פרק שלישי
פרק שלישי
רועה את אחיו
בן תשע עשרה שנה היה ר' זלמן עת הועיד אותו אביו
הרוחני, הרבי הריי"צ, להיות רועה את אֶחָיו אשר בערי השדה. הימים הם ימי קיץ תרצ"א.
אז תרצ"א הארץ, הלא היא חבל וואהלין, להיותה מכון לשבתו של ר' זלמן, הנע ונד בין
העיירות, מעורר את עדת החסידים לקביעות עתים לתורה ובד בבד תר מקרוב, בשליחותו האישית
של הרבי, אחר המקום הראוי ביותר לשכן בו זרוע נוספת לישיבה הקדושה 'תומכי תמימים'.
בחלוף חודשים אחדים, עם הפציע חורף תרצ"ב,
נשלח ר' זלמן לחזית חדשה, יחידה במינה, בדומה לשליחות שהטיל בשעתו כ"ק אדמו"ר
הזקן על בחירי חסידיו. לעשות נפשות לליובאוויטש ולתורתה מקרב טובי בני הישיבות. ובלשונו
של הרבי, אחת מני רבות, "לפעול על הזולת ללמוד דא"ח"34.
"בזה", כותב הרבי הריי"צ באיגרת
מיוחדת "אל ידידינו אנשי שלומנו אשר בגליל ואהלין"35, "הנה מילאתי
ידי תלמידנו החשוב הנעלה והכי נכבד, הרב, מורנו הרב שניאור זלמן שי', לנסוע לגליל ואהלין,
לראות ולהתראות עם ידידינו אנ"ש, ה' עליהם יחיו. לבקר בבתי כנסיות ולעורר על דבר
קביעות עתים לתורה בסדר מסודר בנגלה ובדא"ח. ולהתייעץ על דבר התייסדות ישיבה ברוחה
של ישיבת תומכי תמימים, ישמרה צורה ויחזקה, כפי אשר מסרתי לו בעל פה בפרטיות".
הרבי פונה אל החסידים נמעני המכתב, מקבלי פניו של
ר' זלמן, "לקרבו בכל מיני קירוב ולהיות בעזרו בכל מיני עזר בגשמיות וברוחניות,
להביא בעזרתו יתברך התייסדות הישיבה מהכוח אל הפועל".
את איגרתו מסיים הרבי בברכה: "ובגלל הדבר הזה
יברך ה' יתברך את כללות אנ"ש בתוך כלל אחינו בני ישראל, ואת כל אחד ואחד בפרט
אותו ביתו זרעו וזרע זרעו בבריאות הגוף בפרנסה ברווח, ובבנים עוסקים בתורה ובמצוות".
נאמן לצו הברור שקיבל מהרבי לכתוב לו מכל נקודת
מקום שבו נחו רגליו, מדווח ר' זלמן לרבי על כל צעד ושעל, בפירוט אופייני, כשמפעם לפעם
אין הוא מסתיר את תהיותיו ותמיהותיו באשר לגורל שליחותו כמו גם עתידו האישי הלוט בערפל.
"אודות התייסדות ישיבה", כותב ר' זלמן
לרבי הריי"צ36, מהעיירה קאוועל,
"לכתחילה כל השומע לי שחק ואמר שאין פה מי שילמוד. ובכלל אין פה המקום. היות שהיה
פה ישיבה דנובהרדוק [שתלמידיה] נקראים מוסרניקעס והעתיקו ללודמיר כי אין פה המקום.
גם הרב דפה, אשר הוא מגזע אדמו"רי טריסק, פאמיליע שלו טברסקי, אמר לי כן".
"אחר כך, כשנתוודע להם ונתיישב אצלם כי אין
מבקשים מכולם מעות כי לא יוצרך לזה, כי יהיו (התלמידים) רק בני העיר ואם מהגליל, יאכלו
אצל בעלי הבתים והלימוד יהיה בבית המדרש שלנו, וגם עבורי לא יוצרך מעות מהעיר, נתיישב
אצלם העניין יותר, ואדרבה נתנו תקוות שיהיו תלמידים ויוכל לבוא הדבר לידי פועל".
ימים אחדים לאחר מכן, מגיע מכתב התשובה של הרבי,
השוהה באותם ימים בעיירת המרפא, מרינבד. "הסברא נותנת", כותב הרבי37, "שהיו צריכים
לקבץ בכל מקום אפילו נערים של התחלת גמרא גם כן, והישיבה תהיה מאלו שיכולים ללמוד היטב
גמרא, אבל איני חפץ עדיין לומר החלטה בזה, עד אשר יברר המצב במקומות הנ"ל",
בכוונו לעיירות לוקטש ולודמיר, שרק לאחר ביקורו האישי של ר' זלמן בהן תתגבש הדעה באשר
לאופי התלמידים הפוטנציאליים לישיבה או "מהותם", בלשון הרבי.
לא פחות משבע עשרה איגרות מכילה חליפת המכתבים בין
הרבי לר' זלמן, בתוך פחות משני ירחים שבהם הסתכמה השליחות לחקר המקום בו יקום סניף
לישיבת 'תומכי תמימים'. בכל אחד מהמכתבים של ר' זלמן כמו באיגרות המענה, מופיע פירוט
דקדקני היורד לטיבו של כל מקום, יתרונותיו ומגרעותיו, לרבות שמות התלמידים בהם פגש
ר' זלמן, ציטוטי עדויות שקלט מפיהם ומצבם הרוחני לאשורו, כפי אשר קלטה עינו החדה כתער.
בין לבין, שב ומעורר הרבי את ר' זלמן לתפקידו המשני
בשליחות זו, לְרַגֵל "בהנוגע38 למצב אנשי שלומנו
שיחיו, אם לומדים דא"ח ואם חזר איזה מאמרים ואיזה. ובכלל אם לומדים בבתי הכנסיות
ואם יש חברות תפארת בחורים, שכל זה מעניין אותי לדעת". ר' זלמן משיב לרבי על אתר,
בפרטי פרטים, כיד ה' הטובה עליו.
לא אחת, כשנודע לאנ"ש, תושבי מקום פלוני, דבר
מטרת השליחות, היה הדבר לצנינים בעיניהם, עד שהיה צורך לשגר להם מסר של פיוס ודברי
הרגעה מאת הרבי עצמו.
"במענה על מכתבי הגבאים מבית התפלה חב"ד
בשם אנ"ש שיחיו", כותב הרבי ל"ידידינו אנ"ש אשר בעיר תורה לודמיר"39, "על אודות
התייסדות הישיבה במחנם, הנה מטרת שילוח הציר, תלמידנו החשוב והכי נעלה הרב מוה"ר
שניאור זלמן שי', הייתה לבקר את ידידינו אנ"ש שיחיו ומוסדות התורה שבערי וואהלין
ולקבץ ידיעות פרטיות איזה מקום מתאים ביותר לייסד שם ישיבת תומכי תמימים. ולא הייתה
כוונתי חלילה לנגוע באיזה ישיבה שתהיה הקיימת מכבר. וכל עבודתנו היא רק להגדיל תורה
ולהאדירה".
עמלו הרב של ר' זלמן, יגיעתו וטרחתו, בשליחותו הישירה
של הרבי הריי"צ, להקמת ישיבת 'תומכי תמימים' באזור זה, לא היו לשווא. ידיעה שהופיעה
בעיתון מקומי ונשתמרה בגנזך ספריית ליובאוויטש מלמדת כי סניף של 'תומכי תמימים' אכן
נוסד בעיירה קאוועל.
בשלהי חודש מנחם אב תרצ"ב, ביקר הרבי הריי"צ
את אנ"ש היושבים בעיר לודמיר (הסמוכה לקאוועל). ימים אחדים לפני הביקור40 הופיעה ידיעה
על כך בעיתון האידי המקומי 'וואלינער צייטונג', בה מסופר כי אנ"ש בקאוועל חילו
את פני הרבי וביקשו כי יבקר בעירם, שבה שוכנת ישיבת תומכי תמימים: "...האט קאוועל
געטענה'ט, אז דער רבי מוז דורכאויס באזוכן קאוועל, וואו ס'איז פאראן א ישיבה 'תומכי-תמימים'
וועלכע שטייט אונטער דער השגחה פון רבין (קאוועל טענה כי הרבי חייב לעבור ולבקר בעיר,
שכן בה שוכנת ישיבת 'תומכי תמימים' הניצבת תחת השגחת הרבי)".
"מסמך זה", מעיר הרה"ח ר' שלום בער
לוין41, "מלמד כי
לפחות בשנת תרצ"ב התקיימה ישיבה בעיירה קאוועל. נראה שלא התקיים סניף זה זמן רב,
כי בשנים הבאות לא נזכר סניף זה במקורות שהגיעו לידינו".
•
שלהי חשוון תרצ"ב פותחים עידן חדש בחייו האישיים
של ר' זלמן ובאופי השליחות המרתקת אותה מטיל עליו הרבי. 'הריגול התעשייתי' אודות המקום
הראוי ביותר להקמת ישיבה תם ומפנה את מקומו לטובת מטלה נועזת יותר. להכניס את רוח החסידות
לישיבות המקומיות בכל מקום שבו תדרוך כף רגלו, בהתאם להוראות המדוקדקות שמשגר אליו
הרבי.
תחילה אין הדברים נהירים כל צרכם לר' זלמן עצמו.
מאופי תשובת הרבי הראשונה אליו, זמן קצר לאחר הגיעו לקמניץ, נמצאנו למדים כי לפני הכול
קיבל הוראת 'לך לך' ורק עם התיישבותו במקום, לאחר הדיווח הראשוני, הובהרה לו מטרת הנסיעה
לאשורה.
"כפי הנראה", כותב הרבי לשליחו הסודי42, "שלא תפסת
היטב כוונתי בנסיעתך. כוונתי לא הייתה שתעשה אצלם רצון לנסוע לוורשא, רק כוונתי הייתה
בשני דברים. האחת, אם אמת נכון הדבר שיכול ללמוד, הנה בזה לבד היה מרים שם ישיבת וורשא
אשר צריכים להתעסק בזה לפאר ולרומם ולהודיע ברבים את התלמידים הטובים הנמצאים שם, שזה
צריך להיות מרגלא בפומיה של כל תלמיד. והשנית הייתה כוונתי אשר עם מי שאפשר ללמוד דא"ח
ושיחות חסידים, אשר בכדי לפעול על הזולת שילמוד דא"ח הוא על-ידי שלומדים בעצמו
און מען האלט דערביי (ואכן הנהגתו הולמת זאת) שזה ניכר בעבודה בפועל".
ואת אשר יאהב הרבי, יוכיח. מבלי לחסוך בשבט לשונו
זורק הרבי מרה בתלמידו, אגב נימת תוכחה: "אינך ילד קטן וכבר הגיע הזמן לעמוד על
הבסיס הנכון בשקידה עצומה לבלי לרמות את עצמו ולדעת אשר כל יום צריך לתת את פריו בלימוד
הנגלה והדא"ח. ולהיות בכוח להיכנס בוויכוחים עם הצעירים השוקדים בלימוד להראות
ההכרח ללמוד דא"ח ועניינו בעבודה".
נוסח זה של הדברים וסגנונו החריף אינו מותיר עוד
מקום לספקות באשר לתפקיד המוגדר אותו נושא עמו ר' זלמן. אף העלות הכרוכה בנסיעה למקום
אינה נפקדת מאיגרת זו של הרבי, כמו מרבות אחרות. "בבקשה לכתוב לי כמה עיר זו רחוקה
מבריסק, וכמה עולה הוצאות הנסיעה מבריסק לשם".
אם דימה ר' זלמן בנפשו כי קמניץ היא מקום היעד בו
עליו להגות בתורתו ואגב כך להתנצח עם תלמידים ולהביא לתודעתם את חשיבות לימוד החסידות,
לפחות לכל 'זמן חורף', קובעת הפסקה הבאה במכתבו של הרבי כי עליו "ללמוד שם עוד
חדש וחצי לערך ולפחות כל עשרה ימים יכתוב לי מה שנתחדש בהנוגע להיכרות עם התלמידים".
כאילו לא די בכל אלו וכמו על מנת לתת משנה תוקף
כי השליחות ההרואית אינה באה אלא כתוספת לחובת השקידה וההתמדה הממשיכה לרבוץ עליו,
בינו לבין עצמו, כותב הרבי: "הייתי חפץ לדעת מה הנך לומד בעצמך מה התחלת ללמוד
הן בנגלה והן בדא"ח, ובכל מכתב תכתוב היכן הנך עומד הן בנגלה והן בדא"ח".
זו אפוא תמציתה של השליחות הנחה על כתפי תלמיד שכעבור
חודש מלאו שני עשורים לחייו. לנדוד להיכלי הישיבות הליטאיות הנודעות, להירשם כתלמיד
מן המניין בכל אחת מהן, לשהות במקום כחודש וחצי, בתוך כך להתבלט בידיעתו ולקשור קשר
תורני עם העילויים המקומיים, לדווח לרבי בפרוטרוט מדי עשרה ימים ובד בבד לא לשכוח להתעלות
באופן אישי בנגלה ובחסידות.
אלפי שנים לאחר שמשה רבנו שואל את צאן מרעיתו, עדת
בני ישראל, "מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' וללכת בדרכיו"; דורות
לאחר התחבטותם של גדולי האמוראים, בשאלה המייסרת, "אטו מילתא זוטרתא היא"
– משגר הנשיא השישי לשושלת בית חב"ד את בכיר תלמידיו, הנסיך הקרוב אליו ביותר,
אל החזית התורנית. באותה הלשון ובאותו הלהט.
מרתקת היא תשובתו המפורטת של ר' זלמן היורד לחדרי
הבטן של תלמידי ישיבת קמניץ המעטירה, מנתח באזמל את אופי שיטת הלימוד הנהוגה בידיהם,
מונה את מגרעותיה ויתרונותיה, שולה מתוכה את בחירי העילויים ומונה אותם אחד לאחד, בשמותיהם
ובקווי האופי הפרטניים שלהם. בה בעת אינו שוכח לעדכן אודות עימות שהתגלע בין התלמידים
לבין הנהלת הישיבה, בעקבות דרישה נחרצת של התלמידים לספק להם את מבוקשם המלא, בכל הקשור
למזון ארוחת הצהריים היומית. מאלף.
ובגשמיות תחילה. הנסיעה למקום ועלותה: "על
דבר43 כמה רחוקה עיר
זו מבריסק: לערך ארבעים ווירסט. דמי הנסיעה לשם ארבעה זהובים. והוא על דרך וורשה. כשנוסעים
לוורשה מוכרחים לנסוע דרך בריסק".
"אני לומד", מדווח ר' זלמן אודות חוק
לימודו האישי, "מסכת בבא בתרא בסדר הישיבה. כעת התחלתי ללמוד פרק חזקת הבתים.
כשבאתי, התחלתי המסכת מהראש. דא"ח אני לומד המשך 'בשעה שהקדימו ס"ג' ואני
לומד כעת המאמר השני. מסיבה שאני לומד עם בחורים דא"ח, לא היה לי פנאי ללמוד בעצמי
יותר".
דומה שאין שני לר' זלמן בניתוח אופי הלימוד המקומי
על כל הגלום בו, בהשוואה לאופי הלימוד בישיבת תומכי תמימים בוורשה. "דרך הלימוד
בפה הוא באופן אחר לגמרי מבישיבתנו בוורשה. בוורשה נותנים את עצמם הרבה (וכמעט שעל
זה העיקר) על השקלא וטריא של מקשן ותרצן, ובתוספות הקושיה והתירוץ, אף בתוספות כאלו
שאין חילוק להעניין. והאמת שהטובים, רוב הקושיות שיש בהעניין (על המקום) מקשים בעצמם,
והלימוד על המקום לוקח זמן רב. אשר לבד שבזמן כמו בחורף או בקיץ למדו מערך ארבעים דפים
עד היותר רב ששים בלבד, עוד זאת אשר אין זמן ללמוד אפילו ספרי אחרונים וכל שכן ראשונים.
ולבד זה היה חסרון שלא ידעו עניינים, ובקיאות חסר בכלל, מלבד אחדים אשר זה קנו לעצמם
שלא בישיבתנו, וגם קשה לדבר בכלל בלימוד כי כל היגיעה הוא על לתרץ וליישב שהסוגיה בגמרא
או תוספות ילך בטוב, ולא בעניינים בכלל או לתרץ רמב"ם קשה וכדומה.
"ובישיבות אלו לבד שלומדים גמרא הרבה, כי אין
נותנים את עצמם על הלימוד על המקום כלל שזה חסר לגמרי, אך המעלה הוא שיודעים גמרא הרבה
כי לכל הפחות לומדים בזמן מסכת, ובהעניינים שלה מדברים זה עם זה וזוכרים העניינים.
ולבד זאת מונחים הבחורים לחדש. ומי שמבקש אמת רואה בכלל שהעניינים יהיו מסודרים אצלו
על פי האמת, ולומד שיטות בעניינים והחידושים רואה שיהיו גם כן אמיתיים קצת. והמעלה
שבכלל מהחידושים שיש להם חיות לפי ערך בלימוד. ולומדים בכלל אחרונים וגם ראשונים. והסדר
הוא, כי בכל שלוש שנים לערך לומדים את כל המסכות שלומדים בהישיבות, וחוזרים עוד הפעם,
והעניינים יודעים יותר טוב מאשר בישיבתנו, ולהכול יש במה לדבר בלימוד. והאמת שבהבנה
בחורים שלנו הם יותר טובים אפילו מהתלמידים הטובים שבפה, אך בבקיאות, האלו יותר טובים
בערך. וזה גורם בישיבתנו כי החיות בלימוד גם כן נופל, היינו בזכרם כי מהגמרא שלמדו
בזמן העבר אין זוכרים וידיעות אינו באות חדשות, עד שאפשר לומר כי מי שלמד יותר שנה
או שנתיים, מלבד מה שנתווסף לו, בהבנה לא נתווסף לו.
"וזה היה גם כן אצלי", מתוודה ר' זלמן,
למרות שאינו נדרש לכך, אם כי הוא עצמו רואה חובה לכך, בהתאם לדואליות הנושבת מהוראת
הרבי אליו לדרוש מעצמו כל העת ובתוך כך להיות טופח על מנת להטפיח. "האמת הוא כי
הזמן שלמדתי הייתי לומד בהתמדה (ואיני חפץ ח"ו לרמות את כבוד קדושתו כי מה שאני
כותב הוא על פי השערתי כמו שנדמה לי שהוא האמת). ובלימוד גופא לא הייתי מרמה אותי והייתי
לומד בהבנה, אך בקיאות כלל כמעט שאין לי בגמרא, לבד מבפוסקים, שאף שלקח זה זמן רב אצלי,
אך ברוך ה' זה אני יודע, והייתי גם כן אצל גיסי44
על שימוש".
הפרק הבא באיגרת האותנטית דן באופיים של הבחורים
הראשונים עמם בא ר' זלמן במגע אישי, כאומר להם, טעמו וראו כי טובה תורת החסידות.
"בהישיבה דפה יש חלק רב מגזע החסידים, אך לבד מחסידי סלאנים שמהם יש בישיבה גם
אחדים בזקן ובכלל הם יותר יראי שמים וגם אדוקים. ובחור אחד מהם מפה שמו ד' ל' הוא בר
דעת, ירא שמים בזקן גדול וגם למדן. ומלבד אלו החסידים, הם קרים במאוד בהנוגע לחסידות
ואין להם כלל אמונה בהאדמורי"ם שלהם. ושואלים מה ייתן להם אם ייסעו לאדמו"ר
ויחטפו שיריים. והדרך אומרים גם כן כי מה הוא. ועל כן אומרים כי יותר טוב הוא דרך המוסר,
וגם הולכים בלא זקן. אך לחסידות דחב"ד, מי שמקשיב לזה מודה כי יש דרך וזהו הדרך
הוא טוב".
"מאלו שאני לומד עמהם דא"ח, שלושה מהם
מגזע חסידים. אחד מהם שמו משה מעיר דומאציעוו, מחסידי פארציעוו, הוא בר דעת. בלימוד
הוא גם כן מהבינוניים, היינו לא מהיותר מובחרים ממש. כי היותר מובחרים בלימוד ממש הם
כעת לפי דעתי רק שלושה. אחד שמו י' ש', בחור מופלג ובשכל עמוק נסע עתה להישיבה מראדין
מסיבת רוע המצב בגשמיות בפה, ובחור אחד בשם ... אשר כתבתי אודותיו לכ"ק כי נתפעל
מדא"ח מההשכלה פעם, אך הוא קל במאוד בדעת, אם הוא גם כן לא שלם בהאמונה איני יכול
עוד לידע בבירור אך הוא פורק עול, אינו חפץ לשאת עליו עול, והוא מפורסם בזה, אך הוא
בלימוד מופלג, בקי גדול כמעט בש"ס וראשונים עם כישרונות נעלים.
"ועוד בחור הוא לא כמו השניים הראשונים, אך
הוא בעל מחדש, מגזע דחב"ד, ממינסק, שמו נ' ש'. אחיו בא לריגה מרוסיה. וביראת שמים
הוא כמו כל בחורי ובפרט הזקנים דפה, היינו כי חושבים בעצמם מעט אודות זה, והקולא שאפשר
להקל מקילים ודבר חמור אינם עוברים (מלבד בכלל בעניינים כמו בראייה אסורה, אשר מתנגדים
אינם תופסים לחמור זה)".
"ועוד יש אחד אשר אני לומד גם כן עמו, והוא
בעל מוסר, למד מתחלה בברנוביץ, ובזמן שהיה בפה נתקרר, כי כבר כתבתי לכ"ק כי במוסר
בפה הוא אינו כדבעי כלל. ועתה בלמדו דא"ח ודרך חיים נתעורר, ובדעתו לנסוע לוורשה,
אך איך יהיה הסוף דבר מזה איני יודע". דיווח מפורט ומאלף מזה על טיבו של כל אחד
מהתלמידים עמם בא במגע והכיר על בוריו, לא היה משיג גם מרגל עם דיפלומה.
כאן מקום יש עם ר' זלמן לדון אודות תכליתה של השליחות,
כפי אשר ביאר הרבי. "על דבר מה שכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א כי לא תפסתי
הכוונה בנסיעתי, אמת הוא שחשבתי מהדברים שכ"ק אמר לי בדברי אודות גרודנה, כי שם
המצב בגשמיות לא טוב והריסה גדולה נולד מזה בלימוד, וכ"ק אמר לי שאדרבה וכו'.
האמת שגם בעצמי הייתי חפץ בזה, כי כבר כתבתי שבאם היו נוסעים אחדים הי' אח"כ באים
הרבה, כאשר אלו הי' מתקרבים בפנימיות, ובפרט בזה הזמן אשר באלו הישיבות המצב הוא דחוק
במאוד. ובחורי ליטא, כשמתקרבים לדא"ח, הם לפי דעתי יותר מסורים ויותר שייכים לדא"ח,
ובכלל הם יותר בעלי דעת, אף שהבחורים דפה הם אינם מונחים לחשוב אודות עניין ודבר, כי
גם הקלים ממש שבהם הם אינם מונחים בהשכלה ולהגות בספרי השכלה. והקלות שיהיה נגרם מהעדר
אמונה, כ"א פורקי עול, ואף שקוראים בספרי חיצונים, אך לא בהשכלה, ואף גם בדברי
וספרי מיאוס, אך במילי דעלמא ניכרים שהם בעלי דעת, וגם לפעול אחר כך בהזולת הם ג"כ
יותר יהי' טובים. אך לבד שאיני יודע אם אפעול בזה, שאלתי מכ"ק על דבר מה שאינם
הולכים בזקן וכשיבואו לישיבתנו יהיה בהיכר לכולם מזה".
על הערתו זו, האחרונה, של ר' זלמן, בה עולה האפשרות
לשילוב בחורים שאינם מגדלים זקן כתלמידים מן המניין בישיבת תומכי תמימים בוורשה, מפאת
היותם למדנים המשתוקקים אף ללמוד חסידות, השיב הרבי לר' זלמן באיגרת קודמת:
"מה45
שכותב בנדון אלו שהולכים בלא זקן, רק שמבטיחים שכאשר יהיו בהישיבה דוורשה אזי יגדלו
זקנם, הנה הוא אי אפשר לבוא להישיבה דוורשה בלא זקן, כי שם עלולים להתקבל רק אלו שבהנהגתם
החיצונית גם כן מתנהגים כראוי. ובכלל הנני חושב אשר בכל ישיבה וישיבה יש רק מספר ידוע
של תלמידים שיכולים ללמוד באמת, ולפי ערך זה יש גם בתומכי תמימים. והחילוק הוא רק שהתלמידים
שלנו אינם עוסקים בזה להראות הדבר אל הזולת ואינם עוסקים לפעול על הזולת, אשר הוא מחסור
גדול העדר השימת לב לפעול בהזולת. אמנם מקווה אני אשר במשך הזמן יתוקן דבר זה".
דיווחו המרתק של ר' זלמן מתוככי כתלי הישיבה בקמניץ,
אינו פוסח על שדרת תלמידים נוספת שאמנם אינה נמנית עם ארבעת העילויים שבשמותיהם ותכונותיהם
עסק זה עתה, אם כי, לדעתו העשירה, יש לתת את העין והדעת על כל אחד מהם.
"עוד יש בפה", מונה ר' זלמן כרוכל,
"בחורים מגזע דחב"ד, אחדים צעירים, אך עוד איני מכיר אותם בטוב. מהטובים
בהנהגה טובה בפה, הוא אחד שלמד בברנוביץ, שמו מ. מעיר וויסאקי (אשר מוויסאקי היה בחור
ירא שמים מופלג אצל כ"ק באטווצק למד בלודמיר). הוא לא בר דעת גדול אך ירא שמים
מופלג בזקן גדול, ומונח בלימוד מסיבת היראת שמים שלו. והוא עוד אפילו מהצעירים, ובישיבה
הוא נחשב כמו לצדיק, בעל מוסר. ג.מ.א., למד מתחלה בקלצק, מחסידי אלכסנדר, אשר הוא אינו
חפץ לשמוע לחסידות והוא גם כן בעל מוסר במעט ויראת שמים, והוא לא מהצעירים, וד.ל. הנ"ל.
ועוד אחד מוויסאקי שמו י. י., גם כן בעל מוסר במעט ובעל הרגש מעט בר דעת וגם כן אדוק
בהתנגדות שלו.
"ואקווה", מפטיר השליח הסמוי, "אם
ירצה ה' לכתוב לכ"ק רשימה מיותר בחורים, היינו לא מהמובחרים ממש כי אם בכלל מהיותר
טובים היינו מבינוניים בלימוד. ובכלל אם אוודע יותר מפרט, אך אחשוב שטוב יותר שאכתוב
זאת בסוף ואוכל לכתוב מכולם בפעם".
"אתמול", 'מלשין' ר' זלמן באופייניות
חביבה לרבי, "עשו הבחורים דפה שטריק (שביתה) שלא לבוא אפילו אחד מהם ללימוד, מסיבת
הגשמיות, היות שחפצו ליתן להם עבור האכסניה לישן ולאכול (כי פה אין בית התבשיל כי אם
חבורה קטנה אוכלים אצל אכסניה) ולחם ובשר. אשר לוקחים זה בחנות על חשבון הישיבה עם
שמונה זהובים לחודש. עד היום בצהריים. כי הוכרחו ההנהלה למלא מבוקשם".
"כבר כתבתי לכבוד קדושתו", מוצא ר' זלמן
בטרם צאתו מהדיווח אל הקודש להוסיף עוד, כבן המתחטא כלפיו אביו ואינו מותיר מאום ליד
הדמיון או ההשערה, "כי אני לומד עם אחדים בזמנים שונים דא"ח, ובכלל אני מדבר
עם אפילו שאינם לומדים. ואני מראה השיחות וקונטרסים קלים. ועם מי שאני לומד דא"ח,
אני מדבר אודות 'העבודה'. וה' יתברך יעזור שאוכל לפעול עוד יותר. גם בנגלה אני רואה
לדבר לפי ערך. בהישיבה עוד חיסרון אשר הגדולים אינם מונחים בלימוד, כי אם הצעירים.
וכבר כתבתי לכ"ק ובקשתי שבאם שכ"ק חפץ שאענה אודות עוד דברים, יכתבו לי אודות
מה".
ימים אחדים נוקפים ושליחותו של ר' זלמן עושה פירות.
"עבודתי אודות לפעול בלימוד דא"ח הולך ברוך ה' בהצלחה", מדווח ר' זלמן
לרבי46. "ואקווה
שאלו אשר אני לומד עמם לבד, ילמדו בעצמם גם אחרי נסיעתי מפה ויפעלו על אחרים כפי שיהיה
ביכולתם. בי"ט כסלו עשינו מעט סעודה מיחידים, וכה יוסיף ה' יתברך הצלחה על העתיד".
עדות לנתינת הכוח הנלווית לכל הוראה שהוא מקבל מהרבי,
מתקבלת במילותיו של ר' זלמן, לפיהן "מתחלה לא שיערתי שיהיה ביכולתי לפעול כה".
בנימה בלתי מוסתרת של קורת רוח, הוא מעדכן: "גם בנגלה אני רואה לדבר עם בחורים"
וכי, כתוצאה מכל זאת, שמה הטובה של "ישיבה דתומכי תמימים וליובאוויטש נתפרסם ויודעים
הכול ובשם טוב".
•
שישה שבועות, ואולי אף יותר, מלאו לשליחות הייחודית
שהטיל הרבי על ר' זלמן והוא חש כי אין עוד צורך בישיבתו בקמניץ שבאה לידי מיצוי.
"מה שהיה באפשרותי", הוא מדווח לרבי47,
"ועם מי שהיה לי לפעול, פעלתי ב"ה וגם לפי ערך עלה בידי בעזרת ה' יתברך,
כאשר כתבתי, מה שלא שיערתי על זה מלכתחילה".
מדי דברו אל רבו, משתפכת עליו נפשו של ר' זלמן.
כי צעיר לימים הוא ונפשו בשאלתו לישב במקום אחד, לעלות ולהתעלות בתורה ובעבודת ה',
אליבא דנפשיה וביישוב ומנוחת הדעת. ואולי, אם אך יורשה לו, אף למסור, באיזהו מקומן,
שיעור בפני התלמידים הלומדים את התוספות בהבנה אמיתית. באמביוולנטיות אופיינית, הנעה
גם בפרקים הבאים שנכונו לו במסכת חייו העשירה והסוערת, אף בשעה שהוא מרהיב עוז להרהר
בקול ולגלות את צפוני לבו, הוא מסתייג ומבהיר, תוך כדי דיבור, כי את אשר יורה לו הרבי,
כן יקום, וכי הוא לא בא, בשורות בודדות אלו, אלא לומר את אשר עם לבבו.
"ומעתה בישיבתי פה בעניין זה איני רואה נחיצות",
ומנימת הסיכום זולגת נימה אישית: "לבד מה שאודותיי בפרט בלימוד היה תועלת לישב
במקום אחד אשר נסתדרתי בחברים ובמסכת. וכאשר אצטרך לנסוע מפה אף לישיבה אחרת, יוגרם
הריסה בלימוד. ובכלל מהזמן שהייתי בפה עוד נתגדלה תשוקתי שיעזור לי ה' יתברך עתה שאוכל
לישב זמן מה וללמוד במנוחה בישיבה, ואחשוב שיהיה לי תועלת גדול בלימוד ועל כל פנים
אם לא בישיבה, על כל פנים שאומר שיעור לבחורים הלומדים כל התוספות ואחשוב שהייתי יכול
לומר שיעור טוב. אך על כל פנים בהנוגע לפועל, אני מבטל דעתי ורצוני למה שיגזור אומר
כבוד קדושתו, הן בכלל והן בהנוגע כמה זמן לישב בפה. ורק הנני חפץ לגלות דעתי אשר הוא
באמיתית אצלי".
אותיות הלב הללו מקבלות מענה קצר בן שורות אחדות
בו משיב הרבי, באיגרת48 המשוגרת מריגא
לקמניץ: "בטח הוא מבין בעצמו אשר כל זמן שלא יקבל ידיעה אשר ייסע משם, יוכל לשבת
שם וללמוד, ויכתוב לפרקים מהנעשה וכאשר יגיע הזמן שייסע משם אז יכתבו לו". אולם
ארכה זו לא הייתה אלא לימים אחדים.
התחנה הבאה אליה מועיד הרבי את פני ר' זלמן היא
מיר, אם הישיבות הליטאיות של אותם ימים. "יכתוב לי מיד", כותב הרבי49, "אם יוכל
לנסוע למיר. אמנם אפשר אשר יהיה לו מניעה מצד שלא קיבל המעות עדיין, ובשביל זה לא יוכל
לנסוע מיד, בכל אופן הלא יקבלם סוף כל סוף. וגם בשבוע הבא עלינו לטובה הנני חושב אם
ירצה ה' לכתוב אשר ישלחו לו גם בעד שבט. ואשר על כן יכתוב לי מיד אם יישאר שם עד יום
כ"ב שבט, אזי עוד יוכלו המעות להתקבל, ובאם ייסע קודם אזי אראה אשר ישלחו לו המעות
למיר".
צמרמורת חולפת בגו למקרא השורות הבודדות הבאות במכתב
הרבי, המלמדות כי הימים הם ימי שובה ונחת בטרם נשטפה אירופה בנחלי דם. הנה כי כן, מציין
הרבי במכתבו לתלמידו כי "אשר אם ייסע משם למיר, הנה חוץ מזה אשר יכתוב מייד אליי,
יכתוב עוד מכתב גלוי לאטווצק רחוב גליניעצקא 4, מענדיל הארענשטיין, אשר אדרעסתו (כתובתו)
נשתנה". וכאן באה הכתובת המעודכנת של המיועד להיות חתנו של הרבי, הרב מנחם מענדל
הכהן הורנשטיין, ה' ייקום דמו.
כמו על מנת לתת משנה תוקף לשליחות ולביצועה התכוף,
בפעם השלישית באיגרת זו, חותם הרבי במילים "וכאשר ייסע למיר, אז אכתוב לו בייחוד
מה יהיה מעשהו שמה".
ביום ג' באדר ראשון תרצ"ב נמצא ר' זלמן בהיכלה
של ישיבת מיר. כך ניתן להסיק ממילות הרבי באיגרתו50
אליו מיום זה: "מזה שדיברתי עמדו, הוא בוודאי מבין בעצמו בנדון מטרת נסיעתו, וכן
ממה שעשה בקאמענעץ (ואפשר שבחלק ידוע הביא לפועל בקאמענעץ), אשר העיקר הוא שיהיה לו
הכרה בהבחורים הלומדים ואשר צריך לעניינם בלימוד החסידות ולהכניס בהם הכרה אשר בזמן
הזה הוא דבר המוכרח. והנני חושב אשר עם אלו האחדים שבקאמענעץ, בטח יעמוד בקשרי כתובים
ולא יעזבם".
לא ארכו הימים ור' זלמן, כמצווה ועומד, מבקש את
רשותו של הרבי, בטרם ירים ידו או רגלו, לערוך היכרות אישית ובלתי אמצעית עם הגאון רבי
ירוחם ליבוביץ, משגיחה הנודע של ישיבת מיר. "בלי ספק", משיב לו הרבי על אתר51, "יעשה היכרות
עם ר' ירוחם גם כן".
דומה שבעיניו החדות הבחין ר' זלמן בתכונת אופי המאפיינת
דווקא את ישיבת מיר והוא מעדכן עליה את הרבי בתוספת טעם אישי. ברוח זו מובנת הערת הרבי
בהמשך הדברים: "ומה שכותב בנדון מסירתם של התלמידים להר' ירוחם, הנה אצלי אין
זה פלא כל כך, שהרי כך צריך להיות".
הרבי מנצל תפנית זו כדי לחדד בעיני תלמידו-שליחו
הנאמן את מהות המטלה המוטלת עליו ואגב כך להרעיף טללי תחי כנגד רוח הנכאים אשר איימה
להשבית את משוש הילוכו ועיזוזו של ר' זלמן. "רק הנני חושב אשר עליך בפרט, דבר
זה צריך לעשות רושם נכון. כפי הידוע אשר הבעל שם טוב ז"ל היה שולח את תלמידיו
כפעם בפעם למקומות שונים להתלמד מדות טובות. פעם היה שולח ליישובניק פלוני ללמד מידת
הביטחון ופעם אחר היה שולח ליישובניק אחר ללמד מידה אחרת. והנני חושב אשר כמעט אפשר
לעשות לפתגם אשר להתלמד להתפלל צריכים לנסוע למיר או לטלז, ולהתלמד ללמוד אפשר אשר
להבא יצטרכו לנסוע להישיבות של חסידים".
כמו לא היה די בטלטולי הגוף והנפש שהוא חווה, מהכא
להתם. כמו לא היה סיפק במכאובים הפיזיים שכבר באותם ימים החלו לתת אותותיהם בו52. כאילו לא היה
כבד המשא הרגשי והסבוך בעצם שליחותו החשאית לפעול כחפרפרת בתוככי היכלי ישיבות ליטא.
כנגד כל אלו שב הרבי ותובע, ללא מתום וללא סייג, את עיקר העיקרים המצופה ומיוחל ממנו,
כתמים וכשליח בו זמנית. "יכתוב נא מה הוא לומד עכשיו, ויזכור אשר הוא צריך להשתמש
בהזמן הזה ללמוד בהתמדה".
הימים האחרונים של 'זמן חורף' בשנת תרצ"ב בישיבת
מיר מביאים עמם תנופה רוחנית משמעותית, בכל הקשור ללימוד החסידות החודר לתוככי המעוז
הליטאי. מאיגרת מיום כ"ח באדר ראשון תרצ"ב53, אנו למדים על
משלוח של ספרי תניא באמצעות מזכירות הרבי לישיבת מיר, בהתאם להזמנתו של ר' זלמן.
"ואם נחוץ לו עוד אקזמפלארים (עותקים), יכתוב וישלחו לו", מציין המזכיר ר'
חיים ליברמן בשם הרבי.
אף כאן, כמו בעשרות רבות של איגרות נוספות, טורח
הרבי להבהיר כי "הנני חושב אם ירצה ה' שבוע זו לנסוע לעיר פאסטאוו. ויכתוב לי
להתם על אדרעס (כתובת)...". ומכלל ציון אתה שומע הארה על תכיפות התכתובת שבין
הרבי לר' זלמן וחוזר חלילה וחשיבותה המכרעת של רציפותה בעיניו הקדושות של הרבי.
•
אם כי בכתובים לא באו שיטות הפעולה הספציפיות בהן
נקט ר' זלמן ברצותו לדבר אל לבם של עמלי התורה בהיכלי הישיבות הליטאיות, אולם מהזיכרונות
שגולל על פה בערוב ימיו54, נמצאו זעיר פה
וזעיר שם, אחדות מאותן דרכי תחבולה אופייניות שהיו לו לכלי עזר כל ימיה של אותה שליחות
חשאית.
מאלפת מכול היא הטכניקה שבה השתמש ר' זלמן, בהוראה
ישירה של הרבי הריי"צ, שאף ציידו בכלי מובהק כדי להוציא מהכוח אל הפועל. הייתה
זו איגרת מיוחדת, ארוכה ומפורטת, שכתב הרבי הריי"צ אודות עבודת ה' של 'המתנגדים'
והטעות הנקוטה בידם. איגרת זו55, שאינה אלא מסה
מאלפת, מעולם לא נכתבה לנמען כלשהו. הרבי העלה אותה על הכתב, בסגנון של מכתב שנשלח
כביכול לנמען אלמוני, ומסרה בידי ר' זלמן, אגב הוראה בעל-פה כדת מה לעשות במכתב ובאיזה
אופן בדיוק.
ביום מן הימים איווה לו ר' זלמן מכון לשבתו על ספסל
בטבורו של פארק גדול בדרוזגניק, בו מתהלכים היו תלמידי חכמים רבים להתפלפל בינם לבינם
בדברי תורה ואגב כך לפוש מעמל יומם התורני. לנגד עיני העוברים והשבים נראה ר' זלמן
בדמותו המרשימה כשהוא מעיין בעיניים בורקות בטפסי מכתב אשר אך זה עתה הגיע לידיו. תנועת
ההתפעלות שקרנה מכל חזותו כמו גם הצורה בה נשא את המכתב אל על כמבקש להיטיב רואי, מיקדה
את תשומת לב הצורבים שהלכו בפארק אנה ואנה.
עד מהרה התקבצה סביב ר' זלמן חצי גורן עגולה של
מבקשי ה' ודורשי שמו אשר הסקרנות התורנית לא הייתה זרה להם. תחילה היה זה רק הלך אחד
שהרהיב עוז והתיישב, לא לפני שביקש בנימוס לזכות לעיין במה שקורא ר' זלמן עצמו. אל
אותו חברותא הלכה והצטרפה עדה שלמה של יהודים שעיניהם יצאו מחוריהן בקוראם את הדפים
שעברו מיד ליד. ר' זלמן נהנה היה בהזדמנויות שונות לחקות את צקצוק השפתיים של קוראי
המכתב שהפך לקריאות התפעלות. אני עצמי, שח, לא שיערתי מראש שהוראת הרבי תכה שורשים.
ויהי לפלא.
בהקשר לכל אותן שליחויות כבירות להן גויס, השמיע
הרבי באוזני ר' זלמן כמענה הבהרה הנושאת בחובה שני מסרים בעלי משמעות רבה: "דיין
שליחות איז צו מאכן חסידים. ווי אזוי מאכט מען חסידים? אז מ'איז אליין א חסיד".
בנוסף אמר לו: די גוטע זאכן וואס א שליח טוט – גייט אויף די שליח, אבער די נארישקייטן
גייט אויף די משלח. זאלסטו זעהן נישט טאהן קיין נארישקייטן" (שליחותך היא לעשות
חסידים. כיצד עושים חסידים? כשאתה עצמך חסיד. הדברים הטובים ששליח עושה מתייחסים לשליח,
אבל השטויות הן בבעלות המשלח. הקפד שלא לעשות שטויות).
•
בשנת תרצ"ג התקבל ר' זלמן לתפקיד מגיד שיעור
בכיתה העליונה של המכינה בישיבת תומכי תמימים בוורשא. על המינוי, כותב מנהל הישיבה,
הרב יהודה עבער, לרבי הריי"צ56: "בדזיקא57 סידרתי אשר עם
הקטנה ילמוד ה' משה מאירוביץ כמקדם, כי קשה לומר ב' שיעורים ... וה' זלמן גורארי' שי'
ילמד עם הגדולה, כי גם לו קשה לומר ב' שיעורים. בג' הכיתות של דזיקא כבר ישנם בערך
נ' בעזרת ה'".
לימים, בתחילת תרצ"ו, עברו תלמידי 'האולם הגדול'
מוורשה לאטווצק, נשארה בוורשה מחלקת המכינה. כך מסופר על כך בספר 'התמים': "המכינה
של הישיבה שלומדים בה קרוב לשישים תלמידים כן ירבו, ומתחלקת לב' כיתות, נשארה לעת עתה
בוורשה ונמצאת בבית הכנסת אגודת חב"ד רחוב זאמענהאף 8. המכינה מתנהלת על ידי התלמידים
הקשישים של הישיבה, התמימים הרב שניאור זלמן גורארי' שיחי' והר' משה פנחס נ"י
כץ".
על הדיווח של ר' זלמן אודות מצב הלימודים בישיבה,
השיב לו הרבי הריי"צ58: "במענה
על מכתבו המודיע מסדר הנהגת המכינה דישיבת תומכי תמימים דליובאוויטש בוורשא יגן עליה
אלוקים אשר תחת הנהגתו, נהניתי לשמוע מטיב ההנהגה והלימוד. ה' יתברך יחזק את לב התלמידים
שיחיו אשר ישקדו ויתמידו בלימודם ויהיו יראי אלוקים חסידים ולומדים. ה' יתברך יעזרהו
להסתדר בסדר חיים מאושרים באוהלה של תורה ויצליחהו בכל המצטרך לו בגשם וברוח".
חודשים אחדים לאחר מכן, כותב לו שוב הרבי59: "אודות
הוספת כיתה וחדרים, נדבר בעזרת ה' יתברך בבואי צלחה", בכוונו לשובו מהסנטוריום
בפוקערסדארף שבפרברי וינה, שם שהה הרבי באותה עת.
בימי חג הפסח תרצ"ז נקרא הרב יהושע העשיל רייזמן
לשמש כר"מ בכיתה השנייה של המכינה. וכה מספר הרב רייזמן בזיכרונותיו60: "בשנה ראשונה
שבה לימדתי בוורשה היה הגאון רבי זלמן גורארי' הר"מ של הכיתה הגבוהה ואני הייתי
ר"מ בכיתה הנמוכה. בשנה שלאחריה עזב ר' זלמן את הישיבה ואני תפסתי את מקומו בכיתה
הגבוהה, כשאת מקומי בכיתה הנמוכה תפס חברי ר' יצחק הענדל".
הרב שמעון גולדמן, תושב קראון הייטס, נמנה עם תלמידי
המכינה באותה עת. כך הוא מספר בזיכרונותיו61:
"המחלקה בוורשה שימשה כ'מכינה' לבחורים צעירים שממנה היו עוברים מאוחר יותר לישיבה
המרכזית. הישיבה שכנה ליד בית הכנסת החב"די של ורשה ברחוב מאראנובסקע 32. מגידי
השיעורים בשתי הכיתות היו הרה"ח ר' העשיל רייזמן, שהיה ראש הישיבה, והרה"ח
ר' שניאור זלמן גורארי' שהיה המנהל.
"לא
היה קל להתקבל לישיבה", מציין הרב גולדמן. "כשבאתי לפני הרב גורארי' וביקשתי
להתקבל לישיבה, הוא הורה לי לבוא לביתו למחרת בשעה שתיים אחר הצהריים. ר' זלמן ישב
ליד השולחן יחד עם ראש הישיבה הרב רייזמאן, שאמור היה לבחון אותי, אם כי למעשה ההחלטות
היו נתונות בידי הרב גורארי'. כך או כך, לאחר הראיון הזה התבשרתי שאני מתקבל לישיבה".
[34] . איגרת מיום ה' בכסלו תרצ"א (נדפסה באגרות קודש חלק י"א עמוד קסו)
וראו להלן עוד התבטאויות בנוסח וסגנון זה.
[35] . ביום כ"ד תמוז תרצ"א (נדפסה באגרות קודש חלק י"א עמוד קנט).
[36] . במכתב ממוצאי שבת פרשת עקב תרצ"א.
[37] . באיגרת מיום כ"ב מנחם אב תרצ"א (נדפסה באגרות קודש חלק יא, עמוד
קסא)
[38] . באיגרת מיום ב' דראש חודש אלול תרצ"א (נדפסה באגרות קודש חלק י"א
עמוד קסג)
[39] . באיגרת מיום ב' דראש חודש אלול, תרצ"א (נדפסה לראשונה ב'זכרון הרש"ז
גורארי'', עמוד כ).
[40] . ביום י"ז במנחם אב תרצ"ב.
[41] . שנחשף לדברים במסגרת עבודתו על עריכת הספר 'תולדות חב"ד בפולין' המצוי
בימים אלו בשלבי עריכה סופיים.
[42] . ביום ה' בכסלו תרצ"ב (נדפסה באגרות קודש חלק יא עמוד קסו).
[43] . אור ליום ג' י"ד בכסלו תרצ"ב.
[44] . הרב אליעזר קרסיק, לימים רבה של קהילת חב"ד בתל אביב וראש אגודת חסידי
חב"ד בארץ הקודש.
[45] . מיום י"ג בכסלו תרצ"ב (נדפסה לראשונה ב'זכרון הרש"ז גורארי'',
עמוד לא).
[46] . ביום ב' דחנוכה תרצ"ב, שנים עשר ימים בלבד לאחר המכתב הקודם, הראשוני
יחסית.
[47] . אור ליום ד' ו בטבת תרצ"ב.
[48] . ביום כ"ז בטבת תרצ"ב (נדפסה באגרות קודש חלק י"א עמוד קעג).
[49] . ביום י' בשבט תרצ"ב (נדפסה באגרות קודש חלק י"א עמוד קעג).
[50] . נדפסה באגרות קודש חלק יא עמוד קעה.
[51] . ביום ט' באדר ראשון תרצ"ב (נדפסה באגרות קודש חלק י"א עמוד קעו).
[52] . ואשר אודותיהם יורחב בפרק 'לא אשים עליך'.
[53] . נדפסה לראשונה ב'זכרון הרש"ז גורארי'', עמוד מא.
[54] . העובדה הבאה סופרה באוזני נכדו, ר' יוסף יצחק שי' שטרנברג, שרשמה מפיו, עובר
לשמיעתה.
[55] . שנדפסה כמבוא לקונטרס 'עץ חיים' ומקורה בעיר דרוזגניק מחודש תמוז תרצ"ב.
[56] . במכתב הנושא את התאריך ז' במרחשוון תרצ"ג.
[57] . שם הרחוב שבו שכנה המכינה באותם ימים.
[58] . באיגרת מיום כ"ד במרחשוון תרצ"ז (נדפסה באגרות קודש חלק יא, איגרת
ד'קע).
[59] . באיגרת מיום י"ח באדר תרצ"ז (נדפסה באגרות קודש חלק יא, איגרת
ד'קעה).
[60] . בתולדותיו המופיעים ב'עיונים בתעניות', עמוד לב.
[61] . הופיעו ב'כפר חב"ד' גיליון 745, עמוד 34.
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.