פרק עשירי
פרק עשירי
פנים אל פנים
מאות פעמים זכה ר' זלמן לעמוד אל מול פני הקודש,
ביחידות, כשמבטו של הרבי מפלח את לבו וכליותיו. ברגעי סגולה נוראי הוד אלו זכה לשמוע
דברים שלא שמעתם אוזן מעולם והיה עד לאמירות שרובן המכריע נותר כמוס ונסתר עד יומו
האחרון ועד בכלל.
נר ראשון של חנוכה היה תאריך מרכזי בחייו של ר'
זלמן. היום הזה היה יום הולדתו והוא ציין זאת באופנים שונים, בעיקר ברובד שבינו לבין
קונו. מוקיריו שארי בשרו היו עורכים לכבודו מסיבות והתוועדויות, וחוגגים עמו את יומו
הגדול. שנים רבות ערך סיומים של מסכתות ביום זה. ביום הולדתו התשעים, הכניס ספר תורה
לזכותו.
אולם מכל אלו, המאורע המרכזי והמשמעותי ביותר שחווה
ר' זלמן, ואליו התכונן במשך ימים ארוכים, הייתה היחידות לה זכה לקראת יום הולדתו. כשהוא
מסוגר בד' אמותיו של הרבי ועומד מול פני הקודש, נשאה היחידות אופי של האצלת ברכות מרועה
הדור לחסידו הנאמן.
למרות שר' זלמן זכה לראות את הרבי ולשוחח עמו פעמים
רבות ועל אף שיחידויות היו אצלו דבר שבשגרה, עלתה על כולנה היחידות החד שנתית הזו,
בערבו של נר ראשון דחנוכה. מדי שנה בשנה, אף בימים שכבר תמו היחידויות הפרטיות.
בכל יחידות כזו, העניק הרבי לר' זלמן דמי חנוכה.
לעתים היה זה מטבע, לעתים שטר ומטבע ולעתים שטר בלבד. בשנת תשמ"ה, הגדיל הרבי
לעשות כאשר הרים מטבעות 'ניקל' מלוא החופן ומסרם לר' זלמן. גם בנר ראשון של חנוכה תשנ"ג,
זכה רבי זלמן להיכנס אל הקודש פנימה ואז מסר לו הרבי שטר של דולר.
לא ראי יחידות שנתית זו כראי שאר ההזדמנויות הרבות
לאין מספר בהן זכה להיכנס ליחידות. יחידות זו התאפיינה בכמה אפיונים חריגים. הרבי היה
מדבר בנושאים שנגעו לעצם לבו הטהור – בשונה מיתר המפגשים שעסקו בנושאים מוגדרים. למעשה
היו אלו שתי יחידויות. האחת, ביום ההולדת עצמו, שהייתה קצרה מטבעה ובה אך היה הרבי
מאציל לו מברכותיו הקדושות ומעניק בידו מטבע. כמה שבועות קודם לכן, בליל היחידות הראשונה
שלאחר החגים, בחודש מרחשוון או כסלו, הייתה היחידות הארוכה והמשמעותית.
איש אינו מתיימר להבין את מהלכי הרבי ואת מניעיו,
כאשר בחר במאן דהו למטרה מסוימת. כאשר הרבי קרא אליו אברך צעיר שזה עתה נישא, הצביע
על נקודה נידחת במפה והורה לו לעזוב את מולדתו ובית אביו ולנסוע לשליחות – ידעו הכול
כי סיבות נאדרות בקודש מנחות את ההוראה. חסידים למודים לציית, לדעת שכל מהלך הנעשה
בקודש, מתוכנן ומנומק היטב, עד לפרטי פרטיו.
מאותה סיבה, לא עלה מעולם על דעתו של שום חסיד לשאול
את עצמו, מדוע ראה הרבי בר' זלמן את האוזן הקשבת. אף אחד לא הבין ואיש גם לא ניסה להבין
למה זכה ר' זלמן להיחשף לכמוסים שבסודות, לנסתרות שבטרדות ולרבים מן הנושאים שטרדו
את מנוחת דעתו הקדושה של הרבי.
כיוצא בזה, שח הרה"ח ר' שלום בער לוין מנהל
ספריית אגודת חסידי חב"ד: "את עובדה זו אני זוכר אישית שכבר בשנות הכ"ף,
כאיש כה קרוב לרבי, באופן שאין לו אח ורע, היה ר' זלמן שומע מהרבי דברים אשר על לבו
הטהור. במסגרת זאת, היה ר' זלמן נכנס ליחידויות מיוחדות ובמהלכן הרבי דיבר איתו על
הכול".
עובדה זו הייתה מושא לקנאת סופרים והערצה חוצת גבולות.
את זה ידעו הכול: כאשר יהיה לרבי דבר מה אותו ירצה לומר אך שלא בפני רבים – ר' זלמן
יהיה תמיד זה שיזכה לשמוע אותם מפורשם יוצאים מפיו של כהן גדול. בין מסרים שמיועדים
היו לצאת לכלל הציבור ובין אמירות שנגזר אליהן להישאר בין הרבי ובין חסידו נאמן ביתו
ר' זלמן.
מענייני 770 הטכניים והזוטרים עבור לנושאים הכי
נשגבים והכי פנימיים שפרט לרבי ולר' זלמן איש לא היה שותף להם – את כולם נשא הרבי באוזניו
במהלך יחידויות קודש נדירות וארוכות ואין ספור מענות קודש. אחת המשמעותיות שבהתבטאויות
אלו שיצאו לציבור הרחב ואולי המזעזעת מכולן הייתה ההתבטאות הנוראה בת ארבע המילים –
"לא נגע ולא פגע!" – אותן אמר לו הרבי שניות אחדות לאחר תום השיחה המפורסמת
של כ"ח בניסן תנש"א, השיחה בה הכריז הרבי, לתדהמת כל עדת החסידים, על כל
אשר נעשה עד כה בכל הקשור לתכונה והפעילות בת עשרות השנים לזרז ולהחיש את ביאת המשיח:"אני
את שלי עשיתי – עשו ככל יכולתכם".
לא אחת, כאשר לרבי הייתה ביקורת נוקבת כלפי הנהגות
שונות שהשתרשו בציבור ולא היו לרוחו הקדושה, כאשר הפריעה לרבי תופעה של אי ציות או
תרדמת בנושא כלשהו שבו שרויים היו החסידים – ר' זלמן היה זה שנבחר להוציא את המסר החוצה
ולהעמיד את החסידים על עובדות והערות, גם אם לא תמיד היו נעימות לאוזן.
מגוונות היו ההזדמנויות בהן זימנו הרבי כדי לשתף
אותו בהרהוריו ולהשיח בפניו את אשר על לבו הטהור (ולא רק בכתב, כמפורט בפרק הבא). לא
אחת קרא לו הרבי ודיבר עמו על ציפיותיו מהחסידים.
השיחות הפנימיות הללו, בהן חשף הרבי – כדרכו בקודש
וכפי המתואר גם בפרק הבא – את טענותיו וחוסר שביעות רצונו כתוצאה מפעילות, ובעיקר אי
פעילות, כזו או אחרת – נחלקו לשניים: החלק שיועד מלכתחילה שיגיע בדרך כזו או אחרת לאוזני
כלל הציבור, אלא שהרבי ביכר, מסיבותיו, שלא לשאת זאת בפומבי, אלא לאומרו לר' זלמן,
מתוך ידיעה שהוא יבין כיצד להעביר את הדברים הלאה.
והיה סגנון נוסף של דברים אישיים שר' זלמן זכה להיות
עד יחידי להן: דברים שהיו לכאורה בגדר 'ישיחנה', בהם נכללים אותן השיחות שלא היו ממוענות
לשום אוזן שבעולם, מלבד אוזנו של ר' זלמן. היה לו לר' זלמן את החוש להבין דבר מתוך
דבר, לדעת אלו מהדיבורים ששמע אמורים לקבל פומבי ולהכות גלים בקרב עדת החסידים ואלו
מהשיחות ייקח עמו אלי קבר.
חלקן הקטן והמזערי של התבטאויות קודש נדירות אלה,
נחשפו על ידי ר' זלמן בעיתות שונות. מרביתן של השיחות הללו נותרו חתומות בחותמה של
מלכות ליובאוויטש ואוזן אדם לא שמעתן מעולם. היותו של ר' זלמן איש סוד נאמן היודע להסתיר
את העובדה כי הוא נושא עימו סודות – הייתה ככל הנראה אחת המרכזיות שבסיבות שהביאו את
הרבי לסמוך על נאמנותו ולהשמיע באוזנו אמירות בלתי שגרתיות, שלא היו ממוענות לאוזני
כלל החסידים.
•
מדי שנה, בהתקרב יום ההולדת, היה שואל את הרבי בכתב
מתי יזכה להיכנס אל הקודש והרבי היה משיב בכתב במועד המדויק. כך, למשל, משיב לו הרבי
באחת השנים, "מנהגי יום הולדת, לאחר מנחה והדלקה דנר הא' בבית הכנסת". בפעם
אחרת, כתב לו הרבי, "מנהגי יום הולדת, לאחרי קריאת התורה א' דחנוכה".
לקראת יום הולדתו השמונים, כתב לו הרבי, ביום כ"ב
בכסלו: "מנהגי יום הולדת, וביתר שאת וביתר עוז ובגבורות, בגבורת החסדים הנגלים
והנסתרים בנגלה וכו', אזכיר על הציון".
ביחידות הארוכה שקדמה לה היה הרבי מספר לו לעתים
דברים עמוקים וכמוסים, שאזהרה תקיפה הייתה נלווית להם – שר' זלמן לא יהין לגלותם לשום
בריה שבעולם.
תמיד היו סקרנים שהמתינו משך שעות מחוץ לחדרו של
הרבי, על מנת לארוב לר' זלמן ביציאתו ולהתעניין כיצד נראתה השנה היחידות החד שנתית
הזו, ששמה ושמעה יצאו בין כל החסידים. היא הייתה נמשכת זמן ממושך ובה היה הרבי עובר
מנושא אחד למשנהו, מביע את משאלותיו, שוטח את ציפיותיו ואינו מהסס להביע מורת רוח נוכח
מקרים שונים ותופעות מצערות. רק לקראת סוף היחידות הזו, רגע לפני שנפנה ר' זלמן לצאת
את החדר, היה הרבי מברכו בחום ליום ההולדת ומסיים את היחידות.
•
דממה תלתה בחדר הקטן שפונה אל שדרת איסטרן פארקווי
בלילו של אותו יום ראשון. היא נשאה את המתח התמידי שמלווה את מעמד ה'יחידות', המפגש
בין הרבי לחסיד שנושא תדיר אווירת אימת הדין. כל שכן, כשמדובר בחסיד מקושר וקרוב לרבי
כדוגמת ר' זלמן גורארי', שעמד בראש מורכן ובחרדת קודש.
לעתים קרובות נאלץ ר' זלמן לספוג על ראשו ביקורת
נוקבת שכוונה כלפי כלל החסידים. במצבים כאלה, נקט ר' זלמן אומנותו של משה רבנו, שאמר:
'אנוכי עומד בין ה' וביניכם'. ר' זלמן עמד בין הרבי לחסידים וניסה תמיד ללמד סנגוריה
כל אימת שהרבי השמיע לאוזנו טענות על הנהגות שונות.
מהרגע שחצה
את מפתן 'גן עדן העליון', היה פונה לחסידים שהמתינו לסיום היחידות ומעביר באמצעותם
מסר לכלל החסידים: הנהגה פלונית טעונה תיקון, נושא פלמוני טעון שיפור. כולם ידעו שכאשר
ר' זלמן מעורר אודות תופעה מסוימת הדברים אינם יוצאים מליבו.
הפעם, בנוסף לתנאי הרקע הדרוכים, גם תוכן השיחה
שהשמיע הרבי באוזני חסידו הפיל עליו פחד ויראה כמותם ספק אם ידע. השיחה הזו, עם תומה,
זכתה לטיפול חריג במיוחד. חלק מתוכנה הועלה עלי כתב ויצא לאור כ'הנחה' מיוחדת על ידי
קבוצה של תלמידי התמימים ששמעו חלקים מהדברים בעוד הם שוהים מחוץ לחדרו הקדוש של הרבי.
תוכן השיחה שנאמרה באותה יחידות183,
אחת מני רבות, זעזע את אמות הסיפים בקרב החסידים.
בשיחה התייחס לתופעה שאנשים דשים בה בעקבם, תרתי
משמע. "בכלל", אמר הרבי, "אני צריך לעשות כאן הכול. סידורים וספרי קודש
מתגוללים כאן (ב-770) על הרצפה! לפני מנחה 'עושים לי טובה' ומרימים את הספרים. פעמים
רבות הייתי עושה זאת אני, עכשיו 'עושים לי טובה' ומסירים את הספרים כדי שלא אצטרך להרימם
מהארץ".
אך הרבי לא הסתפק בכך והעלה נושא נוסף, פעוט לכאורה,
שמדהים להיווכח עד כמה העסיק את הרבי: עניית אמן. "לא עונים ברוך-הוא-וברוך-שמו
ואמן", גולל הרבי באוזני חסידו נאמן ביתו. "כשהייתי ילד, ידעתי שהן 'ברוך-הוא
וברוך-שמו' והן 'אמן', חשובים ביותר ואין להפסיד אף אחד מהם. כשבגרתי מעט, גיליתי שעניית
אמן חשובה יותר – אבל עדיין, למרות זאת, שניהם חשובים והכול היו עונים את שניהם. כאן
לא עונים כלל... הם מסתכלים עליי ולא עונים"...
למעלה מחודש אחר שמחת תורה, רישומיהן של ההקפות,
בעיקר החלקים הפחות רצויים, העיקו על הרבי והוא בחר בהזדמנות זו, לשאת בפני ר' זלמן
כשלים שונים שהיו במהלך אמירות פסוקי 'אתה הראת'. "לא היה סדר כלל וכמה פעמים
היה עליי להכריז בעצמי מה יהיה הסדר. כמה פעמים אני עצמי הייתי צריך להכריז את הפסוקים.
מדוע לא מבינים לבד את הסדר הרצוי? הכול אני צריך להעיר ולעשות לבד?", שאל הרבי
בכאב והוסיף: "בפעם הבאה, אצא באמצע"...
כאן עבר הרבי לדבר בכאב רב, אפילו יותר מהכאב שנלווה
למשפטים הקודמים. "אף אחד לא מתעניין בשיחות", אמר הרבי, כשהדברים דוקרים
את ר' זלמן כמדקרות חרב. "לאף אחד לא אכפת מה שמדברים. כמו שאמרתי אתמול, חיכיתי
משך שנתיים שמאן דהוא ישאל קושיה מסוימת – ואף אחד לא קלט. אף אחד לא שואל, אף אחד
לא עורך 'הנחות'184.
אף אחד לא מוציא לאור את השיחות – מלבד גרליצקי185
אחד, שעורך 'הנחות' ושולח אותם לקצווי תבל, וכולם מסתמכים עליו בלבד. אבל מלבדו איש
אינו עושה זאת, ואף אחד לא מסייע בידו. הוא היחיד".
הרבי המשיך לומר דברים קשים שאותם בחר להשמיע דווקא
בפני בן משק ביתו, איש אמונו וסודו. צליל של כאב גדול נלווה לקולו של הרבי כאשר אמר
לר' זלמן את הדברים הבאים: "אומרים כאן מאמר של הבעש"ט, של המגיד",
תיאר הרבי, כאשר ברור היה לר' זלמן שכשהרבי מדבר בגוף שלישי, הוא מתכוון כלפי עצמו.
"נותנים את הכוחות הכי גדולים. ובכל זאת – איש אינו מתעניין בזה. אפילו כשידפיסו
את השיחות של שנת תשכ"ה, אף אחד לא יציץ בהן. בעלי הנגלה לא יביטו כי יש שם דברי
חסידות, ובעלי החסידות לא יציצו, כי יש שם נגלה"...
ר' זלמן עומד מול הרבי וכל גופו רועד ביראת הרוממות.
לו ידע על חומרת הדברים היה מזעיק עולם ומלואו. אך טחו העיניים מראות והגיעו הדברים
לידי כך שהרבי נאלץ להתריע עליהם ולהציג את העניינים במלוא חומרתם.
הוא לא ידע את נפשו, כאשר הרבי השמיע את הטענה הבאה:
"בשעת ההתוועדות, נרדמים לי בפנים. לכן, אני מסתובב לצד אחר. זהו מצב מתמשך, כאילו
לא זעקתי אודות כך מעולם.
"בין שיחה לשיחה מתחוללת מהומה גדולה, כאילו
היה זה יריד. עקב כך, אני מתאמץ להשמיע שיחות ארוכות, ללא הפסק, כדי שלא תיווצר אווירה
של יריד. ועל דרך זו, כאשר פלוני מעמיד 'משקה' נוצרת מהומה גדולה, כולם סחים בשאלה
מדוע פלוני העמיד 'משקה' ופלוני לא... ולמה היום דווקא...
"הכול מתנהל כאן ללא סדר", הוסיף הרבי
והלין. "רק כאשר בשנת תשכ"ה מתקיימת התוועדות בכל שבת, באו אליי אנשים עם
סדר, והתלוננו שההתוועדות מפריעה להם את שלום הבית. וכשפעם אחת שאמרו לי לא הספיקה,
טרחו לומר לי זאת פעם נוספת כי חששו שמא לא הבנתי את הדברים כראוי".
הרבי המשיך למנות עוד פגמים שנמצאו בהתנהלות החסידים,
כשכל העת מנסה ר' זלמן לגונן על החסידים ולמצוא לימוד זכות. "אין עוסקים בשיחות
ואין מגלים בהן עניין, אפילו השיעור שקבעו בלימוד השיחות, אינו אלא כדי שיוכלו לדווח
לי שיש שיעור כזה ותו לא. כאילו לא די בכך, במהלך השיעור האחד מקניט את רעהו, מכנה
אותו 'עם הארץ'. הלזאת ייקרא לימוד?". בשלב זה הרהיב ר' זלמן עוז ואמר לרבי שאכן
כן לומדים את השיחות. הרבי הגיב באומרו: "כך כתבו לי, שלא לומדים...
"זה כבר חמש עשרה שנה", קבל הרבי, בהתייחסו
לפרק הזמן שעבר מאז שנטל על עצמו את עול הנשיאות, "ולא נפעל דבר: לא נקבעו מועדים
קבועים ללימוד ולשיעורים בבתי הכנסת, אין יוצאים לטובת הפצת המעיינות. גרליק186 נסע מעבר לים
– והוא אכן פועל. יש לו פה באמריקה משפחה, בני דודים, שאינם עושים דבר. אולי היה צריך
לשלוח גם אותם מעבר לים. יש הרבה בעלי-בתים שלא צריכים להישאר פה ועליהם לנסוע. הצעירים
לומדים מהמבוגרים ואינם עושים דבר. היחידים שאפשר לסמוך עליהם ולתלות בהם תקוות הם
הבחורים שמתייגעים עתה והם באמת יעשו"...
את השיחה
הנוקבת הזו סיים הרבי במשפט נדיר: "הרבי (הריי"צ) השאיר לי כאן עבודה. את
חלקי אני ממלא. צריך לפעול שהחלק האחר יתמלא אף הוא".
לא הייתה זו אלא יחידות אחת שעליה נרשמה 'הנחה'
שתיעדה את הדברים שנאמרו בה, שהתבססה כאמור על שמיעתם של אותם בחורים שהאזינו לדברים
מחוץ לחדרו הקדוש של הרבי. מעוד עשרות יחידויות כאלו לא נותר כל תיעוד אולם מרוח דברים
אלו, כמו גם מעדויות חלקיות שהעיד ר' זלמן בעצמו לשארי בשרו, כדלהלן, ניתן ללמוד מה
היה השיג והשיח באותם רגעים נוראים.
•
פעם, באחת היחידויות לקראת יום הולדתו, כאשר ראה
שעת כושר נדירה בה דיבר הרבי על נושאים העומדים בכבשונו של עולם, שאל ר' זלמן את הרבי
בקול בוכים: מדוע יש כל כך הרבה צרות בקרב עם ישראל ולמה הרדיפות נמשכות והסבל אינו
דועך. תשובתו של הרבי הייתה עמוקה, אבל תוכנה היה, שלפני בוא המשיח, כוחות ה'לעומת
זה' מתגברים והחושך בעולם מתעבה. הדיאלוג הזה מסגיר את אופי הנושאים שעלו ביחידויות
אלו.
מכל יחידות כזו שלקראת יום הולדתו, זכה ר' זלמן
לצאת כשהוא אפוף בברכות מלוא החופן שבירך אותו הרבי, לשנת הצלחה ולאריכות ימים. פעם
אחת, בעידן של קירוב הדעת, שאל את הרבי, בתגובה לברכה לאריכות ימים, הרי אריכות ימים
מצריכה אחריות גדולה שלא לפגום חלילה – כמו שנאמר "הלוואי שתהא צאתי כביאתי"
– אז מהי המעלה הגדולה בברכה זו. תשובתו של הרבי נאמרה בקול
תקיף, נחרץ והחלטי ונראה היה בעליל שהרבי דחה את הערתו בתוקף. " ניין, אריכות
ימים איז א גרויסע ברכה" (לא, אריכות ימים היא ברכה גדולה).
אחת ההתבטאויות המרתקות שנשמעו מפיו של הרבי במהלך
יחידויות יום ההולדת של ר' זלמן, היא זו: לכל אחד מנשיאי חב"ד היה מפעל משלו,
אותו הקים ויסד, טיפח וריבה, ביסס ודאג. הרבי הגדיר זאת כדבר שעבור אותו רבי היה זה
'זהיר טפי' הייחודי לו. והרבי החל מונה, מאדמו"ר הזקן שהקים את 'כולל חב"ד',
עבור דרך הרבי הרש"ב, שהקים את 'תומכי תמימים'. והרשימה לא נסתיימה ברבי הריי"צ.
ואז נענה הרבי ואמר ברגע של גילוי לב נדיר: "ה'זהיר טפי' שלי הוא צעירי אגודת
חב"ד. זה יקר בעיניי מכל שאר המוסדות". הרבי נימק זאת בכך שזהו מוסד שהוא
הקים אותו בעצמו ויש לו עליו אחריות ישירה.
חברי סגל המזכירות, כמו גם חסידים רבים שהזדמנה
להם 'יחידות' לפני או אחרי ר' זלמן, ידעו שכאשר הוא עומד מול הרבי, השיחה תארך זמן
רב, הרבה מעבר לזמן הרגיל או שזה נקבע מראש. לעיתים היה ר' זלמן מאריך בשיחה עם הרבי
משך שעות ארוכות וממושכות. מזכירו האישי של הרבי, הרב חדקוב, נוהג היה לפתוח את הדלת
מדי פעם, להציץ בשעונו ולרמוז כי על השיחה להסתיים, עקב זרם הממתינים בחוץ. ברוב המקרים
לא הועילה רמיזתו של המזכיר הנאמן, כיוון שהרבי החזיר ברמיזה משלו כי השיחה חשובה לו
וכי עלה בדעתו הקדושה להמשיכה.
פעם פתח הרב חדקוב את דלת חדרו של הרבי בעיצומה
של שיחת יחידות של הרבי עם ר' זלמן, והעיר שהשעה כבר שלוש לפנות בוקר. הרבי חייך ואמר
לרב חדקוב: "ווען ר' זלמן איז ביי מיר, ווער איך אויס בעלהב'ת אויפן זייגער"
(כשר' זלמן אצלי, אינני בעל הבית על השעון).
עיון ביומנים שהופיעו במרוצת השנים מבית חיינו,
מגלה כי בעתים שונות על פני השנה, זכה ר' זלמן להיכנס ליחידות, לפרקי זמן קצרים וארוכים.
כל אלו ממחישים את דלתו הפתוחה של חדר הרבי לר' זלמן על פני כל השנה כולה.
•
באחת היחידויות, בתקופה שהרבי הפסיק ליטול דמי מעמד
מהחסידים, ביקש ר' זלמן מהרבי שייקח ממנו דמי מעמד פרטי, כפי שהיה מקובל אצל רבותינו
נשיאנו. פניו של הרבי הרצינו מאוד. הוא נתן לר' זלמן עיפרון ונייר ואמר לו באמצע היחידות:
"תכין כאן רשימה של עשרה חסידים השייכים לדמי מעמד פרטי". בפועל, הסכים הרבי
ליטול מר' זלמן דמי מעמד, שניתנו תמיד בערבי ראש חודש בתוספת הערה קבועה אותה הקפיד
ר' זלמן לרשום תדיר: "פרטי, אינו שייך לשום ענייני צדקה".
•
בשנת תשכ''ה התבטא הרבי בכאב בשיחה עם ר' זלמן ואמר
שהוא חש כי הנשיאות פעלה בעיקר על הבחורים.
ביחידות אחרת, תיאר הרבי לפני ר' זלמן איך הוא רואה
את החסידים העומדים בהתוועדות. "ראיתי בחור אחד שלא יכול עוד לחכות, כי הוא רוצה
כבר לומר 'לחיים'. הבחור השני רוצה שאסיים כבר", תיאר הרבי במורת רוח גלויה. כך
המשיך לתאר את הבחורים שהנהגתם בעת ההתוועדות איננה מעוררת כבוד.
פעם אחרת אמר הרבי לר' זלמן: "בשעת ווען מ'גיט
זיך איבער צו דעם שווער קען מען האלץ אויסבעטן. אבער ווען מ'גייט מיט שכל – מיט שכל
קען מען נישט" (אם מתמסרים למורי וחמי הרבי – אפשר לבקש ולקבל הכול. אבל אם פועלים
לפי השכל, עם שכל אי אפשר להשיג מאומה).
מספר שאר בשרו, הרה"ח ר' שלום בער בוטמן, בשיחה
מיוחדת עם מחברי הספר: באחת ההזדמנויות, ביקש ר' זלמן מהרבי ברכה להצלחת ניתוח שהיה
עליו לעבור. הרבי הגיב באומרו, למה לך לבקש שהניתוח יעבור בשלום, יכולת לבקש שכלל לא
תצטרך לעבור את הניתוח. ר' זלמן נענה ואמר כי אכן זוהי בקשתו אולם הרבי אמר, בעת התייצבותך
במפתן החדר, היה עליך להיות באמונה "אז דא קען מען אלץ אויסבעטן" (שכאן ניתן
לבקש הכול), כעת מאוחר מידי.
באחת משנות הנשיאות הראשונות הפטיר הרבי באוזניו
במהלך יחידות אחת, על שני אחים עשירים, מחסידי הרבי הריי"צ, אחד מהם שלא הפך לחסיד
נלהב של הרבי נותר בעשירותו, ואילו האח השני, התומך במפעליו של הרבי, ירד מנכסיו. והרבי
נענה ואמר: "ביי אונז דארף מען זיין ווערד" (אצלנו צריכים להיות ראוי לקבל
הברכה).
ר' זלמן הרהיב עוז ואמר שכשהרבי הריי"צ עזב
את פולין, הוא איחל לעצמו כמה דברים. האחד, שיוכל לקצור באמריקה פירות מפעילותו בדיוק
כמו בפולין ועוד זאת, שיצליח להשיג חצי מיליון דולר שבאמצעותם יוכל לממן את הפעילות
להפצת היהדות. כשהרבי הריי"צ אמר זאת, היה זה בגדר חלום באספמיא. הרבי הריי"צ
התבטא לימים כי שאיפותיו האחרות התגשמו אבל מחצית מיליון הדולר לא הצליח לגייס – ואילו
היום כל סכום שהרבי נוקב בו, החסידים יעניקו. באותה שעה התפשטה קורת רוח על פניו הקדושות
של הרבי עת אמר: "נשתנו העתים, היום הכול פתוח בפנינו".
בהזדמנות אחרת אמר לו הרבי לר' זלמן: שני סוגים
של חסידים יש לי – חסידים שלי וחסידים שקיבלתי בירושה (געיירש'נטע). ובפעם אחרת הגדיר
לו הרבי שני סוגים של חסידים שיש לו – בפה קודשו: "איינער איז מיר מודיע אז ער
גייט אריין אין א נייע שטוב און דער צווייטער פרעגט צי ער זאל אריינגיין אין א נייע
שטוב (אחד מודיע לי שהוא נכנס לבית חדש, השני, לעומתו, שואל האם לעבור לבית חדש).
•
פעם כשהרבי ביקש לבאר בפני ר' זלמן כיצד ניתן לקרב
אנשים, סיפר לו הרבי כי בעת שהותו בצרפת או בברלין, ניגש אליו פעם אחד היהודים ששהו
במקום והציע לו הלוואה. האמת היא, סיפר הרבי, כי לא הייתי זקוק אז לאותה הלוואה, אולם
חשתי כי אם אסכים לקבל מאותו יהודי את ההלוואה, אגרום בכך לתחושה טובה של יהודי זה
שעזר לחתנו של הרבי. לפיכך נעניתי בשמחה וברצון להלוואה.
•
מכל היחידויות שלהן זכה להן ר' זלמן בהיותו בקודש
פנימה, יחידה ומיוחדת הייתה אותה יחידות, שמבחינתו של ר' זלמן הייתה זו היחידות, בה"א
הידיעה, שזכרה לא מש מתודעתו עד יומו האחרון.
היה זה לקראת יום הולדתו הנ"ב של ר' זלמן ביום
ראשון ט"ז בחשוון תשכ"ד. ר' זלמן חגר עצמו באבנט, כתב פ"נ בדחילו ורחימו
ועמד ליד מפתן הדלת, בציפייה לרגע בו ייכנס לקודש פנימה. כבר בתחילת היחידות, שארכה
כשעתיים, החל הרבי לשוחח עם ר' זלמן על ביאת המשיח. הרבי החל לתאר בצבעים עזים ותוך
נקיטת דוגמאות מוחשיות, אודות המצב שיהיה בעולם כאשר יבוא המשיח.
תחילה הסיק ר' זלמן כי מדובר בבשורה שאין כל מניעה
שתעבור באמצעות לעדת החסידים הממתינה לו בחוץ, כמדי שנה, וממתינה למוצא פיו. אם אומר
זאת לחסידים, סיפר ר' זלמן, הם יפרצו בריקודים ברחובות. אלא שרגע לפני צאתו מחדרו הקדוש
של הרבי, בעודו פוסע לכיוון מפתן החדר, עצר אותו הרבי ואמר לו ברורות: "זאלסט
קיינעם נישט דערציילן וואס מ'האט דא גערעדט" (שלא תספר לאיש מה דובר כאן).
ר' זלמן הבין שהדברים המופלאים הללו, שלא שמעתם
אוזן מעולם, יישארו נצורים בלבו כל הימים. הוא ידע כי ציטוט השיחה, ולו ברמזים קלים,
עשויה לעורר התלהבות עצומה בין כל ריכוזי החסידים. אולם הוראתו הברורה של הרבי הייתה
חזקה יותר מכול ולא הותירה כל מקום לספק קל שבקלים187.
בימים שלאחר היחידות הנדירה הזו, היה ר' זלמן שרוי
בהתרוממות רוח בלתי מצויה. מקורביו הבינו כי חוויה מיוחדת חווה באותן שעות ארוכות שדלת
חדרו של הקדוש של הרבי הייתה סגורה מאחוריו. הם ניסו להתעניין אצלו על מה שדובר במהלך
אותה שיחה, אבל הוא נצר את לשונו. במרוצת השנים שחלפו מאז, ניסו בני המשפחה לנצל הזדמנויות
רבות כדי למצוא פרצה קטנה בסכר שהציב לפיו, לדובב אותו ולחלץ מפיו פרטים על אודות אותה
יחידות – אולם ללא הועיל.
פעמים רבות חלה ר' זלמן בחוליים קשים והגיע עד שערי
מוות רחמנא ליצלן. הוא עבר טיפולים משברי גוף וסבל סבל בל יתואר. באותן הזדמנויות,
היו מי מבני המשפחה שבלהט חסידי המהול בחוצפה מסוימת, ניסו לנצל את הטשטוש הכבד בו
היה שרוי ולחלץ מפיו את פרטיה של אותה יחידות שרשמיה אינם עוזבים אותו ולו לרגע – אך
ללא הועיל. ההוראה הברורה שנאמרה כאשר הוא עמד על מפתן החדר – הייתה חזקה מכל טשטוש.
הוא היה חייל נאמן, שומר סוד אדוק וצייתן שאינו יודע פשרות. בכל מצב רפואי שלא היה,
לא הפר את צו הרבי שלא לספר.
התבטאות אחת ויחידה של הרבי באותה יחידות, הסכים
לגלות בהזדמנות מסוימת. האמירה הזו מסתירה יותר משהיא מגלה כי ממנה ניתן ללמוד מעט
על רוח הדברים, על מהות השיחה, על הנושא שהיא התבססה עליו. וזה מה שאמר לו הרבי, והוא
גילה זאת לילדיו: "דעמאלט, ווען משיח וועט קומען, אפילו די הויט אויף ר' שמואל'ס
פיס וועט געהיילט ווערן" (אז, כשמשיח יבוא, אפילו העור של רגליו של ר' שמואל
(לויטין, שסבל רבות) – יתרפא).
•
כמי ששפר גורלו לחוות במחיצת הרבי שיחות כמוסות
שיחידי סגולה זכו לדוגמתן נפל בחלקו לקבל מהרבי הדרכה מפורטת באשר למנהגים המדויקים
שיש לנהוג בהם בעת השתטחות באוהל. הרבי לימד אותו בהזדמנויות שונות כיצד יש לשטוח את
הבקשות באוהל. כדבר חסיד אל רבו בחיי חיותו, באידיש – זו צורת התפילה הרצויה באוהל
הרבי, הדריכו הרבי, והגדיל לפרט באוזניו מה טוב יותר לומר ב'מענה לשון', וגם איזה פרקי
תהלים לומר בעת שממהרים וכיוצא בזה, וכיצד אמורה להיראות השהות באוהל מתחילתה ועד סופה.
ההנחיה הייתה ברורה: אין לשהות יתר על המידה, אם
לא מצליחים לשלוט בקפידה על המחשבות, משום שצריך להיות ריכוז מיוחד באותם רגעים שעומדים
מול הציון הקדוש. בין היתר, אמר לו הרבי את המילים המבהילות הבאות: "עס איז א
רחמנות אויף די קינדער וואס מ'נעמט זיי אויפן אוהל נאכ'ן עסן. וואס פאר א חינוך איז
דאס!" (רחמנות על הילדים שלוקחים אותם לאוהל לאחר האוכל. איזה חינוך זה!).
באחת הפעמים אמר ר' זלמן לרבי כי הלך פעמים רבות
לאוהל ולא זכה למענה. תגובת הרבי הייתה: "מסתמא האט איר זיך פארטראכט". כלומר,
מן הסתם הסחת דעתך תוך כדי שהייתך באוהל ולכן לא זכית לקבל מענה.
בנוסף, השמיע הרבי באוזניו כמה הנהגות נחוצות והדגשים
הקשורים להליכה לאוהל שר' זלמן שמר עליהן בקפידה ולא עשה להן פומבי וטעמו עמו.
בשבת פרשת במדבר תש"י, שאל את הרבי איזו תועלת
יש בהליכה לאוהל. בשביל מה זה נחוץ, והרי ניתן להתקשר אל הרבי בכל מקום, על בסיס דברי
הזוהר השגורים בפי הרבי, שלאחר ההסתלקות הרבי נוכח 'יתיר מבחיוהי'.
הרבי ייחס תשומת לב מיוחדת לשאלה והשיב לו תשובה
שהייתה שגורה כל השנים בפיו של ר' זלמן ואותה שינן לא אחת באוזני פרחי חסידים: המקום
שממנו כל אחד יכול להתקשר אל הרבי בקלות, הוא האוהל. הסיבה לכך היא שזהו מקום ההימצאות
הנמוך ביותר של הרבי, גופו של הרבי, ולכן יכול כל חסיד, בכל מעמד ומצב, להגיע במקום
זה לידי התקשרות.
עוד הוסיף הרבי ואמר לר' זלמן, שממול למצבה, במקום
הרגליים, הוא מקום נמוך עוד יותר, וממנו קל עוד יותר להתקשר.
בהקשר אחר, אמר פעם הרבי לר' זלמן: "אויב איך
וואלט געקענט, וואלט איך איינגעפירט אז ווייבער זאלן נישט גייעהן אויף לוויות"
(אילו איישיר חילי, הייתי מנהיג שנשים לא תלכנה כלל ללוויות).
•
באחת היחידויות שיתף הרבי את ר' זלמן בנחת שזכו
לגרום לו שלושה חסידים.
האחד הוא הרה"ח ר' משה גורקאוו מבוסטון. התבטלותו
של אותו ר' משה גורקאוו הגיעה עד כדי כך שכשהרבי דיבר בהתוועדות אודות המשנה באבות
"והעמידו תלמידים הרבה" ואמר שככל שיש תלמידים יכולים להיות עוד כהנה וכהנה
– מיד בתום ההתוועדות, ארז ר' משה את מיטלטליו, נטל עמו את בני משפחתו ויצא לשליחות,
מבלי לדעת היכן יניח את ראשו. אם הרבי אמר שיש לצאת לשליחות, הוא יוצא, מבלי לשאול
ולחקור. הדבר היה לשיחת היום ומשפיעים רבים השתמשו בסיפור זה כדוגמה להתבטלות כנה ואמיתית.
גם הרבי העריך זאת וביטא זאת במהלך יחידות זו של ר' זלמן.
החסיד השני שהרבי סיפר לר' זלמן באותה יחידות על
ההערכה שהוא רוחש לו היה הרה"ח ר' משה טלישבסקי, שהיה חזן בבית כנסת מודרני שלא
הייתה בו מחיצה ראויה בין עזרת הגברים לעזרת הנשים. הוא שאל את הרבי מה לעשות וקיבל
הוראה שעליו לעזוב את משרתו בשל פרצה זו. באותו לילה קם החזן החסיד ועזב את העיר.
החסיד השלישי היה הרה"ח ר' מיכאל טייטלבוים.
עליו אמר הרבי שהוא עושה מבלי לשאול על כל פרט ופרט, בניגוד לאחרים שמתקשים ושואלים
על כל צעד ושעל.
ביחידות אחרת, התייחס הרבי לחסיד ידוע נוסף ואמר:
כאן מתחת לשולחן יש מגירה שלמה של לשון הרע אודות אותו חסיד, אך אינני מקבלם.
•
על מופת גלוי שהוא שימש צינור להעברתו, סיפר פעם
ר' זלמן188: "בשנים
הראשונות שלאחר קבלת הנשיאות של הרבי, יצר עמי קשר איש עסקים בכיר וידוע מאוד שהייתי
עמו בקשרי ידידות ומסחר ושח לי את צרתו. בתו סבלה מגידול בצווארה. הלה ביקש ממני שאכנס
עמו לרבי לבקש את ברכתו הקדושה. נכנסו אפוא לרבי וידידי סיפר לרבי על מצבה של בתו ואמר
כי הרופאים ממליצים לערוך ניתוח.
"הרבי הגיב באומרו: אנו נמצאים עתה בסוף חודש
כסלו ולא נראה שיערכו את הניתוח לפני חודש טבת ובחודשים טבת ושבט אין עורכים ניתוח.
הרבי הורה אפוא לדחות את אופציית הניתוח עד חודש אדר. או אז התעניין הרבי היכן לומדת
הילדה. איש העסקים נקב בשמו של בית ספר מודרני ידוע שבו לומדת בתו. הרבי נענה ואמר:
פעם חינוך הבנות לא היה כל כך נוגע, אולם כיום חינוך הבנות נוגע מאוד. כולם יודעים
שאני עוסק בלהט בנושא חיזוק חינוך הבנות ולפיכך מבקש אני ממך שתעביר את בתך לבית ספר
בית יעקב, אשר אין לי ספק שזהו מקום טוב יותר עבור בתך.
"תוך כדי הדברים אמר הרבי: כולם באים לשאול
אותי אודות ניתוח או טיפולים רפואיים אחרים ליקיריהם, ודווקא אודות חינוך הילדים אינם
שואלים מאומה – למרות שזה לא פחות חשוב וקריטי מכל טיפול רפואי כזה או אחר. חינוך הוא
התחום שלי ולא רפואה. מדוע זה שואלים אותי אודות דוקטורים ולא אודות חינוך, הזדעק הרבי
בפניי ובפני אותו ידיד.
"שבועות אחדים לאחר מכן, בעוד אני מתהלך בשדרת
איסטערן פארקוויי, בא מולי ידיד נוסף שנמנה אף הוא עם מכריו של אותו ידיד. מיהרתי להתעניין
במצבה של בת ידידנו המשותף, והלה השיב לי בפנים מכורכמות כי מצבה רק הלך והידרדר, כעת
גם נוסף לה חום גבוה ומצבה הפך לקריטי. הוא הוסיף ואמר כי בקרב קרובי המשפחה והידידים
ישנה תרעומת בנוסח: מדוע הרבי מליובאוויטש צריך להתערב בשיקולים רפואיים ולקבוע שיש
לדחות את הניתוח בחודשיים.
"באותו ערב נכנסתי אל הרבי. חשתי צורך עז לעשות
זאת שכן מעבר לדאגה לרפואת בתו של אותו ידיד, חשתי כי כבודו של הרבי מוטל על הפרק וכי
השיג והשיח אינו תורם לכך. סיפרתי לרבי את הדברים כהווייתם, לרבות מורת הרוח השוררת
בקרב המשפחה והידידים. הרבי שאל תכף האם ידידי הוציא את בתו מבית הספר לטובת 'בית יעקב'.
ובכך תמה השיחה.
"בצאתי מחדרו של הרבי, חשבתי לעצמי, איזה פנים
יהיו לי בבואי לחלות את פני חברי המתמודד עם הידרדרות חמורה במצבה הרפואי של בתו, כשאני
בא להטיף לו על מעברה למוסד לימודי אחר. אולם תכף גמרתי אומר בלבי כי בפיקוח נפש עסקינן
וכי עליי למלא בצייתנות את דברי הרבי. נסעתי אפוא אל ידידי ושאלתי אותו האם רשם את
בתו ללימודים ב'בית יעקב'. אמרתי לו את הדברים בתוקף רב כשאני מבהיר לו שהוא משחק בבריאותה
של בתו. הוא קיבל את דבריי הנחרצים ותכף מיד הזדרז להוציאה משורות בית הספר בו למדה
ולרושמה כתלמידה מן המניין ב'בית יעקב'.
"מיד לאחר המעבר שאותו דרש הרבי, סר הגידול
שהיה בצווארה של הבת והתברר למפרע כי הוא לא היה אלא שלחוף. הרופאים הודיעו אפוא מיידית
כי אין כל צורך בניתוח. כשסיפרתי זאת לרבי בהשתאות לנוכח המופת הגלוי, אמר הרבי: המופת
של הסיפור הזה איננו הגידול שנעלם. המופת הוא התוקף שלך שהלכת לומר לו את דבריי באשר
לחינוך בתו, מבלי התחשב במצב הרגיש ובכעס שהיה לו כלפיי.
"בעקבות אותו מקרה, ניצלו כל בניו ובנותיו
של אותו יהודי שעברו ללמוד במוסד חינוכי על טהרת הקודש, ובעקבות זאת ניצלו, רוחנית,
כל הדורות הבאים בעקבותיהם".
•
סח המזכיר, הרב גרונר: "היה זה באחד מימי שנת
תשל''ז, בשעה שתיים בצהריים. פתאום אני שומע את ר' זלמן שאומר לי כדברים הללו.
"לייבל, גיי קויף א באטל משקה און טרינק עס אויס (לך קנה בקבוק משקה ורוקן אותו
לתוכך)". מותר לדעת למה? שאלתי את ר' זלמן.
"ואז הוא סיפר כי בעודו מנהל את השיחה היומית
בטלפון עם המזכיר הרב חדקוב, סיפר לו ר' זלמן שחסידים מדברים על כך שהרבי הוא המשיח
ורבים שאינם מחסידות חב"ד לועגים על זאת וכי חייבים לשים לכך קץ בהקדם האפשרי,
כי הדבר מוציא את דיבתה של חב"ד רעה. עתה, בעת השיחה עם המזכיר, אף הרב חדקוב
עצמו היה תמים דעה עמו ודיבר עמו בגנות התופעה.
"לפתע, תוך כדי השיחה הכאובה, נשמע קול נוסף
בשיחה ואז השתתק הרב חדקוב ועצר את שטף דיבורו. כמו במקרים רבים אחרים, הבין ר' זלמן
שהרבי על הקו. לא חלפו אלא דקות אחדות של שתיקה ולפתע נשמע קולו של הרב חדקוב האומר
לר' זלמן: מה אכפת לך שאומרים על הרבי שהוא משיח? תמיד היו תלמידים שאמרו על רבם שהוא
משיח. מה חידוש או פסול יש בכך?
"ר' זלמן הופתע עד מאוד מהדברים ולא ידע את
נפשו משמחה. מיד לאחר שתמה השיחה, מיהר ר' זלמן לטלפן אליי כשכולו נרגש".
"נראה לי", אומר חתנו, ר' נחום שטרנברג,
"כי במרבית השיחות של חמי עם הרב חדקוב, הרבי היה על הקו".
בשיחה עם מחברי הספר, העניק יו"ר צעירי אגודת
חב"ד העולמית ומנהל ישיבת תומכי תמימים המרכזית, הרה"ח ר' דוד רסקין ע"ה,
עדות נדירה ומיוחדת: "רש"ג נוהג היה תדיר לבקש מר' זלמן שיבקש מהרבי ברכה
עבורו. זה מעניין ביותר", ציין הרב רסקין. "כי רש"ג עצמו כתב על מישהו
אחר שנזקק לברכה לזרעא חיא וקיימא, 'יענער האט מיר געבטן אז אין יעדן עת רצון זאל איך
בעטן אויף עם' (הלה ביקש ממני שבכל עת רצון, אבקש עליו). ואילו כשהוא עצמו נזקק לברכה,
שלח את ר' זלמן כדי שיבקש עבורו ברכה מגיסו הרבי.
"מעבר לכך", מציין הרב דוד רסקין את שנכתב
כאן כבר, "ראו תמיד שכשהרבי היה רוצה לדבר עם מישהו על נושא רגיש, הוא היה הכתובת.
מה שהיה מעיק על לבו של הרבי, היה מדבר בהזדמנויות שונות, בפרט ביחידויות, עם ר' זלמן.
בדרך כלל רק איתו".
•
מאז תחילה הנשיאות ועד שנת ההסתלקות של הרבי, היה
ר' זלמן דואג להתייצב בפתח חדרו של הרבי בליל שמחת תורה ולהתברך, בטרם יחלו ה'הקפות',
כשהתנאי מראש היה כי הביקור יעשה בחשאי וללא פרסום. ר' זלמן נסמך על העובדה שבקרב חסידי
הרבי הרש"ב היה מקובל שזהו זמן מסוגל ועת רצון. כמי שעמד בראש 'הוועד המסדר'189, היה ר' זלמן
מודיע תחילה לרבי כי "העולם מוכן", כלומר שבית הכנסת סודר בעקבות ההתוועדות
וכי ניתן לרדת להקפות ואז היה מנצל את ההזדמנות ומבקש ברכה.
במשך שנים רבות, בכל שנה היה ר' זלמן מזכיר באותה
עת סגולה את שמו של אחד החסידים בפני הרבי ומבקש עבורו ברכה לזרעא חייא וקיימא. פעם
אחת, נראה היה לר' זלמן כי הרבי מבטיח במו פיו הקדוש כי כן יקום. במשך אותה שנה, שאל
ר' זלמן שוב ושוב את בתו, האם הבחינה כי אכן רעייתו של אותו חסיד בציפייה לבשורות טובות.
בחלוף אותה שנה, בליל שמחת תורה, שוב ביקש ר' זלמן מהרבי באומרו, הרי בשנה שעברה הרבי
הבטיח. כאומרו זאת, פניו הקדושות של הרבי נעשו מאוימות ואז אמר הרבי: "לפני שמבקשים
על מישהו, יש לדעת מה מצבו".
בשמחת תורה תשל"ג, בתו של ר' זלמן, הגב' אסתר
שטרנברג, לא חשה בטוב. היא קדחה מחום גבוה שפקד אותה. בקרב בני המשפחה הייתה התלבטות
האם לקחת אותה בעיצומו של יום טוב או לחכות למוצאי החג. חתנו של ר' זלמן, ר' נחום שטרנברג
הלך לפתח חדרו הקדוש של הרבי, לבקש ברכה. כשהרבי פתח את הדלת, נראו לפניו החתן והחותן.
בפנותו אל ר' זלמן, אמר בתמיהה, הרי דובר על כך שזה היה בסוד. בפנותו אל החתן בתמיהה:
"ביסט דאך א איידעם אויף קעסט. ממילא, אלע ברכות וואס איך גיב דעם שווער, איז
דאך אויף דיר אויך" (אתה הרי חתן שסמוך על שולחן חותנך. ממילא, כל הברכות שאני
מעניק לחמיך חלות אף עליך). כרוצה לומר, מה מעשיך פה.
בנקודת זמן זו, פירט ר' נחום את הסיבה שבעטיה הבהיל
עצמו מול פני הקודש. הרבי הניף ידו הקדושה בתנועת ביטול, אמר לו להסיר דאגה מליבם והורה
לו לפנות לד"ר זעליגסון190.
בשנים האחרונות, היה נכדו של ר' זלמן, ר' יוסף יצחק,
מלווה את ר' זלמן בבואו אל הקודש באותה עת. גם בשנת תשנ''ד, ניצב ר' זלמן בפתח חדרו
הקדוש של הרבי. ועם צאת הרבי מהחדר, הנהן הרבי בראשו הקדוש כמה פעמים לעברו.
•
מאז תחילת הנשיאות עד אמצע שנות הל', מקום מושבו
של ר' זלמן בהתוועדויות של הרבי היה מול מקום הרבי. ר' זלמן שהיה פונה להביט לעברו
של הרבי התחכך פעם קלות בישיש שישב לצדו והוציאו משלוותו. באחת ההתוועדויות זעם אותו
ישיש והחזיק בידו בקבוק יין במטרה להשליכו על ר' זלמן. הרבי שהבחין בכך, הביט על המאורע
בפנים חמורות סבר ומיהר לסיים את ההתוועדות.
זמן מה לאחר מכן נכנס ר' זלמן ליחידות אצל הרבי
וביקש ברכה שהקפידא לא תזיק לאותו ישיש. העיר הרבי: ראה את ההבדל ביניכם. אותו ישיש
הקדים אותך והיה כאן אבל הוא דיבר בגנותך ואילו אתה דואג לכך שחלילה, הוא לא ייפגע
מכך.
פעם אחת הורה לו הרבי כי יישב תמיד מאחוריו. על
כך מספר גם המזכיר הרב גרונר: "בתחילה, נהג ר' זלמן לשבת למטה בעת ההתוועדויות
אצל הרבי. עד שבאחת ההזדמנויות קרא לו הרבי בקול רם, לעיני כל החסידים, ואמר לו: 'ר'
זלמן, זעץ זיך דא' (ר' זלמן, שב כאן), ומאז תפס את מקומו הקבוע לאורך שנים, במעבר שמאחורי
כיסא הרבי".
עוד מספר הרב גרונר: "בהתוועדויות שערך הרבי
בשבתות, השתמש ר' זלמן בכלי רפואי מיוחד שהיה תחליף למכשירי השמיעה הקבועים שלו, בהם
לא רצה להשתמש. למרות שרבים וגם טובים משתמשים במכשירי שמיעה בשבת, בהתאם לפסיקתם של
פוסקים רבים – הוא לא רצה 'להכשיל' את הרבי, בכך שקולו יישמע באמצעות מכשיר אלקטרוני.
במוצאי ימים טובים, הייתה ההתוועדות נמשכת שעות רבות אל תוך הלילה.
"בערבו של אחד החגים, פנה ר' זלמן לרבי עם
שאלה בכתב: אם איכפת לרבי שהוא יעשה הבדלה בצאת החג כדי להרכיב את מכשירי השמיעה, וכך
יוכל לשמוע את הרבי טוב יותר. תחילה התייעץ עם הרבנים והם פסקו לו שאין בכך כל בעיה
הלכתית. עם זאת, חשוב היה לשאול האם לרבי הדבר יפריע. הרבי השיב, שהיות ויש אנשים שממילא
משתמשים בזה בשבת, אין לו כל בעיה בכך. וכך, מדי מוצאי חג, בעת שניגנו ניגון לאחר אחת
משיחות הקודש, כשיצא החג, היה נחפז לעשות הבדלה ולהרכיב את המכשיר".
בשנים האחרונות, רכש ר' זלמן שופר מיוחד להיטיב
את השמיעה, כלי שבו השתמשו רבים בטרם באו לעולם מכשירי השמיעה האלקטרוניים. באחד המאמרים
שהופיעו ב'ניו יורק טיימס' על התוועדות אופיינית ב-770, הושם דגש מיוחד על אותו חסיד
בא בימים שיושב מאחורי הרבי כששופר לאוזנו ונלחם שלא לאבד אף מילה מדברות הקודש של
רבו.
•
לכיבוד מיוחד זכה ר' זלמן מדי שנה בשמחת תורה. הוא
היה עולה עם הרבי להקפה הראשונה והשביעית, הוא, הרש"ג, הרב חדקוב, הרב יעקב כץ
(משיקגו) ועוד.
עד שנת תש''ל היה ר' זלמן עצמו ב'וועד המסדר' שארגן
את ההקפות למען יתנהלו על הצד היותר טוב. לאחר שנת תשמ"א, הורה לו הרבי לקחת דווקא
ספר תורה קטן ולרקוד עמו, וכך נמשך הדבר לכל אורך השנים שלאחר מכן. מאוחר יותר היה
לו עצמו ספר תורה קטן משלו עמו רקד.
להוראה זו של הרבי, קדם הסיפור הבא191: בליל שמיני
עצרת תשמ"א, בעיצומה של ההקפה הראשונה, חש ר' זלמן ברע ונפל על הרצפה כשספר התורה
בידו. נוצרה המולה רבה ופני הרבי הרצינו עת שאל בקול, "מה נדחפים?". כמה
מהנדחקים ניסו להוציא מר' זלמן את ספר התורה, אך הוא אחז בו בחוזקה. כשראה הרבי כי
יש מי שמנסה לחלץ מידיו של ר' זלמן את ספר התורה בכוח, אמר הרבי בגערה, "האדם
חשוב יותר!". הקימו אפוא את ר' זלמן והשאירו בידיו את ספר התורה.
הרבי המשיך בהקפה אך כעבור דקות אחדות ראה שר' זלמן
אינו חש בטוב והפסיק את ההקפה. עם עלותו על בימתו, הורה הרבי לד"ר וייס לבדוק
את ר' זלמן. ר' זלמן סירב להיבדק והרבי נטל את זרועו ומדד את הדופק, לנגד עיני המון
האדם המשתאה והנחרד. בה בעת הורה הרבי לר' יהודה קרינסקי להביא כיסא לר' זלמן. באין
כיסא בכל חללו של 770 בליל שמחת תורה, עלה הרב קרינסקי לחדר המזכירות להבהיל משם כיסא
לר' זלמן במצוות הרבי.
דקות אחדות לאחר מכן בדק ד''ר וייס את ר' זלמן ומסר
לרבי את מצבו. הרבי קרא לד''ר פלדמן והורה לו ליטול אחריות על ר' זלמן. במהלך ההקפה
השנייה קם ר' זלמן על רגליו והחל למחוא כפיים. הרבי רמז לו לשבת.
למחרת, ביום שמיני עצרת, עם בואו של הרבי ל-770,
שוחח עם ד''ר וייס. מסביב התאסף קהל רב והרבי, כשעל פניו הקדושות אי שביעות רצון, אמר,
"לא כולם חייבים לשמוע את מה שמדברים''. הרבי נכנס ל-770 והדלת הראשית נסגרה בעדו.
מאוחר יותר סיפר ד''ר וייס כי הרבי התעניין בשלומו של ר' זלמן.
מאז אותה שנה, מדי שנה בשנה, בטרם היה הרבי פוצח
בריקוד, בהקפה הראשונה והשביעית, היה תר בעיניו אחר ר' זלמן ומאותת לו לשבת בסמוך ורק
אז היה נפנה לרקוד.
מספר נכדו, ר' יוסף יצחק: "בשנת תשמ"ח,
התקינו במה גבוהה מאוד להקפות והביאו ארגז שר' זלמן יישב עליו במהלך ההקפות. יש לציין,
כי בכל השנים הרבי היה מאוד מעורב בכל פרט מסדרי ההקפות אף הטכניים שבהם. באותה שנה
ראו זאת יותר במוחש. הרבי הורה לי כמה פעמים באצבעו כיצד להוביל את הסבא להקפה. לאחר
ההקפה השביעית ישב הסבא על הארגז ליד רגלי הרבי, עם שובו של הרבי מההקפה, ונטל כמה
גלולות לנוכח מיחושים בלבו.
"הוא היה חיוור כולו וראו עליו כי הוא חש ברע
לנוכח הדחיפות הרבות בדרך חזור ממקום ההקפה אל בימת הרבי. הרבי הביט לעברו וניסה להרגיעו
בקוראו כלפיו, שלוש פעמים בזו אחר זו: 'אט האט איר דאך דעם אייניקל. אט האט איר דאך
דעם אייניקל. אט האט איר דאך דעם אייניקל' (הנה עומד כאן לצדכם הנכד)".
•
פעם הניא הרבי את ר' זלמן מכוונתו להעתיק את מגוריו
לארץ. היה זה בתש''ל. מחשבות והרהורים בעקבות התפתחויות בלתי צפויות שאירעו בעסקיו
וגרמו לו עגמת נפש רבה, הביאו לכך שבדעתו של ר' זלמן הבשילה ההחלטה לעבור ולהתגורר
בארץ ישראל. הוא כתב על כך לרבי, והרבי השיב לו, ככל הנראה על פה: אין זה בשבילך, ושלוש
סיבות בדבר. האחת, שהעסקנים בארץ ישראל לא יניחו לך לפעול כאוות נפשך. שנית, שבארץ
ישראל נהוג לשכב למנוחת צהריים בת כמה שעות באמצע היום ואתה לא תסבול זאת. וכן מנה
עוד סיבה.
כך התבטלה תכניתו של ר' זלמן והוא נותר להתגורר
בקראון הייטס.
•
פעם אמר הרבי באוזניו של ר' זלמן: כל אלו שעובדים
אצלי – יש להם את כל מה שהם זקוקים לו. נענה ר' זלמן ואמר: "יש אחד שאין לו ילדים".
שאל הרבי לזהותו של אותו אדם ור' זלמן נקב בשמו. הרבי הגיב: "אה, ריכטיג"
(נכון) ולא יסף. במלאות שנה נולדו לאותו חסיד תאומים למזל-טוב. צדיק גוזר.
•
"בשנת תשכ"א", מספרת הבת הגב' אסתר
שטרנברג "נסעתי, כנערה, ללמוד בארץ ישראל. נכנסתי אז עם אבא ליחידות. אני זוכרת
שראיתי אז לראשונה כיצד אבי רועד כולו בעומדו לפני הרבי. שיניו 'דא לדא נקשן'. המחזה
פעל עליי רושם אדיר, שלא מש ממני עד היום.
"זה היה כשהייתי בת 16 וחצי, כשסיימתי את ה'היי
סקול'. דעתו של אבי לא הייתה נוחה מכך שלאורך כל שעות אחר הצהריים אהיה פנויה ללא כל
עול ומטלה. הוא החליט שאסע ללמוד בארץ באחד ממוסדות 'בית יעקב'. בת דודתי, רעייתו של
המשפיע החסידי הרב נחום גולדשמיד ע"ה, הייתה אז מנהלת של סמינר 'בית יעקב' שצ'רנסקי.
ואז נכנסתי ליחידות המדוברת עם אבי.
"תחילה דיבר הרבי עם אבא, ואחר כך החל לדבר
איתי. הרבי שאל אותי, איך מתנהלת הטיסה שהזמנתי והאם יש תחנות ביניים בדרך. עניתי שאני
נוסעת דרך אנגליה. הרבי ביקש שאסע דרך צרפת ואשהה שם כמה ימים עם בנות חב"ד ומתקרבות
בשליחותי. הרבי אמר, 'איך וויל דו זאלסט זיין
מיין שליח' (אני רוצה שתהיי השליחה שלי). לכל אורך השיחה, אבא עמד ורעד. כמה ימים לאחר
מכן הרבי העניק לי במתנה סידור מיוחד למסע. זה היה מחזה בלתי נשכח".
בספרה זאת, מציגה גב' שטרנברג את הרקע לאותם ימים
ואגב כך מעניקה אספקלריה נוספת לדבקות האמת של אביה ברבי. "עד שנת תשכ"ב
לא הייתה עזרת נשים כלל בבית המדרש של 770. בשלב מסוים, מאחורי מקום הסוכה יכולנו,
כילדות, לעמוד ולראות את אחורי הרבי. מלבד הזדמנויות בודדות של יחידויות לקראת בר המצווה
של אחיי, בהן נטלו חלק כל בני המשפחה ולקראת הלימודים שלי, לא היו עוד כמעט הזדמנויות
שבהן ראיתי את הרבי.
"הדרך היחידה להתקשרות שלי לרבי הייתה אך ורק
תודות לדוגמה החיה שזכיתי לקבל מאבי. כל מילה שנייה של אבא הייתה הרבי. פעם אחר פעם,
כמעט מדי יום ביומו, הייתי רואה אותו יושב עם מגבעת, מעיל עליון וגרטל וכותב לרבי.
גם המכתבים שהיה משגר לי היו רצופי דיווחים בנוסח, הרבי כתב לי, הרבי הורה לי וכהנה
רבות מספור.
"עוד קודם לכן, כשהייתי בבית וגם לימים, כשחזרתי
לארה"ב – אני זוכרת איך שבמרוצת כל השנים, אבא שלי היה מדבר עם הרב חדקוב בטלפון
כמה וכמה פעמים ביום. היינו שומעים את קולו התקיף של אבא בוקע מחדר עבודתו תוך כדי
שיחתו עם הרב חדקוב, כשלפתע, ללא כל הודעה מוקדמת, היה גוון קולו משתנה בבת אחת, מן
הקצה אל הקצה. היה ניכר הדבר כי הוא יודע שברגע זה גם הרבי על קו הטלפון ואז, בבת אחת,
היה אבא נמס כולו. הייתי גם שומעת לא אחת כיצד העמדה שנקט בה עד לפני שניות אחדות,
התמוססה לגמרי, לטובת עמדה אחרת.
"פתאום, מרגע לרגע, היה משנה את דעתו ב-180
מעלות, ככל הנראה לנוכח הדברים שנשמעו מפי הרבי בכיוון ההפוך. למיטב זיכרוני, במשך
כל השנים היה אבי מקיים שיחות רצופות עם הרב חדקוב, באופן יומיומי. השיחות הוקדשו לכל
הנושאים שעמדו על הפרק ואשר עליהם מסר הרבי את נפשו וראה באבא חייל נאמן שיקיים את
שליחויותיו.
•
בי"א ניסן תשי"ב, שנת הנו"ן להולדתו
של הרבי, אמר הרבי מאמר בחדרו הקדוש בפני כשני מנייני אדם. ר' זלמן נמנה עם אותם יחידי
סגולה.
•
"עיניי ראו ולא זר", מעיד ר' אברהם שמואל
לוין, בכנות, "כיצד היה ר' זלמן מוזיל מכיסו מיליוני דולרים, עבור הרבי.
"בשיחה האחרונה שקיימנו, בשנים האחרונות לחייו,
הוא אמר לי שזכה במרוצת השנים לקבל ברכות רבות מהרבי – ולא הייתה פעם אחת שברכה כלשהי
לא התקיימה במלואה. דבר לא נפל ריקם. ואז אמר לי כממתיק סוד: הרבי בירך אותי ואת רעייתי
באריכות ימים".
שב ומספר בנו ר' נתן: "התפיסה של אבא נשענה
על דברים שזכה לשמוע מפי הרבי עצמו שבחסידות חב"ד, לא רק העניינים הרוחניים עוברים
דרך ה'רביים' אלא גם העניינים הגשמיים. זו הייתה ההנחה שלו. כל כספו היה שייך לרבי.
באחת התקופות התלונן בפני הרבי מדוע החסידים אינם רואים את המופתים כפי שראו בתחילת
הנשיאות. השיב כנגדו הרבי: 'מתי הייתה הפעם האחרונה שהיית בבית רפואה?' וכן מנה הרבי
עוד דברים בנוגע לבני משפחתו של ר' זלמן שהרבי החשיבם למופתים שלו.
הרה"ח ר' חיים ברוך הלברשטם, עמד בקשר רצוף
עם ר' זלמן, מתוקף תפקידו כמי שעומד ומשמש בביתו של הרבי ודואג לכל התצרוכות.
"ההיכרות הראשונית שלי עם ר' זלמן הייתה בעודי בחור", משחזר ר' חיים ברוך.
"הייתי בא אליו הביתה כדי לעשות עבודות שונות. אשתו הייתה אומרת לו: "אתה
לא יכול להשתמש איתו, הוא בנם של קדושים (ר' חיים ברוך הלברשטם הוא בנו של האדמו"ר
מטשקווא מבני ברק ונכד לאדמו"רי בית צאנז). הוא יכול לעבוד, אבל אסור שיהיה זה
'נהמא דכיסופא'.
"במשך השנים התחלתי להכיר אותו כמי שיצא ובא
בביתו של הרבי", מוסיף ר' חיים ברוך לספר. "היה זה באמצע שנות הלמ"ד,
ראיתי ושמעתי אז דברים רבים שלימדו אותי על המעמד המיוחד לו זכה במחיצת הרבי. ראיתי
באופן בלתי אמצעי את היחס הלבבי של הרבי כלפיו ומשתומם מכך מאוד. אם אתה קורא את השיחות
של הרבי הרש"ב, אתה מגלה את מעמדו של ר' שמואל גורארי' שהיה גביר גדול וכל ליובאוויטש
נשענה עליו. כשקראתי על ר' שמואל גורארי', ראיתי את ר' זלמן לנגד עיניי".
•
ר' חיים ברוך, שתיעד בקביעות מדי יום ראשון את כל
מעמד חלוקת השטרות לצדקה, מעיד כי "אי אפשר לתאר בכלל את מאור הפנים שבו קידם
הרבי שוב ושוב את ר' זלמן ואת כל בני משפחתו. לא ניתן היה שלא להבחין כי הם זוכים ליחס
מיוחד ויוצא דופן".
מאות פעמים עבר ר' זלמן לפני הרבי. צפייה בכל מאות
הפעמים הללו המתועדת בווידיאו – מולידה השתאות מופלאה למראה 'ביטול' שאין כמותו מבכיר
החסידים משל לא היה אלא אחרון ה'תמימים' בעוברו לפני הרבי.
כל פעם נראתה בדיוק כמו הייתה זו הפעם הראשונה.
יראה תהומית הייתה נסוכה על פניו. מעמדו הבכיר מצא את ביטויו אף בעצם העובדה שכמעט
בכל מעמדי החלוקה המפורסמים של השטרות לצדקה בימי ראשון, הוא היה ראשון העוברים על
פני הקודש של הרבי.
ברגע שעיניו נפגשו בעיני הרבי, כולו נמס. דמות האריה
התקיפה שכה אפיינה אותו, ההחלטיות החדורה בכל רובד באישיותו, ייחוסו המובהק כנצר הדומיננטי
לבית גורארי', ומעל לכול – עובדת היותו האיש הקרוב לרבי ולבית רבי. כל אלו לא תפסו
מקום בשניות הללו שלא היה שהפריד בינו לבין הרבי. ידו הימנית מושטת, ברטט ובהכנעה,
לקבל מידו הקדושה של הרבי, את שטר הדולר לצדקה. כעת אינו אלא בן מרון העובר על פני
רועו.
מיוזמתו, כמעט לא פצה את פיו בכל מאות ההזדמנויות
הללו. רק אוזניו היו כרויות וראש שוחה מעט לשמע המילים אשר ייצאו מפי הרבי. אף כשהרבי
מפנה היה אליו שאלה כלשהי, כמו חרדה ננסכה בו והוא השיב, בחיל, רעדה עד כדי גמגום לעתים,
כעבדא קמיה מרא.
הגיעו הדברים לידי כך שגם כשהביא עמו אישיות כלשהי
לחלוקת השטרות לצדקה, מרוב שלא היה מסוגל לפתוח בדברים לפני הרבי – נוהג היה לתחוב
פתק מתחת דלת חדרו של הרבי, לפני החלוקה, בו הודיע לרבי כי היום יצרף אליו לחלוקת הדולרים
דמות פלונית.
מנגד, אין כמעט פעם אחת שבה עבר הרגע הזה של החלוקה
בימי ראשון, מבלי שהרבי יוסיף לומר לו דבר מה, מעבר לשגרה, בהעניקו לו עוד שטר בהוסיפו
"כפליים לתושייה" או כמה שטרות לצדקה בברכה אחרת. יחס הקרבה יוצא הדופן שהעניק
לו הרבי, באינספור הזדמנויות, ניבט אף בחלקיקי שניות אלו. באמירה נוספת, בשטר נוסף
ובמבע הנח בפניו הקדושות של הרבי עם גשתו של ר' זלמן אל הקודש. בקרוביי.
•
"בזמן התקיעות", מספר נכדו, "עמד
סבא לימין הרבי ושמע את הניגונים שניגן הרבי כהקדמה לתקיעות. ביום הראשון של ראש השנה
עמד על הבימה בסמוך לרבי. כששני הימים היו ביום חול, נהג לכבד ביום השני את אחיו, ר'
שמריהו, לעמוד במקומו, בעוד הוא ניצב מאחוריו, עד שנת תשמ''ה שבה נסתלק האח".
בראש השנה וביום הכיפורים נהג ר' זלמן ללבוש בגדים
ששימשו את רבותינו נשיאנו, אותם שמר ושימר בבית גנזיו192. בעת נישואי
נכדיו, היה מלביש אותם ביום חופתם בבגדי הקודש. לכלל אנ"ש השאיל 'שאל' לכיסוי
הכלה בחופה שקיבל מהרבנית.
•
צא ולמד כמה הייתה חזקה ואיתנה התקשרותו של ר' זלמן
לרבי. במוצאי שבת קודש פרשת נצבים תשנ"ב, כשר' זלמן ביקש לראות את הרבי שהיה ספון
בחדרו הקדוש, לרגע קט אחד, לקראת השנה המתקרבת ובאה, בהתאם למסורתו בת עשרות השנים,
מאז ימי הרבי הריי"צ.
במשך כל חודש אלול היה חדור במחשבות ותכניות כיצד
יעלה בידו לראות את הרבי לפני ראש השנה. שבועות אחדים לפני תום השנה, כשהנהלת אגודת
חסידי חב"ד הכניסה ספר תורה מיוחד שנכתב לזכות הרבי, עת הוכנס ספר התורה לחדרו
הקדוש של הרבי, ניסה ר' זלמן לנצל את המעמד ולהתגנב בכוח אל הקודש פנימה. הדבר נמנע
ממנו אך הוא לא הרפה ידיים ולא חסך בכל מאמץ ועשה כל אשר לאל ידו על מנת להגשים שאיפה
זו שעלתה לו בבריאות.
כשנוכח כי הוא נתקל בסירובם העיקש של המזכירים,
ולוח השנה הורה כבר על מוצאי שבת פרשת ניצבים – ישב ר' זלמן בביתו וכתב, בלב שותת דם,
את המכתב הבא, אותו הפנה לכל אחד ממזכירי הרבי. הדברים מדברים בעד עצמם.
"עד עתה דיברתי אודות כלל ועתה בראותי כי בכלל
לא פעלתי. הנני מדבר אודות פרט. 72 שנים הייתי אצל אדמו"רים בראש השנה. משנת פ'
לבד חמש שנים באמצע, תרפ"ו, תרפ"ז, פ"ח, שנה כ"ק באמריקא (תר"צ),
שנה בפולין (ת"ש). ועתה יהודי רוצה לגזול ממני, בטעמים שלא מצד הקדושה רק ממשלה
שסוף סוף כל החונף נופל בידו, לא אוכל להחריש לך אם לא תראה שאראה כ"ק בראש השנה
אף פעם או בערב ראש השנה.
"בהיות בפריזאן (בכלא) גוי לא הניח אותי ואני
במסירות נפש פעלתי בדרך נס. כן כתב לי כ"ק. גם עתה שיהודי לוחם כנגדי מצד היפוך
הקדושה, עליי ללחום בלי נדר במסירות נפש, אם לא אפעול, סימן שלא היה מסירות נפש. ענין
זה נוגע לחיי גופי ממש וגם לחיי נשמתי.
"קודם כול אני מתחנן אליך שתראה שאוכל פעם
לראות כ"ק בראש השנה או בערב ראש השנה לפחות שבידך... ואם לא יועיל בדרך בקשה,
אזי עליי בלי נדר לעשות מה שאוכל במסירות נפש".
גם כאן
נחל ר' זלמן הצלחה כמו בכל המערכות שניהל ולא נצרך להגיע למסירות נפש בפועל. בסופו
של דבר, זכה להיכנס לקודש פנימה, בערב ראש השנה תשנ"ג. הרבי קיבל לידיו את הפ"נ
מידו של ר' זלמן והנהן בראשו הקדוש לברכה כמה פעמים.
[183] . מיום ראש חודש כסלו תשכ"ז.
[184] . הנחה – הוא הכינוי לרשימת שיחה של הרבי, על ידי ה'חוזרים', מבלי שהוגהה על
ידי הרבי.
[185] . הרה"ח ר' אברהם גרליצקי, ר"מ בישיבת 'אוהלי תורה'.
[186] . הרה"ח ר' גרשון מענדל גרליק, שליח הרבי במילאנו.
[187] . וכה מתאר זאת ביומנו מאותה תקופה, הרה"ח ר' שלום דובער וולף:
"בשמונה וחצי בערב התחילה 'יחידות'. בין הנכנסים גם הרב שניאור זלמן גורארי',
ששהה ב'יחידות' כשעתיים לערך. הרבי דיבר עמו על כמה עניינים בתקיפות רבה וכשיצא היה
בהתפעלות גדולה. הוא אמר שדברי הרבי היו ב'אותיות' כמו ששמעו מאדמו"ר הזקו. גם
הבחורים שהיו בחוץ ראו דרך החלון שבמשך כל הזמן שדיבר, הניע הרבי את ידיו במרץ. בין
הדברים שסיפר הרב גורארי' ממה שהרבי תבע ממנו: הרבי חזר לפני הרב גורארי' שלוש פעמים
על עניין מסוים, והנ"ל שאל את הרבי אם יוכל לספר את העניין בחוץ. הרבי ענה לו:
ממני הם לא שמעו את זה ולך הם לא יאמינו, ממילא אין לך מה לספר. הרב גורארי' אמר על
זה שאם החסידים היו שומעים את העניין הזה הם היו קופצים מרוב התפעלות ושמחה, וכפי הנשמע
הפסידו. עוד אמר לו הרבי שייצא החוצה לזאל ויראה שלולי הבחורים הישראלים והבחורים הרוסיים,
מי כבר נשאר (כלומר, שלא מקרבים בחורים אמריקאיים)".
[188] . במאמר מיוחד שפרסם ב'אלגעמיינר זשורנאל' ביום ד' בתמוז תש"ס.
[189] . אודות תפקידו זה, ראו גם בפרק 'ידא אריכתא'.
[190] . הרופא אשר בחצר ליובאוויטש בקראון הייטס ואשר נודע כמי שבאמצעות קביעתו הרפואית
כביכול, מחולל היה הרבי מופתים שמימיים. וראו גם בפרק 'לא אשים עליך'.
[191] . ראו יומן שהופיע בשלהי 'שיחות קודש' שנה זו.
[192] . ראו בפרק 'בית רבי' אודות פריטי הלבוש השונים של רבותינו נשיאינו שהיו לו
בבית גנזיו.
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.