פרק תשיעי
פרק תשיעי
ידא אריכתא
אחת היא התנועה המאפיינת את מסכת חייו של ר' זלמן
מאז היום בו עלה הרבי על כס הנשיאות. ניצב הוא הכן להוציא אל הפועל כל רצון, כל איווי
וכל יעד שעלה במחשבתו הקדושה של הרבי. רשמית, נושא היה בשורה של תארים. חבר ההנהלה
הראשית של אגודת חסידי חב"ד, סגן יו"ר הוועד הפועל של אגודת
הרבנים בארה"ב, חבר הנהלת ועד רבני ליובאוויטש הכללי וממייסדיו, חבר ועד הנהלת
תומכי תמימים המרכזית, חבר הנהלת קה"ת, חבר הנהלת ועד המסדר ועוד. מעשית, חולק
היה את כל ימיו בין עשייתו הגשמית לצרכי פרנסה ומסחר לבין היותו מסור ונתון, בכל עת
מצוא, על כל צעד ושעל, למען הרבי ועבור כבודו.
ארוכה מני ים ורחבה מני ארץ היא שורת הפעולות והמפעלים
בהם נקט במסגרת הכרזתו המעשית 'הנני' כלפי כל אחד מרצונות קודשו של הרבי בכל נקודת
זמן באשר היא. דומה כי לא הייתה חוליה בשרשרת ההתפתחות של הדור השביעי שלא הוטבע בה
חותמו של ר' זלמן.
•
בי"ג באייר תשי"ב הגיעה אל הרבי בשורה
קשה כי אחיו, ר' ישראל אריה לייב, נפטר. מהיכלו שבברוקלין ניהל הרבי את כל העניינים
הכרוכים בהלוויית אחיו והטמנתו בבית העלמין אשר במורדות עיר הקודש צפת. על מנת שלא
להסב צער ומכאוב לאמו שעלולים להשפיע חלילה על בריאותה של הרבנית חנה (אשר ביקשה לישב
בשלווה, בסמיכות למקום מלכותו של בנה), גמר הרבי אומר להסתיר את הדבר מידיעתה.
הדבר הראשון שנדרש להסתיר מעין רואים היה עצם העובדה
שהרבי יושב 'שבעה' על פטירת אחיו. מניין אנשים בלבד היה אפוא שותף סוד לתפילות המתקיימות,
שלוש פעמים ביום, בתוך חדרו של הרבי. עם עשרת יודעי הסוד נמנו, בין היתר, ר' זלמן,
רבי שמואל לויטין, הרב חדקוב, רבי שלמה אהרן קזרנובסקי ורבי שמואל זלמנוב.
שח ר' יצחק מאיר, בנו של ר' זלמן: "הייתי אז
ילד בן אחת עשרה. היה זה אך כשנה לאחר עלותו של הרבי על כס הנשיאות. או אז ראיתי במו
עיניי מופת גלוי ראשון של הרבי. חבר ילדות היה לי אז, יוסף שי' זלמנוב, בנו של ר' שמואל.
יום אחד, עם תום הלימודים, לחש על אוזני כי הוא רוצה לספר לי דבר מה סודי במיוחד. נשאנו
אפוא את ילקוטינו על כתפינו והרחקנו ממקום הלימודים אל רחוב מרוחק בפאתי השכונה.
"יוסף הביט כה וכה וירא כי אין איש. הוא הניח
ידו על פיו, קירבו לאוזני ולחש: 'דע לך, הרבי יושב 'שבעה' על אחיו שנפטר. מדי יום נערכות
תפילות בחדרו של הרבי. אבא שלי ואבא שלך משתתפים במניין הסודי הזה'. הייתי נרגש מאוד
למשמע הדברים. הסוד הכמוס נותר חתום בהכרתי ולא שיתפתי בו שום אדם. אף לאבי לא העזתי
לומר כי הדבר ידוע לי.
"באותו ערב, התקשר מזכירו האישי של הרבי, הרב
חדקוב, לאבי ולרב שמואל זלמנוב ואמר להם כדברים הבאים. הרבי ביקש למסור שהוא חושש כי
הילדים התוודעו לעניין וכי יש להזהירם לבל יפצו את פיהם, כדי שהדבר לא יתגלה".
בנקוף הימים נודע עד כמה התאמץ הרבי שלא יתגנב כל
חשש ללב אמו שמא דבר מה אינו כשורה עם בנה. הרבי נוהג היה לפתוח את איגרות הברכה שהייתה
משגרת אלמנת אחיו אל חמותה, ובסוף כל אחד מהמכתבים, מחקה היה בדייקנות את כתב ידו של
אחיו ומוסיף אי אלו שורות קצרות ואופייניות של דרישה בשלומה, כשהוא חותם "לייבל".
כך, למשל, בתו של ר' זלמן, הגב' אסתר שטרנברג, סייעה
בעד הרבנית חנה וליוותה אותה לבית הכנסת בראש השנה בין השנים תשכ"ב ותשכ"ה.
בבואה לביתה, הראתה לה הרבנית טלגרמה שקיבלה בשם בנה. "לבי החסיר פעימה",
מספרת הגב' שטרנברג. "נדרשתי לתעצומות נפש ובכל לבי נשאתי תפילה בלא קול כי מאומה
מהמהומה שהתחוללה בקרבי לא תפרוץ החוצה. קיוויתי שהרבנית לא חשה שאני מחווירה והתבוננתי
שוב ושוב במכתב".
•
כאיש סודו של הרבי167, היה ר' זלמן
שותף בתכנית כמוסה, שבסופו של דבר לא יצאה אל הפועל, אולם עד כה איש לא ידע על עצם
קיומה. היא נחשפת אפוא בזאת לראשונה, באישורם המלא של שני יודעי דבר ובשמם.
"בתחילת שנות הנשיאות", מספר חתנו של
ר' זלמן, ר' נחום שטרנברג, "ככל הנראה בשנת תשט"ו, רקם הרבי תכנית לנסיעה
לביקור בארץ הקודש. הרבי עצמו כתב את התכנית על כל פרטיה, כולל פירוט מדויק של המקומות
בהם ישהה מדי יום וכן את שמותיהם המלאים של מספר מצומצם של אנשים שיתלוו למסע, מלבד
חברי המזכירות. מדובר היה בחמי ובעוד אדם או שניים שאת שמותיהם איני יודע".
"למיטב זיכרוני", מציין הרב שטרנברג,
"תכנית הרבי הייתה שהרבנית תצא בנפרד למסע ותעבור דרך לונדון שבאנגליה. הדבר נשמר
בגדר סוד. אני עצמי שמעתי על כך מאוחר יותר מפי חמי, אשר סיפר כי את כל התכנית, לפרטי
פרטיה, העלה הרבי על הכתב. לא ידוע לי מדוע נגנזה התכנית".
בשיחה עם מחברי הספר מאשר מזכירו של הרבי, הרב גרונר,
את דבר קיומה של התכנית באותם ימים. "אני זוכר היטב את התכנית שהייתה כולה פרי
יוזמתו של הרבי".
לשאלה, מדוע לא יצאה התכנית אל הפועל והרבי לא ביקר
בארץ הקודש, משיב הרב גרונר: "אינני יודע את הסיבה המדויקת. אני יכול לציין רק
את אחד החסידים שבהוראת הרבי שיתפוהו בהכנות לביקור והוא שלל זאת מכול וכול. היה זה
הרה"ח הנודע ר' אברהם פריז. הוא ממש 'עבד' על שלילת העניין בתכלית, כתב לרבי שוב
ושוב ועשה כל אשר רק יכול היה כדי שדעתו תישמע. ר' אברהם טען אז בלהט כי אם הרבי מגיע
לארץ, אין זה יכול להיות ביקור סתמי, חשוב ככל שיהיה. אם הרבי בא, סבר ר' אברהם, עליו
'לכבוש' את הארץ. ארץ ישראל, קבע כמי שנמנה עם ראשי עדת החסידים היושבת בציון, איננה
מוכנה עוד 'להיכבש' על-ידי הרבי ועוד חזון למועד".
לדברי הרב גרונר, הדברים מקבלים אישוש כתוב, לפחות
במכתבים ששיגר ר' אברהם אל הרבי ואשר מצויים באמתחתו, אם כי הוא סבור שטרם הגיעה השעה
לפרסמם וטעמו הכמוס עמו168.
•
מישור זה של פעילות תוך כדי המתקת הגבורות בחסדים,
עד כדי התעלותו מעל לטבע מידותיו, בא לידי ביטוי מובהק בכל שנות פעילותו, כבא כוחו
הסמוי של הרבי באגודת הרבנים של ארצות הברית.
על עובדת היותו בר אוריין מובהק, הבקי בש"ס
ופוסקים, לא היה חולק. לפיכך, כחבר באגודת הרבנים ראו בו הרבנים מקור של ברכה, בהכירם
בכך שמעבר להיותו בעל ידע תורני בכל מכמני התורה, בתכליתיות המעשית בה הוא ניחן יוכל
הוא להצעיד קדימה את המטרות ששמה לה אגודת הרבנים לנגד עיניה. לא היה זה אפוא קשה עבורו
ליישם את הוראתו הברורה של הרבי להתקבל כחבר מן המניין ובשנות המ"ם התמנה לסגן
יו"ר הוועד הפועל של אגודת הרבנים. תפקיד זה הקנה לו את
מוטת השליטה בארגון כשלנגד עיניו ניצבת המטרה להוליך את אורחות האגודה ומגמותיה בהתאם
לתלם העולה בקנה אחד עם רצונו של הרבי.
במרוצת השנים הפך ר' זלמן לאדם הקרוב ביותר לאוזנו
וללבו של הרב עלברג. לא הייתה זו מלאכה קלה והיא כלל לא הלמה את נטיות לבו של ר' זלמן
שנודע באופיו הגלוי. בתור שכזה נוהג היה לומר לזולתו את האמת הצרופה שבלבו כלפיו, מבלי
הסתר דבר. אולם באורח דיפלומטי ובלתי אופייני נוקט היה בכל מגע עם הרב עלברג או מי
מטעמו.
כימיו בימי שליחות נעוריו עת הסתנן לתוך מבצרי הישיבות
הליטאיות ועשה בהן נפשות לליובאוויטש ותורתה, כן עתה, עם חבירתו לאגודת הרבנים, בתחבולות
עשה ר' זלמן את מלחמת השמים עליה ניצח. כדי שיעמוד לרשותו הרוב המכריע בהצבעות שונות
שעמדו על הפרק, ברובן המכריע, בנושאים שהרבי רצה בקיומם ובהוצאתם אל הפועל, דאג ר'
זלמן לכלול באגודת הרבנים, טיפין טיפין, שורה ארוכה של רבני חב"ד ושלוחים המכהנים
במחוזות שונים בארצות הברית. לא נחה דעתו של ר' זלמן עד שלחב"ד היה ייצוג מרשים
שלא ניתן להתעלם ממנו באגודת הרבנים מבלי שצמרת הארגון תבחין כי יד מכוונת נקטה בכך.
עצם השיבוץ הזה של בעלי משרות תורניות כאלו ואחרות
מקרב שורות אנ"ש בתוככי אגודת הרבנים, הצריך מלאכת מחשבת. "מפאת רגישות העניין",
מספר חתנו, "הוא לא יכול היה לבוא לאברכים ולומר להם את הסיבה האמיתית לרצונו
הבוער אך בד בבד היה עליו לשכנעם שיסכימו להיות חברים ולבוא לכל אסיפה. אלמלא היו
משתתפים בכל אחת מהאסיפות, לא היה תוקף מעשי לעצם עובדת היותם חברים. הוא הצליח לחולל
זאת כשהוא מותיר מאחור את כבודו האישי ומעמדו".
"היו דברים ציבוריים רבים", מציין הרב
שטרנברג, "שהרבי רצה בקיומם אבל לא בשם ליובאוויטש אלא דווקא בשם אגודת הרבנים.
את אלו ידע ר' זלמן לנווט ברגישות ובחכמה. בעקבות זאת ומכוח הרוב שנוצר אז, הודיעה
'אגודת הרבנים' בארה"ב על 'תענית שעות' בהקשר לתיקון חוק 'מיהו יהודי', למען שלמות
העם".
בהקשר זה של תענית שעות, אם כי על נושא אחר, מספר
הגה"ח רבי חנניה יוסף אייזנבאך, ראש ישיבת תומכי תמימים בבני ברק, בשיחה עם מחברי
הספר, סיפור ששמע אישית מפיו של הרב עלברג: "בהזדמנות מסוימת הורה הרבי לר' זלמן
להביא לכך ש'אגודת הרבנים' תכריז על 'תענית שעות' בנושא חמור שעמד באותה עת על הפרק.
וכך הווה. לאחר מכן, הייתה מגמה להרחיב זאת שגם גדולי התורה של ארץ ישראל יכריזו על
כך.
"הרב עלברג אכן נפגש אישית עם הגר"י אברמסקי
ועם כ"ק האדמו"ר ה'בית ישראל' מגור
שהסכימו להצטרף לקריאה. אבל ה'בית ישראל' אמר לו בפתיחות: "מיר האבן א שווערן
..." (יש לנו (בעיה עם) פלוני בהיותו איש קשה). רוצה לומר, לא תצליחו לחלץ מדמות
פלונית הסכמה וייתכן אף שהלה יטרפד את המהלך כולו. נענה הרב עלברג ואמר: את זאת השאירו
לי. הרב עלברג נפגש אפוא עם אותו ראש ישיבה ובחכמתו אמר לו כך: הגאון רבי משה פיינשטיין
מאוד רוצה שכל גדולי ישראל יכריזו על 'תענית שעות' אבל יש לנו בעיה אחת. מה הבעיה?
התעניין הלה. הרבי מליובאוויטש מתנגד תמיד לתעניות ואנו חוששים שהעניין לא יצליח. כשמוע
הלה את הדברים, מיד חיפש את העט והזדרז לחתום"...
הרה"ח ר' אברהם שמואל לוין, שהיה בן בית בביתו
של ר' זלמן מונה על ידו למזכיר אגודת הרבנים, לאחר שקודמו בתפקיד עלה ארצה. נפשו של
המזכיר נקשרה בנפשו של ר' זלמן עד כי הוא מעיד בו, בעיניים דומעות, כי "מאז היכרותנו,
הוא היה לי כאב ואם ופעמים רבות מספור דאג לכל מחסורי". על מידת מסירותו של ר'
זלמן לרבי, שב וקובע הרב לוין את אשר מעיד כל מי שהיה עד לדברים, איש איש מזווית ראותו:
"לא היה אדם בחב''ד שהיה מסור לרבי בגופו בנפשו ובממונו כמו ר' זלמן".
במסגרת תפקידו, היה הרב אברהם שמואל לוין אחראי,
בין היתר, על ניהול הפרוטוקול המלא של כל ישיבה של אגודת הרבנים כמו גם על שיחות טלפוניות
רבות שהתנהלו בין ראשיה. לשם כך, היה מקליט כל שיחה כזו ולאחר מכן היה עורך על פיה
את רישום הסטנוגרמה. כל הקלטות הללו נותרו באמתחתו עד עצם היום הזה.
כך, למשל, באחת מהן, נשמע קולו של הרב עלברג המעיר
באירוניה, למזכירו: "לוין, האסט געזעהן ראביי גורארי'? ווען עס איז דא א עניין
פון אגודת הרבנים, זיצט ער ווי א מת מצווה. אבער אז ס'קומט צו מיהו יהודי, כאפט ער
זיך אויף" (לוין, הראית את הרב גורארי'? כשעל הפרק ניצב עניין שאגודת הרבנים נדרשת
לו, יושב הוא כמו 'מת מצווה'. אבל ברגע שעולה על השולחן 'מיהו יהודי', הוא מתעורר באחת)...
הנה כי כן מעיד הרב לוין עצמו: "לא הייתה אסיפה
שבה לא היה נוטל ר' זלמן חלק ומשתתף בה אישית מתחילתה ועד תומה, אולם ניכר היה עליו
כי הרגעים שבהם הוא מגלה עניין והופך לרוח החיה, היו כל אימת שעלה על השולחן, ביוזמתו
הישירה או העקיפה, נושא שהרבי רוצה בקידומו.
"לא אחת התגלעו ויכוחים וחילוקי דעות. בכל
פעם ר' זלמן היה נותר עקבי עם האמת שלו, בקו שהרבי התווה, ואיש אינו יכול לעמוד בדרכו.
יכולתי לראות אז במו עיניי עד להיכן מגעת מסירות נפשו לרבי".
עוד הוא מציין כי "לא אחת, כשנגע לר' זלמן
נושא מסוים שנדרש היה להוציאו אל הפועל, היה מסוגל לטלפן אליי בשעה אחת, שתיים או שלוש
בלילה. אף דבר לא עצר בעדו לבצע את הנכון ביותר בעיניו באותה שעה בשירות הרבי ולמען
כבודו".
כאלו הם, למשל, חילופי דברים קצרים, מתוך אחת ההקלטות,
האופייניים לטיב השיג והשיח בין ר' זלמן, היונק מדעת רבו, לבין הקו השמרני של האגודה.
ר' זלמן נשמע אומר כי במקומות שאין מקוואות, על אגודת הרבנים ליטול על עצמה להקים מקוואות
כשרים למהדרין. "ראביי גורארי'", מעיר הרב עלברג, "אגודת הרבנים איז
נישט קיין מקווה מאכער" (אגודת הרבנים איננה בנאית מקוואות)...
במרוצת השנים, כשנוכח מי שעקב לראות כי הרב עלברג
מיישר קו עם כל נושא היוצא מבית מדרשה של ליובאוויטש או החשוד ככזה, היה הדבר לצנינים
בעיניו. ר' זלמן ניצב כחומה בצורה לבל תצא אל הפועל המזימה להזיז את הרב עלברג מתפקידו
או לפגוע בו כמלוא נימה.
כיוצא בזה הקפיד תדיר לכבד את הרב עלברג בכל אחת
מחתונות צאצאיו. הזוג נדרש להופיע בפניו ולהזמינו לחתונה ובה עצמה כובד בברכה תחת החופה.
יחס זהה ומסור העניק לרבנים שונים שהיו חברים באגודה
ונדרש לטפחם ולעודדם באופן עקבי ומסור. על אלו ושכמותם, אמר פעם הרבי לר' זלמן169: יש כאלו שאם
לא תקרב אותם, הם עלולים להיות מנגדים.
למרות העובדה שבטבעו לא היה הזולת תופס מקום כלשהו
בעיניו והיה רחוק כרחוק מזרח ממערב מכל שמץ של חנופה, שונים היו הדברים כל אימת שנדרש
להוציא אל הפועל בשירות הרבי. או אז התגלתה בו מידת החסד באופן שאין לו שיעור.
הרב יחזקאל בסר ז"ל, מראשי אגודת ישראל בארה"ב,
היה בקשר לבבי ואיתן עם ר' זלמן במשך שנים רבות. בשיחה מיוחדת שקיים עם מחברי הספר
הוא מספר: "ר' זלמן היה חם מזג. יותר מכול בער בעצמותיו כבוד ליובאוויטש. לכבוד
הזה הוא חתר לא בשם התאווה לכבוד אלא כמי שנתאווה לכך שלליובאוויטש יהיה כוח. הכבוד
היה בעיניו, בצדק, ביטוי לכוח. זכור לא אשכח כי בכל נושא שבו התעוררו חילוקי דעות בין
חב"ד לבין אחרים, היה ר' זלמן רועש, סוער ודואג".
"במסגרת תפקידי באגודת ישראל", מספר הרב
בסר, "הייתי בא מפעם לפעם לאסיפות אגודת הרבנים למרות שלא הייתי חבר בה. הוא היה
שם פעיל מאוד, מדבר בקול רם ותקיף. הוא לא היה משיא עצות אלא נותן פקודות. לא כל אחד
סבל זאת. הוא לא התחשב בכך שיש כאלו שלא אוהבים זאת".
דוגמה לכך ניתנה אף במישור פעולה מקומי לכאורה.
"כשהרבי החל להנהיג שבחגים ילכו החסידים לשמח יהודים בכל בתי הכנסת, היו התנגדויות
לכך. לא כל אחד אהב את זה ולא כל אחד יכול היה לשאת זאת שיש קהילה חסידית שרואה לעצמה
זכות וחובה לשמח את כל באי בתי הכנסת באשר הם. היו כאלו שהדבר היה לצנינים בעיניהם.
ר' זלמן היה מאוד מעורב בהנמכת גובה הלהבות בנושא זה".
את עדותו בהקשר זה חותם הרב בסר בסיפור שלדבריו
עד כה לא סיפר. "הייתה פעם אחת שרעייתי הייתה צריכה להיפגש עם הרבי בהקשר לנושא
חשוב. האמת מוכרחת להיאמר שלמרות שמזכירו של הרבי, הרב גרונר, היה קרוב משפחה שלנו
הוא לא עשה לנו שום טובה בזכות זאת. גם הפעם, קבענו עבורה את התור ליחידות באמצעות
המזכירות, בדרך השגרתית ביותר.
"ליחידות נסענו ברכבי ואני המתנתי בחוץ על
שדרת איסטערן פארקוויי. לא רציתי להיכנס יחד עמה שכן התור הוזמן מראש עבורה. אני זוכר
זאת כמו היום. ישבתי במכונית באיסטערן פארקוויי והיא יוצאת אחרי רבע שעה וקוראת לי.
'הרבי אמר שתבוא'. אמרתי, הרי סיכמנו שאחכה בחוץ. אשתי הסבירה שהרבי שאל כיצד הגיעה
לכאן והיא השיבה שבעלה הביא אותה והוא מחכה בחוץ. הרבי ביקש ממנה אפוא לצאת החוצה ולקרוא
לי באומרו כי אם לא אצא, הוא ייצא אליי.
"לא הייתה לי ברירה ונכנסתי לרבי. עם כניסתי
אמרתי לרבי כי הסיבה שלא הצטרפתי אל רעייתי מלכתחילה הייתה מפני שלא נקבעה לי פגישה.
נענה הרבי ואמר: רציתי לדבר איתך. אתה יודע שהיחסים בינינו לבין 'ביקמאן סטריט' (מקום
משכן מרכז אגודת ישראל בארה"ב) מאוד מתוחים. אני חושב שזה לא בגלל הרבי מגור,
שלו יש עמנו יחסים טובים, אלא בגלל המנהיגות כאן בארצות הברית. לא עניתי על כך דבר.
הרבי המשיך: אני מחפש שיהיה לנו שגריר, בינינו לבין אגודת ישראל באמריקה. בחרתי בך
להיות השגריר הזה. האם יש הסכמה שלך לכך?
"נעניתי ואמרתי: רבי, זה כבוד גדול שהרבי מציע
לי מינוי כזה אבל אני מוכרח להגיד לרבי שיש לי צוואה מאבי ז"ל, שקיבל צוואה מרבו,
הרבי מרדומסק, להתרחק מכל דבר שיכול להיות נוגע במחלוקת, ריב או לשון הרע. אני בטוח
שבעניינים אלו, אם ארצה למלא את תפקידי נאמנה, עליי להיכנס לשדות מוקשים אלו. נפשי
אינה רוצה בכך. הרבי הסתכל עליי – לא אשכח את מבטו – ואמר בהטעמה: רצונו של אדם, כבודו.
אני הצעתי. כשתרצו לקבל על עצמכם, אשמח אם תעשו זאת.
"את כל חילופי הדברים הללו לא רציתי לספר לר'
זלמן כי חששתי שלא יניח לי ולא ירפה ממני עד שאיאות לקבל על עצמי את התפקיד שהועיד
לי הרבי".
אין לדעת אם הרבי עצמו סיפר לר' זלמן אודות ההצעה
הבלתי שגרתית שהציע לרב בסר, אולם ממכתבו של ר' זלמן לרבי, מראשית שנת תשמ"ט,
נמצאנו למדים כי הוא עצמו עמל באמצעות הרב בסר על עמדת אגודת ישראל בארה"ב בעניין
הבחירות בארץ ישראל170.
מתוכן המכתב נראה כי התשובה שקיבל ר' זלמן מהרב בסר בנושא זה לא הייתה מלאה.
"לאחרי כל אחת מאסיפות אגודת הרבנים, בכל שעה
שלא תהיה", מספר בנו של ר' זלמן, ר' נתן, "נוהג היה אבי להתקשר מיד לרב חדקוב
כדי למסור דו"ח מלא על הנעשה באסיפה. לא אחת היה הרבי מאזין לשיחות מעברו השני
של הקו".
פעם אחת אמר ר' זלמן לרבי שאולי אין זה כה נחוץ
להיות נוכח בכל אסיפה, שכן אגודת הרבנים צועדת בתלם. נענה הרבי ואמר: המצב הוא כזה
אך ורק מפני שאתה מכהן שם.
•
בשנת תשכ"ה ביקש הרבי להדפיס מחדש את ה'ליקוטי
תורה', עם מראי המקומות שעליהם עבדו חברי הכולל שעל-יד מזכירות הרבי. הרבי בחר עשרה
עסקנים מאמריקה ועשרה עסקנים מארץ ישראל שכל אחד מהם ישלם אלף דולר להדפסה זו. באופן
טבעי נבחר ר' זלמן להיות אחד מעשרה אלו. לאחר ההדפסה, העניק הרבי לכל אחד מהם את 'ליקוטי
תורה' החדש עם הקדשה מיוחדת בכתב יד קודשו.
•
באחת היחידויות הרבות להן זכה ר' זלמן171, הביע הרבי באוזניו
את רצונו הקדוש והטהור להדפיס את כל ספרי החסידות של רבותינו נשיאינו. הרבי התבטא אז
כאומר, לו הייתה בידי האפשרות לכך, הייתי רוצה לעשות זאת. היה זה, ככל הנראה, בשנת
תשל"ה או תשל"ו. כשמוע ר' זלמן את הדברים אשר יצאו מפי קודשו של הרבי, החליט
כי הוא נוטל על עצמו את ההדפסה על מנת ליישם את רצון קודשו של הרבי ובד בבד להסיר את
העול מכתפי הרבי.
במשך כל השנים עסק הרבי בלהט בהדפסת ספרי חסידות.
ניתן לומר כי זה היה המוטו של הרבי וכי במשך כל שנות נשיאותו ראה הרבי בכך יעד עיקרי
ומרכזי בהפצת המעיינות שהיא גולת הכותרת של תפקיד 'הדור השביעי'.
אם בכל השנים שקדמו לכך, הייתה הדפסת כל ספר חסידות
כרוכה במאמצים אדירים, ביגיעה רבה ובאינספור מניעות ועיכובים – מאז התמסר ר' זלמן לפריסת
החסות על כל הדפסת ספר חסידות באשר הוא, חולל הדבר מהפך אדיר בתחום שהיה כה יקר בעיני
הרבי.
זרם אדיר של שורה ארוכה מספור של ספרי התורות של
רבותינו נשיאינו, למיניהם ומכמניהם, החלה לראות אור ובזה אחר זה, הופיעו כותרים וספרים,
סטים ובודדים, באופן קולח וכמו מובן מאליו.
כל ספרי רבותינו נשיאינו שיצאו לאור מאז היו במימונו
המלא של ר' זלמן – למעט סדרת ספרי 'אור התורה' להצמח צדק, שבעת הוצאתה לאור לא רצה
הרבי ליטול הקדשות אלא מימן אותה בעצמו באומרו: "דאס וויל איך ניט אוועק געבן"
(את זאת אינני רוצה למסור).
בהקשר זה מספר בנו ר' יצחק מאיר: "לנוכח רצונו
הקדוש של הרבי אשר ביקש לשאת בעצמו בהוצאות הדפסת 'אור התורה', אמר אבי לרבי כי הוא
רוצה שתהיה לו הזכות בהדפסת ספרי כל רבותינו הקדושים. או אז הרשה לו הרבי להדפיס קונטרס
שיצא לאור בקשר ללימוד הלכות בית הבחירה – מאמר 'בנין מקדש' מהספר 'דרך מצוותיך' אשר
בראשיתו נוסף צילום מגוף כתב יד קודשו של הרבי הצמח צדק". לימים, הייתה לו הזכות
להדפיס ספרים רבים נוספים של הצמח צדק, מלבד 'אור התורה'.
ביחידות מסוימת של ר' זלמן, כשהרבי התאונן בפניו
כי כביכול לא פעל בקרב אנ"ש, הצביע על ספרי 'אור התורה' ואמר: "אבער דאס
קען קיינער נישט צונעמען פון מיר" (אבל את זאת איש לא יכול לקחת ממני).
עלות ההדפסה אותה תרם ר' זלמן על כל ספרי רבותינו
נשיאינו הסתכמה בהרבה מעבר למיליון דולר. במסגרת זאת שילם אישית את הוצאות ההדפסה ואת
עבודת העוסקים בכך. על הכריכה, למשל, הוא לא שילם וטעמו עמו. את הסכומים השונים הכרוכים
בכך העביר ישירות לרבי לאחר שהוגש לר' זלמן חשבון ההוצאות.
"פעם", נזכר בנו ר' יצחק מאיר,
"נודע לי כי יש מקום לעבור שוב על דפי החשבונות שקיבל אבי בהקשר להוצאות אלו,
שכן אולי נוספו שם הוצאות נוספות שאינן כרוכות עם ההוצאה לאור למישרין. ניגשתי אפוא
לאבי והצגתי בפניו את המידע שבידי.
"כשמוע אבי את הדברים, פתח בסיפור: פעם למד
מלמד עם תלמידו בחומש בראשית אודות המקלות שהציב יעקב אבינו לפני הצאן, שהיו עקודים
נקודים וברודים. שאל התלמיד את המלמד מהו הפירוש המדויק של שלוש תיבות אלו ומה ביניהן.
ויען לו המלמד: 'מה אכפת לך בדיוק, מה הם עקודים נקודים וברודים, דער זיידע יעקב האט
דערפון געמאכט א פרנסה' (הסבא יעקב עשה מזה פרנסה)...
"בסיפור זה השיב לי אבי על דבריי: מה נוגע
לי החשבון המדויק. והרי באמצעות זאת אני יכול לתת כסף לרבי. אם כן, ככל שהסכום גדול
יותר, הולכת וגדלה הזכות שלי".
תרומה זו הייתה היחידה שבה הונצח שמו של ר' זלמן.
בדף האחרון של כל אחד מהספרים הופיע "לזכות" עם שמו ושם אמו ושמות כל בני
משפחתו ושמות אמותיהם. הנצחה זו ננקטה בהוראתו הישירה של הרבי, כדי שממנו יראו וכן
יעשו. ר' זלמן קיבל את ההוראה, כמובן, אך שם משפחתו לא הופיע. מלבד זאת, באף לא אחת
מתרומותיו הוזכר שמו, לא נתלו שלטים לכבודו ואף לא הסכים להשתתף בשום מעמד שנערך לכבודו.
הרבי אף נשא על כך שיחת קודש מיוחדת בה הזכיר את זכותו זו של ר' זלמן172.
"פעם", מספר חתנו, הרב שטרנברג,
"שאלתי אותו למה אינו מממן גם את הוצאות ההדפסה של 'ליקוטי שיחות', למה דווקא
ספרי רבותינו נשיאינו. הוא ענה לי כי מטרתו בכך היא אחת: להוריד את העול המוטל על כתפי
הרבי. זה מה שנוגע לו. היות והרבי רוצה להדפיס את ספרי רבותינו נשיאינו, הוא יסיר את
העול הכספי הרובץ על כתפי הרבי ובכך יאפשר את קיום משאת נפשו של הרבי. את ליקוטי שיחות,
נימק יהיו רבים שישמחו לתרום וממילא זה יודפס. אבל ספרי רבותינו נשיאינו זהו עול שרובץ
על כתפי הרבי". עם זאת, מימן ר' זלמן בקביעות את הדפסת ה'הנחות' של התוועדויות
הרבי וכן מימן את הדפסת חלק כ' של 'ליקוטי שיחות'.
בהתוועדות כ"א מנחם אב תשד"מ173, אמר הרבי:
"מזמן לזמן משתתפת הוצאת הספרים 'קה"ת' בהפצת המעיינות, על ידי הוזלת מחירי
הספרים, כדי שמספר גדול יותר של אנשים יוכלו לרכוש ספרים או שאותו אדם יוכל לרכוש מספר
גדול יותר של ספרים, ועל ידי זה יתווסף בלימוד התורה.
"ובנוגע לסכום ההוזלה, הנה על פי האמור לעיל,
היה ראוי שההוזלה תהיה בסכום של 40 אחוז174,
אבל חוששני מ'מלחמה' עם הנהלת קה"ת, שהרי אפילו בלאו הכי טוענים הם שגורמים להם
להוצאות וטוענים 'עד מתי'... אשר על כן, תהיה הוזלת המחירים בסכום של 20 אחוז, כמניין
כ' (אב). ולאחרי כן, יתיישבו בדעתם אולי ישיגו מנדב שיוסיף וישלים מדילי' עוד 20 אחוז,
כך שהקונה לא יצטרך לשלם אלא 60 אחוז, כלומר הנחה של 40 אחוז – 20 אחוז על חשבונו של
המנדב ו-20 אחוז על חשבון ההתנדבות הגדולה של הנהלת קה"ת".
בסרט הווידיאו המנציח את ההתוועדות, נצפה ר' זלמן,
מיד בתום השיחה כמבקש מהיושבים לידו פתק. תוך כדי השירה, ניגש אל הרבי והושיט לו פתק
כתוב שבו הוא מודיע כי הוא נוטל על עצמו את ההפרש. אף ביומני אותה תקופה מופיע תיעוד
לאותו פרץ נדיבות.
בהזדמנות מסוימת כתב ר' זלמן לרבי אודות חשש שעלה
בלבו שמא יש לו 'פניות' (תועלת אישית צדדית בעגה החסידית) בחסות שהוא פורש על הדפסת
ספרי החסידות. בתגובה לכך כתב לו הרבי175:
"לסיומו על דבר פניות – פסק דין חז"ל, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא
לשמה כו' ובפרט בצדקה (כולל – הדפסה לרבים תורתנו הקדושה) שלהמקבל
אין נפקא מינא כוונת הנותן".
על הזכות המיוחדת השמורה לר' זלמן בעצם תרומתו הקבועה
לכיסוי הוצאת הדפסת הספרים, ניתן היה ללמוד בשלהי שנת תנש"א, כשהרבי הציע שבתו
וחתנו, הרב נחום ואסתר שטרנברג, יממנו את הדפסת אחד מספרי אדמו"ר מהר"ש שאמור
היה לצאת לאור באותה עת, כדי שהדבר יהיה לזכותם באותה עת. את הצעה זו סייג הרבי באומרו
שהיות והחזקה למימון הדפסת הספרים שמורה בידי ר' זלמן, עליהם לבקש תחילה את הרשות ממנו
שירשה להם את כיסוי ההדפסה הנוכחית.
כיוצא בזה, אמר פעם רש"ג לחתנו של ר' זלמן:
"אני מפרגן לו את כל הזכויות שיש לו. דבר אחד קשה לי לפרגן לו. המהפכה שחולל בהדפסת
ספרי כל רבותינו נשיאינו. הוא הקיף עצמו בכל הרביים. בזאת אני מקנא בו", התבטא
רש"ג והטעים: "הרבי הריי"צ רצה בכל מאודו לעשות זאת ולא היה לו את המשאבים
לכך. לרבי זו הייתה משאת נפש. והוא הוציא את זה אל הפועל".
כאילו לא די בעצם החסות שפרש על הוצאתם לאור של
ספרי רבותינו נשיאינו ובעצם על מרבית ספרי קה"ת, היה ר' זלמן לעמוד התווך שבכוחו
ניצבה הוצאת קה"ת על רגליה. מזכיר הרבי, הרב גרונר, מספר כי "כשהרבי התאונן
שאין מי שדואג שיהיה כסף עבור הדפסת הספרים, נטל ר' זלמן זאת על עצמו והרבי ביקש שהדבר
יהיה בשיתוף פעולה עם הרב חדקוב".
בשלב מסוים הטיל הרב חדקוב, את ההנהלה של קה"ת
על ר' זלמן ועל הרב חיים יהודה קרינסקי. כה כותב הרב חדקוב, בכתב ידו לר' זלמן באחת
ההזדמנויות בהקשר זה: "...שהמל"ח משאיר לעת עתה בידי שניכם את כל הבלעבתישקייט
וכמובן גם האחריות על כל הנעשה בעניין הדפסת הספרים דקה"ת ומכירתם וכו', והן ההכנסה
והן ההוצאה, באופן שיהיה חי נושא את עצמו מבלי לנגוע בכספים השייכים לעניינים אחרים
או לגמ"חים וכדומה ואיני רואה, גם אם ארצה, שום אפשרות לשנות הנ"ל".
עד שנת תש"מ שכן מרכז קה"ת במרתף (בייסמנט)
נידח. בבעלותו של ר' זלמן היה בניין רחב ממדים בקרן הרחובות איסטערן פארקוויי וקינגסטון
(במקום בו שוכן עד עצם היום הזה מרכז קה"ת). ר' זלמן הציע לרב חדקוב כי יעניק
את הבניין במתנה לקה"ת. הרב חדקוב חשש מההוצאות הכרוכות באחזקת מבנה גדול ממדים
ואמר כי הבניין יוכל לעבור לקה"ת רק אם ר' זלמן ייטול על עצמו את כיסוי כל הוצאות
האחזקה. ר' זלמן נטל זאת על עצמו בחפץ לב, לרבות שיפוץ מלא של המבנה והתאמתו לצרכי
המחסן והחנות.
בשלהי תשד"מ, לנוכח העובדה שלמרות המעבר, נותר
הניהול של קה"ת חובבני, החליט ר' זלמן לצרף את ר' יעקב רייך לאחראי על קה"ת.
רייך הפך את קה"ת למפעל גדול ומשגשג, כיאה להוצאת הספרים הרשמית של חב"ד.
התנופה שהתחוללה בפעילות קה"ת שעלתה על דרך המלך (לרבות הקמת מועדון לקוחות של
קה"ת) הביאה לרווחים רבים שנשאבו לטובת 'המרכז לענייני חינוך', לקורת רוחו המלאה
של הרבי. כך המשיכה להתנהל הוצאת קה"ת עד שנת תשנ"ג.
במקביל, הייתה לר' זלמן הזכות להגיש לרבי, לא אחת
ולא שתיים, כתבים וספרים יקרים שהגיעו לידו. באחת מהזדמנויות אלו כתב לו הרבי במענה
לכך: "נתקבל ותשואות חן על כל הנ"ל. 2) חלק חשוב מהביכעל (כינוי לספר שהוא
כתב-יד או תעתיק כתב-יד) המצורף בזה בגוף כתב יד קודש. ותשואות חן תשואות חן כנ"ל".
בהמשך המענה הקיף הרבי בעיגול את המילה "עוד" שכתב ר' זלמן במכתבו וכתב:
"ידוע ממכתב כ"ק אדמו"ר נשמתו עדן (גם כן בסטענסיל) שאין לשלם בעד ביכלעך
(אפילו גוף כתב יד קודש יותר וכו') והוא הדין בנידון זה כפשוט". את המילה
"מעזבון" שכתב ר' זלמן, שככל הנראה מציין את המקור ל'ביכעל'176 זה, שוב הקיף
הרבי בעיגול וכתב: "צריך עיון גדול בזה וד"ל".
ככל הנראה – אומר בנו, ר' יצחק מאיר – לא הסכים
הרבי שישולמו סכומים מופלגים למוכרים ספרי כתב-יד-קודש, בשל החשש שהדברים באו לידם
בגניבה, שכן אין אלו אלא מספרי רבותינו נשיאינו שהושארו ברוסיה וכיוצא בזה. חששו של
הרבי היה שתשלום בסכומים מופרזים על ספרים אלו יהווה תמריץ להמשך אותם עסקים מפוקפקים,
שעה שבהשבת אבדה עסקינן שבה אין מגיע למשיבה דבר מלבד, אולי, שכר טרחה.
מנגד, מנקודת הראות של ר' זלמן, אחד היה רצונו:
שהספרים יגיעו לרבי, וכל האמצעים, לרבות תשלום סכומים גבוהים, קידשו מבחינתו את המטרה.
זהו אפוא הרקע למענה זה. בתשובה לדברי ר' זלמן המצטט את המוכרים המסבירים את מקורו
של הספר, משיב הרבי: "צריך עיון גדול בזה ודי למבין".
על 'ביכעל' נוסף המיוחס ככל הנראה לאדמו"ר
הצמח צדק, שהביא ר' זלמן לרבי, כתב הרבי את המענה הבא: "בצילום קשה לברר האם זהו
גוף כתב יד קודש ובכל אופן הרי כתבתי שיש במכתב מכ"ק אדמו"ר נשמתו עדן הוראה.
להחזיר המצורף בזה (נדפסו באור התורה ברכה)".
"כשנודע לר' זלמן על סוחרים שיש בידם ספרים
עתיקים של רבותינו נשיאינו, הוא ניסה לסחור בהם, והתייעץ עם הרבי בנושא", נזכר
מזכיר הרבי, הרב גרונר. "הרבי נקב בסכום מרבי שאותו ישלם על כל ספר, והורה לו
שלא ישלם יותר מכך. בפועל, הסוחרים התמקחו וניסו להעלות את המחיר. כמו תמיד, הוא ניגש
לרבי כדי להיוועץ בו. הרבי הראה לו שברמב"ם כתוב כי אין פודין את השבוי (או את
האבדה) יותר מכדי דמיו".
הרב גרונר מספר כי פעם מסר ר' זלמן לרבי בהשאלה
ספרים עתיקים שמקורם בוורשה של לפני השואה. הספרים הללו, שהיו 'ביכלעך' של חסידות,
היו נדירים ויקרי המציאות והרבי הרבה ללמוד בהם.
בפעם אחרת הראה לו
הרבי ספר שהגיע לרבי מוורשה ואשר עליו היה כתוב שמו של ר' זלמן. ובלשון הלצה אמר לו
הרבי: "גם אם תדפוק על השולחן, לא אחזיר לך את הספר הזה"177.
ושוב מעשה מפי בנו ר' יצחק מאיר: שני בחורים הביאו
עמם מעיירה רחוקה, אליה נסעו בשליחות המל"ח, ספר כתבי דא"ח אותו מצאו בבית
קשישה אחת. על אותו ספר היה כתוב שהספר שייך לאבי. עודם עומדים בחדר המזכירות, נכנס
הרבי אל החדר וראה את הספר. נטל הרבי את הספר בידו וראה את שמו של ר' זלמן מתנוסס בראשו.
ויאמר הרבי: "באלד וועט קומען (ר') זלמן און וועט טענ'הן אז דער ספר איז זיינער
און מאנען מען זאל עם געבען, וועט איר עם ענטפערן אז דאס איז דאך מציל מזוטו של ים
הרי אלו שלו (תכף יבוא ר' זלמן, יטען כי הספר שלו וידרוש שיביאוהו אליו. אמרו לו אפוא
כי הרי זה מציל מזוטו של ים שעליו נפסק בגמרא178,
כי הרי אלו שלו)".
הצעה מסוג זה לא נתגלגלה לידיו של ר' זלמן מדי יום.
זה קרה בסביבות ערב פסח של שנת תשכ"ד, כאשר סוחר עתיקות מירושלים פנה אליו בהצעה
נדירה. יש בידו, סיפר הסוחר, ספר יקר-ערך, שהתברר שהוא 'ביכעל' של חסידות שנכתב בגוף
כתב יד קודשו של הרבי ה'צמח צדק'. ר' זלמן פנה לרבי ושאל לדעתו הקדושה לגבי ההצעה.
הרבי עודדו על כך, באומרו שהרמב"ם כותב על כגון דא שזהו פדיון שבויים. ר' זלמן
נשא ונתן עם הסוחר עד שגמר את העסקה בכי טוב וכתב היד היקר הובא לביתו ברוב הדר. הוא
החליט למסור את זה לרבי במתנה. כשהוא הגיע לרבי, הרבי אמר לו: 'א דאנק פאר'ן פדיון
שבויים'", מספר חתנו הרב שטרנברג.
•
עיון בארכיב העשיר של מענות הקודש הרבים מספור שזכה
ר' זלמן לקבל במרוצת השנים, מגלה כי בכל אחד מהתחומים שאך נשמע בו אי פעם קולו הקדוש
של הרבי – היה הוא ידא אריכתא בכל המובנים. הדברים נחתמים בטבעת המלך בשלל בלתי נתפס
של מענות, הארות, הערות והוראות שיצאו אליו מהקודש פנימה.
כזה הוא, למשל, נוסח של הוראה שקיבל ר' זלמן בכתב
מהרבי, בכל הקשור להכנות לתהלוכת ל"ג בעומר באחת השנים: "בנוגע לל"ג
בעומר, יהיה הוא ראש ההולכים להעירייה".
וכאלו הם שני מענות קודש שכתב הרבי לר' זלמן במסגרת
היותו חבר הנהלת קמפ גן ישראל. "...כי משער הנני שיהיה על דרך התכנית בבית דין
מרבני אנ"ש שיחיו, על דרך גן ישראל שנמנה בפירוש ממנהליו
ואשתקד היה קרוב לחורבן ממש . ועל דרך זה השתא – וכמובן הוא לא ידע כלל וכלל מהנעשה בזה וכו'.
ואני אין לי פנאי פירן יעדערן באם האנט (להוביל כל אחד ואחד
ביד) לאחר 19 שנה".
במענה נוסף179
כותב הרבי לר' זלמן אודות הקמפ: "היודע במשך כל השנה כמה מינוט
הקדיש להתבוננות בענייני הקמפ וגם מינוטן אלה באו לא ח"ו
ע"י התעוררות שלו מעצמו אלא ש... שי' הזמינו לאסיפה (או הרחמא"ח (הרב חיים
מרדכי אייזיק חדקוב) שי' דיבר איתו) ובבואו לאסיפה הנה תכף ומיד בירר והודיע מה עליהם
לעשות".
•
מדהים להיווכח כי למרות מעמדו, היותו תלמיד חכם
מופלג ועסקן דגול – טרח הוא עצמו לצאת בימי ראשון לזיכוי הרבים בהנחת תפילין ברחובה
של מנהטן, במסגרת 'מבצע תפילין' עליו הכריז הרבי.
מפי ותיקי 770 נשמעה עדות מופלאה ואופיינית. ביום
מן הימים עת הגיע לחצרות קודשנו החסיד הנודע רבי ניסן נעמנוב (שחסידים אמרו כי הרבי
התבטא עליו כי הוא 'בינוני' על פי תניא), בעוד הוא שקוע ב'עבודה' שבלב זו תפילה, ניגש
אליו ר' זלמן, משך בטליתו ואמר לו כי עליו לחדול מתפילתו ולצאת למבצע תפילין, כדי להראות
דוגמה חיה שכל חסיד באשר הוא מציית לרבי ויוצא לזכות את המוני בית ישראל במצוות תפילין.
בשנות הל' כשהרבי עודד ודיבר רבות אודות 'טנקי המצוות',
הצטרף ר' זלמן אישית לאחד הטנקים כשהוא נוסע בו ומזכה יהודים בהנחת תפילין ברשות הרבים.
לנוכח העובדה שבתו, הגב' שטרנברג, עמדה בראש 'ועד
מבצע נש''ק' – היה הוא הרוח החיה של מבצע זה, לזיכוי המוני של נשי ובנות ישראל בהדלקת
נרות שבת קודש. הוא פרש את חסותו על המבצע ועל כל הפעולות הכרוכות בו ובמשך כל השנים
עמד בראש סעודת מלווה מלכה השנתית שנערכה לטובת המבצע. במרוצת השנים, אירעו פעמיים,
שבעיצומה של חלוקת השטרות לצדקה בימי ראשון, אמר לו הרבי כי עברו יותר מ-12 שעות מתום
סעודת המלווה מלכה וטרם הוגש לו דוח.
וכה כתב הרבי לבתו על דוח שלה בנושא מבצע נש"ק,
בחודש כסלו תשמ"ח: "אשרי חלקה וגדול זכותה וכו' ולכל אלו שחינכוה באופן כזה
ולכל אלו שמסייעים עתה בידה. אזכיר עוד הפעם על הציון".
•
רדיפות רבות ידעה ליובאוויטש. בשנת תשל"ז פרצה
במלוא עוזה עוינות שלוחת רסן כלפי הרבי מצד חוג מסוים בניו יורק. הללו טענו במצח נחושה
כי אין דעתם הקלה והמפוקפקת נוחה לנוכח מה שזיהו בדברי הרבי אודות הניסים שאירעו ב'מבצע
אנטבה' כהזדהות עם 'הציונים'. ויהיו מלעיבים במלאכי האלוקים.
הדברים הגיעו לכדי אלימות ברוטלית ומזעזעת ולחילול
הקודש של האוהל הקדוש, זמן קצר בטרם בואו של הרבי למקום. הדברים חוללו סערה אדירה בקרב
עדת החסידים והרבי, בהתייחסות פומבית ובודדת, התייחס באירוניה לכך שאיש מקרב אותה עדה
לא בולם או מוחה כנגד תופעה זו, בהבהירו כי "מדשתיק, שמע מינא דניחא להו".
עם זאת, החיל עליהם ועל שכמותם את מאמר חז"ל, "השכם והערב עליהם והם כלים
מאליהם".
מתחת לפני השטח, הורה הרבי הוראות שונות לעסקנים
כדת מה לעשות בפורעים ומשלחיהם. ר' זלמן ניצב בחזית קרב הבלימה הטקטי שביקשה חסידות
חב"ד לנקוט, כדי לומר למשחיתים הרף. במסגרת זאת, נקט ביוזמות שונות שעליהן דיווח
כל העת לרבי.
כשנראה היה כי האיומים הפכו למעשים, רחמנא ליצלן,
החליט ר' זלמן כי מכאן ואילך תהיה שמירה אישית על בית הרבי והוא אישית מימן את פעילות
השומרים עם משכורתם, בשותפות עם הרה"ח ר' דוד דייטש.
עדות לזכות המיוחדת שייחס הרבי לשמירה זו, ניתנה
פעם אחת כשהרבי חשש שאינו מגיש לו חשבונות נכונים על הטיפולים הרפואיים של הרבנית180 וכי הוא מעגל
את הסכומים לטובת הרבי. הרבי אמר אז: זו חובתי על פי 'כתובה' לדאוג לבריאות זוגתי ואם
אראה שאתה לא מגיש לי סכומים נכונים, כדי להוריד מהשתתפותי, אטול ממך את הזכות שאתה
מממן את השמירה ואשלם אנוכי גם על כך.
בתוך אותה תקופה, ביום מן הימים יצאה הרבנית בלוויית
המשב"ק ר' חס"ד הלברשטאם, לנאות דשא בלונג איילנד, כמנהגה מדי פעם. עם שובה
קידמה את פניה חומת גדר גדולה שמנעה מכל זר לגשת אל הבית. הייתה זו יוזמה של ר' זלמן
על מנת להדק את מערך האבטחה על בית הרבי. בעיני הרבנית הדבר לא מצא חן באומרה שאינה
מוכנה לחיות בכלא. חומת הגדר פורקה לאלתר. ר' זלמן, בתגובה, רכש כלב שמירה גדול ממדים
שאילפוהו בשפה הרוסית, השפה השגורה בפי הרבנית. הוא היה בחצר הבית עד הסתלקות הרבנית
בשנת תשמ"ח.
במהלך אותה תקופה שיגר ר' זלמן קלטת שמע מיוחדת
אל אלמנת המנהיג של אותו חוג, דודתו של המנהיג באותם ימים. על בסיס הידידות ששררה בין
הרבי לבין המנהיג המנוח ולנוכח היותו חתנו של האדמו"ר מקופיטשניץ, ביקש ר' זלמן
להביא לכיבוי הלהבות באמצעות דמות זו. במקביל, קיים שיחות טלפוניות רבות וארוכות, כולן
תועדו והוקלטו, עם הגבאים של אותו חוג, במטרה להתריע בפניהם על העדר המחאה ועל התוצאות
שייזקפו לרשלנות פושעת זו.
בשנת תשמ"ג הגיעו בריוני אותו חוג לשפל חסר
תקדים. הללו התנפלו על הרה"ח ר' פנחס קארף', ב'עוון' הפצת תורת החסידות בקרב מבקשיה,
היכוהו עד זוב דם וגזזו חלק נכבד מזקנו. חודש ימים לאחר מכן פצעו אנושות את הרה"ח
רבי מנחם מענדל ווכטר, שכיהן כאחת הדמויות החשובות והנכבדות בקהילה לאחר שהואשם על
ידם בעריקה לליובאוויטש ובעשיית נפשות למענה.
בעיצומם של דברי כיבושין שנשא הרבי ביום שבעה עשר
בתמוז תשמ"ג, דיבר הרבי בחריפות רבה אודות חובת המחאה שיש לנקוט כלפי מעשים נוראים
אלו. בתוך הדברים אמר הרבי כי בחר לדבר על כך ברבים, שכן "על פי התורה ישנו חיוב
על כל אחד ואחד למחות ולהוקיע את המעשים הבלתי רצויים שנעשו". מביתו של ר' זלמן
התנהלו אז כל המהלכים שננקטו כלפי אותו חוג וראשיו. וממנו יצא קול המחאה למען יראו
וייראו.
כבר בשלהי שנות הל', במסגרת ועד רבני ליובאוויטש
בו נטל חלק, יצא מנשר האוסר כל שימוש במוצר כלשהו הנושא את חותמת הכשרות של אותו חוג.
בלהט הדברים פרסם ר' זלמן קביעה בעיתונות המקומית לפיה החלב הנושא כשרות זו כמוהו כחלב
עכו"ם. הרבי הגיב על המילים 'חלב עכו"ם' בחריפות רבה בכותבו כי מכתב של ועד
רבני ליובאוויטש כמוהו כהכרזה שלו עצמו.
בעקבות מעשה זה, הקים ר' זלמן את גוף הכשרות החב"די
של ועד רבני ליובאוויטש ופעל להקמת קו יצור חדש במפעל החלב הכשר למהדרין שנשא מאז את
השם 'שפע' וכן קו יצור חדש של יינות 'גאנעלעס ליינגער' שנשא מאז את כשרות ליובאוויטש.
רק ר' זלמן, בתקיפותו הנודעת ובחושיו הברוכים, יכול היה לחולל מהפך זה שגם עלה לו אישית
בדמים מרובים.
מעניין לציין כי בהזדמנות מסוימת כתב הרבי לר' זלמן:
"לכתבו על דבר הבית דין, הרי הוא עצמו מראשי מייסדיו ומבוחרי חברי הבית דין וכו'".
אגב יינות, ר' זלמן היה זה שפיקח אישית על הכנת
בקבוקי היין הקטנים שהוכנו לקראת חלוקת כוס של ברכה במוצאי אחרון של פסח (בניגוד לשאר
החגים שבהם היה הרבי מחלק בקבוקי משקה), אותם היה מעניק הרבי לשלוחים, עסקנים ורבנים.
ר' זלמן היה זה שמשגיח במקום ומפקח על הכנת הבקבוקים עד תומם .
"אני זוכר היטב את ימי המאבק המרים הללו",
שח הרב יחזקאל בסר. "ר' זלמן", הוא מאפיין, "לא היה דיפלומט. הוא היה
תקיף. מי שלא הלך בתלם, הוא היה תקיף כלפיו. קל וחומר מי שההין ללחום. הוא ספג את כל
האש אך בה בעת ניהל את המערכה כמו שרק הוא ידע, באופן שלא הותיר מקום לספקות באשר לתוקף
הראוי".
•
בשנת תשמ"א הודיע הרבי על מבצע מיוחד לכתיבת
ספר תורה לזכות כל ילדי ישראל. הרבי קרא להביא לכך שכל ילד וילדה ירכשו אות בספר התורה
שייכתב בירושלים שבין החומות ויוכנס לבית הכנסת 'צמח צדק' בעיר העתיקה.
לקראת מעמד סיום כתיבת ספר התורה שעתיד היה להיערך
ברחבת הכותל המערבי בירושלים, גאתה ההתרגשות בקרב כל חסידי חב"ד. בראות ר' זלמן
שהרבי מתייחס בלהט רב לספר התורה ולכל פרט הכרוך בו, הוא כתב לרבי כי הוא מבקש לרכוש
כתר לספר התורה מזהב טהור. הרבי עודד את היוזמה והורה שהכתר יוכן בדוגמת הכתר של 'ספר
תורה של משיח'181.
מתארת בתו, הגב' אסתר שטרנברג: "כמו דברים
רבים באותן שנים, הכול נוהל אז בחשאיות רבה. הרב חדקוב קיבל מאת הגבאים את הכתר ובשעת
לילה, הרחק מעין רואים, הועבר הכתר המקורי לידי אבא. איש המקצוע שקיבל לידיו את הכתר
עבד על מודל זהה לחלוטין. עלות הכתר הסתכמה בסך תשעים אלף דולר, סכום עתק במונחי אותם
ימים. משעה שהכתר החדש היה מוכן, כעבור שבועות אחדים, מיהר אבא לדווח על כך לרבי. הרבי
הביע את רצונו הקדוש לראות את הכתר. הכתר הוכנס אפוא להיכלו הקדוש והרבי בחנו מכל עבריו.
לאחר מכן ביקש הרבי שיראו את הכתר גם לרבנית. בעלי לקח את הכתר לבית הרבנית והציגו
בפניה. הרבנית הביעה התפעלות עצומה למראהו ההדור של הכתר המפואר והתבטאה באומרה כי
הכתר נראה כמו הכתרים שהקנטוניסטים יצרו לספרי התורה בליובאוויטש".
מדי שנה נוסע היה ר' זלמן לארץ הקודש לשהות בת כשבועיים
בחודש תמוז. משם היה ממשיך למנוחה בשווייץ והיה שב לניו יורק לקראת כ' מנחם אב (יום
פטירת אבי הרבי). באותן שנים, בדרך כלל, בין י"ב תמוז לכ' מנחם אב, היו מעט התוועדויות
של הרבי ורוב הקהל היה בהרים.
כשהכתר היה מוכן, בחודש תמוז, שהה ר' זלמן בשווייץ.
"באותה שנה", מסבירה בתו, "לא נסע אבא לישראל, שכן הרופאים אסרו עליו
זאת באומרם כי האקלים החם בישראל עשוי להזיק לו. יום אחד קיבל אבא טלפון במקום שהותו
בשווייץ. על קו הטלפון היה הרב חדקוב שאמר לו כי הרבי רוצה שהוא יהיה השליח שלו להביא
את הכתר למעמד הכנסת ספר התורה בארץ הקודש. אבא אמר לרב חדקוב שרופאים אסרו עליו לנסוע
לישראל. הרב חדקוב שב עם המענה אל הרבי והרבי הורה שישאל שוב את הרופא. הרופא של אבא
היה אז בחופשה ואני יצרתי קשר עם ד"ר וייס אשר איתר את הרופא בחופשתו והוא הביע
את הסכמתו שיסע לארץ ליומיים בלבד.
שוב לא נחה דעתו של ר' זלמן. "גם לאחר שקיבל
את הסכמת הרופא, ביקש אבא מהרב חדקוב שיאמר לרבי שיש לו בעיה נוספת. בתו, כלומר אני,
צריכה ללדת בימים הקרובים. הוא היה מאוד משפחתי ובכל לידת נכד או נכדה, היה הוא אישית
נוכח בבית היולדות. כיצד אסע לארץ הקודש בה בשעה שבתי אמורה ללדת ואני אמור לחזור לארה"ב
לקראת הלידה, שאל בתום. הרבי הגיב על השאלה באומרו כי ככל הידוע לו על פי שולחן ערוך
אינו רופא וכי אי נוכחותו בשעת הלידה, לא תחולל כל נזק...
ר' זלמן נסע כמובן לארץ הקודש ונשא את הכתר כשליחו
האישי של הרבי למעמד.
היו ימים שבהם רוב מניינה ובניינה של שכונת קראון
הייטס היה בידי יהודים רבים מכל חוגי הקשת. במרוצת השנים, החלה השכונה להינטש לטובת
ערלים שהלכו וכבשו בה עוד ועוד פיסות. הדבר הסב לרבי עגמת נפש רבה. שיחות קודש רבות
הוקדשו לנושא והוראות שונות ניתנו, לפרט ולכלל, שהמוטו המרכזי שבהן קרא לעשות ככל אשר
ניתן על מנת להשאיר את השכונה בידיים יהודיות.
אף בחזית מערכה זו ניצב ר' זלמן. באותם ימים הוקמה
חברה שכל מטרתה הייתה לשמר בתי מדרש, בתים פרטיים ועוד בידיים יהודיות. ר' זלמן ניצח
על הפעילות בה, כשלצדו עסקנים נוספים. בתור שכזה, זכה לקבל שורה ארוכה של מענות פרטניים
מהרבי.
בכל הקשור לפעילותו האישית של ר' זלמן לא נותרו
הדברים בגדר פעילות עסקנית גרידא אלא אף במישור זה מצאו הם ביטוי בהוצאות אישיות רבות
שהוא נטל על עצמו. כך, למשל, העניק מכיסו הלוואה אישית בסכום גדול בתשלומים נוחים לכל
חסיד שירכוש בית בשכונה. מעבר לכך, את כמה מבתי הכנסת שעמדו למכירה רכש הוא עצמו כדי
שחלילה לא ייפלו לידי נכרים. כן רכש בתים רבים מגויים שהתגוררו בשכונה. מאוחר יותר
חיפש יהודים שירכשו ממנו בתים אלו, באותו סכום שבו קנה הוא בעצמו. משאיתר את הקונים
הפוטנציאליים, העניק להם הלוואות נוחות כדי שיוכלו לשלם את קניין הדירה.
באותה תקופה הפכו שכונות יהודיות רבות בברוקלין
לנכריות לכל דבר, בקצב מהיר ומדאיג. היה זה בעקבות הכיבוש הזוחל של אוכלוסיית האפרו-אמריקנים
שחוללה שמות בשכונות אלו. עד אמצע שנות הכ' הייתה קראון הייטס שכונה יהודית מובהקת
והיא אוכלסה בחוגים רחבים ומגוונים של יהודים. באותו פרק זמן החל המהפך השלילי לתת
את אותותיו גם בה.
הרבי התריע על כך בכל מאודו, תבע ודרש שעסקני השכונה
יעשו את כל אשר לאל ידם על מנת להציל את השכונה ולערוב לעתידה. הפעולה במישור זה הייתה
בגדר פעילות עיקשת נגד הזרם, שכן המהלך הטבעי היה של נטישה. לצד קושי עצום זה, עמדו
עוד כמה דברים לרועץ בפני העסקנים שנדרשו לסוגיה הבוערת – וכל אלו הוגשו שוב ושוב לפתחו
של הרבי אשר הכריע בהם, בכתב יד קודשו ובמו פיו, פעם אחר פעם.
אלו היו הקשיים האובייקטיביים עמם נדרשו הנפשות
הפועלות להתמודד: כבכל סוגיה – גם בזו, ואולי אף ביתר שאת, כל ההתחלות קשות; כמו בכל
דבר בחב"ד, מכוח ייחודיותה, הרבי היה זה שעורר את הצורך בפעולה אך גילה דעתו וציפייתו
שהחסידים יפעלו בכוח עצמם מבלי שישאלו לדעתו ולהכרעתו על כל פרט ופרט; כשם שאין פרצופיהם
של העוסקים בדבר שווים – כן לא הייתה דעתם שווה, וחילוקי הדעות היוו גורם מעכב לפעולות
המחץ שנדרשו, בשורה של חזיתות.
עגמת הנפש הניבטת מכל מילה במענות שזכה אז ר' זלמן
לקבל – אשר כמה מהם מוגשים להלן, בלשונם המלאה – מסגירה את אי שביעות רצונו הקדוש של
הרבי מהדרך בה טופלו הדברים בתחילת הדרך. עם זאת, בסופו של יום, הצליח הרבי להוציא
יקר מזולל ולהציל את שכונת קראון הייטס כולה בהיותה מיושבת עד עצם היום הזה באלפי משפחות
אנ"ש. עובדה זו שאין עליה עוררין נתמכת גם במחירי הנדל"ן המאמירים בה גם
כיום, לנוכח הביקוש המבורך לדור ולהתיישב בה.
ואולם, כדרכו בקודש של הרבי, ראש בני ישראל, לא
חדל לתבוע מחסידיו להתעלות ממגבלות העולם, כשהוא שולל מכול וכול כל הסבר או נימוק להעדר
הצלחה מוכחת ומיידית. הצינור האנושי שבאמצעותו עברה מסכת בלתי נלאית של דרישה זו, היה
לא אחר מאשר ר' זלמן.
קורטוב מגילוי דעתו הקדושה של הרבי בסוגיה זו, ניתן
ללמוד מפתק של הרבי אל ר' זלמן באותם ימים. וזו לשונו הקדושה: "וכל הפלענער (תכניות)
מתוארים בסגנון כזה ובסברות רצוא ושוב – שמסופקני אם הוא בעצמו יבין כוונתו, כשיקרא את מכתבי ... בכל אופן השיטות דכמה 'עסקנים': א. מוכרחת מחלוקת
בין בני ישראל דהשכונה, ובזה דכשמי שהוא רוצה לקנות בית – צריך להתחרות אתו ולהשיג
גבולו, ועל כל פנים להגדיל הסכום שיוכרח לשלם ככל האפשרי . ב. לגרש בני ישראל מהשכונה, על ידי שיקנו בתיהם, אף על פי
שלאחר כך יהיו הבתים ריקים. ג. להשתדל לגרש מהשכונה כל הטובים שמהערלים – על ידי שיקנו
בתיהם וכיוצא בזה – ובפרט אלה שעד עתה עזרו לבני ישראל נגד הגרועים שבהם – על כל פנים
אני, האלט ניט פון אזא עסקנות. אזכיר על הציון".
אחד הפתקים שנמצאו בארכיונו האישי של ר' זלמן, בהקשר
ישיר זה הוא פתק שבו העלה הרבי דברים על בוגרי תומכי תמימים שבהליכותיהם ואורחות חייהם
לא ניכר כי הם ספגו לתוכם את לשד שמנה של 'תומכי תמימים'. "ישנם בשכונה זו ובברוקלין
ניו יורק, כאלה שלמדו בתומכי תמימים שנים רבות. נשיאינו תבעו מהם וציוום... ואינם עושים
מאומה בעניין הפצת המעיינות, ופשיטא שלא בעניין השכונה וכיוצא בזה. גם שחלק מסוים מהם
נוהגים כבעלי בתים חשובים: נוקמים ונוטרים כתלמידי חכמים, ואינם מאפשרים מציאות זולתם".
וממשיך הרבי לתאר את מצבם של אותם בוגרים שאינם
מכבדים את כור מחצבתם: "וכשנודע להם על התוועדות, הם עושים 'מסירות נפש' לבוא
ולומר: 'חזו דאתאי' (ראו שבאתי). ואחר כך ישנים – בעיניים סגורות, ורובם בעיניים פתוחות,
אבל בשינה עמוקה".
הרבי תבע ודרש, יזם והפעיל, על מנת שהשכונה תתפתח
בקצב מואץ, ותיבנה לתפארת כראוי לשכונה ממנה יוצא אורהּ של חב"ד לעולם כולו. אולם
גם בתחום זה לא רווה הרבי נחת לרוב. ר' זלמן היה האיש שנאלץ לשמוע כל העת את תחושותיו
של הרבי לנוכח הנהגות שונות. הוא שמע דברים קשים כגידים לכל אורך השנים, אולם בנושא
זה, שבער לרבי יותר מכל דבר אחר, היו ההתבטאויות חריגות ומדכדכות.
הרבי ציפה מוועד השכונה שיטפל בפיתוחה ותלה בו תקוות
רבות אולם אופן הטיפול היה רשלני והרצינות שבה נעשים הדברים בעצלתיים לא השביעה רצון.
וכמו תמיד, את אשר יאהב הרבי יוכיח ולפיכך גם הכתובת לביקורת כזו היה ר' זלמן, שכמובן
לא טמן ידו בצלחת ועשה כל אשר לאל ידו במישור זה182.
"עשיתי 'טומל'", כתב לו פעם הרבי,
"והעיקר – מסרתי שאחרים יתקנו אם לא יתקן הוועד. כאמור כמה פעמים – אין כאן קפידה
וכו', רק הוראה באצבע. על המצב האמיתי הגורם לכל הנ"ל, הייתי יכול להביא עוד דוגמאות
לעשיריות. אבל כנראה שהוא ללא תועלת כלל, כי יבזבזו את זמנם בחיפוש תירוצים ולא בשינוי
המצב".
עבר זמן, והפעולות שנעשו, או ליתר דיוק לא נעשו,
בשטח, ציערו את הרבי עד מאוד. משך זמן ארוך תבע הרבי התקדמות בנושא הנוגע למצבה הרוחני
של השכונה בציינו כי זוהי דרישת השולחן ערוך. אבל הזמן נקף, והפעולות נותרו קפואות,
מבלי כל התקדמות. הרבי שפע צער ומרירות מכך וביטא זאת באופן חריף מאוד במכתב מרחיק
לכת בתקיפותו שכתב לר' זלמן: "אין ביכולתי, אפילו באם ארצה, להיות שמש של 'שעברא'
( chebro – כך היה שם החברה שדאגה לטיפול בנושאי השכונה, 'חברה מחזיקי השכונה') ושל
ה'קאמיוניטי קונסול'. אין ממשות כלל וכלל בזה שהיצר הרע מפתה את הנ"ל, שמכיוון
שמוסרים לי על דבר המצב – מילאו, על כל פנים במקצת, את המוטל עליהם. ואדרבה: זה מחמיר
את אי פעילותם המבהילה והאי-אנושית, כיוון שהודעתים ברור ומכבר – שמשתמשים בי בכדי
להצדיק ולשלול לגמרי כל פעילות מצידם, מלבד זו שיש בה רווח פרטי, גשמי וחומרי.
"חזקת ג' שנים שהנני מרעיש על דבר השכונה,
ושתוצאותיה היחידות שהנני רואה בנוגע לפועל – שככל שהנני מוסיף בהרעש – מוסיפים ב'הצלחות'
בהעדר הפעילות. ואיני מחויב להכשילם בזה ולבזות עצמי".
כאן מגיע משפט מפתיע ביותר, בו מורה הרבי להביט
אל חצרות חסידיות אחרות שפיתחו את שכונותיהן בניו יורק באופן מרשים וללמוד מהן חריצות
ודרכי פעולה מה הן.
"העצה היחידה שאולי תועיל", כותב הרבי,
"להתבונן במה שעשו ועושים ב... ולעורר את היצר הרע שיתקנאו בהנ"ל ויעשו לכל
הפחות מקצת דמקצת מעשיות דהנ"ל (חוג מסוים)... לדבר אל היצר טוב דהנ"ל (של
העסקנים) – כנראה אין תועלת כלל, שהרי זה עשיתי ג' שנים, ולא חלה כל הזזה כלל"...
וממשיך הרבי להתלונן בחריפות שאין לה אח ורע:
"כנראה טעיתי בזה שעניתיו עד עתה על שאלותיו בהעניינים – כיוון שכנראה ה'תועלת'
שנצמחה היא שמפרסמים שקיבלתי ה'שמשות' הנ"ל. וממילא, לא רק שאין להנ"ל עוד
מה לעשות בזה, שהרי זה 'פגיעה בכבודי', אלא שאדרבה: עליהם למנוע גם כן אחרים מלעשות,
וכדרכם בכל ענייני – למסור נפשם למנוע זה".
ומסיים הרבי: "בטח יסיתו מישהו מהנ"ל
(העסקנים) לכתוב לי תירוץ והסברות שאין העניין כנ"ל, ואדרבה: מוסרים נפשם ופועלים
יומם ולילה, ואפילו בשבת ויום טוב. ויסבירם בשמי: שאין כל צורך בכל הנ"ל (התירוצים)
כלל. כי אין בזה תביעה שלי חס ושלום, כי אם, שמוסר אני דרישות השולחן-ערוך. ואם ברצונם
'אויסטהענען זיך' (להצדיק את עצמם) – הרי זה בינם ובין נותן השולחן-ערוך, ואין צורך
בממוצע".
ככל הנראה, בהקשר להקמת בניין מסוים בתוככי קראון
הייטס או מיזם שבכוחו למשוך תושבים נוספים לתוככי השכונה, כתב הרבי בהזדמנות אחרת לר'
זלמן: "שאלתי ברורה במענה להבטחתם ברורה, כשייבנה הבית ידורו שם הרוב גדול מבני
ישראל – בשעה שעל פי השמועות שניהם יחד לא טרחו בגופם (בדיבור
על כל פנים) באופן שעל כל פנים איש אחד יעתיק להשכונה ורצוני
לברר סוף סוף היש אמת בשמועה מבהילה זו".
באחת ההזדמנויות כתב הרבי לר' זלמן: "ממני
אין 'מתפעלים'... אלא שישנם כאלה שיראים, אפשר וועט זיי שאטען בגשמיות (בנוגע לרוחניות
– בטוחים בה' ושמחים בחלקם)".
בהזדמנות נוספת, כותב הרבי לר' זלמן: "בעניין
השכונה דיברתי כמה וכמה פעמים שצריך לעשות ובהשתדלות רבה וכו'. שאינו מובן מה שמפעם
לפעם שואלים זה עוד הפעם ועוד הפעם ובאם אין יודעים מה לעשות או איך לעשות – גם כן
כבר עניתי . וברור שיש בנויוארק עושים וכיוצא בזה והצליחו וישאלו
אצלם ...".
דווקא לאחד החסידים שהוכיח דאגה כנה לשכונה, חלק
הרבי שבחים: "בנוגע לשכונה – באם באמת רוצה לעשות בזה לפועל – יוותר על כבודו,
וישאל את היחיד מכל הדרים כאן, שיודע הנעשה בה. והיחיד שקיבלתי
ממנו עד עתה הצעות לפעולה נכונות – הוא הלל שיחי' לוינזאהן.
ויעשה ויפעל כפי הוראות שלו (אם שאינו עשיר
ולא למד בתומכי תמימים, ולפי דעתו אין מגיע לו מה' ש"י עולמות בעולם הבא. ולפי
דעתו אין מוסר נפשו בכל יום תמיד)".
כזה הוא פתק נוסף בו הצביע הרבי, בשמו על הרה"ח
ר' הלל לוינזאהן: "ישאל אצל לוינזאהן שיחי' ויודיענו על עוד כהנה וכו'. אם ימצא
מי מאנ"ש שיחיו – יתייעץ עמו בכל הנ"ל (כי אני זה מזמן שהנני מחפש אחרי אנ"ש
ולעת עתה לא מצאתי)".
דוגמה מקרית, שולית למדי, להתבטלות זו בפני הוראה
של הרבי, היא מקום מגוריו של ר' זלמן - ברחוב לפרטס, בפאתי שכונת קראון הייטס. שנים
התגורר שם ולא עזב את הרחוב המבודד, למרות האפשרויות הרבות שעמדו בפניו לרכוש דירה
בסמוך ל-770.
באותם ימים, בתים רבים בסמיכות ל-770 היו בבעלותו
ולמרות זאת, בחר להישאר באותו אזור. העשירים והנכבדים, בני המעמד הגבוה שזכו לממון
ולנכסים, התגוררו ברחוב איסטרן פארקווי, או ברחוב פרזידנט הסמוך. ואילו ר' זלמן גורארי',
שעשירותו האגדית יצאה לתהילה, התגורר באחד הרחובות המבודדים בפאתי השכונה, לצידם של
שכנים שאינם מבני ברית. הסיבה לכך הייתה נעוצה בדברי הרבי שהיהודים המתגוררים בפאתי
השכונה יישארו במקומם ויהיו בבחינת שומרי החומות, כדי שלא לגרום לגויים להתיישב שם
ולהצר את גבולות השכונה. לכן נותר להתגורר שם, במסירות נפש, למרות שהדבר היה כרוך בהקרבה
גדולה ותמידית מצידו. בשנים המאוחרות יותר, רכש בית לשבתות וחגים ברחוב יוניון הסמוך.
•
באחת השנים פנה הרבי לר' זלמן במהלך יחידות, ואמר
לו: "עס איז צייט (הגיע הזמן) שלליובאוויטש יהיה עיתון עצמאי". כשיצא מהיחידות,
סיפר זאת לחסידים שהמתינו לו בחוץ, הרעיון נשמע יומרני, חסר אחיזה מציאותית. היה זה
תקופה קצרה לאחר סגירתו של ה'מארגן ז'ורנאל'.
לא איש כר' זלמן יירתע ממשימות קשות. אם הרבי ביקש,
כן יקום וכן יהיה. הוא החל לגלגל את הרעיון ושוחח עליו עם אנשים רבים. מאוחר יותר,
בא ר' זלמן בדברים עם ר' גרשון ג'יקובסון ועודדו להקים את העיתון 'אלגעמיינר
ז'ורנאל' הידוע, שצבר תאוצה רבה וזכה לציבור קוראים גדול בארה"ב שחצה את גבולות
חב"ד והיה לשופר משמעותי שבאמצעותו הועברה משנתו של הרבי רבות בשנים.
הרבי עצמו ייקר מאוד את העיתון. באמצעות הרב חדקוב
גילה הרבי מעורבות בכל ההחלטות המרכזיות הנוגעות לקו העיתון ואף הגיה את השיחות שהודפסו
על דפי העיתון. בנוסף, היה העיתון ל'שוט' הדומיננטי מול חוגים שונים שהפריעו להפצת
החסידות. מפורסמת היא התמונה בה נראה הרבי יוצא מ-770 כששקית נייר חומה עמוסה בפ"נים
בידו, וה'אלגעמיינער' מבצבץ מתוכה. במשך שנים רבות, העביר ר' זלמן סכומי כסף עצומים
לביסוסו של העיתון ופיתוחו.
•
רבות מספור הן הפעולות הרבות שנקט, אם כשליחות ואם
כמילוי אחר הוראה סמויה או גלויה שקיבל, מהקודש פנימה. יד אחת קושרת אותן לנקודת המוצא
שהייתה הבסיס והשורש של כל מעשה שנקט. כך עלה במחשבתו של הרבי. וכל השאר – מעשה בפועל
של ר' זלמן בכל חושיו וכוחותיו.
[167] . לפירוט הדברים והרחבתם אודות תכונה זו, שלא היה בדומה לה, בקרב כל עדת החסידים,
במשך כל שנות נשיאותו של הרבי, ראו פרק 'שומר החותם' ופרק 'פנים אל פנים'.
[168] . יצוין כי בשיחת י"ג תמוז תשי"ט אמר הרבי, בנוגע לכפר חב"ד
בארץ הקודש: "ישנם השואלים למה אני בעצמי איני נוסע להתיישב שם. ובכן: זהו עניין
שאינו תלוי בי, ובינתיים אינני יכול לעשות זאת, אבל אין לזה שייכות לכל השאר, חוץ ממני.
אינני יודע אם הם משערים מה מעכב אותי, ואם זה נוגע שהם יידעו או לא, ובכל אופן לא
על זה מדובר עתה" (תורת מנחם חלק כו, עמוד 133).
[169] . לפי עדות חתנו, הרב שטרנברג, ששמע זאת מפיו.
[170] . אשר לנוכח הקרע העמוק שהתחולל לקראתן והקמת תנועה נגדית שקראה להחרים את
חב"ד, באופן חריג, חד פעמי ויוצא מן הכלל, הורה הרבי לאגודת חסידי חב"ד בארץ
הקודש, "שרבני חב"ד ועסקני חב"ד זאלן זיך אריין לייגן אין דעם אז וואס
מער מענטשן יצביעו בעד ג'" (יכניסו עצמם לכך שכמה שיותר אנשים יצביעו בעד ג',
רשימת אגודת ישראל).
[171] . על היחידויות ותוכנן, ראו פרק 'שומר החותם' וכן בפרק 'פנים אל פנים'.
[172] . ראו בפרק 'מרה'.
[173] . שהייתה המשך להתוועדות כ' מנחם אב ותוכנה, לעניין זה, מופיע ב'התוועדויות'
תשד"מ חלק רביעי, עמוד 2441.
[174] . בהקשר לשנת הארבעים להסתלקות אביו של הרבי, הגה"ח רבי לוי יצחק ע"ה.
[175] . בפתק הנושא את התאריך א' בא (כלומר יום ראשון של שבוע פרשת בא), ללא ציון
שנה.
[176] . כינוי לתכריך כתב-יד.
[177] . סיפור זה שמע נכדו, ר' יוסף יצחק, כמה פעמים מפי ר' זלמן.
[178] . בבא מציעא כ"א עמוד ב'.
[179] . שחלקו הראשון, העוסק בנושא 'ועד המסדר' של 770, הובא בפרק 'שומר החותם'.
[180] . על זאת ועל עצם הטיפול והאחריות בכל הקשור לרבנית ולבריאותה, ראו פרק 'בית
רבי'.
[181] . שהוחל בכתיבתו, בהוראת הרבי הריי"צ וביום יו"ד שבט תש"ל,
נסתיימה כתיבתו במעמד הרבי, באחד הרגעים הנשגבים ביותר בבית חיינו.
[182] . ראו גם בפרק 'טוב עין'.
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.