פרק שביעי
פרק שביעי
שקיעה וזריחה
פתק קצר בן שבע תיבות בכתב יד קודשו של הרבי מכיל
את תמצית סיפורה של סגירת מעגל. ביום ח' בשבט תש"י, יומיים בלבד לפני עלות נשמתו
הקדושה והטהורה של הרבי הריי"צ בסערה השמימה, כותב הרבי נשיא דורנו אל חמיו הרבי
את המילים הבאות: "מעמד מר' שניאור זלמן גורארי', 72 $ ח' שבט ה' שי"ת".
פתק קצר זה כמו סוגר מעגל ראשון, שכל כולו 'התקשרות'
פנימית מיוחדת של אחת הדמויות הקרובות ביותר אל הרבי ופותח את המעגל הבא, בתוככי תקופה
חדשה ומרתקת של ליובאוויטש ככלל ושל תולדות החסיד ר' זלמן בפרט. כי בא השמש וזרח השמש.
מהדור השישי אל הדור השביעי142.
•
כבעל עסק שההצלחה האירה לו פנים, לא חל בו בר' זלמן
כל שינוי. הוא ראש הישיבה, הוא מגיד השיעור והוא העסקן הנמרץ בשירות ליובאוויטש. העובדה
כי סדר יומו עבר תמורות ונוספה בו פעילות עסקית ענפה, לא הסיטה כמלוא נימה את מסירותו
המוחלטת לליובאוויטש וענייניה.
לא זו אף זו. ההצלחה העסקית גויסה במלואה לטובת
התפתחותה והתעצמותה של ממלכת חב"ד ליובאוויטש. מכוח הקרבה וההתקשרות האישית של
ר' זלמן לבית רבי שנשאו אופי משפחתי של ממש, הייתה לו זכות לסייע גם במימון הוצאות
קיומיות שונות של 'בית רבי'.
במשך הזמן התמסדו נושאים אלו כמו יתר העניינים בכרם
ליובאוויטש. בשנת תש"ו החל לעסוק בחיזוק הקופה המיוחדת של 'דמי מעמד' באמצעותה
ניתנה הזכות לקהל חסידים לתמוך בהוצאות הקיומיות הנחוצות של הרבי וביתו. ר' זלמן הפך
לעמוד התווך שתרם רבות לביסוסה של קופה זו ובכך הרעיף טובה וברכה אל הבאר ממנה שתה
לרוויה מינקות.
ר' זלמן עצמו סיפר כי כל השנים עד שנת תש"ה
היה הרבי הריי"צ מפנה אותו תדיר לרש"ג, אולם משנת תש"ה ואילך לרבי נשיא
דורנו. עובדה זו עולה בקנה אחד עם מהלכים נוספים בהם נקט הרבי הריי"צ מאז שנת
תש"ה ואילך, בהפנותו באופן עקבי שורה של הכרעות פרטיות וכלליות לשולחנו של הרבי.
עבור קהל החסידים, הייתה תקופה זו של ערב יו"ד
שבט כאובה, אפופת דאגה לשלומו של הרבי. חדור אמונה, ביטא אז ר' זלמן בכל הליכותיו את
התחושה כי הרבי, מי שהצעידו מינקות בכל משעולי חייו, ינהיג את ממלכתו עד ביאת גואל
צדק.
"ר' זלמן לימד את כולם פרק בהתקשרות אמיתית",
סיפר לימים המזכיר הרב ניסן מינדל ע"ה, לנכדו של ר' זלמן, ר' יוסף יצחק שטרנברג.
לדבריו, בעוד חלק מצעירי העדה החל באופן טבעי לטפח עמדות עתידיות ולהתייחס בהדרת מלכות
לחתניו של הרבי, בעיני ר' זלמן, אפילו חתניו הדגולים של הרבי לא נחשבו אלא כמו חסידים
מן המניין. העניין בער בעצמותיו והתבטא בעוצמה רבה בשלל הזדמנויות.
כשנתקל פעם בשני חתניו של הרבי הריי"צ מסתודדים
בירכתי פרוזדור קומת הכניסה ל-770, לאחר שחלה החמרה במצבו הבריאותי של הרבי, לא עצר
בעדו וסנט בשניהם באופייניות: "הרבי עוד 'יסדר' את שניכם, יבריא ויאריך ימים עד
ביאת גואל צדק".
כך למשל פנה פעם אל הרבי (שכונה אז, הרמ"ש)
והביע באוזניו תמיהה לפשר מראי המקומות וההוספות שכתב הרבי בשולי מאמרים ושיחות של
חותנו, הרבי הריי"צ...
•
יום ההסתלקות קשה היה על ר' זלמן כחורבן הבית. האיש
העשוי ללא חת, שרוחו האיתנה סייעה בידו לשרוד רגעים לא קלים, נשבר. רגעי האובדן הנוראיים
מתוארים עלי ספר ביומנים שנכתבו באותה עת.
וכך מסופר שם143:
"כל אחד נדחף לפרוזדור הקטן לראות במו עיניו היכן שוכב עתה עטרת ראשנו ותפארתנו.
הדלת בחדר המיטות פתוחה, התמונה ברורה, על המיטה העומדת באלכסון קצת, תחת סדין לבן
... הלב מתכווץ, העיניים דומעות, מחשבה רודפת מחשבה, מה קרה? איך קרה? איך זה ייתכן?
העיניים רטובות אצל כולם, ממשיכים לומר תהלים.
"הרב התמים ר' זלמן שיחי' גורארי' מגיע ומציץ
אל תוך החדר שבו שוכב הרבי ופורץ בצעקות נוראות. הרמ"ש שליט"א ניגש אליו
ומבקש ממנו שישלוט ברוחו. בעודו מדבר אליו, נפל ר' זלמן והתעלף. ד"ר זליגסון שעמד
במקום טיפל בו מיד והוא התיישב בשקט לומר תהלים".
שמא ניתן להניח את האצבע על סיטואציה זו כראשיתו
של המעבר של ר' זלמן מהדור השישי אל הדור השביעי. החסיד שהתפרק בבכי חסר מעצורים נוכח
הסתלקות רבו, רכב ישראל ופרשיו, נשמע מיידית להוראת חתנו של הרבי ומצטרף אל הקהל באמירת
תהלים חרישית.
יתמות אפפה את כל ישותו. שעות ארוכות מירר בבכי,
כילד קט שכל עולמו חרב בעדו. מי יוכל לשער את עוצמת המכה הצורבת שניחתה על חסיד שהרבי
היה כל עולמו. אב ורב, יועץ ומדריך. הרבי היה זה שחינכו, גידלו והדריכו בחייו הפרטיים
והציבוריים, בהיותו מעורב בכל החלטה ומעורה בכל צעד קטן כגדול לאורך שנים כה ארוכות.
חלל אדיר נפער בעולמו. אבל נורא, קשה מנשוא, אפף את כל הווייתו.
גם בהקשר כאוב זה, זכה ר' זלמן לבטא את התקשרותו
עת נטל, לימים, חלק נכבד ביותר במימון הקמת האוהל שנבנה (ביוזמתו ובתכנונו האישי של
הרבי נשיא דורנו) למקום ציונו הקדוש של הרבי הריי"צ בלב חלקת חב"ד בבית החיים
על שם מונטיפיורי ברובע קווינס.
•
רוסטוב, ריגא, שד"רות מגוונת, היחלצות ניסית
מהתופת האירופית, שלל תפקידים ציבוריים על אדמת ארצות הברית. כל אלו החווירו נוכח המשימה
המרכזית אליה התגייס ר' זלמן בחורף תש"י. ככלות שבעת ימי האבל על הסתלקות הרבי
הריי"צ, כיוון את תבונתו, כישרונותיו והמרץ הבלתי נדלה בהם ניחן למטרה אחת. לסייע
למרכבה להמשיך ולנוע, להניע קדימה את השליחות הגדולה שהותיר הרבי הריי"צ כאשר
אך שנים לא ארוכות קודם לכן הוביל את ממלכת ליובאוויטש אל התחנה האחרונה בגלויות שגלתה
מליובאוויטש עד ל'חצי כדור התחתון'. ההכרזה "אמריקה איז ניט אנדערש" הדהדה
היטב, דורשת צורך דחוף בהתמסרות להפצת המעיינות חוצה בכל הכלים והדרכים.
לימים, העז לגלות באוזני נכדו מעט מצפונות לבו ותחושותיו
מאותם ימים. הוא התבטא כי בנעוריו שמע מזקני חסידים, שאחד מהעניינים הקשים ביותר שנבראו
בעולם הוא הצורך של חסיד לקבל 'אור חדש' אחר הסתלקות רבו, "אריבער גיין פון איינער
צום צווייט'ן" (לעבור מהרבי האחד לרבי השני).
"ראיתי מופתים רבים אצל הרבי", סח ר'
זלמן. "אבל המופת הגדול ביותר שחוויתי הוא בכך שהפכתי לחסיד ומקושר של הרבי אחרי
ההתקשרות הנפשית שלי לרבי הקודם". גם לאחר עשרות שנים לא יכול היה ר' זלמן לכבוש
את דמעותיו שזלגו בחום על זקנו הלבן, עת נגע בנימי נפש אלו שהיו כמוסים ואצורים בליבו.
בכל הקשור לזהות ממלא מקומו של הרבי, לא הייתה לר'
זלמן כל התלבטות. הוא דבק מיד בחתנו הצעיר (שנקרא בפי כול 'רמ"ש'), ונטל חלק פעיל
ומרכזי במסכת המאמצים וההפצרות כדי שהרבי ייטול על שכמו את עול הנשיאות.
פעילות זו הייתה לצנינים בעיני חלק מחבריו ובני
משפחתו, שראו ברש"ג כמי שראוי למלא את מקום חותנו. ברור היה כי בעיני הציבור חוות
דעתו של ר' זלמן הייתה חיונית, רבת חשיבות ואף עשויה הייתה להטות את דעת הקהל לכאן
או לכאן. קרבתו לבית רבי ונשיאת החן שלו היו שתיהן מן המפורסמות ועל כל אלה עלתה עובדת
זהותו כאישיות חשובה וחסיד אותנטי המקורב למלכות.
ר' זלמן גם נחשב חלק מהמשפחה הרחבה, לאור כברת הדרך
הארוכה בה 'התגלגל' במחיצת הרבי ומשפחתו, מרוסטוב דרך כל התחנות והנקודות השונות ועד
ארצות הברית. ר' זלמן היה בן בית של ממש לא רק במעונו של הרבי הריי"צ אלא בקרב
כל בני המשפחה. עתה, משעלו על הפרק נושאים מהותיים ובית ליובאוויטש ניצב על פרשת דרכים,
היה מי שציפה מר' זלמן ליישר קו ולו על מנת שלדבר תהיה השפעה על קהל החסידים.
בעניין המשך שושלת הנשיאות, לא היה לר' זלמן כל
ספק. ברור היה לו כשמש בצהריים כי את מקום הרבי הריי"צ ימלא חתנו הרמ"ש.
גם משפט 'פיתוי' שנשמע כלפיו מאת הרבנית נחמה דינה ע"ה, "אתה יכול להיות
חלק מבית רבי", בהתייחס לקרבה המשפחתית שבינו לבין רש"ג, לא דיבר אל לבו.
ניתן לשער כי ר' זלמן, שניחן בטביעת עין ובפקחות
נדירה, ידע היטב ללכת בדרך הנכונה. בנוסף, ידע הוא עצמו לספר את הידוע לו כי במגעים
שקדמו לבואם של הרבי והרבנית בקשרי שידוכין, קיבלה הרבנית חנה, אמו של הרבי, 'התחייבות'
כי ה'רביסטעווע' תועבר בבוא היום לידי בנה בכורה144.
מספרים כי ר' זלמן עצמו העז לומר זאת לרבי עצמו באותם ימים ואף להציע שהרבי יברר את
הדבר אצל אמו הרבנית ולהיווכח מפיה שבידיה מצויה הבטחה כזו, אולם הרבי השיב:
"איך האב עס פון שווער ניט געהערט" (אני, ממורי וחמי לא שמעתי זאת).
כך או כך, ר' זלמן הפנה את כל כובד משקלו, כישרונותיו
ומרצו להשגת המטרה שרמ"ש, כפי שכונה אז חתנו הצעיר של הרבי, ייאות ליטול על עצמו
את עול הנשיאות. הוא שילב יד עם ידידו החסיד הנודע ר' שמואל זלמנוב בצוותא עם החסיד
רבי שמואל לויטין וחסידים נוספים, ויחד היו כל מעייניהם נתונים למטרה זו וכיוונו להשגתה
את כל פעילותם הציבורית.
כיוצא בזה, שמע פעם מפי הגאון רבי יצחק הוטנר, ראש
ישיבת רבי חיים ברלין באותם ימים. ר' זלמן הכיר אותו היטב מימיו באירופה כמקורב לליובאוויטש
ואוהד נלהב שלה. בבואו לארצות הברית ביקש מהרבי הריי"צ שיפנה אותו ללמוד חסידות.
לעדותו של ר' זלמן, הגר"י הוטנר לא היה מרוצה מהחברותא שלו ועל כן ביקש הריי"צ
מחתנו הרבי ללמוד עמו חסידות.
בליל שבת פרשת בא תש"י, אור ליו"ד שבט,
בעת לימודו הקבוע עם רמ"ש, סיפר לו הרבי כבדרך אגב כי הרבי המהר"ש, צעיר
בניו של הרבי ה'צמח צדק', לא אבה לקבל על עצמו את הנשיאות ולהנהיג את העדה עד שהכריחו
אותו החסידים. ר' זלמן ידע לצטט את הגר"י הוטנר שאמר כי תוך פחות מיממה התחוורו
דבריו של הרבי באופן מוחשי ומבהיל.
חלק מהותי מחינוכו האישי ובהתנהלותו מאז ומעולם
היה מרכזיותו של 'רבי': להידבק בצדיק, לעשות ככל אשר יורנו הן בעבודתו עם קונו והן
בעולמו הגשמי. נפשו צמאה לרבי. אף בגשמיות חייו היו נטולי בסיס ללא רבי. משהפנים כי
ממלא מקום הרבי הוא חתנו רמ"ש, החליט כי "יש רבי". וכך, פחות משלושה
חודשים לאחר ההסתלקות, מיד לאחר חג הפסח תש"י, ישב וכתב לרבי "פדיון נפש".
הוא ערך את ההכנות החסידיות, כרגיל, וניגש בדחילו
ורחימו אל חדרו של הרבי, נכנס בהדרת כבוד ובביטול, והגיש את הפ"נ. הרבי הביט בר'
זלמן ואמר: "איר מיינט מיט אן אמת?" כרוצה לומר, האם לצון חמדת, המהתל הינך
בי? אתה מתכוון ברצינות להגיש לי פדיון נפש?
ר' זלמן עמד בניסיון. "מיט 'יחידה' שפילט מען
זיך נישט" (עם 'יחידה' אין משחקים), השיב בקול בטוח ובנחרצות אופיינית. פני הרבי
הרצינו. הרבי חגר את אבנטו, ישב על מקומו ובידו הקדושה נטל את הפ"נ. ר' זלמן יצא
בתחושת הקלה. איש בעולם עוד לא חש בגודל השעה, בנצנוצי חמה, אולם עבור ר' זלמן זה כבר
הספיק145.
כאן החלה תקופה בה הלך ונרקם יחס מורכב בין הרבי
לחסיד שאינו אלא ידיד נאמן ואישיות קרובה ומוערכת. ר' זלמן מבחינתו מחליט כי יש לו
רבי, בעוד דווקא הרבי 'מתעקש' להיוותר 'חתנא דבי נשיאה' ותו לא. הרבי אף נוקט במגוון
פעולות על מנת להבהיר לכולם שאין בכוונתו לשנות את הסטטוס האישי שלו ואינו משנה את
הרגליו, סדר יומו ואף לא את לבושיו. ועם זאת, למרות שהרבי עדיין נהג בו כבחבר החלה
מסירותו והתקשרותו של ר' זלמן לפכות כמעיין מים חיים שהצמיח קשר 'פנימי' מיוחד.
להמחשת קשר מורכב זה, סיפר פעם ר' זלמן לנכדו: בהזדמנות
מסוימת, העז להציע לרבי כי ישנה את מלבושיו כך שיהלמו את מעמדו הרם. על כך הגיב הרבי:
"אוודאי ווען ס'וועט אראפ גיין אין כלים וועט נישט זיין קיין ארט אויף א פינדז'אק"
(ברור שכאשר זה יירד ל'כלים', לא יהיה מקום לחליפה קצרה).
"לילה אחד", סיפר ר' זלמן לימים,
"חלמתי חלום על הרבי הריי"צ וחתנו הרבי, אודות עניין הנשיאות. שאלתי את הרבי
אם יש ממש בחלום וענה לי הרבי 'עס ווענט זיך אויב מ' לייגט זיך שלאפן פון א גוטן קריאת
שמע שעל המיטה אדער פון א גוטע וועטשרע' (הדבר תלוי אם הולכים לישון מתוך קריאת שמע
שעל המיטה טובה או מתוך ארוחת ערב טובה)".
•
פעולות החסידים הלכו וגברו, כאשר אנ"ש מכל
רחבי תבל שותפים למאמץ. מטרה אחת ניצבה לנגד העיניים. שהרבי יואיל לרעות את הצאן, להנהיג
את העדה. בצוותא עם ידידיו הרבנים לויטין, קזרנובסקי, זלמנוב ועוד שורה של חסידים בעלי
מרץ, דאג ר' זלמן לכך שמכל מקום ישלחו 'כתבי התקשרות', מכתבים, פ"נים ועדכונים
על הנעשה והנשמע בקהילות ליובאוויטש. לא מעטים מאנ"ש בקהילות שמרו על קשרי ידידות
עם ר' זלמן, לנוכח השד"רות שהוטלה עליו מאת הרבי הריי"צ, פעילותו לגיוס
'דמי מעמד' ועוד.
על ר' זלמן אישית הופעלו לחצים קשים מבני המשפחה
על מנת שיתייצב מנגד ויעשה למען הכתרת רש''ג, אולם הוא ניצב כחומה בצורה כנגד כל אלו.
לשיא הגיעו הדברים בכ"ד בטבת תשי"א, שבועות
ספורים לפני יום ההילולא הראשון. אל הרבי הגיע 'כתב התקשרות' וחבורתו של ר' זלמן החליטה
לתת לדבר ביטוי פומבי באמצעות פרסום ידיעה גדולה ובולטת בעיתון האידי הפופולרי 'דער
טאג'.
לא רק היוזמה להכתרתו של הרבי בנזר הנשיאות פרצה
לתודעה הציבורית בעקבות הפרסום הנועז, אלא באותה מידה פרצה גם המחלוקת וההתנגדות ליוזמה.
בני משפחתו של רש"ג הקימו מהומה אדירה בראותם את הפרסום בחומרה רבה ביותר. בנו
של רש"ג החציף פניו כלפי הרבי והתנפל בזעם ובזעקות. הרבי, שהעניין כולו נעשה שלא
בידיעתו ובניגוד לרצונו, הלך במהירות לחדרו של הרה"ח ר' שמואל לויטין, בירכתי
קומת הכניסה של 770. בחדר שהו באותה עת, מלבד ר' שמואל, בני החבורה המצומצמת: הרב קזרנובסקי,
הרב זלמנוב ור' זלמן עצמו. הרבי הביע את כאבו והבהיר: אם לא תפרסמו הכחשה ברורה, אאלץ
בעצמי לפנות לעיתון ולפרסם הכחשה מפורשת.
החסידים השפילו פניהם במבוכה. לתגובה כה נחרצת לא
ציפו. לאחר רגעים אחדים הרהיבו עוז ושאלו: "על מה תצא ההכחשה, על כך שהחסידים
לא שלחו אל הרבי כתב התקשרות? והלוא אין החי מכחיש את החי: אכן, החסידים שלחו כתב התקשרות".
הרבי לא השיב דבר אלא עזב את המקום.
לא חלף אלא זמן קצר ואל החדר נכנס מי שנכנס. בסגנונו
הגס פצח בצווחות: דעו כי אם לא תסלקו את ידיכם מהעניין לא תישאר לי כל ברירה, אכנס
לחדרו של הרבי ואומר את פרקי התהלים שסבי לימד אותי לומר נגד 'שונאים'.
החסידים הוכו תדהמה. אחד מהחבורה לא התמהמה, קפץ
וזינק מהחלון אל הרחוב, אחר חמק מהדלת, ולבסוף נותרו בחדר רק שניים. הנכד ור' זלמן
שהביט לתוך עיניו של הנכד הסורר מבלי להניד עפעף. אף תו בפניו לא העיד על סערת הנפש
שהתחוללה בקרבו. נחוש היה בדעתו כי אחת היא הטובה לליובאוויטש והדברים לא יסטו ממסלולם
רק בשל הפחדות ואיומים.
עדות מאוחרת להלכי הרוח באותם ימים קיבל ר' זלמן
כמה שנים לאחר מכן, באחת משנות היו"ד, עם שובו ממונטריאול.
מטרת ביקורו הייתה לאסוף דמי 'מעמד' עבור הרבי ולשם
כך התכנסו החסידים במונטריאול לאסיפה. בדברים שנשא אז הרב יצחק הנדל, רבם של חסידי
חב"ד במונטריאול, סיפר כי הרבי לא אבה ליטול על עצמו את הנשיאות עד שהחסידים ייקחו
על עצמם את עול אחזקת המוסדות.
כששב ממונטריאול ונכנס לרבי, התעניין הרבי מה היה
בעת ביקורו. ר' זלמן חזר על הדברים שסיפר הרב הנדל. הרבי אישר את הדברים ואמר: נכון,
הזוכר אתה כיצד קראתי אתכם לאסיפה, אני עצמי סחבתי את הספסל לאסיפה, ושאלתי אתכם מי
יטול את האחריות לניהול המוסדות? איש מכם לא ענה אז. בשל כך – הוסיף הרבי ואמר לר'
זלמן – זמן רב לא קיבלתי על עצמי את הנשיאות.
הרבי הכיר בנכונותו של ר' זלמן להתגייס, הן באופן
אישי והן בממד הכלכלי לטובת אחזקת המוסדות, והתייחס לכך כאל 'חסד נעורים'. היה זה בעיצומה
של אחת ההתוועדויות בשנת תשי"ג. הרבי פנה לעברו של ר' זלמן ואמר לו: "כשיהודי
עושה טובה ליהודי, מכירים לו על כך טובה עד סוף ימיו".
בפעם אחרת התבטא באוזניו הרבי: "ווען מ'טוט
עפעס פאר מיר, בלייב איך ניט א בעל חוב, אבער איך בין נישט קיין אייליקער" (כשעושים
משהו עבורי, איני נשאר בעל חוב. עם זאת, איני ממהר לשלם).
עד הרגע האחרון לא ידעו החסידים אנה מועדות פניה
של ליובאוויטש. לבסוף, בהתוועדות של יום ההילולא הותרו הספקות. דומעים ונרגשים זכו
סוף סוף החסידים לעמוד ולהאזין בקשב רב ל'באתי לגני", המאמר הראשון של הדור השביעי.
האם פעולותיהם של ר' זלמן ועמיתיו 'תרמו' משהו?
ר' זלמן עצמו, בביטול חסידי שכה אפיין אותו, חשב שלא. "פעלנו כפי שכל חסיד היה
פועל, אולם העניינים התנהלו בעולמות שלא קשורים אלינו", אמר לא אחת. לא פחות מכך,
חזר בחרדת קודש על משפט שזכה לקבל מהרבנית חיה מושקא, שהתבטאה פעם באוזניו146, "דע לך
שיש לך חלק גדול בכך שמלכות ליובאוויטש קיימת היום".
•
זמן קצר לאחר שקיבל עליו הרבי באורח רשמי את הנשיאות,
קיבל ר' זלמן 'צו גיוס' מאת הרבי עצמו. על כך אנו לומדים מסיפור מדהים מפי המזכיר הרב
גרונר.
היו אלו ימי בראשית. הרבי התמסר להנהגת חסידיו אולם
סביבו הובערה אש עזה, אש מחלוקת אותה טיפח אחד מבני המשפחה. מה שהיה מיוחד בכל העניין
הוא הקשר והידידות הפנימית ששררו תדיר בין הגיסים, חתני הרבי הריי"צ. מי שידע
זאת, ידע גם שהאש תוכל לכבות אם אך תיסלל דרך אל רש"ג עצמו.
היה זה באישון לילה שגרתי בו קיבל הרבי אורחים ליחידות.
הרבי, ביקש לזמן אליו את ר' זלמן גורארי' ואת ר' שמואל זלמנוב. כשהם נכנסו לחדרו הקדוש
הודיע להם הרבי כי יחד עמם מוקם עתה 'ועד ליובאוויטש'.
הרבי הורה להם כי מדי שבוע, בערבו של כל יום שני,
ייכנסו לחדרו וידונו על ענייני העסקנות, מוסדות ליובאוויטש די בכל אתר ואתר ועוד סוגיות
העומדות על הפרק. המועד המדויק, קבע הרבי, יהיה בטרם יחלו היחידויות. בכל פגישה יקבלו
שניהם הנחיות והוראות לביצוע.
לעתים התקיימו פגישות כאלו גם בביתו הפרטי של הרבי
באמצע השבוע. סדר זה נמשך תקופה ארוכה ובמשך השנים נודעו עניינים מופלאים ושמימיים
להם היה ר' זלמן עד בזכות חברותו ב'וועד ליובאוויטש'.
לעתים היו ר' זלמן וחברו לוועד מצרפים לפעולותיהם
את החסידים ר' שמואל לויטין או ר' אליהו יאכיל סימפסון, לעתים את שניהם יחד ולעתים
חסידים נוספים.
מספר הרב גרונר: "כאמור, חברי ה'וועד' היו
נכנסים לפני ראשיתה של היחידות. פעם, יצא ר' זלמן חיוור כסיד והוא אומר לי בקול רועד:
לייבל, הבא לי בדחיפות כיסא. מיהרתי לקרב אליו כיסא טרם יתמוטט. הפצרתי בו שיספר לי
מה אירע. ר' שמואל זלמנוב סיפר כי בעוד הם בחדרו של הרבי, אמר להם הרבי בזו הלשון:
'אתמול הייתי באוהל, והרבי אמר לי שמחר ייכנסו אלי זלמן גורארי' ושמואל זלמנוב, מסור
להם כך וכך'. ר' שמואל הוסיף לספר כי ר' זלמן שאל את הרבי תכף, מה עוד אמר הרבי. והרבי
ענה: רק זה נוגע לכם...
"מעניין שאצל הרבי הריי"צ היו עניינים
שמימיים כאלו עניין של מטבע לשון. לא פעם התבטא בפירוש 'דער טאטע איז געווען ביי מיר'
(האבא היה אצלי). אבל אצל הרבי, הייתה זו פעם ראשונה – ובכלל בין הפעמים הבודדות לאורך
השנים – בה נשמעה התבטאות כה מפורשת ומפורטת, שכללה גם הוראה מעשית, וגרמה ממש לבהלה
והתרגשות אצל כולנו".
חברותו ב'וועד ליובאוויטש' העניקה נופך מיוחד לקשר
העצמי הפנימי ששרר בין הרבי ור' זלמן. כאיש סוד נאמן, יכול היה ר' זלמן כעת לבצע עניינים
רבים למען הרבי והוא אכן ניצל זאת על מנת לקדם את מנהיגותו ומעמדו של הרבי במישורים
רבים, חלקם נותרו כמוסים עד עצם היום הזה.
בחודש אלול תשי"ב נכנסו שני חברי ה'וועד' כהרגלם
ופנו אל הרבי בבקשה כי בראש השנה הקרב ובא ייאות לתקוע בשופר, כמנהג רבותינו נשיאינו
בכל הדורות. הרבי השיב כי אינו יודע היאך לתקוע. ר' זלמן ההין ואמר: "הרי זו
'חכמה' ולא 'אומנות'. הייתכן שהרבי לא יידע חכמה זו?". הרבי הביע את הסכמתו לא
לפני שביקש מר' שמואל זלמנוב ללבן עמו מה שנהגו רבותינו נשיאינו לנגן לעצמם חרש לפני
התקיעות. בהמשך לכך נכנס ר' שמואל אל הרבי כמה פעמים לפני ראש השנה, ומאז ועד תשנ"ב
ועד בכלל תקע הרבי בשופר מדי שנה בשנה. תודות לעקשנותו של ר' זלמן, זכו החסידים לשמוע
את התקיעות מהרבי מדי שנה בשנה.
כשנתיים לאחר הקמת 'ועד ליובאוויטש', שב ביום מן
הימים הרבי מהאוהל והודיע במפתיע, באמצעות הרב חדקוב, לר' זלמן ולר' שמואל זלמנוב כי
בתום עשרים וארבע שעות, יבוטל הוועד ("וועט ווערן אויס ועד"). ר' זלמן ור'
שמואל חשבו בלבם כי בכך תם התפקיד הבלתי שגרתי שהוטל עליהם אולם לימים הטיח בהם הרבי
בתוכחה, "איך האב אייך געמיינט פאר מנהיגים" (חשבתיכם למנהיגים). בהזדמנות
אחרת, אמר הרבי להם שהיה עליהם לנצל את 24 השעות שהופקדו בידם לדברים שיהיו לדורות.
•
עדות נדירה ומיוחדת הקשורה בקשר ישיר לתפקיד הרגיש
שקיבלו ר' זלמן וחברו להכפפת מוסדות ליובאוויטש בכל מרחבי תבל להנהגתו ונשיאותו של
הרבי – מצויה בעדות הבאה שבמרכזה אישיות גדולה ונשגבה בניו יורק של אותם ימים. היה
זה האדמו"ר רבי שימעל'ה מאמשינוב זצ"ל, שרחש כבוד גדול לליובאוויטש. בהכירו
אישית את הרבי ואת רש"ג, גם לאדמו"ר מאמשינוב ברור היה כי אין 'מחלוקת' אמיתית
בחב"ד.
"באחד מלילי היחידות", מספר הרב גרונר,
"אני פתאום מבחין בדמותו של האמשינובער, על מפתן 770. 'אני חייב להיכנס אל הרבי',
הודיע לי בנחרצות. לא יכולתי להסתיר את האמת. המקום המה חסידים, תור צפוף השתרך וכולם
חיכו לתורם, מהם אנשים שציפו לכך כבר שבועות רבים. 'לא יעזור לכם מאומה', הצהיר רבי
שימעל'ה, 'אני חייב להיכנס'.
"בהזדמנות הראשונה שנוצרה, לאחר צאת אחד החסידים,
סיפרתי על כך לרבי, שהורה לי להכניסו על אתר. ר' שימעל'ה שהה בחדרו של הרבי כחצי שעה.
בצאתו, אמר לי הרבי כי ככל הנראה אצטרך להכניסו שנית, בהמשך הלילה, 'בין גברא לגברא',
כלשונו של הרבי. רבי שימעל'ה אכן יצא ושאל: 'וואו זיצט די אלטע רעבעצן' (היכן נמצאת
דירתה של הרבנית הזקנה, מרת נחמה דינה, אלמנת הרבי הריי"צ). הוא עלה לשם ושב כעבור
כשעה. או אז שוב נכנס אל הרבי ולאחר שהות ממושכת יצא ונסע לדרכו.
עוד באותו לילה קרא הרבי למזכירו והורה לו:
"בהתוועדות הבאה ישתתף הגיס וישב ליד שולחני. יש להכין עבורו מקום מכובד".
אם כי החל המעגל להתהדק והשלום שב לליובאוויטש אך
טרם נשלם סופית. כה סיפר השליח הרה"ח הרב יצחק דוד גרונר, באוזני נכדו של ר' זלמן:
במהלך אחת ההתוועדויות של תשי''ג ניגש רש"ג אל הרבי ובפיו בקשה: "איך וויל
דער רבי זאל מיר באהאנדלען ווי דער שווער האט מיר באהנדעלט" (אני רוצה שהרבי יעניק
לי את אותו מעמד לו זכיתי אצל חמינו הרבי).
ר' זלמן, שניצב מנגד ושמע את דברי רש"ג, לא
החמיץ את ההזדמנות וקרא בקול כלפי רש"ג: "שמערל, גיב אוועק די ספרים!"
(שמערל, מסור את הספרים) – בכוונו לאוצר הספרייה של הרבי הריי"צ וקודמיו שטרם
עברו לידיו של הרבי. בתגובה, הזעיף רש"ג פניו כלפי ר' זלמן ושב על בקשתו אל הרבי,
באותו טון ובאותו נוסח. ר' זלמן לא זז ולא נע ושוב התערב וקרא כלפי רש"ג: 'שמערל,
גיב אוועק די ספרים!' (שמערל, מסור את הספרים). רש"ג שב והתעלם בחלותו את פני
הרבי, בשלישית, בטון ובנוסח זהים: 'איך וויל דער רבי זאל מיר באהאנדלען אזוי ווי דער
שווער האט מיר בהאנדעלט'. אך גם הפעם היה זה קולו של ר' זלמן שהתערב וקרא לו בשמו הפרטי
ובבקשה נחרצת שימסור את הספרים לבעלותו של הרבי.
בשלב זה פקעה סבלנותו של רש"ג. הוא החווה באצבעו
כלפי ר' זלמן ונזף בו בכעס בלתי עצור.
הרבי לא הגיב כלל על חילופי הדברים, פתח את סידורו,
קרא מתוכו ברכה אחרונה ויצא מההתוועדות שבאותו רגע באה לסיומה.
אירועים אלו היו נחלת תקופת התוהו ובוהו שקדמה ואולי
זלגה לתחילת ימי בראשית. ואולם, מאז זמן קצר לאחר מכן ועד יומו האחרון של רש"ג,
חתנא וגיסא דבי נשיאה, עלי אדמות, גילה הוא נאמנות בלתי מסויגת כלפי הרבי, בהתבטלות
עצומה שאין לה שיעור וללא כחל ושרק, עד כדי מסירות נפש מדהימה ומעוררת השתאות.
•
"בימי בראשית", נזכר בנו של ר' זלמן,
ר' יצחק מאיר, "פנה הרבי אל ראשי החסידים ואמר כי חותנו, הרבי הריי"צ, הטיל
עליו את הנהלת 'המרכז לענייני חינוך'. ואם יישמע להפצרת החסידים וייטול על עצמו את
הנשיאות, מי ייקח את האחריות למימון הוצאות המל"ח.
"בתגובה, תכף קמו ועדי פעולה (ויתכן שעל אותו
ועד בו היו חברים אבי ור' שמואל זלמנוב הוטל לתאם ולנהל את פעולות ועדים אלו) שכל תכליתם
הייתה לדאוג למימון ואחזקת ה'מרכז' על מנת להסיר דאגה זו מכתפי הרבי. ברשימות והפרוטוקולים
שנותרו גנוזים בארכיון אבי מופיעים שמות כל העוסקים והחברים בוועדים אלו, ובהם ובראשם
אבי, כחבר הנהלת המרכז לענייני חינוך".
"בשנות הל'", מוסיף ומספר ר' יצחק מאיר,
"נסע אבי למונטריאול, טורונטו, פיטסבורג ואולי עוד מקומות קיבוצי אנ"ש לגיוס
כספים לטובת המל"ח. היה זה לאחר שהרב חדקוב קרא לאבי וסיפר לו כי כי ה'מרכז' שרוי
בחובות גדולים וכי הוא מבקש ממנו שיעשה משהו, לנוכח אותה אחריות אשר קיבלו על עצמם
החסידים, אז, עם כינון נשיאות הרבי.
"למחוזות אלו נסע אבי יחד עם הרה"ח ר'
מנחם מענדל מרוזוב ויחד הם דרבנו את אנ"ש שיתרמו סכומים גדולים לטובת המל"ח.
שליחותם נשאה פרי והם נחלו הצלחה גדולה. בשלב מסוים כתבו אחדים מאנ"ש לרבי כי
מבקשים מהציבור למעלה מיכולתו והרבי הורה לחדול מכך".
מאז שנת תשי"א – בראותו עד כמה חשוב לרבי נושא
אחזקת המוסדות הקדושים עד כדי שאלה נוקבת שהשמיע בטרם קבלת הנשיאות – היה זה ר' זלמן
שנטל על עצמו למכור את פסוקי 'אתה הראת' ביום שמחת תורה, לטובת 'המרכז לענייני חינוך'.
בשנים הראשונות נהגו התורמים להניח לרבי לקבוע את
גובה התשלום, "על דעת הרבי", והרבי היה נוקב בסכום. שנה אחת הרבי אמר שלא
ינקוב עוד בסכום בנימוק, "ההשגות שלי וההשגות של החסידים אינן תואמות".
ליבו של ר' זלמן התפלץ. הדברים החדים כתער נקבו
את חדרי ליבו, חרשו חורשים בגבו. בשרו נעשה חידודין-חידודין. כחלק מהציבור כולו, חש
כאילו הדברים מכוונים אליו. הוא האזין לצלילי הכאב שיוצאים מליבו הטהור של הרבי ויורדים
חדרי בטן והבטיח לעצמו להביא את הדברים, במלוא חומרתם, לאוזני החסידים.
מאחר ראש השנה עד ערב שמיני עצרת היה ר' זלמן שרוי
ועסוק, יחד עם השד"ר הרה"ח ר' שמואל דוד רייטשיק, באיסוף כספים לטובת 'המרכז
לענייני חינוך', לקראת המכירה השנתית של פסוקי 'אתה הראית', שכל הכנסותיה קודש היו
ל'מרכז'.
כפועל יוצא מתפקיד זהה שקיבל ר' זלמן, כאמור, בערוב
ימי הרבי הריי"צ, נטל ר' זלמן על עצמו את השד"רות בנושא 'מעמד'. הרבי, שהכיר
היטב את כישרונו ויכולת השפעתו של ר' זלמן עודדו רבות כשליח לערי השדה, לצאת לשבתות
ולפגוש קהילות ולעורר אותם בתבונה ובהשכל לתמוך בליובאוויטש וענייניה. ר' זלמן התמסר
לכך בכל מאודו. היה קם ונוסע במסירות, גם אם ההזדמנות לבקר עיר כלשהי נקרתה ברגע האחרון
ממש.
עם זאת, לא רצה ר' זלמן להפסיד התוועדויות של הרבי
והודה בכך בהזדמנות מסוימת באוזני הרבי. מני אז, זכה שהרבי היה מעדכן אותו מראש באותה
תקופה אימתי עתידה להתקיים התוועדות בשבת, על מנת שיוכל לתכנן את ביקוריו כך שבאותה
שבת ישהה בביתו.
גם בעת ביקוריו ניכרה בו תחושת השליחות. הוא לא
נח ולא ויתר לעצמו. במשך כל השבת דאג לבקר בכמה שיותר בתי כנסת, לדרוש ולעורר ולפעול
כמיטב יכולתו על מנת שהביקור ינוצל באופן מקסימלי. פעם הגיע לשבת בטורונטו וגילה כי
האכסניה שהוכנה לו נמצאת במרחק הליכה של שעה תמימה מהמקווה הקרוב ביותר. הוא לא ויתר,
השכים קום וצעד הלוך ושוב כדי לטבול במקווה ואת הדרך חזור ניצל כדי לפגוש כמה שיותר
יהודים ולעוררם על הקשר לליובאוויטש.
משיצאה שבת לא התמהמה. ישב מיד לכתוב דו"ח
ארוך ומפורט לפרטי פרטים, בו סיכם את ביקורו: את מי פגש, מי קיבל את דבריו בחום והתלהבות
ומי הגיב בדרכים אחרות, למי יש 'טרוניות' ומי ביקש בקשות מיוחדות. הכול מסר לרבי וזכה
לתשובות מפורטות עם סדרה של הוראות להמשך הקשר.
שד"רות זו נמשכה עד שנת תשכ"ה. אז אמר
לו הרבי כי נוכח הצער לרעייתו, הרבנית חוה, שמסבות היעדרויותיו התכופות בימי שבת, לפיכך
מעתה ואילך במידה ועליו לנסוע לשבת כדאי שייסע 'איש וביתו'. למעשה הפסיק הרבי לשלוח
אותו בעניין ה'מעמד', וכשהבחין ר' זלמן בכך שאל את הרבי מדוע. השיב הרבי: לא מתאים
שאגרום לרעייתך לטלטל עצמה למקומות מרוחקים בגלל 'דמי מעמד'...
לא הייתה
זו אלא חוליה מכרעת בכינונה של מלכות בית ליובאוויטש בימי בראשית של הדור השביעי שר'
זלמן נטל בה חלק מרכזי ודומיננטי.
[142] . כשקיבל ר' זלמן את הפתק מספריית אגודת חסידי חב"ד (שבה משתמרים כתבי
יד קודשו של הרבי), בערוב ימיו, ייקר זאת מאוד ואמר לנכדו: "זעסטו, איך האב אריינגעכאפט.
מ'דארף זוכה זיין אריינכאפן" (רואה הנך, הצלחתי ל'חטוף'. 'לחטוף' דרושה זכות כדי
להצליח...
[143] . מתוך הספר 'ימי בראשית'.
[144] . שמועה גורסת כי הרבנית חנה ביקשה לקבל התחייבות זאת בכתב, אך תגובת הרבי
הריי"צ הייתה: "ביי אונז א ווארט איז א ווארט" (אצלנו מילה היא מילה).
[145] . תיאור זה נלקח מדברים שר' זלמן עצמו כתב בערוב ימיו.
[146] . ר' זלמן אף העלה את הדברים, בצוואה מיוחדת שכתב לה, כשהוא מצטט את דבריה
אלה אליו בעבר. ראו גם בפרק 'יושב בסתר'.
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.