פרק אחד עשר
פרק אחד עשר
שומר החותם
בערוב ימיו, באורח בלתי שגרתי סיפר פעם ר' זלמן
באוזני נכדו, על שתי הזדמנויות, שוליות לכאורה, שדווקא בהן, כעדותו, "ראיתי במוחש
כי לרבי יש נחת רוח".
היה זה באחד מימי הסליחות בשלהי חודש אלול תש''י,
בחלוף יותר משבעה חודשים לאחר הסתלקות הרבי הריי"צ. המניין ב-'770' החל באמירת
הסליחות בשעה היעודה, טרם כניסת הרבי (שכונה אז 'הרמ"ש') לבית המדרש. כעשר דקות
לאחר מכן נכנס הרבי. ברגע שבו נכנס הרבי, פתח ר' זלמן בקול רם: "אשרי יושבי ביתך".
אמירת הסליחות התחדשה באחת. באותו רגע, למיטב זכרונו של ר' זלמן עצמו, על פניו הקדושות
של הרבי התפשטה קורת רוח.
פעם נוספת אירעה שנים לאחר מכן. כשהרבי שב באחת
הפעמים הראשונות בשעה מאוחרת מהאוהל. היה זה זמן רב לאחר השקיעה. פניו הקדושות עטו
ארשת רצינית. עם כניסתו לבית הכנסת ב'זאל' הקטן לתפילת מנחה, שאל הרבי את ר' זלמן,
שניצב בסמוך למקום עומדו, מתי השקיעה היום. ר' זלמן השיב מיידית: "השקיעה היא
חמש עשרה דקות לאחר שהרבי שב מהאוהל"...
אף כאן, באחת התפשטה קורת רוח על פניו הקדושות של
הרבי. משל היו אלו שמים המכריזים "ניצחוני בניי ניצחוני" או שמא בית דין
של מעלה המקבל את הסכמת בית דין של מטה ואומר: כן יקום.
•
מהסיפור הבא, ניתן לעמוד מעט על עוצמת כיבוד האם
שהרבי נהג כלפי אמו. בו' בתשרי תשכ"ה נסתלקה אם המלכות, הרבנית חנה. כחודש לאחר
מכן, ביום ט"ז בחשוון, ביחידות שלה זכה מדי שנה לקראת יום הולדתו, חלק הרבי עם
ר' זלמן שיחה טעונה, בעלת תוכן כאוב ביותר. הרבי ביטא בפני ר' זלמן את מרירות לבו על
כך שבעת ההלוויה לא נהגו בכבודה הראוי. כן העיקה על ליבו של הרבי העובדה שהחסידים לא
התגייסו למאבק על מקום קבורתה.
תוך כדי השיחה הכאובה, ניסה ר' זלמן להתגונן ולומר
לרבי שחברי החברה-קדישא הם הקובעים בדברים אלו ואין לו השפעה עליהם. וכי מה יכול היה
לעשות. אבל הרבי לא קיבל טיעון זה והגיב: אתה הרי מבטל אותם עשר פעמים ביום – במחשבה,
דיבור ומעשה. אינך יכול לומר לי עתה שסמכת עליהם...
הרבי המשיך לבטא את מורת רוחו, תוך כדי שהוא מכה
על השולחן וכשכאב רב מבצבץ מתוך הדברים החריפים. משך כל השיחה שארכה כ-45 דקות נשמע
קולו הרם של הרבי בזאל הקטן לאוזניהם המבוהלות של תלמידי התמימים ששהו שם.
•
בכל נושא שהרבי הציב במרכז סדר היום, ניצב, כאמור,
ר' זלמן בראש העושים ועליו הוטלו המשימות, גלויות וחשאיות כאחד. בין אם היו הדברים
נוגעים לנושאים ציבוריים רחבי היקף כמערכות גורליות שהרבי קרא להתייצב בחזיתן ובין
אם היו אלו נושאים פנים-חב''דיים שנדרשה מלאכת מחשבת ומסירות של ממש להסדירם כהלכה.
הצד השווה שבכולם ניכר בעצם התגייסותו המלאה של ר' זלמן כמוליך והמביא למען הוצאתם
לפועל.
למאבק הגדול של הרבי לתיקון חוק 'מיהו יהודי' שנחקק
בישראל, רתם הרבי את ר' זלמן ומינהו לאחד ממביאי דברו המרכזיים בנושא. הוא ביקר לשם
כך במדינות שונות ושיגר מברקים רבים לגורמים שונים שהתערבותם בעניין עשויה הייתה להביא
לתיקון החוק לשביעות רצונו של הרבי.
פעם ביקש הרבי כי תיפתח מגבית עבור נושא מסוים.
העסקנים התחייבו לקיים את רצון קודשו של הרבי אך הרבי הבין שכפי קצב התקדמות העניינים,
הדבר לא ייצא אל הפועל, או שייצא אל הפועל בעצלתיים. את חששו בנושא חלק הרבי בפני ר'
זלמן, בכתב יד קודשו. "במשך תשעה חודשים אין מספיקים להכין לדפוס קובץ אחד, ובמשך
ד' ימים, ובהם יום שבת קודש האסור בצלצול בטלפון, יכינו מגבית? האם כבר הוכנו הרשימות
למי לשלוח?".
מחמת קרבתו של ר' זלמן אל הרבי, היה הוא מיחידי
הסגולה שהיה לו כלי קיבול ראוי לספוג מהרבי ביקורת חריפה. הרבי ידע זאת היטב ולא אחת
הוכיחו, בשל משימות שונות שלא מולאו או שיושמו בקצב איטי ובלתי מספק.
•
בשלהי שנת תשכ"ז, הביעה הרבנית בפני ר' זלמן
את מורת רוחה לנוכח הטרחה שנדרשה מהרבי לצעוד עד הפארק כדי לקיים 'תשליך' (עד אז, בכל
אותן שנים, היה הרבי צועד בראש כל החסידים עד הפארק בתחילת איסטערן פארקוויי לאמירת
תשליך. הייתה שנה שהרבי דילג על הגדר משום שהפארק היה נעול). ר' זלמן גמר אפוא אומר
בלבו להקים בריכת תשליך ראויה לשמה בחצר 770.
"ר' זלמן כתב לרבי כי הוא רוצה להקים בריכה
מיוחדת לתשליך", נזכר ר' חיים ברוך הלברשטם, שהיה שותף למלאכה במצוות ר' זלמן.
"הרבי אישר את כוונתו ועודדה. ברור היה שיש להגיע למי מעיין, שכן בתשליך צריך
שיהיו 'מים חיים'. ר' זלמן שכר חברה מיוחדת לקידוחים. זה היה מבצע לוגיסטי אדיר. חפרו
150 רגל (כ-35 מטר) מתחת לאדמה. גם בעומק זה לא נמצאו מים ולר' זלמן, כמו לכולנו, הייתה
עגמת נפש רבה.
"שבוע לפני ראש השנה הגענו למים. הייתה זו
שמחה אדירה. 'ושאבתם מים בששון'. מאז השתמש הרבי במי מעיין זה אלו מדי שנה בשנה ל'מים
שלנו'. משנמצאו המים, הוקמה הבריכה מאחורי בניין הספרייה".
בתו של ר' זלמן, הגב' אסתר שטרנברג, שניהלה את הפרויקט
כולו בשליחות אביה, מציינת כי ימים ספורים לפני ראש השנה הורה הרבי כי מסביב לבריכה
יהיו עצים ודשא וכן שבמים עצמם יהיו דגים. באותם ימים לא ניתן היה לרכוש כמות של דגים
אלא ברישיון מיוחד. ר' זלמן כמובן דאג גם לכך. הייתה זו בריכת נוי גדולה מפוארת ביופייה,
שכללה גם מפל מלאכותי. המקום כולו הפך לגן אקזוטי מפואר ויפהפה.
לימים נבנה על שטחה של בריכת התשליך המפוארת בניין
ההמשך לספרייה של הרבי ונאלצו להחריבה ולהקים בריכה צנועה יותר, זו השוכנת עד עצם היום
הזה בחצר 770. בכל השנים רכש ר' זלמן לקראת ראש השנה את הדגים לבריכת התשליך. על נוהג
זה שמר עד השנה האחרונה לחייו. כיום ממשיכה משפחתו לשמר נוהג זה.
•
בהקשר זה לדאגתו האישית של ר' זלמן לרבי ולבית רבי,
נחשף לאחרונה מכתב מפורט שהוא שיגר (ככל הנראה בשנות הכ"ף המאוחרות או בתחילת
שנות הלמ"ד) אל הרה"ח ר' גרשון מענדל גרליק, היושב במילאנו שבאיטליה, בבקשה
בלתי שגרתית: לרכוש מגבעת לרבי.
ר' זלמן היה האיש שרכש תדיר לרבי הריי"צ את
מגבעותיו. הוא היה בקי בכל הפרטים הכרוכים בכך כמי שמידת כובעו הייתה תואמת בדיוק למידת
הכובע של הרבי הריי"צ. אף כאן, במכתב זה, מבקש ר' זלמן מהרב גרליק הנמצא בעיר
שבה מיוצרים הכובעים לרכוש לרבי את הכובע. הוא עושה זאת לא לפני שהוא מצטייד במידות
המדויקות אותן קיבל מאת הרבנית. במכתב, המוקלד על שני צדי עמוד, יורד ר' זלמן לפרטי
הפרטים של המידות, האינצ'ים ואפילו רוחבו המדויק של הסרט שבמגבעת.
"אבל תדע", מציין ר' זלמן, "כי לא
היו שבעי רצון ממה שהביאו קודם כי אינו בדיוק. הרוחב הוא דעת הרבנית שתליט"א.
כמובן צריך להיות המשובח האפשרי היינו ווייכער (רך)".
"אם תעשה", מפטיר ר' זלמן, "תשלח
אליי ואודיע שהוא ממך".
•
כאמור בפרקים הקודמים, דרכו בקודש של הרבי הייתה
שלא להסתפק ולומר די בכל הנעשה, ולדרוש כל העת, דווקא מאת העושים והמעשים, להיות בבחינת
"מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים", וביתר שאת ועוז.
פעמים רבות התאונן הרבי בפני ר' זלמן בנושאים שונים,
אם בשיחות ביחידויות ואם במענות קודש, בנוסח: 'איש אינו חס על זמני', בנוגע למעמדים
שונים האורכים זמן רב וגוזלים לרבי שעות יקרות לחינם. אחד האירועים הללו היה בחג הסוכות,
כאשר הרבי עמד שעות ארוכות והעניק את ארבעת המינים לכל החסידים שהשתרכו בתור.
"נותנים לי לעמוד עם הלולב ולהעניק לכל אחד בנפרד", התבטא הרבי.
נענה ר' זלמן והציע: "לא עוד. מהיום, אני אעמוד
במקום הרבי". אמר לו הרבי: לא, מי שעושה זאת היום בעת שאני הולך לתפילה, הוא זה
שייתן את ארבעת המינים לכל אחד ואחד. וכך החל ר' מאיר הארליג, לעמוד עם הלולב בכל יום
מימי החג ולהעניק אותו לכל החסידים.
•
באחת ההזדמנויות כשהרבי דיבר בהתוועדות אודות החסידים
שאינם ממלאים את תפקידם כראוי, ביקש ר' זלמן להיות מליץ יושר, כדרכו בקודש, וכתב לרבי.
זמן קצר לאחר מכן השיב לו הרבי על מכתבו, כדלהלן.
"אתמול היה טענה והעדר שביעות רצון גדול",
כתב ר' זלמן והרבי עיגל את מילותיו וכתב: "כנראה שלא שמע כלל המדובר בהתוועדות,
בנידון זה על כל פנים, ואף שהדגשתי ג' פעמים, שאין מדובר כלל על דבר טענה וכיוצא בזה,
כי אם על דבר בלתי טבעי כלל... לכתבו התירוצים שיש לומר בזה – לו ידוע ולי ידוע, וכולי
עלמא ידע – שלא מפני שיגעו ומצאו התירוצים איש לא שאל".
את טענת הרבי על אודות אותם חסידים שאינם ערניים
די בשיחות הנאמרות בהתוועדות, אם מחמת שינה ואם מחמת חוסר עניין וריכוז ניסה ר' זלמן
לרכך בטיעון שאלמלא ההתוועדות היו אותם אנשים הולכים בטל, ואילו כשהם בהתוועדות הם
שומעים דברי תורה לכל הפחות. על טיעון זה משיב לו הרבי באופן חד וחריף: "אין שומעים
'דרך אגב'. פסק דין בשולחן ערוך, ומובא בליקוטי תורה, שהמדבר דברי תורה דתורה שבעל-פה
ואין מבינם – אין זה דברי תורה כלל. ועל אחת כמה וכמה השומע הברות דברים, ובשעת מעשה,
כל מחשבתו האם היושב אצלו הוא בעל כמה וכמה חסרונות, או רק חסרונות מועטים. או בכלל
במחשבות אחרות, או גם ישן.
"ולכתבו שבכל הדורות היה מי שישן – החילוק
פשוט. ודוגמתו החילוק בין מעמד קריעת ים סוף וי"ז בתמוז, שבקריעת ים סוף היה רק
אחד, ובפסל מיכה – כמה אלפים".
הרבי חותם את תשובתו ב'הערה כללית': "מהתירוצים
המתקבלים, מובן עוד יותר תוקף המדובר".
•
כשניצב בפני ביקורת נוקבת שהעביר הרבי כלפי העסקנים,
התמימים או החסידים, ניסה ר' זלמן לגייס את כל תעצומות נפשו כדי ללמד עליהם זכות, להסביר
את מהלכיהם ולהמליץ עליהם בפני הרבי. לא תמיד התקבלו הדברים אצל הרבי ואפילו ברוב המקרים
נותרה הביקורת כשהייתה.
באחד המכתבים מבקר הרבי את נטייתו של ר' זלמן לחפות
על ביקורת מוצדקת, וכך כותב לו: "לפלא שאינו מרגיש כלל שהלימוד זכות שלו על חוסר
הפעילות המבהילה, שוללת את הלימוד זכות הכי חלושה שאמרו אילו הייתי מספר שמרגישים עדיין
שצריך למצוא איזו אמתלא, על כל פנים על החלטתם הנחושה של אנ"ש שי' של גארניט טאהן
(לא לעשות מאומה) ויהי מה?".
"אי אפשר בשום אופן אויפטהאן (להועיל)?",
כותב הרבי לר' זלמן בכאב גדול ומותיר אותו פעור פה. "ומפורסם לכול, שדווקא אלו
שלא ידעו את יוסף ולא למדו בתומכי תמימים שמעבר לים – הם, כוונתי לצעירים ולנשים,
1, עושים בפועל. 2, מצליחים בהפלגה. 3, ויוסיפו בכל הנ"ל!".
אחר שקיבל את הדברים הקשים כגידים, ידע ר' זלמן
כי חובה מוטלת עליו לפעול בין החסידים ולגרום להם לתקן את הטעון תיקון, לשפר את הטעון
שיפור ולקרוא להירתמות מוחלטת לעשיית רצונו של הרבי בשלמות. התירוצים – מקומם לא יכירם.
הרבי דורש תוצאות מעשיות הניכרות על פני השטח. מורת הרוח הגלויה של הרבי, שנחשפה בפניו
במלוא חומרתה חייבה אותו לפעול במלוא העוצמה.
והוא ניסה בכל כוחו. פעל והפעיל, עורר וחיזק. הסביר
לוותיקי החסידים ולפרחי התמימים, שכל עוד יימשכו ההנהגות הללו, עגמת הנפש של הרבי תלך
ותגדל. התוצאות ניכרו בשבוע שלאחר מכן והפגמים אודותם דיבר הרבי ניכרו פחות ופחות.
המסר הועבר בשלמותו דרך הצינור שבחר הרבי להעביר דרכו את מאווייו הקדושים.
את מורת רוחו ביטא הרבי, כל שנות הנשיאות. כך למשל,
לאחר שהוכרז בשלהי תשמ"ח על זמן סליחות למחרת בשעה תשע בבוקר, כתב הרבי לר' זלמן:
"האומנם הזמן מתאים להכריז בכל העולם שחב"ד ... אומרים סליחות קרוב לאחר
זמן קריאת שמע ועוד כהנה וכהנה ... וה' ירחם על כל בני ישראל שחב"ד בתוכם". ואכן למחרת, בעקבות
פתק זה, הוקדם מועד הסליחות לשעה שמונה בבוקר.
בהזדמנות אחרת לחלוטין ובהקשר שונה כתב לו הרבי:
"אולי יודע על עוד אחד או שניים מכל הנקראים 'אנ"ש', שמתעניינים בענייני
המרכז לענייני חינוך, וליובאוויטש בכלל...".
אם דומה היה כי בנימה חריפה נכתבו הדברים האמורים,
הנה התבטאות חריפה שבעתיים שנאמרה לר' זלמן. "עניתיו כמה פעמים", כתב לו
הרבי בתשובה לשאלה מסוימת, "שאין ביכולתי, ואין זה תלוי ברצון – להיות שמש ושליח
של כל אחד ואחד, להביא סברותיו רצוא ושוב ואחר כך להודיעו המענה, ואחר כך המענה שלו
על המענה, ולהודיע חזרה, וכו' וכו'. ובפרט שברובא דרובא משתמשים בי לא בכדי לעשות,
כי אם בשביל הסברא להאישה והנכדים. הייתכן שאני מרעיש יותר משנתיים ופלוני קורא ה'מארגן
ז'ורנאל' מיט א געשמאק – ובכל ענייני ליובאוויטש אין עושים שום דבר".
וכזה הוא פתק נוסף בנימה חריפה זהה: "אין באפשרותי
כלל פירען כל אחד ואחד מאנ"ש שיחיו בכל דבר קטן וגדול פארן האנט כאילו
היו פעוטות (בנוגע לפעולות איזה
שהיא וכיוצא בזה). ובמילא
– אין זה מתפקידה של המזכירות גם כן ואמרתי לפני כמה וכמה חודשים שעל
אנ"ש – באם ישנם כאלו בברוקלין – לבחור ועד שיתעסק בכל כיוצא בזה בפועל ובאופן
מסודר ובהתייעצות
ביניהם . ובאם עד עתה
לא נמצאו כאלה, אין לי אלא עצה אחת בשביל אנשי ליובאוויטש הדרים בקראון הייטס, שעל
כל פנים ימצאו אחד שתפקידו יהיה לא חס ושלום להתבונן מה לעשות (ואיפה תמצא במסירות
נפש עד כדי כך) כי אם אך ורק לשאול על כל דבר את אנשי ... ו... וכו' מה הם עושים און
נאכטאן (ולחקות) זה ויהי רצון שיהיה בהצלחה".
בסגנון אחר ובאירוניה גלויה כותב פעם הרבי לר' זלמן:
"שמח אני ממה שעל כל פנים (לפי כותבו) הוא שמח מהמרץ הנפלא והגדול בכמות ובאיכות
ומוסיפים בזה מיום ליום ואנ"ש שיחיו כאן ובכל ענייני ליובאוויטש ובפעולות ההולכות
וגוברות כל אחד ואחד ממש. מ'קען זיך ווינטשען בעסער? (הניתן לאחל לעצמנו שיהיה טוב
יותר?)".
בהזדמנות אחרת הוסיף הרבי לגבי הדפסת שיחות קודש:
"אולי ירשום שמות 2 מאנ"ש שי' וואס זיי פעלט עס ( שהדבר חסר להם)".
הנראה לכל – שמזמן לזמן מתגדלה השינה, הן בכמות והן באיכות (זאת אומרת היפוך מכתבו)
ומעשה רב בכל התוועדות (לבד כשבא אינו ישראל שאז נעורים לראות איך מתנענע .. וכו').
להעיר: חלק חשוב מהנדפסים 1) מונח במחסן 2) נשלח לכתובת שכנראה נלקחו מספר הטלפונים
וכיו"ב ובמילא מובנות התוצאות וכו'".
בתשובה להצעה שהעלה ר' זלמן בעסקנות הכלל, המשיך
הרבי באותה נימה כואבת: "איני מאמין שיצליח בהנ"ל ולכן אין כדאי אפילו שיתחיל
(כנראה הסיבה האמיתית שלא תיקן עד עתה הנ"ל – כי אין אף אחד ... שנוגע לו העניין
מצד עצמו כי אם הצערמניא שבדבר וד"ל".
•
וכזה הוא פתק מיוחד, מבהיל בסגנונו ובתוכנו, שכתב
הרבי לר' זלמן193, בנושאים משולבים.
הראשון שבהם, נוגע לאי ציות זעקת הרבי באשר לעתידה הדמוגרפי של שכונת קראון הייטס.
מקירות ליבו הטהור זועק הרבי כי היה על החסידים לנהוג ולהנהיג "מאויבי תחכמני",
מחוג ידוע שפחות מעשרים וארבע שעות לאחר שחדל להופיע היומון 'מארגן זשורנאל', הפציעו,
בהתארגנות אישית, ובעוד מנהיגם אינו בעיר, בעיתון משלהם.
"...עדיפי מיניה הול"ל במשך 24 שעה לאחרי סגירת ה'מארגן זשורנאל' כבר מכרו מכתב עת חדש שלהם ומעצמם ( מנהיגם
אינו בעיר ) ואני – לאחר 24 חודשים שהתחלתי לדבר על דבר השכונה ואיני יודע עד עתה אם הביאו איש א' שיתיישב
בהשכונה! ולא הועיל גם זה שהוכנס ב אתערותא דלעילא בקופתם 150 אלף דולר במזומן ! אלא שבכל אופן מעוררים את ... הרחמ"א(?) שיחי' על דבר ההכרח ש הוא יתבונן בגודל האחריות ו הוא יחקור באיזה
עיתון היודפס עניין פלוני וכו' וכו' !".
בחלק הבא של הפתק, משיב הרבי לדבריו של ר' זלמן,
לפיהם "צמאה נפש אנ"ש וכל העולם כולו לליקוטי שיחות", אשר היו יוצאים,
מדי שבת בשבתו, מן הקודש פנימה, כשהם מוגהים ומנופים כסולת נקייה וברה. והרבי בתגובה,
נוקב בדוגמה מבהילה הממחישה את חוסר העניין של אנ"ש בשיחות המוגהות שיצאו לאור
עד כה.
"אפילו בנוגע להליקוטי שיחות שהסבירוני שצמאה
נפש אנ"ש וכל העולם כולו" – כותב הרבי – "יודעים ברור שאי אפשר כלל
בלי הליקוטי שיחות שלומדים בהם וכו'. והנה דוגמא חיה בזה! לפני כמה וכמה שנים נאמר
ונרשם אז שיוסף בנערותו לא היה רועה צאן. כשעברו
שנים אחדות נדפס הנ"ל, עתה נדפס עוד הפעם ואיש לא שם לב שזהו היפך ה מפורש בוישב, עד שילד צעיר דארצות הברית שאלני זה בשבוע העבר!".
ואז מוסיף הרבי ואומר: "גם אלו שקורא
"אנ"ש" השתתפו ומבלי התעוררות מצידי [והוא בדוגמא כשבא גוי להתוועדות,
אין אף אחד מאנ"ש ישן]".
•
לצד מענות קודש אלו, כמו גם הדברים שזכה ר' זלמן
לשמוע פנים אל פנים מפי קודשו של הרבי194,
בשנת תשכ"ה דיבר הרבי כמה וכמה פעמים בחריפות רבה אודות העדר העניין כביכול בשיחות
הקודש שנישאו על ידו ברבים. הרבי דיבר על כך בכאב ובחריפות ובין היתר תקף את העובדה
שיש כאלו שמרשים לעצמם לישון ולנמנם תוך כדי ההתוועדות195. זקני בית חיינו
פירשו את הדברים כהבעת כאב על כך שמעבר לעיון בשיחות עם הופעתן, אין מתקיימים בהן שיעורים
של ממש, תוך כדי פלפולא וריתחא דאורייתא.
את הכאב העמוק שנסוך היה בדבריו של הרבי – אותו
זכה לשמוע מאת הרבי כמה וכמה פעמים ואף במענות קודש שזכה לקבל בהקשר זה – תיעל ר' זלמן
לעשייה אישית. הוא קרא לראש הישיבה, הרב מענטליק, והורה לו למסור מדי שבוע בבוקר יום
ראשון שיעור בהיכלו של בית המדרש ב'770' בשיחות הרבי. ר' זלמן לא אמר די בכך אלא דאג
אישית שבשיעור ישתתפו מדי שבוע מספר רב ככל הניתן של אנשים. לשם כך, היה הוא אישית
היה אוסף אנשים ברכבו ומסיע אותם לשיעור המתקיים בבית חיינו.
הנהגה זו, שנמשכה על פני שנים, בשיטתיות עקבית,
לא עלתה בקנה אחד עם אופיו התקיף של ר' זלמן ורום מעמדו כבכיר נכבדי אנ"ש וכאיש
עסקים שידיו רב לו בעסקאות חובקות עולם ומלואו. לנגד עיניו ניצבה מטרה אחת ויחידה.
להסב לרבי נחת רוח. אם נדרש היה לשם כך לשמש כנהג הסעות עבור אלו שההסעה לשיעור ברכבו
גרמה להם להשכים משמיכת הפוך החמה בבוקר של חורף סגרירי ולהסב לשיעור – ר' זלמן לא
היסס לעשות זאת.
כבודו האישי ומעמדו הציבורי לא היוו כל משקל שעה
שעל הפרק ניצבה הגשמת שאיפתו הטהורה של הרבי והסיכוי להסב לו נחת רוח.
מאז אותה עת, כשהרבי הביע כמה פעמים עגמת נפש לנוכח
אלו הנרדמים תוך כדי ההתוועדות, נוהג היה לחלק לפני ההתוועדות גלולות קפאין לזקני החסידים
שלא יירדמו. בשנים מאוחרות יותר, הצטייד ר' זלמן מבעוד מועד בחומר חריף במיוחד ( smelling salts ) ואם הבחין באי מי מסביבתו שנרדם, היה תוחב זאת לאפו
והלה היה מתעורר באחת.
עדות על התוצאה המיוחלת ניתנה, במרוצת הימים, במכתבו
של הרבי, בו מופיעה התייחסות ישירה לפועלו של ר' זלמן במישור זה.
•
בעקבות הדברים שהיה שומע ר' זלמן מפי הרבי חדשות
לבקרים אודות אי ההתעניינות כביכול בשיחות הקודש, הרבה ר' זלמן להתכתב עם הרבי אודות
דברים שנשא הרבי בהתוועדויות. כמו על מנת להוכיח כי פני הדברים אחרת וכי אכן צמאה נפש
אנ"ש לדברי אלוקים חיים.
מפאת זאת בארכיב מענות הקודש שהותיר אחריו ר' זלמן,
ספונים עשרות רבות של מענות קודש מפורטים העוסקים כולם במילי ופלפולי דאורייתא, בתגובה
למכתבי תורה שר' זלמן הבהיל תדיר אל הרבי, בהקשר לשיחות ומאמרי קודש שנשא הרבי ובכלל
(ראו תצלום שתי דוגמאות, לחביבותא דמילתא, מגוף כתב יד קודש). ועוד חזון למועד להוציאם
לאור בעזרת ה', בפענוח מלא, לתועלת הרבים.
ומכל מקום, לפנינו כמה דוגמאות בהקשר זה. אחת השאלות
הייתה: מדוע כאשר המורה-שיעור של השנה המעוברת בתניא נפגש במורה שיעור של השנה שאינה
מעוברת – אין מאחדים את התאריכים.
הרבי השיב על כך בשאלה שתוכנה: מדוע טוען הנך שחודשי
הקיץ זהים בשני סוגי השנים, והרי גם חודשי הקיץ של שנה מעוברת אינם זהים לחודשי הקיץ
של שנה פשוטה. ראיה לכך הביא הרבי מנוסחאות אחרות שבהן מוסיפים את המילים "ולכפרת
פשע" בתפילת מוסף של ראש חודש, בכל חודשי השנה המעוברת, לרבות בחודשי הקיץ.
שאלה נוספת ששאל פעם ר' זלמן את הרבי196 קשורה בפרשת
העקידה, אודות דברי חז"ל על שרה שכששמעה שאברהם אבינו הלך לעקוד את יצחק בנו,
במצוות ה', "פרחה נשמתה". הקשה ר' זלמן: והרי עצם עניין העקידה לא היה ניסיון
לגבי אברהם אבינו, שכן כך מצינו באיגרת הקודש בתניא (פרק כ"א), משום שכל יהודי
היה הולך במסירות נפש לעקוד את בנו אילו נצטווה כן מפי הקדוש ברוך הוא. כיצד אפוא ניתן
להבין את העובדה שפרחה נשמתה של שרה לנוכח זאת?
הרבי השיב על כך: "דאס איז קאפ און דאס איז
הארץ" (זה הראש וזה הלב). כלומר, מצד הראש, אין זה אכן ניסיון, כנאמר בתניא, אולם
הלב אינו יכול לשאת זאת.
הוסיף ר' זלמן והקשה בכתב: כיצד ניתן להבין ששרה
אמנו לא ידעה שהקדוש ברוך הוא ציווה על אברהם לעקוד את בנו, ומאוחר יותר אף לא ידעה
כי בסופו של דבר אברהם לא שחט את בנו וכי הוא חי, הרי שרה הייתה נביאה והיא הייתה אמורה
לדעת זאת!
הרבי השיב על כך בשאלה: "וואו שטייט עס אז
א נביא דארף אלץ וויסן?" (היכן כתוב שנביא צריך לדעת הכול?).
ר' זלמן השיב לרבי כי שתי ראיות ניתן להביא שנביא
אכן יודע הכול. האחת, מדברי הקדוש ברוך הוא לאבימלך (בראשית כ,ז): "השב אשת האיש"
ומדברי רש"י: "ואל תהא סבור שמא תתגנה בעיניו ולא יקבלנה או ישנאך ולא יתפלל
עליך. אמר לו אבימלך, ומי מפרסמו שלא נגעתי בה, אמר לו: כי נביא הוא – וידוע שלא נגעת
בה ולפיכך ויתפלל בעדך". ומכאן אפוא ראיה שהנביא יודע הכול. ראיה נוספת הביא ר'
זלמן מדברי אדמו"ר הזקן באיגרת הקודש (פרק כ"ב) ששאלות הנוגעות לדברים גשמיים
יש להפנות אך ורק לנביא, כשם ששאול המלך שאל את שמואל הנביא אודות האתונות.
על כך השיב הרבי: נביא יודע את אשר רוצים שהוא יידע.
שאלה מעניינת נוספת נשאלה על ידו סמוך לחג הפורים,
כשהרבי דיבר על מבצע מזוזה. שאל ר' זלמן: "האם זה (מזוזה) שייך לפורים?".
הרבי הפטיר: "הרי זה מילתא דפשיטא". שאל ר' זלמן: מה הקשר של מזוזה לפורים?
הרבי הורה לו בתגובה להתעניין.
כעבור זמן שב ר' זלמן לרבי, באומרו כי התעניין ולא
מצא הסבר. אמר לו הרבי שהדבר נרמז בפסוק במגילת אסתר "הנה בית המן נתתי לאסתר".
ובכן, מהו הדבר הראשון שיהודי עושה כשהוא נכנס לבית שהוא מקבל במתנה מגוי? – הוא קובע
בו מזוזה".
•
ר' זלמן לא חדל לבקש ולהפציר מהרבי שיזכה אותו ואת
כל אנ"ש בעוד שיחות מוגהות. באחת הפעמים כתב לו הרבי על כך: "העבודה והטרדות
– הולכות ומתרבות. הפועלים ועושים – הולכים ומתמעטים. ועשיית כל אחד גם כן מתמעטת.
מתקרב חודש אלול ולאחריו חודש תשרי וכו' ומה שעולה בדעתו להציע לי עוד 'עסק' נוסף בו,
היינו לא שהוא יוסיף על פעולותיו הרבות דעד עתה אלא שעליי להוסיף וכו'".
בהקשר זה ובאותה נימה, כתב פעם הרבי לר' זלמן בחריפות
יתרה וזו לשון קודשו: "לי אין חסרה עבודה. וגם ללמוד יכולני מתוך הראשי דברים
ולאנ"ש שליט"א בכלל לא אכפת כל העניינים".
על הצעה מעשית נוספת בהקשר לעסקנות הכללית, כותב
הרבי לר' זלמן: "מופרך לגמרי. בשכל עיוני – נכון הדבר, אבל בנוגע לפועל אינני רואה איש אחראי שאפשר לסמוך עליו (ובסגנון
מכתבו הקודם ששאל מה צריך לדבר עם אנ"ש שיחיו ומובן העדר הידיעה בכל הנ"ל)
וכהניסיון בעבר ובמוחש הנארישקייטן הם על חשבוני ולכן שב ואל תעשה".
לצד הביקורת והתוכחה, מבצבצים גם מעת לעת ניצוצי
אורה וברכה על בשורות טובות, אף במישור העסקני שהרבי לא חדל לתבוע בו ללא הרף מבלי
למצוא די בנעשה עד כה. כזה הוא למשל המענה הבא לו זכה ר' זלמן מאת הרבי: "תשואות
חן על הבשורות טובות ויהי רצון שתהא התחלה טובה בטוב הנראה והנגלה. ויהי רצון שסוף
סוף תגיע לאנ"ש שיחיו ההכרה שליובאוויטש גדולה פון דעם פארנעם פון קרעמנצוג און
פאלטאווע וכו' (באם אפילו לעניות דעתם שלהם בעבר היה כך)".
במילים אלו מביע הרבי את שאיפת לבו הטהור כי יבוא
יום שבו תתנחל בתודעת והכרת אנ"ש חסידי חב"ד כי ההיקף של ליובאוויטש בת זמננו
גדול, רחב ומשמעותי יותר מימיה של עדת החסידות בקרמנצ'וג ובפולטובה.
•
את המתח הכללי שהשתלט על חללו של 770 במוצאי שבת
פרשת תרומה תשמ"ח, ניתן היה לחתוך בסכין. איש לא צלל למעמקיה של השיחה האיומה
שנישאה זה עתה – שיחת "בואו ונחשוב חשבונו של עולם".
בסרט הווידיאו המתעד את השיחה נראה ר' זלמן, ראשון
המתעשתים, כשהוא מדבר עם רבה של קראון הייטס, הגה"ח רבי יהודה קלמן מארלאו, ודוחק
בו לגשת אל הרבי ולומר כי אין עינינו נשואות אלא אל הרבי.
מיד עם תום השיחה, בעוד הציבור עומד על מקומו וממתין
לעליית הרבי לקומה העליונה, ניגש אל הרבי הרב מארלאו ואמר, "עס שטייט דאך 'ואתה
תצווה' און אלע ווייסן וער איז דער 'ואתה'" (הרי נאמר 'ואתה תצווה' והכול יודעים
מי האיש שעליו נאמר 'ואתה'). הרבי הביט בעיניו של הרב מארלאו ואמר: "זאל זיין
אן 'כתית'" (שיהיה ללא כתית). והרב מארלאו מצדו הוסיף ואמר לרבי: "אריכות
ימים ושנים טובות". הרבי ענה "אמן" ועלה לחדרו.
•
הגה"ח רבי חנניה יוסף אייזנבאך מספר שכשהרבי
עורר על קביעות הלימוד ברמב"ם, שפך ר' זלמן את לבו במכתב לרבי שאינו יודע איך
ילמד שלושה פרקים בכל יום. הרבי השיב כי הוא רשאי ללמוד פרק אחד ביום. ככלות הכול,
היה ר' זלמן לומד מדי יום ארבעה פרקים, בשני המסלולים. בעצמו למד שלושה פרקים, ופרק
אחד למד מדי יום במסגרת שיעור ברבים שבו השתתף.
היו לו לר' זלמן שבעה ספרי תורה אישיים. שישה מתוכם
נכתבו עבורו אישית על ידי סופרים מומחים בהזמנתו האישית, כמתחייב ממצוות כתיבת ספר
תורה. את ספר התורה השביעי רכש מאחד מעדת החסידים, גם משום שהלה הוכיח כי ספר התורה
מיוחס וגם כדי לגמול חסד עם המוכר שזקוק היה באותה עת לסכום כסף גדול.
בחמשת ספרי התורה הראשונים ערך הוא סיומים ברוב
פאר והדר. לקראת סיום הספר התורה השישי, בחודש אלול תשמ''ו, קיבל ר' זלמן הוראה מהרבי
בזה הנוסח: "לסיים דבר טוב ומצווה – מביא טוב וכו' כפשוט. והזמן גרמא המלך בשדה
וכו'. אין תועלת בטומעל. ואם כן לא כדאי. אזכיר על הציון". בכך הורה לו הרבי שלא
לערוך את הסיום ברוב עם ("בטומעל") אלא באופן חשאי.
ר' זלמן שב וכתב לרבי כי הוא מבין שהרבי חושש מפני
עין הרע וממילא הוא מסיק כי עליו לנהוג אחרת גם במישורים אחרים.
על כך השיב לו הרבי: "וינהג כמו עד עתה. בתימהון
גדול קראתי שכאילו... חששתי מעין הרע של הסיום!! הוא חשש וביאר ובאריכות וכו' ... כותבני
זאת לגודל התימהון – אף שתכף ומיד יחדש סברה שהנני חוזר בנוגע להסיום – ומענתי זה בתוקף
עומדת. אזכיר על הציון".
מכך הסיק ר' זלמן כי לא היה זה אלא טעם כמוס והוראה
פרטית.
כיוצא בזה, קיבל ר' זלמן כמה וכמה הוראות פרטיות
במישורים שונים. כך, למשל, לקראת קישורי התנאים של אחד מנכדיו, כתב הרבי על הפתק שבו
דיווח "בננו שיחיה רוצה לעשות הקניין/ווארט": "בשלושה או בעשרה וכו'.
ההוספה – דמי הטראסק בלע"ז – ייתן לצדקה . . . שנוהגין כאנ"ש שיחיו בלא טראסק
חיצוני. אזכיר על הציון".
כבר בעת שמחת נישואי בנו של ר' זלמן, ר' יצחק מאיר,
קיבלה המשפחה הוראה מיוחדת מהרבי: שלאורך כל החתונה לא יצלמו אלא שתיים או שלוש תמונות.
כמו פעמים רבות נוספות, טעמו ונימוקו של הרבי לא צורפו להוראה החריגה. ויהי הדבר לפלא.
•
תכונה רבתי הורגשה בחזית 770 בפורים קטן של שנת
תשמ"ו. השדרה התמלאה במאות חסידים שהתגודדו מחוץ לבית אגודת חסידי חב"ד והמתינו
לצאת הרבי מהבניין.
במרכזה של התכונה שאפפה את רחבת הכניסה, עמד רכב
אמריקני בדגם משובח ויוקרתי שהוזמן ונבנה במיוחד בהתאם לצרכים של הרבי. הרכב היה מאובזר
היטב ומצויד בטכניקות משוכללות. את הרכב רכש עבור הרבי חסידו הנאמן, ר' זלמן גורארי',
לאחר עשרות שנים בהם נסע הרבי ברכב ישן.
הדרמה הגדולה שהתחוללה מחוץ ל-770, התנהלה סביב
השאלה המסקרנת מכול: כיצד יגיב הרבי כאשר המזכירים יציגו בפניו את המכונית. הרבי יצא
מ-770 בתנועות מהירות כדרכו בקודש ובראותו את ההתקהלות ואת המכונית שבמרכזה, שאל את
המזכירים לפשרו של הרכב החדש. הפתעה רבתי נרשמה בקהל כאשר הרבי התעלם מהרכב ואף לא
העיף בו מבט אחד נוסף. "שונא מתנות יחיה", נענה הרבי ונפנה לעבר הרכב הישן,
ששימש את הרבי מימים ימימה.
(לימים, לאחר שהרכב היה בידי המשפחה, העניק אותו
ר' זלמן לידי המשב"ק ר' חס"ד הלברשטאם, במסגרת הפיצויים שניתנו לו לאחר סיום
עבודתו בבית רבי, בעקבות פטירת הרבנית חיה מושקא ע"ה).
כולם ידעו על סירובו של הרבי לקבל מתנות, אלא אם
כן מדובר ב'מתנות' רוחניות מעולמו של הרבי, דוגמת קבלה טובה, יציאה לשליחות או חיזוק
הפצת המעיינות. גם כאן, היו שצפו מראש את תגובתו של הרבי למראה הרכב החדש.
חודשים לאחר מכן, בעיצומה של התוועדות197, התייחס הרבי
למאורע המכונית החדשה במילים הללו: "ובזה נכללת פרישה והבדלה מענייני הרשות גם
כאשר מנסים להלביש זאת ב'אצטלא של קדושה', ולדוגמא: קניית מכונית חדשה, כדי שיוכל להגיע
במהירות יתרה למחוז חפצו – למלא את שליחותו של הקב"ה!
"ומכיוון דאתינן להכי – ישנם כאלו שרוצים לערב
גם אותי בעניין זה, באמרם, שיש צורך במכונית חדשה מטעם הנ"ל, ומה גם – מוסיפים
לטעון – שריפוד המושב השתפשף וכו', ובמילא, הרי זה היפך ההנהגה ד'ביפיו תחזינה עיניך'!
"ובכן, בנוגע אליי – הרי מלכתחילה לא שייך
בזה עניין של סור מרע, אתכפיא וכו' מכיוון שכל המושג של מכונית חדשה אינו תופס מקום
אצלי כלל, אין לי שום מושג בזה! בשבילי – טובה גם המכונית הישנה, מכונית שדרכה פעלו
הרבה עניינים חשובים כו', ובמילא, יכולה לשמש גם בעתיד, ובפרט – שתכף ומיד ניסע עם
'ענני שמיא' ואז לא יצטרכו למכונית! ומכיוון שכן, הרי ביחס אליי אין הדבר בבחינת אתכפיא
כלל וכלל.
"ואין בכך משום הפך הענווה כו' – שכן, משל
למה הדבר דומה לאדם שאוהב תפוחים אדומים דווקא, ולא תפוחים לבנים, שאצלו לא שייך עניין
של 'אתכפיא' ביחס לתפוחים לבנים, מכיוון שמטבעו אינו נמשך לכך – הרי אף אחד לא יאמר
שזוהי מעלה גדולה ונפלאה. ועל דרך זה בנידון דידן – כשאין שום משיכה למכוניות כו'.
"אמנם, ישנם הטוענים שבמצב כזה אין כל 'קונץ'...
אדרבה: כשיש משיכה ותאווה למכונית חדשה, ולא עוד, אלא שמבזבזים הרבה כסף לקנותה, ומעמידים
אותה בפתח הבית, ואף על פי כן נוסעים במכונית הישנה – זוהי עבודה נעלית של 'אתכפיא'...
על 'טענה' זו, התשובה היא – שאין צורך לחפש עניינים
נוספים כדי לבוא לעילוי ד'אתכפיא'. 'אתכפיא' אתה מחפש – כפה את עצמך לתת צדקה יותר
מרגילותך!".
פעם אחת הציע ר' זלמן לסוחר אתרוגים, שאינו נמנה
עם אנ"ש, אשר ממנו נהג לרכוש אתרוג מדי שנה, שיביא לרבי אתרוג, לנוכח יופי ההדר
של האתרוגים שמכר הלה.
כשדיווח על כך לרבי, השיב לו הרבי: "על פי
ציווי חז"ל דאסור להונות כו', הנה מנהגי לקחת הד' מינים שלי אצל זה שכבוד קדושת
מורי וחמי אדמו"ר היה לוקח (ודווקא בכסף כמובן) וגם בשנה זו כן ובכל אופן כוונתו
רצויה ותשואות חן על זה. אזכיר על הציון".
•
בשנת תשט"ז אמור היה ר' זלמן להתאשפז בבית
רפואה לצורך סדרה של טיפולים. כמנהגו, את ההחלטה על כך לא קיבל לפני שזכה לברכתו והסכמתו
של הרבי. טרם צאתו למרכז הרפואי, ראה הרבי לנכון למסור בידו את ראשי הפרקים של מאמר
דא"ח שייאמר בהתוועדות הקרובה, כדי ששהותו מחוץ לגבולות בית חיינו לא תגרום לו
להחמיץ את המאמר. לא ידוע על אח ורע למקרה כזה בו מוסר הרבי לאדם מראש את תוכן מאמרו.
אך כמו בתחומים רבים אחרים, ההערכה ששררה כלפיו בד' אמותיו של הרבי, העמידה אותו במעמד
שונה וחריג.
וכזה הוא המכתב שכתב לו אז הרבי198: "כיוון
שנהג במנהג טוב להשתתף יחד בהתוועדות דשבת מברכין, ועל אחת כמה וכמה שבת מברכין חודש
כסלו הוא חודש הגאולה וניצחון תורת החסידות אילנא דחיי דלית תמן כו' רק טוב וחסד, הנה
מוסגר פה ראשי-פרקים מהמאמר אשר בלי נדר בדעת(י) לחזור בשבת קודש מברכין זה, ויהי רצון
אשר המקום לא יפסיק ויחולו כל הברכות על כל אחד ואחד מאתנו בהמצטרך לו בתוך כלל ישראל".
בשנת תשכ"ז העניק לו הרבי סידור תפילה במהלך
יחידות יום ההולדת כמתנה, אותו נשא בחיקו בכל עת מצוא. תמיד התפלל ר' זלמן בסידור שהוענק
לו מידיו של הרבי. הוא הקפיד לשאת את הסידור באמתחתו בכל הזדמנות גורלית שבה נזקק לסייעתא
דשמיא מיוחדת. לניתוחים, לדיונים משפטיים, לתפילות החגים והימים הנוראים. תמיד נשא
ר' זלמן את הסידור הזה ושמר עליו כעל בבת עינו.
במרוצת השנים קיבל דברים שונים מהרבי כהוקרה אישית
וכביטוי הערכה. חלק מהם לקראת יום ההולדת. בשנה אחת, למשל, שיגר לו הרבי הדס לקראת
חג הסוכות. וכיוצא באלו תשורות רבות וייחודיות.
בחלוקת המצות שקיים הרבי מדי ערב פסח, מאז שנת תשל"ח,
היו שלושה סוגי חלוקה וכמה מועדי חלוקה שונים. בערב פסח, מלבד חברי הכולל שהיו מחלקים
לכל הקהל והשלוחים עורכי הסדרים הציבוריים היו זוכים המזכירים וכמה יחידי סגולה, לקבל
מצות מידיו הקדושות של הרבי. בלילות החג – היו כמה, בעיקר המשמשים בקודש בבית, שזכו
לקבל מצות בלילה הראשון וקומץ יחידים קיבלו אף בלילה השני.
ר' זלמן קיבל מדי שנה מצה שלמה וחתיכת מצה קטנה,
בלילה הראשון של פסח אך היה שומר חלק ממנה ללילה השני. שנה אחת אבדו שיירי המצה לקראת
הלילה השני. ר' זלמן, שלא הסכין לוותר על ליל הסדר ללא חתיכת מצה מהרבי, לא ידע את
נפשו מרוב צער.
בכל יומו הראשון של חג הפסח היה ר' זלמן מוטרד ומודאג
וחשב כיצד יוכל להשיג כזית מצה מהרבי, למרות שהרבי לא נוהג לתת לו מצה בלילה השני.
עם צאתו מבית המדרש, סימן לו הרבי בניע ראשו הקדוש בסמנו לו שיבוא אחריו לחדרו. ואז,
ללא אומר ודברים, העניק לו הרבי עוד מצה. הפלא הגדול היה, שאיש לא אמר על כך לרבי.
מאז אותו מקרה, היה ר' זלמן מקבל מצה הן בלילה הראשון והן בלילה השני. זאת מלבד המצות
של הרבי שהיה מקבל מהרבנית בימי חול המועד פסח.
בכל פעם שר' זלמן התכונן לנסיעה למדינה מסוימת,
היה נכנס לרבי להתברך ומקבל מהרבי שליחות לצדקה במטבעות מדינת היעד שלו. לפני שנסע
לקנדה, קיבל מהרבי מטבעות קנדיים. כשהתעתד לנסוע לארץ ישראל, העניק לו הרבי שקלים ישראליים.
כשטס לשווייץ, קיבל פרנקים שוויצריים. בשנים מאוחרות, היה מודיע ר' זלמן לרבי בכתב,
ומאת המזכירות היה מקבל מטבעות של שליחות לצדקה שהעביר עבורו הרבי.
כשר' לוי ליברוב (מהמשמשים בקודש), עמד להתחתן,
נסע ר' זלמן לבוסטון, שם התקיימה החתונה. ביום החתונה, כשיצא הרבי למקווה, שאל את ר'
חנינה שפרלין שעמד שם האם הוא נוסע לחתונה של ליברוב. משהשיב בחיוב הוציא הרבי מכיסו
שני שטרות של חמישה דולרים, וביקש ממנו למוסרם לר' זלמן ורעייתו.
בכל השנים, היה רוכש את החזקה של הגבהת וגלילת ספר
התורה של הרבי בימי שני וחמישי, עת היה יוצא הרבי לקריאת התורה עם הציבור. כן היה בעל
החזקה של הגלילה ב'ספר תורה של משיח'. משנת תשמ"ח, כשהרבי החל להתפלל עם הציבור,
היה ר' זלמן נוהג להשתתף בכל אחת מהתפילות, בעת שהותו בעיר. פעם אחת, בשנת תנש"א,
לא הופיע ר' זלמן לתפילת שחרית. לאחר תפילת שמונה עשרה סימן הרבי לאחד המזכירים שייגש
אליו והורה לו לברר מדוע ר' זלמן לא הגיע לתפילה ולהודיעו פשר הסיבה.
•
ר' זלמן ניצב בראש העוסקים והמתעסקים בתכניות השונות
להרחבת בית המדרש 'ליובאוויטש שבליובאוויטש' – 770. כל אימת שעלתה על הפרק תכנית הרחבה
של 770 עמד ר' זלמן בראש העוסקים בכך. גם במסגרת זאת זכה לקבל מהרבי שורה ארוכה של
מענות קודש פרטניים.
עדות על חוסר שביעות הרצון של הרבי מהלוך הרוח בהקשר
זה שהתרקם מתקבלת מפתק נדיר שכתב הרבי בשנת תשמ"ג לר' זלמן, בתוך כלל העסקנים
הקשורים לכך: "לכתבם על דבר הגדלת בית הכנסת, כנראה מהסברות שכותבים מן הקצה אל
הקצה: הכותבים לא התבוננו עדיין 1) במה רצונם 2) מה ביכולתם 3) בכלל כסף מנלן ועוד.
שיבררו כל זה וכיוצא בזה".
במענה מיוחד המשלב תשובה בנוגע להפצרתו החוזרת ונשנית
של ר' זלמן לראות עוד שיחות קודש מוגהות (כדלעיל) ובד בבד מענה בנוגע לבנייה, כתב הרבי:
"האם כבר מצא זמן, לאחר יציאתו מחדרי, ולא בחיפזון בעומדו כאן – להתבונן ועל כל
פנים להתעניין מה נעשה בכל אותן החוברות שהוציאו לאור עד עתה – שתיים במספר גדול...
"בטח עדיין לא שכח אשר חפירת ותיקון ה'שלאש'
שהיו באחרון של פסח תשט"ו – לא מצא זמן להתבונן איך לתקנם, עד שביום י"ג
תמוז תשט"ז עשיתי 'טומל' והעיקר – מסרתי שאחרים יתקנו אם לא יתקן הוועד"...
שורות אלו האחרונות רומזות לתפקידו של ר' זלמן כמי
שנמנה כל השנים עם 'הוועד המסדר'. במסגרת תפקידו זה היה אחראי על כל הסדרים שבליובאוויטש
שבליובאוויטש וכן על בדק הבית. בתפקיד זה שימש מתחילת הנשיאות עד שנת תש"ל בערך.
במרוצת השנים זכה ר' זלמן לקבל עשרות מענות קודש מהרבי בהקשר לתפקידו זה.
תחת אחד השיחים, ביקר הרבי בפתק ששיגר לר' זלמן
את שיטת הפעולה של עסקני אנ"ש, המומחים בתכנון תכניות אך מומחים פחות בהוצאתן
אל הפועל. "אין מחסור ב'פלענער' (תכניות). ההירוס בכל ענייני ליובאוויטש הולך
וגדל, ובמילא – ההכרח שיעשו ה'פלענער' גדל פי כמה. ומה שחסר הוא – שאין אף אחד שיעסוק
בפועל ממש אפילו ב'פלאן' אחד חדש, על כל פנים ג' ימים רצופים באופן מסודר".
הרבי ידע מראש מה יהיו התוצאות ותיאר אותן לר' זלמן,
ללא כחל וסרק: "כדרכו, בטח יביא כמה וכמה הצעות ושמות, ועל כל פרט הכי קטן, יצווה
את פלוני שיתבונן בעניין, ויאמר לו בדיוק מה עליו לעשות, כי הוא אינו פנוי לזה... ושאר
מאנ"ש – יצוום פלוני לעשות כרצונו, כי לו לא ישמעו... ופלוני יבוא אליי וישאלני
מה לענות, און איך האלט ניט ('ואני לא אוחז' ב)לקחת על עצמי את כל זה, ולא אכנס לזה
מלכתחילה"...
כאן נקט הרבי דוגמה, הנוגעת לתופעה שרווחה אז ב-770
שבמהלך התוועדויות וכינוסים נאלצו אנשים לדרוך על השולחנות ולדלג עליהן, כתוצאה מהצפיפות.
לרבי נגע הדבר מאוד והדבר בא לידי ביטוי בפתק מיוחד שכתב לר' זלמן: "ביקשתי יותר
מעשר שנים, לסדר שלא ילכו על השולחנות – וכמובן ללא הועיל. והסברא דמקום פנוי בין השולחנות
– איש לא 'המציא' זה"...
באחת הפעמים כשהרבי שוחח עם ר' זלמן על הרחבת
770, דיבר ר' זלמן על רכישתו של בית מסוים לשם כך. הרבי אמר לו בתגובה: זה בזעיר אנפין
ובאריך אנפין, כל הגראז' של 'איסטערן פארקוויי' יהיה שייך ל-770'.
בהזדמנות נוספת, בהקשר להרחבת 770, כתב הרבי:
"לאחרי שהתבוננתי ג' שנים בהנעשה בזה ובכל ענייני עסקנות אנ"ש שי', וגודל
'ההתעסקות' לכל אחד ואחד.. שפוחת והולך בכול, אין להשקיע כסף רב בשביל שיהיו ישנים
בהרחבה או שיחשבו מחשבות בטלות.. ולצערי הרב זהו הרוב (שהולך ומתגדל)".
מעבר לכך, כל אימת שנדרשה פעולה בכל הנוגע לד' אמות
של הרבי, הפנייה הייתה לר' זלמן. עדות לכך ניתנה כאשר המצב הפיזי של קומת הכניסה ב'770'
התדרדר לרמה בלתי נסבלת. המקום לא זכה לשיפוץ במשך עשרות בשנים. הגיעו הדברים לידי
כך שברצפת המבואה של 770 נפער חור של ממש; הרבי, בעת שיצא מחדרו ופסע אל עבר בית המדרש,
נאלץ לדלג או לעקוף את החור שברצפה.
נזכר הרב חיים ברוך הלברשטם, איש בית רבי, שהיה
מעורה היטב בנעשה בבניין והיה אחראי על 'בדק הבית': "החלטנו שחייבים לשפץ בדחיפות
את הרצפה בגן עדן התחתון. בדקנו את העלויות, והסתבר כי מדובר בסכום גדול שלא היה באמתחתנו.
"ידענו היטב מי לא יוכל לסרב. היה זה כמובן
ר' זלמן, שכשפרשנו בפניו את הרעיון הוא נרתם מיד ולקח על עצמו 50 אחוז מהעלויות. אמנם
הוא נהג עמנו כמו 'בוס' קשוח, פיקח על העבודה והעיר על כל מה שלא בוצע בשלמות, אולם
רק בזכות מעורבותו האישית, הצלחנו אז להקים רצפת אבן נאה במקום רצפת העץ הרעועה, לבנות
מטבחון קטן ולשפץ באופן מסיבי את כל הקירות. אי אפשר לשכוח את ר' זלמן מסתובב וצועק
עלינו: 'מה אתם עושים? כאן צריך לבצע את העבודה מחדש! צריך להיות טוב יותר! הפינה הזו
חייבת להיות יפה יותר'.
"ר' זלמן נתן ברוחב לב בלתי מצוי כל סכום שנדרש
היה לתיקון או שיפוץ ב-770 ובאופן מיוחד בביתו של הרבי. אם מדובר היה במשהו שקשור לכבודו
של הרבי עצמו הוא פתח את הלב ואת הכיס ונרתם לכך ממש באופן אישי, בדק כל פרט ודאג שהדברים
יבוצעו על הצד הטוב ביותר".
אגב, באחת ההזדמנויות השמיע הרבי לר' זלמן אודות
פועלו של ר' חיים ברוך הלברשטם לטובת 'בדק הבית' של קומת הכניסה ב-770, ביטוי שממנו
השתמע העדר שביעות רצונו הקדושה של הרבי כלפי מצב התחזוקה בבית המדרש ב-770. וכה אמר
הרבי: "אויב נישט פאר הלברשטם – וואלט אויבן אויסגעקוקט ווי אונטן" (אלמלא
הלברשטם, 'למעלה' – קומת הכניסה – הייתה נראית כמו 'למטה' – קומת המרתף של בית המדרש).
"יותר מפעם אחת", מציין, נכדו של ר' זלמן,
ר' יוסף יצחק, בהקשר פרסונלי זה, "שמעתי במו אוזניי מפי הרבנית שבחים רבים שהיא
חולקת בפני סבי אודות ר' חיים ברוך הלברשטם יכולתו ופעולותיו".
בימם ההם תכנן ר' זלמן להרחיב את היכל בית הכנסת.
הוא הגיש לרבי את תכניתו, אך קיבל תשובה מדהימה בחריפותה: "הרי הם לא שומעים בכלל
את ההתוועדות, אלא רק מוחאים כפים בשר ובשר. האם בגלל זה צריכים להרחיב את בית הכנסת?!".
•
בשנת תש"מ החליטו עסקני שכונת קראון הייטס
להקים מחדש את המקווה למען נשות השכונה. בצעד פזיז מיהר אחד העסקנים להרוס המבנה שסביב
המקווה הישן בטרם בנו את המקווה החדש. למרות זאת, מלאכת בניית המקווה החדש ארכה למעלה
משנתיים. לנשות השכונה לא נותרה ברירה אל ללכת למקווה בעיצומם של הליכי הבנייה.
בשנת תשמ"ג עורר הרבי כמה פעמים על נחיצות
הזריזות בסיום המלאכה199.
במוצאי שבת קודש פרשת וישלח נערכה סעודת מלווה מלכה לטובת בנין המקווה. בהתוועדות השבת
הבאה התייחס הרבי למלווה מלכה באומרו200:
"באמת היו צריכים לגמור מזמן אולם מוטב מאוחר מלא כלום". בשבוע הבא דיבר
הרבי201 שוב אודות המקווה.
בין הדברים קישר הרבי את הדברים למלווה מלכה השנתית
לטובת 'מבצע נש"'ק' שעורכת מדי שנה, בתו של ר' זלמן, הגב' שטרנברג, ברוח ובהשראת
אביה – שאמורה הייתה להיערך באותם ימים: "כללות העניין דטהרת המשפחה קשור גם עם
עניין נרות שבת קודש: ובהמשך לאמור - הרי בוודאי יכריזו עתה אודות הזמן והמקום שבו
תיערך מסיבת המלווה מלכה השנתית בקשר למבצע נרות שבת קודש. וינצלו את האמור לעיל (אודות
המקווה) בעניין דכפליים לתושייה – גם בנוגע לנתינה והשתתפות במבצע נש״ק, כי אף על פי
שבנוגע למבצע נש״ק עסקו אמנם במרץ וכו׳ (ולא כמו בנוגע לבניין ושכלול המקווה, כנ״ל)
– אף על פי כן, כאשר מתבוננים בגודל החשיבות והנחיצות שבכל הפעולות דמבצע נש״ק, אזי
מגיעים למסקנה שלפי ערך חשיבות העניין היו צריכים לעסוק בזה באופן נעלה יותר, ולכן,
גם בזה צריך להיות העניין דעבודת התשובה, כפליים לתושייה״.
פרשת המקווה הסתעפה והצטלבה עם סוגיית הרחבת
'770', אשר בעניינה, כאמור, היה ר' זלמן במשך שנים רבות בראש העושים והמעשים להרחבתו
המתבקשת של '770'. לאחר שכמה פעמים הוגשו לרבי תכניות שונות ודעתו הקדושה הייתה לא
מרוצה מאף אחת מהן, עלה בידו של ר' זלמן באותה עת לרכוש כמה בתים ברחוב קינגסטון עד
יוניון, מתוך מגמה להחריבם ולהרחיב על שטחם את בית הכנסת ובית המדרש 'ליובאוויטש שבליובאוויטש'.
ביום חמישי, י"ד בטבת תשמ"ג כתב ר' זלמן
מכתב לרבי על נייר המכתבים הרשמי של הרב זלמן שמעון דווארקין, רבה של קראון הייטס.
וכה כתב ר' זלמן, בין היתר: "היות שהפלענער (התכניות) הראשונים להרחיב בית הכנסת
ובית המדרש דליובאוויטש שבליובאוויטש שהגשנו לפנים לכבוד קדושת אדמו"ר שליט"א
לא נתאשרו מפני גודש הסכום... הנה הוכן על ידי הארכיטקט פלענער חדשים שלא יעלו לסכום
עצום"...
את מכתבו סיים ר' זלמן במילים: "והננו מבקשים
חוות דעתו הקדושה וברכתו הקדושה על זה". על המכתב חתמו ר' זלמן ורֵעוֹ הטוב, הרב
משה פנחס הכהן כץ ע"ה, הגבאי של בית המדרש 'ליובאוויטש שבליובאוויטש'.
למחרת, בט"ו בטבת, ערב שבת פרשת ויחי, ענה
הרבי על הדברים, בכתב יד קודשו, על דף המכתב המקורי, באלו המילים: "נתקבלו כל
ההבטחות דלהלן וכו' – ידוע הפסק דין שמותר וכדאי
למכור בית הכנסת לצורך מקווה. הבטיחוני
שתהיה המקווה גמורה באמצע הקיץ, ואחר כך – לפני ר"ה, ואחר
כך – לחג הסוכות, ואחר כך – במשך ב-ג שבועות . יד טבת
– הייתי בבנין המקווה – ובעוד ג' שבועות גם כן לא יהיה גמור. באם באמת
מעוניינים בטובת בית המדרש – טובתו שימכרוהו וימסרו הכסף לאיש שאינו
מליובאוויטש – וייתנו לו עשרת אלפים שכר טרחתו ובלבד שיגמור המקווה במשך
ג' שבועות, ואיש מליובאוויטש לא ייתן לו עצות כלל ".
למחרת,
בשבת פרשת ויחי, בא ר' זלמן להתפלל מנחה ב-770 (בניגוד למנהגו בשבתות שבהן לא ערך הרבי
התוועדות, שהיה מתפלל בבית הכנסת סמוך לביתו). מיד לאחר התפילה, עלה לבימה והכריז:
מי שמעוניין לבצע את הוראת הרבי אודות הקמת המקווה, מוזמן הערב, מוצאי שבת, לאסיפה
בביתי.
כחמישה עשר איש מאנ"ש, בהם כמה מביני עניין
בתחום הבנייה, הבהילו עצמם לאסיפה הלילית בביתו של ר' זלמן. הנוכחים נמנו וגמרו לשכור
חברה חדשה שתיטול על עצמה את סיום הקמתו מחדש של המקווה בתוך שלושה שבועות. תוך זמן
קצר אותרה חברה שאנשיה באו וראו את המקום והסכימו ליטול על עצמם את האתגר. בפועל, העניין
לא יצא אל הפועל שכן אחד האחראים לא אפשר את העסקת החברה החדשה.
לנוכח – ואולי בחסות – העיכוב שנוצר, פרצה באותם
ימים שריפה ב-770. בצעד חריג, דרמטי וחסר תקדים, הורה הרבי ביום שישי למכור את בית
המדרש של 770. באותו בוקר הוציא הרבי למזכירות דף שלם ובו הוראה ברורה למכור בו ביום
את בית המדרש, כולל הוראות לפרטי פרטים כיצד בדיוק תתבצע המכירה.
בהתוועדות השבת הקדיש הרבי דברים כואבים וחריפים
אודות השריפה שפרצה. במהלך הדברים נדהם הקהל כולו להתוודע מפי הרבי על אודות מכירת
בית המדרש. בעקבות הדברים, קם ועד פעולה חדש אשר תוך זמן קצר השלים את בניית המקווה
לתפארה.
•
מעבר לסדרים הטכניים של המעמדים השונים ב-770, היה
אחראי ועד המסדר על השלטת הס במהלך התפילות וההתוועדויות. כזה הוא, למשל, מענה אחד,
חריף במיוחד, שכתב לו הרבי בהקשר זה: "פשוט שלא הייתי מעכב מלעשות סדר אלא לעת
עתה הפעולה היחידית שלו שראיתי
הייתה התכנית שחיבר ביחד כל השולחנות וכל הנאספים עמדו על רגליהם בקצות הביהכנ"ס!
וזהו לאחרי 15 שנה של התעניינותו עמוקה
בעשיית סדר. זהו הפלא?".
מתשובה זו נמצאנו למדים על אפיק נוסף של פעולה בו
נקט ר' זלמן במסגרת ניסיונו העיקש לוודא שאיש לא יהין לעצום עיניו בעת ההתוועדות.
במסגרת תפקידו זה, כזה הוא פתק קצר וחריף ביותר
בו מורה הרבי לר' זלמן, ככל הנראה לנוכח אי סדר ששרר בעת ההקפות באותה שנה: "יודיע
לאלה שכנראה לא שמים לב שיש אפשריות לסדר הקפות בחדרי בצירוף ט' אנשים וכן ההתוועדויות
וד"ל".
•
תעוקה גדולה הייתה מנת חלקו של ר' זלמן כאשר בתשובה
לשאלות מסוימות היה הרבי מפנה אותו "לידידים מבינים", שידריכוהו כדת מה לעשות
בנושאים שונים, אישיים או ציבוריים. לא הייתה נוחה בעיניו העובדה שהרבי לא עונה לו
ישירות, אלא מפנה אותו לאנשים אחרים. באחת הפעמים הבחין הרבי במורת רוחו ואמר לו:
"וואס הארט עס אייך אז מיין תשובה וועט קומען דורך א צווייטן" (מה אכפת לכם
שהמענה שלי יבוא באמצעות הזולת).
בפעם אחרת אמר לו הרבי שישאל בעצת ידידים מבינים
באשר לשאלה מסוימת שעמדה על הפרק. ר' זלמן התחכם והשיב לרבי: אין לי ידידים טובים.
אינני יודע מי הוא ידיד טוב שלי. אולי ניסה לרמוז, שהרבי הוא ידידו הטוב ביותר וכי
הוא מצפה לתשובה מפי הרבי בלבד. אך הרבי השיב לו: אתה יכול לשאול את האישה והילדים.
גם הם ידידים טובים.
בהזדמנות אחרת, הורה לו הרבי בכתב את ההוראה המפתיעה
והשמימית הבאה: "ישאל ג' אישים ידידים שיפגשם ראשונה במוצאי שבת קודש או ביום
א' או ביום ג' הבא עלינו לטובה – ואין נפקא מינא באיזה יום יבחר אבל לאחר שיבחר, יעשה
כן ולא ישאל גם ביום אחר. ויעשה כעצתם בכל העניינים שבדעתו לדבר איתי. אזכיר על הציון
ויבשר בשורות טובות".
•
כמופת היה ר' זלמן לרבים. כאשר משפיעים ומחנכים
ביקשו לחנך את צעירי הצאן לחסידות טהורה והתקשרות מוחלטת לרבי – היו מראים באצבעם ואומרים
זה החסיד אשר ממנו תלמדו וכן תעשו. מעמד זה קנה ר' זלמן בזכות ובדין. הוא מסר לרבי
את כל אשר לו וציית להוראותיו עד לקצה האחרון.
רובם ככולם של אלפי המכתבים אשר הבהיל לרבי במגוון
רחב של נושאים לא נותרו בידינו. כזה הוא קטע מתוך מכתב שעותק ממנו השתמר ואשר ממנו
ניתן ללמוד על מסירותו היוצאת מגדרה לרבי ולכל אשר יארע עמו.
במכתב, הנושא את התאריך ט"ז באדר תשל"ב,
כותב ר' זלמן: "כאשר עתה הזמן ששואלים בהלכות הפסח כבר, ואף שאיני עתה מוועד המסדר,
כפי הרצון, אבל על כל פנים אני ידיד. ובתור ידיד, אני מבין כי אם כבוד קדושתו יהיה
יחידי על השולחן בהסדרים, לא יביא זה קורת רוח ... גם נראה מאז שכבוד קדושתו היה רוצה
שהתלמידים יבואו אם לא היו וואס שטערין, ובמילא שנה העברה, שהיה שנה ראשונה להפירוד,
היה מוכרח הפסקה, אבל בשנה זאת למה לא יהא.
"ואם קשה בבית כבוד קדושתו, הלא אפשר לסדר
בבית המדרש ושיהא עשרה לבד אוכלים והשאר יבואו. אם צריך עבודה וכו', הנני יכול לקבל
על עצמי להשיג הנחוץ. ואם איני טוב, יהיו אחרים. ואם כבוד קדושתו חפץ להיות רק עם תלמידי
ישיבה, והשאר לא יבואו כלל, גם כן אפשר. אבל לא שכבוד קדושתו יהיה יחידי כנ"ל.
אני רק חושב רק מצד שיהא לכבוד קדושתו קורת רוח יותר".
מכתב זה בא כשנה לאחר הסתלקות הרבנית נחמה דינה
ע"ה כשחדלה השתתפות יחידי הסגולה מאנ"ש ועמם התמימים שזכו לחזות ולהיות שותפים
בשולחן הסדר של הרבי. איננו יודעים מה היה המענה של הרבי למכתב אותנטי זה, אולם הוא
עצמו עשיר ומרגש מאין כמותו.
•
הגה"ח רבי חנניה יוסף אייזנבאך, כשנדרש לספר
את זיכרונותיו שלו מר' זלמן, הוא מגדיר את הדברים כך: "בכל חסידות ישנו מושג נעלה,
של חסיד המהווה סמל ומופת לעבודתה ודרכה של החסידות ההיא, והוא נקרא בפי כול 'נזר החסידים'.
הוא 'ראש החסידים' ואליו מופנות עיניים רבות, ממנו ילמדו וכמוהו יעשו".
"בחב"ד",
אומר הרב אייזנבאך, "אמנם לא קיים תואר כזה, אבל ר' זלמן היה כזה. במשך כל השנים,
הוא היה הבכיר ביותר בין כלל החסידים, וגם מצד הרבי – הוא הקרוב אליו ביותר, הנאמן
עליו מכולם. בפניו פרס הרבי את ענייניו האישיים ביותר ועל שכמו הטיל שליחויות סודיות
ורגישות, שמרביתן לא נודעו עד היום הזה.
"הוא לא היה איש גינונים – לטוב ולמוטב",
מגדירו הרב אייזנבאך. "הייתה לו מסירות נפש אמיתית לענייני הרבי, ואת כל אשר לו
הוא נתן לרבי, בחפץ לב ובנפש חפצה. הגישה שלו לכל דבר בחייו עברה דרך הרבי. הוא בחן
כל נושא באמת מידה של: מה יגיד על כך הרבי, איך ניתן לגייס את אדם פלוני ואישיות פלמונית
למען הרבי ומפעליו. "תמיד", מעיד הרב אייזנבאך, "שאל אותי ר' זלמן על
כל מיני יהודים ומוסדות, ישיבות וחצרות, בהקשר זה בלבד.
"זכיתי להכיר את ר' זלמן מקרוב מאוד ואף לעמוד
לצדו בפעולות שונות, שעל חלק מהן לא ניתן עד היום הזה להרחיב את הדיבור. היו דברים
שסייעתי לר' זלמן לעסוק בהם, והרבי אמר לי בפירוש שלא לדבר אודותיהם".
"אפשר
לומר עליו שהוא היה א אמת'ער מקושר צום רבי'ן", מפטיר הרה"ח ר' יהודה לייב
גרונר, מזכירו של הרבי. "אני לא חושב שהיה לרבי עוד חסיד מסור ונתון כמותו. ולא
רק לרבי, אלא גם לרבנית. יום ולילה היה נכון לכל משימה. הוא היה חייל שעמד מוכן לכל
הזנקה, ללא כל הגבלות".
[193] . ביום י"ט בטבת תשל"ב.
[194] . ראו לעיל, פרק 'פנים אל פנים'.
[195] . לשיא פומבי הגיעו הדברים בדברים ארוכים שהשמיע הרבי בהתוועדות שבת פרשת תולדות
תשכ"ה. בהקשר ישיר לכך, ראו בפרק 'שומר החותם' גם את התייחסות הרבי בכתב יד קודשו
ליוזמה טכנית שנקט אז ר' זלמן, כמי שעמד בראש 'ועד המסדר'. באותה עת (בה' בטבת תשכ"ה)
אף התבטא הרבי בהקשר זה ביחידות להרה"ח ר' שמואל לויטין (בתרגום חופשי מאידיש):
"מאז תשט"ו, השערים פתוחים ומשיח יכול לבוא כתשובתו של דוד מלכא משיחא 'אימתי
קאתי מר, לכשיפוצו מעיינותיך חוצה'. אלא מה, חסרים מקבלים. רש"ל הגיב ושאל: הרי
יושבים מאות בהתוועדות (של הרבי). והרבי השיב: לו היו אותם מאות ששומעים, חוזרים על
כך ברבים בבתי כנסת ובישיבות, מה גם שאין כיום התנגדות – וגם אלו שנראים כמנגדים אינם
מנגדים בעצם – והיו מפיצים חסידות כראוי, משיח היה בא והיה טוב בגשמיות וברוחניות".
[196] . ועליה כמו קודמתה, כתב במאמר מיוחד בי"ד באייר תש"ס לעיתון 'אלגעמיינער
זשורנאל'.
[197] . שבת פרשת קדושים, ב' באייר תשמ"ו.
[198] . ביום כ"ו במרחשוון תשט"ז.
[199] . ראו לדוגמא בשיחת י"ג תשרי באותה שנה (התוועדויות תשמ"ג חלק א,
עמודים 149-150).
[200] . ראו התוועדויות תשמ"ג חלק א' עמוד 586.
[201] . ראו התוועדויות תשמ"ג חלק ב' עמוד 699 ואילך.
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.