פרק חמישי
פרק חמישי
מלכות נוגעת בחברתה
שנות חורבן וזוועה. להבות עשן מיתמרות מאירופה היהודית.
מדינות נרמסות תחת מגפי הקלגסים הנאצים. מוסדי ארץ מתמוטטים. ערים נחרבות וקהילות יהודיות
בנות מאות שנים מתפרקות לרסיסים. מיליוני יהודים ברחבי מזרח אירופה נאבקים על חייהם
ועל חיי שארי בשרם, לרוב ללא הצלחה. הדרכים בין המדינות משובשות ובחזקת סכנה ודאית.
כל אי מי ברחבי תבל שקרובי משפחה לו באירופה מוטרד ואינו יודע את נפשו.
הרחק מאירופה העשנה, בבניין טיפוסי בן ארבע קומות
באיסט סייד של מנהטן, מתהלך אנה ואנה כ"ק האדמו"ר מקופיטשניץ זצ"ל,
שזה עתה הצליח להימלט מווינה ולנחות בארה"ב, כורע תחת נטל הדאגה הטרופה לגורל
בתו וחתנו לעתיד. הקשר עמם משובש ומעורר מתח רב באשר לגורלם. הם נצורים בריגה בירת
לטביה, תחת אש תופת שהמטירו צבאות גרמניה ורוסיה זה על זה, נתונים בכל רגע לסכנת חיים.
האדמו"ר מקופיטשניץ, שיהודים רבים ראו בו את
אביהם, דואג להם בלבו הרחום. לימים יתפרסם האדמו"ר כאחד מגדולי האדמו"רים
באמריקה היהודית. לא כל כך בשל מספרם של החסידים שהקיפו אותו, כי לא רבים היו, אלא
בשל הילת הקדושה שאפפה את דמותו המאירה ובשל היותו חכימא דיהודאי ואוהב שלום בכל נימי
נפשו. ביתו היה אבן שואבת לשבורים ונדכאים מכל החוגים שעלו אליו לקבלת עצה או ברכה,
על אף שלא נמנו עם חסידיו.
השמועות על המופתים שחולל עברו מפה לאוזן ביהדות
ארצות הברית ורכשו לו הערצה בלתי מסויגת שחצתה חוגים ומחנות, הן בקרב העם והן בבתיהם
של רבנים ומורי הוראה. אפילו מנהיגה הליטאי של ישיבת פוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה
כהנמן, נכבש בקסמו של הרבי הרוז'ינאי. "לו הייתי חסיד", אמר פעם, "הייתי
קופיטשניצער".
נועם הליכותיו הקנה לו קשרי ידידות עזים עם מנהיגי
יהדות ארה"ב הוותיקים ותוך זמן קצר הפך לאחד מקברניטיה. הערצתו לרבותינו נשיאינו,
הרבי הריי"צ והרבי נשיא דורנו, הייתה ללא שיור והשתלבה בידידותו הקרובה עם אדמו"רים
נוספים בגלריית ההנהגה החסידית של אמריקה בימים ההם, כמו האדמו"ר רבי יואל מסטמאר
זצ"ל, האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה מקלויזנבורג זצ"ל ואחרים.
מסתבר שבית קופיטשניץ כלל לא היה זר לחסידות ליובאוויטש.
בין הרבי הריי"צ לבין האדמו"ר מקופיטשניץ, שהתגורר בווינה, שררה קרבה יתרה
בעקבות נסיעותיו התכופות של הרבי הריי"צ לעיר לצורכי מרפא. האדמו"ר מקופיטשניץ,
שטיפל בכל ענייני היהדות בווינה, הכיר באופן אישי את טובי הרופאים בעיר שאחדים מהם
אף ניהלו בתי רפואה. בכל פעם שהרבי הריי"צ התאכסן בווינה דאג רעהו לגייס עבורו
את טובי הרופאים וגם היה אחראי באופן אישי לארוחות כשרות ולמניין לתפילות.
וכה סיפרה הרבנית חוה גורארי', רעייתו של ר' זלמן90: "זכורני,
שאחי רבי ישראל אף השאיל לרבי הריי"צ ספרי קודש וידידות אמת נטוותה בין שתי החצרות.
כשיצאתי עם אבא לריגה, אימא המשיכה לבדה עם יתר בני המשפחה לפריז. לעולם לא אשכח איך
קידמו את פנינו משלחות של חסידי חב"ד בכל תחנה ותחנה שבה עצרנו. יש לזכור כי מדובר
היה בנסיעה מסוכנת בנסיבות התקופה, כך שכל משלחת שיצאה לקבלנו בהוראת הרבי חירפה את
נפשה. לאחר 18 שעות של נסיעה הגענו עייפים ורצוצים ללטביה. באותו פרק זמן שהה הרבי
בבית רפואה לטיפול רפואי אך ממקום שבתו ציווה את החסידים לקבל את פנינו".
עם הסתלקות אביו, האדמו"ר הרה"ק רבי יצחק
מאיר זצ"ל מקופיטשניץ, באיגרת הניחומים שכתב לו הרבי, עודדו הרבי לקבל את ההנהגה
בכותבו91: "ובטח ייקח
כבוד תורתו על עצמו עול הקודש, במורשת אבות קדושים, לנהל עדת קודש מקושרי כבוד קדושת
אביו הרב הצדיק, על מבוע דחוכמתא לפקוח בענייניהם. והא-ל הטוב ישפיע לכבוד תורתו שפעת
חיים וברכה מרובה ויקיים ה' יתברך את עצותיו וברכותיו...".
ממרום שבתו בין גדולי קרת, נטה חסד וקשר שיחה אף
עם פשוטי עם. "סבא עבר פעם ברחוב בשבת, וחלף על פני מסעדה שבה ראה יהודי מעשן",
נזכרת נכדתו, הגב' אסתר שטרנברג. "אמר לו הסבא: 'ר' איד, שבת היום'. הלה השיב
לו: 'באנגלית אומרים, זה לא הביז'נס שלך'. ענה לו סבא: 'אילו ראית יהודי שותת דם ברחוב
גם היית אומר לעצמך זה לא הביזנס שלי?'. עם כל יהודי שבא עמו במגע, נהג לשוחח, כדבר
איש אל רעהו, מתוך לב אוהב, על מצוות הנחת תפילין ועל שמירת שבת".
בד בבד, קיבל פדיונות ממבקשי ברכותיו שהכירוהו כאיש
נעלה בעל מופתים. את הפדיון נהג לטמון בספריו הרבים. "פעם", מספר נכדו, הרה"ח
ר' נתן גורארי', בן חתנו, ר' זלמן, "שאל אותו אבי, כיצד זה לוקח הוא על עצמו אחריות
כשהוא מבטיח לאנשים ואומר להם שכך יהיה ולא אחרת. הוא השיב: אני מברך את היהודי ואחר
כך יושב ואומר תהלים, שלא אהיה שקרן".
"ואילו לי", מוסיף נכדו, הרה"ח ר'
יצחק מאיר גורארי', בן חתנו, ר' זלמן, "אמר סבא בהקשר זה: מאחר ואני יושב על כיסא
אבי זצ"ל, הנני סומך על ה' יתברך שלא ייתן לשם אבי להיות מבויש חס ושלום".
שח חתנו של ר' זלמן, הרה"ח ר' נחום שטרנברג:
"חותני רצה שהאדמו"ר מקופיטשניץ יקים ישיבה גדולה ויעמוד בראשה אבל הוא סירב
באומרו: 'הישיבה תהפוך לשלי אך ענייני הוא לפעול רק למען כלל ישראל'. כזה היה. מפזר
כסף למוסדות תורה, תומך בחצרות ובחוגים רבים ומגוונים, אך ממאן בתוקף להשקיע את מרצו
בהקמת חצר משלו".
המונים היו פוקדים את בית מדרשו בכל ימות השנה.
בימי אמירת סליחות של חודש אלול לא ניתן היה למצוא מקום פנוי בבית המדרש. הכול נהרו
לבית הצדיק לזכות ולהתברך בכתיבה וחתימה טובה.
שבה ומספרת נכדתו הגב' שטרנברג: "סבא היה איש
עקרונות נחרץ. הוא לא הסכים, למשל, לסדר חופה קידושין, אבל נאות לומר ברכות תחת החופה
בתנאי שהכלה תחבוש פאה. כשהזכירו בפניו נשים המקשות לילד, נהג להורות על פתיחת מנעול
במפתח ולומר בקול רם, 'ריבונו של עולם כמו שפתחתי את מנעול זה בקלות, כן תפתח את רחמי
ותשים קץ לייסוריי'. וניתן להמליץ עליו את הפתגם הידוע: מופתים התגלגלו אצלו מתחת לשולחן.
"פעם, בהיותי נערה כבת שתים עשרה או שלוש עשרה,
חשתי רע בעיצומה של תפילת השבת והתעלפתי. רבים גדשו אז את הבית לרגל שמחה חשובה שנערכה
באותה שבת. אחד הדודים רץ להזעיק אמבולנס אך סבא שעודכן על המתרחש הגיב בביטול, 'זה
עין הרע'. ותכף, ברגע כמימרא, פסק: 'א גיט אויג' (עין טובה) ונכנס לחדרו ואמר את הלחש
שאומרים נגד עין הרע. פתאום הכול חלף ואחרי התפילה הלכנו כולם יחד לקידוש בר המצווה
בבית כ"ק האדמו"ר מבאיאן כאילו כלום לא אירע".
על ימי הזעם והאימה נודע, כי בעת אשר ביקשו מלאכי
החבלה הנאצים יימח שמם לכרות או רצו לנגוע בזקנו, הושיט כ"ק האדמו"ר מקופיטשניץ
את שתי אצבעותיו ואמר להם בתוקף: טלו את אצבעות ידיי וכרתו אותן ואל נא תגעו בזקני.
הדברים שיצאו מפיו בלהט פעלו את פעולתם ולנגד עיני כל מי שהיה למחזה הנורא, הניחו הקלגסים
לאדמו"ר ולדיקנא קדישא שלו.
כששמע האוהב ישראל מקופיטשניץ על פרוץ מלחמת ששת
הימים בארץ ישראל, חרד לגורלם של היהודים ולקה באירוע מוחי קל שהחליש את גופו. גם אז
הקפיד להתפלל את כל התפילות ולהמשיך בעבודת הקודש, אך הפחד מפני פרוץ המלחמה נתן בו
את אותותיו גם לאחר בשורת הניצחון המופלא בחסדי שמים. ביקשו בני המשפחה שייצא לפוש,
אך רופאיו סירבו לאשר לו לשהות במקום נופש רחוק ממרכז רפואי בשל מצבו הבריאותי. נסע
אפוא האדמו"ר עם בנו ובתו לפוש בבית אחד מחסידיו במונסי, אך עם ליל פרש לחדרו
ובבוקר יום ט"ז בתמוז תשכ"ז השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה, למגינת לב אלפי
מוקיריו ומעריציו.
•
"כשהגיע סבא לארצות הברית", מספר האדמו"ר
מקופיטשניץ שליט"א, בשיחה מיוחדת עם מחברי הספר, "הוא כינס את קומץ מקורביו
ואמר להם כדברים הבאים: אנו עומדים לפני ראש השנה בו קוראים את פרשת העקידה. נשאלת
השאלה, מהו השבח הגדול בדרגה הגבוהה של עקידת יצחק אבינו. במשך כל הדורות מסרו יהודים
את נפשם במטרה אחת, לקדש את שמו יתברך בשמחה ובגילה, ומה החידוש בניסיון של אברהם אבינו?
"ביאר הסבא את העניין ברוח אותם ימים נוראים,
ימי הרת עולם: לו היה אברהם אבינו מצטווה לשחוט את עצמו, אכן לא הייתה בכך כל רבותא
וחידוש והיה עושה זאת בשמחה. אולם בשעה שהקדוש ברוך הוא מורה לו, לך ושחט יהודי אחר,
או אז נעמד אברהם בפני ניסיון קשה מנשוא. כיצד אפשר ליטול חיים מיהודי אחר!
"כשהנאצים יימח שמם לקחונו עמם מיד כשנכנסו
לווינה, נפרדתי לשלום מבני משפחתי ויצאתי בשמחה רבה לקיים את מצוות מסירות נפש",
סיפר האדמו"ר מקופיטשניץ זצ"ל בגילוי-לב בראש השנה ת"ש לשומעי לקחו
על אדמת ארץ החופש באמריקה. "חסד ה' הטוב היה לי, ניצלתי, שוחררתי מהם ושבתי לביתי.
ויהי היום והנה אני שומע שעוצרים את פלוני ואוסרים את אלמוני. אלו היו הרגעים שכוחותיי
כבר לא עמדו לי".
בדברים אלו, שנישאו מפיו דקות לפני תקיעות ראש השנה
ת"ש, מתמצית הווייתו של כ"ק האדמו"ר מקופיטשניץ שאהבת ישראל שלו לא
ידעה קץ ותכלית. הוא לא הרבה באמירת דברי תורה על שולחנו, אך הפנינים הספורות שהאירו
מפיו הקרינו מלכות של אהבה.
•
רק בבית קדושים כה מרומם, הגבוה יותר מטפח ממושגי
העולם הזה ואשר כתליו נסוכים היו באצילות עילאית, יכול היה להיווצר חיבור כה מפתיע
של שתי ממלכות רבות אנפין בעולם החסידות: ממלכת ליובאוויטש עם שושלת בית רוז'ין.
החיבור התגלם באמצעות השידוך הנדיר של ר' זלמן,
נצר שעשועים מגזע בית גורארי' שהיו לשרי האוצר והחסד של בית רבי, עם בת גילו הרבנית
חוה ע"ה, בתו האהובה של האדמו"ר מקופיטשניץ, ענף אציל של בית רוז'ין המעטירה.
עשרות השנים שבהן האירו דמויותיהם של רבי זלמן והרבנית
חוה את כל סביבתם, את משפחתם וצאצאיהם, לימדו היטב כי דעת תבונות לרוב הייתה באוצרם
ובזכותה השכילו לבנות יחדיו ארמון רב נגוהות, שכל הבא בשעריו אמר ברקאי.
השידוך הפלאי נעשה בהימוט עולם ומלואו, בתקופה אשר
בה נסו שתי הממלכות מתוך החורבן אל חוף מבטחים. "גדול העסקנים החב"דים בריגה,
רבי מרדכי דובין, היה מרבה לבוא ולבקר בווינה שבה התגוררו כל אדמו"רי בית רוז'ין
מאז מלחמת עולם הראשונה", סיפרה לימים הרבנית חוה לאחיינה, האדמו"ר מקופיטשניץ
שליט"א.
"ר' מרדכי נחשב אז למקורב מאוד לאבי האדמו"ר
והרבה לצאת ולבוא בביתנו. בעלי ר' זלמן כיהן אז כר"מ בישיבת תומכי תמימים בוורשה.
כשעלתה לראשונה הצעת השידוכין מפיו, שלח אבא את בן משפחתנו, פרופ' אברהם יהושע העשיל,
לתהות על קנקנו. התרשמותו הייתה חיובית מאוד אך בינתיים נכנסו הגרמנים לווינה ונעלוה.
אין יוצא ואין בא. בחודש שבט תרצ"ט, התחיל אבי בהכנות לבריחה מווינה לארצות הברית.
לאיש לא היה אז פנאי לדון בנישואינו. התוהו ובוהו שיצרה המלחמה הוביל את הצדדים לסיכום
כי אבי זצ"ל ייסע לאמריקה. אנו שמנו את פנינו לריגה, שם נערכו ה'תנאים' ושם נותרנו
כשבעה חודשים. ואז יצאנו אף אנו לארצות הברית".
השידוך יצא אל הפועל כשהרבי הריי"צ שהה במקום
מרפא ליד ריגא וכ"ק האדמו"ר מקופיטשניץ הגיע אליו לביקור עם בתו, המיועדת.
במהלך השיחה שאל האדמו"ר את הרבי הריי"צ האם ר' זלמן המדובר הינו תלמיד חכם.
ענה לו הרבי: "אצלנו תלמיד-חכם זה משהו שונה (כמופיע בתניא בפרק ב' אודות מהותם
של תלמידי חכמים, נשיאי ישראל), אבל במובן הפשוט בוודאי הוא תלמיד חכם". הוסיף
האדמו"ר ושאל אם ר' זלמן הינו ירא שמים. השיב הרבי: "איך האלט עם פאר א ירא
שמים" (אני מחזיקו כירא שמים).
הרבי הריי"צ התרשם לטובה מהכלה המיועדת של
ר' זלמן. במכתב לרבנית נחמה דינה, כתב כי ניכר עליה שהיא נצר למשפחת אדמו"רים
והתבטא אודותיה בשבחים נעלים. כה סיפרה הרבנית לר' זלמן. המעורבות של הרבי בשידוך הייתה
יוצאת דופן והתבטאה בהתעניינות שגילה בכל פרט ופרט. בשיחה עם ר' זלמן אודות השידוך,
כשביקש לדעת היכן עומדים הדברים, פסק הרבי כי לכל הפחות צריכות להתקיים עשר פגישות
בין המדובר והמדוברת ורצוי שתהיה הפסקה ראויה בין מפגש למפגש92.
לקראת חג הפסח תרצ"ט נחתם השידוך וסעודת התנאים
נערכה בביתו של הרה"ח ר' מרדכי דובין, מראשי חסידי חב"ד, שכבר היה מוכן בניקיונו
לחג. באותם ימים הורה הרבי לר' זלמן לקנות לכלה, בת של קדושים ומגזע מלכות, טבעת יקרה.
מכיוון שלחתן דנן לא היה כסף, הוציא הרבי סכום כסף גדול והפקיד בידיו כדי לקנות לכלה
טבעת מתאימה. דאגת הרבי לר' זלמן כאב לבנו לא פסחה גם על פרט גשמי שולי לכאורה זה.
עובדה מופלאה זו באה לידי ביטוי בכך שהרבי לא אמר די בעצם ההוראה ונתינת הכסף ליישומה,
אלא אף ביקשו אישית להראות לו את הטבעת בטרם יעניקנה לכלה.
לכבוד קישורי התנאים שלהם, שיגרה אמו של הרבי הריי"צ,
רעיית הרבי הרש"ב, הרבנית שטערנא שרה, מכתב ברכה מיוחד93 אל החתן, וזה
לשונו: "קיבלתי הפרישת שלום שלך. אברכך בברכת מזל טוב עבור קשורי התנאים. ייתן
השם יתברך שיהיה קשר של קיימא ברוב טוב. וואונשענד חג כשר ושמח, ואם ירצה ה', אראה
אותך בקרוב פה אטווצק. דורשת שלומך מלב ונפש חפצה, ש.ש.".
מלכתחילה ברור היה לשני הצדדים לנוכח הוראת הרבי
הריי"צ כי בארצות הברית יקימו את ביתם. עתה היה עליהם לוודא כיצד הם מצליחים להוציא
את רצונם זה אל הפועל.
באותם ימים של חוסר בהירות, ביקש החתן ר' זלמן לחזור
לוורשה לבית אמו, כדי לראותה אחרי זמן רב, אולם הרבי שלל זאת בתקיפות. בימים הסמוכים
לפסח שב ר' זלמן וביקש רשות לשהות בימי החג בבית אמו בוורשה, בנמקו כי כיצד זה לא ישהה
בביתו בפסח, אך הרבי לא נתן לו את ברכת הדרך. "וכי תעלה על דעתך שתוכל לאכול כל
השנים אצל אמך בפסח?", השיב הרבי בשאלה כמתעניין.
בשעתו נראו הדברים סתומים. חודשים אחדים לאחר מכן,
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והתפשטות הקרבות, לא ניתן היה להגיע אל האם שנותרה נצורה
בוורשה הבוערת ושוב לא סעד ר' זלמן אצל אמו בליל הסדר. מיד לאחר מכן נסע ר' זלמן לארצות
הברית ולאחר כשנתיים נפטרה עליו אמו.
בינתיים, ממקום מושבו באטווצק שבפולין, הקדיש הרבי
הריי"צ את זמנו לביצור ושיקום כל מפעלי תנועתו הקדושה, מוסדות החינוך והחיים החסידיים,
שנמחצו תחת מגף הקומוניזם הדורסני. העוני והמחסור שלטו שלטון ללא מיצרים. רדיפות תכפו
וניחתו מכל עבר. מלחמת קיום הייתה מנת חלקו של כל אדם. בתווך נדרשה מסירות עצומה על
מנת לפעול גם למען כלל ישראל. כצעיר נמרץ וברוך כישרונות, מצא עצמו ר' זלמן גם בימים
ההם ממלא משימות רבות בשירות ליובאוויטש ונשיאה.
ממקום מושבו באטווצק94, האיץ הרבי הריי"צ
כל העת בר' זלמן לפעול ללא שהות על מנת להסדיר מסמכים שיפתחו בפניו את שערי ארצות הברית
ולהסתייע בחותנו לעתיד, האדמו"ר מקופיטשניץ, שכבר הגיע לארה"ב. לימים, סיפר
ר' זלמן כי לנוכח הוראתו התקיפה והתכופה של הרבי, הוא לא חדל בלחץ שהפעיל על חמיו לעתיד.
"היה זה מאוד לא נעים עבורי כחתן טרי והן עבור חותני היה הדבר מעיק, קשה ותמוה
עד מאוד. איש מעמנו לא חשב אז כי עוד מעט יונף הכורת על עתידה של אירופה ולא יהיה יוצא
ובא בשעריה".
וכזה הוא מכתב אותנטי (שנשתמר מאותם ימים) שכתב
באותם ימים לידידו הרה"ח ר' משה פנחס הכהן כץ95,
אשר הקדים אותו בבואו צלחה לארצות הברית. כל מילה במכתב מגלמת היטב את המצב לאשורו
אך באותה מידה גם את תכונותיו של ר' זלמן, הטקטיקה שלו והחיוניות המפעמת בעורקי התנהלותו.
"הנני לברכך", פותח ר' זלמן, "בברכת
מזל טוב בעד השגת רישיון כניסה לארצות הברית. יצליחך ה' יתברך דרכך ותגיע למחוז חפצך
שלום ותמצא הכול שלום ותסתדר באהלה של תורה בחיים מאושרים בנקל".
מכאן עובר ר' זלמן להרצות את בקשתו: "ועתה
הנני לבקשך לזכור עבורי גם כן, היינו בקשתי, לכנוס למיועד לחותני שליט"א, האדמו"ר
מקאפיטשניץ" – וכאן באה כתובתו המדויקת בניו יורק – "תיתן לו פרישת שלום
ממני ותבארו אותי לפניו כי מכירני בקל רק".
"והעיקר" – חותר ר' זלמן אל תכלית הכתיבה,
לא לפני שניצל ההזדמנות שידידו הטוב ימליץ לכ"ק האדמו"ר מקופיטשניץ על חתנו
לעתיד, לנוכח היכרותם הדלה יחסית – "לבארו כי הניירות ששולחים צריכים להיות בטוחים
במאה אחוזים, כי הוא חושב שלהשיג וויזע הוא דבר קל. והעיקר כאשר נחוץ לי עתה אפידעוויד
( Affidavid – מסמך חובה למבקשים אשרת שהייה בארה"ב), ממי שמכירני .
כן ציווה לי הקונסול. ואתה ביודעך האנשים, תוכל לידע יותר מי שייך לזה".
"ובכלל", מסיים ר' זלמן, "אבקשך
לכתוב לי המצב דשם במה להכין עצמי". וכאן בא מקום החתימה: "ידידך הדורש שלומך".
בשולי מכתב זה, מעניין להיווכח כי כבר אז, בהיותו
בחור ובטרם נישואיו, נרשמו מכתביו על גבי גיליון מכתבים רשמי (בלנק) שבראשו התנוססו,
בלשון הקודש ובלועזית, שמו ותארו – הרב שניאור זלמן גורארי' ועיר מגוריו – ריגה.
כמו בכל פרט אחר בחייו של ר' זלמן, גם כאן ניכרת
מעורבות מלאה של הרבי המתווה את דרכו באופן רצוף ועקבי. ר' זלמן מעדכן על כל התפתחות
והרבי מצדו מנחה את צעדיו בכל פרט. כך למשל, במענה לעדכון שוטף אודות פעולה מסוימת
שנקט על מנת להשיג את רישיון ההגירה המיוחל כתב לו הרבי96: "צריך להשתדל
לֵידע השפה, שיקבל התעודה הדרושה לו". חודשים ארוכים נמשכה מלאכת השגת המסמכים,
שלא הייתה פשוטה כלל ועיקר, במיוחד לאור העובדה שהיה על ר' זלמן לדאוג גם לכלתו, שהוריה
ומשפחתה כבר שהו על אדמת ארצות הברית.
מספרת הגב' שטרנברג: "אמא אהבה לספר לנו על
ההשגחה הפרטית שהאירה לה פנים ועל היחס המיוחד שזכתה לקבל מהרבי הריי"צ בכל תקופת
שהותה בריגה – יחס של אב לבתו. מאז היותה כלה, לפני פסח, במשך כמה חודשים, היא שהתה
בריגה ללא בית וקרובי משפחה כשמשפחת החסידים הייתה לה כשארי בשר, בהוראת הרבי".
בינתיים המצב הלך והחמיר. קול צחצוח החרבות גבר,
הדאגה הפכה מוחשית. חודשים ספורים לאחר מכן, באלול תרצ"ט, פרצה המלחמה האיומה
במלוא עוזה. מלבד הצורך לברוח מאימת המלחמה, יש לזכור כי המכשולים שנערמו בדרכו של
ר' זלמן עיכבו את שמחת הנישואין המתוכננת. לא אחת שקל ר' זלמן לקבוע מועד לחתונה, למרות
שהאפשרות לחצות את האוקיינוס עדיין לא הוסדרה. אבל הרבי שלל זאת מכול וכול. "במענה
על מכתבו. אחר קבלת הוויזעס, אז ידעו באיזה זמן להגביל זמן החתונה למזל-טוב",
פסק ברורות97.
הפגישות האינטנסיביות עם נציגי הקונסוליה האמריקנית
מחייבות את נוכחותו של החתן בקרבת הערים הגדולות. מאידך, עז רצונו לצאת ולפקח מקרוב
על הצעדים הראשונים של ישיבת 'אחי תמימים', שבהקמתה היה כה מעורב. בסופו של דבר, בכ"ה
בסיון תרצ"ט, מכריע הרבי: "טוב לחכות בריגה עד אשר בעזרתו יתברך יקבל הוויזע
למזל טוב ולהצלחה בגשם וברוח". ר' זלמן נשאר בריגה, ומעדכן באופן שוטף את הרבי
אודות המתרחש בנושא הגירתו. הרבי בוחן כל העת את האינפורמציה שמגיעה מר' זלמן ומורה
לו כיצד להתקדם. בשלב מסוים98, כותב הרבי לר'
זלמן: "לפי הטעמים שכותב – צריך הוא לבוא לוורשה צלחה, והשי"ת יעזור לו בגו"ר".
בפועל לא התיר לו הרבי לשהות בוורשה יותר מ-24 שעות.
עם שובו המיידי לריגה, נקט ר' זלמן בהכנות האחרונות
לקראת הנסיעה בפועל לארצות הברית. ר' זלמן עצמו נהג כאילו כל עיתותיו בידיו. שעות נכבדות
מסדר יומו הקדיש להדרכת תמימים צעירים בתלמודם (ובהם גם השפעה ולימוד פרטני עם הרה"ח
ר' זלמן דובין, בהתאם להוראה האישית שקיבל מהרבי). כאילו לא די בכל אלו, התחיל באותם
ימים ללמוד את מלאכת כתיבת אותיות הסת"ם מפי הרה"ח ר' מרדכי חפץ.
פחות מחודש לפני פרוץ מלחמת העולם99, קיבל ר' זלמן
איגרת קודש מהרבי היושב באטווצק: "תודה וברכה על הידיעה מלימודו עם התלמיד הר"ז
שי', ובשורה טובה היא לי על אשר לומד בהתמדה, והשי"ת יהיה בעזרו בגשמיות וברוחניות
והנני מבקשו מזמן לזמן להודיענו מהלימוד בנגלה ודא"ח".
מה' כוננו מצעדי ר' זלמן וכלתו. הדי המלחמה האיומה
והנוראה קרבו מאי פעם. הגבולות החלו להיסגר. בי"ז באלול תרצ"ט, אחד לספטמבר
למניינם, פרצה מלחמת העולם, והביאה עמה את השואה האיומה. זמן קצר ביותר קודם לכן, באו
אל סופם הטוב המאמצים הכבירים לקבלת מסמכי ההגירה. לאחר חודשים של שתדלנות, הצליח חותנו,
האדמו"ר מקופיטשניץ, להשיג את אשרות הכניסה המיוחלות.
הכלה, שההמתנה מורטת העצבים כמו גם געגועיה למשפחתה
והדאגה מפני המלחמה הממשמשת ובאה ערערו את מצב בריאותה; והחתן חביבו ונאמנו של הרבי
הריי"צ, קיבלו את פקודתו של הרבי100
בהכנעה ובשמחה: "אודות הנסיעה צלחה – יכול הוא לבחור באחת הספינות מגדינע לארצות
הברית".
ככל הנראה, מדובר בעיר הנמל גדנסק, שמאוחר יותר
הוחלף שמה על ידי הגרמנים לדנציג. בנמל זה עגנו ספינות שונות שהפליגו לחוץ לארץ. נמל
זה נבחר על ידי הנאצים יימח שמם לביצוע אחד מתרגילי המלחמה המפורסמים ביותר. ערב כיבוש
פולין על ידי הנאצים, הגיעה לנמל ספינה גרמנית גדולה בשם 'שלזוויג הולשטיין' שהתחזתה
לספינה תמימה של סחר ותיירות, אולם למעשה הייתה ספינת מלחמה לכל דבר. באופן מוצהר,
הייתה זו "הפלגת מחווה לשלום", אולם בפועל, מיד לאחר שעגנה בנמל הגדול, פרצו
ממנה הכוחות הגרמניים שהסתתרו בבטנה והסתערו על העיר.
על סיפונה של הספינה המתרחקת מחופי ריגא, מהאחרונות
שהצליחו לעזוב את המדינה שרעמי התותחים נשמעים בה היטב בטרם תתחיל לדמם, ניצבו גם ר'
זלמן וכלתו חוה. היה זה בי"ט בחשוון ת"ש (ב-1 לנובמבר 1939 למניינם). ההתנפלות
האדירה על הגבולות הרחיקה מהישג ידם של המונים את החלום להגר ממנה בטרם יהיה מאוחר
מידי. השניים זכו במתנת הנישואין הגדולה ביותר שבן אנוש יכול היה לבקש. בחייהם.
לימים גוללה הרבנית חוה את זיכרונותיה בפני נכדיה:
"למי שלא חי באותה תקופה, קשה בכלל להסביר עד כמה הנסיעה לארצות הברית הייתה בגדר
של נס. ארצות המוצא שלנו הקשו עלינו. אני ילידת גליציה ור' זלמן מקורו מרוסיה. שתי
מדינות שהיו שרויות עמוק בסכסוך. על מנת לצאת לאמריקה, היה עלינו להירשם תחילה כזוג
נשוי ובכך לזכות באזרחות מקומית. רק לאחר שנרשמנו פיקטיבית כנשואים והפקדנו אלפיים
דולר, סכום עתק במושגים של אז, קיבל ר' זלמן ראשון את אשרת היציאה ולאחריו אני קיבלתי.
"כשיצאנו לארצות הברית, המלחמה הייתה בעיצומה.
ורשה נפלה בידי הגרמנים. ניתן לומר שיצאנו ערומים וחסרי כול כשאנו מותירים את כל רכושינו
מאחורינו. בעלותנו לספינה הצפופה ביקשו להשכין אותנו בחדר אחד משום שבתעודות צוין כי
אנחנו נשואים. נאלצנו לביים בינינו ריב קולני. צעקתי שאינני יכולה לישון איתו בחדר
אחד בשל הנחירות הרמות שלו עד שהשתכנעו כי איננו יכולים לדור זה עם זו בכפיפה אחת.
נוסעי הספינה הביטו בצער על הזוג הצעיר שנקלע למריבה קולנית זמן כה קצר אחרי נישואיו"101.
משעגנו סוף סוף ועברו את כל שלבי הקליטה במעברי
הגבול של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, התקבלו בשמחה רבה על ידי המשפחה המורחבת, שהמתינה
בקוצר רוח ובעיניים כלות לבואם. עד מהרה נקבע מועד לשמחת הנישואין. ר' זלמן מיהר כמובן
לעדכן את הרבי ובישר לו באיגרת מפורטת על דבר בואם בשלום לארצות הברית, ועל תאריך החתונה.
הרבי ששהה באותה עת בריגה, ומערכה מסועפת התנהלה
בכל רחבי תבל כדי לחלצו מעמק הבכא, השיב באיגרת102,
שלמרבה המזל הספיקה לעבור בנתיבי הדואר בטרם קרסה שגרת החיים האזרחיים: "הידיעה
על דבר הגבלת זמן החתונה עם בת גילו תחיה למזל טוב, הנני בזה לברכו בברכת מזל טוב,
ייתן השם יתברך ותהיה החתונה בשעה טובה ומוצלחת ויבנו בית בישראל על יסודי התורה והמצווה
ויחיו חיים מאושרים בפרנסה בהרחבה באהלה של תורה".
גם המחותן המאושר, האדמו"ר רבי אברהם יהושע
העשיל מקופיטשניץ, זכה לאיגרת ברכה נפרדת103,
חתומה בכתב יד קודשו של הרבי הריי"צ מהעיר ריגה: "בטח קיבל הפרישת שלום שכתבתי
לו על-ידי ידידי, חתנו, התלמיד החשוב הרב מורנו הרב שניאור זלמן שיחיה. והנני כופל
בזה את ברכתי בברכת מזל טוב, יעזור השם יתברך שיבנו בית בישראל על יסודי התורה והמצווה,
ועיני כבוד תורתו יראו בהם ובשאר ילידיו שיחיו רוב נחת בגשמיות וברוחניות".
עבור החתן עצמו הייתה הברכה כמו טל תחייה. היעלה
על הדעת כי יבצע צעד כה משמעותי ויצעד אל החופה, מבלי לקבל הסכמה מפורשת וברכה של הרבי.
ואכן, ביום שלישי שהוכפל בו כי טוב, י"א באדר
ראשון ת"ש, מצויד בברכתו החמה של הרבי, אף אם לא בנוכחותו הפיזית, זכה הזוג הצעיר
לעמוד תחת החופה ולהינשא כדת משה וישראל. החתונה אירחה את סולתה ושמנה של יהדות ארצות
הברית, בשמחת נישואין שנחשבה למאורע משמעותי ביותר בחיי כלל הקהילה היהודית בניו יורק,
ועוררה הדים רבים.
היה זה, בראש ובראשונה נוכח קשרי הנישואין בין שתי
משפחות מכובדות ומיוחסות אשר לאו מלתא זוטרתא היא, בייחוד אותה עת. אולם מעבר לכך,
הייתה זו אחת מבין החתונות הראשונות של ניצולים מאירופה וסימן להפיכת המגמה, צמיחתה
מחדש של היהדות המפוארת, ההולכת ונכחדת בנסיבות מחרידות בעברו האחד של הגלובוס ופורחת
לתפארה בצדו האחר. את תחושת הנקמה שהתלוותה לחתונה היטיב לבטא העיתון האידי 'דער טאג'
שפרסם ידיעה מרכזית שסיקרה את החתונה תחת הכותרת: "רביים טאנצן א טויטן טאנץ אויף
היטלער" (רביים רוקדים את ריקוד המתים נגד היטלר).
•
את משכנם קבעו ר' זלמן וחוה בקומה השלישית של מעונו
של כ"ק האדמו"ר מקופיטשניץ, ברחוב הנרי 132, באיסט סייד שבניו יורק. כאן
התגוררו בשלוש השנים הראשונות לנישואיהם, עד לתחילת חודש כסלו תש"ג.
ההתאקלמות של הזוג הצעיר עוברת בנקל, כשר' זלמן
לומד את אורחות חייו של חמיו הגדול ונחשף לדמותו המפעימה. לקראת ליל הסדר הראשון על
אדמת ארצות הברית, שיתף ר' זלמן את הרבי הריי"צ בתכנית שהייתם בליל הסדר, כשהוא
מתנה בכאב כי אשתו רוצה לשהות במחיצת אביה והוא חפץ לשהות במחיצת הרבי.
הרבי הריי"צ השיב לו כי עליו לשהות בצל חמיו.
"אבל אינני יודע אם אפשר לאכול שם בחג הפסח", העיר ר' זלמן. הרבי הריי"צ
השיב בחריפות: אם הייתי שם, הייתי אוכל ללא חשש. כשר' זלמן הביט כלפי הרבי בתימהון,
שב הרבי ואמר, אינני אומר סתם. אני אומר לך, לו הייתי שם, הייתי אוכל.
בהזדמנויות שונות, זכה ר' זלמן לקבל הדרכה מיוחדת
מהרבי בדברים הנוגעים לשלום בית ולחובות המוטלות עליו במסגרת הגשת העזר והסיוע לרעייתו.
כך, למשל, הורה לו הרבי לשכור את שירותיה של עוזרת
שתעזור לרעייתו בעול הבית. בין היתר, סיפר לו הרבי הריי"צ, "כשהייתי תינוק,
היה אבי, הרבי נשמתו עדן, מנדנד את עגלתי בידו האחת וביד השנייה החזיק מאמר חסידות"104.
כשהרתה רעייתו בפעם הראשונה, סיפר על כך לרבי הריי"צ
שעשה עצמו כלא שומע. מאוחר יותר אמר לו הרבי, 'בשלב כל כך מוקדם אין מספרים לאיש. לכן
לא הגבתי לדבריך'. לאחר הלידה הורה לו הרבי לא למהר להוציא את היולדת מבית הרפואה.
ובהקשר זה, התבטא הרבי, "כל המרבה בשפיטאל (בית רפואה), הרי זה משובח".
החיים בצל הרבי מול קשרי המשפחה עם חמיו הגדול,
יצרו תחילה לא מעט חיכוכים שר' זלמן התמודד עימהם בדרכו שלו. הנחת הגדולה של הסבא האדמו"ר
מנכדיו התבשמה מהחינוך החסידי האיתן ומלא העוז וגבהות הלב החיובית שטבע ר' זלמן בבניו,
יראת שמים אמיתית מתוך עבודת ה' נטולת פניות. "תמיד דיבר ר' זלמן בחביבות גדולה
מאוד על חמיו. ככל שהכירו, למד להעריך את גודל רום מעלתו ומדרגתו על אף התקשרותו הפלאית
אל רבו שלו", אומר האדמו"ר מקופיטשניץ שליט"א.
יש האומרים כי בבית קופיטשניץ ציפו לראות את הנכדים,
בני רבי זלמן, גדלים בדרכה של חסידות רוז'ין, בו בזמן שבכל החגים ומועדי ישראל שהו
ר' זלמן ובניו בחצרות קודשנו. חסידי קופיטשניץ הביטו בפליאה מהולה בהשתאות באצילות
שבאה לידי ביטוי במשפחה זאת, שבעיצומו של ליל הסדר, היו קמים ילדי משפחת גורארי' ונפרדים
לשלום מהסבא הגדול והדגול, בדרכם בצעדה הרגלית ל-770, במשך למעלה משעה.
עם זאת, הכול מודים כי האדמו"ר מקופיטשניץ
אהב את חתנו אהבת נפש. בכל מוצאי שבת נסעו בני משפחת גורארי' לבקרו. גם אם היה שלג
ברחובות לא היה מוותר ר' זלמן על הנסיעה אל חותנו, מדי מוצאי שבת בקביעות. "זה
היה הזמן שבו חווינו במו עינינו את ההערכה הרבה שרחש כלפיו הסבא. זו הייתה ההזדמנות
להיחשף ליהודי מדור של פעם שכל הליכותיו היו בעלות משמעות לחיים", מפטירה הבת-הנכדה,
הגב' שטרנברג.
על מוצאי שבתות אלו מוסיף ומספר, בנו של ר' זלמן,
ר' יצחק מאיר: "אם הייתה התוועדות של הרבי בשבת זו, היה עליי לחזור בפני סבי,
על כל פנים בתמצית, תוכן קצר משיחות הקודש ששמענו מפי הרבי בהתוועדות. סבי היה מאזין
ומקשיב כשהוא עוקב בעניין רב אחר הדברים".
•
"את דודי רבי זלמן", שח האדמו"ר
מקופיטשניץ שליט"א, "זכיתי להכיר בביקורו הראשון בישראל בשנות היו"ד.
הפגישה הראשונה התקיימה בינינו כשהייתי נער בן 14. בימים ההם ביקרתי רבות בביתם של
אֶחיו רבי משה ורבי שמרל והאחות הרבנית קרסיק בתל-אביב. אמי ע"ה הייתה אחותה של
הרבנית חוה, רעייתו של רבי זלמן וכמובן בתו של האדמו"ר מקופיטשניץ זצ"ל.
"הרושם שקבלתי מהפגישה עם הדוד רבי זלמן היה
כי מדובר ביהודי עם 'ראש גדול'. ניהלנו שיחות ממושכות ותוססות, מהן נוכחתי לדעת שאני
ניצב בפני תלמיד חכם גדול וירא שמים המלא ברוח עזות דקדושה. הוא היה שונה לגמרי משני
אחיו. ר' משה, נחשב ליהודי משכיל ובעל מדרגה. ר' שמר'ל שהיה עובד ה' הייתה בו עדינות
מיוחדת. ר' זלמן היה אריה של אש.
"באותו ביקור ערך ר' זלמן סיור בישיבת תומכי
תמימים בכפר חב"ד יחד עם רעייתו. במכתב שכתבה הדודה לסבא זצ"ל ציינה שבביקור
קיבלו אותם בכבוד גדול. זמן קצר לאחר מכן, באיגרת ששיגר הסבא לאדמו"ר ה'אביר יעקב'
מסדיגורא, חזר האדמו"ר על תיאורה של בתו, בציינו כי כתבה לו על הכבוד הגדול שנעשה
להם בכפר חב"ד. והוסיף בכתב ידו באופייניות: 'נו, כבוד, כבוד יכול לקבל רק זקננו
הרוז'ינער'. באותו ביקור התקבל ר' זלמן בקבלת פנים מיוחדת אצל דודו, האדמו"ר ה'אביר
יעקב' מסדיגורא זצ"ל. הוא סעד עם האדמו"ר על שולחנו והשניים קיימו ביניהם
שיחות ממושכות.
"חשוב לומר כי הקשר הכללי שלנו עם משפחת גורארי'
התפתח בזכות השכנות בין ביתו של האדמו"ר מסדיגורא ה'אביר יעקב' זצ"ל, בו
התגוררתי תקופה ממושכת, לביתו של ר' שמר'ל. במפגשים עם האחים הם דיברו בעיקר חסידות.
כשנסעתי לראשונה לארצות הברית, התוודעתי ליחס המיוחד שהסבא, כ"ק האדמו"ר
זצ"ל, חותנו של ר' זלמן, גילה כלפיו, והוא מאוד כיבדו והעריכו.
"רבי זלמן", ממשיך האדמו"ר מקופיטשניץ
שליט"א בתיאורו המאלף, "היה, כפי שקוראים אצלנו בדרך צחות, 'אַ משוגינער
פרומער' (משוגע באדיקותו). ממש 'בריסקער'. לא אכל מאומה, לא שתה כלום, נזהר בכל דבר.
ביום הראשון שהגיע לארצות-הברית, למעונו של האדמו"ר, חמיו לעתיד, לאחר שברח מגיא
ההריגה, הגישו לו כוס קפה עם חלב. ר' זלמן שזה מקרוב דרכו רגליו על אדמת היבשת ולא
הכיר את מוצאי הבית, חשש ללגום מהכוס, שמא החלב בבית האדמו"ר אינו חלב ישראל.
"באותה תקופה לא הקפידו על כך בכל הבתים. הפשרנות
הייתה גדולה. נאבקו אז על עיקרי הדת. בצר לו, פנה ר' זלמן לכ"ק האדמו"ר מבויאן
זצ"ל, שאר בשרו של האדמו"ר מקופיטשניץ זצ"ל, וביקש לדעת מפיו אם חמיו
מקפיד על חלב ישראל. לימים סיפר לי ר' זלמן שהרבי מבויאן 'נתן לו על הראש' והפליא בגודל
קדושתו ופרישותו של האדמו"ר זצ"ל כשהוא סונט בו באומרו, 'אינך מבין את גודל
מעלתו'.
"בליל הסדר בשנת תשכ"ו, זכיתי להיות עם
ר' זלמן בצוותא. עיניי ראוהו ולא זר. יהודי לא בריא, שיושב ואוכל ג' כזיתים מצה בשיעור
גדול, מרור טחון בבליעה בבת אחת, בכל ההידור ועם כל החומרות. לאחר כל אחד מהכזיתים
של המצה ושל המרור, היה משתעל ומרגיש רע. זה היה מראה נורא שסימל במקצת את מסכת החומרות
וההידורים שלו בכל תג ובקוצו של יו"ד. ראית בעליל כי לפניך יהודי של שולחן ערוך,
ללא חכמות ובלי פשרות.
"כל ספר קודש שראה ר' זלמן, מיהר לרוכשו, בצימאונו
לדברי תורה. את ה'פרומקייט' שלו חשתי על בשרי כשביקשני לרכוש עבורו תפילין. הבתים היו
המהודרים והיקרים ביותר. פרשיות התפילין נכתבו בכתב בעל התניא, הוא דרש שהן תהיינה
גדולות במיוחד. עם הזמן רבו החומרות ובעלי המלאכה הקדישו שבועות בעבודה על מנת לקיים
את כל החומרות שדרש ר' זלמן בתוקף.
"דווקא מזווית ראותי, כמי שאינו נמנה עם חסידי
חב"ד, יכולני להעיד שר' זלמן נשא בגאון את דגלה של ליובאוויטש. הוא לא התפעל מאיש
והתנהג בתקיפות מעוררת כבוד. איפה מצאת את ר' זלמן? בעניינים שהיו חשובים לרבי מליובאוויטש.
הוא לא ייחס תשומת לב לעניינים אחרים. על פי תפיסת עולמו, כחייל – עליו למלא את פקודת
רבו, ושום אדם או עניין לא עמדו בדרכו מלמלא את רצון קודשו של רבו".
•
שח ידידו האישי של ר' זלמן, הרב יחזקאל בסר, סגן
נשיא אגודת ישראל באמריקה105:
"מעמדו של רבי זלמן ביהדות ארצות הברית של אחרי השואה, כאיש חב"ד אך גם כחתנו
של האדמו"ר מקופיטשניץ, היה מיוחד. את מעמדו כחתנו של חמיו האדמו"ר, שהיה
דמות מרכזית ביהדות אמריקה, ניצל לטובת בית ליובאוויטש. הוא העריך את הרבי מקופיטשניץ,
למרות שבנקודת מבטו האישית היה הליובאוויטשער רבי ואין עוד מלבדו. היות והליובאוויטשער
רבי העריך את הקופיטשניצער וראה בו פועל ישועות, יכול היה ר' זלמן לתת מקום גם לו...
"הקהל היהודי באמריקה העריץ מאוד את האדמו"ר
מקופיטשניץ. הוא לא היה מנהיג בעל חישובים אישיים כלשהם ומנגד עשה חסדים רבים לאין
שיעור. הוא לא הקדיש בדל של מאמץ או מעשה כלשהו כדי להיות מקובל על ההמון. לכן לא ראו
אותו בהפגנות או אירועים ציבוריים. מאידך גיסא, אצל המנהיגים הגדולים של היהדות החרדית
באמריקה, חסידים וליטאים כאחד, ישב תמיד במקום של כבוד בכותל המזרח.
"יחסו של הרבי מליובאוויטש אל הרבי מקופיטשניץ
היה מיוחד ושונה. כל אימת שפקד את בית ליובאוויטש, נקרא להיכנס תכף אל הקודש פנימה
ללא כל השתהות. זה היה נדיר והוא עצמו התייחס בכבוד רב לליובאוויטש. שורשיו היו אחרים,
בהיותו 'רוז'ניער אייניקל' ו'אפט'ער אייניקל' (נכד לבית רוז'ין ואפטא), אולם לליובאוויטש
רחש כבוד והערצה.
"זכורני", מספר הרב בסר, "שבאחד
המפגשים עם ר' זלמן על ענייני מסחר, שוחחתי עם בנו, ר' יצחק מאיר, שהיה ילד בן שש או
שבע. שאלתי אותו בשעשוע: איזה חסיד אתה? הוא אמר: ליובאוויטשער חסיד. שאלתי: מה, אתה
מתכחש לסבא שלך? אתה הרי נכד של הקופיטשניצ'ער רבי. ענה איצ'ה מאיר: סבא שלי גם היה
נוסע אל הרבי לו זה היה תלוי בו. ואילו יכול היה, גם הוא היה נהיה חסיד של הרבי. אהבתי
לשמוע את התשובה הבוטחת הזו מפי הילד.
"כמי שהיה קרוב אל הקופיטשניצער, אפשר לומר
שהוא היה שׂבע רצון מכך שיש לו חתן תלמיד חכם, חסיד וירא שמים, גם אם לא המשיך את מורשת
קופיטשניץ במשפחתו".
מספר בנו של ר' זלמן, ר' נתן: "בין הרבי והרבי
הריי"צ לסבי האדמו"ר מקופיטשניץ שררה הערכת אמת וכבוד הדדי. בחתונת אחותי,
וכן לאחר מכן בחתונת אחי, סבי האדמו"ר מקופיטשניץ היה בשנותיו האחרונות לחייו
והרבי ציווה במפורש לעשות 'מצווה טאנץ' (עם סייגים מסוימים) לכבודו, למרות שהדבר אינו
נהוג בחב"ד. כפועל יוצא, נהג אבא בדרך ארץ מיוחד לחמיו, בתוך המסגרת של בית רבי
שעליה לא ויתר.
"מצד אחד השתתף בכל סדר אצל חמיו ולא החסיר
אפילו פעם אחת. מצד שני כולם נהגו כפי שנהגו שם, אך אבי דבק גם שם במנהגי חב"ד.
זה היה השילוב בין היותו חסיד של רבי אחר אך חתן נאמן לחותנו. אבא התעקש שכל שמחה משפחתית
תיפתח באכילת דגים. מנהג זה מקורו באדמו"ר ה'אוהב ישראל' זצ"ל, סבו של חמיו.
'שיעלה כמה שיעלה', אהב לומר בהקשר זה. מבין החתנים בלטה במיוחד גאונותו בתורה של אבא,
ואצל סבא, האדמו"ר מקופיטשניץ, היה לזה מקום מעל הכול.
"ראוי לציין כי הרבי הריי"צ שלח משלוחי
מנות לשלושה מנהיגים רוחניים בארצות הברית של אז: האדמו"ר מקופיטשניץ, האדמו"ר
מבויאן והאדמו"ר מאמשינוב. הרבי נשיא דורנו המשיך בנוהג זה עד פטירת האדמו"ר
מקופיטשניץ בשנת תשכ"ז ולאחר מכן המשיך במנהג זה גם לבנו, ממלא מקומו, האדמו"ר
זצ"ל. משלוח המנות ששיגר הרבי כלל בין היתר בקבוק משקה ואננס. אגב, האדמו"ר
מקופיטשניץ היה מעניק לאבא את האננס, ביודעו את היוקר הגדול שהוא רוחש לכל דבר הקשור
לרבו.
השליח להבאת משלוחי המנות היה המשב"ק הרה"ח
ר' בערל יוניק. ביומנו כתב הרב יוניק כי בכל פעם כששב היה הרבי שואל אותו מה היה בקופיטשניץ
ומה דובר שם. פעם אחת שאל הרבי איזה שטריימל חבש הקופישטניצער. באחת השנים הסביר לו
האדמו"ר מקופיטשניץ מדוע אינו מחזיר לרבי משלוח מנות בנמקו: "נאמר 'משלוח
מנות איש לרעהו' וקטונתי מלהחזיק עצמי כרעהו של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש".
בעת שהותם על אדמת פולין היו הרבי הריי"צ והאדמו"ר
מקופיטשניץ מבקרים זה את זה. כשחלה הרבי הריי"צ, לא יכול היה לבוא לבקר את האדמו"ר
מקופיטשניץ, והלה אף הוא לא הופיע תכופות בבית הרבי. בעקבות זאת, ביחידות שהייתה בעשרת
ימי תשובה תש"ח, אמר לו הרבי הריי"צ לאדמו"ר מקופיטשניץ בתמיהת ידידות:
היות ואותי הלקה הקב"ה ואיני יכול לבקרכם, לכן לא נוכל להתראות? אגב, מכתבים רבים
של הרבי שנשלחו אל האדמו"ר מקופיטשניץ נפתחים כך: 'הנני לברך ולהתברך'.
חליפת מכתבים מאלפת ומיוחדת במינה בין הרבי הריי"צ
לבין האדמו"ר מקופיטשניץ הוקדשה לתקנת אמירת תהלים יומי אחר התפילה ולאמירת כל
ספר התהלים בשבת מברכים. הרבי ביקש ממנו כי יפעיל השפעתו על אדמו"רים אחרים לבית
רוז'ין לאמץ תקנה זו ומשעשה זאת הודה לו הרבי בכתב106.
בתוך כך הביע הרבי תמיהתו, "הפלא ופלא",
על אשר כתב לו האדמו"ר, בשם האדמו"ר מהוסיאטין, כי מקובל מהרה"ק רבי
ישראל מרוז'ין שלא לומר תהלים בשבת. בהקשר זה מצטט הרבי את דברי הצמח צדק, "אשר
בשעה שהצדיק הקדוש מרוז'ין אומר תהלים כל העולם פתוח לפניו, ובהתהלים דשבת רואה בהשרשים
שבכל ענייני עולם, ואז הוא יכול לתקן בהשורש ובמילא נדחה ונתבטל הגזירה".
•
הרבנית נחמה דינה, רעייתו של הרבי הריי"צ,
העריצה מאוד את האדמו"ר מקופיטשניץ ולאחר הסתלקות בעלה, הרבי הריי"צ – לפעמים
תכופות הייתה מטלפנת אליו. בבית האדמו"ר לא היה אז טלפון אלא בבית מדרשו. בכל
פעם שאחד החסידים היה אומר לו כי הרבנית מבקשת לדבר עמו הוא היה יוצא אפוא לבית המדרש
ונענה לשיחתה ולבקשתה. בדרך כלל נהגה הרבנית נחמה דינה לבקש ברכה לבנותיה, נכדה ונינותיה
המאומצות. את תשובותיו לא יכלה לשמוע מחמת הליקוי בשמיעתה בשנותיה האחרונות. אי לכך
הייתה מעבירה את שפופרת הטלפון למישהו שעמד לידה ולו היה האדמו"ר משמיע את ברכתו.
הוא היה רושם מפיו את הברכה, ומציגה בפניה.
ידוע בשער בת רבים כי הגזירה של הרבי נגד שתיית
'לחיים' יותר מ'כדי שיעור', באה לעולם בעקבות מאורע שהתרחש בשבת שבע ברכות לבתו היחידה
של ר' זלמן שנישאה עם הרה"ח ר' נחום שטרנברג. האדמו"ר מקופיטשניץ זצ"ל
הגיע לקראון הייטס כדי להשתתף בשמחת נכדתו, וכמה מן החסידים ששתו משקה יתר על המידה
התבטאו שלא כהוגן כלפי האדמו"ר האורח.
בתו של האדמו"ר, הרבנית חוה, הקפידה על כבוד
אביה וכתבה על כך לרבי. בעקבות זאת יצא האיסור שלא ליטול 'לחיים' יותר מארבע פעמים.
"זכורני עוד כי בימי נעוריי כמעט כל שבת ביקרתי
אצל סבא", מסכמת הגב' שטרנברג, "היה לי מעמד מיוחד כנכדה בכורה, וסבא אהבני
אהבת-נפש. מתחילת הסעודה, סבתא הייתה ניצבת בקצה החדר רק כדי לשמוע את הקידוש, אך סעדה
בחדר נפרד, כמנהג האדמו"רים. הסבא אהב מאוד את אבא שלי, למרות שהוא לא היה חסיד
שלו.
"זיכרון אחד ברור חקוק לי מהסבא. הוא לעצמו
לא היה זקוק למאומה. כל מה שהשיג היה בשביל הזולת. ההוצאה הכספית היחידה שהבחנתי בה
הייתה לשם רכישת נרות גבוהים לשבת, 14 במספר, עבור הסבתא".
•
בעיצומה של התוועדות107 סיפר הרבי אודות
כ"ק האדמו"ר מקופיטשניץ זצ"ל וזו לשונו הקדושה: "בשעה שהרבי (הריי"צ)
הוציא את ארבעת ה'קול קורא' בעניין 'לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה', הרי החסידים הפיצו
את ה'קול קורא' והוסיפו שהרבי הוא המשיח. ואז בא מישהו בטענה לאחד מהאדמו"רים
וטען, הייתכן, איך מאפשרים לחסידי חב"ד להפיץ את ה'קול קורא' ועוד עם ההוספה הזו?!
וענה לו אותו אדמו"ר: 'בוא ונחשוב. הרי אנו מאמינים 'בכל יום שיבוא'. ואם כן משיח
כבר נמצא כאן. והרי אתה יודע בעצמך שאינך משיח ואני יודע בעצמי שאינני משיח, והרי מישהו
חייב להיות משיח, ומה אכפת לך שזה הוא".
"הרבי ניחם את האדמו"ר מקופיטשניץ פעמיים
והוא עצמו בא פעם ביחידות אצל הרבי בחצות בלילה", זוכר מזכירו של הרבי, הרב יהודה
לייב גרונר. הפעם הראשונה בה ניחם הרבי את האדמו"ר מקופיטשניץ הייתה כשישב שבעה,
בעקבות פטירת אחותו מרת חוה, אשת האדמו"ר רבי אליעזר הגר מוויז'ניץ זצ"ל108. הפעם השנייה
הייתה בשנת תשי"ח, בעקבות פטירת אחיו.
בעת ניחום האבלים הראשון דיבר האדמו"ר מקופיטשניץ
אודות דרכה של וויז'ניץ בעבודת השמחה וסיפר כמה סיפורים אודות האדמו"ר מוויז'ניץ,
בהם גם בנוגע לאבלות, שציווה לשמח את האבלים שלא יהיו במרה-שחורה.
הרבי התעניין בפרטי כמה מהסיפורים, ולבסוף הפטיר
בחיוך, שבכך שוויז'ניץ נמצאת בבני ברק היא ממשיכה ומחדירה את עניין השמחה בבני-ברק,
ששם דרושה ביותר הדגשת עניין השמחה כיון שיש שם כמה ישיבות שהנהגתם בקו היא של עצבות
("אומעדיקע ישיבות"). לאחר מכן הזכיר הרבי, שבין העניינים המודגשים ביותר
בוויז'ניץ הוא גם העניין של 'אהבת ישראל'.
באחד מיומני ה'תמימים' שהתלוו אל הרבי נכתב כי לתפלת
ערבית יצא כל הקהל לבית המדרש והאדמו"ר מקופיטשניץ התפלל בחדרו (כמנהגם של אדמו''רי
בית רוז'ין שלהם יש חדר מיוחד בתוך מתחם בית המדרש ובו הם עושים תפילתם). בסיום התפילה
יצא לבית המדרש לאמירת קדיש. הרבי נשיא דורנו נשאר עמו בחדרו במשך תפילת ערבית ולאחר
מכן דיברו ביניהם במשך כרבע שעה.
"באותו מעמד", נזכר ר' יצחק מאיר, בנו
של ר' זלמן, "הייתי נוכח בחדר. בעת התפילה הרבי עמד בצד ועיין בספרים שונים שהיו
בארון. בין הספרים היה שולחן-ערוך-הרב בדפוס ישן. לאחר התפילה, כשישב הרבי לשוחח עם
זקני, נסבה השיחה על שולחן-ערוך זה וסבי סיפר לרבי כי את ספר זה קיבל מחותנו, כ"ק
הרה"צ רבי משה מרדכי, כדורון דרשה לאחר חתונתו, באומרו: דע שזהו שולחן-ערוך-הרב
הראשון שנכנס לבית אחד מנכדי האדמו"ר ה'אוהב ישראל' מאפטא. כידוע היה העדר השלום
בינו לבין אדמו"ר הזקן ומשום כך לא הכניסו בניו וצאצאיו את שולחן ערוך הרב לביתם
אולם חותנו של זקני, היה הראשון שהכניס לביתו. היה בכך משום אות להפשרת הקרח ששרר עד
אז. לאחר החתונה נתן לו אותו חותנו במתנה.
"הרבי הוסיף לספר לסבי שלאחרונה יצאה לאור
מהדורה חדשה של שולחן ערוך הרב וציין שבסופו יש צילומי כמה תשובות בכתב יד קודשו של
אדמו"ר הזקן. וכאן העיר הרבי: רואים דבר פלא שגם בכתב יד קודשו יש מחיקות ושינויים
וכו'. והרי בהשקפה ראשונה ניתן היה לחשוב שלגאון כזה תכף בעת כתיבה, היה העניין ברור
ונהיר אצלו ואין אפשרות של חרטה, שינוי או תיקון. והנה עינינו הרואות שאין הדברים כן
וגם אדמו"ר הזקן, בעת כתיבתו, התווספו לו הוספות, שינויים וכיוצא באלו.
"ואכן הביא הרבי כמו ראיה לדבריו שלאחרונה
באותה עת נדפסו – בדפוס שולזינגר – בספרי היד החזקה של הרמב"ם, כתבי ידו של הרמב"ם
מספרו 'היד החזקה', וגם שם רואים כמה שינויים ומחיקות. הרי מכאן ראיה נוספת עד כמה
גם גדולי ישראל, לאחרי שכתבו בעצמם איזה עניין, מזמן לזמן התחדשו גם אצלם הוספות ושינויים.
בסיום פרק זה של השיחה אמר הרבי כי ידאג שישלחו לזקני סט של השולחן ערוך החדש שאודותיו
דיבר".
בעת הנסיעה בחזרה ל-770, כשר' זלמן שנלווה אל הרבי
(כמו בעוד כמה ניחומי אבלים109),
סיפר הרבי שבין העניינים המדוברים דובר גם אודות כתב יד קודשו של הרב המגיד שהעניק
'קבלה' לאחד השוחטים. הרבי התבטא בהקשר זה באומרו כי אילו הגיע הדבר לידי הרבי הריי"צ,
"וואָלט ער שוין דערפון געמאַכט אַ גאַנצן טומל" (היה עושה מזה תעמולה רבה).
ארבע וחצי שנים לאחר מכן110, ביקרו הרבי
בפעם השנייה בניחום אבלים אחר פטירת אחיו, הרה"ח ר' מרדכי שרגא ז"ל. האדמו"ר
מקופיטשניץ סיפר לרבי נשיא דורנו אודות ביקורו בבית החיים בעיר-הקודש טבריה, והרבי
שאל אם השתטח גם על הציון של הרה"ק הרב מנחם מענדל מוויטבסק. הרבי התעניין גם
בהקשר לנזקים שגרמו בארץ השיטפונות מהגשמים.
בהמשך התעניין הרבי על מנהגי המקום בנוגע להנחת
פדיונות וכן אודות דרכי הגישה לכוהנים. כשהזכיר האדמו"ר מקופיטשניץ אודות ביקורם
של רבים מבני ישראל בקברי צדיקים בטבריה וכן במירון, אמר הרבי: "אמרו חכמינו זכרונם
לברכה, 'כל בי עשרה שכינתא שריא'. ומוסיף רבינו הזקן באגרת-הקודש 'שמעתי מרבותי כי
אילו נמצא מלאך אחד עומד במעמד עשרה מישראל ביחד אף שאינם מדברים בדברי תורה, תפול
עליו אימתה ופחד בלי גבול ותכלית משכינתא דשריא עלייהו כולי". ומזה מובן – במכל
שכן וקל וחומר – גודל העילוי דאסיפת בני ישראל במירון, להשתטח על קברו של רבי שמעון
בר יוחאי, שעומדים שם בהתעוררות גדולה וכולי. ולהוסיף, שההתעוררות בעת ההשתטחות היא
גם על קברי שאר הצדיקים, ובמיוחד צדיק שהוא גם 'בנם של קדושים'.
האדמו"ר מקופיטשניץ מסר דרישת שלום מביקורו
בכפר חב"ד והביע את התרשמותו מהתפתחות הבנייה שם ומהתעסקותם של תושבי המקום בתורה
ועבודה, והפטיר כי הוא מקנא בהם בגשמיות וברוחניות. ואמר הרבי: "קנאת סופרים הוא
דבר טוב ('תרבה חכמה'), וכמו שכתוב 'ותקנא רחל באחותה', 'קנאה במעשיה הטובים'. וסיים:
אצלם היה כבר גם העניין ד'בדמייך חיי' (מדובר בעקבות טבח 'יד החמישה' שאירע בבית הספר
למלאכה בכפר חב"ד) ובוודאי מגיע להם שמכאן ולהבא יהיה אצלם אך טוב, הן בגשמיות
והן ברוחניות".
האדמו"ר מקופיטשניץ סיפר גם אודות ביקורו בעיר
הקודש צפת ואמר שמצבה הרוחני של העיר מוזנח וחסרים בה לומדי תורה. הרבי הגיב באומרו
כי יש להשתדל ולפעול להרמת קרן התורה שם: "יש לעשות תעמולה בין בני תורה אודות
מעלתה וזכותה המיוחדת של צפת, להיותה העיר שבה חי ופעל האריז"ל, ועל ידי זה ישפיעו
עליהם להתיישב בצפת".
על כך השיב האדמו"ר מקופיטשניץ כי דבר זה תלוי
בענייני כספים, ובשביל זה צריכים לפעול שתהיה לבני ישראל פרנסה בהרחבה. כאן החל להתפתח
שיח מאלף אודות עשירות שרק קומץ יודעי דבר ידע אותה שעה את פשרו והמסתתר מאחוריו.
הרבי: "הפעולה בנוגע לפרנסה בהרחבה לבני ישראל
כשלעצמה – גם לולי הצורך בהרמת קרן התורה במקום מסוים – היא דבר טוב ונכון, כדי שבני
ישראל יוכלו לנהל את חייהם מתוך הרחבה בגשמיות, שעל ידה באים גם להרחבת הדעת, כמאמר
רבותינו זכרונם לברכה 'דירה נאה כו'', בגשמיות כפשוטו, 'מרחיבין דעתו של אדם'. ולהעיר
גם ממאמר רבותינו זכרונם לברכה 'לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא, בשביל המשכן
ובית המקדש' – דיש לומר, שכן הוא גם בנוגע לבני ישראל, שתכלית ומטרת בריאת כסף וזהב
בעולם, היא, בשביל בני ישראל, שתהי' להם הרחבה בגשמיות, ועד לעשירות!".
האדמו"ר מקופיטשניץ: "מצינו שרבי יהודה
הנשיא, רבי, היה עשיר".
הרבי: "רבי היה עשיר מופלג – הלוואי תהיה לכל
בני ישראל עשירות סתם, אפילו פחות מהעשירות של רבי!"
האדמו"ר מקופיטשניץ: "אצל האדמו"ר
מקוצק, 'השרף', לא רק שלא הייתה עשירות, אלא אדרבה".
הרבי: "זוהי הנהגה השייכת ל'שרפים'. אבל יהודים
שחיים בעולם הזה הגשמי - זקוקים לבני חיי ומזונא רויחא, ובכולם רויחא, ועד לעשירות!".
האדמו"ר מקופיטשניץ: "הרי מפורש בכתוב:
'ראש ועושר אל תתן לי'?".
הרבי: "אדרבה, בכתוב זה נאמר גם "רש
(עניות) . . אל תתן לי", והכתוב מקדים 'ראש' ('אל תתן לי') ל'עושר' ('אל תתן לי'),
היינו, שהבקשה דשלילת העניות קודמת לבקשה דשלילת העשירות".
האדמו"ר מקופיטשניץ: "עשירות – היא ניסיון,
והנני פוחד מהניסיון של עשירות".
הרבי: "גם עניות היא ניסיון, ואדרבה, הניסיון
דעניות – שגורם ליגיעה וצער כולי – גרוע וקשה יותר, ועד כדי כך שאמרו חכמינו זיכרונם
לברכה שעניות מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו! וכיון שכן, מוטב אפוא שיהיה הנסיון
של עשירות! זכורני בילדותי שבתשעה באב מצאתי את המלמד דרדקי (שלמדני גמרא) יושב בחדרו
ולומד גמרא (בסוגיות שאין לומדים בתשעה באב); במשך כל השנה היה עסוק בלימוד עם התלמידים
ולא הייתה שעתו פנויה כל-כך ללמוד לעצמו, ולכן ניצל את ההזדמנות שאינו צריך ללמוד עם
התלמידים בתשעה באב בשביל ללמוד לעצמו. ובמענה לשאלתי: הייתכן?! הרי למדנו בשולחן ערוך
שאסור ללמוד בתשעה באב, השיב לי: אם צריכים להלקותני בגיהנם – מוטב שילקוני עבור לימוד
התורה! ועל דרך זה בנידון דידן: אם צריך להיות עניין של ניסיון – מוטב שיהיה ניסיון
של עשירות מאשר ניסיון של עניות, ובוודאי יעזור השם יתברך שיצליחו לעמוד בניסיון העשירות.
"זאת ועוד: מצינו בפירוש רש"י על הפסוק
'בין פארן ובין תופל ולבן גו' ודי זהב' שבפרשת השבוע, דלכאורה: 'חזרנו על כל המקרא
ולא מצינו מקום ששמו תופל', ש'הוכיחן על הדברים כו', על העגל שעשו בשביל רוב זהב
('די זהב') שהיה להם, שנאמר וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל'.
"וכאן רואים דבר פלא: אף על פי ש'רוב זהב שהיה
להם' גרם לחטא הכי חמור, חטא העגל, שעל ידו 'חזרה זוהמתן' (לאחרי שפסקה במתן תורה),
מכל מקום, הניח להם משה ליהנות מהזהב כל משך הארבעים שנה, ולא הוכיחן על זה עד סוף
שנת הארבעים! וכל כך למה – כיוון שיהודים צריכים עשירות! וכאמור, בוודאי יעזור ה' יתברך
שיצליחו לעמוד בניסיון העשירות, ומקרא מלא דיבר הכתוב 'לבלתי ידח ממנו נידח', שקאי
על כל אחד ואחד מישראל, גם על העשירים!"
האדמו"ר מקופיטשניץ סיפר בתגובה כמה סיפורים,
ובהם, בהמשך לסיפור אודות דברי המלמד בנוגע ללימודו בתשעה באב, אודות הרה"צ ר'
דוד משה מצ'ורטקוב שהיה רגיל לילך כשראשו נוטה כלפי מטה, שפעם בסעודת פורים אמר לו
ה'בדחן' בדרך-צחות: ריבונו של עולם איננו גזלן ומדוע כבודו מפחד ממנו כל כך?!...
הרבי נענה בחיוך: "מוכרחני לומר לכם בסגנונו
של 'בדחן' הנ"ל: מדוע מפחד כבודו לבקש מריבונו של עולם עשירות?!...
האדמו"ר מקופיטשניץ הגיב: "אני כבר יהודי
זקן, ומה לי ולעשירות?! מוטב שאבקש על ביאת המשיח".
הפטיר הרבי: "מהי הסתירה? יבקש כבודו על שני
הדברים!". וסיים הרבי: "בכל אופן, יסכים כבודו שתהיה ליהודים עשירות".
האדמו"ר מקופיטשניץ השיב: "הנני מסכים בלב שלם".
לקראת סוף השיחה111, תפס הרבי בידו
של ר' זלמן באומרו לאדמו"ר מקופיטשניץ: "און ער, זייט איר מסכים ער זאל האבן
עשירות?" (ועליו הנכם מסכימים שתהיה לו עשירות?). האדמו"ר מקופיטשניץ השיב:
"ער איז אייערער, נישט מיינער" (הוא שלכם, לא שלי)...
•
עדות להערכה הרבה שביטא הרבי כלפי כ"ק האדמו''ר
מקופיטשניץ באה לידי ביטוי בחופת הרה"ח ר' צבי הירש חיטריק עם בת הרה"ח ר'
אליעזר קרסיק. הרבי היה מסדר הקידושין וכיבד את האדמו"ר מקופיטשניץ באמירת ברכה
אחריתא. היה זה דבר נדיר. בכך חרג הרבי ממנהגו ולא בירך תחת החופה את כל הברכות כדרכו
בקודש.
•
זקני בית קופיטשניץ זוכרים עד היום את ר' זלמן כאיש
נבון במיוחד, תקיף כלפי אחרים, אך לא פחות גם כלפי עצמו. בזכות תבונתו הממולחת ידע
להפריד בין ההתקשרות המופלאה לרבותינו נשיאינו ובין מילוי חובותיו המתבקשים כחתן המשפחה
הרוז'ינאית.
כשהאדמו"ר
מקופיטשניץ זצ"ל הסתלק לבית עולמו, פעל ר' זלמן במרץ כדי שימונה ממשיך לשושלת.
הוא עשה זאת על פי הוראה ברורה שקיבל מהרבי לפיה החסידות צריכה להתקיים. באותן שנים
שלאחר פטירת חותנו, לא הסתפק ר' זלמן בעזרה כספית לחצר החדשה אלא אף ליווה ודאג באופן
אישי לכל אחד מבני המשפחה. זמן קצר לאחר שנתמנה, בשנות החמישים לחייו, נפטר האדמו"ר
החדש ור' זלמן המשיך ללוות את צאצאי האדמו"ר זצ"ל ולגלות מעורבות פעילה בהמשכה
של השושלת.
[90] . כפי אשר שמע מפיה ורשם מזיכרונו, אחיינה, האדמו"ר מקופיטשניץ שליט"א.
[91] . באיגרת מיום ה' בכסלו תרצ"ו (נדפסה באגרות קודש איגרת תתיז).
[92] . הייתה זו הוראתו הישירה של הרבי הריי"צ לר' זלמן והוא עצמו סיפר עליה
לבני ביתו, מבלי שיידע את פשרה וסיבתה, כשברור כי אין בכך אלא הוראה ישירה ואישית אליו
בלבד.
[93] . הנושא את התאריך ערב פסח תרצ"ט.
[94] . עיירת נופש ומרפא, אליה עבר עם משפחתו כארבע שנים קודם לכן, בעצת רופאיו.
[95] . לימים, הגבאי הבלתי נשכח של בית הכנסת ובית המדרש 'ליובאוויטש שבליובאוויטש',
770. ראו עוד אודותיו לקמן, פרק 'איש על העדה'.
[96] . באיגרת קודש מיום כ"ח מרחשוון תרצ"ט, הופיעה לראשונה ב'זכרון הרש"ז
גורארי'', עמוד סז.
[97] . באיגרת קודש מיום כ"ז בתמוז תרצ"ט, הופיעה לראשונה ב'זכרון הרש"ז
גורארי'', עמוד ע.
[98] . ביום ב' בתמוז תרצ"ט.
[99] . בכ"ב במנחם אב.
[100] . באיגרת מיום ז' במנחם אב תרצ"ט.
[101] . עוד על מעללי נסיעה זו, ראו בפרק 'אשת חבר'.
[102] . מיום י"ט בשבט ת"ש. הופיעה לראשונה ב'זכרון להרש"ז גורארי'',
עמוד עב.
[103] . מיום ט"ז באדר ת"ש. הופיעה באגרות קודש חלק ה, עמוד לב.
[104] . מתוך זיכרונותיו הכתובים של ר' זלמן.
[105] . בפגישת ראיון מיוחד ולבבי שנערכה עמו במהלך הכנת הספר, במשרדו אשר במנהטן,
בקיץ תשס"ח, כשנתיים וחצי לפני פטירתו. קטעים מהראיון משולבים כאן ובפרקים נוספים
בין דפי הספר.
[106] . באיגרת מאלפת מיום כ"ד באלול תרצ"ו (הופיעה באגרות קודש באיגרת
תתע"ב).
[107] . בשבת פרשת נשא תש"כ.
[108] . ביום י' באדר שני תשי"ד.
[109] . ובהם בעת הנסיעה לניחום אבלים אצל כ"ק האדמו"ר מנובומינסק, ראו
'תורת מנחם – מנחם ציון' עמוד 351.
[110] . ביום ג' במנחם אב תשי"ח.
[111] . קטע זה לא מופיע ברשימת הדברים שהופיעה שנים לאחר מכן ונרשם מפיו של ר' זלמן
עצמו.
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.