר' זלמן לשמוע כמה וכמה פעמים לפיה יש להוסיף ולהעניק לרופא מלבד השכר הרשמי, כפי שהרבי
עצמו כותב, "שאולי יתווסף על זה עוד יותר בתשומת לב וכו'". ובהקשר זה טוען
הרבי כלפי ר' זלמן כי היה עליו לתת באותו מקרה יותר ולא לחוס על ממונו של הרבי. נוסח
זה ממחיש כי הרבי סמך על שיקול דעתו של ר' זלמן והורה לו לנהוג בהתאם לכך.
בהזדמנות אחרת כותב הרבי לר' זלמן, בהתייחס ל'תירוץ'
של ר' זלמן על כך שלא הגיש דיווח מדויק על גובה ההוצאות שהיו כרוכות בטיפול רפואי מסוים
של הרבנית, בחריפות רבה: "ביקשתיו והזהרתיו שלא יעשה פשט'לעך וקונצען ודריידלאך
וכו' ופשיטא שלא יעלים ו"כמובן" שכותב "שזהו בערך" וזה שאינו יודע
וגם לא שייך וכו'. מצורף בזה על החשבון י"ב אלף ובוודאי יודיע כל החשבון וברור
וכו'... אזכיר על הציון".
בעטיה של אותה סיבה, כותב הרבי בפתק נוסף:
"כל אמתלאות הנ"ל חששתי להם מראש – ולכן אמרתי לו בפירוש דכל ספיקא לחומרא.
ואולי יספיק הכתוב עד עתה שיודיע סוף סוף החשבון. מצורף בזה
עוד אלפיים".
האחריות שהוטלה על ר' זלמן, באתערותא דלעילא, פתחה
צוהר למסכת של קשר אישי, יומיומי ותכוף ששרר כל העת, גם ללא קשר לעניינים הכרוכים בבריאותה
של הרבנית, אשר העידה על היותו של ר' זלמן הקרוב ביותר אל בית רבי.
•
"בשנת תשכ"ב", מספרת בתו אסתר,
"עבר אבא ניתוח קשה והוא היה רתוק למיטתו בבית הרפואה כשמצבו אינו טוב. יום אחד
אני יושבת לבדי בבית ולפתע מצלצל הטלפון. כשהרמתי, הזדהתה הדוברת מעברו השני של הקו
כ'גברת שניאורסון'.
"באותם ימים נודע לי כי הרב זלמן שניאורסון
ורעייתו המתגוררים בניו ג'רסי עומדים לעבור לגור בשכונת קראון הייטס. הייתי משוכנעת
כי הדוברת אינה אלא גב' שניאורסון, שזה עתה העתיקה את מקום מגוריה לשכונתנו. הגבתי
אפוא בספונטניות: וולקאם טו קראון הייטס. ברוכים הבאים לקראון הייטס. אני מקווה שתהיו
מרוצים. 'גב' שניאורסון' התעלמה מדבריי ואמרה כי היא מתקשרת משום ששמעה שאבי אינו בקו
הבריאות. הגבתי באמירה סתמית ומעודדת שבעזרת ה' הכול יהיה בסדר, מבלי לפרט יתר על המידה.
הדוברת לא השתכנעה מנימת דבריי והמשיכה לשאול, מה אומרים הרופאים. לא רציתי לשתפה במצבו
הקשה של אבי ושוב עניתי, בעזרת ה' הוא יחלים. השיחה הסתיימה כשהיא מבקשת ממני למסור
שהתקשרה, לא לפני שאני אומרת שוב, עוד פעם באוזניה של רעבעצין שניאורסון, וולקאם טו
קראן הייטס.
"לא חולפת אלא רבע שעה ושוב מצלצל הטלפון.
הפעם על הקו, בת דודתי, הגב' טעמא גורארי'. לתדהמתי היא מספרת לי כי זה עתה התקשרה
אליה הרבנית ושאלה אותה: איזו ילדה היא אסתר? היא לא קולטת את מצבו של אביה? היא מדברת
בכזו שלוות נפש. אני עוד לא קישרתי בין הדברים ושחתי לה לפי תומי על גב' שניאורסון
שהתקשרה, והיא בתגובה קוראת בקול לתוך האפרכסת: אסתר, דעי לך, מי שטלפנה הייתה הרבנית!
"לא
ידעתי את נפשי ולאחר כמה דקות, כשהתעשתי, טלפנתי אל הרבנית כשכולי התנצלות כנה. בעדינות
נפשה האצילית מיהרה הרבנית לומר לי שלא קרה מאומה ותכף ביקשה להתעדכן במצבו של אבי
לאשורו. באותה שיחה היא קבעה עמי כי מדי בוקר, כשאני עוזבת את בית הרפואה לאחר ששהיתי
עם אבא כל הלילה, אתקשר אליה. 'בשבע בבוקר אני מחכה לטלפון שלך', הבהירה הרבנית.
"במשך שישה שבועות היה אבי מאושפז במצב קשה
מאוד עד שנמצאה התרופה שהצליחה לגבור על החיידק שקינן בדמו. מדי בוקר הייתי מטלפנת
אל הרבנית ומעדכנת אותה. ביום השני או השלישי, שאלה אותי הרבנית האם אכלתי או שתיתי
משהו בטרם עוזבי את בית הרפואה. תשובתי לא מצאה חן בעיניה וביום המחרת היא סיפרה לי
שבדקה ומצאה כי יש חנות בסמוך לבית הרפואה בו מאושפז אבי שבה ניתן לרכוש שתייה כשרה.
היא ביקשה שאבטיח לה כי מדי בוקר אקנה לעצמי כוס מיץ בצאתי מבית הרפואה.
"כששב אבי הביתה מבית הרפואה, הקפידה הרבנית
לדבר עמו אישית בטלפון מדי יום".
•
מאז ומקדם היה ר' זלמן כבן בית בבית הרבי הריי"צ.
מערכת היחסים בינו לבין בית רבי היו אפוא משפחתיים מלכתחילה. מיטיב להגדיר זאת בשיחה
עם מחברי הספר, המשב"ק ר' שלום בער גנזבורג, אשר במשך שנים רבות לא מש מבית רבי,
מתוך מסירה ונתינה אמיתית שלא היה לה אח ורע: "ר' זלמן והרבנית היו כמו אח ואחות".
בשמחת תורה תשל"ח, עת פקד את הרבי התקף הלב,
היה זה ר' זלמן, כמי שלא מש מגן עדן התחתון כל אותה עת, האיש אשר דיבר על לב הרבנית,
שוחח עמה על מצבו של הרבי לאשורו והשמיע באוזניה את תחינת הרופאים שתסכים לומר לרבי
כי יאות להתפנות לבית הרפואה. השהות הממושכת כל אותה עת ליד חדרו של הרבי כשר' זלמן
משמש כמליץ בין המזכירים שאפפו את הרבי לבין הרבנית – יצרה קרבה והערכה בלתי מסויגת.
או אז ראתה הרבנית את התמסרותו הרבה לרבי ואת הכספים הרבים שתרם על אתר, ללא כל חישוב
או חשבון, לטובת כל הוצאה שהיו זקוקים לה באותם ימי הרת עולם.
"ר' זלמן היה כאן באותם ימים 24 שעות",
נזכר מזכיר הרבי, הרב גרונר. "הוא היה יושב יום ולילה כאן בעל המדרגות של 'גן
עדן התחתון', מדבר רבות עם הרבנית, מעדכן אותה על כל צעד ושעל ומשוחח אותה".
כתוצאה מאותה שהות, היה ר' זלמן מקפיד על קשר תמידי
ויומיומי עם הרבנית. "הידיעות שלו ברפואה מדהימות", אמרה פעם הרבנית לר'
שלום בער גנזבורג. "הוא היה בקשר תמידי וידע איך לחלץ מפיה על כל מכאוב או מיחוש
שהיא חשה. בד בבד, אף פעם לא קיבל את דברי הרופאים כפשוטם. תמיד חקר ודרש", אומר
ר' שלום בער גנזבורג.
בליל תשעה באב תשמ"ג, בעוד הרבי שוהה ב-770,
יצאה הרבנית למרפסת ונפלה. ר' שלום בער גנזבורג, המשרת בקודש, חש אליה והיא מיד הורתה
לו להזעיק את ר' זלמן. ר' שלום בער רץ כל עוד נפשו בו אל ר' זלמן ששרוי היה באותה שעה
בבית הכנסת הסמוך למקום מגוריו ברחוב לפרטס ונח על ספסל מפאת שלא חש בטוב. מיד בהתייצבו
של ר' שלום בער בבית הכנסת, התרומם ר' זלמן ממנוחתו ודהר ברכבו לבית הרבי והרבנית,
כשהוא מזעיק את הרופא, ד"ר פלדמן.
לאחר בדיקה קצרה התברר כי הרבנית ככל הנראה שברה
את הירך והיא הובהלה לבית הרפואה ג'וינט דזיז. ר' זלמן היה כל הלילה בבית הרפואה. במשך
הלילה שוחח ר' זלמן עם הרבי טלפונית ועדכן אותו במתרחש. עם בוקר, התייצב אישית בבית
הרבי ומסר דיווח מלא על מצבה של הרבנית. הרבי הציע לו להצטרף אליו ברכבו ל-770 ולאחר
שהרבי ירד, יסיענו הנהג אל הרבנית בבית הרפואה. אולם ר' זלמן חשב לעצמו כי הציבור שאינו
יודע כלל אודות המתרחש עלול להבחין בכך ותתחולל מהומה. מסיבה זאת אמר לרבי כי הוא ייסע
ברכבו.
הרבי הורה לו שישכור עבור עצמו חדר נוסף בבית הרפואה
כדי שיוכל לנוח בו (שכן הוא עצמו שוחרר חודש קודם לכן מאשפוז ממושך) בעודו מלווה את
הרבנית ודואג לטיפול שהיא מקבלת וכן שידאג לכך שיביאו לו מזון במוצאי הצום. זמן קצר
לאחר צאת הצום הודיעו ממזכירות הרבי כי הרבי עומד לבוא לבית הרפואה.
"שעה קלה לפני הופעת הרבי במקום", מספרת
הגב' שטרנברג, "ביקשה הרבנית מהאחות שתאפר אותה ותסדר אותה, כדי שהרבי לא יבחין
במראה האמיתי שלה. היו לה אז כאבי תופת וכל תזוזה בגופה הייתה כרוכה בכאבים וייסורים
נוראיים, אולם במאמצים עילאיים, כשהיא חושקת את שפתיה לבל ישמע קולה הנאנק, התאמצה
להיראות טוב ככל שניתן, כדי שבעלה, הרבי, לא יראה כמה היא סובלת.
"זכור לא אשכח כיצד באותן דקות מתוחות, בטרם
יופיע הרבי, קלטה עיניי את האחות הראשית כשהיא יוצאת מחדרה של הרבנית ופורצת בבכי.
מאוחר יותר שאלתיה לפשרו של הבכי העז והיא אמרה לי: מימיי לא ראיתי דבר כזה. כל אישה
חולה רוצה שבעלה ירחם עליה ויראה כמה היא מסכנה. האישה הזו מתייסרת בכאבים איומים וראי
איזה מאמצים היא עושה רק כדי שבעלה לא יראה שהיא סובלת.
"לאחר שהרבי ישב עם הרבנית איזה זמן, פנה אל
אבי ושאל, 'היה לכם חדר כפי שסיכמנו?'. אבא השיב כי לא ניתן היה לשכור חדר אבל הוא
נח על שני כיסאות. ואוכל? שאל שוב הרבי ואבא השיב כי עוזרו הביא לו אוכל. הרבי לא הסתפק
בכך ובדרכו החוצה, תוך כדי הילוכו במסדרון, פנה אליי ושאל, 'דער טאטע האט שוין געגעסן?'
(אבא כבר אכל?) ואני השבתי שאכן הביאו לו אוכל".
במשך כל אותו שבוע שהו ר' זלמן ובתו בבית הרפואה
לילה ויום כמו היה זה ביתם כשהם מלווים את הרבנית ודואגים על כל צעד ושעל. מדי לילה
היה הרבי מגיע לבקר את הרבנית בבית הרפואה. ר' זלמן ובתו היו עדים להתרחשויות מעניינות
שאירעו באותם ביקורים.
"בכל פעם", נזכרת הגב' שטרנברג,
"היה הרבי מגיע בשעת לילה. את פני הרבי היה מקדם ר' חס''ד הלברשטם, אשר היה ממתין
בפתח הראשי ומלווה את הרבי אל המעלית ואל חדרה של הרבנית. ביום ראשון, אור ליום ט"ו
באב, לרגל התוועדות שערך הרבי באותו ערב (כמדי שנה בחמישה עשר באב) הגיע הרבי לבקר
את הרבנית ביום. אבי ציפה לרבי בפתח בית הרפואה.
"ברגע שקיבלנו את ההודעה כי הפעם יבוא הרבי
לבקר ביום, עשיתי מאמץ לוודא שמעלית אחת תהיה פנויה כדי שלא יהיו נשים במעלית שבה עולה
הרבי. עמדתי ושמרתי על המעלית. והנה, הרבי מופיע בלוויית אבי. אבא, שהיה כל כך מתוח
ונרגש, החל לצעוד לעבר המעלית, במקום לפנות אל המעלית הסטרילית שליד פתחה ניצבתי. קראתי
בלחישה, 'טאטע', 'טאטע', אבל אבא היה נרגש ולא שמע מאומה. לפתע אומר לו הרבי, בעוד
בשרי נעשה חידודין חידודין: 'אסתר רופט אייך' (אסתר קוראת לכם). או אז צעדו הרבי ואבי
אל מעלית זו".
אגב, לא ידוע על אישה נוספת שלה קרא הרבי תדיר בשמה
הפרטי, לא רק בהזדמנות זו אלא אף בפעמים שונות בהן העניק הרבי עבורה דולרים לצדקה וכיוצא
בזה. תמיד קרא הרבי לגב' שטרנברג בשמה הפרטי, "אסתר".
מאז אותו אירוע בריאותי, גם לאחר שובה של הרבנית
הביתה, שוב לא יכולה הייתה לתפקד בכוחות עצמה ודרושה הייתה אחות צמודה שתסעדנה. ר'
זלמן ובתו, שניצבה לצדו ועזרה לו בכול, חיפשו אחות עבור הרבנית. תחילה נשכרה אחות מחברה
שעוסקת בכך. מי שווידאה מדי יום ביומו את בואה של האחות, בשלוש משמרות על פני היממה,
הייתה בתו של ר' זלמן, שהייתה האחראית על כך.
מעולם, מעידה הגב' שטרנברג, לא התקשרה הרבנית כדי
לבקש דבר למען עצמה או כדי להטריח חלילה. פעם אחת הייתה יוצאת מן הכלל. "השעה
הייתה לקראת תשע בערב והאחות, שהייתה אמורה לבוא ולשהות עמה במשך הלילה, טרם באה. הרבנית
הקדימה ואמרה, 'אני ממש מתנצלת על הטלפון, אבל עוד מעט השעה תשע ובשעה תשע וחצי יש
לבעלי התוועדות. הוא אמר כי לא יעזוב את הבית עד שתבוא האחות ואינני רוצה לעכב אותו
ולגרום לאיחורו בהתוועדות, חיש דאגתי לבואה של האחות תכף ומיד".
משנמצאה האחות ההולמת שמצאה חן בעיני הרבנית, היא
הוצמדה לרבנית באופן עצמאי ובתנאי שכר הולמים.
•
מאז שנת תשמ"א, לנוכח מצבה הרפואי של הרבנית
שלא אפשר לה לצאת מביתה כמימים ימימה, על מנת לשפר את מצב רוחה כמו על מנת לעמוד מקרוב
על הקורה אותה, היה ר' זלמן פוקד את בית הרבנית מדי יום ודואג אישית לכל מחסורה. המטרה
שניצבה לנגד עיניו, במסגרת רגישה זאת, הייתה להקל על הרבי ולהסיר מסדר יומו כל דאגה
הכרוכה במצבה של הרבנית. "הוא היה מגיע לבית", מעיד ר' שלום בער גנזבורג,
"מדי יום ביומו ולעתים אף פעמיים ביום".
ציותו להוראות שהשמיעו באוזניו הרבי והרבנית היה
אמביוולנטי ומרתק. הרבנית ראתה בו איש אמון מובהק והיא סיכמה עמו תמיד שלא לספר לרבי
על התמורות הרפואיות הרבות שחוותה כדי שלא להסב לרבי עגמת נפש. אולם ר' זלמן כנאמן
לרבי היה מדווח מיידית לרבי על כל התפתחות ואף מקבל הוראות בהתאם. הרבי עצמו היה מודע
היטב למצב, אך כדי שלא להסב לרבנית עגמת נפש בראותה כי ידוע לו על כך, היה מעמיד פנים
כאילו אינו יודע מאומה...
לעתים היה ר' זלמן מתחבט האם טוב הוא עושה כשהוא
מדווח לרבי ואינו חוסך כל פרט בלא ידיעתה ובניגוד לרצונה. כדרכו, גם את התלבטות זו
שטח לפני הרבי בכתב וכך ענה לו הרבי בכתב יד קודשו: "ופשוט שטוב ונחוץ שמודיע
על דבר הנ"ל. ובטח יעשה כן גם להבא ויהי רצון שיהא אך בטוב הנראה והנגלה".
לעת אחרת השיב לו הרבי על כגון דא: "תשואות
חן על כתבו על דבר המצב וכו' ובטח ימשיך ותשואות חן מראש". ושוב כתב הרבי בפעם
אחרת: "נתקבל ותשואות חן בעד הודיע כל זה ויתר על זה על העשייה וכו'. אזכיר על
הציון". וכהנה רבות.
פעם אחת, בעת הנסיעה חזור מביקור אצל רופא עיניים
מומחה, התלבטה הרבנית בקול באיזו דרך יש לנקוט מבין שני האופנים שהציע הרופא. ר' זלמן
נענה ואמר: למה שלא תשאלי את הרבי מה לעשות. הרבנית השיבה כי אינה רוצה לצער את הרבי
ולספר לו על הבעיה שממנה היא סובלת. ר' זלמן הרהיב עוז והקשה בחריפות: העולם כולו מגיש
לפתחו של הרבי דילמות רפואיות ועל פיו יישק דברו – ודווקא את, הרבנית, לא תציעי להכרעת
הרבי דילמה רפואית הקשורה בך?
הרבנית השיבה בקול שלו ובאצילות נפש מדהימה: העדר
עגמת הנפש לרבי חשוב לי יותר מהכרעתו באשר לבריאות העיניים שלי.
כזו היא עדותו המאלפת בהקשר זה של ר' שלום בער גנזבורג:
"מפאת הבעיה הייחודית שממנה סבלה הרבנית205,
היא נפלה לא אחת. יום אחד מעדה הרבנית ושברה את זרועה. הודעתי על כך מיד לר' זלמן שהזעיק
אל הבית את ד"ר סמיואלס אשר קיבע את היד. באותו ערב היה אמור הרבי להתוועד עם
הציבור ועז היה חפצה של הרבנית שהרבי לא יבחין במאומה. עם כל הכאב הרב שהיה כרוך בדבר,
היא ישבה במקומה הקבוע בארוחת הערב המשותפת לה ולרבי, כשהיא מסתירה את היד החבולה.
אני עצמי לא ידעתי שר' זלמן דיווח לרבי וגם על פני הרבי, בבואו הביתה ובמשך הארוחה,
לא יכולתי להבחין במאומה.
"לאחר הארוחה, בעוד הרבי נפנה אל המדרגות העולות
לקומה השנייה, פנה אליי הרבי בחיוך, 'דו באהאלסט פון מיר אויכעט?' (גם אתה מסתיר ממני
דברים?). עניתי במבוכה כי אם אנהג אחרת, לא יגלו לי דבר. החיוך שעל שפתיו הקדושות של
הרבי התרחב באומרו לי: 'און אזוי מיינסטו אז מדערציילט דיר יע אלעס?' (וכך אתה חושב
שכן מספרים לך הכול?)"...
בשנת תשמ"א, שברה הרבנית את רגלה. ר' זלמן
הזמין כיסא מתקפל עם מסילה שהוצמדה למעקה המדרגות מהקומה השנייה בבית לקומת הכניסה.
בישיבה על הכיסא ולחיצה על כפתור, ניתן היה לרדת או לעלות בו. בכך ביקש ר' זלמן להפוך
את העלייה והירידה של הרבנית מקומת המגורים לקומת הכניסה לקלה ונגישה. לאחר התקנת הכיסא
בבית, ישב הרבי על הכיסא, עלה וירד עמו, בראותו כי הרבנית חוששת ועל מנת להראות לרבנית
שניתן להשתמש בזה ללא חשש.
כשנתיים לאחר מכן, בשנת תשמ"ג, כתוצאה מהשבר
בירך, נוצר הצורך להתקין מעלית בבית הרבי והרבנית. את המעלית התקינו המשב"קים
בחסותו המלאה של ר' זלמן, ואז פורק הכיסא המיוחד. הרבנית העניקה אותו לר' זלמן והוא
התקינו בביתו.
"את הפעולות הללו", מחדד ר' חיים ברוך
הלברשטם, "נקט ר' זלמן בעצמו ומיוזמתו האישית. הוא אשר חשב כל העת וייגע את מוחו
כדת מה לעשות על מנת להקל על הרבנית והוא אשר מימן בכל הזדמנות את כל ההוצאות הכרוכות
בכל פרויקט כזה שהוציא אל הפועל".
בשנת תשמ"א, כאמור, התעוררה בעיה מסוימת שבעטיה
ביקשו הרופאים לנתח את רגלה האחת של הרבנית. כשנודע הדבר, אמר הרבי כי לפני שתיפול
ההחלטה, יש לשאול לחוות דעתו של ד''ר איירה וייס.
בחלוף כמה שעות מאז ניתנה ההוראה מפי הרבי, התעניין
שוב הרבי לדעת מה קורה. אנשי המזכירות והמשב"קים בבית הרבי חיפשו בכל מקום אפשרי
את ר' זלמן ולא הצליחו לאתרו. כעבור זמן קצר התברר כי ר' זלמן נמצא כבר עם הצילומים
במרפאתו של ד"ר וייס בשיקגו.
בשנייה שבה הגיעה לר' זלמן בקשת הרבי, הוא היה בבית
הרפואה בו נערכו הבדיקות. ללא אומר ודברים הוא נטל את הצילומים, נכנס לרכבו, דהר לשדה
התעופה, כשהוא מותיר את הרכב בכניסה לטרמינל ללא כל חניה מוסדרת ומיד עלה על המטוס
הראשון לשיקגו, כדי להציג את הצילומים לנגד עיניו של ד"ר וייס (הרכב אכן נגרר
לאלתר מהמקום, בלא ידיעתו של ר' זלמן שמיהר לדרכו). בשעת ערב, לקראת שובו של ר' זלמן,
שיגר הרבי את אחד מהמשרתים בקודש לאסוף את ר' זלמן משדה התעופה.
הקשר האישי בין ר' זלמן לבין ד"ר ווייס נרקם
מאז התמנותו לקרדיולוג הבכיר בצוות הרפואי של הרבי, בעת התקף הלב בשנת תשל"ח.
מאז שמר ר' זלמן על קשר קבוע ותדיר. בין היתר, מצא הדבר את ביטויו בכך שכל מכתב שד''ר
וייס שיגר לרבי בהקשר לבריאותו האישית של הרבי או בריאות הרבנית, היה משגר עותק ממנו
לר' זלמן. במסגרת קשר זה, ולנוכח העובדה שבכל פעם שד"ר וייס הגיע לרבי היה נכנס
בקודש פנימה לבדוק את הרבי – הקפיד ר' זלמן להזמינו אישית לכל שמחה משפחתית או אירוע
שהוא קשור בו, ביודעו כי בכך תיווצר ההזדמנות שהרבי ייבדק בידי רופאו הנאמן.
בסופו של דבר, הביא ר' זלמן את חוות דעתו של מומחה
עולמי בשם פרופ' הווארד רוזן (שהיה מורו של פרופ' סמיואל שעד כה טיפל ברבנית) שלפיה
כדאי לעשות צילום גם ברגלה השנייה של הרבנית. בצילום שנערך הוכח שאותה בעיה לכאורה
קיימת באופן מולד גם ברגלה השנייה של הרבנית ולפיכך הוכרע כי אין כל צורך בניתוח. מני
אז נהיה אותו פרופ' רוזן הרופא הקבוע של הרבנית בכל הקשור לבריאות רגליה.
במהלך תקופת השיקום של הרבנית מהנפילה בשנת תשמ''ג,
העניק הרבי הוראה ייחודית לר' זלמן: למצוא אישה שסבלה מבעיה זהה והחלימה, להביא אותה
אל הרבנית כדי שזו תשוחח עמה ותספר לה על התמודדותה עם מצבה וכך תשפר את מצבה רוחה
השפוף. הרבי הבהיר כי ברור שצריכה להימצא אישה בגילה של הרבנית וברמתה הרציונלית והמנטלית.
ויבקשו נערי המלך מכל מדינות המלך את הדמות ההולמת לתפקיד הרגיש והמיוחד. לאחר חיפושים
ובירורים שונים, נמצאה בבוסטון אישה אצילית שהובאה לבית הרבנית ושוחחה עמה במשך שעה
ארוכה. ניתן היה לראות בוודאות כיצד תרם הדבר לעידודה של הרבנית.
ר' זלמן היה מטלפן אל הרבנית מדי יום כמה פעמים.
היא עצמה התקשרה מיוזמתה לפעמים בודדות ביותר. פעם אחת כשהתקשרה בשעת לילה מאוחרת,
מיד בפתח דבריה התנצלה על שהיא מטלפנת בשעה כזו ותכף נימקה: התרפיסט היה כאן הערב והצלחתי
לעמוד על הרגליים. היה זה שיפור ניכר ודרמטי.
בעקבות זאת, אמר לה הרבי שתתקשר עתה לר' זלמן ותדווח
לו על כך. הרבנית סיפרה לר' זלמן שאמרה לרבי כי זו שעת לילה מאוחרת אך הרבי השיב לה:
"וויפל איך קען עם, שלאפט ער מיט א טלפון ביים בעט" (עד כמה שאני מכירו,
הוא ישן עם טלפון סמוך למיטתו)...
מלבד האחריות המתמדת לבריאותה המתמדת, היה ר' זלמן
ערב אישית לבריאות הרבי ועסק בכך לא אחת. פעם היה הרבי אמור לעבור בדיקת עיניים. ר'
זלמן שכר את שירותיו של רופא מומחה ומשאית מיוחדת הגיעה אל בית הרבי עם כל המכשור הדרוש
לשם בדיקת העיניים הדרושה. איש מבאי 770 לא ידע את אשר היה באותו ערב בבית הרבי.
כך היה פעמים נוספות, כשרופאים באו אל בית הרבי,
בעניינים הנוגעים לבריאותו האישית של הרבי, בתיווכו הפעיל של ר' זלמן, שנדרש לכך על
ידי הרבנית. איש, כולל חברי המזכירות, לא ידע בבואם ובלכתם. כי הכול אירע הרחק מעין
רואים, בבית הרבי.
מעל לכול, ניחן ר' זלמן בחוש מיוחד לאתר את הרופאים
הטובים ביותר בכל תחום, לפתח עמם קשרים עמוקים ולשמר אותו הן באמצעות קשר תמידי ואיתן
והן באמצעות תשר נדיב שהיה מעניק בידם בכל עת, בשום שכל ובמחשבה תחילה. את כל זאת גייס
והעמיד לטובת בית רבי. בכל ביקור רופא בבית הרבנית או כשהרבנית הובהלה לרופא, היה הוא
מחלה את פני הרופא ומוודא שהשירות הרפואי שיינתן יהיה הטוב והמעולה ביותר.
רבים הם מענות הקודש להם זכה ר' זלמן בתגובה לדיווחיו
התכופים במישור זה. כך, למשל, השיב הרבי לר' זלמן על דיווחו אודות התפתחות חיוביות
במישור בריאות הרבנית, כתב הרבי: "נתקבל ותשואות חן על הבשורות טובות ויהי רצון
שגם בזה תהיה הליכה מחיל אל חיל ויבשר טוב וכו'". בראש דף המכתב המקורי כתב ר'
זלמן את התאריך "ה' חיי" – כלומר יום חמישי בשבוע של פרשת חיי שרה. הרבי
מתח על תאריך זה קו וכתב: "הולדת זקנה כו' ומזלו גובר וכו' ".
כלומר, יום זה, כ"ף חשוון, הוא יום הולדת זקנה של הרבנית, הרבי הרש"ב נ"ע,
ומזלו גובר וכו'.
במענה נוסף206
על דיווח שבראשו נכתב: "על דבר ביקור ד"ר וייס", כתב הרבי: ותשואות
חן על הבשורות טובות. כן יבשר טוב גם בענייניו הפרטיים207. אזכיר על הציון".
ובתגובה לדיווח אודות ביקור של פרופ' רוזן, האמור, בבית הרבנית כתב הרבי208: "נתקבל
ותשואות חן על הבשורות טובות. כן יבשר טוב ובהוספה וכו'".
בדיווח רפואי אחר של ר' זלמן הקשור לבריאות הרבנית
הקיף הרבי את המילים "סעקענד אפינאן" (באנגלית - חוות דעת רפואית נוספת)
וכתב: "אין צורך". בהמשך הקיף את המילים "לד"ר וייס". היינו
שבמקרה זה יש להסתפק בחוות דעתו של ד"ר וייס בלבד.
וכזה הוא פתק שמתוכנו שוב ניתן ללמוד על טיב הקשר
ההדוק שבין ר' זלמן לבית רבי. בפתק שנכתב בצירוף לתשלום הוצאות הכרוכות בתשלום עניינים
הנוגעים לרבנית, כתב הרבי: "נתקבל ותשואות חן ומצו"ב בצירוף תשואות חן וכו'.
בהשייך להלברשטם209
שי' – כפי שיתדבר עם זוגתי תחי' כמובן".
•
מדהים להיווכח כי בשלב מסוים בשלהי תשמ"ה,
כשגיסו של הרבי, רש"ג, נותר לבדו בביתו, באין לו כל תומך או מאן דהוא שעליו יוכל
להישען, פנתה הרבנית לר' זלמן בזו הלשון: אני ובעלי מבקשים שכשם שאתה נוטל אחריות על
הבריאות שלנו, קח גם את רש"ג תחת אחריותך.
ר' זלמן אכן קיבל את ההוראה על אתר ומכאן ואילך
הפך לאפוטרופוס הרפואי המלא של רש"ג, כשהוא מצמיד אליו לכל שעות היממה שני בחורים
בשכר מלא שהיו אמונים על רווחתו וסיעודו והוא אישית דאג לרופאים שטיפלו בו ואף ליווהו
לבית הרפואה בכל עת שרק נדרש, תוך כדי ערבות מלאה לכך שיקבל את הטיפול הרפואי המקסימלי.
בהקשר זה התנהלה תכתובת קבועה בינו לבין הרבי.
מאז אותו יום הייתה הרבנית מתקשרת מדי יום אל בית
רש"ג ומשוחחת אישית עם הבחור המוצב בביתו, מתשאלת אותו ומוודאת מפיו כי סועדים
את רש"ג כיאות. הרבנית אף ציידה את הבחור במספר הטלפון הישיר של ביתה שלא היה
ידוע בהביעה תקווה כי יהיה "בר דעת", כלשונה, ולא ימסרנו לאיש.
מלבד זאת, היה ר' זלמן מעדכן את הרבנית בקביעות
במצבו של רש"ג וכן מדווח לרבי בכתב, באופן קבוע, אודות מצבו.
המאורע הבא אירע כשרש"ג היה מאושפז בבית הרפואה.
הרבי סיים את התוועדות יום השבת ובטרם קומו ממקום מושבו, עטף פרוסת עוגה בנייר, התרומם
ולקח את הסידור עם פרוסת העוגה למנחה. חדי ראייה שהבחינו בכך תמהו לפשר הנהגת קודש
זו ולא ידעו מה טיבה. בעת קריאת התורה של תפילת מנחה, כשר' זלמן ניגש, בהתאם ל'חזקה'
הקבועה שלו, לגלילת ספר התורה, בעוברו על פני הרבי, הניח הרבי ידו הקדושה על כתפו ואמר
לו (באידיש): "מן הסתם אתה הולך הערב לגיס, קח את זה לגיס. תן לו את זה בבקשה".
מעניין לגלות בעותק המכתב שכותב ר' זלמן לרבי יום
למחרת, באותנטיות מאלפת: "וברכה אבקש לגיסו הרב שמריהו בן שיינדל. זה עתה דיברתי
להד''ר שלו ... הייתי אתמול אצלו עם הלעקאך ובדוחק פעלתי שייקח רק מעט מן המעט ולא
יותר, אינו אוכל ואינו לוקח המעדיצין, ה' יתברך ישלח לו רפואה שלמה''.
מספר נכדו של ר' זלמן, ר' יוסף יצחק: "בליל
שביעי של פסח תשמ"ז הובהל רש"ג לבית הרפואה, לנוכח החמרה במצבו שבאה לידי
ביטוי בכך שלא הגיב לסביבה, עקב דלקת ריאות חריפה שבה לקה. למחרת, לפנות ערב, הגיעה
ידיעה כי הוטב מצבו וכי הוא מגיב. סבי הורה לי ללכת אל הספרייה שבה שוהה הרבנית ולמסור
לה את הבשורה הטובה.
"הלכתי לספרייה, נקשתי על הדלת כמה דקות ולא
נעניתי. לתומי חשבתי שהמשב"ק יפתח את הדלת ואבקש ממנו למסור לרבנית את הבשורה,
אולם לאחר כמה דקות פתחה לי הרבנית את הדלת ונכנסתי פנימה. בהיכנסי אמרתי לה כי זה
עתה נודענו מבית הרפואה כי ב"ה חלה הטבה במצבו של רש"ג וכי הוא מגיב לסביבה.
הרבנית הגיבה בקורת
רוח מרובה והודתה לי כמה וכמה פעמים, בהדגשה מוטעמת, על הבשורה הטובה. 'אכן', אמרה
הרבנית בחום, 'דאגתי לו מאוד והנני מודה לך שטרחת למסור לי בשורה זו'.
"למחרת, בעיצומו של אחרון של פסח, ניגש אליי
ב-770 המשב"ק ר' שלום בער גנזבורג ונזף בי. 'מה עשית, למה הלכת וסיפרת לרבנית,
הרי השתדלנו להסתיר זאת מפניה עד אחר החג', סנט בי. השתוממתי והייתי בהלם מוחלט. הרבנית,
זכרתי היטב, לא הראתה כל סימן של הפתעה והשתדלה בכל מאודה להעניק לי את התחושה הטובה
ביותר למרות שזה עתה התבשרה על דבר שכלל לא הייתה מודעת לו עד לאותו רגע. כעת קלטתי,
להשתאותי, עד כמה, התאמצה בכל מאודה שאני, בחור צעיר, לא אהיה נבוך מזה שאני הוא שציערתיה
ודיווחתי לה על כך".
בשלב מסוים, כשחרדו הרופאים לצלילות דעתו של רש"ג
שאלה הרבנית את הבחור שהוצב על ידי ר' זלמן למשמר ולמסעד רש"ג, האם רש"ג
קורא לו בשמו. משנענתה בחיוב, הוסיפה לשאול, בשיא העדינות, כדרכה בקודש, "אנטשולדיג
וואס איך באדער אייך וואס איז אייער נאמען" (סליחה שאני מטרידה אתכם, מהו השם
שלכם). הבחור השיב כי שמו הוא יוסף יצחק. הרבנית הגיבה בקול שחוק באומרה, "אויב
אזוי איז דאס קיין ראיה נישט. וויבאלד איר טראגט דעם טאטענס נאמען, דערפאר געדייקנט
ער" (אם כן, אין זו ראיה. היות ואתם נושאים את שם האבא – הרבי הריי"צ – לכן
זוכר הוא את השם).
"בליל א' דראש השנה תשמ"ח", נזכר
נכדו ר' יוסף יצחק, "התלוויתי לסבא שנכנס אל הרבנית ששהתה בספרייה לאחר התפילה.
סבא הרשה לעצמו להיכנס אל הספרייה לדקות ספורות, לברך ולהתברך לשנה החדשה, לא לפני
שווידא שהרבי בחדרו הקדוש ב-770 וטרם יצא לספרייה. הדלת הייתה פתוחה כי הרבנית חיכתה
לרבי. עם כניסתנו התרוממה הרבנית ממקום מושבה, משום שחשבה שהרבי הגיע. מכך אולי יש
לומר כי בכל פעם שהרבי היה נכנס הביתה, הייתה הרבנית קמה לכבודו.
"סבי ניצל את ההזדמנות לעדכן את הרבנית בהתפתחות
רגישה שאירעה באותו יום בנושא הנוגע לבית רבי. הרבנית הגיבה באומרה כמה פעמים: 'איך
לאז עס אלץ צו אייך ראביי גורארי', טוט ווי איר פארשטייט' (אני משאירה זאת לכם, ראביי
גורארי'. עשו כהבנתכם)".
רש"ג, שבערוב ימיו לאחר שנותר בודד וערירי,
קיבל עזרה כה מוחשית ויומיומית, היה אסיר תודה על כך לר' זלמן הפועל מכוח שליחותם של
הרבי והרבנית. הדבר בא לידי ביטוי מרגש בראיון נדיר ומיוחד שהעניק ל'אלגעמיינר זשורנאל',
לאחר הסתלקות הרבנית. בעיצומו של הראיון, פרץ רש"ג בבכי תמרורים ואמר: "אני
מרגיש כמו יתום שאיבד את אמו". המשפט המצמרר היה כותרתו הראשית של הראיון.
•
זמן קצר לפני חתונת בתו הבכורה של ר' זלמן, בשנת
תשכ"ג, פנתה הרבנית אל ר' זלמן והביעה את רצונה הכביר כי הכלה תנהג במנהגי בית
הרב בחתונה.
מנהגי בית הרב בעת החתונה ייחודיים ואינם זהים כלל
וכלל למנהגי עדת החסידים. בהתאם למנהג שעד אז נקוט היה אך ורק בשמחות בני ובנות אדמו"רי
שושלת חב"ד, אין הכלה לובשת שמלה לבנה אלא בצבע אחר. לפני החופה, אין הכלה מכסה
כלל את שער ראשה עד למעמד ה'באדעקעניש'. לאחר החופה, כיסוי ראש מלא אך מקפידים שלא
יהיה כתר על הראש. אין משתמשים כלל ב'טול'. לפי מנהגי בית הרב, הורי החתן הם שושביני
החתן והורי הכלה שושביני הכלה.
ר' זלמן סיפר לרבי על פנייה זו של הרבנית והרבי
תמך בכך בחום ועודד את ר' זלמן לנהוג כן. מאוחר יותר גילתה הרבנית את דעתה שרצתה שיהיה
מי שיקיים את המנהגים הללו.
"הדבר לא היה פשוט כלל", מעידה הכלה דאז,
הגב' שטרנברג. "הכול כבר היה מוכן, לרבות שמלת הכלה שכבר הוזמנה. הרבנית הייתה
מאוד מעורבת בהפקת הדברים ובהוצאתם אל הפועל יחד עמי. היא לא הסתפקה בשיחות טלפון של
חיזוק אלא הזמינה אותי אישית לביתה והראתה לי תמונות של עצמה בחתונתה שלה עם הרבי.
"היו לה שלוש שמלות כלה שונות שלבשה בעת החתונה:
אחת לפני החופה, אחת בחופה ועוד אחת בסעודת החתונה עצמה והראתה לי בתמונות את כל אחת
מהשלוש בתארה את צבעיהן, שכן התמונות היו בצבעי שחור ולבן: האחת בצבע תכלת בהיר, האחת
בתחרה מכסף והשלישית בצבע בז'. היא הראתה לי תמונה של עצמה מיד לאחר החופה שכל שיערה
מכוסה לחלוטין במין כובע".
תוך כדי שיחתה עם הגב' שטרנברג, כשדיברה על השושבינים
והמנהג המיוחד שלהם בבית הרב, כאמור, אמרה לה הרבנית, "איך קען נאך פילן מיין
פאטער'ס האנט" – עד עצם היום הזה יכולה אני להרגיש בידו הקדושה של אבי, הרבי,
האוחזת בידי ברדתנו במדרגות הישיבה בוורשה, בהוליכו אותי לחופה – כי חשש שלא אראה את
המדרגות בהיותי מכוסה.
כשבניו של ר' זלמן נישאו, אף בחתונותיהם הונהג מנהג
בית הרב ובאחת החתונות, כשהדבר לא מצא חן בעיני אחת המחותנות התערב הרבי. היא ניהלה
ויכוח עז עם הרבי והרבי עמד בתוקף על כך...
בשנת תשמ"ג נישאה נכדתו הבכורה של ר' זלמן
והוא ביקש לדעת האם גם עתה יש לנהוג במנהגי רבותינו נשיאינו. הרבי השיב בחיוב. לכלה,
בתם של הרב נחום והגב' אסתר שטרנברג, היה קשה מאוד לקבל את המנהגים הללו. כשנודע הדבר
לרבנית מפי הסבא, טלפנה הרבנית אל הבת לדבר על לבה. היא אמרה לה שתדע שזוהי זכות גדולה
להמשיך ולשמר את המנהגים הנהוגים במשפחת בית הרב. הרבנית אף הוסיפה וסיברה את אוזניה
באומרה "מודרני להיות שונה, אז תהיי שונה!"...
הדבר שב על עצמו בכל אחת מהחתונות של צאצאי בית
גורארי' כשהרבנית מגלה בכך עניין רב ומבקשת לוודא שהדבר עבר בקלות. בכל חתונה הייתה
מאוד מרוצה מקיום הדברים הללו ומעצם העובדה שיש מי שממשיך לשמר מנהגים אלו.
•
שנה אחת, לקראת יום הנישואין של הרבי והרבנית, כשטלפן
כדרכו מדי יום אל הרבנית, ביקש לאחל לה ברכה ליום הנישואין. בעוד הוא מחייג אל הקו
הישיר בבית הרבנית210
לרגל יום זה, הוא שומע מעברו השני של הקו קול של גבר. הוא שאל: מי זה? והקול מעברו
השני של הקו משיב כנגדו מיניה וביה: מי זה? ר' זלמן שהיה בטוח כי זהו אחד המשב"קים,
הגיב בכעס: מדוע אתה מרים את הטלפון? אמרתי לך לא להרים את הטלפון הזה. ואז נשמע קולו
של הרבי. "בארוהיגט זיך" (הירגעו נא), מה רצית"...
ר' זלמן נבוך והשיב כי ביקש לברך את הרבנית ביום
הנישואין. "אתה יכול לברך גם אותי", אמר לו הרבי...
סדר קבוע אפיין את הביקור שקיים בספרייה בה שהתה
הרבנית מדי שבת (בשנים האחרונות), מיד לאחר כניסתה. לאחר הצפירה הראשונה שנשמעה בחוצות
קראון הייטס היה מתקשר באופן קבוע לרבנית ומעדכנה על בואו עשר דקות לאחר הדלקת הנרות.
עשר דקות לאחר הדלקת הנרות היה מתייצב במקום, לרוב בלוויית נכדו ר' יוסף יצחק, ומשוחח
עם הרבנית כשעה. לבית המדרש ב-770 היה נכנס באמצע תפילת ערבית.
יום שישי י"ג בכסלו תשמ"ח היה היום שבו,
במושב מיוחד של בית המשפט בניו יורק, הרשיע חבר המושבעים את ר' זלמן בכל סעיפי האישום
שטפלו עליו השלטונות בגין פרשת מס מסועפת211.
כאילו לא היה די במסכת ההאשמות הקשות שהלכה והתגבהה, במשך שעה ריחף הספק שמא מיד בתום
הדיון יובל לבית הכלא. בסופו של דבר, הצליחו עורכי דינו להביא לכך שגזר הדין לא יבוצע
מיידית.
תוך כדי
השעות הקשות מנשוא שעברו עליו, בעוד הוא יושב באולם בית המשפט ומגלה להוותו את הכורת
המשפטי המר מונף על צווארו – ראשו של ר' זלמן היה נתון במקום אחר.
באותה שבת אמור היה לחול יום הנישואין של הרבי והרבנית,
עליו העיד הרבי לימים, "היום שקישר אותי עם החסידים"212. באותה שנה לווה
היום הזה בהתרגשות מיוחדת שכן הייתה זו תחילת שנת השישים לחתונה (שנערכה, כאמור בראש
הפרק, בי"ד בכסלו תרפ"ט בוורשה שבפולין).
מדי שנה היה ר' זלמן קונה לבית רבי ביום זה כלי
כסף מפואר ובו פרחים יפים. בשנה זו החליט לקנות עץ גדול ומפואר. תוך כדי הדיון המתוח
והגורלי טלפן ר' זלמן לנכדו, ר' יוסף יצחק, ושאל: מה עם העץ? הכול מסודר? אתה זוכר
שצריך להביא את זה הפעם לספרייה?
הפעם, היות ויום הנישואין חל ביום השבת, ביקש ר'
זלמן להביא את העץ שרכש, אל הספרייה שבה ישהו הרבי והרבנית במהלך השבת (כאמור).
"זמן קצר לאחר שובו הביתה מבית המשפט",
זוכרת הגב' שטרנברג כמו היה זה אך אתמול, "לא אשכח אותו יושב במטבח, מטלפן לרבנית,
ובשפתו הישירה מספר: 'רעבעצן, מ'האט מיר באשולדיגט אויף אלעס' (רבנית, האשימו אותי
בכול). הרבנית הגיבה בבהלה רבה: 'וואס רעדט איר ראביי גורארי'! וואס רעדט איר ראביי
גורארי'! וואס וועט זיין!' (מה אתם אומרים, ראביי גורארי'! מה אתם אומרים, ראביי גורארי'!
מה יהיה!). באותם רגעים אבי היה זה שדיבר בביטחון באומרו, ה' יעזור"...
לא חלפה אלא שעה קלה. זמן קצר לאחר בואה של הרבנית
לספרייה, לקראת כניסתה הקרבה של השבת, בעוד הרבי שוהה בחדרו ב-770, הופיע בספרייה נכדו
של ר' זלמן, ר' יוסף יצחק, אשר הביא את העץ הגדול שרכש סבו ליום הגדול. למראה העץ הענק
והנכד הטורח בהבאתו במצוות סבו, לא יכולה הייתה לכלוא את התרגשותה והיא קראה בקול רם
שוב ושוב: "איך קען ניט גלייבן, נאר דאס האט ער אין זינען געהאט היינט, אין אזא
טאג" (אינני יכולה להאמין, רק על כך היה מסוגל לחשוב ביום כזה).
בבקשה לבטא את התרגשותה הרבה הורתה לר' יוסף יצחק
להציב את העץ על אם הדרך המובילה מהכניסה אל החדר בו היו הרבי והרבנית יושבים בעת סעודת
השבת, כשהיא מנמקת בהתרגשות: "איך וויל מיין מאן זאל זעהן וואס ראביי גורארי'
האט אין זינען געהאט אין דער טאג" (אני רוצה שבעלי יראה על מה ראביי גורארי' מצא
לנכון לחשוב בכזה יום קשה).
היה זה אכן, לכל הדעות, יום קשה מאוד בחייו של ר'
זלמן, רוויי המהמורות וההתרחשויות. עצם דאגתו ביום שכזה, כשחייו תלויים לו מנגד ועליו
מרחף צו מאסר שסופו מי ישורנו, לרכישת עץ מרהיב ביופיו על מנת להסב עוד קורטוב של נחת
רוח לרבנית – בלתי נתפסת בעליל ומסגירה שוב את היות כל כולו, לרבות מחשבותיו ורגשותיו,
מסורים ונתונים לאילנא דחיי ולבית רבי.
כאמור, כמנהגו מדי ליל שבת, היה ר' זלמן פוקד את
הספרייה ומשוחח עם הרבנית כשעה. אף באותו יום עשה כן, כשהוא מנצל את שיחתו עם הרבנית
להתייעצות שלא מן המניין.
השנה, לרגל הכניסה לשנת השישים ליום הנישואין, עלה
בדעתו – כמי שזכר את דברי הרבי בשנת החמישים "מ'זאל זוכה זיין צו שנת השישים"
(שנזכה לשנת השישים) – כי היה מן הראוי לשאת גם לעת זאת את 'ברכת החסידים' מיד לאחר
תפילת ערבית. הרבנית תמכה ברעיון (ר' יוסף יצחק, הנכד שנכח במעמד, זוכר את קולה של
הרבנית באומרה "ס'וואלט געווען א גלייכע זאך", זהו רעיון טוב) ולפיכך הקדים
ר' זלמן את צאתו מן הרבנית, מוקדם מהרגיל, כדי להידבר עם עוד כמה מחשובי החסידים אודות
כך.
כמה מהחסידים תמכו ברעיון ואילו המזכיר הרב גרונר,
הציע בחכמה כי מוטב לעשות זאת למחרת, אחרי תפילת ערבית של מוצאי שבת, שכן אז ניתן יהיה
להשמיע את הברכה במיקרופון ואת שיחת הקודש שככל הנראה יישא הרבי בתגובה, ניתן יהיה
לשמוע ולשדר. הצעת הרב גרונר אומצה בידי ר' זלמן וכך אכן היה.
'ברכת החסידים' הייתה עבור ר' זלמן משימה קשה מנשוא.
איש מקרב המוני החסידים שהיו שומעים אותו, נושא אותה מדי שנה בהתרגש יום י"א בניסן,
באמצעות השידור החי לכל ריכוזי אנ"ש בכל רחבי תבל, לא יכול היה לשער בנפשו את
ההתרגשות שהיה חווה ימים אחדים לקראת אותו מעמד. התרגשות שהייתה באה אל שיאה בעת הברכה
עצמה. בימים שקדמו לכך, מעיד נכדו, לא ניתן היה לדבר עמו או להחליף עמו כמה מילים בעניינים
של מה בכך. היה זה זהה לחלוטין למתח שאפף אותו תדיר, כל ימי חייו, בימים הסמוכים לראש
השנה ובימים שלקראת יו"ד שבט ולימים אף לקראת ג' תמוז.
בעת הכנת נוסח הברכה שארכה כמה ימים, היה מעיין
בספרים שונים, מתייסר עם עצמו, כותב, משנה ומוחק חליפות והיה נרגש מאוד עד כי קשה היה
להימצא במחיצתו מרוב המתח שאפף אותו, שכן עצם העובדה שעליו לפתוח את פיו ולדבר לפני
הרבי, עוררה בו חיל ורעדה. פעמים ספורות ביותר מצא עצמו פותח בדיבור עם הרבי בעוברו
על פניו. לקראת מעמד זה, היה הוא אפוא נרעש ונפחד.
כשהגבאי המיתולוגי של 770, הרב משה פנחס כץ, נפטר
בשנת תשמ"ו, קיבל ר' זלמן לידיו שרביט מיוחד. הוא החל לברך את הרבי מדי שנה בי"א
בניסן, במעמד הגשת הפ"נ הכללי. הדבר היה גם פעמיים ביום הבהיר י"ד כסלו,
בסיום השבעה על הרבנית חיה מושקא ע"ה ובכ"ח בסיוון תנש"א, במעמד כל
העדה.
היה לו לר' זלמן פתיח קבוע לכל הברכות שבהן בירך
את הרבי בפומבי, בשם החסידים. וכך היה פותח: "בשם אנ"ש, חסידים, 'גוטע פריינד',
נשי חב"ד, ווינטשן מיר דעם רעבן ווי קינדער צו א טאטען או נאך מער (מברכים אנו
את הרבי כבנים לאבא, ועוד יותר מכך), אנו מברכים"...
בחלוף שנה בדיוק, בי"ד בכסלו תשמ"ט, היה
זה תוך כדי שנת האבלות על הרבנית213.
או אז הובן למפרע האיחול של הרבי, בעת הברכה עשר שנים קודם לכן, "מ'זאל זוכה זיין
צו שנת השישים" (שנזכה לשנת הרבי). בין בכירי החסידים היה דיון ער אם יש טעם לגשת
אל הרבי ולשאת ברכה, לנוכח הסתלקות הרבנית. בפועל, החליטו לעשות כן, חרף הנסיבות הקשות,
כשאיש אינו יודע מה תהיה תגובת הרבי על כך.
סרט הווידיאו שמנציח את המעמד מעיד כאלף עדים על
ההתרגשות הרבה שהייתה נסוכה בפניו של ר' זלמן, בקולו ובכל חזותו, באותם רגעים. ר' זלמן
התייצב פנים בפנים אל מול הרבי ובקול בוכים, כשכל כולו נרגש, נרעש ונפחד לגודל המעמד
ועיתויו הנוראי, השמיע את הברכה, כשהוא נשנק מבכי שוב ושוב וכל ארכובותיו דא לדא נקשן.
מבט על פני הקהל מגלה כי כל הקהל בכה עמו יחד למשמע ברכה שכזו, שעה שהיא נישאה בביתם
הפרטי של הרבי והרבנית. בית שהיה סגור ונעול בפני כלל החסידים ורק במרוצת שנת האבל
האחרונה ובעטיה נפתח לכול, בעוד זה עתה תמה תפילת ערבית, כשהרבי עובר לפני התיבה כאָבֵל
אחר רעייתו הרבנית.
בתחילת דברי הברכה מסביר ר' זלמן את פשר עצם הברכה
ליום זה למרות שהרבנית איננה עמנו עוד. כשהרבי פתח בשיחת קדשו, כמענה לברכה, חייך תחילה
הרבי חיוך רחב ובכך, באחת, פוגג את המתח העצום שהיה בפניו של ר' זלמן עד כי ניתן היה
למששו בידיים. בסרט ניתן לראות במוחשיות את ההקלה שנחה על פני כל הנוכחים הסמוכים למראה
החיוך הרחב שנח על פניו הקדושות, כמו היו אלו טללי תחי שהשיבו את הציבור כולו מתחושת
המועקה שבה היו נתונים. מיד לאחר השיחה, נשכב ר' זלמן על הספה בסלון הבית, לנוכח נפילת
המתח שהסבה לו חולשה נוראית.
בהתוועדות שנערכה בי"ד כסלו תנש"א, בין
שיחה לשיחה, ניגש ר' זלמן אל הרבי ובירכו לרגל יום הנישואין. בברכתו איחל לרבי שנזכה
שימשיך להנהיגנו עד ביאת משיח צדקנו. הרבי השיב: "אמן. און נאך דעם אויכעט"
(אמן, וגם לאחרי זה).
•
כמים הפנים לפנים, ברצותה להשיב במשהו לר' זלמן
על טרחתו הרבה למענה, הייתה הרבנית משתדלת להעניק לו דברים שהרבי עשה בהם שימוש, ביודעה
עד כמה יקרים הם לו מפנינים ומפז. אגב כך הייתה מגלה את אוזנו בדברים אודות הרבי שאיש
לא היה מודע להם. זו הייתה דרכה להביע את הערכתה כלפיו.
מדי שנה, היה הרבי נוהג לברך 'שהחיינו' ביום השני
של ראש השנה על צעיף משי לבן (כשהיו תקיעות בשני הימים). הרבנית, ביודעה שהדבר היקר
ביותר עבור ר' זלמן הוא חפץ או כל דבר מה השייך לרבי אישית או שהרבי עשה בו שימוש,
נוהגת הייתה להביא לר' זלמן את המטפחת הזו. כמה מטפחות כאלו היו בידו שניתנו לו אישית
על ידי הרבנית.
כך למשל,
הייתה הרבנית מעניקה לו לפעמים תכופות שיריים מהשוקולד שהרבי היה אוכל. לפעמים נתנה
לו שיריים מהלביבות שאכל הרבי ומאכלים נוספים. באותה מידה, מדי שנה בימי חול המועד
פסח, הייתה נותנת לו מספר מצות שלמות של הרבי. היא ידעה את יחסו לשיריים של הרבי, שהיו
יקרים לו מאוד ובכך ביטאה את רגשי הוקרתה כלפיו.
באחת השנים הביאה לו הרבנית טלית של הרבי. בטלית
זו נטמן ר' זלמן לאחר פטירתו, לפי צוואתו.
באחת ההזדמנויות גילתה לו הרבנית כי לפני התוועדות
שבה נושא הרבי 'הדרן', הרבי הולך אנה ואנה כל הלילה בחדרו אשר בבית ומכין את ה'הדרן'.
בין השנים תשד"מ ותשמ"ח, בטרם החל הרבי
להתוועד מדי שבת בשבתו, ר' זלמן היה בא לדירתו אשר בקרן הרחובות קינגסטון ויוניון
(בצמוד לצדו האחורי של 770), בשבתות שבהן הייתה התוועדות. היו שבתות שהציבור לא ידע
מראש אם תהיה התוועדות. מדי ערב יום חמישי, הייתה הרבנית שואלת את הרבי אם תהיה התוועדות
השבת כדי למסור לר' זלמן את אשר השיב הרבי. מטרתה הייתה למנוע ממנו להיטלטל לדירה ברחוב
יוניון שלא לצורך.
כשהיו יודעי הדבר שבקהל מבחינים ברכבו של ר' זלמן
חונה לקראת כניסת השבת, למרגלות הבית ברחוב קינגסטון, ידוע ידעו כי השבת תהיה התוועדות.
היו פעמים שהרבי היה משיב לרבנית כי טרם החליט ור' זלמן, כדי שלא להחמיץ, טרח כמובן
לעשות את השבת בבית זה. אירעה פעם אחת שהוא לא נסע ברכבו ובאותה שבת היות ולא נראה
רכבו באותו מקום, היה הקהל משוכנע שלא תהיה התוועדות ובפועל הייתה התוועדות.
פעם אחת נודע לרבנית כי ר' זלמן צריך לעבור טיפול
בקומפרסים חמים אך הוא זלזל בטיפול זה ולא התמיד בו. הרבנית הורתה למשב"ק ר' חס"ד
הלברשטם לרכוש לר' זלמן מיכל פלסטיק שבאמצעותו ניתן היה לעשות את הטיפול הזה ביתר קלות.
היא עשתה זאת בחדווה בהביעה את שביעות רצונה שיש לה הזדמנות להביא לו משהו. כיוצא בזה,
פעם סיפרה לר' זלמן כי בצרפת נוהגת הייתה להכין לרבי מאכל מסוים. היא שיבחה את המאכל
ור' זלמן הגיב באומרו כי אינו יודע מהו מאכל זה. זמן קצר לאחר מכן נרכש בהוראת הרבנית
מאכל זה לר' זלמן...
היו דברים שונים שהרבנית הייתה משמיעה בפני ר' זלמן
על רצונו של הרבי. עניינים רבים שהרבי העלה בשיחות ובמהלך התוועדויות, כמו פרצות שונות
שעורר אודותן היו תוצאה ישירה של שיחה עם הרבנית שסיפרה לרבי את הדברים שמקורם בדברים
שאמר לה ר' זלמן.
במרוצת השעות הרבות שבהן שוחח עם הרבנית, זכה לשמוע
מפיה דברים כמוסים ביותר אודות אביה, הרבי הריי"צ, ובעלה, הרבי נשיא דורנו. דברים
אלו נותרו חתומים באוצרות תודעתו והוא לא שיתף בהם איש.
פעם, סבל חתנו של ר' זלמן, ר' נחום שטרנברג, מכאב
שיניים. ר' זלמן טלפן אל הרבנית וביקש ממנה את מספר הטלפון של רופא השיניים שלה שהתגורר
בסמוך לביתה. כשביקשה הרבנית לדעת לשם מה הוא זקוק לכך, השיב ר' זלמן "לחתני כואבת
השן". ימים אחדים לאחר מכן, נכנס ר' נחום ליחידות אצל הרבי. בעודו ניצב אל מול
פני הקודש, לאחר מסכת של הכנות כחסיד המתכונן ליחידות, פתח הרבי ושאל, "וואס הערט
זיך מיט'ן צאהן" (מה שלום השן שלך)...
עדות מוחשית לקרבה המשפחתית והאישית מתקבלת בתיאור
הבא. "לאחר כל אחד מהאירועים והשמחות בבית גורארי'", נזכר נכדו ר' יוסף יצחק,
"כשהיינו מביאים לרבנית את התמונות של אותו מעמד, באופן קבוע, הייתה הרבנית מבקשת,
'השאירו זאת פה ולמחר אשיבכם'. היה זה ברור כשמש שהיא מבקשת להראות את התמונות לרבי".
מפעם לפעם, בהגיעו אל הרבנית, היה ר' זלמן מפקיד
בידיה מכתבים שרצה למסור לרבי. לעתים היה ר' זלמן מעביר באמצעות הרבנית בקשות לברכה.
פעם נדקר אחד מקרובי משפחתו בידי גוי. במוצאי שבת
קודש ר' זלמן טלפן לבית הרבי וביקש מהרבנית למסור לרבי את פרטי המעשה ושמו המלא של
בעל המעשה כדי שהרבי יברכו.
למחרת, ביום ראשון בעת חלוקת השטרות לצדקה, לא ניתן
היה שלא להבחין כי הרבי ממקד את מבטו ממושכות בבני המשפחה העוברים על פניו כמחפש מיהו
הנדקר.
אגב, גם כשהיה מוסר מכתבים באמצעות המזכירים לרבי,
היה ר' זלמן מגיש אותם מעטפות חתומות. אירע פעם שאחד המזכירים הגיש לרבי מכתב מר' זלמן
שלא במעטפה חתומה. הרבי ביקש שימציא לו אישור בכתב מר' זלמן כי מכתב זה נשלח פתוח.
מדי יום היה ר' זלמן משכים קום בשעה ארבע לפנות
בוקר. בשעה חמש וחצי היה מוסר את שיעורו הראשון. כשהיה יוצא ברכבו מביתו לבית הכנסת
לשיעור ולתפילה, היה נוהג לנסוע דרך בית הרבי והרבנית על מנת לעקוב מקרוב אחר השומרים
ולוודא שהם עומדים על משמרתם. היו פעמים שהרבנית הייתה אומרת לו, "ראיתיך הבוקר
מהחלון, כיצד אתה נוזף בשומרים"...
וכזו היא אפיזודה נוספת המעידה על מהות הקשר המשפחתי
ששרר בין ר' זלמן לבית רבי. באחד מימי ראשון, מסיבה כלשהי, לא טלפן ר' זלמן אל הרבנית
ולא שוחח עמה. הרבנית ניסתה לחייג אל ביתו וגם שם לא היה מענה. הרבנית טלפנה אל הרבי
ב-770 ואמרה כי היא מודאגת שמא אירע דבר מה עם ר' זלמן כי לא יצר שום קשר. הרבי השיב
לה: "ראיתי אותו היום בדולרים, ראיתי את אסתר, את הנכדים. איש לא אמר שיש איזו
בעיה"...
כשנינו הראשון, לוי סלונים, נולד, הגיע הרבי לביתו
ואמר לרבנית בחגיגיות: "מגיע לנו מזל טוב, ראביי גורארי' נהיה עלטער זיידע"
(סבא-רבא). הרבנית סיפרה על כך לר' זלמן.
במוצאי אחת משבתות החורף בשנת תשמ"ז, חווה
ר' זלמן תאונת דרכים קלה שהסתיימה בלא פגע. באותו ערב סיפר על כך לפי תומו לרבנית.
למחרת, בעת חלוקת השטרות לצדקה כמדי יום ראשון, בעוברו לפני הרבי אמר לו הרבי:
"זאל מקוים ווערן בא אייך מאמר קדושי עליון, נחלה בלי מצרים" (שיקויים אצלכם
מאמר קדושי עליון214,
נחלה בלי מצרים).
בתו, הגב' שטרנברג, מספרת כי שנה אחת, כשעסק בייבוא
פנינים מיפן, ביקש הרבי מר' זלמן שיקנה עבורו פנינים מפוארות לרבנית. "הוא הביא
שתי שרשראות פנינים מפוארות והציג אותן לרבי. הרבי ראה את שרשראות הפנינים, החזיק אותן
בידיו ואמר, אני רוצה פנינים מפוארות יותר. בפעם הבאה רכש שרשרת מפוארת יותר של פנינים
והרבי רכש אותה ממנו לרבנית ואת אחת מהשתיים שהיו בידי הרבי העניק לרעייתו".
בימי השבעה של הרבנית נחמה דינה, רעיית הרבי הריי"צ,
סיפרה הרבנית לגב' שטרנברג על אביה ועל זיכרונותיה כילדה מהימים שבהם הוא היה רך לימים,
על ברכי אביה, בעוד הוא צעיר ממנה ב-11 שנה. "היא זכרה את ההתרגשות שהייתה בבית
כשהוא השמיע את המילה הראשונה. גם סיפרה על היום שבו החל ללכת לראשונה. הרבנית ואחותה
שאלו אותי על בני הבכור שהיה אז תינוק קטן אם הוא שובב כמו אבא שהיה תמיד מושך את מפת
השולחן ומפיל את כל מה שהיה מונח עליה"...
בשנת תשמ"א, עת שיגר הרבי את ר' זלמן לארץ
הקודש עם הכתר לספר התורה הראשון לזכות ילדי ישראל (כמסופר בפרק 'ידא אריכתא'), נטלה
על עצמה הרבנית את הליווי לבתו שזה עתה ילדה. היא הייתה מטלפנת מדי יום, מתעניינת ודורשת
שלומה, מייעצת ותומכת. כן הייתה מטלפנת לבית משפחת שטרנברג ומתעניינת מה אכלו הילדים
וכיצד הם מסתדרים.
שבה ומספרת הגב' שטרנברג: "אחרי לידה אחרת,
הייתי משותקת בצד אחד. איש לא הבין מה גרם לזה. לא הייתה לי תחושה ולא יכולתי ללכת.
הרבנית הסיקה שאהיה מאוד מודאגת ממה שיכול לקרות ואבי והרבנית טכסו עצה כיצד לסייע
לי שלא להיות בדיכאון.
"לפני הלידה קיבלתי מאבא מכונית חדשה אולם
לא נסעתי בה אפילו פעם אחת. כעבור כשלושה חודשים, כשהתחלתי לחוש תחושה באצבעות הרגל,
עלה יום אחד אבי לביתי ואמר שטלפנו אליו מחברת המכוניות ושאלו אותו איך המכונית אך
הוא אמר כי איש טרם נהג במכונית. הוא סיפר כי מהחברה נאמר לו שחשוב מאוד להפעיל את
המכונית ושההפעלה תיעשה אך ורק על ידי הנהג העתידי של המכונית.
"אבא הציע, 'אולי נרד למטה ותראי אם את יכולה
רק להפעיל את האוטו'. הבעתי הסכמה ואבא לקח אותי לאט לאט. נכנסתי לאוטו ולשמחתי הרבה
יכולתי להפעיל וכך עשיתי מדי יום ביומו. אחרי שבועיים אמר אבא שהתקשרו שוב וקבעו שצריך
לבצע במכונית נסיעה לאחור ונסיעה קדימה. שוב ירדנו למטה וראיתי שאני מסוגלת להניע את
רגליי ושמחתי שסוף סוף אוכל לנהוג. כעבור שנים אחדות, אחי היה צריך לרכוש מכונית והצעתי
לו שיקנה באותה סוכנות שכל כך דאגה לתקינות המכונית. אבא חייך ואמר 'הם כלל לא טלפנו,
זה היה רעיון של הרבנית'. הרבנית חיפשה דרכים להוציא אותי מהפחד שאחז בי והגתה את הרעיון
הזה".
למרות זאת, למרות הקרבה האישית הגדולה שלא היה לה
אח ורע מעיד, המשב"ק ר' שלום בער גנזבורג, כי לו השמיע הוא עצמו באוזני הרבנית
את המילים "ר' זלמן", הייתה היא מיד מתקנת אותו, "ראביי גורארי'".
"ר' זלמן", מתאר ר' שלום בער, "היה
כמו אדם שגר בבית הרבי והרבנית. מסירות הנפש שלו אל הרבי והרבנית, בגופו, בנפשו ובממונו
לא ידעה גבולות, לא יום ולא לילה".
"כשהרבנית שמעה את שמו", מעיד ד"ר
פלדמן כמי שגילם בתפקידו את מהותו של 'רופא ידיד' לבית רבי, "קורת רוח הייתה מתפשטת
על פניה. הרבי והרבנית דיברו עליו כמו בן משפחה קרוב. אני זוכר זאת היטב".
"אם הרבנית אך לא הרגישה טוב, בטרם התפתח משהו,
הוא ידע לחלץ זאת מפיה ולדאוג בהתאם. הוא היה רופא ללא רישיון. באוזניי התבטאה עליו
פעם: 'הידיעות שלו ברפואה מדהימות'. אף פעם לא קיבל את דברי הרופאים כפשוטם. תמיד היה
מבקש לדעת כל גורם וכל סיבה ולא נחה דעתו עד שלא בא פתרון לכל בעיה, קטנה כגדולה. הוא
היה מדבר עם הרופאים בשפתם ולכל אנשי המקצוע שפקדו את הבית, היה דרך ארץ כלפיו אם כי
הוא עצמו, באופייניות, לא העניק להם כבוד מעבר למגיע להם. חלקם היו, ללא ספק, יראים
מפניו"...
"כל דבר שהיה נחוץ לרבנית", מתאר ד''ר
פלדמן, "ראביי גורארי' היה הכתובת שלה. כל מה שהיא רצתה, הוא עשה בשבילה. משום
שכשהוא היה מתקשר למישהו ואומר לו לעשות משהו, כולם צייתו לו, אפילו אם הם לא רצו,
כי ידעו שהוא רוצה את האמת בלבד והאמת שלו אינה אלא טובת הרבי והרבנית.
"בכל עת, כשהיה צורך ברופא מיוחד לרבי או לרבנית,
ידעתי שר' זלמן ימצא אותו. הוא היה מייבא רופאים לביתם של הרבי והרבנית. הוא עצמו שילם
להם והם עבדו בשירותו. לפעמים, כשהיו צריכים אותם באופן דחוף והתעוררו קשיים אובייקטיביים,
הוא אמר להם, אתם חייבים לבוא. והם היו נעמדים דום ומגיעים. מדובר ברופאים בעלי שם
עולמי. אני עצמי לא יכולתי לעשות זאת''.
שב ומספר ד''ר פלדמן: "היו פעמים שראביי גורארי'
היה מתקשר אליי כשהרבנית לא הרגישה טוב. היו פעמים שהיא התקשרה אליי ורצתה משהו. היו
פעמים שהייתי תפוס מאוד, אבל ר' זלמן או בתו היו על הקו תוך שניות ואמרו בבהילות: מדובר
ברבנית, עליך לעזוב הכול ולבוא.
"פעם אחת, בליל שבת הרבנית הייתה חולה ור'
זלמן ביקש ממני לבוא בדחיפות לבית הרבי ברחוב פרזידנט. הייתי צריך להביא כמה מכשירים
רפואיים. לקחתי אותם בשקית לבנה גדולה. לא ניתן היה לשים אותם תחת המעיל. נקשתי בדלת
ואיש לא ענה. הבחור ששמר על בית הרבי לא הכיר אותי. באותם ימים הייתה מתיחות קשה עם
חוג מסוים שהתנכל לרבי. באחת הפכתי לחשוד. נחשדתי בידי השומרים כאיש עוין בשל השקית
הגדולה והמוזרה שבידי. לא הייתה לי ברירה וצלצלתי בפעמון בליל שבת. הרבנית באה לדלת.
היא חייכה והורתה לבחורים לצאת".
אגב הדברים, נזכר ד"ר פלדמן בסיפור מיוחד המעניק
עדות נוספת למידת האמון הבלתי מסויגת שרחש הרבי כלפי ר' זלמן. "באחת הפעמים שוחחתי
עם הרבי בספרייה שלו בביתו על דבר מה סודי שאיש לא ידע אודותיו מאומה. היינו היחידים
אז בחדר. כשעמדתי לעזוב את החדר, אמרתי לרבי כי אני מבחין שראביי גורארי' נמצא כאן
מחוץ לחדר וברור שהוא ישאל אותי מה היה כאן. אמר לי הרבי: לו אתה יכול למסור, עליו
אני סומך".
עוד מספר ד"ר פלדמן: "כשבאנו לקראון הייטס
לפני כשלושים שנה, הרבי אמר לי: אם אתם רוצים לרכוש פה בית, גשו אל ראביי גורארי',
הוא יעזור לכם. מאז החלה ההיכרות שלי איתו".
וכזה הוא משפט המחץ המאלף המסכם של ד"ר פלדמן:
"ראביי גורארי' היה יומם ולילה בבית הרבי והרבנית, ככל אשר נדרש. היו אלו שהיו
משתוקקים להיות בביתם של הרבי והרבנית למען עצמם. הוא היה שם תדיר אך ורק למען הרבי
ולמען הרבנית".
עדות מסוימת על הכספים הרבים שהעניק ר' זלמן לבית
הרבי ולצרכיו הייחודיים, מצויה בפיו של המשב"ק ר' חיים ברוך הלברשטם, האיש אשר
על בדק הבית של 770 ובית הרבי.
"בשלהי שנת תשל"ח, הוחלט כי לקראת חג
הסוכות תשל"ט הסוכה בבית הרבי לא תהיה, כפי שהייתה כל השנים הקודמות, בקומה השלישית
אלא בקומת הכניסה, על מנת להקל על הרבי (היה זה אחד הצעדים שנועדו להקלה בעקבות התקף
הלב שפקד את הרבי בשמחת תורה תשל"ח). הרבנית ביקשה להגדיל את המרפסת. אבל אז,
כתגובת שרשרת, נדרש שיפוץ רציני.
"ידעתי שאם אומר לה את העלות הכרוכה בכך, אין
סיכוי שתסכים לכך ביודעה כי ר' זלמן יתגייס מיידית לכך. ניגשתי לר' זלמן והוא הורה
לי לומר לרבנית שזה עולה 180 דולר. האמת היא שזה עלה הרבה יותר מ-18 אלף דולר. הרבנית
לא הייתה כל כך תמימה והיא לא 'קנתה' כזה סכום פעוט אולם היא השתכנעה מדבריי שבשל קשריי
הטובים עם בעלי המקצוע גייסתי אותם למען בית הרבי בעוד אין הם מבקשים אלא את עלות החומרים
בלבד. כמובן שר' זלמן מימן את השיפוץ כולו מכיסו".
•
בשנת תשל"ט סיפרה הרבנית חיה מושקא לר' זלמן
כי היא מודאגת מאוד לנוכח כוונת שכנה הגוי, המתגורר בבית הסמוך ביותר לבית הרבי והרבנית,
למכור את ביתו. הרבנית הביעה את חששה כי חסיד שיבקש להתחקות אחר בית רבי מקרוב, ירכוש
את הבית ויתחיל לנהל מעקב אחר הנעשה בבית.
ר' זלמן לקח את הדברים לתשומת לבו המיידית ומיהר
לרכוש בעצמו את הבית. במשך עשר שנים תמימות נשאר הבית ריק ושמם, בעוד ר' זלמן נושא
כל העת בעול התשלומים הכרוכים בהחזקת הבית. לעתים היו משתכנים בו הבחורים שהועסקו בשמירה
על בית הרבי, אולם רובו ככולו של הזמן היה הבית ריק מאדם.
לאחר פטירת הרבנית, הציע ר' זלמן לרבי כי בבית זה
תשכון ספריית הרבי וכי הבניין כולו ישרת את מטרותיה אולם הרבי שלל את ההצעה ור' זלמן
מכר את הבית.
•
בלילה שבין שלישי לרביעי, אור לכ"ב בשבט, הובהלה
הרבנית אל בית הרפואה קורנל שבמנהטן.
במשך הימים שקדמו לכך לא הייתה הרבנית בקו הבריאות.
בשעה שש בערבו של יום שלישי, התקיימה בחדרו של הרבי אשר בביתו ובנוכחותו, אסיפת רופאים
בה נטלו חלק ד"ר פלדמן, ד"ר מושקוביץ וד"ר וועג ור' זלמן כמי שאחראי
אישית לעניינים הנוגעים לבריאותה של הרבנית. הרבי הקדים את בואו הביתה כדי להיות נוכח
באסיפה.
האסיפה נקבעה לאחר שלילה קודם לכן חשש ד"ר
פלדמן שהובהל לבית הרבי מפני אולקוס אצל הרבנית. הוא היה איתן בדעתו שעל הרבנית לנסוע
לבית הרפואה, אך הרבנית סירבה והרבי ביקש שר' זלמן יארגן אסיפת רופאים שיחוו את דעתם
לגבי מצבה של הרבנית. ד"ר פלדמן ביקש לזמן את ר' זלמן לבית הרבנית באותו ערב אולם
הרבנית סירבה לכך באומרה כי ראביי גורארי' מוסר שיעור לפנות בוקר וכי אינה רוצה להטריד
את מנוחתו לפני השיעור.
אסיפת הרופאים התקיימה בחדר הרבי, בקומה השנייה
של הבית, כשבמשך כל השעתיים בערך של קיומה נכח הרבי באסיפה. מסקנת האסיפה הייתה שעל
הרבנית להתאשפז בבית הרפואה למשך שבועיים בערך, אולם איש מהם לא שיער כי מדובר באירוע
בעל משמעות קריטית.
בעקבות זאת הציע ר' זלמן כי תמורת שכר הולם ניתן
יהיה להקים בבית, בתוך זמן קצר, את כל המערך הרפואי הקיים בבית הרפואה. הרבי שלל זאת
ואמר כי ייתכן שייווצר לפתע מצב שבו יצטרכו דבר מה חיוני שקיים רק בבית הרפואה. הרבי
הורה אפוא לנהוג בעצת הרופאים ולהבהיל את הרבנית לבית הרפואה. במהלך האסיפה, העיר הרבי
לר' זלמן, באנגלית, "לא ידעתי שאתה שולט כל כך טוב באנגלית"...
ר' זלמן נכנס לחדרה של הרבנית והודיע לה על החלטת
הרופאים בציינו כי החלטה זו היא בהסכמת הרבי. הרבנית חששה מאוד ואמרה לר' זלמן: תבטיח
לי שאין זה גידול. ר' זלמן הבטיח כדברים הללו. הרבנית ביקשה מר' זלמן שיבקש מהרבי להיכנס
לחדרה. במשך זמן ארוך, קרוב לחצי שעה, התייחדו הרבי והרבנית לבד בחדרם.
הגב' אסתר שטרנברג הזעיקה את הרב קרינסקי. להסיע
את הרבנית לבית הרפואה (שכן המשב"ק ששימש כנהגה הקבוע של הרבנית, ר' חס"ד
הלברשטאם, לא היה באותו שבוע בבית הרבי והרבנית, מפאת שלא חש בטוב). ברכב נסעו יחד
עם הרבנית לבית הרפואה: ד"ר פלדמן, ר' זלמן, ר' שלום בער גנזבורג וכן האחות הצמודה
לרבנית מאז תשמ"ג.
בטרם יצאה הרבנית, נסעה הגב' שטרנברג ברכבה עם הרופאים
שביקרו זה עתה את הרבנית, על מנת לבצע את ההכנות הדרושות לקראת בואה של הרבנית.
הרבנית יצאה בכוחות עצמה מן הבית והרבי ליווה אותה
עד המכונית. בהגיעה לבית הרפואה, נלקחה הרבנית באמצעות כיסא גלגלים אל החדר שבו היא
הייתה אמורה לשהות, אשר הוכן עבורה מפאת כבודה כדי שלא תהיה בחדר המיון הסואן. בעת
שהובלה בכיסא הגלגלים כיסתה הרבנית פניה כדי שלא יזהו אותה. הרבנית ישבה מחוץ לחדר
על כיסא גלגלים כשהיא בהכרה מלאה ושוחחה ארוכות עם ר' זלמן.
בתוך כך, ניגש אליה הרופא המטפל והחל לשאול אותה
את השאלות השגרתיות שנשאל חולה בבואו לאשפוז. הרבנית השיבה ודיברה איתו באופן רגיל
לחלוטין. תוך כדי שיחה, ביקשה הרבנית כוס מים. הגב' שטרנברג (שניצבה בקרבת מקום אך
לא הראתה את פניה כלפי הרבנית, כדי שלא תאמר לה, כדרכה בקודש, מדוע הטריחה עצמה הנה
בשעת לילה שבה היא צריכה להיות בביתה), מיהרה למלא כוס מים, ור' שלום בער גנזבורג הגיש
לרבנית את כוס המים. הרבנית בירכה 'שהכל' ולגמה מהמים. באותם רגעים, הודתה הרבנית לר'
שלום בער במילים אלו: "דער אויברשטער זאל דיר מחיה זיין ווי דו האסט מיר מחיה
געווען" (שהקב"ה יחייה אותך כמו שאתה החיית אותי).
לפתע הבחין הרופא כי פניה של הרבנית מחווירות. הוא
שאל את הרבנית: "את איתנו?". הרבנית השיבה בחיוב. הוא מיהר לבדוק אותה והבחין
כי לחץ הדם יורד. כעבור דקות אחדות, החווירה הרבנית עוד יותר. הרופא ניתר ושאל שוב
את הרבנית: "את איתנו?". כעת כבר לא השיבה הרבנית. ראשה נשמט לאחור.
הרופא הזעיק את חבריו לצוות הרפואי ועד מהרה הוכנסה
הרבנית לחדרה. תוך זמן קצר הודיע הצוות הרפואי כי הרבנית לקתה בדום לב.
על פי בקשת הרבי, מדי רבע שעה עדכן ר' שלום בער
גנזבורג את הרבי באמצעות הטלפון. כשהמצב החל להחמיר, הקריא הרבי לר' שלום בער באמצעות
הטלפון שורה של הצעות טיפולים על מנת לייצב את המצב ולמנוע את המשך ההידרדרות. ר' שלום
בער העביר את ההנחיות לרופאים באמצעות ד"ר פלדמן.
זמן מה לאחר חצות יצא הרופא והודיע לקומץ הנוכחים
שהתקבץ בסמוך לדלת חדרה כי "כבר אחרי הכול".
ר' שלום בער גנזבורג לא יצר קשר עם הרבי שכן לא
היה מעוניין להיות האיש שיביא את הבשורה לרבי. הגב' אסתר שטרנברג נותרה כאישה היהודייה
היחידה בחדר בו היה מונח גופה הקדוש של הרבנית. היא אשר אספה וקיבצה את הדמים שמאוחר
יותר נטמנו עם הרבנית.
"בסביבות השעה שתים עשרה בלילה", מספר
הרב גרונר, מזכיר הרבי, "קיבלתי טלפון לביתי. על הקו הייתה הגב' אסתר שטנרברג.
היא עדכנה אותי במתרחש ובקול מאובן מהלם חזרה על דברי הרופא כי כעת כבר אחרי הכול.
היא אמרה שצריך להודיע על כך לרבי וביקשה ממני לגשת לבית הרבי ולהודיע לו על הבשורה".
הרב גרונר טלפן לרב בערל יוניק, ממשרתי בית הרבי,
וסיפר לו על הנורא מכול שאירע. השניים קבעו להיפגש תוך זמן קצר ליד בית הרבי ושם יחליטו
כיצד למסור את הבשורה. בחזית הבית, פגשו הרב גרונר והרב יוניק את ר' שלום בער גנזבורג
ואת ד"ר פלדמן שהספיקו לשוב מבית הרפואה.
"עמדנו דוממים על שפת הרחוב", מספר הרב
גרונר, "מטרים ספורים מדלת בית הרבי. אמרתי לד"ר פלדמן שזהו תפקידו כרופא
הרבנית. ד"ר פלדמן עצמו היה המום לחלוטין. צריך לזכור שהדבר הפתיע גם את הצוות
הרפואי שכלל לא שיער שתתרחש התפתחות כה דרמטית. ד"ר פלדמן ציין באוזניי כי בעת
שהותה של הרבנית בבית, לא הייתה ניכרת החמרה כה דרסטית וכי הסיבה היחידה לנסיעה לבית
הרפואה הייתה לשם עריכת בדיקות שלא ניתן היה לבצען בבית".
ד"ר פלדמן חייג אל בית הרבי. הרבי ענה לשיחה.
ברגעים אלו התבשר הרבי מפי הרופא על הסתלקות הרבנית. כאלו היו מילותיו המדויקות של
ד"ר פלדמן אל הרבי באנגלית: "המצב עצוב מאוד ויש להתארגן". הרבי הגיב
באנגלית: תודה לך.
מספר הרב גרונר: "ד"ר פלדמן אמר לרבי
שאני נמצא לידו ואנו נמצאים ליד הבית. הרבי ביקש שיעביר לי את שפופרת הטלפון. הרבי
ביקש שאביא לו מחדרו את הטלית והתפילין וספרים העוסקים בהלכות אבלות, והורה שאיש לא
ייכנס הביתה עד שיביאו את הרבנית".
"הרבי הוסיף שיש לדאוג לכך שההלוויה לא תתבצע
מוקדם, כדי שיספיקו להגיע מהסביבה הרחוקה אך באותה מידה שההלוויה לא תיקבע למועד מאוחר
מדי וכי אין צורך להמתין לבאים ממרחקים".
כך מתאר הרב גרונר את השנייה הראשונה בה ראה את
הרבי שעות ספורות לאחר הבשורה על פטירתה של הרבנית: "הרבי ישב על יד שולחן העבודה
שלו, לפניו היה ספר שולחן ערוך, כמדומני, והוא עיין בו. פניו הקדושות חיוורות מאוד.
הרבי ביקש ממני כי כשיביאו את ארונה של הרבנית, אודיע לו וכי לא יוציאו אותה מהרכב
לפני שיצא לקראתה".
"שאלתי את הרבי כמה שאלות אודות מקום הקבורה
ופרטים נוספים, אך הרבי השיב שזהו עניינה של החברה קדישא. הרבי אמר שאין להטריד כעת
את ר' זלמן גורארי' שמן הסתם לא ישן כל הלילה, אך בבוקר, כשיגיע הנה, הרבי רוצה לדבר
איתו".
בשעה חמש לפנות בוקר, צבא קהל רב של חסידים בשפת
הרחוב אשר מול בית הרבי. בשורת האימים על הסתלקותה של הרבנית התפשטה חיש מהר כאש בשדה
קוצים והיא אשר הביאה את ההמונים, עוד בטרם הפציע השחר, אל מול בית הרבי.
עם הגיע המכונית בשעה חמש ועשרים, הודיע על כך הרב
גרונר לרבי והרבי יצא מביתו כשמעיל לגופו. עיניו הקדושות היו שקועות בחוריהן, מראה
פניו מאוים ומבטו נסוך רצינות מבהילה. הרבי ירד במדרגות הכניסה לבית והתקרב לרכב. הרבי
עמד כשהוא נתמך במעקה הברזל. מן הרגע שבו הוצא הארון מהרכב, בידי אנשי החברה קדישא,
לא התיק הרבי את עיניו מהארון. הרבי צעד אחר הארון עד שזה הוכנס הביתה. עם כניסת אנשי
החברה קדישא עם הארון לבית, נכנס הרבי והדלת נסגרה.
הגב' שטרנברג, יחד עם הגב' גיטלין שהייתה במקום
כאחת מנשות החברה קדישא, הניחו את הרבנית, על פי הוראת הרבי, על רצפת המטבח על ענפי
עצים קטנים שהונחו שם, כשלמראשותיה שני נרות נשמה גדולים.
"הרבי פנה לרב ליפסקר", מספר הרב גרונר.
"ושאל מה הוא הסכום שצריך לשלם עבור הקבורה. הרב ליפסקר השיב שהסכום כבר שולם
(כנראה על ידי הרבי הריי"צ שרכש את חלקת הקבר למשפחתו). הרבי לא הסכים עם זאת,
הוציא מכיסו חופן שטרות ומסרם לרב ליפסקר וביקש שיבדוק אם זהו הסכום הדרוש ויודיע לרבי
אם דרוש יותר. הסכום היה אלפיים דולר. הרבי אמר גם שמסתמא התכריכים ייתפרו על ידי נשים
שיעשו זאת 'כאן בבית'".
הרבי נתן גם בידיו של הרב שלום בער ליפסקר מפית
נייר שבתוכה תחוב היה דבר מה אותו ביקש הרבי לקבור יחד עם גופה הקדוש של הרבנית. לפי
אחת העדויות הייתה זו הטבעת של אחותה שיינא הי"ד (שנספתה בשואה יחד עם בעלה הרב
מנדל הורנשטיין הי"ד), אשר הרבנית ענדה אותה כל ימיה.
הרב גרונר מספר כי כשהחל הבוקר להפציע, ביקש ממנו
הרבי לשאול את ראש הישיבה, הגאון רבי ישראל יצחק פיקרסקי, את השאלה הבאה: באין ילדים
לנפטרת, מי אמור להתפלל לפני התיבה בשנת האבל ומי יאמר קדיש. "עוד בטרם הספקתי
להביא את תשובת הרב פיקרסקי, הגיע ר' זלמן הביתה ועלה לקומה השנייה. הרבי הפנה אליו
את אותה שאלה. ר' זלמן השיב שהוא מוכן ליטול על עצמו לומר קדיש ולהתפלל לפני התיבה
כל השנה. ניכר היה שרצונו הקדוש של הרבי הוא לשמוע דברים ברורים המורים כי הרבי הוא
שיאמר את הקדיש. בינתיים, הספקתי לשוב לרבי עם תשובת הרב פיקרסקי לפיה על הבעל להתפלל
לפני התיבה ולומר קדיש כל השנה. תגובת הרבי הייתה שמכיוון שזה המנהג, גם הוא ינהג כך".
עוד ביקש הרבי מר' זלמן, בין השאר, שיודיע למשמשים
בקודש כי הם סיימו את תפקידם וישלם להם את משכורתם כולל פיצויים. הרבי אמר שיש לעשות
זאת בטרם ההלוויה, וציין שהדבר יהיה לטובת נשמתה של הרבנית.
בשלב זה, בעיצומה של השיחה בין הרבי לר' זלמן אמר
לו הרבי את המילים הבאות: "דער זכות פון זיין דער מטפל עיקרי פון די נפטרת איז
גענוג פאר אייך און פאר די קינדער און פאר די אייניקלעך עד סוף כל הדורות" (הזכות
של עובדת היותך המטפל העיקרי בכל הנושאים השייכים לנפטרת, תעמוד לכם, לילדיכם ולנכדיכם
עד סוף כל הדורות).
בין השעה שבע לשמונה בבוקר, הורה הרבי לקיים מניין
לתפילת שחרית בקומת הכניסה של הבית, במקום בו נערכו התפילות כל השנה. קרוב לסיום התפילה,
ירד הרבי מהקומה השנייה, ואמר את כל הקדישים-.
רבע שעה לפני צאת מסע ההלוויה, נכנס הרבי לפינת
האוכל בחדר המבוא של הסלון. שם, על גבי כיסאות, מונח היה ארונה של הרבנית. בחדר שהו
קודם לכן כל חברי החברה קדישא, אולם עם כניסת הרבי, למראה פניו המאוימות, נשמטו הם
אחד אחד.
"באותה שעה", מספר הרב גרונר, "הרבי
ניגש אל המיטה, ומפיו הקדוש יצאו כמה דברים שלא ניתן היה לקלוט היטב. הרבי התקרב מעט
יותר, ובפעם הראשונה מאז הבשורה, ראיתי את הרבי פורץ בבכי. לאחר שניות אחדות, נשא הרבי
את עיניו ושאל: "וואס איז מיט די קריעה?" (מה עם הקריעה?). הרב פוקס מהחברה
קדישא ניגש לרבי, קרע באמצעות מספריים קטנות את הדש הימני של בגדו העליון והרבי אמר
בשם ומלכות את ברכת 'דיין האמת', והמשיך לקרוע, עד שהרב פוקס אמר, 'גענוג, גענוג'
(מספיק מספיק)".
בכל אותה עת ניצב במקום ר' זלמן. תחילה הודיעו לו
אנשי החברה קדישא כי עליו לעזוב את המקום כמותם אך הוא עמד על כך באומרו כי כשם שהיה
נוכח אישית בעת הפרידה של הרבי הריי"צ מאמו, הרבנית שטרענא שרה215 - כן יהיה נוכח
בעת פרידת הרבי מהרבנית. וכן היה.
•
זמן רב לפני הסתלקות הרבנית נועדה להתקיים במוצאי
השבת שקדמה לראש חודש אדר סעודת המלווה מלכה השנתית לטובת מבצע נש"ק, שבראש ארגונה
ניצבת הגב' שטרנברג.
"כנהוג", מספרת הגב' שטרנברג, "מבעוד
מועד שלחנו לרבי את ההזמנה לאירוע. בתוך כך נחת עלינו בפתע פתאום האבל הכבד של הסתלקות
הרבנית. אני זוכרת את אבי יושב על כיסא בבית הרפואה, לאחר פטירת הרבנית ואומר לי כי
יש לבטל את המלווה מלכה.
"בסופו של דבר, החלטנו לקיים את המלווה מלכה
במתכונת מיוחדת, כשכל כולה מוקדשת לזכר הרבנית, חרף העובדה שהאירוע מתקיים תוך כדי
ימי השבעה. במהלך הערב, הודענו על הקמת קרן מיוחדת על שם הרבנית. לי אישית לא היה את
העוז לכתוב על כך לרבי באמצע ה'שבעה'. למחרת, בצהרי יום ראשון, אנו מקבלים טלפון מהרב
גרונר שאומר לנו בשם הרבי: חלפו שתים עשרה שעות מאז המלווה מלכה והרבי לא קיבל דוח
על האירוע"...
בכך לא היה די. "בבוקר יום חמישי", שבה
ומספרת הגב' שטרנברג, "יומיים לאחר השבעה, טלפן אליי אבי מבית הרבי ואמר לי כי
זה עתה הודיע לו המזכיר כי הרבי מבקש לראות את אבא ואותי בביתו לאחר תפילת מנחה. בירור
קצר העלה כי הרבי זימן אל ביתו גם את ד''ר פלדמן. נראה היה אפוא שהרבי זימן אל הבית
את כל אלו שהיו בעת יציאת הנשמה של הרבנית. אבא רעד מפחד ובקושי יכול היה להניע את
אבריו. הוא שאל את עצמו, ואותי, מה עומד הרבי לשאול. בנפשנו דימינו כי הרבי מבקש לשמוע
בפירוט על רגעיה האחרונים של הרבנית ולא ידענו את נפשנו".
"זכור לא אשכח את אותו מעמד שהרטיט את כל נימי
הנפש", מתארת הגב' שטרנברג והתרגשות בקולה גם ממרחק השנים. "זה היה בקומה
השנייה של בית הרבי. הרבי ישב בחדרו הגדול, הספרייה, ואנו נכנסו בצעדים כושלים פנימה.
נאלצתי לתמוך באבי כדי שיוכל להתקדם ולצעוד עד שיתייצב מול פני הרבי. לי עצמי גם הייתה
תחושה של יראה ופחד. רעדתי והוא רעד.
"ואז, עם כניסתנו האיר הרבי אלינו את פניו
הקדושות במאור פנים, הושיט את ההזמנה ששלחנו לפני מעמד המלווה מלכה ופתח אמר: 'לא היה
הזמן גרמא להשיב על ההזמנה. היות ודיווחתם לי כי הקמתם קרן מיוחדת על שם הנפטרת והגימטרייה
של שמה הוא 470, אתן לכם כמניין זה 470 דולר ועוד אחד להוספה' והרעיף עלינו ברכות לרוב
ובראשן: 'יאיר מזלן של כל אלו שעוסקים בכך'. הדברים כולם נסבו על מבצע נש"ק והיה
בהם משום הכרת הטוב על עצם קיומו של המעמד דווקא בעיתוי זה.
מלבד ר' זלמן ובתו, נכנסו אל הרבי ליחידות באותו
יום, בזה אחר זה, גם ד"ר פלדמן (לו הורה הרבי שיערוך את ה'תנאים' לבתו שזה מקרוב
באה בקשרי השידוכין ללא כל שינוי, למרות פטירת הרבנית) והר"ר גרשון בער יעקבסאן,
עורך ה'אלגעמיינער זשורנאל' (לו הודה הרבי על שהקדיש את הגיליון כולו להסתלקות הרבנית
ולדמותה).
מדי שנה, במשך כמה וכמה שנים, ביום הולדתה של הרבנית
החל ביום כ"ה באדר, היה ר' זלמן קונה לבית רבי פרחים חיים בכלי כסף מפואר וליום
הנישואין היה קונה פרחי משי מלאכותיים. לקראת השלושים להסתלקות הרבנית, הורה הרבי לר'
שלום בער גנזבורג להודיע לר' זלמן כי ייקח את פרחי המשי וכי הוא רשאי לעשות בהם כרצונו
(בניגוד למתנות אחרות שאותן רכש ר' זלמן לבית הרבי במרוצת השנים ואותן לא השיב הרבי).
ר' זלמן דייק בנוסח הוראתו של הרבי והסיק מכך כי
יש דברים בגו וכי אין כוונת קודשו של הרבי שייקח סתם לעצמו את הפרחים. הוא מכר אפוא
כל אחד מהם בחמשת אלפים דולר. את אותו עץ מפואר שניתן לרבנית ביום הנישואין של השנה
האחרונה לחייה, רכשה בתו הגב' אסתר שטרנברג. את כל התמורה שקיבל תמורת שבעת סידורי
הפרחים והאילן הגדול, בסך ארבעים ואחד אלף דולר, העביר אל הרבי לטובת 'קרן חמ"ש',
הקרן שעל הקמתה הכריז הרבי תוך כדי ימי השבעה. גם עבור הפרחים שהותיר לעצמו שילם.
אגב, שנה אחת, הרים ר' זלמן טלפון אל הרבנית ושאל:
רעבצין, מתי יום ההולדת שלכם? באדר ראשון או באדר שני?". נענתה הרבנית ואמרה:
"גלייבט מיר, ראביי גורארי', איך וייס אליין נישט, איך וייס נאר אז מיין מאן פארט
אויפן אוהל ביידע חודשים" (האמינו לי, ראביי גורארי', אני עצמי לא יודעת, אני
יודעת רק שבעלי נוסע לאוהל בשני החודשים)216.
•
בפתק מיוחד, המבטא באופן מופלא ומרגש את הכרת הטוב
שרחש הרבי כלפי ר' זלמן, מיום ח' באדר תשמ"ח, כשבועיים לאחר הסתלקות הרבנית, כתב
הרבי לר' זלמן מענה קודש על מכתב ששיגר ובו דברים על החדש והמתחדש בתחומו של רש"ג.
על רש"ג כתב הרבי: " כפשוט הזכרתיו בז' אדר על הציון".
ואז הוסיף הרבי וכתב, "עבורו": "הזכרתיו בז' אדר על הציון בצירוף גודל
עזרתו להנפטרת, ייבדל לחיים טובים וארוכים בטוב הנראה והנגלה".
בכל השנים שחלפו מאז הסתלקות הרבנית עד פטירתו של
ר' זלמן ועד בכלל, לרבות הדורות הבאים, נותרו נצחיים דבריו הקדושים של הרבי, שיצאו
מפיו הקדוש, שעות אחדות לאחר שהשיבה הרבנית את נשמתה הקדושה והטהורה לבוראה.
"דער
זכות פון זיין דער מטפל עיקרי פון די נפטרת איז גענוג פאר אייך און פאר די קינדער און
פאר די אייניקלעך עד סוף כל הדורות". הזכות של עובדת היותך המטפל העיקרי בכל הנושאים
השייכים לנפטרת, תעמוד לכם, לילדיכם ולנכדיכם עד סוף כל הדורות.
[202] . בשלהי שנות הל'
[203] . על מישור זה ופעילותו האישית בו, ראו בפרק 'שומר החותם'.
[204] . שבראשו נכתב התאריך 'ג' שמות' ללא ציון שנה.
[205] . ראו להלן.
[206] . הנושא את התאריך ג' תצווה (ללא ציון שנה).
[207] . כיוצא בזה, בנוסח כמעט זהה, בפתק נוסף (הנושא את התאריך ה' שלח, ללא ציון
שנה), כתב הרבי: "נתקבל ותשואות חן על הבשורות טובות וכו'. כן יבשר טוב וכן בענייניו
וכו' אזכיר על הציון". ובעוד פתקים רבים בסגנון זהה.
[208] . מיום ב' בניסן (ללא ציון שנה).
[209] . המשב"ק בבית הרבנית, כנ"ל.
[210] . מלבד מספר הטלפון הכללי בבית הרבי, מספרה הישיר של הרבנית היה 7568463.
[211] . על פרשה זו, לרבות האותות והמופתים הגלויים שנתגלו במהלכה מאת הרבי, ראו
פרק 'טוב עין'.
[212] . שיחת י"ד כסלו תשי"ד.
[213] . שנסתלקה, כדלהלן, ביום כ"ב בשבט תשמ"ח.
[214] . המופיע בספרים הקדושים לאחר שריפה (וידוע בלשון עמא דבר: אחרי שריפה מתעשרים)
והרבי החיל אותו בדברים אלו גם על תאונה.
[215] . ביום הלווייתה, ביום שני ט"ו בשבט תש"ב.
[216] . מעניין לציין כי בשנת תרצ"ה שיגר הרבי הריי"צ לבתו וחתנו מכתב
ברכה לרגל יום הולדתה של הרבנית, בפעם האחת בחודש אדר ראשון ובפעם השנייה בחודש אדר
שני.
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.